משנה שביעית ט ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק ט · משנה ו | >>

המלקט עשבים לחים, עד שייבש המתוק.

והמגבב ביבשיא, עד שתרד רביעה שניה.

עלי קנים ועלי גפנים, עד שישרו מאביהן.

והמגבב ביבש, עד שתרד רביעה שניה.

רבי עקיבא אומר, בכולן עד שתרד רביעה שניה.

משנה מנוקדת

הַמְּלַקֵּט עֲשָׂבִים לַחִים,

עַד שֶׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק.
וְהַמְּגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ,
עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.

עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְּפָנִים,

עַד שֶׁיִּשְּׁרוּ מֵאֲבִיהֶן.
וְהַמְּגַבֵּב בַּיָבֵשׁ,
עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
בְּכֻלָּן עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.

נוסח הרמב"ם

המלקט עשבים לחים -

עד שייבש המתיק.
המגבב יבש -
עד שתרד רביעה שניה.
עלי קנים, ועלי גפנים -
עד שיישרו מאביהן.
המגבב יבש -
עד שתרד רביעה שניה.
רבי עקיבה אומר:
בכולן - עד שתרד רביעה שניה.

פירוש הרמב"ם

אוסף העשבים הלחים נקרא מלקט, ואוסף היבשים נקרא מגבב. תרגום "לקשש קש"(שמות ה, יב), "לגבבא גילי".

ומתוק - הוא "חנטלא", וכבר פירשנוהו (פ"ג מ"א דמכילתין).

ורביעה שניה - כבר נתבאר בסוף פאה, שזמנה בשנה המבכרה בשבעה במרחשון, בשנה הבינונית בשלשה ועשרים במרחשון, ובשנה המתאחרת בראש חודש כסליו, וזה בארץ ישראל.

ואין הלכה כרבי עקיבא.

ועניין עד שישורו - נבלעה ה"נון" ב"שין", ועל כן נדגשה ה"שין". ועיקרו להיות "עד שינשרו מאביהן", רוצה לומר עד שיבלו כמו שבארנו בפרק שביעי (משנה ה):

פירוש רבינו שמשון

המלקט עשבים לחים. אוכלן בלא ביעור עד שייבש המתוק הוא לחלוחית הארץ ומשם ואילך יבער ובערוך פי' משייבש המבושל ולעיל בריש פ"ג אמרינן בירושל' (פ"ג ה"א) אמתני' דר' יהודה אומר משייבש המתוק אמר רבי מנא הכין פקעא דבקעתא ופי' בערוך בשם רבי דניאל כמו פקועות שדה וכן האי ודבר תימה מי סני ליה לתנא למיתני פקועות כמו ששונה בבמה מדליקין שמן פקועות לכך נראה דההוא לחלוחית הארץ ופקועה מלשון פקע כדא דכשהארץ מתיבשת היא מתבקעת:

והמגבב. תרגום של מקושש:

ביבש. עצים יבשין:

עד שתרד רביעה שניה. מותר לאכול בלא ביעור וזמן רביעה שניה פלוגתא דתנאי במסכת תענית בפ"ק (דף ו.) ומשם ואילך חייב לבער:

עלי קנים. לחים אוכלין בהן כ"ז שנמצאין באביהן:

והמגבב. בעלי קנים וגפנים יבשים אוכל עד שתרד רביעה שניה ואחר כך יבער:

בכולן. בין בקנים וגפנים בין לחין בין יבשין:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

המלקט עשבים לחים - אוכלן בלא ביעור עד שייבש לחלוחית הארץ הממתק את הפירות, משם ואילך חייב לבערן:

המגבב ביבש - המלקט בעשבים יבשים, אוכלן בלא ביעור:

עד שתרד רביעה שניה - שהיא בשנה בינונית בכ"ג במרחשון, משם ואילך חייב לבער:

מגבב - תרגום לקושש קש לגבבא:

רביעה - על שם שהמטר רובע את הארץ ומולידה כזכר זה שרובע את הנקבה. פ"א שמרביץ העפר ומשכיבו, תרגום רובץ רביע:

ועלי גפנים - לחים, אוכלים בהן כל זמן שנמצאים באביהן, כלומר במחובר לאילן:

שישורו - שיפלו:

והמגבב ביבש - בעלי קנים וגפנים יבשים, אוכל עד שתרד רביעה שניה ואחר כך יבער:

בכולן - בין עשבים בין קנים יב וגפנים בין לחים בין יבשים. ואין הלכה כר"ע:

פירוש תוספות יום טוב

שייבש המתוק. עיין ריש פ"ג בפירוש הר"ב שמפרש בענין אחר ממה שמפרש בכאן:

והמגבב ביבש. פירוש ) בד"פ הסנריות. הרמב"ם אוסף העשבים הלחים נקרא מלקט. ואוסף היבשים נקרא מגבב תרגום לקושש כו':

רביעה שניה. כתב הר"ב בשנה בינונית בכ"ג במרחשון ועיין במשנה ג פ"ק דתענית מ"ש שם:

עד שישרו מאביהן. ובמשנה ה פ"ז שנושרין מאביהן וכתב בכאן הרמב"ם נבלעת הנו"ן בשי"ן ועל כן נדגשה השי"ן ועקרו להיות עד שינשרו מאביהן ע"כ. ודבר זה ידוע במלאכת הדקדוק שחסרי הנו"ן באות דגושין באות השניה מן השרש:

[בכולן. פירש הר"ב בין עשבים בין קנים בין גפנים כלומר בין עלי קנים בין עלי גפנים ולולי שכן גם לשון הר"ש והפי' הנזכר הייתי מתקן הלשון שכצ"ל]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יא) (על המשנה) והמגבב ביבש. אוסף העשבים הלחים נקרא מלקט והיבשים נקרא מגבב לקושש קש תרגומו לגבבא גילי. הר"מ:

(יב) (על הברטנורא) כלומר בין עלי קנים בין עלי גפנים:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

המלקט עשבים לחים וכו':    ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל המלקט לאכילת אדם. והמגבב לאכילת בהמה. עד שייבש המתוק. פי' הרמב"ם ז"ל מתוק הוא חנטל לשון נקייה כמו שקורין לעור סגיא נהור. וה"ר שמשון ז"ל כתב ובירושלמי א"ר מנא פקעא דבקעתא ופי' בערוך בשם רבינו דניאל כגון פקועות שדה וכן פי' רבינו האי ז"ל ודבר תימה הוא מי סני לי' לתנא למתני פקועות כמו ששנה בבמה מדליקין שמן פקועות לכך נראה דהוא לחלוח הארץ לשון פקע כדא דכשהארץ מתייבשת היא מתבקעת עכ"ל ז"ל. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל עד שייבש המתוק פי' כי כשייבש המתוק לא יש עוד לחים בשדה וא"כ כלה לחיה מאותו המין בשדה ואע"פ שיש עדיין יבשים חייב לבער ע"כ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דהך ביעור הוא דאיסורא ודכולה מתני' נמי הכי הוא:

עלי קנים ועלי גפנים:    ירוש' ר' אבין בשם ר' יוחנן לית כאן עלי קנים אלא עלי גפנים דעלי קנים אין להן ביעור והכי תניא בתוספתא נמי עלי קנים ועלי זיתים ועלי האוג ועלי חרובין אין להן ביעור מפני שאין מינם כלה וכן פסק הרמב"ם ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

המלקט עשבים לחים:    אין צריך לבער עד וכו':

עד שייבש המתוק:    שנתייבש לחלוחית שבקרקע מגשמי שביעית. דשוב אותן הנשארים בשדה בשמינית לא חזו לחיה:

והמגבב ביבש:    לקט עשבים שדרכן לאכול יבשים אין צריך לבער עד וכו':

עד שתרד רביעה שניה:    ר"ל גשם השני והוא כ"ג במרחשון בשנה ח'. דתו לא חזו יבשים שבשדה לחיה:

עלי קנים ועלי גפנים:    א"צ לבער עד וכו':

עד שישרו מאביהן:    שיפלו מהגזע. דתו לא חזו לחיה:

והמגבב ביבש:    מעלי קנים וגפנים. א"צ לבער עד וכו':

בכולן:    כל הנזכרים במשנה:

בועז

פירושים נוספים