משנה גיטין ג
גיטין פרק ג', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< • משנה • סדר נשים • מסכת גיטין • פרק שלישי ("כל גט") • >>
פרקי מסכת גיטין: א ב ג ד ה ו ז ח ט
משנה א • משנה ב • משנה ג • משנה ד • משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח •
נוסח הרמב"ם • מנוקד • מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
כל גט שנכתב שלא לשום אשה, פסול.
כיצד? היה עובר בשוק ושמע קול סופרים מקרין, איש פלוני מגרש את פלונית ממקום פלוני, ואמר, זה שמי וזה שם אשתי, פסול לגרש בו.
יתר מכן, כתב לגרש [בו] את אשתו ונמלך, מצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך, פסול לגרש בו.
יתר מכן, היו לו שתי נשים ושמותיהן שוין, כתב לגרש בו את הגדולה, לא יגרש בו את הקטנה.
יתר מכן, אמר ללבלר כתוב לאיזו שארצה אגרש, פסול לגרש בו.
הכותב טופסי גיטין, צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן.
שטרי מלוה, צריך שיניח מקום המלוה, מקום הלוה, מקום המעות ומקום הזמן.
שטרי מקח, צריך שיניח מקום הלוקח ומקום המוכר ומקום המעות ומקום השדה ומקום הזמן, מפני התקנה.
רבי יהודה פוסל בכולן.
רבי אלעזר מכשיר בכולן, חוץ מגיטי נשים, שנאמר (דברים כד) וכתב לה, לשמה.
המביא גט ואבד הימנו, מצאו לאלתר כשר.
ואם לאו פסול.
מצאו בחפיסה או בדלוסקמא, אם מכירו, כשר.
המביא גט והניחו זקן או חולה, נותנו לה בחזקת שהוא קיים.
בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים, אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים.
השולח חטאתו ממדינת הים, מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים.
שלשה דברים אמר רבי אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו.
על עיר שהקיפוה כרקום, ועל הספינה המטרפת בים, ועל היוצא לידון, שהן בחזקת קיימין.
אבל עיר שכבשה כרקום, וספינה שאבדה בים, והיוצא ליהרג, נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים.
בת ישראל לכהן, ובת כהן לישראל, לא תאכל בתרומה.
המביא גט בארץ ישראל וחלה, הרי זה משלחו ביד אחר.
ואם אמר לו: טול לי הימנה חפץ פלוני, לא ישלחנו ביד אחר, שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר.
המביא גט ממדינת הים וחלה, עושה בית דין ומשלחו, ואומר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם.
ואין השליח האחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, אלא אומר, שליח בית דין אני.
המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן, מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין, ואינו חושש שמא מת הכהן או הלוי או העשיר העני.
מתו, צריך ליטול רשות מן היורשין.
אם הלוון בפני בית דין, אינו צריך ליטול רשות מן היורשין.
המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות, מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני, מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין.
אם אבדו, הרי זה חושש מעת לעת, דברי רבי אלעזר בן שמוע.
רבי יהודה אומר, בשלשה פרקים בודקין את היין, בקדים של מוצאי החג, ובהוצאת סמדר, ובשעת כניסת המים בבוסר.
כָּל גֵּט שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשׁוּם אִשָּׁה, פָּסוּל.
- כֵּיצַד?
- הָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק,
- וְשָׁמַע קוֹל סוֹפְרִים מַקְרִין:
- אִישׁ פְּלוֹנִי מְגָרֵשׁ אֶת פְּלוֹנִית מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי,
- וְאָמַר: זֶה שְׁמִי וְזֶה שֵׁם אִשְׁתִּי,
- פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ.
- יָתֵר מִכֵַּן,
- כָּתַב לְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ,
- מְצָאוֹ בֶּן עִירוֹ וְאָמַר לוֹ:
- שְׁמִי כְּשִׁמְךָ וְשֵׁם אִשְׁתִּי כְּשֵׁם אִשְׁתְּךָ,
- פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ.
- יָתֵר מִכַּן,
- הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וּשְׁמוֹתֵיהֶן שָׁוִין,
- כָּתַב לְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַגְּדוֹלָה,
- לֹא יְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַקְּטַנָּה.
- יָתֵר מִכֵּן,
- אָמַר לַלַּבְלָר: כְּתֹב לְאֵיזוֹ שֶׁאֶרְצֶה אֲגָרֵשׁ,
- פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ:
- אָמַר לַלַּבְלָר: כְּתֹב לְאֵיזוֹ שֶׁאֶרְצֶה אֲגָרֵשׁ,
הַכּוֹתֵב טָפְסֵי גִּטִּין,
- צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הָאִישׁ וּמְקוֹם הָאִשָּׁה וּמְקוֹם הַזְּמָן.
- שְׁטָרֵי מִלְוֶה,
- צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הַמַּלְוֶה, מְקוֹם הַלֹּוֶה,
- מְקוֹם הַמָּעוֹת וּמְקוֹם הַזְּמָן.
- צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הַמַּלְוֶה, מְקוֹם הַלֹּוֶה,
- שְׁטָרֵי מֶקַּח,
- צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ מְקוֹם הַלּוֹקֵחַ וּמְקוֹם הַמּוֹכֵר,
- וּמְקוֹם הַמָּעוֹת,
- וּמְקוֹם הַשָּׂדֶה וּמְקוֹם הַזְּמָן,
- מִפְּנֵי הַתַּקָּנָה.
- רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל בְּכֻלָּן.
- רַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר בְּכֻלָּן,
- חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים,
- שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָתַב לָהּ", (דברים כד, א),
- לִשְׁמָהּ:
הַמֵּבִיא גֵּט וְאָבַד הֵימֶנּוּ,
- מְצָאוֹ לְאַלְתַּר, כָּשֵׁר;
- וְאִם לָאו, פָּסוּל.
- מְצָאוֹ בַּחֲפִיסָה אוֹ בִּדְלֻסְקְמָא,
- אִם מַכִּירוֹ, כָּשֵׁר.
הַמֵּבִיא גֵּט וְהִנִּיחוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה,
- נוֹתְנוֹ לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם.
- בַּת יִשְׂרָאֵל הַנְּשׂוּאָה לְכֹהֵן,
- וְהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם,
- אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם.
- הַשּׁוֹלֵחַ חַטָּאתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם,
- מַקְרִיבִין אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם:
שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא לִפְנֵי חֲכָמִים, וְקִיְּמוּ אֶת דְּבָרָיו:
- עַל עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ כַּרְקוֹם,
- וְעַל הַסְּפִינָה הַמִּטָּרֶפֶת בַּיָּם,
- וְעַל הַיּוֹצֵא לִדּוֹן,
- שֶׁהֵן בְּחֶזְקַת קַיָּמִין.
- אֲבָל עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ כַּרְקוֹם,
- וּסְפִינָה שֶׁאָבְדָה בַּיָּם,
- וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג,
- נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי חַיִּים וְחֻמְרֵי מֵתִים;
- בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן,
- וּבַת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל,
- לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה:
הַמֵּבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְחָלָה,
- הֲרֵי זֶה מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר.
- וְאִם אָמַר לוֹ: טֹל לִי הֵימֶנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי,
- לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר,
- שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ שֶׁיְּהֵא פִּקְדוֹנוֹ בְּיַד אַחֵר:
- לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר,
הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם, וְחָלָה,
- עוֹשֶׂה בֵּית דִּין וּמְשַׁלְּחוֹ,
- וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם.
- וְאֵין הַשָּׁלִיחַ הָאַחֲרוֹן צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם,
- אֶלָּא אוֹמֵר: שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי:
הַמַּלְוֶה מָעוֹת אֶת הַכֹּהֵן וְאֶת הַלֵּוִי וְאֶת הֶעָנִי,
- לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מֵחֶלְקָן,
- מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּמִין,
- וְאֵינוֹ חוֹשֵׁש שֶׁמָּא מֵת הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי,
- אוֹ הֶעֱשִׁיר הֶעָנִי.
- מֵתוּ,
- צָרִיךְ לִטֹּל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁין.
- אִם הִלְוָן בִּפְנֵי בֵּית דִּין,
- אֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁין:
הַמַּנִּיחַ פֵּרוֹת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת,
- מָעוֹת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי,
- מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּמִין.
- מָעוֹת לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי,
- אִם אָבְדוּ,
- הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ מֵעֵת לְעֵת,
- דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ.
- הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ מֵעֵת לְעֵת,
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בּוֹדְקִין אֶת הַיַּיִן:
- בַּקָּדִים שֶׁל מוֹצָאֵי הַחַג,
- וּבְהוֹצָאַת סְמָדַר,
- וּבִשְׁעַת כְּנִיסַת הַמַּיִם בַּבֹּסֶר:
- בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בּוֹדְקִין אֶת הַיַּיִן:
נוסח הרמב"ם
(א) כל גט, שנכתב שלא לשם אישה - פסול.
- כיצד?
- היה עובר בשוק,
- ושמע קול הסופרים - מקרים:
- איש פלוני - מגרש את פלונית, ממקום פלוני,
- ואמר: זה שמי, וזה שם אשתי,
- פסול מלגרש בו.
- יותר על כן -
- כתב לגרש את אשתו - ונמלך,
- מצאו בן עירו, ואמר לו:
- שמי - כשמך,
- שם אשתי - כשם אשתך,
- פסול מלגרש בו.
- יותר מכן -
- היו לו שתי נשים - ששמותיהן שווין,
- כתב לגרש בו - את הגדולה,
- לא יגרש בו - את הקטנה.
- יותר מכן -
- אמר ללבלר:
- כתוב, ואיזו שארצה - אגרש,
- פסול מלגרש בו.
(ב) הכותב טופסי גיטין - צריך שיניח,
- מקום האיש, ומקום האישה, ומקום הזמן.
- שטרי מלווה - צריך שיניח,
- מקום המלווה, ומקום הלווה,
- ומקום המעות, ומקום הזמן.
- שטרי מקח - צריך שיניח,
- מקום הלוקח, ומקום המוכר,
- ומקום המעות, ומקום השדה,
- ומקום הזמן - מפני התקנה.
- רבי יהודה - פוסל בכולן.
- רבי אלעזר - מכשיר בכולן,
- חוץ מגיטי נשים,
- שנאמר: "וכתב לה" (דברים כד א) - לשמה.
(ג) המביא גט - ואבד ממנו,
- אם מצאו על אתר - כשר.
- ואם לאו - פסול.
- מצאו בחפיסה, או בגלוסקמא -
- אם הכירו - כשר.
- אם מצאו על אתר - כשר.
- המביא גט - והניחו זקן, או חולה,
- נותנו לה - בחזקת שהוא קיים.
- בת ישראל - שנישאת לכוהן,
- והלך בעלה - למדינת הים,
- אוכלת בתרומה - בחזקת שהוא קיים.
- השולח חטאתו - ממדינת הים,
- מקריבין אותה - בחזקת שהוא קיים.
(ד) שלשה דברים -
- אמר רבי אלעזר בן פרטא - לפני חכמים,
- וקיימו את דבריו -
- על עיר - שהקיפה כרקום,
- ועל הספינה - המיטרפת בים,
- ועל היוצא - לידון,
- שהן בחזקת קיימין.
- אבל עיר - שכבשה כרקום,
- וספינה - שאבדה בים,
- והיוצא - ליהרג,
- נותנין עליהן - חומרי חיים, וחומרי מתים,
- בת ישראל - לכוהן,
- ובת כוהן - לישראל,
- לא תאכל בתרומה.
(ה) המביא גט בארץ ישראל - וחלה,
- הרי זה משלחו - ביד אחר.
- אם אמר לו:
- טול לי ממנה - חפץ פלוני,
- לא ישלחנו - ביד אחר,
- שאין רצונו שיהא פקדונו - ביד אחר.
- טול לי ממנה - חפץ פלוני,
(ו) המביא גט ממדינת הים - וחלה,
- עושה בית דין שליח - ומשלחו,
- ואומר לפניהם: בפני נכתב, ובפני נחתם.
- עושה בית דין שליח - ומשלחו,
- אין השליח האחרון צריך שיאמר: בפני נכתב ובפני נחתם,
- אלא אומר: שליח בית דין אני.
(ז) המלווה מעות - את הכוהן, ואת הלוי, ואת העני,
- להיות מפריש עליהן - מחלקן,
- מפריש עליהן - בחזקת שהן קיימין,
- ואינו חושש -
- שמא מת - כוהן או לוי,
- או שמא העשיר - העני.
- מתו -
- צריך ליטול רשות - מן היורשין.
- אם הלוון - בפני בית דין,
- אינו צריך ליטול רשות.
(ח) המניח -
- פירות - להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות,
- מעות - להיות מפריש עליהן מעשר שני,
- מפריש עליהן - בחזקת שהן קיימין.
- אם אבדו -
- הרי זה חושש - מעת לעת,
- דברי רבי אליעזר.
- רבי יהודה אומר:
- בשלשה פרקים - בודקין את היין,
- בקדים - של מוצאי החג,
- ובהוצאת סמדר
- ובשעת כניסת מים - לבוסר.
- הרי זה חושש - מעת לעת,
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- ביאור הרב שטיינזלץ על המשנה
משנה גיטין, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב