רמב"ם על שביעית ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

שביעית פרק ט[עריכה]

משנה א[עריכה]

נבאר עתה עיקרי זו המשנה, ואחר כך נפרש מיליה.

וממה שתצטרך לדעת:

  • שפירות שביעית אסור להצניעם ולגנוז אותם ולסחור בהם כמו שאמרנו.
  • ואם מכר מהם כלום, אותם המעות יהיו דמי שביעית, ואסור להצניעם ולגנוז אותם ולסחור בהם כמו שבארנו, אלא לקנות בהם מאכל, ויהיה נאכל בקדושת שביעית.
  • ואסור לתת דמי שביעית לעם הארץ, מפני שהוא חשוד עליהם שמא יגנזם, ולא יקנה בהם מאכל.
  • וכשנראה עם הארץ מוכר פירות שביעית,
  • אם הפירות ההם מן הדברים שדרך בני אדם לעשות מהם גנות ולשמור אותם, כגון התאנים והענבים והחיטה, אסור לקנות ממנו ואפילו בדמים מועטים, שהקונה ממנו הוא נותן לו דמי שביעית.
  • ואם היו הפירות ההם מן הדברים המופקרים במדברות, מותר לקנות ממנו בדמין מועטין, ושיעורם מזון שלש סעודות, והוא משום כדי חייו.
  • וכן אמרו (סוכה פ"ג דף לט.) "ואין מוכרים פירות לעם הארץ, יותר ממזון שלש סעודות. במה דברים אמורים, בלוקח מן המופקר. אבל בלוקח מן השמור, אפילו בחצי איסר אסור, מפני שהוא שומרם ומצניען שלא כדין".

ומה שאמר בכאן, ונלקחין מכל אדם בשביעית, הוא מיוחד בתלמוד במזון שלש סעודות בלבד והוא מה שאמר "בכדי מן שנו". ועוד יתבאר לך, שהמעשרות אינם חייבים אלא בנשמר.

ופיגם - הוא עשב נקרא "פיגם", ובלע"ז "רודא".

והירבוזין השוטים - הם שיש להם עלים רחבים.

והחלגלוגות - מין ממיני הירק הנקרא בלשון ערבי "רגלה", ובלע"ז "בורדולייגש", עלים שלו גדולים, וקנה שלו ארוך, והוא הנקרא בלשון ערבי "בקלה אלחמקה".

והכוסבר של הרים - הוא זרע גד הררי.

והכרפס - ידוע.

והגרגיר של אפר - הוא גרגיר המדברי. ו"אפר" שם המדבר.

וספיחים - הוא מה שיצמח אחר הקציר. וכבר פירשנו אותו פעמים (במכילתין פ"ז משנה א', ובכלאים פ"ב מ"ה). וכבר ידעת מה שאסר הכתוב לקצור ספיח, הוא מה שאמר בתורה "את ספיח קצירך"(ויקרא כה, ה), וכבר בארנו שעניין "לא תקצור" כנגד הקוצרים.

ורבי יהודה אומר, שספיחי חרדל לא נחשדו עליהם עוברי עבירה, להביא אותם מן השמור.

ורבי שמעון אומר, שהספיחים כולם מותר לקחת אותם על הדרך שאמרנו מכל אדם, מפני שהם ספק אם הם מן השמור או מן ההפקר, וסוף מה שנוכל לומר "אין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ" כשיתברר לנו שהוא מן השמור, אלא ספיחי אכרוב שהוא מן השמור, על כל פנים שלא ימצאו כהם במדבר.

וחכמים אומרים, שאינו מותר לקנות דבר בספיחים מיד עם הארץ בשום פנים.

ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כרבי שמעון:

משנה ב[עריכה]

הביעור - כבר אמרתי פעמים שאפרש אותו בזו המסכת, והנני מבאר אותו. והוא מה שאמר הכתוב "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, תהיה כל תבואתה לאכול"(ויקרא כה, ז). ואמר בספרא "ומה חיה שאינה ברשותו אוכלת, בהמה שברשותו אינו דין שתאכל? אלא כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, תאכיל לבהמתך מן הבית". למדנו מזה, שאם יקבץ מין ממיני פירות או זרעונים והביאו אל ביתו, יוכל לאכול מאותו המין כל זמן שימצא באילנות או בארץ. וכשפסק המין ההוא מן השדה, נתחייב להסיר מה שיש ממנו ברשותו בבית. וזהו ביעור הנזכר בשביעית. כגון שאם אסף תאנים ושטחם ויבשם ואכל מהם, אין לו להחמיר באכילתן כל השנה השביעית כולה, אבל יאכל כל זמן שהתאנים הלחים נמצאים באילנות, וכשיפסקו ונבלו ולא נמצא מהם אלא היבשים, יסיר כל מה שיש ברשותו מן התאנים היבשים, או שיאכלם כולם אם יכול, או ישרפם או יזרקם לים. וזהו עניין ביעור. וכן יש לו לעשות בדמי כל דבר שהקדמנו "שיש לדמיהן ביעור".

ואחרי שנתבאר זה העיקר, אמר שארץ ישראל נחלקת לשלושה חלקים, וכל חלק מאלו השלושה נחלק לשלושה חלקים לעניין בעור. והגבילם ואמר שהגליל נחלק לשלושה חלקים, גליל העליון וגליל התחתון והעמק, והוא תחום טבריא. וארץ יהודה כמו כן נחלקת לשלושה חלקים, ההר והשפלה והעמק, ועבר הירדן נחלק לשלושה חלקים, שפלת לוד והר שפלה של לוד ומבית חורון עד הים. וכשיהיה לאדם צימוקים מפירות גליל, יאכל מן הצימוקים ההם כל זמן שהענבים מצויין בכל הגליל, כמו שיתבאר אחר זה.

ועניין שאמר ושפלת לוד כשפלת הדרום - רוצה לומר שדין שפלת לוד כדין שפלת הדרום, ויאכל מפירות של שפלת לוד כל זמן שהמין ההוא נמצא בשפלת הדרום, ואוכל מפירות הר שפלת לוד כל זמן שימצא כמותם בהר המלך, והוא הר הגדול רב הפירות מכל הרי ישראל.

ובית חורון עד הים מדינה אחת - רוצה לומר שיאכל מפירות איזה מקום שירצה, כל זמן שימצא כמותם באיזה מקום שיהיה מן הגבול ההוא:

משנה ג[עריכה]

לפי שאמר כאשר הקדמנו "שלש ארצות לבעור", ואמר אחר כן "של שלש שלש", שאל השואל ואמר, מה תועלת יש לזה החילוק שחלקם שלש, אחר שהם תשע ארצות כמו שאמר. והשיב ואמר, שהתועלת שהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה. והדמיון לזה, כגון שיהיו לו פירות גליל העליון, יאכל מהם כל זמן שהמין ההוא נמצא בגליל העליון או בתחתון או בעמק. ואם פסקו הפירות ההם משני גבולי ארץ הגליל, ועודם בגליל השלישי, יש לו לאכול ממה שיש ברשותו עד שיפסוק האחרון. ושאמר לעניין "של שלש שלש" אינו לעניין תוספת דין מן הדינים, אבל הוא מכלל ההגבלות שנתן להם.

וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים - הוא שיאכל מן הזיתים או מן השמן שיש אצלו, כל זמן שיש זיתים נמצאים באיזו ארץ שתהיה מארץ ישראל, וכן התמרים.

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה ד[עריכה]

אוכלין על המופקר, אבל לא על השמור - רוצה לומר שיאכל כל זמן שימצא המין ההוא בשדה במופקר, אבל אם פסק מן המופקר ונותר בבתים או בגנים לא יאכל, אבל הוא חייב לבער. והטעם מה שאמרנו הוא, מה שאמר הכתוב "ולחיה אשר בארצך" (ויקרא כה, ז), החיה תאכל מן המופקר.

וטפיחין - קבוץ "טפיח", והם הגרגרים הקשים ממיני התבואה והקטניות, שאינם נזרעים אבל צומחין מכוח הארץ, וישארו בארץ ימים רבים לרוב יבשותם וחוזקתם. והם כשאר המינים וכגון ה"קרטומאן" ממין השעורים ששמו "טופח" כמו שאמרנו פעמים (פ"ה מ"ג ופ"א מ"א דכלאים).

ודופרא - המין השני, ופירושו שיש מין האילנות שעושה פרי שני פעמים בשנה, וכבר אמרנו בדמאי (פ"א מ"א) ובארנו שהיא מלה מורכבת "דו פרי". ואם פסק מן התאנים הלחים ונשאר ממנו מה שצמח בפעם השנית, יאכל המין שיש אצלו כל זמן שזה הפרי השני נמצא.

וסתווניות - פירות הסתיו, נקראות על שם הסתיו.

ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כרבי יוסי:

משנה ה[עריכה]

מה שאמר כל הירק אחד לביעור - רוצה לומר שהוא מותר לאכול מאיזה מין שירצה ממיני הירקות, כל זמן שימצא במדברות ירק מהמין שיש אצלו או מזולתו מהמינים, שכל הירקות לעניין הביעור מין אחד הם.

ורגילה - היא עשב "חלגלוגות", ויש בו לחות הרבה ובשביל זה תעמוד ימים רבים, ואם פסקה ממקום אחד, נמצאת באחר שיהיה יותר לח ממנו, ואף על פי שאין אנו רואים אותה, היא במקום נסתרות מן הארץ שכן דרך גדילתה. וכשהם רואין שיבש עשב בבקעת בית נטופה, יודעין שכבר יבשה בכל מקום ולא נשאר ממנה כלום, מפני שזו הארץ לחה מאד ובשביל זה נקראת "בית נטופה", שהיא הארץ רבת הלחות ועשב ההוא עומד ימים רבים על הארץ והיא הסנריות, והיו ידועות במקום ההוא, אבל אנו אין אנחנו יודעין אותה.

ואין הלכה כרבי שמעון, והלכה כרבן גמליאל. ולא מטעם שנאמר בכאן הלכה כדבריו, אלא מטעם שהוא על דעת רבי, והתלמוד פסק הלכה "כרבי מחבריו":

משנה ו[עריכה]

אוסף העשבים הלחים נקרא מלקט, ואוסף היבשים נקרא מגבב. תרגום "לקשש קש"(שמות ה, יב), "לגבבא גילי".

ומתוק - הוא "חנטלא", וכבר פירשנוהו (פ"ג מ"א דמכילתין).

ורביעה שניה - כבר נתבאר בסוף פאה, שזמנה בשנה המבכרה בשבעה במרחשון, בשנה הבינונית בשלשה ועשרים במרחשון, ובשנה המתאחרת בראש חודש כסליו, וזה בארץ ישראל.

ואין הלכה כרבי עקיבא.

ועניין עד שישורו - נבלעה ה"נון" ב"שין", ועל כן נדגשה ה"שין". ועיקרו להיות "עד שינשרו מאביהן", רוצה לומר עד שיבלו כמו שבארנו בפרק שביעי (משנה ה):

משנה ז[עריכה]

מודר הנאה - הוא אשר יתחייב עצמו בנדר, שלא יקבל תועלת מחברו או מאנשי מדינה. ועוד נבאר דיניהם במקומן.

ועניין מה שאמר עד אימתי עניים נכנסין לפרדסות - רוצה לומר לאסוף הלקט והפרט והעוללות בשאר השנים, כמו שנתבאר בסוף פאה. וכן נכנסין לגנות במוצאי שביעית עד שתרד רביעה שניה, מפני שנשארו בה מותרות פירות שביעית, וכשתרד רביעה שניה של מוצאי שביעית, אז יהיה מותר ליהנות בתבן ובקש של מוצאי שביעית:

משנה ח[עריכה]

כל העניין הזה מבואר.

והלכה כרבי יוסי:

משנה ט[עריכה]

אלו הפירות הנאמרות בכאן הם פירות של היתר, רוצה לומר שנקבצו כפי מה שראוי.

ורבי אליעזר דעתו כדעת בית שמאי, אף על פי שהוא מתלמידי בית הלל, וכן נודע מכל דבריו בתלמוד. וכן אמרו, "רבי אליעזר שמותי הוא". וכבר הקדמנו לך שבית שמאי אומרים "אין אוכלין פירות שביעית בטובה". ורבי אליעזר אומר שאם נפלו לו בירושה או נתנו אותם לו במתנה, לא יתייחד לבדו באכילתן מפני שיהיה אוכל בטובה, אבל חולקים אותן עליו ועל חברו.

ואמרו לו חכמים, אבל לדעתך שאתה סובר שהוא חוטא מפני שלקח פירות שביעית במתנה, אין בו הדין כן מפני שהוא חוטא נשכר, רוצה לומר הרויח מפני שאכל אותם על כל בני האדם, והעיקר בידינו שאין החוטא נשכר, אבל ימכרו אותם לו, ויתן דמיהם עד סוף פרוטה, ויחלק אותם הדמים על כל בני אדם. וכבר הקדמנו לך, שאוכל פירות שביעית בטובה ושלא בטובה.

ואין הלכה כרבי אליעזר.

ובשביל שהיו פירות שביעית פטורין מן המעשרות, שמא יעלה על דעתנו שהיא פטורה מן החלה, ובא ללמדנו שהיא חייבת בחלה, כמו שאמר הכתוב "ראשית עריסותיכם"(במדבר טו, כא), איזו עיסה שתהיה. ועוד יתבאר לך במסכת חלה, שהאוכל מעיסה שלא הורמה חלתה חייב מיתה. וסוף מה שאודיעך בכאן, שדין עיסת שביעית כדין שאר העיסות, אף על פי שהיא מן ההפקר: