רבינו שמשון על שביעית ט

<< · רבינו שמשון · על שביעית · ט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

הפיגם. שקורין רודא:

הירבוזין. אישל"א בלע"ז וטעמו קרוב ללולבי גפנים:

שוטים. מין ירק הן:

חלגלוגות. פורפייר:

כוסבר. אליינדרא שגדל בהרים אבל כוסבר של גינה חשוב הוא:

כרפס של נהרות. אבל של גינה חשוב הוא יש אומרים כרפס אפי"א:

גרגר של אפר. אורגא הגדילה באחו אבל של גינה חשוב הוא:

פטורין במעשר בכל השנים משום דאין כיוצא בהן נשמר ומפקירים אותם והפקר פטור מן המעשר דכתיב (דברים יד) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך בדבר שאין לו חלק יטול מעשר יצא הפקר לקט שכחה ופאה שיש לו חלק עמך וב"ה ילפי משמטה כדפרשינן במסכת פיאה פ"ו (מ"א):

וניקחין מכל אדם בשביעית. ואע"ג דשביעית נוהגת בהפקר לפי שאין כיוצא בהן נשמר והוה ליה לוקח מן המופקר ואע"ג דלא ידעי' ביה בהאי אם הפקיר מחזקי' בהכי דאין דרך לשומרו לפיכך מוסרין לו דמיהן דלא חשדינן ליה שיצניעם לסחורה ולא ינהוג בהם תורת שביעית ופרק לולב הגזול (דף לט:) פריך אהא דתניא התם אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון ג' סעודות בד"א בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן המשומר אפילו בחצי איסר אסור ומתני' קתני ונקחין אפילו טובא ומשני בכדי מן שנו כדי מזונו דהיינו ג' סעודות ומן לישנא דמזוני דכתיב (דניאל א) וימן להם המלך וג' סעודות הן מזון יום א' דהרי שבת דבעי שלש סעודות:

כל הספיחין מותרין. כשגדלו בששית ונלקטו בשביעית איירי כדמוכח בירושלמי (פ"ט ה"א) דפריך אספיחי כרוב ומפני שאין כיוצא בהן בירקות שדה יהיו אסורים ומשני חמא בר עוקבא בשם רבי יוסי בר"ח מפני שדרכן לגדל אמהות ופריך מפני שדרכן לגדל אמהות יהו אסורין ומשני אמר רבי שמואל בר יצחק כל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש הוא בין ישן הוא ברם הכא שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מאמהות הבאתי כלומר בשאר ספיחין ניכרים אותן של ששית שגדילין מאותם של שביעית שהן קטנים אבל בכרוב לא מינכרי דבזמן מועט דרכו ליגדל אמהות שהן גדולים ורבנן אסרי דגזרי בשאר ספיחים אטו ספיחי כרוב רשב"י הוה עבר בשמטה חמא חד מלקט ספיחים א"ל אסור א"ל ולית את מתירן א"ל ואין חבריי חולקין עלי קרא עליו ופורץ גדר ישכנו נחש וכן הוות ליה וגירסא להפך בכל הספרים בפ' מקום שנהגו (ד' נא.) דתניא רש"א כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק שדה וחכ"א כל הספיחין אסורים וההיא בספיחין שגדלו בשביעית ופירש שם בקונטרס דאיירי לאחר הביעור וספיחי כרוב דמותרים משום דכרוב אינה כלה לחיה כל ימות החורף וקשה דאם כן ליתני חוץ מעיקר לוף השוטה והדנדנה וכל הנך דחשיב לעיל (פ"ז מ"ב) דאין להן ביעור ועוד הביעור דרשינן מדכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך בפ' בא סימן (דף נא:) ואיסור ספיחים דריש התם (בפסחים שם) מקרא אחרינא דאמרינן ותרוייהו אליבא דר' עקיבא דתניא הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו אמר ר"ע וכי מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין מכאן לספיחין שאסורין במאי קא מיפלגי רבנן סברי גזרה ספיחי כרוב אטו שאר ספיחין ורבי שמעון סבר לא גזרינן ועוד הקשה ר"ת מהא דאמרינן בפ"ק דמנחות (דף ה:) תיתי ממנחת העומר מה למנחת העומר שכן מתרת החדש ומשני בשביעית ופריך שכן מתרת ספיחין ומשני כר"ע דאמר ספיחין אסורין ועל כרחיך היינו קודם ביעור דבפסח של שביעית עדיין לא הוה ביעור דאינו כלה לחיה ואדרבה אז התבואה במלואה ובשמינית היה הביעור כדאמר במקום שנהגו (דף נג) אוכלים בענבים עד הפסח כו' והיינו בשמינית ועוד דאי לאחר הביעור מי פליגי רבנן עליה דר"ע הא כולהו מודו דכלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית ועוד דתניא בת"כ וכי תאמרו עתידין אתם אומרים מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו א"ר עקיבא אם אינן זורעין מה אוספין מכאן לספיחין שאסורים וחכ"א אין ספיחין מן התורה אלא מד"ס א"כ למה נאמר הן לא נזרע ולא נאסוף אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו כונסין אין אנו מכניסים לקיום אמרה לנו בערוהו מה אנו אוכלים מן הביעור ואילך אלמא דקודם הביעור פליגי אבל לאחר הביעור אפי' רבנן מודו ומפרש ר"ת דקודם הביעור איירי כדכתב בשנה השביעית וספיחי כרוב דשרו משום דכתב את ספיח קצירך דבר הנקצר כתבואה אסר הכתוב אבל כרוב יש לו קלח גדול וענפים כעין אילן כדאשכחן בסוף כתובות (דף קיא:) כרוב גדול הניח לנו אבא והיינו עולים ויורדים בו בסולם ועוד דלא נזרע כתיב משמע דלא אסרה תורה אלא כעין תבואה הנזרעת מה שאין כן בכרוב דהוי כאילן והא דתני במתני' דהכא אסורים ומותרים לאו לענין איסור אכולה דהא ר"ש שרי ספיחי כרוב בההיא דספיחין אלא מותרים לנהוג בהן מנהג חולין חוץ מספיחי כרוב דיש בהן קדושת שביעית ובמגילת סתרים דרבינו נסים פי' ההיא דספיחין בספיחי שביעית שיצאו למוצאי שביעית דאסורין עד שיעשו כיוצא בו (לפי שגדלו אמהות) כדתנן לעיל בסוף פ"ו (מ"ד) ודרך כרוב לעשות בזמן מועט כיוצא בו (לפי שגדל אמהות) ולא גזר ר"ש אטו שאר ספיחין ורבנן גזרי וכי אכל ר"ש בן יוסי בן לקוניא ספיחי כרוב במוצאי שביעית הוא דאכל והא דאמר תרוייהו אליבא דר"ע משום דלר"ע דאיסור ספיחין בשביעית דאוריי' הוא דאיכא למיגזר ספיחי כרוב אטו שאר ספיחין אבל לרבנן דאיסור ספיחין דרבנן ליכא למיגזר וא"ת ספיחי ששית שנלקטו בשביעית ליתסרו דהא בירק אזלינן בתר לקיטה בין למעשר בין לשביעית כדאי' בפ"ק דראש השנה (דף יד.) וכן מוכח בההיא דנודר מן הירק (דף נז:) דבצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גדוליו על עיקרו דגידולי היתר מעלין את האיסור למה לי עקרו לימא בצל שעברה עליו שביעית ורבו גידוליו בשמינית אלא ודאי משום דאזלינן בתר לקיטה ואי לא דעקרו בשביעית כי לא רבו נמי שרי ולרבי יוסי הגלילי דאמר התם (בר"ה דף יד) מה גורן ויקב שגדילין על מי שנה שעברה ניחא לאוקמינהו כגון שנגמר גידוליו בששית אי נמי רוב גידולין דתו לא גדלי על מי שנה הבאה כדאמרינן התם אמתני' דלעיל פ"ב (מ"ט) דבצלים הסריסים ופול המצרי כשמנע מהן מים אבל לר"ע דדריש מה גורן ויקב שגדלים על רוב מים קשה וכי תימא מ"מ בעי שיגדלו קצת בשביעית והכא כשנגמרו גידוליו בששית הא משמע התם דאגידול לא חיישינן אלא אלקיטה דתניא התם ליקט לו ירק ערב ר"ה עד שלא תבא השמש וחזר וליקט משתבא השמש אין תורמין ומעשרין מזה על זה ואם היתה שניה נכנסת לשלישית שניה מעשר שני ושלישית מעשר עני וכי האי גוונא תניא בהאי פרקא גבי אתרוג דבתר לקיטה משמע אע"פ שלא גדל ושמא יש לחלק בין מעשר לשביעית דלענין איסור שביעית בעינן גידול מקצת שביעית ואם באנו להשוותן צ"ל דר' שמעון ורבנן דהכא כר' יוסי הגלילי דאזיל בתר שנה שעברה אבל בההיא דפסחים [אי] אפשר לומר כן דתרוייהו כר' עקיבא ור"ע דריש על רוב מים ושמא אפי' ר"ע מודה דכיון דנגמר גידולין נעשו כבעל כדפרשינן לעיל בפ"ב (שם) גבי בצלים הסריסים מכח הירושלמי ויש לתמוה דהשתא ספיחי שביעית לר"ע אסורים מדאורייתא אפילו באכילה ואפילו רבנן מודו דמדברי סופרים מיהא אסירי כדקתני בהדיא בתורת כהנים ובכמה משניות אשכחן דשרו באכילה מתני' דהכא דהפיגם והירבוזים וההיא דהאומר לפועל הי לך סלע זה ולקט לי ירק היום בפ"ח (משנה ד) ולוקט ירקות שדה ובנו מוכר על ידו בפ"ז (מ"ג) וצ"ל דכולהו בשל ערב שביעית ומה שיש בהן תורת שביעית לפי שנלקטים בשביעית דבירק אזלינן בתר לקיטה אבל לענין איסור ספיחים דנפקא לן מדכתיב מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף משמע דתחלת גידול בעינן בשביעית אבל ירק שגדל בששית והוסיף בשביעית הנהו ספיחי ששית מיקרי ולא ספיחי שביעית אע"ג דבתבואה ודאי דדינה בתר שליש אם לא הביאה שליש בששית אסורה משום ספיחי שביעית כדמוכח בירושל' בפ' בתרא דמעשרות (פ"ה ה"ב) דאמרי' גבי תבואה לר"ע הביאה פחות משליש לפני שביעית ונכנסה שביעית אסורים משום ספיחים ולא חלה עליהן קדושת שביעית שכבר היו עשבים הביאה פחות משליש לפני שמינית ונכנסה שמינית מותרת משום ספיחין וחלה עליהן קדושת שביעית שכבר היו העשבים כלומר חלה ולא חלה דקאמר היינו אם ליקטן עשבים ומותרים משום ספיחין ואסורים היינו אם ליקטה תבואה שנגמר בישולה דהא אמרי' בפ"ק דר"ה (דף יב:) דכל תבואה שהביאה שליש לפני ר"ה אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית הא לא הביאה לא וצריך לדקדק לר"ע במאי מיתוקם דין ביעור דדרשינן מכלה לחיה בשדה דהא יש ביעור בירק כדתנן לעיל בפ"ז (מ"ב) גבי עלה הלוף ולא משכחת לה אלא כגון שהיה תחלת גידול בששית והוסיף בשביעית ובפירות האילן משכחת לה שפיר אבל בתבואה לא משכחת לה כלל דאם הביאה שליש בששית לא חלה עליה קדושת שביעית כדאמרינן בירושלמי בפרק בתרא דמעשרות דאזלינן בתר שליש הראשון לכל דבר בין לענין נכרי לר"ע בין לענין סדר השנים דשני ועני בין לענין ספיחים בין לענין קדושת שביעית ואם הביאה שליש בשביעית אסורה משום ספיחין ובירק נמי תימא היכי משכחת בה דין ביעור לר"ש דאמר בפ"ק דר"ה (דף ט"ו.) גבי אתרוג דאין לך דבר שחייב בביעור אא"כ גדל בשביעית ונלקט בשביעית ואלו ירקות כי האי גוונא אסור משום ספיחים דרבי שמעון כר"ע וכי תימא ביעור לר' שמעון בירק לית ליה התנן בפירקין רבי שמעון אומר כל הירק חייב בביעור ומיהו משכחת לה כשהתחילו לצאת בששית ונגמר רוב גידולן בשביעית דלא מיתסרי משום ספיחים כדפרישית וקרינן ביה גדל בשביעית כיון דרוב גידולן בשביעית ואמרינן לעיל בירושלמי פרק ו' (פ"ו ה"ג) ומייתי לה בפרק הנודר מן הירק דבצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית כיון שרבה עליו החדש מותר ואפילו מאן דאסר מודה בנטוע ועומד ומדאזלינן בתר רובה להקל כל שכן להחמיר ובמס' תענית משמע דאיכא תנא דשרי ספיחים באכילה בריש פירקא דחסידי דתניא מתריעין על האילנות בשאר שני שביעית רשב"ג אומר אף על האילנות בשביעית מפני שיש בהן פרנסה לעניים תניא אידך מתריעין על האילנות כו' ר"ש בן אלעזר אומר אף על הספיחין בשביעית מפני שיש בהן פרנסה לעניים אבל יש ספרים דלא גרסי' תניא אידך ועוד קשה מההיא דמנחות אכתי לר"ע נמי משכחת לה כגון תבואה שנזרעה בששית לאחר העומר והביאה שליש לפני ר"ה שניתרת בעומר של שנה שביעית ומיהו י"ל דהא מילתא דלא שכיחא:

משנה ב

שלש ארצות. בא"י חלוקות זו מזו לענין ביעור יהודה וגליל ועבר הירדן וג' ארצות בכל אחת ואחת שביהודה יש הר ושפלה ועמק וכן בעבר הירדן וכן בגליל ומפרש בסיפא ולמה אמרו ג' ארצות שיהיו אוכלים בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה דמפרשינן בפ' מקום שנהגו (דף נג.) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך (ויקרא כה) כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית וגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל ואין חיה שבגליל גדילה על פירות שביהודה והשתא ביהודה יש כמה עיירות דפעמים שבזו כלו ובזו לא כלו ואוכלין עד שיכלה האחרון שבה כדתניא אוכלין בענבים עד שיכלו דליות שבבבל ואם יש מאוחרות מהן אוכלים עליהן שדרך החיה כשאין מוצאה פירות כאן הולכת במקום אחר מהר להר ומשפלה לשפלה ומעמק לעמק אבל לא תצא לעולם מיהודה לגליל ומגליל ליהודה אפילו מהר להר ואפילו ביהודה עצמה אינה יוצאה מהר לעמק ומעמק להר כדאי' בירושל' (הל' ב) רבי חמא בר עוקבא בשם ר' יוסי בר' חנינא שיערו לומר אין חיה שבהר גדילה בעמק ולא שבעמק גדילה בהר לכך יש ג' בכל אחת ובפ' מקום שנהגו (נג.) מביא ברייתא ושם פי' בקונטרס כל שאינו מגדל שקמים אינו הר.

משנה ג

וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. בפ' מקום שנהגו (שם) תניא אוכלין בענבים עד הפסח בזיתים עד העצרת בגרוגרות עד החנוכה בתמרים עד הפורים והשתא זיתים ותמרים ניחא שכל ארצות שוות אבל ענבים וגרוגרות הרי שלש ארצות הרי שלשה בכל אחת ושמא התם במאוחרות קאמר:

משנה ד

אבל לא על השמור. לפי שאין חיה יכולה לאכול משם:

על הטפיחין. בערוך מפרש בשם רבי דניאל על מה שמשימין העופות בטפיחין שהן כלי חרש הבנויין בכותל כמו (חולין דף קלט:) צפרים שקננו בטפיחין ויש מפרשים על מה שבין עשבים:

דופרא. פי' בערוך כמו דיופרא דפ' עושין פסין (דף יח.) אילן העושה דיו פירות בשנה ואוכלים בראשון עד שיכלה מן האחרון:

סתווניות. פי' בערוך בשם רבי דניאל ענבים שבימות הסתיו:

שביכרו וחנטו קודם שיכלה הקיץ והכי נמי פליג ר' יהודה בדיופרא סתוונית דתניא בירושלמי רבי יהודה מתיר בדיופרין והן שביכרו עד שלא כלה הקיץ:

משנה ה

הכובש ג' כבשין. ג' מיני ירק בחבית של חומץ או של ציר:

ר' אליעזר אומר אוכלין על הראשון. דכיון דכלה מין אחד מן השדה נאסרו כולן ואפילו אותן שלא כלו אמרינן בירושלמי (פ"ט ה"ד) מאי טעמא דרבי אליעזר הראשון נותן טעם באחרון כלומר אותו שכלה תחלה אוסר על האחרים שלא כלו בנתינת טעם ותנן לעיל בפרק ז' (מ"ז) דשביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנותן טעם:

רבי יהושע אומר אף על האחרון. על סמך מין הכלה אחרון יאכל משלשתן אע"פ שכבר כלו הב' לחיה שבשדה ואמרי' בירושל' (שם) מ"ט דר' יהושע האחרון נותן טעם בראשון כלומר כיצד יבער הראשון וטעם האחרון מובלע בו והדר קאמר בירושלמי וקשיא על דעתא דר' אליעזר אין האחרון נותן טעם בראשון וקשיא על דעתא דרבי יהושע אין הראשון נותן טעם על האחרון ולא משני מידי וטעמא דר' אליעזר ניחא דאזיל לחומרא וטעמא דר' יהושע יש לפרש בשביעית בזמן הזה דרבנן היא ורבי היא כדאמר בפ' השולח (דף לו.) ושמא בעלמא מודה ר' יהושע דשביעית אוסרת בנותן טעם ושאני הכא דנעשו הג' כבשין כאחד קודם שיבואו לידי איסור ובירושלמי (שם) תני הלכה כרבן גמליאל ור"ת מפרש דטעמא דר' יהושע מקרא דתניא בתורת כהנים מן השדה תאכלו את תבואתה כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית מיכן אתה אומר הכובש ג' כבשין בחבית אחת ר' אליעזר אומר כיון שכלה מין אחד מן השדה למידרש כלה לחיה שבשדה לא איצטריך דההיא דרשה נפקא לן מלבהמתך ולחיה וגו' בפרק בא סימן (נא:) ואייתר לן האי קרא לכבשין דכיון דיש מקצת ממנו בשדה דהיינו טעם הנבלע בו שעדיין לא כלה אע"פ שעיקר כלה אינו חייב לבער ובקונטרס פי' בפירושי חומש אחד לשביעית ואחד ליובל וכל משנה זו פירשתי בשיטה אחרת בפ' מקום שנהגו (וע"ש בתוס') בשם רבינו נסים דלר' אליעזר הראשון שנכבש נותן הטעם באחרון ולא אחרון בראשון ולרבי יהושע איפכא ולא יתכן כלל חדא דבהדיא תניא בתורת כהנים ר' אליעזר אומר כיון שכלה מין אחד מן השדה יבער את כל החביות ועוד דלר' יהושע הא אף על האחרון קאמר ש"מ דלדידיה כיון שכלה האחד כולן אסורים אם כן מאי קא מתמה בירושלמי על דעתיה דר' יהושע אין הראשון נותן טעם באחרון בתמיה וכמו שפירשתי כאן עיקר:

כל הירק אחד לביעור. ואפילו כלו שלשתן ולא יבערם מן החבית דכיון דשאר מיני ירקות לא כלו אוכל עליהן שלא נתנו חכמים עליהם שיעור לכל ירק ואפשר דרבי יהושע ורבן גמליאל מודו לרבי שמעון מדאורייתא ולכן מקילין לענין נתינת טעם:

רגילה. מין ירק:

סגרייות. פי' בערוך קרדי דמושתק"י בלע"ז:

בית נטופה. שם מקום:

משנה ו

המלקט עשבים לחים. אוכלן בלא ביעור עד שייבש המתוק הוא לחלוחית הארץ ומשם ואילך יבער ובערוך פי' משייבש המבושל ולעיל בריש פ"ג אמרינן בירושל' (פ"ג ה"א) אמתני' דר' יהודה אומר משייבש המתוק אמר רבי מנא הכין פקעא דבקעתא ופי' בערוך בשם רבי דניאל כמו פקועות שדה וכן האי ודבר תימה מי סני ליה לתנא למיתני פקועות כמו ששונה בבמה מדליקין שמן פקועות לכך נראה דההוא לחלוחית הארץ ופקועה מלשון פקע כדא דכשהארץ מתיבשת היא מתבקעת:

והמגבב. תרגום של מקושש:

ביבש. עצים יבשין:

עד שתרד רביעה שניה. מותר לאכול בלא ביעור וזמן רביעה שניה פלוגתא דתנאי במסכת תענית בפ"ק (דף ו.) ומשם ואילך חייב לבער:

עלי קנים. לחים אוכלין בהן כ"ז שנמצאין באביהן:

והמגבב. בעלי קנים וגפנים יבשים אוכל עד שתרד רביעה שניה ואחר כך יבער:

בכולן. בין בקנים וגפנים בין לחין בין יבשין:

משנה ז

עניים נכנסין לפרדסיות. בשאר שני שבוע כדי ליטול לקט שכחה ופאה ובארץ ישראל לא קשי ליה דוושא כדאיתא במרובה (דף פא.) ומהלכין בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה:

מאימתי נהנין. כגון לשרותו בתוך הטיט או לתתו בתוך הכר דאמרינן בירושלמי (פ"ט ה"ה) תבן של שביעית אין שורין אותו בטיט תבן של שביעית אין נותנין אותו בכר נתנו בכר בטל והוא שישן עליו וסתם תבן וקש חזי למאכל בהמה ויש בו קדושת שביעית ואסור לשורפו וליהנות בו הנאה של איבוד משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד אבל משנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית והיינו [דבעי] מאימתי נפסל מה שבשדה ממאכל חיה שיהו מותרים להיות נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית שיש לו בבית:

משתרד רביעה שניה. ומפרש בירושלמי (פ"ט ה"ה) א"ר חנינא מכיון שנסרח מה שבשדה מותר מה שבבית תני רבי אושעיא אפילו לאחר ג' שנים עד שיסרח וטעמא משום דכתיב לחיה בראוי לחיה וברייתא דרבי אושעיא פליגא אמתני' דשרי משתרד רביעה שניה אי נמי בסתם ארצות שממהר לירקב מליחלוח הארץ שמתלחלחת בגשמים אבל דר' אושעיא במקום הרים וטרשים שהקרקע קשה ואין התבן ממהר לירקב כן פירושה דמתני' משיטת ירושלמי ולמאי נמי דגריס מתני' מאימתי נהנין אבל בפ"ק דתענית (ד' ו:) גרסינן בכל הספרים עד אימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית דמשמע עד שתרד רביעה שניה מותר מיכן ואילך אסור ואמרינן מה טעמא ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך בבית ומשתרד רביעה שניה מרקיבים מלחלוחית הגשמים וחייבים בביעור ואי אפשר לקיים גירסא זו דכל דבר שקדושת שביעית נוהגת בו וחזי לאכילה אסור לשורפו משום דכתיב לאכלה ולא להפסד ועוד דלאחר הביעור שרי להאכיל לכל הפחות לעניים ואית דשרי אף לעשירים וירושלמי תני א"ר אושעיא עד שיסריח משמע דפליג אמתני' דשריא משתרד רביעה שניה ושמא מתני' בשאר ארצות (ר):

משנה ח

שעת הביעור. כל אחת ואחת בזמנו כההיא דתנן בפרק מקום שנהגו (דף נג.) אוכלין בענבים עד הפסח כו' וכל הזמנים בשנה שמינית דאי בשביעית מי איכא גרוגרות אלא מששית ותשרי הוי זמן הבציר כדמוכח באיזהו נשך (דף עג:) דיהיב זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי בטבת והכא קתני בענבים עד הפסח אלא כל הני זמני בשנה שמינית דפירות שביעית מצויין במוצאי שביעות לחיה עד אותם הזמנים ושאר פירות זמנן לפי מקומן כדאמר ג' ארצות לביעור וג' בכל אחת וזמנים הללו בסתמא אבל בידוע [הכל] לפי מה שכלו:

מחלקן ב' וג' לכל אחד ואחד מאנשי ביתו ואח"כ יבער כדתניא בתוספתא (פ"ח) מי שיש לו פירות שביעית והגיע זמן הביעור מחלק מהן לשכניו וליודעיו ולקרוביו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו כל בית ישראל מי שצריך ליטול יטול וחוזר ומכניס ואוכל והולך עד שיכלו ואמרינן לעיל בירושל' (פ"ט ה"ד) יצחק בר רדיפא אתא ושאל לר' יאשיה אמר ליה חמי לך תלתא רחמין ואפקר קדמיהון קפודקאי דצפרי שאלון לרבי אמי כגון דלית לאילן עמא רחם ולא שאל שלם היך צורכא מיעבד אמר לון כד תחמון רגלא צללא תיהוין מפקין לה לשוקא ומפקרין ליה וחוזרים וזוכין בהן פי' שיש בני אדם כשמפקירין בפניהן חוזרין וזוכין בכל ואין בעלים יכולין לחזור ולהכניסם בביתם ולכך הורה רבי יאשיה לר' יצחק שיראה ג' אוהביו ויפקיר בפניהם ולא בפני כל אדם קפודקאי פי' בני אדם קפדנים שלא היו להם אוהבים ואם יפקירו יזכו בהם ולא יחזרו להם והורה רבי אמי דכשיראו השוק פנוי מבני אדם יפקירו ואחר כך יזכו וכל הני סברי כרבי יוסי דנמוקו עמו ושרי אף לעשירים אבל לר' יהודה אסור משום דכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה ולא עמך כדמפרש בירושלמי וטעמא דר' יוסי ואכלו אביוני עמך וגם עמך תני ר' שמעון אף לעשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור מה טעם ואכלו אביוני עמך ויתרם והוא [אוצר] שבעיר דתוספתא דתני בתוספתא (שם) בראשונה היו שלוחי בית דין חוזרים על פתחי עיירות כל מי שהוא מביא פירות לתוך ידו היו נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מזון שלש סעודות והשאר מכניסין לאוצר שבעיר הגיע זמן תאנים שלוחי בית דין שוכרין פועלים ועודרין אותן ועושים אותן דבילה וכונסין אותה לחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר הגיע זמן ענבים שלוחי בית דין שוכרים פועלים ובוצרים אותן ודורכין אותן בגת ומכניסים אותם בחביות ומכניסין אותם לאוצר שבעיר הגיע זמן זיתים שלוחי בית דין שוכרין פועלים ומוסקין אותן ועוטנים אותם בבית הבד וכונסים אותן בחביות ומכניסים אותן לאוצר שבעיר ומחלק מהן בערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו הגיע שעת הביעור עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ר"ש אומר עשירים אוכלים מן האוצר אחר הביעור:

משנה ט

מי שהיו לו פירות שביעית. שלא נתקיימה בהן מצות ביעור שנפלו לו בירושה דהיינו על כורחו או שנתנו לו במתנה ופליגי בירושלמי (פ"ט ה"ו) ריש לקיש אמר בפירות עבירה היא מתני' ופריך והתניא המוצא פירות עבירה אסור ליגע בהן שנייה היא מציאה שנייה היא שנפלו בעל כרחו ר' יוחנן אמר בפירות היתר היא מתני' אם בפירות היתר בהד' תני ר' אליעזר ינתנו לאוכליהן ר' אליעזר הוא שמותי ותני אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה דברי ב"ש כלומר כרבי יהודה דתני' לעיל בפרק ד' (מ"ב) חילוף הדברים והדר קאמר בהד' רבנן מתיבין ליה שאין חוטא נשכר בשיטתו השיבוהו בשיטתך שאתה אומר ינתנו לאוכליהן שאין החוטא נשכר ולא נתברר פי' בירושלמי ולשון לאוכליהן משמע למי שדרכן לאכול בלא ביעור:

חייב מיתה. איצטריך דלא תימא אין חלה בעיסת שביעית משום דכתיב (ויקרא כה) לאכלה ולא לשרפה ואם נטמאת החלה טעונה שרפה כדאמר בסוף פ"ק דבכורות (דף יב:) משום דכתיב לדורותיכם: