משנה שביעית ט ז

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק ט · משנה ז | >>

[עריכה]

כיוצא בו, המשכיר בית לחברו עד הגשמים, עד שתרד רביעה שניה.

המודר הנאה מחברו עד הגשמים, עד שתרד רביעה שניה.

עד אימתי עניים נכנסים^יג לפרדסות, עד שתרד רביעה שניה.

מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית, משתרד רביעה שניה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

כַּיּוֹצֵא בּוֹ, הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים,

עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים,

עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.

עַד אֵימָתַי עֲנִיִּים נִכְנָסִים לַפַּרְדֵּסוֹת?

עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.

מֵאֵימָתַי נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית?

מִשֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

כיוצא בו -

המשכיר בית לחברו, עד הגשמים -

עד שתרד רביעה שניה.

המודר הניה מחברו, עד הגשמים -

עד שתרד רביעה שניה.

עד אימתי, עניים נכנסים לפרדסות? -

עד שתרד רביעה שניה.

מאמתי נהנין ושורפין, בתבן ובקש של שביעית? -

משתרד רביעה שניה.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

מודר הנאה - הוא אשר יתחייב עצמו בנדר, שלא יקבל תועלת מחברו או מאנשי מדינה. ועוד נבאר דיניהם במקומן.

ועניין מה שאמר עד אימתי עניים נכנסין לפרדסות - רוצה לומר לאסוף הלקט והפרט והעוללות בשאר השנים, כמו שנתבאר בסוף פאה. וכן נכנסין לגנות במוצאי שביעית עד שתרד רביעה שניה, מפני שנשארו בה מותרות פירות שביעית, וכשתרד רביעה שניה של מוצאי שביעית, אז יהיה מותר ליהנות בתבן ובקש של מוצאי שביעית:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

עניים נכנסין לפרדסיות. בשאר שני שבוע כדי ליטול לקט שכחה ופאה ובארץ ישראל לא קשי ליה דוושא כדאיתא במרובה (דף פא.) ומהלכין בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה:

מאימתי נהנין. כגון לשרותו בתוך הטיט או לתתו בתוך הכר דאמרינן בירושלמי (פ"ט ה"ה) תבן של שביעית אין שורין אותו בטיט תבן של שביעית אין נותנין אותו בכר נתנו בכר בטל והוא שישן עליו וסתם תבן וקש חזי למאכל בהמה ויש בו קדושת שביעית ואסור לשורפו וליהנות בו הנאה של איבוד משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד אבל משנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית והיינו [דבעי] מאימתי נפסל מה שבשדה ממאכל חיה שיהו מותרים להיות נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית שיש לו בבית:

משתרד רביעה שניה. ומפרש בירושלמי (פ"ט ה"ה) א"ר חנינא מכיון שנסרח מה שבשדה מותר מה שבבית תני רבי אושעיא אפילו לאחר ג' שנים עד שיסרח וטעמא משום דכתיב לחיה בראוי לחיה וברייתא דרבי אושעיא פליגא אמתני' דשרי משתרד רביעה שניה אי נמי בסתם ארצות שממהר לירקב מליחלוח הארץ שמתלחלחת בגשמים אבל דר' אושעיא במקום הרים וטרשים שהקרקע קשה ואין התבן ממהר לירקב כן פירושה דמתני' משיטת ירושלמי ולמאי נמי דגריס מתני' מאימתי נהנין אבל בפ"ק דתענית (ד' ו:) גרסינן בכל הספרים עד אימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית דמשמע עד שתרד רביעה שניה מותר מיכן ואילך אסור ואמרינן מה טעמא ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך בבית ומשתרד רביעה שניה מרקיבים מלחלוחית הגשמים וחייבים בביעור ואי אפשר לקיים גירסא זו דכל דבר שקדושת שביעית נוהגת בו וחזי לאכילה אסור לשורפו משום דכתיב לאכלה ולא להפסד ועוד דלאחר הביעור שרי להאכיל לכל הפחות לעניים ואית דשרי אף לעשירים וירושלמי תני א"ר אושעיא עד שיסריח משמע דפליג אמתני' דשריא משתרד רביעה שניה ושמא מתני' בשאר ארצות (ר):

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

עניים נכנסים לפרדסא - ת. בשאר שני שבוע ליטול לקט שכחה ופאה, וכן נכנסים לגנות במוצאי שביעית:

עד שתרד רביעה שניה - מפני מותרות פירות שביעית שנשארו בה:

בתבן ובקש של שביעית - דסתם תבן וקש חזי למאכל בהמה ויש בו קדושת שביעית ואסור לשרפו וליהנות בו הנאה של [אבוד], משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד. אבל כשנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית ^יד:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

המודר הנאה וכו'. מפורש תמצא במשנה ה' פ"ח דנדרים:

[עד אימתי עניים נכנסים כו'. ואין בעה"ב מוחה וטעמא דבארץ ישראל לא קשה דריסת הרגל לזרעים עד אותו זמן כדאיתא במרובה [פא:] הר"ש. ולא דמי לדריש פרק ח דפאה דהתם לענין היתר כל אדם במתנות העניים]:

בתבן וקש של שביעית. כתב הר"ב שכשנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית. וכן פירש הר"ש מהירושלמי וטעמא מסתברא משום דליכא למימר כלה לבהמתך מן הבית אלא שאילו אם היה זה המין מבחוץ בשדה לחיה היה לה שתאכל ממנו אבל הואיל וזה המין נתבטל כבר ונסרח כל מה שהיה ממנו בשדה א"כ אילו היה זה שבבית ג"כ בשדה כבר היה עבר ובטל מן העולם ולא היה לה לחיה שתאכל ממנו. שוב אין לו לכלות מן הבית כיון שלא נחסר לחיה כלום במה שהכניס זה לביתו. [ופירוש תבן וקש תמצא בריש פרק ט דב"מ]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יג) (על המשנה) עד כו'. ואין בעל הבית מוחה וטעמא דבארץ ישראל לא קשה דריסת הרגל לזרעים עד אותו זמן כדאיתא במרובה. הר"ש. ולא דמי לדריש פ"ח דפאה דהתם לענין היתר כל אדם במתנות עניים. תוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) ירושלמי וטעמא משום דל, 'ל כלה לבהמתך מן הבית אלא שאם היה זה המין מבחוץ בשדה לחיה היה לה שאתכל ממנו אבל הואיל וזה המין נתבטל כבר ונסרח ממנו בשדה אם כן אלו היה זה שבבית גם כן בשדה כבר היה עבר ובטל מן העולם ולא היה לה לחיה שתאכל ממנו שוב אין לו לכלות מן הבית כיון שלא נחסר לחיה כלום במה שהכניס זה לביתו:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

עד הגשמים עד שתרד רביעה שנייה:    דגשמים תרי משמע:

המודר הנאה מחברו וכו':    ולאפוקי מרשב"ג דאמר בפ' קונם יין דלא בעי' ירדה ממש אלא יגיע זמנה אע"פ שלא ירדה ובירוש' מפ' כי נדר עד הגשם עד שירד גשם אחד וכן בנדרים בגמ' דילן וכמו שכתבתי שם:

עד אימתי עניים נכנסין לפרדסות:    ליטול לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות ובשאר השנים מיירי וקשה לי קצת דבזיתים לחוד תנן בפ' בתרא דפאה משתרד רביעה שנייה ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דמשם ואילך אינם יכולין ליכנס דכבר גדלה התבואה וקשה לה דוושא ע"כ. מצאתי כתוב במשנת החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וז"ל עד שתרד רביעה שנייה פי' הרמב"ם ז"ל שזמנה בשנה המבכרת בי"ז במרחשון ובשנה בינונית וכו' וקשה אם זמן רביעה שנייה בשנה המבכרת בי"ז במרחשוון אימתי הוא זמן רביעה ראשונה ובפ"ק דתעניות פלוגתא דר"מ ור' יהודה ור' יוסי איזו היא רביעה וקאמר זמן הבכירה והבינונית והאפילה למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' וקאמר בגמרא בשלמא רביעה ראשונה לשאול פי' לשאול תן טל ומטר שלישית להתענות פי' אם לא ירדו גשמים עד זמן רביעה שלישית היחידים מתענים ב' וה' וב' שנייה למאי וקאמר התם לנדרים דתנן הנודר עד הגשמים וכו' א"נ לזיתים דתנן מאימתי כל אדם מותרין וכו' כדאי' התם ולפי זה הבכירה והבינונית והאפילה דקתני היינו ראשונה ושנייה ושלישית וכל אלו נקראין יורה שיורה יש בו ג' זמנים אלו ולפי זה רביעה שנייה דתנן בכל מקום היינו בשלשה במרחשון לר' יוסי וי"ז לר' יהודה וז' לר"מ וזה לא ישתנה כלל ולא שייך לומר בו בשנה המבכרת כך ובשנה בינונית כך וצ"ע ונ"ל שטעות נפל בספרים וצריך להגיה בכל המקומות הכא ובפאה ובנדרים זמן הרביעה הבכירה בי"ז במרחשון והבינונית בכ"ג במרחשון והמאוחרת בר"ח כסליו וזהו כדרך האמור בגמרא ובפ' שני מה' מתנות עניים כתב כמו שכתב בפי' המשנה וצ"ע עכ"ל ז"ל:

בסוף פי' ר"ע ז"ל. אבל כשנתבטל ממה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית וכ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה הרבה דהא אדרבה כשכלה מן השדה חייב לבער מן הבית ונראה דודאי חייב לבער כמו שאמר גבי עשבים ועלים לעיל עד שתרד רביעה שנייה אך אף אותו שמותר ליהנות בו אחר זמן הביעור הוא מותר אפי' להפסידו כיון שכבר יפסד מעצמו ע"י הגשמים כיון שכבר ירדה הרביעה ונ"ל דהיינו מה שכבר נתבער כבר כדינו כגון שהופקרו או מה שנתחלקו וצ"ע עכ"ל ז"ל:

מאימתי נהנין וכו':    כגון לשרותו בתוך הטיט או לתתו בתוך הכר דאמרי' בירוש' תבן של שביעית אין שורין אותו בטיט תבן של שביעית אין נותנין אותו בכר. משתרד רביעה שנייה. שאז נסרח ונפסל ממאכל חיה וכיון שכלה לחיה מן השדה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית ומותר ליהנות ממנו תני ר' אושעיא אפי' שלש שנים עד שיסרח ומשמע דברייתא דר' אושעיא פליגא אמתני' א"נ מתני' בסתם ארצות שממהר לירקב מלחות הארץ שמתלחלחת בגשמים אבל דר' אושעיא במקום הרים וטרשים שהקרקע קשה ואין התבן ממהר לירקב ה"ר שמשון ז"ל. ובפ"ק דתעניות דף ו' גרסי' הכי רב נחמן בר יצחק אמר לבער תבן וקש של שביעית דתניא עד אימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית עד שתרד רביעה שנייה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך בבית כַלֵה לחיה מן השדה כַלֵה לבהמתך מן הבית משמע דמרביעה שנייה ואילך אסור וקשיא אמתני' ותירץ הרש"ש ז"ל וז"ל ונראה לי דהתם בהיתר אכילה לבהמה מיירי וכיון דנסרח בשדה לא חזי לבהמה ובעי ביעור דאחד אוכלי אדם ואחד אוכלי בהמה שוין והיינו דקאמר מ"ט דכתיב ולבהמתך וגו' וה"נ תניא בתוספתא דמכלתין פ' בתרא מאימתי פורשין מן השבלין שבשדות משתרד רביעה שנייה ע"כ. דמשתרד רביעה שנייה פורשין מהן שלא להאכילן לבהמה וכ"ש לאדם וה"פ עד אימתי נהנין בתבן וקש של שביעית להאכילו לבהמה דמשם ואילך אין נהנין אבל שורפין עד שתרד וכו' ומשירדה רביעה שנייה אסור ליהנות ובעי ביעור דהיינו שריפה ובזה תקנתי כל מה שקשה לרבינו שמשון ז"ל עכ"ל ז"ל. וכתב עוד וז"ל ואיכא למידק מ"ש הכא דתני תבן גבי קש ומ"ש דבפרק כירה לא תני ליה ומ"ש דלא קתני הכא גבבא גבי קש ומ"ש התם דתני גבבא גבי קש. וי"ל דהכא מעניינא דשביעית והתם מעניינא דהסקה דקש הוא מה שנשאר בארץ אחר הקצירה מחובר ויש לו כח להסיק תנור וחזי נמי למאכל בהמה תני ליה הכא והתם גבי הסקה ותבן דתני הכא שהוא קצות השבלים הנקצרים כמו שכתבו שם התוס' ז"ל וגבי שביעית חזי למאכל בהמה ואין בו כח להסיק תנור ולא הוי היסק מש"ה לא תני ליה התם ותני ליה הכא משום נהנין דהיינו ליתנו בכר וכדפרישית. וגבבא תני התם דהיינו מה שנשאר מן התבן באבוס מעורב עם הזבל דמסיקין בו המרחצאות וחזי להסקה ולא חזי למאכל בהמה ומש"ה לא תני ליה הכא והכי מוכח בפי"ז דכלים דתנן של בלנים בגבבא ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

עד אימתי עניים נכנסים לפרדסות:    בשאר שנים ליטל לקט שכחה ופאה. ולא ניחש להיזק הצמחים בדריסת רגלם. ואפשר נמי דקאי אשנה שמינית נמי. ונכנסים ללקוט פירות שביעית שעדיין נשארו שם באילנות. והא דנקט עניים אורח' דמלתא נקט:

עד שתרד רביעה שניה:    דאחר רביעה שנייה כבר נתרכך הארץ על הזרע. וכשידרוך שם מזיק לבע"ה בדריסת רגליו:

מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית:    דמדראויין למאכל בהמה אסורים בסחורה ובהפסד:

משתרד רביעה שניה:    דתו לא חזו אותן שבשדה לחיה. והא דקאמר נהנין ושורפין. והרי הוה סגי למימר שורפין. נ"ל דקמ"ל כראב"ד ורמב"ן [עי' לקמן סי' נ"ד] דאחר זמן הביעור א"צ לאבדו אלא רק מפקירו ויכול כל אדם וגם הוא עצמו לזכות בו וליהנות ממנו. והיינו דקאמר הכא נהנין ושורפין. דקודם זמן הביעור רק ליהנות ממנו שרי. אבל לא לשרפו. אבל משהגיע זמן הביעור יכול ורשאי ליהנות ממנו או לשרפו:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת