משנה שביעית ט ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק ט · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הכובש שלשה כבשים בחבית אחת, רבי אליעזר אומר, אוכלין על הראשון.

רבי יהושע אומר, אף על האחרון.

רבן גמליאל אומר, כל שכלה מינו מן השדה, יבער מינו מן החביתט, והלכה כדבריו.

רבי שמעון אומר, כל ירק, אחד לבעור.

אוכלין ברגילה {תויט|י|שביעית|ט|ה}} עד שיכלו סגריות מבקעת בית נטופה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַכּוֹבֵשׁ שְׁלֹשָׁה כְּבָשִׁים בְּחָבִית אַחַת,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אוֹכְלִין עַל הָרִאשׁוֹן.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אַף עַל הָאַחֲרוֹן.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
כָּל שֶׁכָּלָה מִינוֹ מִן הַשָּׂדֶה, יְבַעֵר מִינוֹ מִן הֶחָבִית;
וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל יָרָק – אֶחָד לַבִּעוּר.

אוֹכְלִין בָּרְגִילָה, עַד שֶׁיִּכְלוּ סִגָּרִיּוֹת מִבִּקְעַת בֵּית נְטוֹפָה.

נוסח הרמב"ם

הכובש שלשה כבשים בחבית אחת רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון רבי יהושע אומר אף על האחרון רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית והלכה כדבריו רבי שמעון אומר כל הירק אחד לביעור אוכלין ברגילה עד שיכלו הסינרייות מבקעת בית נטופה.

פירוש הרמב"ם

מה שאמר כל ירק א' לביעור ר"ל שהוא מותר לאכול מאיזה מין שירצה ממיני הירקות כל זמן שימצא במדברות ירק מהמין שיש אצלו או מזולתו מהמינים שכל הירקות לענין הביעור מין אחד הם:

ורגילה. היא עשב חלגלוגות ויש בו לחות הרבה ובשביל זה תעמוד ימים רבים ואם פסקה ממקום אחד נמצאת באחר שהיה יותר לח ממנו ואף על פי שאין אנו רואים אותה היא במקום נסתרות מן הארץ שכן דרך גדילתה וכשהם רואין שיבש עשב בבקעת בית נטופה יודעין שכבר יבשה בכל מקום ולא נשאר ממנה כלום מפני שזו הארץ לחה מאד ובשביל זה נקראת בית נטופה שהיא הארץ רבת הלחות ועשב ההוא עומד ימים רבים על הארץ והיא הסגריות והיו ידועות במקום ההוא אבל אנו אין אנחנו יודעין אותה ואין הלכה כרבי שמעון והלכה כר"ג ולא מטעם שנאמר בכאן הלכה כדבריו אלא מטעם שהוא על דעת רבי והגמ' פסק הלכה כרבי מחבירו:

פירוש רבינו שמשון

הכובש ג' כבשין. ג' מיני ירק בחבית של חומץ או של ציר:

ר' אליעזר אומר אוכלין על הראשון. דכיון דכלה מין אחד מן השדה נאסרו כולן ואפילו אותן שלא כלו אמרינן בירושלמי (פ"ט ה"ד) מאי טעמא דרבי אליעזר הראשון נותן טעם באחרון כלומר אותו שכלה תחלה אוסר על האחרים שלא כלו בנתינת טעם ותנן לעיל בפרק ז' (מ"ז) דשביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנותן טעם:

רבי יהושע אומר אף על האחרון. על סמך מין הכלה אחרון יאכל משלשתן אע"פ שכבר כלו הב' לחיה שבשדה ואמרי' בירושל' (שם) מ"ט דר' יהושע האחרון נותן טעם בראשון כלומר כיצד יבער הראשון וטעם האחרון מובלע בו והדר קאמר בירושלמי וקשיא על דעתא דר' אליעזר אין האחרון נותן טעם בראשון וקשיא על דעתא דרבי יהושע אין הראשון נותן טעם על האחרון ולא משני מידי וטעמא דר' אליעזר ניחא דאזיל לחומרא וטעמא דר' יהושע יש לפרש בשביעית בזמן הזה דרבנן היא ורבי היא כדאמר בפ' השולח (דף לו.) ושמא בעלמא מודה ר' יהושע דשביעית אוסרת בנותן טעם ושאני הכא דנעשו הג' כבשין כאחד קודם שיבואו לידי איסור ובירושלמי (שם) תני הלכה כרבן גמליאל ור"ת מפרש דטעמא דר' יהושע מקרא דתניא בתורת כהנים מן השדה תאכלו את תבואתה כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית מיכן אתה אומר הכובש ג' כבשין בחבית אחת ר' אליעזר אומר כיון שכלה מין אחד מן השדה למידרש כלה לחיה שבשדה לא איצטריך דההיא דרשה נפקא לן מלבהמתך ולחיה וגו' בפרק בא סימן (נא:) ואייתר לן האי קרא לכבשין דכיון דיש מקצת ממנו בשדה דהיינו טעם הנבלע בו שעדיין לא כלה אע"פ שעיקר כלה אינו חייב לבער ובקונטרס פי' בפירושי חומש אחד לשביעית ואחד ליובל וכל משנה זו פירשתי בשיטה אחרת בפ' מקום שנהגו (וע"ש בתוס') בשם רבינו נסים דלר' אליעזר הראשון שנכבש נותן הטעם באחרון ולא אחרון בראשון ולרבי יהושע איפכא ולא יתכן כלל חדא דבהדיא תניא בתורת כהנים ר' אליעזר אומר כיון שכלה מין אחד מן השדה יבער את כל החביות ועוד דלר' יהושע הא אף על האחרון קאמר ש"מ דלדידיה כיון שכלה האחד כולן אסורים אם כן מאי קא מתמה בירושלמי על דעתיה דר' יהושע אין הראשון נותן טעם באחרון בתמיה וכמו שפירשתי כאן עיקר:

כל הירק אחד לביעור. ואפילו כלו שלשתן ולא יבערם מן החבית דכיון דשאר מיני ירקות לא כלו אוכל עליהן שלא נתנו חכמים עליהם שיעור לכל ירק ואפשר דרבי יהושע ורבן גמליאל מודו לרבי שמעון מדאורייתא ולכן מקילין לענין נתינת טעם:

רגילה. מין ירק:

סגרייות. פי' בערוך קרדי דמושתק"י בלע"ז:

בית נטופה. שם מקום:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הכובש שלשה כבשים - שלשה מיני ירק:

בחבית אחת - של חומץ או של ציר, כדי שיתקיימו שלשה מיני הירק יחד:

רבי אליעזר אומר אוכלים על הראשון - וכיון דכלה מין אחד מהן מן השדה נאסרו כולם ואפילו אותן שלא כלו, שאותו מין שכלה נתן טעם באותן שלא כלו ואסרן, דתנן לעיל פרק ז' שביעית אוסרת במינה במשהו שלא במינה בנותן טעם:

רבי יהושע אומר אף על האחרון - על סמך מין הכלה אחרון יאכל משלשתן אע"פ שכבר כלו השנים לחיה שבשדה. וטעמא דרבי יהושע הואיל ואלו שכלו בלועים מטעם אותו שלא כלה, דאמר קרא (ויקרא כה) מן השדה תאכלו את תבואתה כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית, והאי קרא יתירה הוא דהא דרשינן לה מן ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך מן הבית וכו', אלא קרא לכבושים הוא דאתא והכי קאמר מן השדה תאכלו את תבואתה אם יש בשדה מקצת מן הדבר הנכבש בבית, שהטעם הבלוע בדבר הנכבש יש במינו עדיין בשדה שעדיין לא כלה, אע"פ שעיקר הפרי כלה אעפ"כ תאכלו את תבואתה ואינו זקוק לבער ח:

כל ירק אחד הוא - לא נתנו חכמים שיעור לכל ירק וירק בפני עצמו, אלא אע"פ ששלשתן כלו מן השדה הואיל ואיכא שאר ירקות שלא כלו אוכל ע"י שאר ירקות ולא יבערם מן החבית עד שיכלו כל הירקות כולן מן השדה, והלכה כר"ג דכל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית ואוכל את השאר:

פירוש תוספות יום טוב

[הכובש שלשה כבשים וכו'. עיין פ"י דתרומות משנה י]:

ר' יהושע אומר אף על האחרון. פירש הר"ב מקרא יתירא דאמר מן השדה תאכלו. וא"ת לרבי אליעזר הך קרא מה עביד ביה. והתוס' דפסחים דף נב הביאו ת"כ דפרשת בהר דר"א נמי דריש לסברתו מהך קרא ופירשו דסבר ר"א דאי לאו האי קרא [ה"א] דאותו המין דוקא יבער ולא יותר אע"פ שטעם האיסור מעורב בהן דלא דמי איסור דביעור לשאר איסורים דהא שרי לעניים [במשנה ח] וה"א דנחשביה כמבוער כיון שאין כאן אלא הטעם ור' יהושע סבר דודאי הטעם חשיב כמבוער והאי קרא אתי להתיר אף גוף אותו שכלה הואיל ומעורב בהן הטעם [מן] המותרין והכי קאמר וכו'. ועיין עוד בסמוך:

ר"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה וכו'. ל' התוס' ורבן גמליאל סבר ממשות של כ"א שכלה מן השדה אסור אבל הטעם הוא כמבוער ע"כ. ונ"ל דאתיא ליה נמי מקרא דדריש רבי יהושע וסבירא ליה דאי לאו ההוא קרא ה"א דאף הטעם אוסר והכל יבער דדין ביעור ה"א דשוה לשאר איסורים לאסור בטעמו קמ"ל הך קרא מן השדה תאכלו שכל זמן שהמין בשדה אע"פ שיש בו בלוע טעם איסור לית לן בה ואתה אוכל מן הבית. ופסק הר"ב והלכה כרבן גמליאל אע"ג דתנן והלכה כדבריו כמו שכתבתי כבר בזה במשנה ו' פרק ג' דפאה ועוד בירושלמי משמע דל"ג במשנה והלכה כדבריו דאיתא התם תני והלכה כדבריו. וכן בסדר המשנה שבירושלמי ל"ג לה. אבל בפירוש הרמב"ם גרס וכתב דלא משום כך הלכה כמותו אלא שהוא על דעת רבי והגמרא פסק הלכה כרבי מחבירו ע"כ. אבל תימה דאי הלכה כרבן גמליאל אם כן הא דפירש הר"ב בספ"ז שהשביעית אוסרת בנ"ט קודם הביעור דלא כהלכתא:

אוכלין ברגילה וכו'. רגילה מפורש בריש פרק ז' וז"ל הרמב"ם רגילה הוא עשב חלגלוגית ויש בו ליחות הרבה ובשביל זה תעמוד ימים רבים ואם פסקה ממקום אחד נמצאת באחר שיהיה יותר לח ממנו ואע"פ שאין אנו רואים אותה היא במקום נסתרת מן הארץ שכן דרך גדילתה וכשהם רואים שיבש בבקעת בית נטופה יודעין שכבר יבשה בכל מקום ולא נשאר ממנו כלום מפני שזו הארץ לחה מאוד ובשביל זה נקראת בית נטופה שהיא ארץ רבת הליחות ועשב ההוא עומד ימים רבים על הארץ והיא) הסגריות והיו ידועות במקום ההוא אבל אנו אין אנחנו יודעין אותן ע"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ח) (על הברטנורא) ור' אליעזר דאמר אוכלין על הראשון דורש לסברתו מהאי קרא ופירשו דסובר דאי לאו האי קרא הוה אמינא דאותו המין דוקא יבער ולא יותר אע"פ שטעם האיסור מעורב בהן דלא דמי איסור דביעור לשאר אסורים דהא שרי לעניים והוה אמינא דנחשבים כמבוער כיון שאין כאן אלא הטעם. ורבי יהושע סובר דודאי הטעם חשיב כמבוער, והאי קרא אתי להתיר אף גוף אותו שכלה הואיל ומעורב בהן הטעם מן המותרין:

(ט) (על המשנה) רבן גמליאל אומר כו'. לשון התוס' ורבן גמליאל סבר ממשות של כל אחד שכלה מן השדה אסור אבל הטעם הוא כמבוער ונראה לי דאתיא ליה נמי מקרא דדריש רבי יהושע וסבירא ליה דאי לאו האי קרא הוה אמינא דאף הטעם אוסר והכל יבער ושוה לשאר אסורים לאסור בטעמו קמ"ל הך קרא מן השדה תאכלו שכל זמן שהמין בשדה אף על פי שיש בו בלוע טעם איסור לית לן בה ואתה אוכל מן הבית. תוי"ט:

(י) (על המשנה) אוכלין ברגילה כו'. רגילה פירשו הרע"ב בריש פרק ז'. וז"ל הרמב"ם רגילה הוא עשב חלוגלוגית ויש בו ליחות הרבה ובשביל זה תעמוד ימים רבים ואם פסקה ממקום אחד נמצאת באחר שיהיה יותר לח ממנו ונסתרת מן הארץ וכשהם רואין שיבש בבקעת בית נטופה יודעים שכבר יבשה בכל מקום ולא נשאר ממנו כלום מפני שזו הארץ לחה מאד ובשביל זה נקראת בית נטופה שהיא ארץ רבת הליחות ועשב ההוא עומד ימים רבים על הארץ והיא הסגריות:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הכובש שלשה כבשים וכו':    כתבו תוס' ז"ל בפ' מקום שנהגו במגילת סתרים דרבינו נסים ז"ל פי' דראשון היינו שניתן ראשון בכבש ואחרון היינו שניתן אחרון בכבש והכי אמרי' בירוש' מה טעם דר' אליעזר וכו' ע"ש. וע' בקרבן אהרן על הת"כ שם:

בפי' ר"ע ז"ל. ר' יהושע אומר וכו' דאמר קרא מן השדה תאכלו וכו'. כ' ע"ז ה"ר יהוסף ז"ל וז"ל טעם זה אינו ברור כ"כ ובירוש' קאמר טעם מפני שכבר נתבטל קודם הביעור כיון שבלע טעמו של האחר עכ"ל ז"ל:

רבן גמליאל אומר וכו':    כתב הרמב"ם ז"ל והלכה כר"ג ולא מטעם שנאמר בכאן והלכה כדבריו {הגה"ה עיין במה שכתבתי בפ' החולץ סי' י"ג:} אלא מטעם שהוא מחמיר ע"כ משמע שגורס במשנה והלכה כדבריו. אבל בירוש' מוכח דלא גרסי' לי' במשנה דה"ק התם תני והלכה כדבריו משמע שהיא תוספתא וכן במשניות מדוייקות אינו כתוב ועוד מצאתי שכתוב שם הנוסחא כך כל שכלה מינו מן השדה יבער מן הבית ר"ש אומר וכו' ופי' ה"ר שמשון ז"ל ואפשר דר' יהושע ורבן גמליאל מודו לר"ש מדאורייתא ולכן מקילין לענין נתינת טעם ע"כ. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דר"ש לא פליג אכל הני דלעיל אלא קסבר דלא דברו בירק וצ"ע ע"כ: וכתב הרמב"ן ז"ל בפי' התורה בפרשת בהר סיני דכל זה מדרש מפני שלא אמר מן השדה תביאו ותאכלו וסמך האכילה לבשדה שלא יאכלו אלא בו ויתכן שהוא סמך מדבריהם ולכך הי' ר' יהושע מקל בו ור"ג מקל בטעמו דאולי אפי' הביעור כולו חומר מד"ס והברייתות השנויות בת"כ בענין הביעור אסמכתא מדרבנן ועל דרך זו תתפרש יפה משנתינו זאת וכן משנת שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו וכו' דהקלו באכילה לאחר הביעור יותר מן העבודה ואפשר לדברי ר"ג שמצות הביעור מן התורה אבל הטעם כיון שנבלע מתחלה מבוער הוא ע"כ בקיצור ומעורב משני מקומות מפירושו שעל שני פסוקים עיין עליו. ועיין ג"כ במה שכתבתי לקמן סוף סי' ח':

אוכלין ברגילה:    משמע קצת דכ"ע תני לה וסתמא היא ולאו סיום מלתי' דר"ש:

רגילה:    היא חלגלוגות דריש פרקין וירדולאגאש בלע"ז:

סנריות:    פי' ה"ר שמשון ז"ל בשם הערוך קרדי דומשתקי בלע"ז. סנריות. בנו"ן:

תפארת ישראל

יכין

הכובש שלשה כבשים:    ג' מיני ירק:

בחבית אחת:    בחומץ או בציר:

רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון:    דבכלה מין א' נאסרו כולן. מדנתנו טעם זב"ז דהרי הוא מין בשא"מ. וא"כ הכא דליכא רק ב' מיני היתר וא' איסור. הרי לא נתבטל בס' [כלעיל ספ"ז]:

רבי יהושע אומר אף על האחרון:    דדוקא בהוא בלי תערובות חייב בביעור. משא"כ הכא אותו שכלה מעורב בטעם מאותו שלא כלה:

רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית:    וטעמו שבלוע בחבירו כמבוער הוא. כלעיל [פ"ז מ"ז]:

והלכה כדבריו:    היינו כבית הלל מעשר שני [פ"ה מ"ו] דטעם כמבוער:

רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור:    ואף שכלו שלשתן. אם מין ירק אחר לא כלה. אין צריך לבערן:

אוכלין ברגילה:    בארצעלקרויט והוא חלוגלוגות ועומד ימים רבים בשביל הליחות שבה:

עד שיכלו סגריות:    הרגילה הגדילה מסוגר תחת הארץ:

מבקעת בית נטופה:    ארץ לחה מאד ולכן מתקיים שם זמן רב:

בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים