משנה שביעית ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שביעית פרק ט: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק תשיעי ("הפיגם והירבוזין") · >>

פרקי מסכת שביעית: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א[עריכה]

הפיגם, והירבוזין השוטים, והחלגלוגית, כוסבר שבהרים, והכרפס שבנהרות, והגרגר של אפר, פטורין מן המעשרות, ונלקחין מכל אדם בשביעית, שאין כיוצא בהם נשמר.

רבי יהודה אומר: ספיחי חרדל מותרין, שלא נחשדו עליהן עוברי עברה.

רבי שמעון אומר: כל הספיחין מותרים, חוץ מספיחי כרוב, שאין כיוצא בהם בירקות שדה.

וחכמים אומרים: כל הספיחים אסורים.

משנה ב[עריכה]

שלש ארצות לביעור, יהודה, ועבר הירדן, והגליל.

ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת.

גליל העליון, וגליל התחתון, והעמק.

מכפר חנניה ולמעלן, כל שאינו מגדל שקמין, גליל העליון, ומכפר חנניה ולמטן, כל שהוא מגדל שקמין, גליל התחתון.

ותחום טבריא, העמק.

וביהודה, ההר והשפלה והעמק.

ושפלת לוד כשפלת הדרום, וההר שלה כהר המלך.

מבית חורון ועד הים מדינה אחת.

משנה ג[עריכה]

ולמה אמרו שלש ארצות?

שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת, עד שיכלה האחרון שבה.

רבי שמעון אומר: לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה.

ושאר כל הארצות, כהר המלך.

וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים.

משנה ד[עריכה]

אוכלין על המופקר, אבל לא על השמור.

רבי יוסי מתיר אף על השמור .

אוכלין על הטפיחין ועל הדופרא, אבל לא על הסתוניות.

רבי יהודה מתיר כל זמן שבכרו עד שלא יכלה הקיץ.

משנה ה[עריכה]

הכובש שלשה כבשים בחבית אחת, רבי אליעזר אומר, אוכלין על הראשון.

רבי יהושע אומר, אף על האחרון.

רבן גמליאל אומר, כל שכלה מינו מן השדה, יבער מינו מן החבית, והלכה כדבריו.

רבי שמעון אומר, כל ירק, אחד לבעור.

אוכלין ברגילה {תויט|י|שביעית|ט|ה}} עד שיכלו סגריות מבקעת בית נטופה.

משנה ו[עריכה]

המלקט עשבים לחים, עד שייבש המתוק.

והמגבב ביבש , עד שתרד רביעה שניה.

עלי קנים ועלי גפנים, עד שישרו מאביהן.

והמגבב ביבש, עד שתרד רביעה שניה.

רבי עקיבא אומר, בכולן עד שתרד רביעה שניה.

משנה ז[עריכה]

כיוצא בו, המשכיר בית לחברו עד הגשמים, עד שתרד רביעה שניה.

המודר הנאה מחברו עד הגשמים, עד שתרד רביעה שניה.

עד אימתי עניים נכנסים לפרדסות, עד שתרד רביעה שניה.

מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית, משתרד רביעה שניה.

משנה ח[עריכה]

מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד.

ועניים אוכלין אחר הביעור, אבל לא עשירים, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר, אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור.

משנה ט[עריכה]

מי שהיו לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה או שניתנו לו במתנה, רבי אליעזר אומר, ינתנו לאוכליהן.

וחכמים אומרים, אין החוטא נשכר, אלא ימכרו לאוכליהן, ודמיהם יתחלקו לכל אדם.

האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה, חייב מיתה.

משנה מנוקדת[עריכה]

(א) הַפֵּיגָם, וְהַיַּרְבּוּזִין הַשּׁוֹטִים, וְהַחֲלַגְלוֹגוֹת,
כֻּסְבָּר שֶׁבֶּהָרִים, וְהַכַּרְפַּס שֶׁבַּנְּהָרוֹת, וְהַגַּרְגֵּר שֶׁל אֲפָר,
פְּטוּרִין מן הַמַּעַשְׂרוֹת, וְנִלְקָחִים מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית,
שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָּהֶם נִשְׁמָר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
סְפִיחֵי חַרְדָּל מֻתָּרִין, שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עֲלֵיהֶן עוֹבְרֵי עֲבֵרָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
כָּל הַסְּפִיחִים מֻתָּרִים, חוּץ מִסְּפִיחֵי כְּרוּב, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָּהֶם בְּיַרְקוֹת שָׂדֶה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
כָּל הַסְּפִיחִים אֲסוּרִים.
(ב) שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַבִּעוּר: יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל.
וְשָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לְכָל אַחַת וְאַחַת.
גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וְגָלִיל הַתַּחְתּוֹן, וְהָעֵמֶק.
מִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַעְלָן, כָּל שֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל שִׁקְמִין, גָּלִיל הָעֶלְיוֹן.
וּמִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַטָּן, כָּל שֶׁהוּא מְגַדֵּל שִׁקְמִין, גָּלִיל הַתַּחְתּוֹן.
וּתְחוּם טְבֶרְיָא, הָעֵמֶק.
וּבִיהוּדָה, הָהָר וְהַשְּׁפֵלָה וְהָעֵמֶק.
וּשְׁפֵלַת לוֹד כִּשְׁפֵלַת הַדָּרוֹם, וְהָהָר שֶׁלָּהּ כְּהַר הַמֶּלֶךְ.
מִבֵּית חוֹרוֹן וְעַד הַיָּם, מְדִינָה אַחַת.
(ג) וְלָמָּה אָמְרוּ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת?
שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין בְּכָל אַחַת וְאַחַת, עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהּ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
לֹא אָמְרוּ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת, אֶלָּא בִּיהוּדָה; וּשְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת כְּהַר הַמֶּלֶךְ.
וְכָל הָאֲרָצוֹת כְּאַחַת לַזֵּיתִים וְלַתְּמָרִים.
(ד) אוֹכְלִין עַל הַמֻּפְקָר, אֲבָל לֹא עַל הַשָּׁמוּר.
רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר אַף עַל הַשָּׁמוּר.
אוֹכְלִין עַל הַטְּפִיחִין וְעַל הַדּוּפְרָא, אֲבָל לֹא עַל הַסִּתְוָנִיּוֹת.
רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר כָּל זְמַן שֶׁבִּכְּרוּ, עַד שֶׁלֹּא יִכְלֶה הַקַּיִץ.
(ה) הַכּוֹבֵשׁ שְׁלֹשָׁה כְּבָשִׁים בְּחָבִית אַחַת,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אוֹכְלִין עַל הָרִאשׁוֹן.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אַף עַל הָאַחֲרוֹן.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
כָּל שֶׁכָּלָה מִינוֹ מִן הַשָּׂדֶה, יְבַעֵר מִינוֹ מִן הֶחָבִית;
וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל יָרָק – אֶחָד לַבִּעוּר.

אוֹכְלִין בָּרְגִילָה, עַד שֶׁיִּכְלוּ סִגָּרִיּוֹת מִבִּקְעַת בֵּית נְטוֹפָה.

(ו) הַמְּלַקֵּט עֲשָׂבִים לַחִים,
עַד שֶׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק.
וְהַמְּגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ,
עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.

עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְּפָנִים,

עַד שֶׁיִּשְּׁרוּ מֵאֲבִיהֶן.
וְהַמְּגַבֵּב בַּיָבֵשׁ,
עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
בְּכֻלָּן עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.
(ז) כַּיּוֹצֵא בּוֹ, הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים,
עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.
הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים,
עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.
עַד אֵימָתַי עֲנִיִּים נִכְנָסִים לַפַּרְדֵּסוֹת?
עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.
מֵאֵימָתַי נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית?
מִשֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.
(ח) ::מְחַלֵּק מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.
וַעֲנִיִּים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר, אֲבָל לֹא עֲשִׁירִים,
דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר.
(ט) מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית שֶׁנָּפְלוּ לוֹ בִּירֻשָּׁה אוֹ שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ בְּמַתָּנָה,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִנָּתְנוּ לְאוֹכְלֵיהֶן.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר;
אֶלָּא יִמָּכְרוּ לְאוֹכְלֵיהֶן, וּדְמֵיהֶם יִתְחַלְּקוּ לְכָל אָדָם.
הָאוֹכֵל מֵעִסַּת שְׁבִיעִית עַד שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ, חַיָּב מִיתָה.


נוסח הרמב"ם[עריכה]

(א) הפיגם והירבוזין השוטין והחלגלוגות הכוסבר של הרים והכרפס של נהרות הגרגיר של אפר פטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהן נשמר רבי יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה רבי שמעון אומר כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי אכרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה וחכמים אומרים כל הספיחים אסורין.

(ב) שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת גליל העליון וגליל התחתון והעמק מכפר חנניה ולמעלה כל שאינו מגדל שקמים גליל העליון ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שקמים גליל התחתון ותחום טבריה העמק וביהודה ההר והשפילה והעמק ושפילת לוד כשפילת הדרום וההר שלה כהר המלך ומבית חורון ועד הים מדינה אחת.

(ג) ולמה אמרו שלש ארצות שיהו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה רבי שמעון אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה ושאר כל הארצות כהר המלך וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים.

(ד) אוכלין על המופקר אבל לא על השמור רבי יוסי מתיר אף על השמור אוכלין על הטפיחין ועל הדופרה אבל לא על הסתוונייות רבי יהודה מתיר כל זמן שביכרו עד שלא יכלה הקיץ.

(ה) הכובש שלשה כבשים בחבית אחת רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון רבי יהושע אומר אף על האחרון רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית והלכה כדבריו רבי שמעון אומר כל הירק אחד לביעור אוכלין ברגילה עד שיכלו הסינרייות מבקעת בית נטופה.

(ו) המלקט עשבים לחים עד שייבש המתיק המגבב יבש עד שתרד רביעה שניה עלי קנים ועלי גפנים עד שיישרו מאביהן המגבב יבש עד שתרד רביעה שניה רבי עקיבה אומר בכלן עד שתרד רביעה שניה.

(ז) כיוצא בו המשכיר בית לחברו עד הגשמים עד שתרד רביעה שניה המודר הניה מחברו עד הגשמים עד שתרד רביעה שניה עד אימתיי עניים נכנסים לפרדסות עד שתרד רביעה שניה מאמתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית משתרד רביעה שניה.

(ח) מי שהיו לו פירות שביעית והגיעה שעת הביעור מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור.

(ט) מי שהיו לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה או שניתנו לו במתנה רבי אליעזר אומר יינתנו לאוכליהן וחכמים אומרים אין החוטא נשכר אלא יימכרו לאוכליהן ודמיהן יתחלקו לכל אדם האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה.

פירושים[עריכה]