משנה גיטין ג א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת גיטין · פרק ג · משנה א | >>
כל גט שנכתב שלא לשום אשה, פסול.
כיצד? היה עובר בשוק ושמע קול סופרים מקרין, איש פלוני מגרש את פלונית ממקום פלוני, ואמר, זה שמי וזה שם אשתי, פסול לגרש בוא.
יתר מכן, כתב לגרש [בו] את אשתו ונמלך, מצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך, פסול לגרש בו.
יתר מכן, היו לו שתי נשים ושמותיהן שוין, כתב לגרש בו את הגדולה, לא יגרש בו את הקטנה.
יתר מכן, אמר ללבלר כתוב לאיזו שארצה אגרש, פסול לגרש בו.
כָּל גֵּט שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשׁוּם אִשָּׁה, פָּסוּל.
- כֵּיצַד?
- הָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק,
- וְשָׁמַע קוֹל סוֹפְרִים מַקְרִין:
- אִישׁ פְּלוֹנִי מְגָרֵשׁ אֶת פְּלוֹנִית מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי,
- וְאָמַר: זֶה שְׁמִי וְזֶה שֵׁם אִשְׁתִּי,
- פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ.
- יָתֵר מִכֵַּן,
- כָּתַב לְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ,
- מְצָאוֹ בֶּן עִירוֹ וְאָמַר לוֹ:
- שְׁמִי כְּשִׁמְךָ וְשֵׁם אִשְׁתִּי כְּשֵׁם אִשְׁתְּךָ,
- פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ.
- יָתֵר מִכַּן,
- הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וּשְׁמוֹתֵיהֶן שָׁוִין,
- כָּתַב לְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַגְּדוֹלָה,
- לֹא יְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַקְּטַנָּה.
- יָתֵר מִכֵּן,
- אָמַר לַלַּבְלָר: כְּתֹב לְאֵיזוֹ שֶׁאֶרְצֶה אֲגָרֵשׁ,
- פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ:
- אָמַר לַלַּבְלָר: כְּתֹב לְאֵיזוֹ שֶׁאֶרְצֶה אֲגָרֵשׁ,
כל גט, שנכתב שלא לשם אישה - פסול.
- כיצד?
- היה עובר בשוק,
- ושמע קול הסופרים - מקרים:
- איש פלוני - מגרש את פלונית, ממקום פלוני,
- ואמר: זה שמי, וזה שם אשתי,
- פסול מלגרש בו.
- יותר על כן -
- כתב לגרש את אשתו - ונמלך,
- מצאו בן עירו, ואמר לו:
- שמי - כשמך,
- שם אשתי - כשם אשתך,
- פסול מלגרש בו.
- יותר מכן -
- היו לו שתי נשים - ששמותיהן שווין,
- כתב לגרש בו - את הגדולה,
- לא יגרש בו - את הקטנה.
- יותר מכן -
- אמר ללבלר:
- כתוב, ואיזו שארצה - אגרש,
- פסול מלגרש בו.
מה שאמר סופרים מקרין - לא שהיו קורין גט כשר אלא היו מלמדין נוסח הגט לתלמידים כדי שיזכרוהו, והוא מה שאמרו בסופרים העשויין להתלמד.
ומה שאמר יתר מכאן - מבואר היטב, לפי שהגט שכתב בתחילה לא נכתב לגירושין כלל, ואמנם נכתב להתלמד כמו שזכרנו. והשני נכתב לגירושין, אבל לא לגרשה מזה האיש. והשלישי נכתב לשם גירושין של זה, אבל לא לגרש זאת האשה, ואמרה תורה "וכתב לה לשמה"(דברים כד, א). והגט הרביעי לא נעשתה כוונה אחת מהם, ועם כל זה כולם פסולים.
ואין באלו הגיטין כולם אחד פוסל מן הכהונה, חוץ מהאחרון והוא מה שאמר כתוב ואיזה שארצה מהן אגרש, לפיכך אם נתן זה הגט לאחת מהן נפסלה מן הכהונה, אף על פי שהגט פסול:
כל גט - קול סופרים מקרין. הגדולים מקרין לתלמידיהם, כשיבא גט לפניך כתבהו כך. והזכירו שם אינש בעלמא:
יותר מכן - ולא זה בלבד שנכתב שלא לשם גירושין אלא להתלמד, אלא אף זה שנכתב לשם גירושין גמורים ונמלך, פסול:
יתר מכן היו לו ב' נשים כו' - ולא זה בלבד שנכתב שלא לשם גירושין של אדם זה, פסול. אלא אף זה שהיו לו שתי נשים שנכתב לשם גירושין דהאי גברא, פסול, כיון שנכתב שלא לשם גירושין של זו:
גדולה וקטנה - לאו דוקא:
יתר מכן אמר ללבלר וכו' - הא קמ"ל דלא אמרינן הוברר הדבר למפרע דבשעת כתיבה נמי דעתיה אהא ואיכא גירושין דידיה ודידה ב:
יתר מכן כתב לגרש בו את אשתו כו'. גמ' אי כתב ונתן ספר כריתות בידה ה"א למעוטי היאך קמא דלא עביד לשום כריתות. אבל לגרש את אשתו ונמלך דעביד לשם כריתות אימא כשר. כתב רחמנא וכתב:
יתר מכן היו לו שתי נשים כו'. גמרא. אי כתב רחמנא וכתב ה"א למעוטי האי דלא איהו קא כתיב ליה אבל יש לו ב' נשים דאיהו קא כתיב ליה. אימא כשר. כתב רחמנא לה לשמה:
יתר מכן אמר ללבלר. כתב הר"ב הא קמ"ל דלא אמרי' הוברר כו'. וכתבו התוס' דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה [כמ"ש הר"ב במשנה ד' פ"ז דדמאי] הכא מודה משום דוכתב לה לשמה. משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה ע"כ. ועיין מ"ש בשם הר"ן ברפ"ה דנדרים:
(א) (על המשנה) לגרש כו'. כולהו יליף להו בגמרא מקראי:
(ב) (על הברטנורא) אפילו למ"ד בעלמא יש ברירה, הכא מודה, משום דוכתב לה לשמה, משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה. תוספ':
כל גט: וכו' ביד רפ"ג דהל' גירושין ובטור א"ה סי' קל"א. ואיתה פרק המביא תניין (גיטין דף כ"ג) וברפ"ק דזבחים ושם דף ג' כולה מתניתין והתם קאמר דאפילו גט שנכתב לשם גויה פסול ופי' רש"י ז"ל בכתיבת יד דהא שלא לשם האשה לא קתני אלא שלא לשם אשה דמשמע שלא לשם אשה זו אלא לשם אשה אחרת כל דהיא ואע"ג דגויה לאו בת גירושין מהניא לפסול ע"כ. ובתוספות רבינו פרץ כתוב ואפילו לשם גויה נמי פסול דהלשון משמע שלא לשם אותה אשה תימא דמתני' נמי נידוק הכי שנזבחו שלא לשמן ואפילו לשם חולין נמי לא עלו וכי תימא משום דבמתניתין מפרש בהדיא בסיפא דשלא לשמן היינו לשם שלמים גבי לשמו ושלא לשמו גבי גיטין נמי מפ' בהדיא בסיפא ונמלך ומצאו בן עירו וכו' דאין זה לשם גויה וי"ל דודאי אי הוה תני במתניתין שלא לשם זבח כי ההיא דקתני שלא לשם אשה אז הוה משמע הכי אבל השתא דקתני שנזבחו שלא לשמן משמע שפיר שלא לשם זבח זה אלא לשם זבח אחר ע"כ. ואיתה בתוס' פרק התכלת (מנחות דף מ"ב) ודפ' היה נוטל (סוטה דף כ':)
כל גט שנכתב: בגמרא דחיק לתרוצי לה אימא שנחתם כדי לאוקומה כר"מ דס"ל דעדי חתימה כרתי משום דקיימא לן דסתם מתני' ר"מ וכפשטא אתיא כר' אלעזר דס"ל דעדי מסירה כרתי:
יותר מכאן: וכו'. ערובין פ"ק דף י"ג ותוס' פ' המביא תניין (גיטין דף כ') ובגמרא דסוטה פ' היה נוטל (סוטה ד' כ':)
מצאו בן עירו: וכו'. וא"ת והאיך נתנו הגט לראשון והא אמרינן בפ' גט פשוט דשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה משום חששא דדילמא אזיל וממטי ליה לאתתיה דהאיך ומהאי טעמא נמי שאין נותנין אותו לאחד מהם אלא בשעת גירושין ממש ובפני חבירו. וי"ל דמיירי כגון שלא היו דרים באותו עיר שנכתב הגט שם ולא היה לסופרים לחוש ליוסף בן שמעון אחר כיון שלא הוחזקו והיינו דקאמר מצאו בן עירו דש"מ דההיא שעתא לאו בעירם הוו קיימי אבל הרי"ף ז"ל נראה שגורס מצאו חבירו הר"ן ז"ל:
ושם אשתי כשם אשתך פסול לגרש בו: גמרא מאי יתר מכאן תנא דבי ר' ישמעאל לא שנכתב שלא לשם גירושין אלא אף זה שנכתב לשם גירושין פסול ולא זה שנכתב שלא לשם גירושין דידיה אלא אף זה שנכתב לשם גירושין דידיה פסול ולא זה שלא נכתב לשם גירושין דהא אלא אף זה שנכתב לשם גירושין דהא פסול מ"ט אי כתב ונתן ספר כריתות בידה ה"א למעוטי האיך קמא דלא עביד לשם כריתות אבל כתב לגרש את אשתו ונמלך דעביד לשם כריתות אימא כשר כתב רחמנא וכתב ואי כתב רתמנא וכתב ה"א למעוטי האי דלאו איהו קא כתיב ליה אבל יש לו שתי נשים דאיהו קא כתיב אימא כשר כתב רחמנא לה לשמה וסיפא לאשמועינן דאין ברירה כדפי' ר"ב ז"ל. והקשו תוס' ז"ל וא"ת בהכותב טופסי גיטין ה"ל נמי למיתני יתר על כן דהא מכל הני לא מצי למידק בריש מכלתין דזבחים דסתמא פסיל דלאו לשמה קאי אלא מההיא דהכותב טופסי גיטין לחודה. וי"ל דההיא בבא דטופסי גיטין לא תנא כלל לאשמועינן דסתמא פסול אלא אשמועינן דשרו רבנן לסופר לכתוב הטופס מפני התקנה ע"כ. ועיין תו במ"ש בסמוך ריש סימן ב'. וקשה לענ"ד אמאי איצטריך תנא למיתני הכא יתר על כן יתר על כן ליתני כל הני באבי כסדרן וא"א ידענא דלא זו אף זו קתני כדקתני בכמה דוכתי במשניות ובברייתות. ונלע"ד דכיון דיש גם בבבא דרישא חדוש במה שהוא טפי מבבבא דנמלך וה"א דלא הוי יתר על כן קמ"ל דאעפ"כ הוי יתר על כן וכיון דתנא בחד בבא יתר על כן תנא נמי בכולהו אגב והרבותא היא במה שהקשו תוס' ז"ל וז"ל בקיצור יותר מכן כתב לגרש את אשתו ונמלך בגמרא מפרש לא זה שלא נכתב לשם גירושין אלא אף זה שנכתב לשם גירושין פסול וא"ת והיכי שייך למיתני יתר על כן כיון דמהאי נמי לא הוה שמעינן קמייתא דפסול דה"א דהאי תנא דכי איכתיב לשם רחל לא הדר איכתיב לשם לאה אבל סופרים דלהתלמד עשויין ה"נ דכשר דהכי אמרינן וכו' עד א"נ י"ל דמ"מ שייך למיתני יתר מכן כיון שיש סברא אחרת בסופרים מקרין לפסול טפי מבנמלך ע"כי א"נ נלע"ד דחדא חדא שמעינהו וגרסינהו וכיון דהוה חזי דבחדא הוי רבותא דמה שהוא טפי מבקמייתא הוה תני בה רבינו הקדוש יתר על כן וראייה קצת לזה שהרי ר' ישמעאל שהוא תנא פירשה למתניתין מה שאינו דרך ברוב התלמוד כנלע"ד:
כתב לגרש את אשתו וכו': . תוס' רפ"ק דמכלתין ובפ"ק דב"מ דף י"ח ובפ' חזקת (בבא בתרא דף ל"ה) וד' נ"א:
לא יגרש את הקטנה: בגמרא דייק קטנה הוא דלא מצי מגרש הא גדולה מצי מגרש ביה ולא חיישינן שמא לא לזו ניתן אלא לחברתה אשת איש אחר ונפל מידה ומצאתו זו ש"מ דמתניתין ר' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי והן מעידין שראו שזה מסר לזו. וכן ברישא דקתני שמי כשמך פסול לגרש בו שני הוא דלא מצי מגרש הא ראשון מצי מגרש ביה ולא אמרינן משום חומרא דאשת איש ניחוש שמא לא בעלה של זו כתבו אלא אחר ומסרו לזו אשת חברו דמיירי בעדי מסירה שמכירין את שניהן ומעידין שראו שבעלה הוא שמסר לה:
יותר מכאן אמר ללבלר: וכו' הא קמ"ל דלא אמרינן הוברר וכו' ואפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה תוס' ז"ל. ועיין בהר"ן ז"ל ופסק ההלכה דכל אלו הגיטין אין פוסלין מן הכהונה חוץ מזה האחרון דלחומרא אמרינן יש ברירה ופסולה מן הכהונה אבל אינך כולהו אפילו ריח הגט אין בהם דלא דמו להרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם דאמרינן דפסלה מן הכהונה שנאמר ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה ולאחרים לא הותרה פסולה מן הכהונה דההוא לההיא מילתא מיהא לשמו ולשמה נכתב:
יכין
היה עובר בשוק ושמע קול סופרים מקרין: לתלמידיהם לדוגמא להתלמד:
מצאו בן עירו: ר"ל שמכיר ששמו כשמו וכו' אבל אי"ל דפסול מדצריך להזכיר מקום דירתו, דהרי קיי"ל דאין צריך להזכיר בגט רק מקום עמידתו בשעת גירושין [כאה"ע ר"ס קכ"ח]. ואילה"ק הרי בל"ז הן ב' יוסף בן שמעון בעיר א' ואין לגרש בו מדאין לברר מתוכו איזהו המגרש, וא"כ אפילו כתב לשם המגרש אסור לגרש בו [ק"כ ס"ג]. י"ל דהיינו לכתחילה, אבל בדיעבד הרי קיי"ל עדי מסירה כרתי. וכן מוכח מגדולה וקטנה [פ"ג מ"א, ופ"ט מ"ה. ועי' (שו"ע אה"ע קלו, ו)]:
פסול לגרש בו: אף דזה נכתב לשם גירושין:
לא יגרש בו את הקטנה: אף דהיה עכ"פ לשמו:
פסול לגרש בו: דבדאורייתא אין ברירה, לומר הוברר לבסוף שלשמה נכתב. ואפילו למ"ד יש ברירה בדאוריי', הכא שאני דכתיב וכתב לה, צריך שיהיה מבורר בשעת כתיבה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת