ביאור:תוספתא/שבת/ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת שבת פרק תשיעי[עריכה]

אבות מלאכה גוזז ואורג[עריכה]

(א)


מלאכת הגוזז אינה מפורטת במשנה יג, ד.
בעניין החזיר, הניסוח נראה לא אופייני ("יש חולקים"), אבל הוא מופיע בכל הנוסחאות. כנראה שהכוונה היא שהגוזז חצי סיט בחטוטרת וחצי סיט במקום אחר בחזיר פטור.



הגוזז מן הבהמה מן החיה ומן העופות, אפילו מן השלח, מלא הסיט כפול - הרי זה חייב
יש חולקים בחזיר, בין חטטרתו לשאר גופו.

(ב)
המיסך שלשה חוטין בתחלה - ה"ז חייב


ראו דברי ר' אליעזר במשנה יג א. ר' יהודה באותה שיטה.
לעניין הצד חילזון – הכוונה היא שאפילו אם צד חילזון, בלי מאמץ – חייב, ואם פצע אותו חייב חטאת שניה. וראו משנה יג, ה, וכן משנה יד, א.



ר' יהודה אומר: אף השובט מיישר את חוטי הערב והמדקדק ע"ג אריג כל שהוא - ה"ז חייב
הצד חלזון והפוצעו להכין תכלת - הרי זה חייב שתי חטאות.

שוגג וחיובו[עריכה]

(ג)

כל אבות מלאכות שבתורה, עשאן כולם בהעלם אחד - חייב על כל אחת ואחת

כל המקלקלין פטורין, חוץ מן החובל ומבעיר בשבת.


לעניין החיוב על אבות המלאכות ראו גם בהמשך, הלכה ה. לעניין המקלקלים ראו משנה יג, ג.



(ד)
גר שנתגייר בין העו"ג, ועשה מלאכה בשבת - ר"ע מחייב ומונבז פוטר


ראו משנה ז, א. מונבז פוטר את הגר לחלוטין. המשך הברייתא היא הדיון בין מונבז לר' עקיבא. מונבז מחייב אותו רק אם שכח, ור' עקיבא מחייב אותו על עצם המעשה.
דרך אגב מלמדת הברייתא שיכול אדם להתגייר בין הגויים בלי לדעת שיש שבת בתורה, והגיור בתוקף!



והדין נותן שיהא פטור: הואיל ושוגג חייב חטאת ומזיד חייב כרת
מה מזיד, אינו חייב עד שיבא לכלל ידיעה - אף שוגג, לא יהא חייב עד שיבא לכלל ידיעה
אמר לו ר"ע: מוסיף אני על דבריך: מה מזיד אינו חייב עד שיבא לכלל ידיעה בשעת מעשה
אף שוגג לא יהא חייב עד שיבא לכלל ידיעה בשעת מעשה
א"ל: כ"ש שהוספתה: אם בא לכלל ידיעה בשעת מעשה, אף הוא אינו שוגג אלא מזיד.

(ה)
השוכח את התורה ועבר עבירות הרבה - חייב על כל אחת ואחת


הדגמה לכך שהכלל גדול, והוא חל גם על כל שגגה בתורה. וראו משנה ז, א, וכן תוספתא כריתות ב, ח.



כיצד? היה יודע שיש חלב, ואמר אין זה חלב שחייבין עליו
היה יודע שיש דם, ואמר אין זה דם שחייבין עליו - חייב על כל אחת ואחת

שיעורי הוצאה מינימליים[עריכה]

ר"ש בן אלעזר אומר: כל שהוא כיוצא בו כשר להצניעו, והוכשר לו להצניעו, והצניעו


ראו משנה ז, ג: אינו חייב אלא המצניעו.



ובא אחר והוציאו - הרי זה חייב
ואי אפשר לו אם אינו יכול להצניעו להצניעו - יכול להוציאו
אפשר לו להצניעו ומצניעו, ובא אחר והוציאו - הרי זה חייב.

(ו)

המוציא מורסן לאכילה – כגרוגרת, לבהמה - כמלא פי הגדי

ולצבוע - כדי לצבוע בו בגד קטן


שיעור ההוצאה במורסן תלוי במטרת ההוצאה.
רשב"א מפרש "איבר קטן" – איבר של תינוק. וראו משנה ז, ד, משנה ח, א-ב, וכן משנה ט, ד.



לולבי זרדין והחרובין, עד שלא ימתיקו – כגרוגרות. משימתיקו - כמלא פי הגדי
אבל הלוף והחרדל והתורמוסין ושאר כל הנכבשין, בין משימתיקו ובין עד שלא ימתיקו - כגרוגרות
שמן - כדי סיכת אבר קטן. ר"ש בן אלעזר אומר: קטן בן יומו
הוצין - כדי לעשות אוזן לכפיפה מצרית
סיב, אחרים אומרים: כדי ליתן ע"פ משפך לסנן בו את היין.

(ז)
המוציא יין - כדי גמיעה. ר' יהודה אומר: כדי מזיגת הכוס

יבש יין שהתייבש – כזית, דברי ר' נתן. חלב - כדי גמיעה.
ר"א אומר: אם של בהמה - כדי גמיעה. אם של אשה חלב של אשה - כדי ליתן ע"פ קלור.
מים - כדי גמיעה. ר' יהודה אומר: כדי לשוף בהן את הקלור
דם, ושאר כל המשקין – ברביעית. רשב"ג אומר: דם כדי לכחול עין אחת, שכך כוחלין לברקית
ר"ש ב"א אומר בשם ר"מ: דם כדי לכחול עין אחת, שכך כוחלין לחרוד.

(ח)

המוציא קשר המוכסין, אישור ששילם את המס עד שלא הראהו למוכס – חייב. משהראהו למוכס - פטור
ר' יהודה אומר: אף משהראהו למוכס חייב, מפני שמשמרו להראותו לבעל המוכס.

(ט)
המוציא שטר פרוע, ויש בו במקום הלובן כדי לכתוב שתי אותיות


ראו משנה ח, ב.
ר' יהודה לשיטתו בהלכה ח, שבעל השטר שומר אותו למרות שהוא פרוע.



ובכולו או שיש בנייר של השטר כדי לכרוך ע"פ צלוחית קטנה של פלייטין - ה"ז חייב
ר' יהודה אומר: אף המוציא שטר פרוע כל שהוא - ה"ז חייב, מפני שמשמרו להראותו לבעלי חובים
שטרי מקח וממכר, שטרי דיתקאות אפותקאות ומתנות כל שהן - ה"ז חייב.

(י)

קלף דוכסוסטוס - כדי לכתוב עליו את המזוזה. יריעה - כדי לכתוב עליו פרשה קטנה

איזו היא פרשה קטנה? זו שמע

שיער - לגבל בו את הטיט. טיט - כדי לעשות פי כור של צורפי זהב
פיחמין - כדי לעשות מהן צינורא קטנה. ר' יהודה אומר: כדי ליתן על פי מולידה קטנה.

(יא)

המוציא כליו מקופלין, ומונחין על כתיפו, וסנדליו וטבעותיו בקומצו - ה"ז חייב

ואילו היה מלובש בהן – פטור.


השוו נגעים יג, ט.
לעניין שיעור החול והעפר השוו משנה ח, ה. לעניין שיעור הסיד ראו שם משנה ד.



המוציא אדם וכליו עליו, וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו - ה"ז פטור
שאילו הוציאן כמות שהן - חייב
חול עפר ואפר - שיעורן כזבל
רבי ישמעאל ב"ר יוחנן בן ברוקא אומר: עפר כדי לכסות בו דם צפור קטנה
איזו היא דם צפור קטנה? זה דרור
חול הגס כדי ליתן על מלא פי הכף סיד. א"ר: נראין דברי ר"ע במשנה שם בחול דק, ודברי חכמים בחול גס
סיד כדי לסוד קטנה שבבנות. ר' יהודה אומר כדי לעשות כלכל לצבוע את שער הצדעים
רבי נחמיה אומר כדי לעשות אנדפי משחה
א"ר נראין דברי ר' יהודה בזמן שהוא כביצה הסיד בגוש שנראה כביצה ודברי רבי נחמיה בזמן שהוא חבוט. מעוך

(יב)
קנה כדי לעשות קולמוס, מגיע לקשרי אצבעותיו

בולוס מתכת לעשות הימנו צלוחית קטנה של פלייטין
זכוכית, אחרים אומרים: כדי לפצוע שתי נימין כאחד
צרור ואבן, ר"א בן יעקב אומר: משקל עשרה דנרים רבי אלעזר אומר כדי לעשותו מסיפס.

דרשות הלכה[עריכה]

(יג)
מנין למאדים בשבת שהוא חייב? שנאמר (שמות כה ה) אלים מאדמים


לעניין הסגנון השוו משנה ט, א-ד. לעניין הדין ראו משנה יא, ו.



איזו היא חבורה? כל שיצא ממנה דם. נצרר הדם, אף על פי שאין יכול לצאת - ה"ז חייב.

(יד)
מנין לדם שהוא משקה? שנאמר (במדבר כג כד) ודם חללים ישתה


דרשות על שבעה משקין, למעט מים. בסוף הברייתא נוספים לשבעת המשקים גם דם נידה, דמעות ומי האף.



מניין ליין שהוא משקה? שנאמר (דברים לב יד) ודם ענב תשתה חמר
מנין לדבש שהוא משקה? שנאמר (דברים לב יג) ויניקהו דבש מסלע וגו'
מנין לשמן שהוא משקה? שנאמר (ישעיהו כה ו) משתה שמנים משתה שמרים
מנין לחלב שהוא משקה? שנאמר (שופטים ד יט) ותפתח את נאד החלב ותשקהו
מנין לטל שהוא משקה? שנאמר (שופטים ו לח) וימץ טל מן הגזה וגו'
מנין לדם נדה שהוא משקה? שנא' (ויקרא יב ז) ממקור דמיה
ואומר (זכריה יג א) ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וגו'
מנין לדמעת העין שהוא משקה? שנאמר (תהלים פ ו) ותשקמו בדמעות שליש
מנין למי האף שהוא משקה? שנאמר (ירמיהו ט יז) ועפעפינו יזלו מים.

(טו)

מנין לזרוע להנחת תפילין שהוא יד? שנאמר (שופטים טו יד) ותהיינה העבותים אשר על זרועותיו כפשתים
וימסו אסוריו מעל ידיו
מנין למי שאחזו בולמוס, שמאכילין אותו דבילה קעילית? שנאמר (שמואל א ל יב) ויתנו לו פלח דבלה וגו'.

הוצאה התלויה במטרה[עריכה]

(טז)

המוציא שני נסרים כאחד - הרי זה חייב

תורי דקל - ב'


בדומה למורסן דלעיל הלכה ו, גם כאן, שיעור ההוצאה תלוי במטרתה. במקרה של בית מנוגע ההוצאה היא המטרה, ולכן חייב בכלשהו, והשוו משנה ט, ו. לעניין הכחול ראו משנה ח, ג.



זמורה, אחת לנטיעה, לבהמה - כמלא פי הגדי, לעצים - כשיעור העצים
חבילי אזוב הסיאה והקורנית שהכניסן לאכילה – כגרוגרת. לבהמה - כמלא פי הגדי
לעצים - כשיעור העצים. להזאה - כשיעור הזאה
גרעינין לנטיעה – שתים. לבהמה - כמלא פי חזיר
כמה מלא פי חזיר? אחת. אחרים אומרים לחשבון חמש
המוציא מאבני בית מנוגע, מעציו ומעפרו כל שהוא - ה"ז חייב
כחל, רשב"א אומר: אם לרפואה - כדי לכחול עין אחת. אם לתכשיט - כדי לכחול שתי עינים.

(יז)

המוציא מין בהמה, מין חיה, מין עופות; בין חיים ובין מתים - ה"ז חייב
ר' נתן אומר: מתים - חייב, חיים - פטור.