שיחת ביאור:משנה ערלה פרק א
ניתוח ספרותי[עריכה]
אני מצרף ניתוח ספרותי לפרק המשנה, חלק מהדברים מופיעים בגוף הביאור. מוזמנים להעיר ולהשתתף.
פתיחה[עריכה]
מצוות הערלה היא מצווה מעניינת וניתנו לה במהלך הדורות טעמים שונים ומשונים, היא משלבת בתוכה מצווה התלויה בארץ, איסורי אכילה, קדש (רבעי), איסורי הנאה ועוד. למעשה, ברוב הגידולים מצווה זו אינה מעשית, כיוון שבכל מקרה פירותיהם אינם ראויים לאכילה בשנים אלו, כך שנראה שהיא ניתנה להידרש. מקור המילה 'ערלה' ופירושה אינם ברורים כלל ועיקר, נראה כי הדימוי היחיד אליה הוא ערלת הבשר וערלת הלב (וכן השפתיים והאזן), דברים מיותרים המכסים על הדברים החשובים. בנוסף, את הערלות הללו מלים כדי להפתח, לגלות את הטוב. עיון בפסוקי הערלה יעלה מספר עניינים:
- ויקרא פרק יט
- (כג) וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ
- וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל
- וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ
- שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל:
- (כד) וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת
- יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיקֹוָק:
- (כה) וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת
- תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ
- לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ
- אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:
בפסוקים מתואר הליך המתבצע בעץ, ואורך חמש שנים, לא ברור האם כל ההליך מכונה 'וערלתם ערלתו' או שמא רק שלש השנים הראשונות. בכל מקרה, נראה שמדובר כאן באיזה טקס חניכה של העץ, הדומה באמת לברית המילה או לשמנת ימי הקרבן (שמנה ימים יהיה עם אמו). נזכיר כי מצווה זו נמצאת בפרשת קדושים, העוסקת בין השאר במצוות של קדושה ושל ייחוד עם ישראל. ראשיתו של התהליך בשלש שנים בהם הפירות הם 'ערלים' ואין לאכול אותם, לא ברור האם הפירות הם הערלים או שמא העץ הוא הערל ועל כן אין לאכול מפירותיו. הציווי על השנה הרביעית עוד פחות ברור אך אין כאן המקום לעסוק בו, בשנה החמישית אוכלים את הפירות סוף סוף (האם זה מעיד על כך שאת של השנה הרביעית לא אוכלים?) ויש בזה כדי להוסיף תבואה (בכל התהליך?).
תופעה מעניינת אנו מוצאים בביטויי השייכות, הפירות הערלים מתוארים כ'לכם', פירות הקודש הם כמובן 'לה ואילו פירות השנה החמישית שוב 'לכם'. מה בדיוק המשמעות של הערלות 'לכם'?
נראה כי שאלות אלו הן העומדות ביסוד הדיונים בפרק המשנה שלפנינו, אנסה לנתחו. חלק נרחב מפרק המשנה זהה למדרש ההלכה בספרא על אתר, אך הסדר וההרכב שונה, מה שמורה על עריכה מכוונת, לפחות של אחד מן המקורות.
מבנה[עריכה]
אם ננסה לחלק את הפרק על פי מילות מפתח, נראה כי המבנה מורכב מעט. חלוקה ברורה יש בין חלקו הראשון של הפרק (עד משנה ה') המשתמש במילים 'חייב' ו'פטור', לבין חלקו השני המשתמש במילים 'אסור' ו'מותר'- כלומר, החלק הראשון דן בחיוב של העץ (של האדם?) והשני דן בדינם של הפירות.
המבנה מתגלה כמורכב יותר מעיון במשנה ה', שהרי היא קשורה קשר ישיר למשניות שלפניה ('בריכה') אך משתמשת במושגי 'מותר' ו'אסור'. נראה שלפנינו משנת מעבר, המשמשת גשר בין שני החלקים, באופן ציורי אפשר לומר שהמשנה העוסקת ב'הברכה' היא זו שמבריכה בין החלקים.
אם כן, נראה שהפרק מתחלק לשני חלקים עם משנת מעבר באמצע. ברזולוציה גבוהה יותר, אפשר לחלק אותו ליחידות משנה: 'הנוטע' (א-ב) 'אילן שנעקר' (ג-רישא של ה') 'הברכה' (שאר משנה ה') ודין פירות ערלה (עד הסוף).
העץ והפרי[עריכה]
נראה לי שכבר ניתוח זה מעמיד אותנו מול שתי בחינות במצוות ערלה, בחינות אותן ניתן היה לשמוע גם בקריאת הפסוקים. מצד אחד, הערלה כתהליך העובר על העץ, התלוי בסוג העץ ובנטיעתו. הפירות אינן העיקר מצד זה, השאלה איננה האם הפירות אסורים, אלא האם העץ חייב לעבור את התהליך הזה. מצד שני, הפירות האסורים בהנאה הם ככל איסורי הנאה, רק כיוון שבאו מעץ אסור. פירות אלו דומים במובנים רבים לכלאי הכרם או לאשירה, כיוון שהם איסורי הנאה. החלק הראשון של הפרק מדבר על התהליך החיובי (תרתי משמע) שעובר על האילן החדש, החלק השני דן בפירות ובאיסורם. אבהיר כי מדובר בשני קריטריונים שונים, לצורך העניין, הנושא החשוב בחלק הראשון, כיצד ולשם מה ניטע העץ, לא אמור להיות רלוונטי לשאלת היותם של הפירות איסור הנאה, לעומת זאת, השאלה האם מדובר בפרי, שמנחה את החלק השני, אינה קשורה להליך העובר על העץ.
בפירות מתעסקים כאשר הם תלושים ('לא ילקוט') ואילו באילן מתעסקים רק כאשר הוא ניטע. ניתן לומר כי האילן הוא הערל והפירות הם הערלה. בתווך נמצאת ההברכה, הליך הדומה לנתינת פירות, אך משמעו נטיעה חדשה. מה שהופך את ההברכה לנטיעה הוא כריתתה מהעץ, בניגוד לאילן רגיל, שכל עוד נותר בו אפילו מחט שלמיתון נחשב אילן, וברגע שנכרת הוא כבר לא. אנסה לחדד הבחנה זו טוב יותר בהמשך. כעת אעבור לסקירת מערכת המושגים המשמשת בכל אחד מן החלקים, ואנסה להסיק ממנה מסקנות מעניינות.
האילן[עריכה]
שני חלקים אנו מוצאים בהגדרת האילן החייב בערלה- הליך הנטיעה והנטיעה מחדש. בהליך הנטיעה אנו מוצאים הגדרות הנובעות באופן ברור מן הפסוקים- האם מדובר בעץ מאכל, האם הוא מ'כי תבואו אל הארץ' והאם הוא 'ונטעתם', לצד הגדרות אלו מוצאים עניינים נוספים כנוטע לרבים וכדו'. הכנסת הייעוד של האילן לתוך הגדרת החיוב דורשת התייחסות, היא מצביעה על הליך רוחני עמוק יותר מאשר סתם איסור הנאה. הליך זה צריך לעבור על עצי מאכל דווקא (על פי ר' יוסי, על חלקים מסויימים בהם), אך הוא חל על כל מיני העצים הללו. בתוך כך אנו מוצאים מחלוקת מעניינת ביותר, לגבי הנוטע לרבים- נעיין במחלוקת זו בספרא:
- לכם, להביא את הנטוע לרבים, רבי יהודה אומר לכם פרט לנוטע לרבים, רבי שמעון בן אלעזר משמו הנוטע לרבים חייב בערלה, עלה מאיליו לרבים פטור מן הערלה.
שני התנאים דורשים מאותה המילה (שמא משתי הופעות שונות שלה) ומגיעים למסקנות הפוכות. ייתכן שהם מבינים את המצווה באופן שונה, ת"ק מבין שהפירות הם ערלים עליכם, לכן הם אסורים גם בעץ של רבים, לעומת זאת ר' יהודה מבין שהערלה היא לכם, היא חלק מהליך שאדם עושה לעצו, לכן אין על מי לצוות אותו כשהאילן של רבים. על פי ר' יהודה, אין 'לכם' שיהפכו את הפירות לערלים, וממילא אין ערלים, אותו אילן לא עובר את ההליך הזה. עמדה זו מעודנת ומובנת יותר בשיטת רשב"א- אילן שיש לו נוטע, אע"פ שהוא לרבים, יש מי ש'יערל' אותו, אך אילן שעלה מאיליו לרבים, איננו ערלה כיוון שאין לו מי שיערל . אם הסבר זה מתקבל, ייתכן שאפשר להסביר על פיו הלכות נוספות בפרק כפי שנראה בהמשך.
נראה שגם המשנה אודות הכניסה לארץ משמעותית בהקשר זה, מרגע הכניסה לארץ הנטיעה חייבת לעבור הליך זה, לא הכיבוש קובע ולא הנוטע- הכניסה לארץ והנטיעה. נסכם, הליך רוחני זה חייב לעבור על עצי המאכל הניטעים בארץ, ייתכן שרק בעצים שיש להם בעלים בפועל. הגדרות אלו די פשוטות, אך הן מסתבכות כאשר משליכים אותם על עצים שכבר היו נטועים.
הדרשות וההלכות כאן פשוטות, ונובעות ישירות מהפסוק, המדגיש את הביאה לארץ ואת הנטיעה כתחילת התהליכים. Ahituvrs (שיחה) 00:27, 18 בדצמבר 2013 (IST)
- אמת. האם זה גורע ממה שכתוב? שיבקוץ (שיחה) 01:00, 25 בדצמבר 2013 (IST)
אילן שנעקר[עריכה]
המשנה דנה מתי מפסיק אילן להקרא אילן והופך להיות נטיעה חדשה, החייבת לעבור מחדש את התהליך. הדימויים המשמשים בדיון אינם מאפשרים להתעלם מהדמיון הרב לחיי האדם- האילן חי או לא, האילן הוא זקנה או ילדה. כלומר, ההליך עובר על אילנות שנולדים, כמו שהוא עובר על תינוקות שנולדים, במובן זה הערלה של העץ דומה דמיון רציני ביותר לערלת האדם, ממנה נפטרים בברית המילה. באילנות ישנה אפשרות מיוחדת להחיות מחדש עצים שכבר נפטרו, אך הם יצטרכו לעבור את ההליך מחדש.
אין ברצוני לתת ניתוח מדוייק של משניות אלו והשלכותיהן על הבנת חיי האדם, די אם אציין כי שאלת עקירתו של אדם מחייו, עם סביבתו או בלעדיה, התפוררות החברה והחיות וכדו'- כל אלו הם קריטריונים לשאלה האם הוא חי (ייתכן שבמקרים מסויימים גם האדם יצטרך לעבור הליך של כניסה מחדש לעם ואכמ"ל). מיוחדת בהקשר זה היא משנה ד' בה מדובר על אילן שנעקר ונשתייר בו שורש, קשה שלא לחשוב על אדם שנאבק על חייו, הגשמיים או הרוחניים, ונשתייר בו אפילו קישור קטנטן ביותר. כלומר, אילן שנעקר לגמרי, תלוי בשאלה האם הוא חי, אך אילן שעדיין לא נעקר לגמרי, לא תלוי בכך, אפילו אם נשאר בו כמחט הוא פטור.
אינני יודע האם יצאתי בדברים אלו מגדר אמת ונכנסתי לגדר וורט, גם אם כן, מדובר בוורט נאה. לעת עתה נתעלם ממשנת המעבר אודות ההברכה ונעבור לחלק הבא- איסור הפירות.
יפה מאד!!Ahituvrs (שיחה) 00:27, 18 בדצמבר 2013 (IST)
הפירות[עריכה]
כאמור, בחלק השני אנו מגיעים לפן אחר של מצוות ערלה, איסור הפירות. כאן איסור ערלה דומה לאיסורים אחרים כמו כלאים, כאן שייך לדבר על פירות שנתערבו, כיוון שלא מדובר על האילן. הערלה של העץ משמעה לא לאכול את פירותיו, אך אם אוכלים אותם אין נזק להליך העובר על העץ. הפירות הם תוצר של דבר אסור, לכן יש בהם איסור מאכל, כמו פירות עצים שנעברה בהם עבירה, כלאי הכרם ואשירה. היחס בין העץ לבין הפירות בא לידי ביטוי כאשר הפירות תלושים. למעשה, הלכות ערלה מקומן בספר זרעים, והלכות הפירות מקומם במאכלות אסורות. לכאורה מצוות ערלה תדרוש שלא לקטוף את הפירות, להשאיר אותם על העץ כערלה (ואולי הרבעי מקביל למילה), אך כאשר הם תלושים הם כבר מנותקים מהתהליך, ונידונים כמאכל אסור. יחס זה נידון במשנה ו', בשאלה האם ללקוט מעצים שהתערבו.
לכאורה גם אם נתערבו הנטיעות, כבר מדובר בתערובת והנטיעה אמורה להיות בטלה. נראה שכל עוד הפירות מחוברים, לא שייך לדבר על ביטול, כיוון שמדובר בחיוב של העץ, חיוב אקטיבי שלא שייך בו ביטול. הביטול שייך בהלכות מאכלות אסורות, לא בהלכות ערלה, שהיא מצווה חיובית. נראה שזה ההסבר לעמדת חכמים, מדוע לא ללקוט את הפירות, לא שייך לדבר על ביטול אלא אם כבר לקט. ר' יוסי מדגיש כנראה את איסור הפירות, ומבחינה זו הפירות כבר בטלו, ההסתכלות איננה על העץ. מחלוקת זו דומה למחלוקת ר' יהודה וחכמים שבחלק הקודם, גם שם הסברנו שהמחלוקת תלויה בשאלה האם המוקד הוא על איסור הפירות או על ההליך. אפשר לשים לב איך גם בהמשך, שם ר' יוסי את המיקוד על הפירות, לקולא ולחומרא. כעת אפשר להבין גם את דברי ר' יוסי במשנה א'- מדוע אפשר לחלק באותו עץ בין הפנימי לחיצון- כיוון שמדובר באיסור הפירות ולא בהליך של העץ.
מפני שהוא פרי[עריכה]
הפזמון החוזר בחלק זה של הפרק הוא 'מפני שהם פרי', עיסוק בשאלה האם מה שלפנינו הוא פרי או לא. יש לשים לב כי פזמון זה חוזר בדברי ר' יוסי ור' יהושע, אך ייתכן מאד שת"ק ור' אליעזר חולקים על עקרון זה. מה משמעו של עקרון זה? זה ננסה להעמיק את ההבנה בעזרת הספרא:
- פריו פרט לעלים ולולבים ולמי גפנים ולמי סמדר,
- או יכול שאני מוציא את ענקוקלות והבוסר?
- תלמוד לומר פריו פריו דברי ר' יוסי הגלילי
- ר' עקיבא אומר וערלתם את ערלתו, ערלים לרבות כולם.
בקטע זה אין מחלוקת הלכתית, אך יש מחלוקת בדרשה, האם מרבים את הבוסר מכיוון שהוא פרי, או מכיוון שהערלה אוסרת דברים רבים. גם אם אין לכך נפק"מ, נראה שמדובר במחלוקת חשובה, האם נקודת המבחן שלנו היא מה נקרא פרי, או שמא נקודת המבחן היא שהכל אסור, זולת דברים אותם אנו מתירים, כיוון שהעץ חייב בערלה. אפשר לראות ביטוי נוסף לאותה מחלוקת בהמשך הספרא שם:
- ... להוסיף לכם תבואתו, רבי יוסי הגלילי אומר הרי אתה כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית, מה פירות חמישית לבעלים אף פירות רביעית לבעלים,
- רבי עקיבא אומר דברה תורה כנגד היצר שלא יהיה אדם אומר הרי ארבע שנים אני מצטער בו חנם לכך נאמר להוסיף לכם תבואתו...
ריה"ג ממשיך את שיטתו, בה הפירות אסורים אך העץ כשר, לכן פירות השנה הרביעית הם של הבעלים, אלא שיש להם דינים מיוחדים. לעומת זאת, ר"ע מבין שמדובר בארבע שנים של צער בעץ, המיועדות להוספת התבואה, מדובר בהליך בעל משמעות. כאמור, מחלוקת זו חוצה את הדורות ואת המשניות, כאשר אפשר להציב את ר' יוסי ור' יהושע בצד של ריה"ג, ואת ר' אליעזר בצד של ר"ע. מובן שאין מדובר כאן במחלוקת קיצונית, ולכל אחד יש משהו מעמדת הצד השני, אך הדגשים שונים.
יתכן גם שר' עקיבא, המופיע רק בספרא ולא במשנה, הוא בדעה שלישית: הוא מדגיש את הערלה כמצווה על בעל המטע, (מעין "חובת גברא") ואילו ר' אליעזר רואה אותה כמצוה החלה על העץ, ור' יוסי - על הפירות (לדעת שניהם - "חובת חפצא").Ahituvrs (שיחה) 00:49, 18 בדצמבר 2013 (IST)
- הערה יפה, תודה. שיבקוץ (שיחה) 01:02, 25 בדצמבר 2013 (IST)
בין האיסורים[עריכה]
לדעת ת"ק (ולרוב גם לאחרים) נערכת השוואה בין איסור ערלה לאיסורים אחרים: רבעי, אשירה ונזיר. ההשוואה נערכת בשני פרמטרים: דברים שאינם פירות (ז) ודברים הטפלים לפירות (ח).
לגבי הדברים שכלל אינם פירות מותרת הערלה לצד הרבעי והנזיר, בניגוד לאשירה. לגבי קליפות הפירות היא אסורה לצד האשירה והנזיר, בניגוד לרבעי. כלומר, האשירה אסורה בשניהם, הרבעי מותר בשניהם ואילו הנזיר והערלה מתחלפים יחד. כשבאים להשוות מצוות זו לזו עשויים בקל מאד ליפול במניפולציות, כיוון שכל מצווה היא סיפור אחר, וכפי שהעמקנו כעת באיסור ערלה, יש להעמיק בנזיר ובאשירה ואף יותר, על כן אין ברצוני לקבוע מסמרות בהסבר שאתן.
ברצוני להציע שהנזיר והערלה נמצאים בין האשרה לרבעי. האשרה היא איסור מוחלט של ע"ז, הכל אסור ומשוקץ, בין אם הוא פרי ובין אם לאו. הרבעי הוא מצווה של אכילה בירושלים מתוך שמחה, קודש הלולים, וודאי שהוא שייך בפירות בלבד (גם אם זה חלק מהתהליך של העץ, מובן שהפירות הן אלו שמקיימים זה, ומובן שיש לתלוש אותם כדי להעלותם לירושלים). במובן זה, האשירה והרבעי הפוכים, זה עבודה זרה וזה קודש, זה תועבת ה' וזה הלולים. השבח לקב"ה מדוייק ומובחן, במובחר ביותר, השיקוץ של ע"ז הוא מוחלט.
הערלה והנזיר הם פרישות מדברים אסורים, שנועדה להגיע לקדושה, יש בה מזה וגם מזה. מדובר באיסורים חמורים ביותר, אך העיקר איננו האיסור אלא השאיפה למעלה, הרצון להתקדש. בנוסף, בשניהם מדובר על איסור לזמן מוגבל, שאחריו יבוא היתר גדול (בערלה זה מובהק, בנזיר כתוב "ואחר ישתה הנזיר יין") הדבר האסור יהפוך לדבר חיובי. מסיבה זו נוצר דין ביניים, הקליפות אסורים, הדברים שכלל אינם פירות מותרים.
נסכם חלק זה[עריכה]
ראינו את המחלוקת על תפיסת המצווה, עד כמה העניין הוא איסור הפירות כאיסורים אחרים, מצד אחד ר"ע ור"א, מצד שני ריה"ג ר' יהושע ור' יוסי. ראינו איך נוצר מצב בו ערלה דומה לנזיר ונמצאת בתווך בין האשירה לרבעי. בכל מקרה, היחס לפירות המלוקטים אינו מתייחס לתהליך שעובר על העץ, אלא ליוצא ממנו.
הברכה[עריכה]
המשנה העוסקת בהברכה מבריכה בין החלקים השונים של הפרק. בתוך משנה זו עצמה אפשר לזהות את שני החלקים ואת המעבר ביניהם, התחלת המשנה עוסקת בדין ההברכה שנפסקה לעניין מניין שנות ערלה, סוף המשנה עוסק בדין פירות בריכה שנפסקה ובאמצע מחלוקת לגבי בריכה שעדיין מחוברת.
ניתן לראות כיצד החובה של העץ נמדדת לפי החיבור לעץ (משנה שנפסקה) וכנגד זה איסור הפירות נמדד לפי גידולם (אם הוסיף מאתיים). מחלוקת ר"מ ות"ק היא האם החיבור לעץ הוא העיקר, או שמא צריכה הבריכה לחיות מהעץ ממש. אפשר לחבר מחלוקת זו למחלוקת העקרונית שהראנו, בנוגע לשאלה האם העיקר הוא הפירות או האילן. אולי מקרה זה הוא מקרה מבחן חזק יותר, כיוון שמדובר בפרי שהופך להיות אילן, כאשר הוא מתנתק מאמו.
אני מרגיש שעוד לא ירדתי לסוף דעתם של מחלוקת זו ושל עניין זה, אך באופן כללי יש לומר שמדובר בהפרדה בין הזמן, שקשור להליך, לבין החומר שקשור לאיסור הפירות ואכמ"ל.