חידושי הרמב"ן על הש"ס/גיטין/פרק ב
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
ר"ן |
רבינו אשר |
רמב"ן |
הרשב"א |
הריטב"א |
מאירי |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מי איכא מידי דאלו אמר חד כשר השתא דאיכא תרי פסול. פירש"י ז"ל שאם היה השליח אומר אני מכירה כשר וכן פי' בדרבא שאם לא היה א' מעיד עליה אלא השליח בלבד ואפילו בלשון יודע אני כשר. וכבר כתבתי למעלה בפ"א שאינו נראה כן דאפילו לרבא בפני דוקא אבל ביודע אני לא המנוהו משום דהיינו קיום שטרות ממש ואתי לאחלופי ושמעתין נמי דיקא כוותיה דא"כ היאך עלה על דעת רבא לומר דמשום דא' מעיד פסול וכן לרב חסדא נמי קשיא דהא קיום הגט ותקנת חכמים הכל אחד.
אבל כך נראה, דבלשון יודע אני ומכיר ודאי לא מהימן עד א' ומ"ה אמר רב חסדא דשנים מעידין על חתימת ידי שני שאומרים מכירין אנו כדרך שטרות דעלמא לא מצטרפי משום דבעינן או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים ואפ"ה אקשי' עליה מכדי בפני נמי דרך שטרו' דעלמא הוא דאטו התם כי קאמרי בפנינו מי לא מהימני וכיון שכן היאך קיומו של א' כשר וקיומו של ב' פסול כיון דקיומו של א' לא אתי לאחלופי דהא קאמר נכתב בפני קיום השנים למה יפסל כולא חד גוונא נינהו בקיום.
והדר אמר רבא דאפילו הוא ואחד מעידין על חתימת ידי שני פסול משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא כיון דאמרי ידעינן ולא אמרי בפנינו ואקשינן ואי איכא מידי דאלו מסיק איהו לדיבוריה כשר דעדות זה מתקיימת ביחיד היא דכלדאמר בפני נכתב ובפני נחתם לא אתי לאחלופי בשאר שטרות דעלמא ואלו אסקיה הכי ביחיד כשר השתא דאיכא אחד בהדיה בחתימה שנייה כדרך קיום שטרות דעלמא יהא פסול כיון שהשנים מעידין עליה ליכא למיחש לקיום שטרות דעלמא ואוקמה רב אשי אפילו אמר אני עד שני על עיקר הגט הוא מעיד ובהך דקאמר בפני אינו מעיד אלא על חתם ידו ואמאי דקא מסהיד בהאי לא מסהיד בהאי ואף על גב דבעלמא מצטרי' הכא לא תקון להמוני יחיד לחצאין כן נ"ל.
ה"ג רש"י ז"ל: אלא לאו או כרבא או כרב אשי ולאפוקי מדרב חסדא. ופי' משום דרבותא יתירא היא ולא אתיא ממשנה יתירא וי"ל משום דא"כ סיפא למה לי דקתני אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול השתא בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו וב' מעידין על חתימת ידי שני פסול משום דבעינן כתקון חכמים לגמרי אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם שאינו כתקנת חכמים ואין כאן אלא א' מיבעיא ולא בעי לתרוצי זו ואין צריך לימר זו קתני משום דרישא קתני לא זו אף זו ובתרי גווני לא מוקמינן מתניתין, וכל זה אינו מחוור.
ויש גורסין או כרב חסדא או כרבא ולאפוקי מדרב אשי דאמר משום דמתני' קתני בפני נכתב חציו ואלו לרב אשי בפני נחתם כולו ופריק מתני' לא קתני הכי דלא זו אף זו קתני ומיהו דינא הכי ודרב אשי בעלמא איתמר וזה יותר מחוור אלא שאף פירוש של ר"ח ז"ל גרסינן ולאפוקי מדרב חסדא.
אמר רבי ירמיה הרי אמרו הבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין. כבר פי' במס' שבת פ"א שמטמא גזרו אף ביאה וכ"ש נפילה שעיקר גזירה ראשונה לא היתה אלא משום נפילה כדאיתא התם שהיו מעבירין עליהן ג' לוגין מים שאובין והיו אומרים לא אלו מטהרים אלא אלו ואלו מטהרים ולפיכך גזרו נפילה בטמא וגזרו ביאה משום דלתא דידה דאי לאו ביאה לא קיימא נפילה וגזרו אטו לתא דטמא שנפל נפילה בטהור דאי לאו טהור לא קיימא בטהור בנאו ביאה אכתי לית לן בה שעיקר גזירה בנפילה דטמא הית' ואין חוששין לשמא תעקר ביא' דטמא משום טהור ונפילה דטמא משום ביאה דטמא שכ"כ אין לחוש ועוד שאין רוב הצבור יכולין לעמו' בביאה דטהור שא"כ אין לך אדם רוחץ באמבטי.
ור"ח ז"ל כתב והא דבעא ר' ירמיה טהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין טמא חציו בביאה וחציו בנפילה מאי תיקו. ואין זה נכון שהרי בטהור לא גזרו ביאה ואפילו כולו בביאה טהור כ"ש חציו אלא בטמא היא ומשום דביאה ונפילה גזרו בו וכולו בביא' וכולו בנפילה טמא אבל בחצאין קא מיבעי' לן כדרך כל הסוגיא.
אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכים שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם. ואי ק"ל מנא לן הא מילתא לעולם אימא לך שצריכים ושאני הכא משום דקאמרי הני וא"ת אמירה דהני לית בה ממשא כיון דלא אמר חד בפני נכתב ובפני נחתם הא לאו מילתא היא דהא אמרינן לקמן לא שנו אלא שהגט יוצא מתחת יד עד כתיבה דנעשה כשנים מעידים על זה ושני' מעידין על זה וכו'. אלמא אע"ג דלא אמר חד בפ"נ ובפ"נ אלא חד מנייהו נאמן הכא נמי נהימניה לכל חד.
וא"ל כי המנוה רבנן ה"מ ביוצא מתחת יד א' אבל ביוצא מתחת יד ב' אין היחי' נאמן והא טריא דבכל אשמעת' משמע דב' עדיפי מחד ולא גריעי ועו' דא"כ ניתני נמי מתני' אחד אומר בפני נכתב ונחתם פסול כשהביאו שנים.
אלא טעמא דמילתא משום שאין היחיד נאמן לומר בפני נחתם דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא.
וא"ת ולוקמה כרבה דלא גזר ואי משום דר' יוחנן סבר לה כרבא כדאמרינן בפ"ק הא ללישנא בתרא כרבה אמר ולא קשיא לן. כבר פירשתי בפ"ק דרבה אית ליה דרבא כדאמרי' בפ"ק לגמרי וגזר נמי משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא ומ"ה שמעינן מדר' יוחנן הכא דקסבר ב' שהביאו גט ממדינת הים אין צריכים לומר בפנינו נכתב ובפנינו נחתם.
והכי מוכחא שמעתא כולה דאמר בלישנא בתרא ואפילו גט יוצא מתחת שניהם פסול אלמא קסבר ב' שהביאו גט ממדינת הים צריכים שיאמרו וכו' ונהי נמי דצריכין להימנוהו להני כיון שהגט יוצא מתחת יד שניהם דהוו להו כב' מעידים על זו וב' מעידים ע"ז כדאמרן והאי לישנא כרבה אתיא דאלו לרבא לעולם א"א לומר בב' שהביאו גט שצריכים לומר כלום כדמפרש בגמ' וכן הא דתנן ב' אומרים בפנינו נכתב וא' אומר בפני נחתם פסול ומפרשינן בגמ' דקסבר לפי שאין בקיאין לשמה כרבה ואמאי פסול לא מיבעיא ביוצא מתחת ידי שניהם כלומר מתחת יד א' מעידי כתיבה ועידי חתימה דומיא דרישא דכשר אלא אפילו ביוצא מתחת ידי חתימה כשר וכדתני סיפא א' אומר בפ"נ וב' אומרים בפנינו נחתם כשר ואוקמוה ביוצא מתחת יד היחיד ואי ס"ד לית ליה משום גזירה דלמא אתי לאחלופי מ"ש נכתב ומ"ש נחתם אפי' ברישא נמי משכחת כה"ג דכשר כגון כשיוצא מתחת יד היחיד שהוא נאמן על ידי עצמו משום דאמרינן נעשה כשנים מעידים ע"ז ושנים מעידים ע"ז כסיפא וההיא לישנא דלא כרבא אלא כרבה וש"מ רבה אית ליה דרבא לגמרי וחייש נמי משום חלופי שאר שטרות הילכך א' אומר בפני נחתם עדותו אינה כלום אפילו יוצא מתחת ידו ומ"ה דייק הכא אלמא קסבר ב' שהביאו גט ממדינ' הים אין צריכים שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם.
וכי אין גט יוצא מתחת יד שניהם במאי פליגי. פי' בשלמא בגט יוצא מתחת יד שניהם בהא פליגי דמ"ס לפי שאין בקיאין לשמה כלישנא בתרא וגזרינן דלמא אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא ולר' יהודה נמי משום לשמה ומיהו לא גזרינן משום חלופי שאר שטרות א"נ השתא ניחא ליה לאביי בפלוגתא דרבה ורבא כדמתרץ בלישנא אחרינא ובההוא לישנא הוה ניחא ליה לאוקומה כלישנא קמא.
מ"ס גזרינן דילמא אתי לאחלופי בקיום שטרות. פי' לרבא וה"ה לרבה ולאחר שלמדו וביוצא מתחת יד שניהם מודה רבא דמילת' דלא שכיחא היא ומ"ס לא גזרינן כיון שיש עדו' שלימה על הכתיבה בב' וגט יוצא מתחת יד עד א' חתימה שהוא נאמן על החתימה עדותן קיימת אבל ברישא מודה ר' יהודה דכיון דאין על הכתיבה אלא עד א' ואין גט יוצא מתחת ידו הדבר ידוע שאין היח' נאמן ע"י עצמו ואתי לאחלופי דמימר אמרי עדות כתיבה לא קבלוה רבנן מיניה דיחיד ומשום עידי חתימה קיימוה ש"מ משום קיום הגט הוא ואפי' בשאר שטרות נמי.
אפילו הגט יוצא מתחת יד שניהם פסלי רבנן. פי' מתחת יד א' מעידי כתיבה ועידי חתימה, ולאו למעוטי יוצא מתחת ידי שלשתן אלא מעידי כתיבה ועידי חתימה לישנא ע"מ נקט שהדבר ידוע שאין לחלק בין יוצא מתחת ידי שני' אלו ליוצא מתחת ידי שלשתן א"נ שניהם לאו דוקא אלא כולן וסרכא נקט וכ"ש יוצא מתחת ידי עידי כתיבה שאין צ"ל שפסול.
מ"ס לפי שאין בקיאי לשמה. פי' אף משום לשמה וה"ה דבעי נמי לקיימו דהא רבה אית ליה דרבא הילכך אפילו ב' שהביאו גט ממדינת הים צריכי' שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם כדאמרינן בפ"ק ואלו אע"פ שאומרי' כן כיון שהגט מתקיים בחותמיו ע"פ היחיד שמכיון שאמר בפני נחתם אע"פ שהבעל מערער לומר מזוייף אינו נאמן חיישינן דילמ' אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא.
ומ"ס לפי שאין עדים מצויין לקיימו הילכך כיון דאתיו' בי תרי לא צריכי למימר כלום וה"ה דפליג ר' יהודה ברישא.
והב"ע לאחר שלמדו ובגזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו. פי' להאי לישנ' דרב שמואל א"ר גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו פי' להאי לישנא פליגי. ומיהו אפשר ה"ל לרבה לתרוצה כלישנא קמא וכדרבא דלאחר שלמדו רבה ורבא שוין בדבר ואע"ג דשמעו ליה לרבה דאמר בפ"ק גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו הוא מצי למימר תרי דמייתו גיטא מילת' דלא שכיחא היא ולא גזרינן אלא לתרוצה להך לישנא דר' יוחנן מהדר דלא לאפוקה לי' מיהת מדרבה ועוד דלישנ' קמא לרבה לא אתיא ליה דמאי דוחקיה דר"י לאוקמ' למתני' קודם שלמדו כפשטה ובאין גט יוצא מתחת יד שניהם לאחר שלמדו אין צריכין וחד מהני לישנ' דר"י בעי לרבה לתרוצי כשמעתיה.
ומיהו אי בעי רבה מצי מוקים מתני' קודם שלמדו ואפי' גט יוצא מתחת ידי שניהם ומצי למימר הא לאחר שלמדו וגט יוצאמתחת ידי שניהם לא צריך תדע דהא בפ"א מיית' ת"ש דבעא מיני' שמואל מרב הונא ב' שהביאו גט וכו' וא"ל אין צריכין ומקשינן מיניה לרבה קשיא ופריק ליה וההיא ודאי לאו להאי לישנ' אתיא דהא קאמרינן הכא ב' שהביאו גט לרבנן צריכים ורב הונא לאו כר' יהודה פשט ליה ש"מ דרבה נמי מצי מוקי למתניתין דלא בהך אוקימת' דמוקי הכא אלא כסברא דאין צריכים וכדפרישית ומ"ה אוקמה לפלוגתייהו בשמא יחזור דת"ק סבר גזירה הילכך אפילו ביוצא מתחת ידי כולם פסול שכיון שהם צריכים לומר בפנינו נכתב ובפ"נ משום לשמה נהי נמי דגזירה היא מ"מ קיום הגט נתקיים ע"פ היחיד שאמר בפני נחתם וכיון שכן אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמ' ור' יהודה סבר לא גזרינן הילכך לא בעי למימר כלל ומיהו כי אמרי נמי לא מהני משום קיום גט ואי אתי בעל ומערער משגיחין ביה שאם אתה אומר ואי עביד מהני הוה לי' למיגזר נמי משום דילמ' אתי לאיחלופי כדגזרינן בא"י וכדכתיבנ' בפ"ק זהו תורף פי' רש"י ז"ל בשמועה זאת, והפורש ממנו כפורש מחיים.
ומיהו קשה לי לוקמה לרבה בקודם שלמדו וביוצא מתחת ידי שניהם רבנן פסלי משום עידי חתימה דהוא יחיד ואתי לאחלופי ור' יהודה לית ליה חלוף כלל ונכתב גופיה משום לשמה הוא הילכך מכשיר היה אפילו בראשון.
וי"ל סברא דגמ' הוא להך לישנ' דכולהו גזרו משום חלוף ואורח' דתלמוד' הוא דנאדי בחד לישנא מסברא דאידך דאי ס"ד בחלוף פליגי מאי חזית דמוקמת מתני' לחומרא ביוצא מתחת יד שניהם לוקמא לקולא כלישנא קמא אלא מסתברא דכולהו אית להו גזירה דחלוף ועוד מדקתני בברייתא זו למעוטי נחתם ולא נכתב ואי קודם שלמדו א"נ לאחר שלמדו וגזירה שמא יחזור דבעי כתיבה לשמה ולא מצי לתרוצי כדמתרץ גמרא סד"א וכו'. ועוד פרש"י ז"ל דטעמיה דר' יהודה דלא גזר שמא יחזור הדבר לקלקולו משום דתרי דמייתו גיטא מילת' דלא שכיח' הוא ולא גזרינן והא דאקשי' וליפלוג ר' יהודה ברישא ה"נ קאמר לכשר ביוצא מתחת ידי שניהם ומיהו לא מחוור משום דאמרינן לא למעוטי בפני נחתם אבל לא נכתב סד"א הואיל ולא גזר ר' יהודה משום שמא יחזור הדבר לקלקולו דלמ' אתי לאיחלופי לא גזר קמ"ל שמא משום דהתם דתרי דמייתו גיטא מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרינן אבל ברישא גזירנן שמה יחזור הדבר לקלקולו וא"ל אה"נ אלא כיון דאיכא גזירה דהשתא עדיפא ליה מלמימר גזירה שמא יחזור הדבר ומיהו תרווייהו איתנהו ולא מחוור אלא ר' יהודה לא גזר והכא בכולה שמעתא לא אמר תרי דמייתו גיטא מילת' דלא שכיחא היא.
אתמר נמי א"ר יהודה א"ר שני' שהביאו גט ממדינ' הים באנו למחלוק' ר' יהודה ורבנן. פי' איתמר נמי כהאי לישנ' דר' יוחנן דאמר אפי' ביוצ' מתחת ידי שניהם איכ' האי אוקמתא דאמרינן בדרבא ורבה פליגי ודאי ב' שהביאו גט באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן וא"נ מתני' בלאחר שלמדו כיון דמר אית ליה גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו אפי' בשנים הם צריכים לומר בפנינו נכתב ובפ"נ ולמר דלית ליה גזרה אפי' ביחיד א"צ לומר כלום דמשום קיום ליכא ומשום לשמה נמי ליכ'.
והא דאמר ר' יוחנן אפי' גט יוצא מתחת יד עידי חתימה כשר ודייקינן קסבר ב' שהביאו גט ממדינת הים אין צריכין וכו' לאו דמתני' שהביאו ב' היא דאי הכי בריש' נמי בב' אומרים בפנינו נכתב וא' אומר בפני נחתם משכח' לה דכשר ביוצא מתחת ידי השנים אלא ביוצא מתחת יד א' מעידי חתימה קאמר וקא דייק כיון דבקיום הגט סגי ש"מ נמי דב' שהביאוהו אין צריכין דבעידי קיום הוא וכדפרישי' בפ"ק ודאמר ר' יוחנן ללישנ' אחרינ' דרב שמואל וללישנ' קמא דר' אמי שנים שהביאו גט ממדינת הים צריכין שיאמרו בפנינו וכו' הני תרי לישני אהדדי איתמר ושמעת מתרוייהו דקסבר בעינן לשמה וליתא דהא אסיקנ' בפ"ק תסתיים דר"י כרבא ס"ל אלא ללישנ' קמא דרב שמואל וללישנ' בתר' דר' אמי עיקר והדר ביה מלישנ' קמא. ולפום הני לישני אסתיים התם דר' יוחנן (לרבא) [כרבא].
ר"ל אומר משום פירות. פירש"י ז"ל שמזמן הגט ואילך אם ימכור הבעל בפירו' נכסי מלוג שלא תגבם ואם לא היה בו זמן היה מוכר והולך וכשתתבע בדין הויא ידה על התחתונה שיאמר לה קודם גירושין מכרתי ואין לשון פירושו זה מחוור דמשעת גירושין ואילך אין לחוש שהאשה היא מפסדת על עצמה אם לא הוציאה נכסי מלוג שלה מידו משעת גירושין.
קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה. פי' רש"י ז"ל וזמן הגט לא מהני מידי דאמרינן לה אייתי ראי' אימת מטא גיטא לידך.
ואית למירמי עליה מהא דגרסינן בפ"ק דמציעא (דף י"ט) מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה והוינן בה וליחו' שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזיל בעל' וזבין פירי דמניסן עד תשרי ואתיא היא ומפקה וטרפה לקוחות שלא כדין. הניחא וכו' אלא למ"ד משעת נתינה מאי איכא למימר ומתרץ דאמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך אלא התם הוא דאמרי' לה הכי משום דכיון דנפל איתרעי ביה אבל בעלמ' לא וכדמקשי התם נמי אי הכי בשאר שטרות לימא הכי דאלמ' משום דנפל שאני וכדמוכח' שמעתא כולה דהתם ושמעתין נמי דייקא דכל דכתיב ביה זמן לא בעיא ראיה אימת מטא גיטא לידה דכיון דמוקדם פסול ולא חיישינן דילמא כתביה ואותביה בכיסתיה משום דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה למאי ניחוש לה.
וי"מ קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה ומסתמא שעת נתינה יש לה קול וליכא למיחש לזמן שבו ומיהו כל אימת דלא ידיע אמרי' ביומ' דאבתב אתיהיב. אבל משום בת אחותו איכ' דספק נפשות להקל ואין זה נכון.
אבל פי' השמועה מתחלתה כך הוא: ר"ל סבר משעת חתימה אין לבעל פירות וצריכה אשה שתדע מתי נחתם כדי שתתבע פירו' מאותו יום וזמנין נמי דאמליך וגמר בדעתו לגרשה וכתב וחתמו בלא זמן לפי שנזדמנו לו סופר ועדים והוא רואה בנכסי אשתו קמה לקצור וענבים לבצור ומניחו בכיסו עד דשמיט ואוכל להו ואח"כ מגרשה בגט זה נמצאת מפסדת פירו' משע' חתימה עד שעת נתינה ולא מן הדין אבל עכשיו שהיה בו זמן תטרו' משעת כתיבה וחתימה. ור"י סבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה ויודע' היא זמן תביעתה לפירו' ועוד לכשיגרשנה בודאי שיחזיר לה נכסיה ומגירושין ואילך אין לו תפיסת יד בנכסי' שלה כדי שיאכל פירותיה' ולהכי קא מקשה לר' יוחנן דאמר משעת נתינה ומשום מחפה כתביה ואותביה בכסתיה דאי מפייסא תפייס מה הועילו חכמים בתקנתם בשלמ' לר"ל בדין מפסיד פירות וכל עיקר לא תקנו זמן אלא משום שיהא עדות לשעת חתימה אלא לר"י דאמר ללמד על שעת נתינה תקנו מה הועילו חכמים בתקנתם ומפרקינן לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה דכיון דכתיב ביה זמן וכי נפיק היום או מחר אמרינן מיום פלוני הוא שגירש ולא ניח' ליה דהא מפקי עליה קלא שעל חנם גירש ולא פייס ועוד דפורענות' הוא לגביה דמפסיד פירות שטורפת ממנו מיום כתיבה וצריך לחזר אחר עידי שעת נתינה הילכך לא עבד הכי אלא אפילו מקמיה דתקון רבנן ודאי היה ראוי לחוש לכתביה ואנחיה לכיסיה דלאו פורענותא הוא לגביה לא לענין פירו' ולא לענין מפיק ליה לישנא בישא דכי מפקי גיטא אמרי השת' הוא דגירש, כנ"ל.
ורש"י ז"ל כתב בהא דאמרינן כתביה ואותביה בכסתיה מאי דבין לענין זנות בין לענין פירות טרפא לקוחות מיום כתיבה ותמהני לפי הנראה מדבריו למאן אי לר"ל בדין טרפא פירות משעת חתימה דלמוקדם כתיבתו לחתימתו ליכא למיחש אי לר"י הא אמר משעת נתינה ובעי לאייתויי ראיה אימת מטא גיטא לידה.
וכבר פי' למעלה דלר' יוחנן דאמר משום זנות הוא דפרכינן. ולפי דעתי שזו כעין ראיה לדברי רבינו ז"ל שפסק הלכה כמ"ד משום מחפה דקא מקשו ומפרקו אמוראי אליב' דידיה סתם אלא דא"ל דכיון דלמ"ד משום מחפה הוא דקשיא ולא למ"ד משום פרות אינה ראיה דלא הוו צריכין לפרושי אליב' דמאן דקאמרי דהא מילת' דפשיט' היא.
והא דאמרינן לא מקדים איניש פורענות' לנפשיה למימרא דלא חשו רבנן למילתא כלל ואפילו ידיע נמי לא מיפסל וי"א דפסול ולא שמיע לי דא"כ ליתני מתני' נכתב ונחת' ביום ונתן בלילה ועוד דאי הוי פסול גיטין הבאין ממדינת הים נמי לא הוה לן לאכשורינהו ואע"ג דאית להו קלא שלא ליתן דבריך לשעורין.
זנות לא שכיח'. פי' זנות דאשת איש לא שכיחא ולא מתקני ביה רבנן תקנת' אבל מה ששנינו בתולה נשאת ליום ד' שאם היה לו טענת בתולים משכים לב"ד משום דחיישינן שמא זנתה ויעכב עליו המקח שאני התם דכיון דאיכ' למיחש לאיסור' חיישינן אפילו למילת' דלא שכיח' אבל הכ' אע"פ שמחפה עליה אין כאן מקיים איסור בידו ומשום אונס דכהן נמי תקנו לכולן הא לזנות ברצון בלחוד לא חיישינן ועוד דהתם לא מפסדי רבנן מידי דתקנת' אבל גבי זמן שבגיטין דפסלינהו רבנן לגט מוקדם ולשאין בו זמן משום מילתא דלא שכיחא לא אלמוה רבנן לתקנתייהו.
פירות דמשעת כתיבה ועד חתימה א"ב. פי' דר"ש סבר אין לבעל פירות משע' כתיבה ואע"ג דלא אחתים אלא למחר לית לן בה שלא תקנו זמן אלא להעיד על יום כתיבה. ואי דק"ל לר"ש היכי מכשרינן בגט מוקדם משום האי טעמ' ליחוש דלמא כתב בתשרי ומקדים זמניה מניסן ומחתים ליה סהדי השת' בתשרי וניח' ליה להא לא חיישינן משום דבעל גופא מאי הנאה מטי לידה בהא כיון דלא חייש ר"ש משום בת אחותו. וקשה הא דתנן שלהי בבא בתר' הערב לאשה בכתובתה וה"ה בעלה מגרשה וכו' דאלמ' חיישינן לקנוניא הכ' נמי ניחוש לקנוניא משום פירות וא"ל התם התירא הוא ועוד דחזינן דהוא מגרשה ונפרעת מן הערב הילכך חיישינן אבל הכא איסור' הוא דשלא כדין טרפא ולא חיישינן.
וא"ק הא דאמרי' במציעא בפ"ק מצא גט אשה בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה והוינן בה וליחוש וכו' אלמ' בעל לא מהימן לאו קושיא היא נהי דכי איתרע ליה לא מהימן מיהו לכתחלה לא חיישינן לרמאי משום קנוניא שאין אנו אחראין לרמאין דאין לדבר סוף אבל כדמטי הנאה לידיה ושכיח מתקני רבנן.
וא"ל שלא הכשיר ר"ש אלא שכתבוהו ביום ודאי וחתמוהו בלילה אבל כשאין העדים יודעים אימתי נכתב לא חתמי חיישינן שמא עכשיו כתבו והקדים וזה עיקר ואין בו ספק.
הא דאמרינן איפוך. נ"ל מדלא איסתיימינן איפוך בתריית' או קמיית' ומאי חזית דאפכת הך איפוך אידך ואשכחן נמי בכמה דוכת' בתלמוד' דאיתמר הניח' למ"ד משום פירות אלא למ"ד משום נתינ' ולא אמר הניחא לר"י או לר"ל ש"מ דבגמ' נמי מספק' הי מנייהו וכיון שכן אין כאן הכרע גמור לפסוק הלכ' בפירוש אי משעת נתינה אי משעת חתימה והגאונים נחלקו בדבר.
ומ"ש רבינו ז"ל דקי"ל דלא פקע פרקוניהעד דמטא גיט' לידה איני יודע מנין לו דלא ליפקע בכתיבת גט לכשיגרש בסוף דודאי למאן דסבר הכי פקעא ומדלא איתברר הי מינייהו דר"י מספיק' לא נפק' מילת' ועוד דבפ' כל הגט משמע דעול' סבר לה כמ"ד משעת כתיבה ואפשר שלמדו ממה שאמרו ימים שבנתיים בעלה זכאי במציאתה וכו' אלמ' לא מפסי' תנאי כתובה עד שעת גירושין וה"ה לפרקונה אלא שי"ל ההיא בכותב מהיום אם מתי דכתובה גופ' לית' מהשת' דאל"ת הכי תיקשי למ"ד משעת כתיבה מההיא דבריית'.
וי"א דגט מאוחר כשר דמשום בת אחותו ליכ', ומשום פירו' ליכא שהיא מוחלת כענין שאמרו שטרי חוב המאוחרין כשרים ואם משום שמא יאמרו בנה קודם לגיטה ומשוו ליה ממזר אפשר לקיימו בב"ד קודם שתנשא לאחר וכיון שהוחזקה גרושה בב"ד קורעת את גיטה א"נ תאחר ולא תנסב עד דמטא זימנא דגיט' וכך נראה שא"א להתירה אלא מזמן הגט דלא כרות גיטא אלא מן הזמן ואילך.
ויש ראיה לדבר מהא דאמרי' בבתרא (דף קס"ד) השיב ר' חנינא ב"ג והלא אינו דומה זמנו של זה לזמנו של זה וכו' עד א"ל הני השתא הוא דיזפת מנאי קסבר אין כותבין שובר מאי הוי מ"מ בגיטי נשים הא אינו יכול לעשותו פשוט שהרי פסול הוא אלא ש"מ כשר ועוד סמך לדבר מדלא משתמיט תנא ותני בגט בין מוקדם ובין מאוחר פסול כדקא פליג במתני' דשביעי' דקתני פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול ש"ח המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרים ולא קתני נמי בגט בין מוקדם ובין מאוחר פסול.
זה דעת הראב"ד ז"ל. והוא התירה לינשא אף קודם זמן הגט ודעת רבותינו בעלי התוס' להתיר' מזמן הגט כמו שכתבתי וקשה עליה הא דגרסינן ביבמות (דף קט"ז) ההוא גיטא דאשתכח בסורא דכתיב ביה ענן בר חייא מסורא וכו' עד ורבא אמר חיישי' לגמלא פרחא א"נ לקפיצה א"נ מילי מסר ואי ס"ד מאוחר כשר ליחוש דילמא אחרוהו וכתבוהו והבעל והעדים ההוא יומא דאיכתוב גיטא בסורא הוו אלא שאחרוהו וכתבוהו וכתבו אותו היום שנזדמן לו אח"כ שהי' בנהרדעא ובין לרבא דחייש ובין לאביי דלא חייש ה"ל למיח' להא אלא ש"מ שגט מאוחר פסול.
והא דאותיב ר' לדברי ר' חנינא ב"ג אפשר שאף ר' חנינא לא הכשיר מקושר שעשאו עדיו מבפנים אלא בגיטי חוב אבל בגיטי נשים לא ואע"ג דלא פליג בהו רבנן כדאמרי' בפ' גט פשוט (ב"ב ק"ס ע"ב) להא מילתא פליג בהו בדיעבד לדברי ר' חנינא אבל בעיקר התקנה אמרינן דלא פליג.
ועוד יש לנו פי' נכון במשנתנו שבפ' גט פשוט וממנה מסתלק' זו הקושיא דכי קתני גט מקושר שכתבו עדיו מתוכו פסול בשכתב נמי עדים מאחריו הוא ומשום חששא שמא יפשטנו ונפקי מינה בגט חוב חורבא דר' ור' חנינ' אמרי יכול הוא לעשותו פשוט וכי נפקי מיני' חורבא בגט חוב אבל בגיטי נשים לא נפק' מיניה חורבא בכלום שאין האשה פושטת אותו לקלקל עלמה ובפרקו פירשתי הדבר בארוכה יפה וזהו דעת הרמב"ם הספרדי ז"ל.
וההיא דתניא בתוספת' דחולין (א,יג) כשר בפרוזבול פסול בגט והיינו מוקדמים ומאוחרים א"ל גט חוב קאמר במשנתנו.
אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה. לא מפני שהוא תנאי ב"ד אלא משום ההוא הנאה דקא מחתני אהדדי גמרי ומשעבדי נפשייהו כמו שפי' רש"י ז"ל. וי"א דוקא בשאין בה תוס' אבל יש בה תוספ' לא ואע"ג דקי"ל תנאי כתובה ככתובה דמי ה"מ למאי דתני התם ברישא אבל לא לשאר ולא מחוור דאפי' תוספ' נמי קני משעת כתיבה דאיכא למימר ביה נמי בהאי הנאה דקא מחתני אהדדי גמרי ומקנו כדאמרי' התם והשתא דנהוג למקנא מיניה לית לן בה דמשעת קנייה קנה ונראה מדברי ר"ה ז"ל שאין הלכה כשמואל וכך נמצא בתשובה שלו ואיני יודע למה שאפי' היה רב חולק בפי' עליו היתה הלכה נקבע' כשמואל וכ"ש שלא חלק עליו בפירוש. והא דר"א בר צדוק גבי גט תניא ואמתני' קיימ' דקאמר לא שנו והיינו דקתני כשר וה"ה לכל השטרות וכדפי' רש"י ז"ל. ואולי הוא דוחה אותה מדקא מתמה עלה בגמ' לימא כשמואל ס"ל ודחו ליה לרב מינה ש"מ דלא לימא איניש הכי קאמרי ואין זה נכון ומספיק.
חיישינן שמא פייס ור"י אמר אם אית' דפייס קלא אית ליה למילתא. א"ל לר"ל דחייש קשיא ליה הא דתניא לעיל המשליש גט לאשתו וכו' ולא חיישינן שמא פייס איכ' למימר דשאני הכא דכיון דאכתביה ולא אחתמיה ש"מ אמלוכי ממליך בנפשיה וסבר דאי מפייסה תפייס, הילכך חוששין.
ואיכא (למימר) [למידק] לר"י מ"ש מהא דאמרי' בפ' כל הגט (גיטין דף כ"ט ע"ב) ההיא דשדר ליה גיטא לדביתהו ואמר לשליח לא תיתביה ניהלה עד תלתין יומין וכו' והוינן בה וליחוש שמא פייס וכו' אלמ' חיישי'. א"ל דכולי עלמ' לא חיישי' שמא פייס בשולח גט לאשתו סתם אבל באומר לשליח לא תיתביה ניהלה עד זמן פלוני א"נ בנותן גט לאשתו ואמר ה"ז גיטך כל זמן שאעבור מנגד פניך ל' יום כיון דרמי תנאה בגיט' ועבר עליה א"נ א"ל לא תיתביה ניהל' מהשת' אמרי' שמא לא גמר בנפשיה למגרשה ודעתיה לפייסה וחוששין שמא פייס ולא אמרינן אם אית' דפייס קלא אית ליה שרגלים לדבר לחוש ואיכ' אינשי דמפייס' בצינעא. וקרוב לענין זה כתב רש"י ז"ל בפ' כל הגט. אבל היכא דאכתבי' ולא אחתמיה פליגי בה ר"י ור"ל מר סבר כיון דלא אחתמיה כמו דרמי תנאה דמי ומ"ס כיון דלא רמי ביה תנאה אמרינן לקולא שרגלים לדבר אם איתא דפייס קלא אית ליה.
והא דתניא לעיל במשליש לא תתנו לה אלא לאחר ג' חדשים ה"ז גט ואין חוששין א"ל באומר נאמנ' עלי שלא פייסתי' דלא אלימו ממתני' דאוקומה הכי בשלהי מי שאחזו. ולדברי רש"י ז"ל שפי' שהוא הולך לדרכו אתיא דפלוגת' היא אי חיישינן שמא פייס ובא אי אמרינן הא לא אתא ואית' התם בשלהי מי שאחזו ומאן דחייש מוקי לה באומר נאמנת עלי שלא באתי ופייסתי כדאמרן.
ופי' רש"י ז"ל שמא פייס ובעל ואיכא דקשה ליה הא דאמרינן התם אמתני' דקתני ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה וליחוש שמא פייס ומה מקום לחוש שמא בא עליה והרי יש עדים שלא נתייחד עמה וזו אינה קושיא שאי' פי' שהרי לא נתייחד עמה שהיו עדיה הולכים עמה ביום ובלילה אלא שלא ראינו שנכנסה עמו לסתר או לחורבה בפני עדים ומ"ה אקשינן וליחוש שמא יבא הבעל ויאמר פייסתי ובאתי עליה ומיהו לא מחוור דהא קי"ל שאם נתגרשה בגט ישן תנשא לכתחילה ולא חיישינן שמא יבא ויאמר באתי עלי' ובטל הגט.
ור"ח ז"ל כתב שמא פייס ובטל הגט וא"ת והא קי"ל חוזר ומגרש בו בשלמא התם אינו חוזר ומגרש אבל כאן שהוא נותנו לה למאי ניחוש א"ל כי אמרי' חוזר ומגרש בו ה"מ כשנחתם משום דלא אתי דיבורא ומבטל מעשה אבל כל זמן שלא נחתם לאו מעשה הוא ואתי דבורא ומבטלי דבורא ומסתבר דאי אמר כל גט שאכתוב שכאן ועד יום פלוני ובטל הוא בטלין ואינו כשר עד שיבטל דבריו הילכך חיישינן שמא פייס ובטל הגט שיהא חתימת העדים שיחתמו בה בטלה שכן דרך המתפייסין לומר גט שכתבתי בטל הוא ולא יהא ראוי ליחתום וליגרש בו לעולם. ובשם ר"פ ז"ל כי איתמר חוזר ומגרש בו בשולח ביד שליח דנהי דבטליה בשליחותיה דשליח דגט עצמו לא בטל אבל בטל הגט עצמו בפי' בטי הוא וזהו דעתו של הרב ז"ל ובמקומו (ל"ב ע"ב) יתברר בע"ה.
מחתם לכתחילה קרוב או פסול אמרי לה כשר וא"ל פסול. זוהי גרסת רבי' אלפסי ז"ל, ורש"י ז"ל גורס אי חתום בתחילה קרוב או פסול ופי' אי חתים בשנים הראשונים קרובים או פסולים וקשה ליה לר"ת ז"ל והא קי"ל מלאהו בקרובים כשר ותניא בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ב) היו ד' וה' חתומים על השטר ונמצאו ב' הראשונים קרובים או פסולים תתקיים עדות בשאר ותניא נמי בתוספת' דגיטין כה"ג גט שחתמו עליו ה' עדים ונמצאו ג' הראשונים קרובים או פסולים תתקיים עדות בשאר וניחא ליה כי חתים רחוקים וכשר אף ע"ג דישבקו רווחא למאן דקשיש ואתו קרובים או פסולים ומלאהו כשר ולא חיישינן לשמא יאמרו קרוב כשר לעדות שהרי גט קרח משלימין עליו אפילו קרוב ולא ערב אלמא אין חוששין לקרוב אבל להחתים אותם קודם שיחתמו אחרים חוששין שמא הרואה יבא לומר שאלו החותמים תחלה הם העדים ומיהו במוציא לפנינו גט או שטר תולין להקל ואומרים הני כשרין חתמו תחלה ושבקו רווחא למאן דקשיש מנייהו ומלא זה הרווח בקרובים וי"ל דהכא אשמעתין דלעיל קיימי' ומשום דאמר כולכם דכיון דצריכי כולהו למחתם ומחתים להני ברישא מחזי כמאן דמשום להני עדים ולאידך משום חנאי אבל בעלמא לא חיישינן, וזהו הנכון.
אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא. פי' רש"י ז"ל ויכשירו קרוב בכל השטרות. ולא מחוור לי דא"כ לא היה לו למימר בקיום שטרות דעלמא ותו קשיא לי וליבעי מנייהו אי למיחזי אתי אי לאסהודי אתו כדעבדינן בעדות על פה כדאיתא במס' מכות (ו' ע"א).
ולא קשיא, דכיון דנראה בשעת חתימה בעדים גזרינן ואפילו משום שטרא קאמר אלא משום לישנא בעלמא נקט לומר דגזירה זו כוללת הכל.
ל"א נ"ל דהכא ליכא למיחש משום שאין עידי חתימה רואין בגט כלום אלא בעל הוא שאומר להם לחתום וכי חתמי אדעתי' דבעל חתמי אם רוצה הוא משום עדים ואי משום תנאי ואיהו מסתמא לכשרים מחתים משום עדים והשאר משום תנאי אבל בשאר שטרות בה' שבאו לחתום שטר עדות זה בפני זה וחתמו תחלה קרובים או פסולים השטר פסול דדמו דאמרי למיסהד אתינא וכן כתב ר"ה ז"ל בפ"ק דמס' מכות ובירושלמי שטר שחתמו בה' עדים ונמצאו ג' הראשונים פסולים או קרובים כשר ותתקיים העדות בשאר ר' אילא בשם ר' יסא אתיא כמאן דמר עדים חותמין בשטר זה שלא בפני זה ברם כמאן דמר אין חותמים זה שלא בפני זה אפי' חתם בסוף אלמ' כל שבאו להעיד פסול ומ"ה גזרינן הכא שמא יבואו לעשות כן בשאר שטרות ולאו משום שיכשירו קרוב בגיטי נשים ומיהו באחרונים ליכא למיחש דכיון דב' כשרים חתמי מאן דחתם בתר הכי מסתמא לאו לאסהודי אתא.
קנקנתום חרתא דאושכפי. פי' רש"י ז"ל שהוא הנקרא בלע"ז אדרמינ"ט וא"כ הוא אין מטילין אדרמינ"ט לתוך דיו של ס"ת כדאמרינן במס' סוטה וכי מטילין קנקנתום לתוך דיו והתורה אמרה ומחה כתב שהוא יכול למחות ולא נהגו סופרים כן.
אבל בפי' ר"ח ז"ל פי' קנקנתום אזיגי' והוא ויטריאולה מספרד הנקצב מן ההרים כן שמו בלשון יון ובלשון רומי בספר הרפואות שלהם קנקנתום וג' מינין הם וכולן מענין א' לשחרות הדיו ולפ"ז אמר ר"ת ז"ל דמותר לתת אדרמנטו לתוך דיו של ס"ת לא אסרו אלא ויטריאולה הוא קנקנתום ואיני יודע למה שהדיו שנתן לתוכו אדרמנט אינו נמחה כלל ומתקיים יותר מן הויטריאולה ובעי' ומחה אלא שכולן אסורין אלא שמא נהגו כמ"ד התם חוץ מפ' סוטה שבמקדש אבל בס"ת מטילין קנקנתום לתוך הדיו.
ובכל דבר שהוא מתקיים לאתויי הא דתני ר' חנינא כתבו במי טרי' ואפלא. אומר היה ר"ת ז"ל שדיו של עפצים פסול לכתוב בו ס"ת דס"ת עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו דתניא או שכתב שלא בדיו יגנזו וגבי ס"ת תניא כדמוכח בפ' הקומץ רבה והכא אמרינן דיו דיותא וכל דבר שמתקיים לאתויי אפצא אלמא אין זה דיו. ותו מדאמרינן במס' נדה אמימר פלי קורטא דדיותא ודיו של עפצים א"א שיהא קורטא.
וי"א שהדיו סתם הוא של עפצים לאחר שמשים בו שרף האילן שקורין צאאגא"ל בל' ערבי אבל כי אתרבי אפצא בכל דבר שמתקיים באפצ' לבדה בלא שרף שאינו דיו גמור וכן אני אומר שדיו של עפצים הוא דיו סתם לאחר תבשילו אבל מי אפצא בלא בישול אלא כשנשורו העפצים במים הוא שנתרבו מכל דבר שמתקיים והוא מי מילין המבושל הרבה עושה קורטא ובירושלמי אמרי מטיל בדיו שאין בו אפצא אלמא סתם דיו יש בו אפצא והוא מעורב בדברים כמו שרף אילנות ושמן ודברים הצריכי' לו וכדאמרינן בפ' במה מדליקין כל השרפים יפה לדיו ושרף קטף יותר מכולם וכן אמרו שם כל העשנים יפים לדיו וכן הדבר בדיו של עפצים ור"ח ז"ל פי' דיו הוא העשוי מפחי' של גפנים.
דיו ע"ג דיו וסיקרא ע"ג סיקרא פטור. איכא דק"ל, והא אמרינן לקמן כתב הגט שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן וא"ת שלא אמר ר' יהודה אלא דמהני בלשמה אבל לא שיהא כתב לענין שבת והתנן בפ' הבונה (דק"ד ע"ב) כתב ע"ג כתב פטור ואמרינן עלה א"ר יהודה דלא כר' יהודה דאי כר' יהודה הא אמר כתב עליון כתב.
ומתרץ ה"ר שמואל ז"ל דהכא כשהכתב יבש ולא אהנו מעשיו אבל התם בדר' יהודה בשעדיין הוא לח והכותב על כתב לח כתב הוא ואינו נכון דגרסינן בפ' הניזקין גבי ההוא דאמר ס"ת שכתבתי אזכרות שבו לא כתבתים לשמן. ואקשינן וליעבר עליה קולמוס ולקדשינהו והתם יבש הוה ומיהו לאו קושיא היא כלל דהכא אליבא דרבנן אתיא שמעתין וכר"ת נמי סתמא כתב ע"ג כתב פטור.
ואי קשה לרב אחא בר יעקב דאמר לקמן ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא דבעי זה אלי ואנוהו הא דתנן התם כתב ע"ג כתב פטור מני איכא למימר מוקי לה בסיקרא ע"ג דיו וד"ה א"נ סבר איהו שאני לשמה משבת דגבי שבת מלאכת מחשבת בעינן ולא אהנו מעשיו שכבר נכתב.
הא דקארו קמיה דר' אלעזר וחתים לא כעד מפי עד דמי שהרי הוא עצמו ראה אותו עדות ואינו מאמין אחרים בה אלא לומר שכך כתוב בשטר זה וזו אינה עדות אלא כל מאן דמהימן ליה ולא יהא לבו נוקפו עליו יכול לחתום על ידו דכיון דמילת' דעבידא לאיגלויי הוא ואית להו אימתא דידיה מהימני.
טעמא דאיכ' כתב הא ליכא כתב לא. פי' קס"ד דשמואל מגורשת לגמרי קאמר ולאו כל הימנו לאוסרה אע"פ שאבד הנייר. והא דקאמרינן חיישינן לו שלא תנשא אבל נשאת לא תצא והכ' משמע דטעמא דאיכ' כתב אבל ליכ' כתב אינה מגורשת כלל ואם נשאת תצא דאי ס"ד בהא נשאת לא תצא ליתני נמי הא שהיא יותר רבותא ומתרץ כי קאמר שמואל לא כשאבד הנייר אלא לומר שצריכין בדיקה אבל אי לא פליט או שאבד הנייר אפילו נשאת תצא.
ויש נוסחא שכתב בה לא כל הימנו לאסרה עליו וא"כ אפילו בדאיכ' כתב אין מתירין אותה לינשא לכתחלה אלא שאין אוסרין אותה על בעלה ואתיא פרכא אדשמואל בהדיא. ומיהו לא דיק' דלא מתנה לה עליו סתם על הבעל שנשאת לו שהרי לא הוזכר כאן וה"ל נמי לפרושי לא תנשא ואם נשאת לא תצא כדתני בכל מקום ועוד דקתני מגורשת ומשמע לגמרי, ול"ג בנוסחי דוקני עליו ולא בהלכות ר"ה ז"ל.
וי"מ דמעיקרא קס"ד דשמואל לקולא אמר מגורשת ומצינו חיישי לקולא בתלמוד וה"ה דהוה ליה לתרוצי חיישינן לחומרא קאמר שמואל אלא פרושי מפרש לה לחששא היכי אית' ומיהו השת' לא ס"ד דהך ברייתא כדקרויה ועיילי' לבי ידיה דלההוא טעמ' לא אתיא פרכא ההיא מיהו מ"מ קשה דבריית' לא מקילא בגירושין כולי האי.
וכי פליט מאי הוי השת' הוא דפליט. פירש"י ז"ל וכשהיו בלועות לא הוי כתב שמואל נמי חיישינן קאמר כלומר שמא לא נבלעו יפה ונדמה להם נייר חלק בשלא דקדקו יפה זהו תורף פי' רש"י ז"ל ואע"פ כן אינו מחוור דשמואל לא אמר חיישינן אלא במי מילין כתבו אבל ודאי כתבו במי מילין משמע דגיטא הוי ואפשר דבגמ' מתרץ דברי שמואל כך נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטך חיישי' לגירושין אלו ופסולה מן הכהונה מ"ט לפי שאנו אומרים במי מלין כתבו וכיון שנכתב במי מלין הדין נותן שנחוש לו ותרוצי הוא דמתרצינן מילת' דשמואל וה"ה דאפילו אבד ולא נבדק אין חוששין אלא פרושי מפרש לה לחששא לומר דאי לא פליט לאו כלום היא. ור"ח ז"ל כתב ומתמהינן וכי פליט מנ"ל דגט הוא דכתיב ביה דילמא ענינא אחרינא הוה כתוב ביה והוא דפליט ומפרקינן שמואל חיישינן שמא גט הוא קאמר וקשה לי דאי פליט הוי ליה דומיא דבריית' דאיכ' כתב ומגורשת ועוד שאמרו בירושלמי א"ר חייא בר בון בני מדינתא ערימין סגיאין כד חד מנהון בעי משלחא מי תוריקון לחבריה הא כתב במי מלין דמקבל כתביה שפך דיו שאין בו עפצא והוא פולט מקום הכתב אלמ' יש לו בדיקה לראות מה כתוב בתוכו ולקרותו.
הני בי תרי דיהיב גיטא קמיייהו צריכין למקרייה. [פי'] ואם לא קראוהו אע"פ שאמר לה בפניהם הרי זה גיטיך יכול לומר שטר פסים היה א"נ תנאה הוה ביה והאי אחריני הוא אבל בעידי חתימה אין צריכין לקרותו וכל זמן שיצא מתחת ידה מגורשת לגמרי ואין חוששין לה.
והא דתנן (פ' ע"א) טעה סופר ונתן גט לאיש ושובר לאשה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה כדאיתא בהאשה רבה ההיא בעידי חתימה ואיבעי ליה למקרייה.
והא דאקשינן עליה דרבינא מהא דתניא הרי זה גיטיך ונטלתו וזורקתו לים או לאור וכו' משום דההוא ודאי לאו משום עידי חתימה היא מגורשת דודאי לא כל הימינה להתיר את עצמה הואיל ואין גט יוצא מתחת ידה אלא משום עידי מסירה ההוא דהא קאמר לה הרי זה גיטיך בפני עדים וקס"ד שאע"פ שלא קראוהו מגורשת משום דאמר לה בפניהם הרי זה גיטיך וקס"ד דאי אית' דשטר פסים הוא לעדים הוה מודע להו דבשלמא לה אמרינן דלצערא קא מכוין אבל לעדים אמאי וכדאמרינן בפ' הניזקין ואם אית' דבטליה לעדים הוה אמר ומ"ה מגורשת ולא כל הימינו לאסרה א"נ כיון שבידו לגרשה נאמן לומר גט הוא זה שאני נותן לה אבל לרבינא קשה ומדלא מתרצינן לכתחלה צריכין למקרייה אבל דיעבד אע"פ שלא קראוהו מגורשת ש"מ דיעבד קאמר ואוקימנ' דלבתר דקרייה עיילי לבי ידיה ואפקה מהו דתימא חלופי חלפיה קמ"ל פיר' דדיעבד לא חיישינן ומיהו לכתחלה כיון דעייליה כלל לבי ידי' צריכין למקרייהו דחיישינן.
ולהאי טעמא אע"ג דלא חזו כתב לבתר הכי כשר. והאי דקתני בריית' שטר פסים דאיכ' כתב משום דמאן דמעייל גיטא בידיה ומחליף כתב בכתב מחליף ולאו בנייר חלק דחזו ליה עידי מסירה ומיהו משכחת לה דכשר ואע"ג דלא קריוה כלל כגון דמס' לה באנפייהו והרי היא מוציאתו לפנינו עכשיו ועדים מעידים אותו שזה הוא משום דאית להו טביעות עינא דהאי הוא והוא כתב שאינו יכול להזדייף ולא להוסיף כי שיטות דטביעות עינא עדיף דהא קטלי בה כדאמרינן במס' חולין פר' כל הבשר ושרינן ביה נמי אשת איש כשמעידין מת בעלה.
ההוא גברא זרק גיטא לדביתהו. פי' עייליה לבי ידיה הוה ומשום דאשכח מזוזתא על כרחין מזוזתא הוא דביני דני מזוזתא לא שכיח ואין חוששין לה אפילו לכהונה ואף ע"ג דלא שכיח נמי במחליף בעיוניה לבי ידי' ואפקיה הא ודאי במזוזתא הוא דמזוזתא הות דמזוזתא ביני דני ליכא וא"נ לא קריוה כלל הוה ואי לא אשתכח מזוזתא מגורש' ואינה מגורשת והשת' דאשכח מזוזת' אין חוששין לה וכי אשתכח תרי אמרי' אימר עכברי שקלוה לגיט' ומגורש' ואינה מגורש' משום דאמר הרי זה גיטיך וכן פי' הר"ם הספרדי ז"ל ופי' רש"י ז"ל דכי אמרינן מדהא הוי הא נמי הוי דוקא דחזינן דלא זרק אלא חדא.
הא בעי שמו ושמה שם עירו ושם עירה. פי' נ"ל משום דכתיב ספר כריתות והיינו ספירת ספרים של כריתות וא"א לספר כריתות שבינו ולבינה אלא א"כ כתב שמו ושמה ושם עירו ושם עירה לאו דוקא דדעבד אע"פ שאין שם מקום מגורשת וי"ל גט פסול הוא מדרבנן מ"מ מגורשת ואינה מגורשת הויא, ורב יוסף לא חשש לה כלל.
ובתוספו' מוקי לה כר' מאיר דאמר עידי חתימה כרתי וא"א אלא א"כ מוכיח מתוכו מי מגרש ומי מתגרשת, ואינו נכון.
וי"א שמו ושמה ועירו ועירה מדרבנן צריכי ואע"פ כן אם לא כתב אין חוששין לריח הגט כלל דכל דמגרש אדעתא דרבנן קא מגרש ושויוה רבנן לגיטא חספא בעלמ' ולאו דוקא ועוד דא"כ היכי אמרינן מאי קמ"ל טובא קמ"ל.
ויש לפרש דה"ק: כיון דבעינן שמו ושמה ועירו ועירה ואם לאו אינה מגורשת לגמרי אין חוששין שמא הקדים דינר לסופר שאין מעשיו מועילין ולאו דוקא משום דבלאו הכי ליכא למיחש אלא משום דאמר הרי זה גיטיך אמרי' שמא לקלקלה בב"ד ולצעורה קא מתכוין.
דילמא אקנויי אקנו לי' רבנן. פי' אע"ג דבדרך דילמ' איתמר עיקר הוא והכי מפורש בפ' גט פשוט ואפשר דמשום בבירור רב חסדא א"ל כן.
ושמעינן מינה שהדיו והקסת והקולמוס והנייר הכל משל סופר ובכך הכל כשר ואין לו בית מיחוש שהכל הוא מוכר לבעל באותו פשוט שנותנת היא לסופר בגט בין קלף בין דיו וטרחו ועמלו אקנו רבנן לבטל ולא כדברי הנקדנין שמקנין הכל לבעל ממש אלא רבנן אקנינהו ניהליה ואע"ג דלא משיך כלום כשר דאי ס"ד צריך לאקנויי ליה ממש מעיקרא כיון דאמר בעל לסופר כתוב ושויה שלוחו וקנה קלף ודיו במשיכה ממש מאי היא דאקשי' הכא איהי כתבה ליה אפילו פרעו זוזא דספרא גיטא גופי' ודאי דבעל הוא ולא דסופר ולא דאשה ושלוחו דבעל כתביה בשלו אלא ש"מ דלא מקנו ליה כלום דמאי וכתב על ידו או על יד שלוחו ולאפוקי היא או שלוחה דכשם שאין אשה מתקדשת בשלה אלא בשל בעל או שלוחו כך אינה מתגרשת אלא בכך הילכך מכיון דאקנו ליה רבנן פשיטא דספרא דידה לבעל ואין זה וכתב איהי כשר הוא דנעשה שכיר ושלוחו של בעל בפשוט זה.
ומיהו אם היה הכל של אשה אע"פ ששנינו אשה עצמה כותבת את גיטה דילמא צריכא לאקנויי ממש את הגט עצמו לבעל דלא תקון ליה רבנן אלא פשיטי דספרא דלא ליקנייה היא לגט מן הסופר אבל דידה לא תקון לבעל והיינו דדייקינן עלה לקמן בשמעתין אי ידעא איתתא לאקנויי או לא וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שהיא צריכה ממש ליתנו לבעל או לשלוחו כדי לקנותו ומיהו כותבת בשלה ומקנה ולא צריכא לאקנויי מעיקר' דבכתיבה שליח הבעל שהרי אמר לה כתובו וכתב קרינא ביה ולגבי ונתן בעינן שלו והילכ' מקנה לו הגט כתוב וחתום והוא מגרשה בו, כך פי' רש"י ז"ל.
דילמא נתינת הגט הוא. פירוש שאין ענין זה כתוב בדיני ממונות כדי שתהא משמעותו של ונתן נתינת ממון אלא נתינת הגט הוא ולמילתיה אתיא ולא דמיא לנתינה דכתיבא גבי תרומה ונתן לכהן דאמרינן האוכל תרומה בשוגג פחות משוה פרוטה פטור מ"ט נתינה כתיבא ביה שכל נתינה שבדין ממון נתינה של פרוטה או יותר הוא.
תיפוק ליה דספרא' אמר רחמנא ולא ב' או ג' ספרים. הקשה רבי' תם ז"ל, והא אמרינן לקמן כתבו בשני דפין כשר ובמס' סוטה אמרינן כתבו בב' דפין פסול דספר אמר רחמנא ולא ב' וג' ומתרץ התם בב' עמודים בחתיכה אחת והם נקראין דפין והתם דסוטה בב' חתיכות והא דאמרי' במנחות גבי מזוזה בשני דפין כשרה ההיא נמי בחתיכה אחת שאלו בב' חתיכות ודאי פסולה שהרי נקרא ספר בג"ש וספר אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' ספרים כך מצאתי בתוספ'.
לא צריכא דמעורה. איכא דאמרי שאם היו אותיות הגט נוגעות זו בזו פסול ככתיבת הספרים כדאמרינן במנחות (כ"ט ע"א) כל אות שאינו מוקף גויל אינו אות.
ואיכ' דאמרי דכשר אף כשאינו מוקף גויל ומפרש זה שאמרו כאן דמעורה כגון שמעורות אותיות של שיטה שלמטה נכנסת מעט בין תיבה לתיבה שלמעלה או שנכנס ראש של למד שלמטה באוירה של דל"ת והר' ושאר הדומות להן. ולפי דעתי שזה יותר קרוב ליפסל.
ומסתברא כיון שהותר ליכתב בכל לשון בין בגופן שלנו בין בגופן שלהם ועל עלה של זית ועל יד של עבד לא בעינן מוקף גויל אלא כל אות שקורא אותו לא חכים ולא טפש כשרה בגט בין נוגעות בין אינן נוגעות. ובירושלמי וכתב ולא מטיף ר' יוחנן בר שלום ורבי מתניא חד אמר בשלא עירב את הנקודות ואחרינא אמר אפילו עירב את הנקודות,ואלו בס"ת דבר ברור הוא שאפילו עירב את הנקודות אין זה כתב.
מתניתין לרבא ל"ק בכתובת קעקע. קשיא עלה של זית מאי איכא למימר הרי יכול להזדייף ואיכ' לאוקומה ברושם בסכין על העלה ודבר של קיימא הוא והכי תנין כתב על עלה של זית ועל עלה של דלעת ועל עלה של חרוב על כל דבר שאינו של קיימא פסול וכו' זה הכלל עד שיכתוב בדבר שהוא של קיימא על דבר שהוא של קיימא.
ת"ש דאמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה. איכא למידק, ורמי בר חמא לא שמיע ליה מתני' דתנן חזקת הבתים והעבדים ג' שנים מיום ליום והיינו כדרשב"ל כדאיתא התם בגמ' אי נמי לדידיה לא פשיטא ליה גמרא תפשוט ליה ממתני'. וא"ל אי ממתני' הוה אמינא היינו טעמא משום שיש לו דעת ושמא יקניטנו רבו וילך לו לבית של אחר ויאמר של זה אני ונמצא הקונה עבד כקונה אדון לעצמו והכא ליכא למימר הכי שהרי גט כתב על ידו וחתום והבעל כתבו א"נ בעבד קטן שאין לו דעת אלא דרהיט ואזיל ואתי ולהכי פשטוה מדר"ל ור"ל נמי הא גופא, קמ"ל.
הא דדייק אביי על כותב כתב ידו ואחרים חותמין והא בעינן ספר מקנה וליכא. קשה לן וכי בשטר הוא קונה והא מכי יהיב זוזי משתעבד ושטרא למיהוי ליה קלא עבדין ליה ואפילו עביד בערכאו' מכשירין ליה בין בשטרי מכר בין בשטרי הלואה כדפרישי' דאי לאו דיהיב זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו אלמא שטר לא עביד קנין. וי"ל זמנין דכתב ליה מטלטלין אגב מקרקעי דבעי שטר למיכתב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי א"נ דמשעבד ליה אותיות דידיה בכתיבה ומסירה ושטרא דלא הוי דמקנה לא הוי שטרא א"נ דכתיב ליה שדי קנויה לך דבעי שטר מקנה ממש ואע"ג דמלוה לכל בני הכפר קתני פעמים שעושים שדות שלהם מכר ואין המעות קונות כמו במלוה שאינה קונה מתורת כסף וקונה בשטר א"נ דאמר ליה בשטר זה קני דלא קני בכסף ושטר שלו אינו נעשה קנין וגווני טובא איכ' דבעי שטר במכר ולא מקנה בכספא.
והא דדייק הכי משום דודאי אם לא היו כל השטרות כשרות מידו כמו מיד אחרים לא היה הוא כותבן וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב שהמקנה צריך לכתוב השטר שדי מכורה לך דהא מקרא נפקא פ"ק דקידושין (כ"ו ע"א).
חצר מהלכת לא קנה. הקשו בתוספ', הא חצר מידה איתרבי וידה מהלכ' היא ומתרצי ידה מינח ניחא וגופא הוא דקא ממטי לה כדאמרינן גבי קלתה בפ"ק דמציע' ולאו מילתא היא דאע"ג דגופא ניחא ידה לא ניחא וכמהלכת דמיא מה שאין כן בספינה וקלתה דניחי לגמרי ואפילו הניח לה ע"ג גופה או ע"ג רגלה ומהלכת מגורשת אלא כיון שאינה מתרחקת ממנה כשאינה מהלכת אבל חצר מהלכת כיון שאפשר לה להתרחק ולא תהא משתמרת לדעתה לא קניא ליה.
לבתו קטנה. לאו דוקא, אפילו לנערה נמי אב מקבל גיטא בעל כרחה דאיתקיש יציאה והוי' אלא מאי קטנה לאפוקי בוגרת והא דחשיב שליחות דאב בעל כרחה משום דהיא עצמה יש לה יד בגיטין כדתנן נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה אבל לענין קדושין אביה במקומה וכל שנעשה לדעת אביה לא מיקרי בע"כ כדמוכח בפ"ק דקדושין דאמרינן התם דכסף באישות בע"כ לא אשכחן, כך מפורש בתוספתא.
יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה. יש מחלוקות, [יש] שאומרים הוא הדין לנייר ולכל תלוש שאם חתך ממנו אחר שכתב הגט פסול וכן כתב בעל הלכות ז"ל בלשון הזה ומאי דכתיב גיטה ליפסוק מגילתא שיעור מגילתא והדר ליכתביה דאי כתיב ליה מקמי דליפסוק מגלתא ופיישא מגלתא ופסק לה בתר דכתב גיטא מפסיל גיטא דכתיב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה וכן נמי כתוב בפסוקות. ואף ר"ח ז"ל כתב כאן ש"מ אפילו אם מחוסר בו קציצה אחר הכתיבה פסול וכ"ש זולתו והטעם לראיה זו לפי שקרן הפרה תלוש הוא ואע"פ כן כשקצצו פסול.
וי"א שלא אמרו כן אלא במחובר אבל תלוש אינו מחוסר קציצה אע"פ שקצץ כשר. ותולש מבעלי חיים עוקר דבר מגדולו וכמחובר דמי כדאמרינן בפ' כלל גדול (שבת דף ע"ד ע"ב) התולש כנף מן העוף והקוטמו והמורטו חייב ג' חטאות ומפרש התם בגמרא תולש משום גוזז אבל בדבר תלוש לא וזו אינה טענה שאם משום גוזז בלבד הוא חייב אף לאחר מיתה הוא חייב ואע"פ שהיא כתלוש ולא משום עיקר מן המחובר כמו שפירשתי שם בפר' כלל גדול בראיות גמורות.
אלא שי"ל דכל עוקר דבר מגדולו כעוקר מן המחובר הוא ומחוסר קציצה איקרי אע"פ שחיובו בבעלי חיים לענין שבת משום גוזז דדמי ליה. וכן נמי אמרינן גבי בכור במסכת בכורות התולש שער מן העור כעוקר דבר מגדולו הוא וראי' לדבר מהא דאמרינן לקמן בסמוך עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר ורבא אמר פסול גזירה שמא יקטום אלמא בעציץ שאינו נקוב לא גזרינן שאפילו קטם כשר.
ובעלי הדין דוחין לעולם אפילו בשאינו נקוב גזר רבא והאי דנקט נקוב להודיעך כחו דאביי ועוד לאשמועינן שעל החרס כשר ואין זה נכון שאם אפילו בתלוש נקרא מחוסר קציצה כמו שהם אומרים אין כח לאביי בנקוב יותר משאינו נקוב ועוד לדבריהם על החרס נמי ליגזר דילמא גייז למקום הגט ופסיל והם משיבים דלא גזרינן אלא בעלה משום דשכיחא ביה קציצה אבל בחרס לא גזרינן כי היכי דלא גזרינן בקרן הפרה.
ומ"מ קשה למה לי נקוב ואפשר שאפילו בעלה לא גזר רבא בעציץ שאינו נקוב משום דתלוש גמור הוא ואם אתה גוזר בתלוש שמא יקוץ אין לדבר סוף שאפילו בנייר עצמו יש לחוש שמא יגוז ממנו כתקון סופרים אבל במחובר לא חלקו חכמים אע"פ שאפשר לו שלא לתלוש כגון זה כיון שאפשר לבא לידי תלישה פסול והאי דלא אמרי' נמי על עלה של עציץ שאינו נקוב כשר דשקיל ליה לכולי' ויהיבניה ניהלה משום דחרס ועלה אתי לאשמועינן. והכי משמע לי מדאמרינן כתבו על החרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהביה ניהלה למה ליה למשקל ליה חרס כוליה לגזייה למקום הגט. ועוד למה להו לפרושי בגמ' היכי עביד הא אי שקיל ליה כשר ואי נמי גייז ליה כשר אלא ש"מ דאי גייז ליה מחרס למקום הגט פסול הוא ואע"ג שהחר' תלוש הוא כדמפרש ואזיל. ומ"ה הוצרכו בגמרא לפרש דשקיל ליה ויהיב לה ניהל' כמו שפי' אביי בעלה.
ומצאתי בתוספות שזה דעת ר"ת ז"ל, והם מדמים הדברים לאותה שאמרו בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ו ע"ב) עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר וכו' מי שאינו מחוסר חפירה וקבורה ורבנן חפירה לאו כלום היא ע"כ לא פליגי אלא בחפירה שאע"פ שהקורה משוקע' בארץ כתלושה ממנה היא הא במחוסר קציצה בגוף הדבר חסרון הוי אף לדברי חכמים. וכן נמי אמרו בפ' כסוי הדם (דף כ"ט) בעפר עיר הנדחת יצא זה שמחוסר תלישה קציצה שריפה אע"פ שאינו עוקר דבר מגדולו אלא ממקום חבורו.
ומ"מ אני תמה בה ואפילו לעיקר הגמר' קשיא לי שלא מצאתי בתלמוד יצא זה שמחוסר אלא כשא"א לעשות ממנו אותו מעשה בחסרין הדבר כמו זה שהזכרתי מסנהדרין שא"א לקבור עץ בלא קציצה וכן מחובר גמור א"א להתקיים בו נתינה אלא בקציצה אבל תלוש גמור מאי מחוסר איכא ובשלמא התם איכ' למימר דגזירה משום מחובר גמור הוא וטעמא דמחובר גמור מפרשי' בגמ' עלה אבל תלוש גמור איני יודע בו לשון חסרון כלל.
אבל ראיתי בירושלמי (ב,ג) דמפיק מחובר מספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל שהוא בתלוש. ובריית' היא בספרי, ובתוספתא (ב,ו) ותני לה בן בתירא ומיהו בגמ' דילן לא דרשי הכי ספר כל ומשמע דלמאן דדריש לא נפק' ליה ממחוסר קציצ' כשנתן לה אילן וקרק' דדמי למניח גט בחצירו וכתב לה מתנה עליו ואפ"ה פסול ומחוסר קציצ' פסול אחר הוא אתלוש נמי כתב ומאי דקשה לאו מחוסר מיקרי י"ל כיון שאין בדעתו ליתן לה פרה מחוסר מיקרי דהאיך נתינה אחריתי היא ונתינה דקרן לא אפשר אלא בקציצה וכן נתינה דעלה ומקצת חרס מחוסר קציצה היא כיון שאינו נותן לה הכל.
ולפי זה הטעם נראים לי דבריו של ר' האיי ז"ל שאמר אם מקודם כתיבה הוה דעתיה למיגז לית לן בה אלי דבריו והם נכונים לדברינו דמחוסר מעשה בנתינה זו קאמר רחמנא ובדעתו של אדם הוא חסרון זה דהא בתלוש הוא ומיהו גבי פרה וכל דבר ששיומו חשוב אצל הכל ושמו עליו בפני עצמו אפילו נתן דעתו שלא לשייר פסול דמתני' דפרה סתמא תנן ויש לסמוך זה ממה שאמרו גזייה לזמן ויהבה ניהלה מאי וכו'.
אלא שמצאתי לרבותי' בעלי תוספות ז"ל סברא שאמר שבזמן שאדם חותך הגט מדבר גדול ושלם ממנו כגון קרן מן הפרה ועלה מן העציץ הוי פסול דמיקרי מחוסר קציצה אבל בזמן שאדם חותך זמן מן הגט מועט מן המרובה שהגט שמו עליו, וחשוב משטה של זמן לא מיקרי הגט מחוסר קציצ', וזו סברא נכונה למי שאמרה ז"ל.
ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות. איכ' דק"ל והרי אם מכר אביה אותו בית מותר לה לכנס שם שכך אמרו בנדרים קונם לביתך איני נכנס ומכרו לאחר מותר. ואם אמר לה נמי לכל בית שיהיה לאביך אם מת אביה מותר לה ליכנס שם ואמאי אינו כריתות ה"ל כל ימי חיי פלוני שזה כריתות ואי למ"ד דאמר לבית זה שהוא של אביך או שאמר לה בפי' לא תכנסי לבית שבמקום פלוני שהוא היום של אביך אלא דלא חש לפרושה הכא.
ר' יהודה בן בתירא אמר אין כותבין על הנייר המחוק. פי' רש"י ז"ל שהוא ועדיו על המחוק ויכול להזדייף שאם ימחוק פעם אחרת אינו ניכר שעדים גם על המחק הם חתומים.
ואינו נכון, שהרי שטר הבא על המחק הוא ועדיו כשר הוא שאם תאמר חוזר ומוחק אינו דומה נמחק פעם א' לנמחק ב' פעמים אלא מתני' בהוא על המחק ועדיו על הנייר שהוא פסול ואין לו תקנה כדמפורש בגט פשוט ומוזכר כאן בירושלמי אלא הוא על הנייר ועדיו על המחק נמי משכחת לה דכשר כגון דכתב סהדי בין סהדא לסהדא אנחנא סהדי חתימנא אמחקא ושטר' אנייר ובשאר גווני פסול ומיהו מתני' לא מתוקמא בהכי דקתני אין כותבין על הנייר המחוק משמע שעל הגט עצמו אמרו ולא על תתימת העדים בלבד.
ואפשר לקיים דברי רש"י ז"ל ולפרש אין כותבין על הנייר המחוק אא"כ נמחק בפנינו משום דילמא שדי דיותא אמקום עדים מעיקרא ומחיק ליה דכי הדר מחיק ליה זימנא אחריתי ה"ל כוליה נמחק ב' פעמים כדאיתא בגט פשוט ולאו מילתא היא שכאן אין לחוש שאין הבעל מטיל דיותא אמקום עדים מעיקרא כדי שתוכל אשתו לזייף גט.
כתבו על החרס של עציץ נקוב. כבר (פירשתי ורש"י) [כתבתי שרש"י] ז"ל פי' במ"ש בפ' הראשון בעפר הבא בספינה שהוא בספינה של חרס ואינה צריכה לנקוב ועציץ נקו' שאמרו שהוא של עץ וזו השמועה קשיא עליו.
וי"א אע"ג דלענין מעשרות והבאת בכורים לא בעינן נקוב בשל חרס כדאמרי' במנחות מיהו אינו מחובר אלא בעציץ נקוב שאני התם דכל שהוא יונק ומפריח מריח האדמה חייב במעשרות וראוי לקרא עליו מן האדמה שהרי יש לו אדמה בעציץ ואדמה מלמטה ואין מין במינו חוצץ אבל אינו מחובר עד שיהא נקוב והא דאמרינן לענין מעשרות נקבו בארץ וגופו בחוצה לארץ וכו' דמ"מ היכן דאינקוב בתר נקב אזלינן דמהתם הוא יונק עיקר יניקתו, ואין לפי' הזה עיקר.
והרב אב"ד ז"ל כתב דבספינה שאינה עשויה לטלטל לא בעינן נקובה אבל בעציץ נקוב לפי שהוא עשוי לטלטל וקשה לי ספינה נמי עשוי לברוח יותר מהעציץ וליכא למימר משום דמיא כארע' סמיכא דמי דהא ר' זירא לית ליה האי סברא דאמר עציץ נקוב באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן ולא שאינו נקוב.
וי"א דאפילו בשל חרס בעינן נקוב ואפילו אינו מטלטל כלל מההיא דגרסינן בתוספתא מסכ' שביעית הטומן לוף בשביעית כיצד יעשה יניחנו בעציץ של חרס כדי שלא יצמח וכו' כדכתיבנ' בפ"ק ועוד שסתם כל עציץ של חרס הוא מדגרסי' בפ' ח' שרצים (שבת דף ק"ח) האי מאן דתלש פטרא מאונא דחצבא מחיי' משום עוקר דבר מגדולו מתיב ר' אושעיא התולש מעציץ נקוב חייב משאינו נקוב פטור אלמא בחרסנמי בעינן נקוב וראיה נמי מדאמרינן בשלהי המצניע ח' מדות בכלי חרס נקב במוציא משקין וכו' ועדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים פי' דלאו כמחוברים הם שאין נקב זה ראוי לינק לחלוחית שבקרקע נקב במוציא שרש קטן טהור מלהכשיר בו את הזרעים דכמחוברין הוו וכן פי' שם רש"י ז"ל. וזו תשובה לדבריו.
ור"ת ז"ל אומר דבחרס סגי בנקוב אבל של עץ אפילו נקוב לא. והא דאמרינן במנחות (פ"ד ע"ב) עציץ אעציץ ל"ק כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב בעציץ של חרס והא דאמר ספינה אספינה ל"ק כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס ובנקובה והך אחריתי בשל עץ ואע"פ שהוא נקוב אינו קורא. וא"ת א"כלמה אמרו בלוף טומנו בכלי חרס י"ל דכלי עץ ברוב ימים מרקיב לגמרי והלוף מוציא שרשיו בקרקע, ואינו נכון ומחוור.
וכבר פירשתי העיקר, בעציץ של חרס בעינן נקוב, אבל בשל עץ אע"פ שאינו נקוב נמי מחובר הוא ומביא וקורא והיינו דאמרינן כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס דספינה של עץ אע"פ שאינה נקובה מביא וקורא ושל חרס אינו קורא לפי שאינה נקובה שסתם ספינה בכל מקום אינה נקובה והיינו דאמרינן על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כלומר ברייתא קמייתא דקתני מביא וקורא בעציץ נקוב ובספינה של עץ ואלו לפי' רש"י ור"ת ז"ל אי אתה אומר כן, כך מפורש זה בתוספות.
ומצאתי במס' ערלה בירושלמי פ' ראשון (ה"ב) ר' חזקיה חקולה בשם ר' חזקיה הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אומר כשהשרשין מפעפעין אותו ר' יונא מפיק לישנא כלי חרס עומ' בפני שרשים פי' בתמיה ר' ירמיה בעי לטע בו דלתות מאחר שהוא כנקו' אצל האילן נקוב הוא אצל זרעים ומשמע דגמ' דידן לזרעים פשיטא להו דלאו כנקוב הוא.
התם כדקתני טעמא וכו'. קשה לי, אדרבא מסייע ליה דקתני סיפא אמר ר"מ וכי מאחר שזה וזה יכולין לעכב מהיכן ירק זה חי ש"מ דמשל עליון הוא חי ולאו קושיא דאה"נ דההיא מתני' מסייע ליה ומיהו מ"מ אקשי' מדר' ורשב"ג דקס"ד דאיכא תנאי בעלמ' דפליגי בה ואנן אמרן לכ"ע לא פליגי.
ומיהו (אין למימר) [איכא למידק] אשמעתין דהתם בשלהי מציעא אמר רבא בעיקרו כ"ע לא פליגי כי פליגי בנופו מ"ס שדי נופו בתר עיקרו ומ"ס לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו ותנן נמי בערלה כה"ג אילן היוצא מן הגזע ומן השרשים ר"מ פוטר מן הערלה ור"י מחייב מן השרשים אלמא לא שדי ר' מאיר נופו בתר עיקרו ואיכא למימר לעו' עיקר יניקה מעיקרו היא וגם מעשר משום יניקה והתם אפילו גבי ערלה טעמא אחרינא משום דכיון שהוא יוצא במקום שאינו חייב בערלה שהוא עיקר השורש של אילן ישן פטור הוא דלאו נטיעה דחיוב הוא אע"פ שיונק ממקום אחר ושם אפרש בארוכה בס"ד.
לא הכשיר ר' אלעזר אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא. פי' אפילו בא לתבוע לאלתר ועדים מעידין שלא זייף ולא הוסיף כלום לא דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים ואם אינו כן כמזויף מתוכו הוא ופסול.
ואיכא למידק מהא דתניא (קדושין כ"ו ע"א) כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך או נתונה לך הרי היא מכורה ונתונה וחרס יכול להזדייף הוה ולא קנה. ויש מפרשים תפתר בשחקק לו על החרס.
ורבינו תם ז"ל מפרש ההיא דומיא דגיטין הוא שאינה עומדת אלא לקנות באותו שטר כחזקת נעל וגדר ופרץ כל שהוא שלא יהא הלה יכול לחזור בו ומשום הכי קני לאלתר בעידי מסירה כר' אלעזר אבל לר' מאיר לא קני דבעינן עידי חתימה בכל השטרות בין בגיטין בין בקידושי שטר כדפירש בפ"ב דקדושין וה"ה לשטר קנין וה"נ אמרינן במס' סנהדרין בההיא מתניתא דחתימי עליה תרי גיסי זיל אקנייה ניהליה בעידי מסירה כר"א וה"נ מוכר במסכ' כתובות פרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"ד ע"ב).
אלא הא קשיא היכי אמא ר' אלעזר לא אמר ר"א אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לה והא ר' אלעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים והא ודאי בשאר שטרות הוא דאלו בגט לא גבי ביה ואפילו הוציאה גט ואין עמה כתובה שגובה כתובה לא בגט גביא שהרי מזמן כתיבה היא גובה ואפילו בעידי גירושין והכי אמרינן עלה בפ' המגרש (גיטין דף פ"ו ע"ב) יסבר רב בשאר שטרות לא. והא קתני גובה מנכסים משועבדים.
וא"ל כי אמר ר"א בשטר שיכול להזדייף אמר כן מפני שהעדים טועין ושוכחין התנאי שבו אבל כשאינו יכול להזדייף אפילו מכאן ועד עשרה שנים מכירים הם שזהו השטר שנמסר בפניהם וכיון שאינו יכול להזדייף אין לחוש בו.
ואיכא למימר מתני' בדאיכא עידי חתימה. ומשום הכי פסל ר"א מכאן ועד עשרה ימים דילמא סמכי אעידי חתימה ולא רמי אנפשייהו ולא דכרי ומיהו לאלתר כשר דאינהו ידעי ולא גזרינן לאלתר אטו עשרה ימים שהרי לאלתר הוא עשוי להיתרה כבר ובשאר שטרות אפילו לאלתר פסולים מפני שאינן ראויים לעמוד ימים רבים מפני שעידי מסירה סומכין על חתימתו ואינן זוכרין. אבל ליכא עידי חתימה כיון שהן יודעין שהן צריכים לו לעולם רמו אנפשייהו והיינו מתני' וגובה מנכסים משועבדים וקרו' לזה פי' רש"י ז"ל כאן. וכי תימא מנ"ל לר"א לאוקמה מתני' בדאיכא עידי חתימה איכא למימר א"כ לת"ק מאי איריא על הנייר מחוק אפילו אינו מחוק פסול ולא דייק דהא בשטרא פרסאה אקשינן בפ"ק והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף והכא לא סמכינן אעידי חתימה דהא כותים הם והדיוטות ולא סמכי אינשי אכותים ודילמא סברי דכשר בערכאות.
דכתיב ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים. פי' הראוי לעמוד ימים רבים נקרא ספר מקנה שגובין בו ולא שאינו ראוי. ולמאי הלכתא ודאי למעוטי האי והכי קא"ל רחמנא בחוב בספר שאינו יכול להזדייף והעד בעידי מסירה למען יהיו ראויים לעמוד ימים רבים.
ור"י התם עצה טובה קמ"ל. פיר' לאו למימרא דלר"י אינו ראוי לעמוד ימים רבים דהא ר"י גופיה אמר אם איתא דהוה ביה תנאה מדכר דכירי אלא משום דקשה ליה קרא דכתיב וכתוב בספר למען יעמדו ומפרק התם עצה טובה קא משמע לן שיחתום שם עדים ממש כדי שלא יהא צריך לאחר ימים רבים לחזר אחר עידי מסירה שמא ימותו בגולה ובעידי חתימה וודאי כתב שאינו יכול להזדייף בעינן.
והוא שהיה גדול עומד על גביו. פי' ואפילו תורף הוא כותב, דקסבר ר' הונא כשאחרי' עומדים על גביהם יש להם כוונה ועוד שמעשיהם מוכיחים עליהם שהם כותבים שם האיש ושם האשה ואע"ג דלא משמע הכי בגמרא יבמות רב הונא ס"ל הכי. ואפשר שהיה מחלק בין כתיבה זו לחליצה וכבר כתבתי זה בשחיטת חולין (ל"א ע"א).
ומיהו קשיא, היאך הם יכולין לכתוב הא לאו בני שליחות נינהו. וכן גבי נכרי דאמרינן אדעתא דנפשיה קא עביד תיפוק לי' משום דלאו בר שליחות הוא ומנ"ל דבעינן שליחות דאמרינן בריש פ' כל הגט ואי כתב רחמנא וכתב ה"א למעוטי האי דלאו איהו קא כתב ליה אלמא איהו צריך למכתביה או שלוחו שהוא כמותו ואמרינן נמי לקמן בפרק האומר (גיטין דף ס"ג ע"ב) ההיא דהוה קרו לה נפאתה וכו' אמר ר' יצחק עשו עדים שליחתן וצריך לחזור ולומר כתבו ואמרינן נמי מילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח גבי כתיבת הגט. ואיכא למימר לאו דוקא משום שליחות אלא משום שאינו לשמה עד שיאמר להם כתובו שאני רוצה לגרשם אבל אם כתבו סופר ולא משקר אבל הכא דילמא גט חוב תקון מתחילה
{מהשמטות - ואיכא למימר כולהו לאו דוקא משום שליחות, אלא משום שאינו לשמה עד שיאמר הוא להם כתובו שאני רוצה לגרשה, אבל אם כתבו בעצמן אין זו כתיבה לשם גירושין כלל שהרי אינן יודעין אם יגרש לה. וה"נ משמע בשמעתא קמייתא דשחיטת קדשים דקאמר שצריך להניח בטופסי גיטין שם מקום התורף משום דאתתא לאו לגירושין קיימא ולא פסול משום דבעינן וכתב הוא או שלוחו – ע"כ}
מכלל דלענין כתיבה כשר. ואי קשיא אדרבה דון מינה מדלא קתני לה ש"מ פסול, א"ל הכל לאתויי נכרי א"נ ואפי' חרש שוטה וקטן וכ"ש נכרי קתני.
דבי ריש גלותא [בגמרא איתא רב יהודה] אמרי והוא ששייר מקום התורף. פי' ובשאין אחר עומד ע"ג ואפ"ה כשר. וא"ת נגזר טופס אטו תורף כדגזרינן לקמן, לא קשיא דהתם גבי כותב טופסי גיטין הסופרים עשויין לכתוב הכל משום רווח ביתא, אבל חש"ו מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרינן שמא יכתוב תורף שאפי' טופם אינן יודעין ולאו מצויין לכתוב וה"ה לנכרי מדקא פסיל ליה לענין הבאה ש"מ ברישא כשר, והא דתניא פסול לרב יהודה מיתוקמא בלא שייר מקום התורף ובהדי חש"ו תנו ליה לנכרי, א"נ נכרי וכ"ש הני דאין להם דעת קתני.
ואי קשיא ומעיקרא לימא רב הונא הכי ולוקמה בשאין גדול עומד ע"ג, נכרי פסול לעולם משמע שאין לו הכשר, א"נ שאין גדול עע"ג פשיטא כיון דבעינן לשמה ודאי פסול.
וי"מ ז"ש רב הונא והוא שהיה גדול עע"ג להכשיר טופס הוא ובעינן שישייר מקום התורף דבתורף לא סגי בהכי, וא"ת טופס ל"ל לשמה כלל, משום דגזרינן טופס אטו תורף אבל מני איכא גדול עע"ג כיון דאיכא מקצת לשמה לא גזרינן ורב יהודה ורב הונא ל"פ.
וזו דרך פשרה משובשת, אבל תלו אותה בדברי רבינו הגדול ז"ל שכתב א"ר הונא והוא שהיה גדול עע"ג, רב יהודה אמר שמואל והוא ששיירמקום התורף, ונכרי אע"פ שישראל עע"ג פסול דבעינן לשמה ונכרי אדעתא דנפשיה עביד, משמע להו דלא פליגי רב הונא ושמואל, ולא היא שהוא ז"ל לדחותה כתבה, כענין ששנינו לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין אלא לדחותן וכו' וכן רבינו ז"ל לדחותה כתבה דרב הונא לומר שאפילו אחר ע"ע גביהן פסול כרב יהודה שפוסל לעולם אלא א"כ שייר מקום התורף שאינן בני דעת, אבל בנכרי שהוא בן דעת היה קרוב להכשיר בלא שיור אם ישראל ע"ע גביו, לפיכך הוצרך לפרש דלדעתא דנפשיה קא עביד, אבל האיך אפשר לו לומר שרב הונא שתירץ על המשנה והוא שגדול ע"ע גביו סמך על דברי רב יהודה שאמר והוא ששייר מקום התורף שעתידין ליאמר בסוף השמועה ומר אמר במקצת ומר אמר מקצת, ועוד שאין הטעם נכון שפי' אותו.
והרב ר' משה הספרדי ז"ל אסר כתיבת טופס לכתחילה והתיר בשגדול עומד ע"ג ואסר בעבד ונכרי כתיבת טופס לכתחילה והכשיר בדיעבד הטופס ופסל התורף, ואינן דברים מחוורים, אבל בעבד נראה לדעתי שהוא כשר בין בטופס בין בתורף ואע"פ שאינו בתורת גיטין וקדושין אינו פסול לענין כתיבה שהרי אפי' נכרי הכשירו אלמלי היה עושה לשמה ועבד לאו לדעתא דנפשיה עביד דהא שייך במצות והוה ליה כאשה.
בשלמא חרש שוטה וקטן לאו בני דיעה נינהו. פי' ולאו בני שליחות נינהו, והק' ר"ת ז"ל בספר הישר וקטן מי אינו נעשה שליח והתנן קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא הגיע גט לידה מגורשת ומוקמי' לה בגמרא במס' קידושין בשיש לה אב, ותו אמרינן במס' קידושין קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט שמא נתרצה האב אלמא נעשית שליח לאביה.
וזו שהקשה מגיטין אינה כלום שהקטנה מתגרשת היא בעצמה אפי' עומד האב וצווח שהרי יש לה יד לזכות לעצמה וכי זכי ליה רחמנא לאב יד יתירה זכי ליה אבל לא להפסיד כחה, וזו שאמרו חוששין שמא נתרצה האב, תירץ הרב ז"ל משום דהוה ליה כתן מנה לפלוני ואקדש אני לך, הכא נמי תן מנה לפלוני ותתקדש לך הוא.
הא דאמרינן לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו. ה"פ: משום דה"ל שליח שלא נתן לגירושין שאי אפשר לו ליתן אלא ע"י אחרים שאמרו לו זה פלוני וזה פלוני, אבל שאר בני אדם כיון שאפשר לו אעפ"י שאינן מכירין נמי אחרים מלמדים אותם ונותנין לה והכי נמי משמע לקמן בפ' כל הגט בעובדא דאבא בר מניומי, ואין צריך לפנים.
הכא בח"ל עסקינן דבעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם. איכא דק"ל והא מצי שמע קול קולמסא וקל מגילתא דומיא דהוא בבית וסופר בעליה, ולאו קושיא דשאני התם כיון ששמע קול סופרים כותבים ומתקנים ואח"כ מסרו הגט לידה ודחי האי הוא, אבל הכא מי ידע מאי מסרו ליה אי גט אשה אי גט חוב ומפני אחרים אינו רשאי לומר זה נכתב בפני, א"נ התם מסתפי מיניה סופר ולא משקר אבל הכא דילמא גט חוב תיקן מתחילה.
אלא מעתה פתוח ונסתמא דמצי אמר הכי נמי דכשר. קשה לן התם נמי פסול דהא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ככל עדיות כדאמרינן ביש נוחלין והרב אב"ד ז"ל כתב דמשום עגונא אקילו רבנן הכי, ואינו מחוור היכי פשיטא ליה לאביי האי טעמא. ואפשר דבשאר עדיות פסול משום דלא מצי מכוון לא בארעא מדת מצרנהא ולא בגלימא מדת ארכה ורחבה ולא בנסכה מדת משקלותיו. וא"נ תימא מצי מכוון גזור רבנן אבל גט אשה דאכתוב קמיה ואימסיר לידיה כשהוא פתוח אע"פ שנסתמא יכול לומר גט זה שבידי בפני נכתב ובפני נחתם ובלבד שלא יצא מתחת ידו וא"נ בעלמא גזרינן הכא לא גזרינן דלא אתי לאחלופי וקא פשיט ליה לאביי.
עבד מהו שיעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה. פרש"י ז"ל וה"ה להולכה. וכן פירש הר"י הלוי בן מיגש ז"ל בשם רבו' ז"ל ממאי מדקאמרי פסיל ליה לנכרי מכלל דעבד כשר והיינו להולכה דלהביא תנן. וי"ל דה"ק מדקא פסיל לנכרי ולא פסיל עבד כלל ש"מ אפילו לקבלה כשר שאם היה פסול לקבלה הוה תני נמי הכל כשרין לקבלה חוץ מאלו ועבד דהא קתני כשרים לכתוב וכשרים להביא ואמאי שייר קבלה אלא הבאה וקבלה שוין ש"מ.
ל"א נ"ל, דבעי מיניה קבלה סתם ופשיטא להו דנעשה שליח וכיון דנעשה שליח יקבל דלא ס"ד דר' אמי פסולא אחרינא בהך ואתא ר' יוחנן וחדית אע"פ שהוא נעשה שליח לקבלה דגיטין מיהת הוי פסול לפי שאינו בתורת גיטין ולשון הגון הוא ואתקפתיה דר"א אתרוייהו בין לפשטיה דר' אמי בין לר' יוחנן דהא אמרי דבר שליחות הוא. תדע דכי קיימא לן שאין העבד נעשה שליח לא קשה לן מתני' לפי שלא חששו לדקדוקו של ר' אמי הואיל וכשפסלה משנתנו נכרי לא פסלתו אלא להבאה שאלו לדברי רז"ל מקשה נמי קשיא לן מתני' עד שהוצרך ר"ה ז"ל לומר שאין למידין מן הכללות.
וכן דעת הר"י בן מיגש ז"ל שלא פסלוהו אלא לקבלה אבל להבאה אפי' עבד כשר כסתם מתני' אלא שלא פי' ושאל לעצמו מאי שנא שליח הולכ' שליח בעל שליח קבלה שליח אשה מה בין זה לזה. ואנו יש לנו להשיב שליח הולכה אינו אלא כשליח דעלמא ובשליחות דעלמא איתנהו אבל שליח קבלה מכיון שהגיע גט לידו מגורשת והוא אין לו יד לגירושין הואיל ואינו בתורת גירושין וכן נראין הדברים שהעבד נעשה שליח להוליך גט מיד רבו שלו ליד עבדו ולקבל דוקא לא הכא נמי דוקא לקבל.
אבל מאחר שראינו לאבות העולם שפירשוה שה"ה להולכה אף אנו סומכין עליו ונאמר שהטעם לפי שאין העבד בתורת גיטין כלל ואין להם יד לגט. ועוד שמצאו להם ראיה בירושלמי דגרסינן התם אתא עובדא קמי ר' אמי בעבד שהביא את הגט פסול א"ר אמי אילולי ר' בא כבר היינו להתיר אשת איש ואפילו תימא לא שמע ר' אמי הדא דתני ר' חייא לא שמע מיליהון דחכמים ושמעינה מן הדא דאמר ר' זעירא ר' חייא בשם ר' יוחנן נראין דברים שיקבל העבד גט שחרור ואל יקבל גט אשה ור"י לא אמר אלא יקבל הא עבד והכל כשר ר' יעקב בר אחא בשם ר' אושעיא מעשה היה וכהנת היתה ולא חשו משום ריח פסול.
ונעשה כמי שהקנה לה א' מאיבריה. פירוש וגיטא ואותו אבר שוין כאחד ואע"פ שהמזכה לעבד בעלמא לא קניא הכא קניא ליה אע"פ שאינה יוצאה מרשות האדון וקיימא לן דעבד קונה עצמו בשטר על ידי עצמו משום דגיטו וידו באין כאחד דא"ר המשחרר חצי עבדו קנה גיטו וחציו נמי באין כאחד.
בארץ דאי אתי בעל ומערער משגחי' ביה איכא למימר לקלקולא קא מתכוונא ולא מהימנא. ואיכא למידק דיאמרו בפ"נ ובפ"נ ואי אתי בעל ומערער נמי לא משגחינן ביה דהא אפילו בארץ אי אמר מהני כדאמרי' בריש פ"ק ולאו קושיא היא דכיון דלא צריכין למימר הכי ושליח אחר לא אמר הכי חיישינן זימנין דלא אמר הכי ואתו למישרי אפומא הלכך בין אמרה בין לא אמרה אינה נאמנת ולא בעו רבנן לתקוני בכולהו שיאמרו כן דלא קיימא תקנתא דרבנן ומחלפן אטו שאר נשים כיון דמהימנא נמי אתו למימר בשאר שלוחים שיהו צריכין לומר כן בארץ ישראל וכל כה"ג לא תקנו רבנן לחצאין. ול"נ בארץ לא מהימנא כשנהגה בדין הארץ הא בארץ שאמרה נאמנת ובחוצה לארץ שלא אמרה כגון אותה מדינה אינה נאמנת.
ומה נשים שאמרו חכמים וכו'. פי' בנשים אלו דר בחוצה לארץ פשיטא ליה טעמיה דאביי. אבל אשה עצמה מספקא ליה בחוצה לארץ שהרי יש לחוש שמא עיניה נתנה באחר וגבי מת בעלה נמי אינה נאמנת אלא מתוך שאינה יכולה להכחישתו ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלתה עליה בתחילתה אבל גבי דליכא למימר הכי שהרי יכולה להכחישתו אין חומר בסופה שתהא נאמנת לפיכך הוצרך לרבות לה מק"ו דחמש נשים אבל אשה עצמה בארץ ודאי נאמנת.
חצרה הבאה לאחר מכאן. פרש"י ז"ל שהניחו הבעל בחצר ראובן ובאת וקנאתו ממנו ואחרים השיבו א"ה לא דמי לשלוחו של בעל שהרי אינה ברשותו כלל ופירשו כמו שהניחו בעל בחצרו ומכר לראובן וראובן חזר ומכרה לה והא דמי לשלוחו של בעל שהוא סבר דחצר מתורת שליחות איתרבאי וכשלוחו של בעל דמיא.
הא דאמרינן ואיבעית אימא הוי שליח להולכה עד דמטית התם ואימא קמי בי דינא וכו'. ה"ה דלישנא קמא נמי בפני בי דינא בעי למימר הכי משום קיום כדאמרינן בפרק קמא ומקמי דלימסר ליה נמי לשליח שאינו נאמן אלא בעוד שהגט בידו אלא ללישנא קמא שליח ראשון דהיינו אשה משום שני שלא בב"ד שאין השני צריך כאן לומר שליח ב"ד אני שהרי אשה זו יודעת בו ואין לה לחוש וללישנא בתרא לעולם אין מקבלין גט מיד שליח שני עד שיאמר שליח ב"ד אני בשעת גירושין כמטבע שתקנו חז"ל, כנ"ל.