ברטנורא על שביעית ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

הפיגם - עשב שקורין רוט"א בלע"ז:

והירבוזין - אספרג"י בלע"ז. והשוטים הם אספרג"י של שדות אותן שאינן של גנות:

והחלגלוגות - בערבי רגל"א ובלע"ז ווירדולאג"ש, וכוסבר. קוליאנד"ר בלע"ז. ודוקא של הרים אבל של גינה חשוב הוא:

וכן כרפס - של נהרות דוקא אבל לא של גינה:

כרפס - אפיי"ו בלע"ז:

גרגיר - אוריג"א בלע"ז:

שבאפר - הגדל באחו. אבל של גינה חשוב הוא:

פטורים מן המעשר - בכל השנים כדמפרש טעמא שאין כיוצא בהן נשמר שאינן נחשבין בעיני בעליהן ומפקירין אותן, והפקר פטור מן המעשר דכתיב (דברים יד) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, בדבר שאין לו חלק ונחלה עמך יטול מעשרותיו, יצא הפקר לקט שכחה ופאה שיש לו חלק עמך:

ונלקחים מכל אדם בשביעית - לפי שאין דרך לשמרן. דכל דבר שדרך לשמרו אסור לקנות אותו מעם הארץ בשביעית שהוא חשוד לשמור הפירות ושלא להפקירן והלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור. וכל הנך דמתניתין שחזקתן שאין משמרין אותן מותר ליקח מהן מעם הארץ כדי מזון ג' סעודות בלבד ולא יותר, שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ, אף על פי שהפירות הן מן ההפקר, יותר ממזון ג' סעודות, מפני שהוא חשוד לאצור הדמים ואינו נוהג בהם קדושת שביעית:

שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה - להביאם מן השמור. ואין הלכה כר"י:

כל הספיחין מותרין - לקחת מכל אדם דמחזקינן להו שאינם מן השמור:

חוץ מספיחי כרוב - שחזקתן מן השמור:

לפי שאין כיוצא בהם בירקות שדה - שאין גדלים כמותן במדבר . ואין הלכה כר"ש:

(ב)

שלש ארצות - בא"י חלוקות זו מזו לענין ביעור. וביעור האמור בכל מקום בשביעית הוא שכל זמן שאין נמצא בשדה מאותו המין שאסף אליו בבית חייב לבער אותו המין מן הבית מיד. כגון אם לקט תאנים ועשה מהן גרוגרות, אינו יכול לאכול מאותם גרוגרות אפילו בשנה השביעית אלא כל זמן שנמצאים תאנים מחוברות לאילן, וכשכלו התאנים מן האילנות חייב לבער הגרוגרות שבביתו, או לאכלן כולן מיד, או להפקירן עד שלא ישאר מהם בביתו, דכתיב (ויקרא כה) ולבהמתך ולחיה כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך מן הבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית. והשתא קאמר שארץ ישראל כולה נחלקת לשלשה חלקים לענין ביעור, וכל חלק וחלק ממנה נחלק לשלשה חלקים:

כל שאינו מגדל שקמים גליל העליון - שהשקמים אין גדלים אלא בשפלה, וסימן לדבר כשקמים אשר בשפלה (מלכים א ו):

ותחום טבריה - הוא העמק אלו הג' הם מהגליל:

ההר והשפלה והעמק - הם שלשה חלקים של ארץ יהודה:

שפלת לוד - והר [שלה] לוד. ומבית חורון עד הים. הם שלשה חלוקות של עבר הירדן, ושפלת לוד כשפלת הדרום דכל זמן שאוכל בשפלת [הדרום] אוכל בשפלת [לוד], וההר של שפלת לוד אוכלים בו כל זמן שאוכלים בהר המלך:

מבית חורון ועד הים מדינה אחת - וכל זמן שלא כלה לחיה מאחת מן המקומות שביניהם יכולים כל אנשי הגבול ההוא לאכול על ידי המקום האחד שלא כלה בו לחיה מן השדה:

(ג)

ולמה אמרו ג' ארצות - הואיל ושלש ארצות בכל אחת הרי כאן תשע ארצות, למאי הלכתא אמרו שלש ארצות לביעור ותו לא:

שיהיו אוכלים - אוכלים ביהודה עד שיכלה האחרון שבג' ארצותיה, וכן בגליל, וכן בעבר הירדן. אבל אין אוכלים ביהודה על ידי אותן שבגליל, ולא בגליל על ידי אותן שביהודה, דגמירי דאין חיה שביהודה מתרחקת לצאת מיהודה לגליל, ומגליל ליהודה, אבל יוצאה היא מגליל לגליל ומיהודה ליהודה:

ושאר כל הארצות כהר המלד - שאר כל הארצות שבארץ ישראל אוכלים על ידי הפירות הנמצאים בהר המלך והוא היה רב הפירות ואחרון מכל שאר ארצות שבארץ ישראל:

וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים - כל הארצות שבארץ ישראל אוכלים זיתים ותמרים על ידי ארץ אחת שלא כלו בה הזיתים והתמרים לחיה מן השדה, בין שתהיה הארץ ההיא ביהודה או בעבר הירדן או בגליל. ואין הלכה כרבי שמעון:

(ד)

אוכלים על המופקר - אוכלים ממה שבבית על ידי שמצוי מאותו המין בשדה במקום מופקר. אבל אם פסק וכלה אותו המין ממקום המופקר. אע"פ שנמצא ממנו במקום השמור בבתים או בגנות חייב לבער. כדאמרן כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית:

ר' יוסי מתיר אף על השמור - ואין הלכה כרבי יוסי:

אוכלים על הטפיחים - על מה שמשימים העופות בטפיחים, שהן כלי חרס הבנויים בכותל אשר שם צפרים יקננו. ואוכלים ממה שבבית כל זמן שמצוי מאותו המין בטפיחים:

ועל הדופרא - אילן שעושה פירות שני פעמים בשנה, אוכלים בראשון עד שיכלה האחרון שבמינם:

אבל לא על הסתווניות - אין אוכלין בענבים על ידי הענבים הגדלים בימות הסתיו:

רבי יהודה מתיר - לאכול בענבים על ידי הסתווניות כל זמן שבכרו קודם שיכלה הקיץ. ואין הלכה כרבי יהודה:

(ה)

הכובש שלשה כבשים - שלשה מיני ירק:

בחבית אחת - של חומץ או של ציר, כדי שיתקיימו שלשה מיני הירק יחד:

רבי אליעזר אומר אוכלים על הראשון - וכיון דכלה מין אחד מהן מן השדה נאסרו כולם ואפילו אותן שלא כלו, שאותו מין שכלה נתן טעם באותן שלא כלו ואסרן, דתנן לעיל פרק ז' שביעית אוסרת במינה במשהו שלא במינה בנותן טעם:

רבי יהושע אומר אף על האחרון - על סמך מין הכלה אחרון יאכל משלשתן אע"פ שכבר כלו השנים לחיה שבשדה. וטעמא דרבי יהושע הואיל ואלו שכלו בלועים מטעם אותו שלא כלה, דאמר קרא (ויקרא כה) מן השדה תאכלו את תבואתה כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית, והאי קרא יתירה הוא דהא דרשינן לה מן ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך מן הבית וכו', אלא קרא לכבושים הוא דאתא והכי קאמר מן השדה תאכלו את תבואתה אם יש בשדה מקצת מן הדבר הנכבש בבית, שהטעם הבלוע בדבר הנכבש יש במינו עדיין בשדה שעדיין לא כלה, אע"פ שעיקר הפרי כלה אעפ"כ תאכלו את תבואתה ואינו זקוק לבער :

כל ירק אחד הוא - לא נתנו חכמים שיעור לכל ירק וירק בפני עצמו, אלא אע"פ ששלשתן כלו מן השדה הואיל ואיכא שאר ירקות שלא כלו אוכל ע"י שאר ירקות ולא יבערם מן החבית עד שיכלו כל הירקות כולן מן השדה, והלכה כר"ג דכל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית ואוכל את השאר:

(ו)

המלקט עשבים לחים - אוכלן בלא ביעור עד שייבש לחלוחית הארץ הממתק את הפירות, משם ואילך חייב לבערן:

המגבב ביבש - המלקט בעשבים יבשים, אוכלן בלא ביעור:

עד שתרד רביעה שניה - שהיא בשנה בינונית בכ"ג במרחשון, משם ואילך חייב לבער:

מגבב - תרגום לקושש קש לגבבא:

רביעה - על שם שהמטר רובע את הארץ ומולידה כזכר זה שרובע את הנקבה. פ"א שמרביץ העפר ומשכיבו, תרגום רובץ רביע:

ועלי גפנים - לחים, אוכלים בהן כל זמן שנמצאים באביהן, כלומר במחובר לאילן:

שישורו - שיפלו:

והמגבב ביבש - בעלי קנים וגפנים יבשים, אוכל עד שתרד רביעה שניה ואחר כך יבער:

בכולן - בין עשבים בין קנים וגפנים בין לחים בין יבשים. ואין הלכה כר"ע:

(ז)

עניים נכנסים לפרדסא - ת. בשאר שני שבוע ליטול לקט שכחה ופאה, וכן נכנסים לגנות במוצאי שביעית:

עד שתרד רביעה שניה - מפני מותרות פירות שביעית שנשארו בה:

בתבן ובקש של שביעית - דסתם תבן וקש חזי למאכל בהמה ויש בו קדושת שביעית ואסור לשרפו וליהנות בו הנאה של [אבוד], משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד. אבל כשנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית :

(ח)

והגיע שעת הביעור - זמן ביעור הפירות לפי מקומן כדתנן לעיל שלש ארצות לביעור ובברייתא [פסחים נג] שנינו אוכלים בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת, בגרוגרות עד החנוכה, בתמרים עד הפורים, וכולן של שנה השמינית. וזמנים הללו בסתם שאין ידוע אם כלה לחיה מן השדה אם לאו אבל בידוע הכל לפי מה שכלו:

מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד - מאנשי ביתו, ואחר כך מחלק לשכיניו ולקרוביו ומיודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל מי שצריך ליטול יטול:

ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים - דכתיב (שמות כג) ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, אביוני עמך ולא עמך:

אחד עניים ואחד עשירים - קרי ביה ואכלו אביוני וגם עמך. והלכה כרבי יוסי:

(ט)

רבי אליעזר אומר ינתנו לאוכליהן - אע"פ שפירות הללו בהיתר נלקטו לאכלן בקדושת שביעית, מכל מקום סבר ר' אליעזר דאסור לזה שנתנו לו פירות הללו לאכלן לבדו, אלא ינתנו שיאכלם הוא עם אחרים, דר' אליעזר לטעמיה דסבר כב"ש, דאמרי [לעיל מ"ב פ"ד] אסור לאכול פירות שביעית בטובה, כלומר להחזיק טובה למי שנותן לו פירות שביעית דרחמנא אפקרינהו, הילכך זה שנתנו לו פירות שביעית במתנה או נפל לו בירושה אסור שיאכלם לבדו שלא יחזיק טובה למי שהורישם לו או שנתנם לו במתנה, אלא יאכל אותם עם אחרים כדי שלא יהא אוכל פירות שביעית בטובה:

וחכ"א אין החוטא נשכר - חכמים לדבריו דר"א קאמרי ליה, לדידן מותר לאכול פירות שביעית בין בטובה בין שלא בטובה, אלא לדידך דאמרת אסור לאכול פירות שביעית בטובה היכי קאמרת ינתנו לאוכליהן ושריית למי שנתנו לו פירות שביעית במתנה לאכלן עם אחרים, והלא מצינו חוטא נשכר שאוכל אותן עם כל בני אדם, והדין נותן לפי דבריך שימכרו לאוכליהן שיפרע אותם מה שהן שווין כדי שלא יהא חוטא נשכר והדמים יתחלקו לכל אדם. ואין הלכה כר"א:

האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה - דלא תימא אין חלה בשביעית משום דכתיב לאכלה ולא לשריפה וחלה אם נטמאת טעונה שריפה, קמ"ל דראשית עריסותיכם אמרה תורה, מאיזו עסה שתהיה חלה תרימו: