חידושי הרמב"ן על הש"ס/גיטין/פרק ג

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כד עמוד ב[עריכה]


יתר מכאן אמר ללבלר כתוב איזה שארצה אגרש פסול לגרש בו. איכא דקשה להו וכי ה"ג לאו לשמה איקרי והא אמרינן במס' סוטה (דף כ') מאי בינייהו למחוק לה מן התורה א"ב והני תנאי וכו' אמר רב פפא ודילמא לא היא ע"כ לא קאמר תנא הכא אלא כיון דאנתיק לשם רחל לא הדרא מנתקא לשום לאה אבל תורה דסתמא כתיבא הכי נמי דמחקי' ואע"ג דכתיב ועשה לה לשמה.

וזו אינה קושיא דכיון דס"ל אין ברירה שמא דעתו היה משעה ראשונה לגרש האחרת ולדעתה נכתב ואין סומכין על דעת זו שיש לו עכשיו אלא כאלו לשם שתיהן נכתב. וא"ת א"כ סופרים שמקרין יהא כשר דומיא דס"ת ונמצאת מקל בחומר שהרי שנינו יתר מכאן וכו' וא"ל התם לאו לשום גירושין איכתוב כלל אבל ס"ת אפי' לדעת זו נכתבה שתמחק לסוטה תדע שהרי אין מטילין קנקנתו' לתוך דיו לפרשת סוטה.

וא"ת הכותב טופסי גיטין למה צריך להניח מקום התורף הרי הוא כותב סתם לאיזה שתבא ראשונה וככתיבת פרשת סוטה של ס"ת איכא למימר שאני הכא דכתב לה ספר כריתות בעינן שיהא ספר כריתות לשמה וזה אע"פ שהוא כותב לשם מי שתבא ראשונה כיון דלא אמר ליה בעל לאו לשם כריתות איכתוב וזו היא שפירש בשמועה ראשונה של מ' שחיטת קדשים משום דאיתתא לאו לגירושין קיימא וכבר פירשתי שמפני טעם זה אמרו שצריך לומר לסופר כתוב ולעדים חתומו שאע"פ שהם כותבין לשם אשה כל זמן שלא אמר להם בעל לאו כריתות לשמה הוא.

והא דאמרינן בגמרא דלאו איהו קא כתב ליה, הכי נמי קאמר כיון לאו איהו קא כתב לי' לאו ספר כריתות הוא לגבי דידיה ולאו משום דבעינן יכתב ממש. אי נמי אי כתב רחמנא וכתב בלחוד ה"א לאו משום לשמה אלא בעינן כתיבת בעל או שלוחו. אבל השתא דכתב לה גלי על וכתב דלאו משום כתיבתו קפיד אלא משום שאינו כרות לשמה אא"כ כשכתבו בעל או אחר ברשותו אע"פ שאינו שליח ממש.

ול"נ דלכו"ע מאן דסברי גבי פ' סוטה דמחק לה מן התורה אי נמי ממגילת סוטה אחרת לאו דהוי לשמה דאיתתא נמי לאו להשקותה קיימא וסתמא בשלא לשמן הוי וכ"ש דס"ת לאו הוי לשמה לעולם ואפילו תקום למישתי אלות אלא קס"ד דכ"ע כתיבה לא בעי לשמה כדהדר מסיק מאי עשייה מחיקה ואלא דכל דלא אתעבד בה מעשה לשום אחר אלא סתם או לשום אלות כשר דאתיא מחיקה לשמה ומנתקא להו וקרינא ביה ועשה לה ולא לחברתה אבל אי עביד בה לשום דבר אחר לא הדרא מינתקא במחיקה של זו דכיון דאינתק לאלות דרחל לא מינתקא למהויא אלות ללאה ולא מקללה בהו אלא זו שנתכוין לה בהן אבל תורה דסתמא כתיבא הוי אלות דידה במחיקה. וללישנא אחרינא עדיפא ליה היכא דכתיב לשום סוטה בעולם משום דהוו אלות משעת כתיבה מס"ת דברכו היא.

גמרא זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים. קשיא לן, נהי נמי דתפשוט מיהא דנפילה לא חיישינן ולא לפיקדון דכיון דשמיה כשמיה לא מפקיד לגביה אכתי איכא למיחש התם טפי דילמא מסר ליה ואין אותיות נקנות במסירה. ואמרינן ביבמות גבי נאני בר חבו וחבו בר נאני דבנהרדעא שכיחי טובא ומגבן בהו רבה בר אבוה זוזי ומפרשינן התם למאי ניחוש להאי נפילה לא חיישינן אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה ומיהו הכא ליכא למפשט הכי דהכא ליכא למימר דילמא מסר ליה ואפילו כשתמצא לומר אין אותיות נקנות במסירה ומ"ה פשיט מיהא דכיון דשמעינן מינה דלנפילה לא חיישינן פשיט ליה דלא חיישינן דילמא מסר ליה וה"נ סבר רבא ביבמות דלא חיישינן ואע"ג דסבירא לן אין אותיות נקנות במסירה ובפ' גט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א] אפרש בס"ד.

והא אמרינן אין אחר יכול להוציא שטר חוב עליהן. פי' אע"ג דלא דמיא לגמרי דהתם יכול לומר לא אני לויתי אלא חבירי לוה ולשעבד עצמו כתב לך וכאן הואיל ואין לחוש לנפילה ליכא למימר הכי אף עפ"כ יש לחוש שמא חבירו נתן בה עיניו וכתב ונתן לה גט זה כדי להוציאה מבעלה ותנשא לו.

אלא מאי אית לך למימר בעידי מסירה ור"א היא. א"ל למה לי ר"א היא דילמא בעידי חתימה אלא דאיכא נמי עידי מסירה שיש לחוש לשני יוסף בן שמעון וד"ה היא.

וי"מ דלר"מ כיון דמשום עידי חתימה אין גירושיה מתבררין פסול דבעינן מוכח מתוכו. וכן מפורש בתוספות ולאו מילתא היא דא"כ ב' יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין נשותיהם אלא אם כן כותבין דורות ואמרינן בפ' המגרש שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו נותנין שניהם לזו ושניהם לזו ואמרי' עליה מתניתין דלא כר"א אלמא לר"מ מגרשין נשותיהם.

והם דוחים התם כגון במשולשין אלא שאין העדים יודעים מי מהם שמו כן ולאו מילתא היא שהרי שנינו שני גיטין שוין. ועוד שאמרו בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ז) כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ואקשינן וליחוש לב' יוסף בן שמעון דלמא כתב גיטא וממטי ליה לאיתתא דהיאך ומפרקינן זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מגרשים נשותיהם אלא זה בפני זה והא ודאי לר"מ קא אמרינן דאי בעידי מסירה ור"א היא למאי ניחוש דילמא ממטי ליה לאיתתא דהיאך יבאו עידי מסירה ויעידו וא"ת שמא יטעו עדים וסבורים שהיא אשתו הא מכיון דליכא למשריא אלא בעידי מסירה וכדר"א צריכה היא להביא עידיה עמה והם ודאי יאמרו דברים כהוייתן ולא יעידו שגרשה בעלה אלא א"כ מכירין אבל יאמרו איש פלוני ששמו כן נתן לה גט זה בפנינו ומה מקום לחוש ועוד אי בעידי מסירה וכדר"א למה לא נכתוב לו והלא הוא עצמו יכול לכתוב בכתב ידו ולאמטויי בעידי מסירה לאיתתיה דהיאך וכל שבידו אין חוששין לו. אלא ש"מ בעידי חתימה הוא ולפיכך חששו שלא לחתום וכיון דבעלמא לא צריך לעידי מסירה הכא נמי לא הצריכוהו לעידי מסירה שיהיו מכירין אותו. אבל צריכה היא להביא עידיה עמה שכשנמסר לה שניהם בעיר אחת היו ושוב אין לחוש לשמא מסר לאשת חבירו שהרי בעלה משמרה.

מ"מ קשיא אמאי אוקמה כר"א איכא למימר הכי אמר אביי ע"כ מתני' בעידי מסירה היא דהא ר' אלעזר קא תני לה ממאי דבעי כתיבה לשמה ואלו לר"מ אפילו שמע קול סופרים מקרין כשר לגרש בו וסיפא נמי אוקי בגמרא כר"א וכיון דכר'אלעזר אתיא מתניתין ע"כ צריכין אנו לעידי מסירה מעתה נסתלקת מאליך ממה שאתה אומר זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים, כן נראה לי.

[והלכתא כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון.] אע"ג דקיימא לן אין ברירה מדאורייתא פסול משום דלחומרא קאמרינן.


דף כה עמוד א[עריכה]


אלא אי אמרת דלא אמנינהו מעיקרא לאחר שחיטה מי קא מתמנו וכו'. ואי קשיא לוקמה בקטנים ואין האב מביא פסח בשביל בנו קטן אלא מדרבנן ושה לבית אבות לאו דאורייתא והכי מוקי לה בפסחי' ובפרק אין בין המודר (נדרים דף ל"ו) מוכח מינה דשה לבית אבות לאו דאורייתא דא"א דאורייתא על בישרא קאי ומזכה להו ולאו מתרצי דאמנינהו מעיקרא ולית לה פתרי שזו מן השמועות המתחלפות בחילוף המסכתות היא ואמוראי נינהו ורב יהודה סבר דאורייתא ואליבא דידיה מתרץ לה והתם לא ניחא ליה בהכי משום דא"כ דאביהן זכה להן מאי ומזכה.

והדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים. איכא למידק הא מאן דמותיב שפיר קא מותיב וק"ו היא. וי"ל אי לאו תיובתיה דילמא הכי פשיט ליה מדתני תנא יתר על כולן אין ברירה בתולה בדעת עצמו ולא קמ"ל יתר מכן בתולה בדעת אחרים ש"מ בדעת אחרים אית ליה ברירה אבל מדקא מותיב תולה בדעת אחרים ש"מ דאיהו פשיט ליה דאפי' תולה בדעת אחרים לית ליה ברירה וא"כ קשיא היכי מדמו מילתא למילתא.


דף כה עמוד ב[עריכה]


תולה בדעת אחרים אית ליה ברירה כדתנן מה היא באותן הימים וכו'. ולכי מיית הוי גיטא. פי' רש"י ז"ל ולא אמרינן גט לאחר מיתה כיון דאמר עכשיו ואע"ג דכשנתן הגט מספקא ליה אם יחיה אם ימות ותלה התנאי במי שמותו בידו וכשמת אמרי' הוברר הדבר דמשעת נתינה הוה ראוי למות מחולי זה וה"ל גט מההוא שעתא שעל כן מסרו ואין זה כשאר תנאים שאדם מתנה בגט שבידו לקיימ' ודעתו לקיימם כשמתנה עליהם ולכשנתקיים התנאי הוי גט למפר' דהתם לאו טעמא משום ברירה אבל הכא דאין בידו ובשעת התנאי הוא ספק והתנאי מתקיים מאליו אי לאו משום ברירה לא הוי גט מחיים.

ולפי זה הפי' מעכשיו אם מתי ומהיום אם מתי וכולהו גיטי דש"מ למאן דלית ליה ברירה לא הוי גט. וקשה לן הא מילתא טובא דקי"ל בדאוריית' אין ברירה כר' אושעיא דאמר הכי בפ' משילין (ביצה דף ל"ז ע"ב) ודרש אמימר הלכה כר' אושעיא והכא קי"ל דכי מיית הוי גיטא ועוד דאשכחן לשמואל דלית ליה ברירה דאמר בפ' בית כור האחין שחולקין לקוחות הן אלמא אין ברירה ובפ' משילין נמי אמרינן אפי' חבית אסורה אלמא קסבר אין ברירה ואפי' בדרבנן ואשכחן ליה דאמר במעכשיו אם מתי דאי מיית הוי גיטא דאמרי' לקמן אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט וכו'.

ואיכא דמפרשי לה הכי: לעולם מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי לרבנן דאמרי מגורשת לגמרי ובלבד שימו' לאו משום ברירה הוא שאפי' כשת"ל אין ברירה הוי גיטא דהא מעכשיו חייל. והא דמוכחינן דר' יהודה אית ליה ברירה מיהא משום דקי"ל בפ' מי שאחזו דהיינו טעמ' דר' יהודה דאמר הרי היא כאשת איש דלא חל הגט מעכשיו משום שהאומר מהיום אם מתי כאומר מיום שמתי כלומר שעה אחת קודם מיתה ומ"ה אמר בימים שבנתים שהיא כאשת איש לכל דבריה ואפ"ה לכי מיית הוי גט ולא אמרינן כיון שלא ברר ולא אמר מיום פלוני ואילך יהא גט לא חל אלא לאחר מיתה אלא אמרינן הוברר הדבר למפרע שכיון שמת מיום זה ואילך היה ראוי לחול משעת נתינה וזה הפירוש עולה בכאן.

אבל הא דר"ש קשיא, דמוכח דר"ש אית ליה ברירה משום שאמר רצה האב מקודשת ואף ע"פ שבשעת בעילה ספק רוצה ספק אינו רוצה אמרינן דהוברר הדבר דמשעת בעילה הוו קדושין משמע ודאי שכל התולה על התנאי שברשות אחרים אין המעשה מתקיים אלא למ"ד יש ברירה והכא נמי משמע בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ו ע"ב) ובפ"ק דחולין גבי הא דתני איו אין אדם מתנה על ב' דברים כא' אלא אם בא חכם למזרח ערובו למזרח ומערב ערובו למערב ואלו לכאן ולכאן לא ואקשינן מ"ש לכאן ולכאן דלא דאין ברירה למזרח ולמערב נמי אין ברירה ואמר ר' יוחנן וכבר בא חכם אלמ' אע"פ שזה אומר אם בא חכם למזרח יקנה עירובי מבין השמשות למזרח כיון שתלה תנאו בדעת חכם אינו קונה אלא לדברי האומר יש ברירה כדברי ר"ש וזו של קדושין קשה מן הראשונה א"כ אפילו אמר לאשה ע"מ שתתני לי מאתים זוז ע"מ הכי אלא שי"ל תנאי שביד אשה כתנאי שבידו דמי וסמך דעתו עליו משעת נתינה מ"מ קשיא הלכת' אהלכת' בגיטא דשכי' מרע וקשה נמי הכי דקי"להרי את מקודשת לי ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת לא רצה האב אינה מקודשת דהכי תנן במסכ' קדושין וכתבוה הגאונים וקי"ל אין ברירה.

ועדיין אני אומר דשאני ע"מ שירצה שכיון שהדבר מסור ללב אין אומרים כשרצה עכשיו הוברר הדבר שרצה משעה ראשונה אלא לדברי האומר יש ברירה והכי משמע בעירובין וכי קי"ל כסתם מתני' דקתני הרי את מקודשת לי ע"מ שירצה אבא אליב' דר' יוסף היא דקי"ל דאמר ע"מ שלא ימחה אבא הוא וזה הכלל שאני אומר בברירה כל דבר שתנאו במעשה אחרים הרי זה קיים כגון גטו של שכיב מרע לדברי האומר מגורשת למפרע וה"ה בכותב גט לאשתו אם תצא בפתח תחילה לחברותיה ואם לאו לא תהא גט שאם נתקיים התנאי הרי זה גט למה זה דומה לאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שירדו גשמים מכאן ואילך שאם ירדו ודאי מקודשת כמו שאומר בירושלמי בקדושין אבל אין אדם מתנה על ב' דברים כגון לאו זה שתצא מפתח תחלה וכגון שני לוגין שאני עתיד להפרי' שהרי אפשר שתתחלף המעשה ואין דעתו נבררת משעה ראשונה לדבר זה וכן הדין במתנה אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב אלוכולן אין המעשה מתקיים בהם אלא לדברי האומר יש ברירה אבל האומר אם בא חכם למזרח יהא עירובי למזרח ואם לאו יהא עירובי בטל קנה לדברי הכל והוא שיתלה במעשה אבל התולה ברצון בשל עצמו או בשל אחרים אע"פ שלא התנה בב' דברים אין אומרים כשרצה הוברר הדבר וחל משעה ראשונה אלא לדברי האומר יש ברירה והיינו דמייתי בשמעתין ע"מ שירצה אבא כדפרישית וכדתניא התם רציתי לא אלך רצה מבעוד יום עירובו עירוב משחשיכה ר"ש אומר עירובי עירוב וחכמים אומרים אין עירובו עירוב מר סבר יש ברירה ומ"ס אין ברירהוה"נ איתמר התם בפ' כיצד משתתפי' המניח את החבית בכל שקבל עליו מבעוד יום מותר משחשכה אסור משום דאין ברירה והיינו תולה ברצון ההולך והוי כתולה בדעת עצמו ורצונו אף על פי שאחר הניח לו.

ובירושלמי (גיטין ג,א) גרסינן אמתני' דתנן ואיזו שארצה אגרש פסול. ומקשה מכיון שנתנו לו יעשה כמי שהיה כרות משעה ראשונה ומתרץ ר' חנינא אמר ר' היא אמר ר' יוחנן ותני כן כל התנאין פסולין בגט דברי ר' וחכמים אומרים את שהוא פוסל בפה פוסל בכתב ואת שאינו פוסל בפה אינו פוסל בכתב הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני הואיל והוא פוסל בפה בכתב הרי זה גיטיך ע"מ שתתני לי מאתים זוז הואיל ואינו פוסל בפה אינו פוסל בכתב א"ר יודן מה פליגין בשבטל תנאים אבל אם לא ביטל תנאים אפילו ר' מודה הדא אמרת כל התנאים דתנינן בגיטין דלא כר' א"ר חנינא תמן כותב ע"מ כך.

וכך פי': מתניתין ר' היא דלית ליה ברירה דקאמר שכל התנאים פוסלים בכתיבת הגט שאם כתב לה את מותרת לכל אדם ע"מ שתתני לי מאתים זוז אע"פ שנתנה אינו גט שלא נכתוב לשם כריתות גמור משעה ראשונה ואין אומרים כשנקיים התנאי נתברר שנעשה כרות משעה ראשונה וא"ר יודן כשנחלקו רבי וחכמים בכתב דאלמ' הכל מודים בע"פ שאינו פוסל בשחזר הבעל עצמו אח"כ ובטל התנאי שכיון שבשעת כתיבה לא אמר ואח"כ חזר הוא עצמו ובטל אגלי מילת' דלאו דעתיה בתנאיה ומשעה ראשונה גמר לגרש ועל דעת כריתות גמור כתב אבל אם לא ביטל תנאים אפילו ר' מודה שכל הפוסל ע"פ פוסל בכתב לפי שלדעתו כל התנאין פוסלין בין על פה בין בכתב שמשעת ראשון על דעת תנאי כתב ולא אמרי' כשנתקיים תחול למפרע דלית ליה ברירה כדאמרן ולפיכך אמרו הדא אמרה כל התנאין ששנינו בגיטין דלא כר' ור' חנינא פליג ואמר בין בטל בין לא בטל לא פסל ר' בע"פ שכשם שאין אנו אומרים ברירה לקולא כך אין אנו אומרים הוברר הדבר שעל מנת כן נכתב הגט משעה ראשונה אלא על דעת כריתות נכתב ועל דעת כריתות נתן אלא שאומר על תנאי.

כתבתי כל זה לפי שיש ללמוד ממנו שכל תנאי שבכתיבת תורף הגט אף על פי שנתקיים אין אותו הגט כשר אלא לדעת האומר יש ברירה, וקרובים דברים הללו לדברי ר"ש, ואף על פי כן דברים קשים הם.

עוד הוקשה לי בזה שם במסכ' עירובין בפר' בכל מערבין דפליגי אמוראי אי אית ליה לר' יהודה ברירה אי לא ומייתי התם כמה מתנייתא ולא מייתי הא ואיתמר נמי התם אמר רב ליתא למתני' מדתני איו ואקשי' אדרב' ליתא לדאיו מדתני מתני' לא ס"ד דשמעינן לר' יהודה דלית ליה ברירה דתניא הלוקח יין וכו' ולא מקשינן עליה ממתני' למדחי לדאיו מקמי תרתי והתם נמי לא שאני להו תולה בדעת עצמו מתולה בדעת אחרים כדאמרינן התם מ"ש לכאן ולכאן דלא דאין ברירה למזרח ולמערב נמי אין ברירה ואמר ר' יוחנן וכבר בא חכם ולא מתרץ דלכאן ולכאן דתולה בדעת עצמו הוא אין ברירה ומזרח ומערב דתולה בדעת חכם הוא יש ברירה וכולה סוגיא הכי וכדר' יוסי נמי אסיקנא תמן פלוגתא דלית ליה ברירה ולא מקשינן ממאי דאמר שאם מתי לכי מאית הוי גיטא ובמסכ' בבא קמא שקיל בברירה דר' יהודה וקאמר דלית ליה ברירה מהא דהלוקח יין ולא מייתי מהא מיהו התם לא אסיקו מידיאלא מכלל דשמעתא משמע דאית ליה ברירה ובמסכ' יומא פר' הוציאו לו אסקינן ע"כ דלית לי' לר' יהודה ברירה מדתנן לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות ומפרש התם מפני תערובות חטאות שמתו בעליה ומשום דלית ליה לר' יהודה ברירה וכדתני איו והתם לאו תולה בדעת עצמו הוא ובמסכת חולין נמי אסיקנא דר' יהודה לית ליה ברירה אלא דההיא לרב איתמר. ובמסכת סוכה פר' הישן (סוכה דף כ"ד) אמרינן דר' יהודה לא חייש לבקיעת הנאד אלא הק"ל לר' מאיר לדידי לית לי ברירה לדידך אודי לי מיהת שמא יבקע הנאד ורב הונא ברי' דר' יהושע הכי סבירא ליה דאמר הא דתנן ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו מעלה עשו לכפרה ולא חיישינן למיתה וכל שכן לבקיעת הנאד ומשמע דההיא סוגיא דסמכא היא דהיא בתר גיטין נשנית דהא שקלו וטרו בגמרא בסוגיא דגיטין דאמרי בהדי' ורמינן עלה ואמר אביי וכו' והדברים מכריחים לומר דרב משרשיא ורבינא סברי הכי דטעמי' דר' יהודה בגיטא דשכיב מרע ודר"ש בקידושין משום ברירה הוא וכטעמא דפרישית לעיל אבל אלו הסוגיות מתחלפים וסוברות אלו דאפילו למאן דאית ליה ברירה הוי גיטא אף על גב דאמר מעת שאני בעולם דכמ"ד מעכשיו דמי וכן בקידושין דר"ש קסברי דהיינו טעמי' דעל מנת שלא ימחה אבא הוא ולא צריך ברירה.

ואנן השתא בגיטא דש"מ, כיון דחזיי' כולהו סוגיי ומתני' ושמעתת' דמכשרי ואפי' שמואל דאמר אין ברירה ש"מ דכשר. והטעם צ"ע ובדיקה בדברי הגאונים ז"ל.

ובתוספות רבותינו הצרפתים אומרים דבמילתא דעבידא לגלויי בתנאי שלו כגון אם מתי אם לא מתי על מנת שירצה אבא יש ברירה וכי קי"ל אין בריר' כר' הושעיא דוקא התם דלא עביד לגלויי אין הדבר עומד ודאי להתברר משעה ראשונה שמא לא יסלקו לעולם והיינו טעמא דשמואל וזו סברא שאין לה עיקר.


דף כו עמוד א[עריכה]


שטרות אטו גיטין לא גזר. פיר' רש"י ז"ל שאר שטרות בטופס דגזירה לגזירה הוא. ולא דייק מדאמר לקמן ובשאר שטרות לא גזר והא אמר רב פפי משמיה דרבא האי אשרתא דדייני דכתיבה מקמי דמחוו סהדי חתימות ידייהו פסילא אלמא מיחזי כשיקרא הכא נמי מיחזי כשיקרא ואי ס"ד דר"א לא מכשיר אלא בטופס למאי מתחזי כשיקרא והא רב פפי בתורף נמי היא ואמרינן עלה וליתא אלמא אפילו בתורף לא גזרינן.

אלא ה"ק שטרות אטו גיטין לא גזר כלל ואפילו בתורף חוץ ממקום הזמן משום מוקדמין ואם לוה באותו יום אפילו בזמן לא גזר וטעמיה דר' אלעזר משום דשטרות בגיטין לא מחלקי שהם חלוקים בכל ענינם ובכל דקדוקיהם.

וא"ת מנא להו בגמ' הכי דילמא שאר שטרות אטו גיטין בתורף גזר. י"ל א"כ ליתני ר"א פוסל בגיטי נשים ומשמע אבל לא בשאר שטרות אלא כמו שפי' ת"ק דינן ועוד דסבירא להו בגמר' דאי איכא למיגזר שטרות אטו גיטין אין גוזרין למחצה אלא בטופס גזרינן בגיטין.

וא"ת מנ"ל דר"א גזר טופס אטו תורף דילמא הכי קתני ר"א מכשיר בכולן אפילו בתורף חוץ מגיטי נשים שפוסל בתורף ול"ק דר"א אדר"א דגיטין. י"ל א"ה ליתני ר"א מכשיר בשטרות והוה משמע בשטרות מכשיר אפי' בתורף מה שאין כן בגיטין מדקאמר חוץ מגיטי נשים משמע שאפילו בגיטין הוא חלוק על ת"ק וי"א מדסמכי לר' יהודה ש"מ בטופס נמי פסול. א"נ הרי גמירי בגמ' פירושי' דמילתא דר' אלעזר ולא איכפת להו באידך שינוייא דהא מ"מ קשיא דר"א אדר"א בשאר שטרות.

ואיפסק' הלכת' כר"א דפסיל בטופס גיטין אפי' בדיעבד והא דתנן כתבו על המחובר תלשו וחתמו כשר הכא שכיחא להו טובא ואי שרית להו לספרי כתבי נמי לתורף וגבי חרש שוטה וקטן לא גזרינן אפי' לכתחילה דמילתא דלא שכיחא היא וכדפרישית לעיל (גיטין כ"ג ע"א).


דף כו עמוד ב[עריכה]


קא פסיק ותני ל"ש מן הנשואין ול"ש מן האירוסין. י"מ משום דתני לה סתמא דייק ולא מחוור דנכתב ביום ונחתם בלילה נמי סתמא אלא שיש לומר דהכי פשיטא דמתניתין משמעה כן משום דקתני צריך להניח לומר שאין אשה מתגרשת בגט שכתיבת זמנו מוקדמ' לחתימתו שאם של ארוס' כשר למה צריך להניח הרי הוא כשר לגרש בו את הארוסה.

וי"מ משנה יתירה קדייק דקתני ומקום הזמן והא תנינא חדא זימנ' נכתב ביום ונחתם בלילה פסול ואפילו ר"ש דמכשיר התם לא אמר אלא בשאמר הבעל לסופר כתוב דמכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות אבל סופר הכותב טופסי גיטין ודאי אם כתב הזמן ולא נתן הגט אלא למחר פסול ומאי קמ"ל מתני' אלא ש"מ לרבות את של ארוסה שאם עשאו מוקדם פסול אבל לא הניח זמן ומצא בו ביום אדם הצריך לו ה"נ דכשר ואינו כשאר התורף ואינו מחוור לי דמתני' משמע דגזרינן ביה שמא יגרש בו משנעשה מוקדם.

ואוקי כדעולא דאמר כתב גט לארוסתו וזמן מהיום ולכשאשאנה אגרשנה בו אינה גט משום גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה דאע"פ שכנס ובשעת גירושין נשואה היא וליכא משום פירי דהא מיום חתימה אין לו לבעל פירות הילכך זה שנכתב משעת אירוסין אינו ראוי לפירות כלל ואם אכל כלום משעת נשואין בדין תוציא מידו.

ה"נ גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. פי' שאם יכתוב סופר זמן מיום כתיבה פעמים שאדם נושא אשה ואין המקח ערב עליו ובא לגרשה בו ביום והוא הולך ולוקח טופס גט מוקדם ומחתים עליו עדים דכיון דבו ביום מגרש אין להם לחוש משום פירות ונמצא הולד מקולקל בכך וה"ה דעדים נמי אין להם לחתום בו כך משום תקנת ולד אלא כל דלא חתמי עדים צריך סופר להניח וה"נ קתני צריך שיניח מקום הזמן בארוסה שאסור לגרשה בגט מוקדם משנכנסה אבל תתגרש בעודה ארוסה אינו צריך להניח והעדים חותמין בו מן הדין אלא שאסרו זו מפני זו כדקא פסיק ותני בכולן צריך להניח א"נ שמא יחתום העדים בטופס גט מוקדם בעודה ארוסה ואינו צריך להניח והעדים חותמין בו מן הדין והוא כונסה ומגרש בו דבשלמא בנשואה ליכא למיחש דילמא מותיב ליה בכיסיה עד דעבד זמניה והוי מוקדם משום דלא מקדים איניש פורענותא לגופיה דהויא פורענותא לדידיה משום פירות דמפסיד מקמי נתינה אי משום קלא דמפקי עליה אבל כאן ביום חתימה הוא מגרש ולא פורענות כלל כנ"ל. ובתוס' מסתבכין בה הרבה.

והאי דקאמרי' אינו גט משום גט ישן קשה לי הא קי"ל שאם נתגרשה בו תנשא לכתחלה והכא מדקאמר אינו גט משמע אפי' בדיעבד אינו גט ואיכ' דאמרי כי קי"ל נתגרשה בו תנשא לכתחלה ה"מ בגט שנתייחדה עמו שאין חוששין שמא בא עלי' אלא לכתחלה אבל בדיעבד פסלוהו משום גזירה דולד.

ואיכא דרמי אשמעתי' נכתב ביום ונחתם בלילה תיפוק לי' משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ועוד לר"ש דלית ליה משום פירי לפסול משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ולא דומיא היא. אלא קושטא הוא שלא נאמרו דברים הללו אלא כשלא נתיח' עמה אבל נתייחד עמה דברי הכל פסולין שכך שנינו איזה גט ישן כל שנתייח' עמה אחר שכתבו ולא שנינו אחר שנתנו לה אלמא נתייחד עמה מאחר שנכתב זמנו לעולם גט ישן הוי ואין בו ספק אבל נראה שאם אמר לעדים כתובו ונתייח' אח"כ עמה ואם אחרו וכתבו אם משנכתב זמנו לא נתייחד עמה ה"ז גט כשר שאין כאן לחוש משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה.

ולא נתבררו לי דברי ה"ר משה הספרדי ז"ל שאמר נתייחד עמה מאחר שאמר להם לכתוב ולחתום וליתן לה הרי אלו לא יכתבו ויתנו וק"ו הדברים אם הגט שנתן לה לידה כשנתייחד עמה נפסל שמא בעל ק"ו לזה שלא נכתב ואין ק"ו זה כלום ואזלי בתר טעמא אבל אפשר שלא כיון הרב אלא לחוש לפייס ומודינ' ודאי שיש לחוש שמא פייס אא"כ אמר נאמנת עלי שלא פייסתי.

ויש עוד לתרץ שלפיכך אמרנו כאן אינו גט ובגט אחר ישן קי"ל שאם נתגרשה בו תנשא לכתחלה משום דבנשואה אף הרואה אומר כך וכך היה המעשה לפי שלפעמים דרך בני אדם לכתוב גט לאשתו ונמלך ונתפייס ואח"כ חוזר ומגרש ואין הכל תולין הדבר בזנות ועבירה ואע"פ שחששו לכתחלה אבל בארוסה על כרחין תולין בעבירה לפי שאין שום אדם עשוי לכתוב גט לארוסה ואח"כ ישאנה שעובר בה' לאוין והיא נמי לא תשמע לו. ועוד שאין בין ארוס לארוסה קטטה ופיוס שתולין בהם לפיכך החמירו בכאן לומר אינו גט יותר מגט ישן בנשואה משום דהך גזירה אלימא טפי למיפסל אפי' בדיעבד. וזו שאמרו ביבמות (דף נ"ב) כתוב גט לארוסתי לכשאשאנה אגרשנה הרי זה גט כשכתבו לאחר שכנסה או שכתב זמנו מאוחר ולא נתנו לה אלא משעת נשואין. וכן פיר' רת"ם ז"ל.

וי"מ התם הרי זה גט לפסלה מן הכהונ' והאי דבעי רמי בר חמא ליבמתו מהו ה"נ לפסל' כלומר אם כתבו ליבמתו וכנסה וגרשה בו ומת מהו כיון דאגידא ביה כארוסתו דמיא ופסיל לה האי גט או דילמא כיון דלא עביד בה מאמר לא מהני כלל ולא פסיל תדע דאלו מדינא דאוריית' קא אמרי' מאמר לדאוריית' מי מהני כלל. וקשה לי אי לפסלה גט ליבמ' מי לא פסיל כיון דפסיל לה עליו ועל האחין לכהונה נמי ליפסיל ואמאי לא עביד שליחות אבל רש"י ז"ל כתב שם ואי משום גט ישן בדיעבד מי' קא מהני שאם נתגרשה בו תנשא לכתחלה כדאית' בפ' הזור' ואין הלשון שבכאן מסכים עמו.

אבל משום שיקרא לא חיישינן. פי' דלא חיישינן בכאן דלא מיחזי כשיקרא אבל יש מקומות שחוששין למחזי כשקרא כאותה שאמרו לא כתבי' אורכת' אמטלטלי דכפרי משום דמחזי כשיקרא ואמרינן נמי כי דכריתו יומא דקנייתו ביה ואם לא כתובו יומא דכתיבתו ביה ואי לא מחזי כשיקרא, וכולהו הלכתא פסיקתא נינהו, שלא לחוש לדברי ר"ת ז"ל.


דף כז עמוד א[עריכה]


הא דתנן מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר. ה"ה למכירו לגט עצמו בטביעת עינא דכשר דהא איהו ידע בנפשיה וטביע' עינא עדיפא בפי' בעם הארץ טפי מסימנ' דהא קטלי' ביה וכדאמרינן בפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ו) אלא מתני' אורח' דמילת' קתני דלא שכיח טביעותא בגט. וקמ"ל דפירות בכלי מהדרינן וסמכינן אסימנא דכלי והא דאמר נמי בר חמא ולא ידענא אי משום סימנא הדרוה ניהלה אי משום טביעות עינא וש"מ דמהדרינן ביה אבידתא ודוקא לצורבא מרבנן דלא משקר ולא משני מדיבוריה אבל אינש בעלמ' לא מהדרינן ביה אבידתא דילמא משקר אבל גיטא מה לי רבנן מה לי שאר אינשי. וכן דעת הר"ם ז"ל. אבל רש"י ז"ל ומכירו לכלי בסימן אבל בטביעות עינא לא סמכינן אלא אצורבא מרבנן וטעמא משום דשאר אינשי לא דייק טפי דהא ודאי לענין הימוני באיסורים ליתא לאפלוגי בין צורבא מרבנן לאינש אחרינ' ומ"מ לא מחוור כלל אלא כדפרישית.

הא אמר תנו נותנין אפילו לזמן מרובה. פי' משום דקס"ד דלאלתר דקתני במתני' שלא עבר אדם שם וא"כ ה"נ אם לאלתר שלא עבר אדם שם אלא אשה זו אמאי לא יחזיר הא ודאי מידה נפל ואין לחוש שמא כתובין היו ונמלך עליהם שלא ליתנם מיד ומיד בעל נפל אלא ודאי מתני' בשעבר שם אחר והיינו לזמן מרובה וכי אמר תנו נותנין ור' זירא דפריש דילמא כי אמר תנו נותנין כדקי"ל לאלתר משום דס"ל איזהו לאלתר כדי שתעבור ותשרה והכא אף ע"פ שלא עברה שם שיירה ושרתה כיון שעברה שם בלבד או שעבר אדם שם חוששין שמא כתובים היו ונמלך עליהן שלא ליתנם.

ואין זה הפיר' נכון ומחוור, אלא דיוקא דרבא משום דקתני לה סתם ולא פי' ולפיכך חלק עליו ר' זירא, וכדפי' רש"י ז"ל.

א"ר הונא חיישינן לשני שוירי. ק"ל, לרב הונא דחייש ליחוש לשני יוסף בן שמעון באותו שוירי ולאו מילת' היא שהוא בא לומר שאין לו בדיקה עולמית אבל אם לא חשש אלא לב' יוסף בן שמעון הי' לו בדיקה באותו העיר ורש"י פי' ולא הוחזקו ב' יוסף בן שמעון באותו העיר ולא ברר דבריו ובמציעא בפ"ק מפרש שהי' מוחזק וידוע שאין באותו שוירי אלא יוסף בן שמעון א'.


דף כז עמוד ב[עריכה]


בזמן שהבעל מודה מיהת יחזיר לאשה ואפי' לזמן מרובה. קשה לי בזמן שהבעל מודה שכבר נתנו לה אמאי לא יחזיר הא קי"ל בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן ואפי' כשתחוש לשני יוסף בן שמעון מ"מ זו מגורש' היא או בגט זה או באחר. וא"ל הא אמרי' בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ד) ה"מ להבא אבל למפרע לא והכא אפי' למפרע ולא דאיק לי דהכא נמי לא מהימן בעל למפרע אלא אמרי' ליה אייתי ראי' אימת מטא גיטא לידך.

אלא עיקר קושיא ליתא דקי"ל אינו נאמן דהכי מסקנא דשמעתא התם זיל חוש לה אלמא לאו מהימן ואם מת חולצת ולא מתייבמת ואינה טורפת מן הלקוחו' בכך.

ואי קשיא הא קי"ל (כתובות כב ב) אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וכי אין הבעל מודה אמאי לא יחזיר לה א"ל התם דליכ' גט אינה מעיזה אבל הכא דאיכ' גט דמסייעא לה מעיזה ומעיזה.

ורש"י ז"ל מפרש בזמן שהבעל מודה שאמר תנו לה ולא משמע הכי בפ"ק דמציעא דאקשינן וליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ומהדרינן דאמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך אלמ' באומר החזירוהו שכבר נתתיו לידה עסקינן.

ומיהו ליכא לפרושי בשאמר ממנה נפל שכבר נתתיו לה בלחוד שאם כן דנאמן מה מקום לחוש כאן לשני יוסף בן שמעון והלא עכשיו אינה מתגרשת בגט זה כלל אלא משום הודאתו אלא בשאמר תנו לה וכבר נתתיו לה שאלמלא לא נתגרשה מעולם עכשיו מתגרשת בנתינה זו ולפיכך יש לחוש לשני יוסף בן שמעון משום שאין הוא נאמן במה שאמר נתתי כמו שפירשתי. ומשום הכי קשה ליה לר' זירא ולא מצי למימר מאי מודה מודה שכבר נתנו לה, ולא תיקשי ליה.

ר' ירמיה אמר כגון דקאמרי עדים וכו'. אין ספק בדבר שאלו היו ר' ירמיה ורב אשי סוברין כרבה דבעי שיירות מצויות והוחזקו שלא היו מעמידין משנתנו בכך שהדבר פשוט להעמידה בשאין שיירות מצויות אף ע"פ שהוחזקו או כשהוחזקו ואין שיירות מצויות ועוד שאמר רבי ירמיה מהו דתימא ליחוש דילמא איתרמי ליה שמיה כשמיה ועדים כעדים. ואי כפי' הוחזקו היכי חיישינן ואי כשהוחזקו שמיה כשמיה ועדים כעדים אמאי לא. אלא ש"מ דר' ירמיה לית ליה דרבה. והוא הדין לרב אשי ורב הונא נמי חיישינן.

ומיהו לא אשכחן מאן דמחמיר טפי מלישנא בתרא דר' זירא דאמר שיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו וה"ה להוחזקו ואע"פ שאין השיירות מצויות. וא"ת א"כ למה להו לר' ירמיה ורב אשי לדחוקה למתני' כולי האי לוקמה במקום שאין השיירות מצויות והוא שלא הוחזקו וכדר' זירא איכא למימר משום דקשה להו אי במקום שאין השיירות מצויות ולא הוחזקו מאי למימרא. אבל השתא קמ"ל דלא חיישינן לשמיה כשמיה ועדים כעדים ולמר סימן מובהק דאורייתא.

ומיהא משמע דהוחזק ואע"פ שאין השיירות מצויות לא ליהדר דאי לאו הכי ר' ירמיה ורב אשי לוקמה למתני' בשאין השיירות מצויות והוא שהוחזקו וכדר' זירא מיהו לא מוקמי' למתני' בהכי דפשיטא להו כדכתיבנא והכי פסק ר"ח ז"ל כדאמרן. ומה שכתב ומסתברא כמ"ד כל שלא עבר אדם שם אבל עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא ממנו נפל לאו למידק דבמקום שהשיירות מצויות בעינן הוחזקו דאם כן קשה דידיה אדידיה בתוך כדי דיבור אלא שדעתו מכרעת שכל מקום שראינו שלא עברה שיירא שם כמקום שאין השיירות מצויות שם דמי ובעינן הוחזקו ואע"פ שעבר אדם שם ואין חוששין שמא פירש זה מן השיירא שא"כ אפילו במקום שאין השיירות מצויות יש לחוש שמא זה פירש ובא לכאן והא נמי דאיפסקא הלכתא בגמ' כל שלא עבר אדם שם או שלא שהה דש"מ הא עבר ושהה לא מהדרינן. מסייע ליה להר"ה ז"ל דאמר כל מקום שהוחזקו אע"פ שאין שיירות מצויות לא יחזיר כדאמרן.

ואי ק"ל אי אית ליה לר' זירא הוחזקו אע"ג דלא שכיח לא ליהדר מ"ט לא משני כאן במקום שהוחזקו כאן במקום שלא הוחזקו ל"ק דרבותא קמ"ל דאפילו במקום שלא הוחזקו במקום שהשיירות מצויות חיישינן ואין צ"ל במקום שהוחזקו אע"ג דלא שכיחן ועוד דניחא ליה לאוקומה במקום שיירות דחיישינן לרובא דעלמא ומאי לא יחזיר לא יחזיר עולמית אבל במקום שאינן מצויות אע"פ שהוחזק אפשר בבדיקות אותו מקום ועוד דחדא מינייהו נקט דהא רבה בעי תרתי ומצי נמי למימר כאן במקום שהוחזקו כאן במקום שלא הוחזקו ונקט חדא וה"ה לחברתה.

ואיכא דרמי אשמעתין מהא דגרסי' ביבמו' פ' האשה שלום (יבמות קטו ב) יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קא אזיל מקורטבה לאספמיא ושכיב חיישינן לתרי יצחק או לא אביי אמר חיישינן ורבא אמר לא חיישינן וקיימא לן ודאי כרבא. וכן פסק רבינו ז"ל, ואמאי והא התם כמקום שהשיירות מצויות דמי. דהא מיבעי לן למיחש לכ"ע דלא שייך הכא עיר אחת כלל וכיון דלא הוחזקו לא חיישינן. וזו שאלה שאל הראב"ד ז"ל.

וראיתי בתירוצה סברות רבות. י"א בעדות אשה הקלו משום חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה ואין זה כלום ששם מפורש דרבא אפילו בגיטין נמי אמרה וי"א דהתם היינו טעמא דרבא משום דריש גלותא לא שכיח ולא ידיע לן שום דוכתא דממנן ליה אלא בבבל ולא היה שם אלא אחד ובשם מופלג כגון זה לא חיישינן. והיינו דאמר אביי מנא אמינא לה מדההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא והוה כתוב ביה מצד קולניא מתא אנא אנדרולינאי נהרדעא פטרית ותרכית ית פלונית אינתתי ושלחה אבוה דשמואל להתם ושלחו ליה תבדוק נהרדעא כולה דאנדרולינאי נהרדעא שם מופלג הוא ולא שכיחי ישראל דמסקי שמא הכי ואפ"ה חיישי' אלמא אין סומכין על חזקות הללו וא"ל אם איתא יבדוק כל העולם כולו מיבעי ליה אלא משום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשלחו ליה פירש רש"י ז"ל שלא להחזיקו כטועה ושואל דבר שאינו ואמר רבא מנא אמינא לה דהנהו שטרא דנפקי במחוזא דכתיב בהו נאני בר חבו וחבו בר נאני ומגבה בהו רבה בר אבוה זוזי והא נאני בר חבו במחוזא שכיחי טובא ואפי' הכי מגבינן בהו. פי' ואע"ג דאיכא למיחש לנפילה ולפקדון כיון דלא שכיחי לא חיישינן. ואע"פ שהוחזקו ה"נ כיון דלא שכיחי ריש גלותא לא ניחוש ואע"ג דהתם יוצא מתחת ידו ה"נ איכא חזקה דלא הוחזקו ולא שכיחי.

אבל רש"י ז"ל פי' בהא דנאני דהכי אייתו רבנן ראיה כיון דלענין ממונא אע"ג דהוחזקו לא חיישינן לענין איסורא כי לא הוחזקו מיהא לא ניחוש ולא מחוור דאפוקי ממונא נמי לא מפקינן שזה כלל בדין המוציא מחבירו עליו הראיה. גם זה הפי' אינו שאין אנדרולינאי בדורות ראשונים שם מופלג ומובהק אע"פ שהוא שם מופלג ומובהק בדורות הללו.

והראב"ד ז"ל פי' ואמר ההוא דיצחק ריש גלותא אע"ג דבמקום שהשיירות מצויות הוה. מ"מ ריש גלותא אינו אלא בבבל וכיון שלא הוחזק בעיר בבל שני יצחק ריש גלותא לא חיישינן אבל באיניש בעלמא בגט במקום שהשיירות מצויות חיישינן לעיר אחת ששמה כשם זו. ואע"פ שבאותה העיר לא הוחזקו שני יוסף בן שמעון ואין חוששין לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת אא"כ הוחזקו שאלמלא היו שם ב' מוחזקים היה ידוע. והיינו דאמר אביי מנא אמינא לה מדשלחו לאבוה דשמואל יבדוק נהרדעא כולה ש"מ במקום שאין שיירות מצויות הוה ולפיכך לא חששו יותר וא"ל רבא א"ה יבדוק כל העולם מיבעי ליה למימר שאם נמצא במקום שיירות אין לו בדיקה לעולם אלא משום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשלחו ליה סתם ולא פירשו ליה שסמכו על חכמתו שהוא מעצמו יאמר שאם נמצא במקום שיירות אין לו בדיקה לעולם וידע נמי כשהצריכו בדיקה באותה עיר לא אמרו אלא כשהוחזקו שם ב' וחכימא ברמיזא. והא דאמרינן התם ההוא גיטא דאשתכח בסורא וכתוב ביה אנא ענן בר חייא נהרדעא פטר ותריך ית איתתיה ובדוק רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא שכיח אלא חד ענן בר חייא מחגרא ואתו סהדי וכו' לאו למימר שבמקום שלא הוחזקו יהא צריך בדיקה אלא הוחזקו הוה והצריכו לבדוק כמה היה שם באותו השם ובאיזה ענין היה אם יש לחוש לכולם או אין לחוש כגון שיבואו עדים ויעידו לא חתמנו לזה מעולם או כאותו שאמרו שם גבן הוה בנהרדעא. ולפי זאת הסברא ניחא הא דאמרינן לעיל חיישינן לשתי שוירי ולא חיישינן לשני יוסף בן שמעון באותו שוירי.

ופירוש נאה הוא, אבל לבי מהסס ביה,משום דכיון דליכא למיחש ליצחק ריש גלותא במקום אחר אלא בבבל ודאי ליכא למיחש שאין בבבל שני ראשי גלותא בחד דרא. ועוד דריש גלותא דבבל מידע ידיע אי איכא אי ליכא ואין כאן מקום למחלקות' של אביי ורבא. אלא ודאי מסתברא דחיישינן לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת ולשני שוירי במקום שיירות והא מקום שאין השיירות מצויות שם היה שמת בעיר שאין שיירות דרך שם לעולם דומיא דגיטא דבי כיתנא שאין חוששין אע"פ שבמקום שיירות יש לחוש לכל העולם. ואפילו הכי חייש אביי ורבא לא חייש והיינו דאמר אביי מנא אמינא לה מדשלחו ליה לאבוה דשמואל יבדוק נהרדעא כולה. והא ודאי במקום שאין שיירות מצויות הוו דמשכחת לה שנמצא בשדה או בסימטא דלא שכיחי רבים שאלו במקום שרבים מצויין שם לא הוה למספקא ליה לאבוה דשמואל דאפילו לכל העולם כולו איכא למיחש כיון שהשיירות מצויות בעיר וא"ל רבא אי הכי יבדוק כל העולם מיבעי ליה שאע"פ שאין שיירות מצויות חיישינן אלא משום כבודו שלחו ליה שלא להחזיקו בטעות. ואין כאן מקום קושיא מדרך הפסק. אבל מדרך הסוגיא לא נתבררו כל הפירושים הנזכרים משום שאין דברי רבא מתחוורים במה שאמר מנא אמינא לה מהנהו שטרי דלאניבר חבו ולא שוין לענין.

לפיכך אני אומר שמחלוקתן של אביי ורבא אפילו במקום שיירות שרבא סבר כיון דשלחו מתם יצחק ריש גלותא הוה אזיל מקורטבא דאלמא העדים שראו אותו במיתתו ראו אותו יוצא מקורטבא אין חוששין שמא ממקום אחר בא לקורטבא ומשם יצא לאספמיא אלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו ואותו שמעיר קורטבא הוא בדרך אספמיא שהיה הולך שם ואביי לית ליה כאן נמצא וכאן היה. והביא ראיה מגיטא דאנדרוליאני שנכתב בעיר עצמה במקום בן חורין שהי' שם שנקרא קלוניא הוא ואשתו בנהרדעא עומדין ושלחו ליה תבדוק נהרדעא כולה כלומר כל ארץ נהרדעא והיא כמה עיירו' גדולות כל היכא דסגי קבא דנהרדעא כמו שאמרו שם ובדוק רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אמרינן בעיר נהרדעא היה וכאן נמצא ולא נחוש אלא לעיר ואבוה דשמואל נמי לא שאל אלא על העיר דודאי צריכה בדיקה אא"כ מוחזקת שאין שם אלא א' אבל לארץ נהרדעא לא שאל ואמרו לו תבדוק ורבא אקשי א"כ תבדוק כל העולם מיבעי ליה משום ששיירות מצויות הי' כיון שחששו לכל ארץ נהרדעא אלא משום כבודו שלחו לו כן שלא להחזיקו בטועה. והיינו דאמר רבא מנא אמינא לה משטרי דנאני בר חבו דאמרינן ברשותו נמצא ושלו היה ה"נ אמרינן בעיר זו נמצאו ומכאן היו ולא חיישינן לנפילה דעלמא כל היכ' דלא הוחזקה ואביי השיב לא דמי דהכא כיון שנפל איתרע לי' ואיכא למיחש לעלמא אבל הכא למאי ניחוש לה וכו' ובעובדא דענן בר חייא דבדוק רבנן אפשר דהוחזקו הוה כדפי' הראב"ד ז"ל. א"נ לנהרדעא ודאי צריך לחוש שהרי משם בא ולא היו שיירות מצויות תדע דהא לא חששו אלא לאותו מחגרא שנמצא שם ולא חששו לכל העולם וזו דרך ארוכה וקצרה, וכבר כתבתיה פעם אחרת במקומה.


דף כח עמוד א[עריכה]


הא דתנן והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים. איכא דק"ל הא דאמרי' בפ' המפקיד (בבא מציעא דף ל"ט) דינמא מיתה סבתה ומיתה ברתה דאלמא חיישינן ובתוס' מתרץ כשהגיעו האם והבת לגבורות וא"כ האם מפליג פליגא לה ומפרשי' דלא אמרינן פלג אלא בבן מאה. ולאו מילתא היא. וי"ל שאני שבי דכולהו איתנהו ביה. אבל בעלמא לא חיישינן וי"ל שאני התם דכיון דאפשר והבן מוטל על ב"ד אין נזקקין לו לתקנו לגמרי וחוששין לכל דבר שלא יצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידיהם. אבל הכא מוקמינן לי' בחזקתיה משום דלא אפשר לתקן לגמרי ולחוש, וזה עיקר.


דף כח עמוד ב[עריכה]


והא בעינן סמיכה. פירוש ולכתחילה היכי מקרבי' ליה בלא סמיכה נמתין לו עד שיבא ויסמוך אלא בדלא אפשר ודאי אין סמיכה מעכבת שהרי ערל וטמא משלחים קרבנותיהם כדאיתא בפסחים פרק תמיד (דף ס"ב) ולא מעכבא סמיכה.


דף כט עמוד א[עריכה]


א"ר כהנא חלה תנן. פי' אע"ג דכתיב ושלח ושלחה ודרשינן בפרק האיש מקדש (קידושין דף מ"א) מלמד שהשליח עושה שליח ובין חלה ובין לא חלה משמע דמידי חלה כתיב בהו מי' אמור רבנן דחלה בעינן משום דאיכא אינשי קפדני דקפדי ואי שמעי מבטלי שליחותייהו. אבל בחלה ליכא דקפיד אי נמי קרא להיכא דגלי בעל דעתיה דלא קפיד איצטריך כי ההוא דסוף המביא תניין (גיטין כ"ד ע"א). ואתו רבנן ופרישו דחלה.

אב"א רשב"ג וחלה שאני. כתב רבינו ז"ל יש מי שאומר אפילו הולך גט זה לאשתי לא ישלחנו ביד אחר. אלא אם כן חלה או נאנס כרשב"ג דמסקנא דסתם מתניתין כוותיה ולא איכפת לן במחלוקת דברייתא, וכן הדעת נוטה.

והראב"ד ז"ל סובר שדעתו של רבינו מכרעת כן משום דמתני' לא מפליג בין הולך לאת הולך כרשב"ג ואמר הרב דלא מחוור דהא רשב"ג לא מפליג בין חלה בין לא חלה ומשנתנו קפליג וכיון דבמילתיה דרשב"ג גופיה צריך לשנויי חלה שאני ולא אתי' מתני' כוותיה אלא בשינוייא דעלמא מוטב דלוקמא כרבנן בשינוייא ולא כרשב"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים והא לאו טעמא היא דאי כרבנן ברייתא לא אתיא לעולם כפשטא אלא בשנויא ומיהו מתני' כרשב"ג אתיא כפשטא וכרבנן בשינוייא. ועוד דהא לאו שינויא דחיקא היא וכיון דקמ"ל רשב"ג במשנתנו חלה עושה שליח לא הוצרך לשנות בברייתא חלה שאם רבי שנאה ר' חייא למה לו להחזירה אלא מאי דשייר במתני' פי' בברייתא דהיינו לא חלה. ועוד דסתמא דמילתא בלא חלה משמע הילכך אי מתניתין רשב"ג קמו להו מתניתין ומתניתא כפשטייהו. כתבתי דבר זה כדי לפרש שאפשר שמפני כן העמידו בגמרא בלישנא בתרא מתני' כרשב"ג אבל לא מפני שזו היא דעת נוטה שאמר רבינו ז"ל שאין הכרעתנו הכרעה במחלוקת שבגמ' לומר זה הלשון מחוור מזה ולא נהגו הגאוני' ולא כל בעלי הוראה לפסוק הלכה על דרך זה ולא אמרו מפני כן לא מטין ולא נראין.

אבל (דעת רבינו) [דעתינו] נוטה שאומר רבינו ז"ל מפני שהוא לשון אחרון וקי"ל בכה"ג כלישנא בתרא והיינו דאמר בהדי' דמסקנא דסתם מתני' כוותיה ועוד שהוא להחמיר בבין הולך בין הולך את חלה דוקא ובכל כיוצא בזה הלך המחמיר. ומ"מ אין זה מחוור דאוקימתא דרבנן מוקמי מקמי רשב"ג ופירכא דרבנן פרכי מקמי דרשב"ג ובסידורא דברייתא הילכך לא מסקנא מיקרי ולישנא דגמרא נטייא לרבנן דפרכינן מעיקרא היכי דמי אי דא"ל הולך אע"ג דלא חלה אי דא"ל את הולך אפילו חלה ואי רשב"ג וכו'. ולא אמרינן אי רבנן אי רשב"ג משמע דגמרא כרבנן תפסי. ותמהני על מי שפסק כרבנן למה לא פסק לשון ראשון הולך והוא דחלה שהוא להחמיר ואי בתר לישנא בתרא אזל לישנא בתרא כרשב"ג הוא ולישנא מציעאה לא פסקינן בתלמוד ואמרינן בפ"ק דנדה כיון דאיכא למיתלא דרבנן לאוקומה לקולא ולחומרא, לחומר' מוקמי'.

ואיכא מאן דמסייע לההיא סברא מדאקשינן ממתני' דהרי הוא יכתבו ויתנו אינהו אין אבל שליח לא והא התם הולך הוא ולרשב"ג בעי חלה ומתני' בדלא חלה ומאי קושיא וסיוע זה אין בו ממש דהא אנן סתמא פרכינן לכולהו לישני ואע"ג דהוה אפשר לפרוקי ללישנא בתרא אי חלה ה"נ אביי ורבא תרוייהו סבירא להו דאפילו חלו לא מר כטעמי' ומר כטעמיה ולישנא דקושטא ודניחא לכולהו מפרקינן ואפשר נמי דלאו דומיא דמתני' היא אלא קושיא היא לתרי לישני בתראי דאי מתני' רשב"ג או רבנן. באת הולך וחלה שאני מ"מ לרבנן בלא חלה משלחו. וההיא מתני' ר' מאיר ור' יוסי תנו לה והכל מודים שאינו משלחו ביד אחר.

והראב"ד ז"ל כתב שהלכה כדברי חכמים וללישנא בתרא דאת הולך וחלה שאני אבל לא אמרו אלא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ בין הולך בין את הולך חלה דוקא מעובדא דרבא דאמר לקמן חלה טעמא מאי משום דאניס הכא נמי הוא אניס ולא בעיא מיניה אי הולך א"ל או את הולך אמר ליה אלמא לעולם חלה דוקא. ויש בענין טעם לדבר משום דצריך לעשות שליח ב"ד ושמא קפיד. אבל אינו נכון משום דאי הכי רישא דמתני' באת הולך דוקא וסיפא אפילו בהולך סתמא ולא מוקמינן מתניתין בתרי טעמי. אבל עובדא דרבא שלא שאלו לשליח אי הולך אי את הולך אמר לי' כעין ראיה לדברי ר"ה ז"ל.

והא דאמר רבא שליח בארץ ישראל עושה כמה שלוחים כדקי"ל וקמ"ל שאין שליח שני צריך לעשותו בב"ד ואע"פ שאינו שליח בעל וזו שהצריכו במדינת הים לעשותו בב"ד אפילו השני לאחרון ואע"פ שאין השליח צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום שאין מקבלין ממנו גט אלא אם כן אמר בפני נכתב ובפני נחתם או שליח ב"ד אני.

ומשמע דכי אמרינן חלה דוקא מ"מ בשליח ראשון שמא בעל רוצה לגרש על יד זה יותר מאחר אבל שני אע"פ שלא חלה עושה שלישי דבעל לא קפיד ביה דלא ידע מנו ואיהו לא שוייה שליח ושליח ראשון ודאי לא קפיד וכי תימא בעל קפי' דלא בעי שידעו כולן בגירושין זו אינה קפידא שאפילו נותן לה הדבר בחדרי חדרים עתיד הדבר לידע לכל ועוד מה לי תרי מה לי תלתא אלא כיון שאינו שלוחו דא"א ע"י זה היה רוצה לגרש יותר מיד אחר אין כאן מקפיד.

זה דעתי בזה, אבל אחר שכתבתיה חזרתי בו משום שמצאתי לר"ה ז"ל דכתב ש"מ דשליח שליח אם חלה עושה שליח אלמא חלה דוקא, ודבריו אמת.

הא דאמר רבה מילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח. איכא למידק בה דהא ר' מאיר לית ליה הך סברא דקתני סיפא אמר לג' תנו גט לאשתי יאמרו לאחרים ויכתבו מפני שעשאן ב"ד דברי ר"מ ור' יוסי אומר אף אנו מקובלים שאפילו אמר לב"ד הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי ילמדו ויכתבו ויתנו ומפרש התם בגמרא טעמא דר' יוסי משום דמילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח אלמא ר"מ לית לי' האי סברא אלא משום קפידא דבעל וכדאביי.

ואיכא למימר ודאי לעולם מילי לא מימסרן לשליח לדברי הכל. אלא התם בהא פליגי מר סבר כיון שאם רצו הם עצמם כותבין נעשו שלוחים ומילי לא ממסרן לשליח ור"מ סבר מסתמא ב"ד הם ואינן שלוחין אלא א"כ רצו וכתבו הם עצמם ואלימא מילתא דבי דינא לממסר להו אפילו מילי ומ"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו סבר דלאו מוסר מילי' לשליח הוי אלא במשוי אותו פלוני שליח שלא בפניו הוי.

ואם תשאל והיאך עדים כותבין וחותמין מה שלא שמעו הם מפי הבעל אלא משום הגדת אחרים הוו להו עד מפי עד דפסול. זו אינה שאלה דאין עד מפי עד אלא בבאין להעיד במה ששמעו מפי אחרים אבל אלו אינם מעידים כלום ואם תשאלה על האשה הזאת אם היא מגורשת יאמר לך שאינם יודעים ואם תבא היא להתיר עצמה בב"ד על פי אלו צריכין שני כיתי עדים הראשונים שיעידו בפנינו אמר וב' אלו שיאמרו כתבנו וחתמנו אלא שהם יכולים לעשות על פי שאומרי' להם הבעל אומר לכם לכתוב ולחתום או צוה לנו שנאמר למי שנרצה שלוחים בעלמא הן ועושין שליחות על פי שנים ונותנין וחותמין ואפילו ליתן נותנין דומה לשליח שנותן גט לאשה בשליחות הבעל והוא אינו יודע אם נתן בעל גט לגירושין אלא כיון שהגט ביד הראשון והוא יכול ליתנו לאשה אף זה נותן במקומו וכן אלו העדים שלוחי השנים הראשונים הם ועושין שליחות במקומן ואינם מעידים כלום.

כי פליגי דאייר ליה שקיל מניה חפץ והדר הב לה גיטא וכו'. וה"ה נמי אי א"ל הב לה גיטא ושקיל מינה חפץ דקי"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כדאמרינן בכתובות בהב זוזי ושקול שטרא אלא גמרא לא נחית לההוא דינא והיינו דלא קאמר דכ"ע היכא דא"ל הב לה גיטא ושקול גיטא מעליא הוי אלמא ההוא בדינא דלתקונה שדרתיך תליא כנ"ל. ויש מחלקין בין זוזי ושטרא לגיטא וחפץ, ואינו מתחוור.


דף ל עמוד א[עריכה]


הא פייסה ולא איפייס. פרש"י ז"ל הא פייסה במה שבידו לעשות ושמעינן מינה דהא דמקבל עליה לחבריה לפייסיה לפלוני א"נ דעבידא בפלוני הכי והכי ואי לא מחייבנא לך מהשתא ק' מנה או שדי נתונה לך מעכשיו ואזל ופייסה ולא אפייס אי פייסה בכל מה שבידו לעשות ולא אפייס פטור דאנוס הוא והאי דנסיב לה טעמא משום אנוס משום דתנאה דפייס תולה בדעת אחרים הוא הא אלו אמר שאתן מנה לפלוני ולא רצה לקבל פטור שאין במשמע אתן אלא אם רוצה לקבל ובמס' שבועות אוסיף לבאר.

ויש לבעל דין לחלוק כאן ולומר שכל התולה בדעת אחרים אע"פ שפייסו בכל מה שבידו לעשות אין זה אונס שמשעה ראשונה גמר ומקנה דלא ידע חבריה אי ציית אי לא ושאני אשה שהוא סבור שאם בא לפייסה תתפייס שהנשים נוחות להתפייס לבעל ורוצות הן בקב ותפלות ואין דינו מחוור שאין לך ברזל קשה כאשה רעה וה"נ משמע לקמן בפ' השולח דכל כה"ג אונסא הוא דמאי הוה ליה למיעבד וקיימא לן אין אונס בגיטין דסוגיאן בעלמא הכי והכי פסיק כולהו רבוואתא ז"ל ואפי' אונסא דלא שכיח טובא דאי שכיח טובא כולהו מודו כדאמרינן בפ"ק דכתובות (דף ג') גבי הא דאמר שמואל לאו שמיה מתי' אונס' דשכיח שאני דכיון דאיבעי לי' לאתנויי ולא אתני איהו אפסיד אנפשיה ואונסא דלא שכיח כלל כ"ע מודו שיש אונס כדאמרינן לקמן אכלה ארי אין לנו דליכא משום צנועות בהא ולא משום פרוצות דצנועות לא חיישי לאונסא דלא שכיח כלל ופרוצות נמי לא תלו ביה נמצאת אומר ג' אונסים הם שכיח כ"ע מודו דאין אונס לא שכיח כ"ע מודו דיש אונס שכיח ולא שכיח פליגי וקי"ל דאין אונס.

כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה. פי' כשנשתדפו שדותיו ומפסיד הכל לא משלם ליה לא קרן ולא ריבית הילכך זביני הוו ושרי ולא דמי למשכן לו בית ומשכן לו שדה שאף ע"פ שאם נשתדפו אין לו ריבית הקרן קיימת לו הילכך כשעושה פירות אפשר שהיא ריבית קצוצה ובמקומה יתבאר בס"ד. אלא דמיא לההיא דאמרינן התם מה שעזי חולבות מכור לך שאין בו משום ריבית והוצרכתי לפ' זה מפני שראיתי מי שפי' דגבי משכנתא נמי כיון דכי לית ליה ריבית לא יהיב ליה אבק ריבית הוי והבא לא גזור רבנן ולאו מילתא היא.

והא דאמרינן ל”ש אלא בעל הבית בכהן אבל כהן בבעל הבית חוזר. פי' רש"י ז"ל דהאי לא משך וזה הי' לו למשוך והרי כספו בידו וקשה דשמעתין כר"ש שייכא שאמר כל שהכסף בידו ידו על העליונה דאלו לרבנן אפי' בנותן מעות ע"מ ליתן לו גורן דלא היה לו למשוך יכול לחזור בו אלא ה"ט משום דבעה"ב על פירות הללו הוציא מעותיו ואין לו שעבוד אחר עליו שהרי אם נשתדפו אינו משלם משאר נכסים ואם בא לחזור שלא לקבל אותם פירות נמי לא גבי שע"מ שלא להחזיר הוציא מעותיו ופירות הללו אצלו באפותיקי מפורט שאם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים אבל כהן בבעל הבית כמוכר פירותיו ואם בא לחזור חוזר, כך פי' הראב"ד ז"ל.


דף ל עמוד ב[עריכה]


תני ר' אומר יורשין שירשו. פי' אריש' קאי דעלה מייתי בגמ' וכן מפורש בתוספות ובירושלמי ואע"פ שהן חייבים לשלם אם באין לחזור בהם שהרי יש להם קרקע וקי"ל מלוה על פה גובה מן היורשין ועוד דמתניתין אפילו בשטר נמי היא כדמפורש בירושלמי מ"מ צריך ליטול רשות מהן שמא יחזרו בהן שהרי כהן יכול לחזור בו בשלמא מאביהן אינו צריך ליטול רשות שהרי מכר לו ולא חיישינן למי שאינו עומד בדבורו עד שיחזור בו אבל מיורשין צריך ליטול רשות אבל כשירשו מטלטלים אע"פ שנתנו לו אינו רשאי שהחו' כבר נאבד שעבודו והוה כמפרש שלא על מלוה כלומר בכהן שאמר לישראל הפרש עלי והן שלא במתנה שאינו מפריש עליו שלא שנינו אלא המלוה מעות לפי שלא עשו שאינו זוכה כזוכה לא במכרין ולא במזכה ע"י אחרים אלא מפני תקנת כהן ודוקא במלוה וכן מפורש בירושלמי ואמרינן נמי בשחיטות חולין האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשבבותיה ודחיקא ליה מילת' לזכי לי' מתנתא ואע"ג דלא אתו לידי' במכירי כהונה ולויה ואיתמר עלה אימר דאמרי אנא דלא אפשר ליה והיינו נמי דאמרי' הניח מלא מחט גובה מלא מחט ולא יותר אפילו נתנו לו רשות משום שאין לו עליהם מלוה אלא מלוה מחט אם רצו להגבותו קרקע או מעות בדמי אותה מחט ור' יוחנן אמר כיון שאפשר כמעשה קטינא דאביי עיקר שעבודו קיים בכלו מה שהלוה לאביהם של יתומים וכיון שנתנו לו רשות מפריש על הכל וסוגיא שבירושלמי בענין זה מרווחת.

כור מעשר יש לך בידי הילך דמיו חוששין שמא עשאו תרומת מעשר. ואי ק"ל הא לא אתיא לידיה והא ל"ק דבמכירי כהונה ולויה עסקינן א"ג כדאיתמר עליה בירושלמי בתרומות מכיון דאמר כור מעשר יש לך בידי נעשה שלוחו של זה נמצא כתורם ברשות.

אלא הא קשיא לאחר שקבל דמיו היאך יכול לעשותו תרומת מעשר ורש"י ז"ל כתב דכיון דלא משך יכול לחזור בו הכהן ואע"פ שהן ברשותו של ישראל לא קני ממנו מעותיו דאימת קנייה האי כהן דליקנייה ניהליה בקבלת מעות הילכך כי חזר בו ועשאו תרומת מעשר חל עליו שם מעשר משמע שלא קנה לגמרי למוכרו אבל זכות יש לו בו לעשותו תרומת מעשר.

ור"ת ז"ל פי' משום דילמ' קודם שקבל דמים עשאו תרומת מעשר ולא דייק דא"כ הול"ל ברשיעי עסקינן דמשוו לה תרומת מעשר והדר שקלי דמי. וי"ל מ"ה לא אקשי ליה היאך יכול לעשותו תרומ' מעשר לאחר שמכרו משום דמשכח' לה בשהיה מעשר ברשות אחר או בשדה שאינה משתמרת לבעל הבית דלוי קנה במכרין ולוקח לא קנה ומ"ה אקשי דעדיפא מיניה.

אלא ה"ק ישראל שאמר לבן לוי מעשר לאביך בידי חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר. קשה לי א"כ כל פירות שהניח האב לבן חוששין שמא עשאן תרומת מעשר ואכן אפילו באומר נמי לא חיישינן כדאמרינן בסנהדרין ישראל שהטמין מעות בשדה ואמר כך וכך הן של מעשר שני הן אם כמוסר דבריו קיימים ואם כמערים לא אמר כלום. וביבמות אמרינן הניח לו אביו כבש או פרה והיה כתוב עליה ק' קרבן.

ואיכ' למימר דבחולין לא חיישינן כלום אבל הכא כיון דמעשר הוא חיישינן מדשביק להו ברשות אחר ולא שקיל להו ש"מ אקנויי אקנינהו ותרומת מעשר עבדינהו.

וי"א שלא חששו אלא בחבר שחזקה שאינו מניח דבר שאינו מתוקן ועל כרחך עשר עליהן או הן על מקום אחר וכיון שהניחן חוץ מרשותו חוששין להן. ובמקצת נוסחי ספרד מצאו במאי אוקימנא בחבר דלא משהי וכי נחשדו וכו'.

ואי ק"ל אמאי מתרץ לה בהילך דמיו היל"ל בבן לוי עצמו שאינו חושש ובכור מעשר חושש איכ' למימר בן לוי עצמו לעול' אינו חושש ואם אית' דעבדיה אביו תרומת מעשר לדידיה הוה אמר אבל כי אמר הילך דמיו חוששין דילמ' אמר אבוה הכי והאי דלא רמי אנפשיה ולא מדכר ושקיל דמי אבל לנפשיה ודאי רמיא נפשי' וכי לא דכיר שרי ליה ול"נ אגב דאמרי' בלישנא קמא הילך דמיו אמרה השתא וה"ה לנפשיה.


דף לא עמוד א[עריכה]


נטלת באומד. פי' רש"י ז"ל שא' מחמשים שאמרו חכמים מפרישה באומד דאם טעה אין אסור מדאורייתא דחטה אחת פוטרת את הכרי דלא נתנה בו תורה שיעור אלא ראשית דגנך אף תרומת מעשר אע"פ ששיעורה קצוב ניטלת באומד ובמחשבה שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ותרווייהו נפקא מונחשב והאי דיליף תרומת מעשר מתרומה לענין אומד הוא דיליף ומיהו במחשבה נמי תלה הכתוב תרומת מעשר בתרומה כדכתיב כדגן מן הגורן והרי זה בא ללמד ונמצא למד והך מחשבה גרידתא לומר שאינו צריך להוציא בשפתיו ומודו רבנן בתרומה גדולה שהיא במחשבה כדתנן באלם אם תרם תרומתו תרומה והכי אמרינן במסכ' שבועות פ"ג גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו בנדרים דלא גמרינן מתרומ' משום דהוו תרומה וקדשים ב' כתובים הבאים כא' והיינו תרומה גדולה דיליף מיניה קרא ונחשב אפילו לרבנן וי"א דבתרומה גדולה מכל נדיב לב נפק' כדאמרינן בזבחים דההוא בעולות הוא דכתיב ואתקוש תרומה לקדשים מה קדשים במחשבה אף תרומה במחשבה ותרומת מעשר מונחשב וכו' ומיניה הוו ב' כתובים הבאים כא'. וזה אינו נכון משום דרבנן ודאי פליגי עלי' דאבא אלעזר במחשבה כי היכי דפליגי באומד והיינו בתרומת מעשר וליכ' לאוקומי סוגיא דשבועות כאבא אלעזר וה"נ מוכח פר' בתרא דבכורות דפליגי רבנן אפילו במחשבה.

ורבים אומרים נטלת באומד אף באומד, ואינו כן אלא דוקא באומד דהכי תנן במס' תרומות אין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין אבל תורם הוא את המדוד ואת השקול ואת המנוי ומפורש בירושלמי אמר ר' אלעזר כיני מתני' מודד טבלו ומכניסו לביתו ובלבד שלא יתרום במנין ולרבנן תרומה גדולה דוקא באומ' אבל במנין אינו מן המובחר אבל תרומת מעשר דוקא במנין ולא באומד כלל דתנן התם בתרומה פ"ד המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח משלשתן.

ובירושלמי מקשינן לה אמתני' דבפ"ק ומתרץ אר"י ב"ל כאן לתרומה גדולה כאן לתרומת מעשר ותני כן אבא אלעזר בן גומל אומר מנין שאין תורמין לא במדה ולא במנין ולא במשקל שנאמר ונחשב לכם תרומתכם במחשבה אתה תורם ולא בדבר אחר ומה תרומה גדולה במחשבה אף תרומ' מעשר במחשבה פי' מתני' דבפ"ק בתרומה גדולה והא דפ"ד בתרומת מעשר שהמונה משובח ותני כן אבא אלעזר בן גומל אומר וכו' פי' דמהך בריית' שמעינן דבין לאבא אלעזר בין לרבנן תרומה גדולה באומד והיינו מחני' דאין תורמין ובתרומת מעשר פליגי דלאבא אלעזר היא נמי באומד ולרבנן במנין ומתני' דהמונה משובח רבנן היא והתם בפ"ד בעי בירושלמי דההיא ממי הוא משובח מן התורם מן האומד כלומר שאם תרם מ"מ תרומתו תרומה וזה משובח ממנו אמר ר' חנינא בר' הלל מתני' אמרה כן והשוקל משובח משלשתן פי' דהיינו אומד ומודד ומונה א"ר חנינא תפתר בשלשתן, ולית את ש"מ כלום.

ולי נראה דאבא אלעזר בן גומל ה"ק כשם שתרומה גדולה באומד היא נטלת כך תרומת מעשר לכתחלה נטלת באומד אלא שתרומה גדולה אינה נטלת בתחלה אלא באומד ותרומת מעשר באומד ושלא באומ' ואשכחן כי האי היקשא באותה שאמרו וטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר שפי' מה מכירה אינה לעולם אלא ע"י אחר אף טביחה ישנה ע"י אח' א"נ תרומה גדולה נמי במנין הוא ואפי' לכתחלה אלא דרבנן אמרי לכתחלה באומ' שיטול בעין יפה ולדאוריית' עביד היקשא.

והיינו דאוקימנ' בירושלמי להא דתנן המונה משובח בתרומת מעשר ותני כן אבא אלעזר בן גומל כו' כלומר אבא אלעזר בן גומל היא מתנן מונה משובח דמכלל דתורם באומד תרומה הוי ומפרש ואזיל ממי הוא משובח מן התורם באומד וכו' ור' חנינא פליג עלה ואמר לעולם רבנן היא ומאי משובח לומר שיפה הוא עושה ותרומתו תרומה ותני והשוקל משובח משלשתן ולית את ש"מ דמתני' אבא אלעזר היא אלא רבנן ותורם באומד לא הויא תרומה כלל בתרומת מעשר.

מתניתין: המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות וכו' מפריש עליהן בחזקת שהן קיימים. א"ל וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. ואיכ' למימר כיון שהניחם ברשות עצמו במקום המשתמר ואין חוששין שמא אבדו ואין עשויין לרקוב לגמרי מותר לתרום שלא מן המוקף. וכשאמרו אין תורמין לא אמרו אלא כשאינו ברשותו כי ההיא דאמרינן בגמ' כור מעשר לאביך בידי שיש לחוש לכל דבר שאינו משתמ' לדעתו שמא אבד ולפיכך אין תורמין שלא מן המוקף וכך פי' רש"י ז"ל שאסור לתרום שלא מן המוקף משום שמא אותה שעה אינה בעין.

ומיהו קשיא דהא בספרי ילפינן לה מדכתיב והרמותם ממנו מן המוקף וא"ל אסמכת' דרבנן היא. א"נ מדאוריית' תרומה גדולה אינה נטלת אלא מן המוקף אבל תרומת מעשר נטלת שלא מן המוקף דתנן במס' בכורים פ"ב תרומת מעשר שוה לבכורים בב' דרכי' נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כבכורים ואוסרת את הגורן ויש לה שיעור כתרומה והיינו מדאוריית' ואפי' במקום המשתמר לדעתו נמי אבל תרומת מעשר בין דאוריית' בין דרבנן נטלת שלא מן המוקף דמתניתין דינא קתני ואפילו לכדרבנן וכדקתני ויש לה שיעור כתרומה. ואלו מן התורה חטה א' פוטרת והאי דאקשינן עלה וכי נחשדו חברים שלא מן המוקף היינו משום חשש אבידה כדפי' רש"י ז"ל ואע"ג דהאי קרא והרמותם ממנו בתרומת מעשר כתיב אמרי' בירושלמי בפ"ב דתרומה תרומת מעשר למדת על תרומת גורן שנטלת מן המוקף והיא נטלת שלא מן המוקף מנין מכל מעשרותיכם תרימו אפילו א' ביהודה וא' בגליל והכא משמע דלאו אסמכח' דרבנן דאי כולה מילת' דרבנן מ"ש תרומה דחששו ומ"ש תרומת מעשר דלא חששו.

ומיהו קשה הא דאמרינן בפ' המפקיד (בבא מציעא דף ל"ח) המפקיד פירות אצל חבירו ואפילו הן אבודין לא יגע בהן ומפרש בגמ' משום שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר והיאך יכול לעשותן שלא מן המוקף. ויש לפרש מאי תרומה תרומת מעשר ואע"פ שלא נחשדו חברים לעשותן כן דחיישינן שמא אינן קיימין התם בעם הארץ שנחשד וא"ק ההיא דתניא התם לפיכך בעל עושה אותן לכתחלה תרומה ומעשר על מקום אחר לומר שאם עשאן אוכל לכתחלה ואינו חושש.

וי"מ מתני' בערב שבת שמותר לתרום שלא מן המוקף כדאמרינן ביבמות בפ' האשה רבה (דף כ"ג) דר' ינאי ה"ל אריסא דהוה מייתי ליה כנתא דפירא כל מעני שבתא יומא חד נגה ליה ולא את' עשר עלייהו מפירי דביתיה וכו' א"נ כי ההיא דאמרינן בעירובין גזבר שאמר ליה לעם הארץ לך ולקוט לי תאנה מתאנת שמעשר עליהן מתוך ביתו דניחא ליה לחבר ליעבד איהו איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסור' רבה. וכן ההיא דהמפקיד משכחת לה לכתחלה כשנזדמן לו ע"ש או עם הארץ ועשאן תרומה ומעשר על מקום אחר וא"ת א"כ לעיל דאקשינן וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ליחוש לכי הני גווני לאו מילת' היא שאף לחוש כלל לא היה לנו משום שהניחן ברשות זה ולא נטלן כמו שפירש למעלה. ומשום הך טענה לא חיישינן לדבר שאינו מצוי לאסור עליו את שלו אבל שם בפ' המפקיד למה יגע בשאינו שלו ולא יניחם ויסתלק מן הספק להך לישנא נמי אית לן למימר דשלא מן המוקף דרבנן בעלמ' הוא.

ויש שמעמידין משנתנו זו בתורם מן המוקף כגון מקצת פירו' מגולין ומקצתן מכוסין ותורם במוקף ואינו חושש שמא יאבדו המכוסין וכגון תורם חבית א' מן המרתף על השאר שבו וכגון שמלא בית האוצר ואינו חושש לצד האחר שמא נרקבו או ערבו וכן מפורש בתוספ' חכמי הצרפתים ז"ל ואותה השמועה שבפ' המפקי' אינה קושיא לפי דעתם עשאן קודם שהפקידן לזה אע"פ שלא פי' רש"י ז"ל כן. ושם אפרש בס"ד. ועובדא דר' ינאי אינה שלא מן המוקף לפי דעתי. דכיון דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לכשיבוא לעולם ה"נ מצי לתרום על דבר שלא בא לעולם לכשיבוא לעולם ויקוף שיהא תרום ושם בפ' האשה פירשתי. וה"ר משה הספרדי מוקי לה למתני' בדיעבד ואע"ג דקתני מפריש.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הרמב%22ן_על_הש%22ס/גיטין/פרק_ג&oldid=2767410"