חידושי הרמב"ן על הש"ס/גיטין/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סג עמוד א[עריכה]


בשלמא אי אתמר איפכא וכו'. אי ק"ל למה לי כולי האי לימא בשלמא אי איתמר כיון שהגיע גט לידה מגורשת ש"מ דאדיבורא דידה קא סמיך לאו קושיא היא חדא דכיון דאמרו ש"מ אדיבורא דידיה קא סמיך אמר רב אשי אי איתמר איפכא ש"מ הכי דאדיבור' דידה קא סמיך כדקאמרת ועו' דאה"נ דאי אמר רב נחמן שהגיע גט לידה מגורשת ש"מ דאדיבור' דידה סמיך אלא מיה' כיון שאפשר לרב נחמן לומר כן לא אמר רב אשי אי איתמר הכי בטעותא.

אלא אמרינן כיון שנתן עיניו לגרשה תגרש כל היכא דמגרשה הכא נמי וכו'. פירש"י ז"ל דלא לרב אשי פריך דלדידי' שפיר מתרצא בהכי כדתריצנא טעמא דמתניתין משום דהתקבל והולך קאמר ותחלה נעשה שלוחו ולא איצטרך למימר הכא טעי אלא אליבא דלישנא קמא דקס"ד דטעמא דרב משום דאדיבורא דידיה סמיך.

ואיכא לפרושי דהשתא קס"ד דלא לשון הולך הוא אלא לשון קבלה אלא שמתוך שנתן עיניו לגרשה אנו אומרים לא על דעת שליח קבלה בלבד נתן לו אלא על דעת שתתגרש בו מ"מ אע"פ שלא א"ל אלא לשון קבלה. נעשה שליח להולכה במסירת הגט לידו ואין חוששין שמא אף השליח לא נעשה שליח אלא לקבלה אבל לא לקבל עליו שליחות הולכה מעול' שאף הוא כיון שידע שנתן עיניו לגרש על דעת שתתגרש מ"מ קבל אף כאן נמי נימא כיון שנתן עיניו לגרשה תגרש מ"מ ולא אמ' כמה שאמרה אלא א"כ אמרה כ' ואלו לא אמרה כן יהא שליח להולכה והשליח שידע שעל דעת שתתגרש מ"מ נמסר לו סבר וקביל.

ומפרקינן התם שאני דאמרינן האי לשון קבלה לשון הולכה הוא שאדם יודע שאין שליחות לקבלה לבעל אבל הכא הוא טעי ושליח דאטעי כי בטל שליחותו מהולכה לגמרי ומימר אמר לא תתגרש מעולם.


דף סג עמוד ב[עריכה]


הא דאמרי' ספק ממונא לקולא. ק"ל, מי דמי, דילמ' הולך בגיטין לאו כזכי דמי ובפקדון כזכי כדאשכחן נמי בו פלוגת' בין מתנה לפקדון דבמתנה לאו כזכי הוא בודאי כדאמרי' בפ"ק הלכה כר"ש הנשיא ולא מספקא לן כלל וה"נ משמע בההיא דריש פרק השולח ובפקדון קי"ל כרב דתניא כוותיה. וא"ל דסבירא להו בגמ' דגיטין נמי כיון שעשאתו האשה שליח קבל' וזה נותן לו סתם דמי לפקדון אבל מתנה שהוא עושה שליח מעצמו אין רצונו ליתן אלא במתון וחוזר ונמלך ולפיכך הן שקוליןלהקשות עוד מפקדון.

ויש עוד לומר דכיון דפלוגתא היא ואיכא תנאי טובא דסברי הולך כזכי בכל מקום ואפילו במתנה בשלהי פ"ק ולא שמעינן ליה לרב דמשוי להו חלוק תפיס גמר' דעתא דאמר כזכה כולהו ומתרץ לדרב לרווחא דמילתא אפילו להאי סברא ומיהו אנן כמסקנא דברייתא קי"ל ולא מספקא לן מידי דגט אלא דקי"ל דהולך לאו כזכה כאביי דהוא בתרא דאמר התם בפ' השולח נקטי' שליח מתנה כשליח הגט כלומר שליח מתנה הוא שדומה לשליח הגט לענין הולך לאו כזכה ואפילו עשאתו האשה שליח וכדמפרש התם ומינה דשליח הגט לשליח מתנה דמי ולא לשליח פקדון לאפוקי מהך סוגיא וכיון דקי"ל כר' נתן בהונך בתן נמי קי"ל כוותיה דודאי ר' נתן בתן נמי פליג והולך ותן לה קאמר והכי מתניא בתוס' ובירושלמי ואע"ג דאיתמר בפ"ק כל האומר תנו כזכו דמי ה"מ בשחרורי עבדים דמילתא דזכותא הוא ולא עביד דאמר הכי אלא לאחר גמר דעתו ופעמים שנותן דמי עצמו ויוצא וה"ל כחו' אבל תנו דחוב' כגון גיטי נשים אינו כאומר זכו ואע"פ שעשאתו שליח וה"ה לשליח מתנה כטעמא דפרישית דהולך ותן שוים נינהו’זהו דעת רבינו ז"ל בדברים הללו.

ודעת תלמידו הר"ם ז"ל דתן והולך שוין בגיטי נשים ודעת אחרת דהלכתא כרב דאמר חולצת וגבי מתנה ממונא בחזקת נותן הוא ומפקי מיניה והיינו דר"ש הנשיא ורב יוסף ודאביי לא דאיק לי דא"כ הולך בכל מקום ספק הוא ודינו שוה בממון לאוקומיה ממונא בחזקת מאריה וכן בגיטין להעמיד אשה בחזקת אסורא ולא הי' ליה למימר שליח מתנה כשליח הגט ולא למימר הולך לאו כזכה ועוד דכיון דממונא ביד שליח אי ספק הוא אדרבא יחלוקו או שודא כתנאי דהתם ולא פליג ר"ש הנשיא בהא ועוד דהולך מנה לפלוני שאני חייב לא מסיקי' בלא פלוגתא תניא כוותיה דרב ולא מייתי עלה אידך ברייתא דפליגי בה כמה תנאי ואמרי' בה דכ"ע הולך לאו כזכה.

ולישנא דברייתא הכי הוא הכא קתני שאני חייב לו והכא הולך מנה לפלוני סתם ועוד ר' יהודה הנשיא היינו ר' והתם קאמר הולך לאו כזכה והכא בגט קאמר הולך כזכה.

ועוד מצינו בתוספתא (א,יא) מפורש בהך דתניא כוותיה האומר תן לו מנה שאני חייב לו תן מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי הולך מנה לפלוני שאני חייב לו וכו' רצה לחזור לא יחזור וחייב באחריות עד שיקבל את שלו הולך מנה לפלוני תן מנה זו לפלוני אם רצה לחזור ומצאו שמת יחזיר לנותן אם מת יחזיר ליורשיו התקבל שטר מתנה זו לפלו' זכה במנה זכה בשטר מתנה זו ואם רצה לחזור לא יחזור ע"כ מפורש בתוס'.

וכן בירושלמי תני לה הכי, דקאמרינן התם א"ר אילא המעשר בחוב כלומר שאם אמר הולך מעשר לפלוני בן לוי זכה לו ושמעינן מינה בהדיא דמתנ' דינא לחוד ופקדון דינא לחוד הילכך נקטי' דרב בפקדון ודאביי ודרב יוסף במתנה ואינהו גופייהו כרב ס"ל בפקדון כדאמרינן שליח מתנה כשליח הגט וכדפרישית.

הוה עובדא ואצרכ' רב יצחק בר שמואל בר מרתא גט וחליצה. תמהני על הסכמת רבי' האי גאון ז"ל וריא"ף ז"ל שפסקו כר' חנינא מפני זה המעשה והא דרב נחמן במעשה דידיה אם איתת קאמר ולא איפשטא ליה דאיתא אלא איפשטא ליה דלא בעי' חזרה שליחות אצל הבעל ומאן דאצרכא גיטא וחליצה נמי לא איפשטא ליה דאיתא ליה לדר' חנינא וכ"ת א"כ תיפוק לי' משום דרב דילמא מעשה דרב יצחק הכי הוה דשוייא אשה לשליח לקבלה מעיקר' ושויה בעל בתר הכי שליח להולכה וא"ל הבוה ניהליה לשליח קבלה שלה דאי למ"ד משום חצר ליכא ואי למ"ד משום קפידא דבעל ליכא כדאמרי' בשלהי פ' כל הגט ור' נחמן כי שלחה לקמיה דר' אמי הכי שלחה התם נמי בעינן שתחזור שליחות אצל הבעל או לא. ואם איתא לדר' חנינא נפקא מיניה לדידיה וא"נ ליתא נפקא מינה כדאמרן.

ושמא מפני שאמרו כאן בגמרא מאי בינייהו ולא אמרו א"ב דבעל לא קפיד דסברי רבנן דלמ"ד משום בזיון אע"פ דלא קפיד נמי פסול גזירה זו מפני זו וההיא דאמרינן בשלהי פ' כל הגט בעל לא קפיד דחייה היא או לא קיימינן במסקנא.

ועדיין אני חוכך בזה להחמיר חדא דמילתא דטעמא היא דכיון דהוא לא קפיד אנן לא קפדינן ולא גזרו משום זו כשם שלא גזרו היכא דשווייה שליח מעיקרא אטו שויא שליח בסוף דהא שליח קבלה מיד בעל גופיה משום דלא קפיד הוא כדפרש"י ז"ל ועוד דאשכחן ליה בירושלמי נמי הכא א"ר אמי הלכה כרשב"ג דאמר טול לי שא לי יהא לי בידך חד בר נש שלח גיטא לאיתתיה אמרה ליה יהא לי בידך הוה עובדא קמיה דר' אמי אמר אם רצה להחזיר לא יחזיר נראה שלא גרסינן לא יחזיר אלא יחזיר גרסינן מה ופליג שנייא היא יהא לי בידך א"ר חזקיה אנא ידע רישא וסיפא אשה אחרת עשתה שליח לקבל גיטה משליח בעלה אתא עובדא קמי דר' אמי אמר אם רצה להחזיר לא יחזיר מחלפא שטתיה דרב תמן אמר ר' הונא בשם רב אין האשה עושה שליח לקבל גיטא משליח בעלה והכא הוא אמר הכין אני אומר אחר הדלת היה עומד ושמע את קולה כלומר ולא קפיד והא דלא אמרינן איכא נמי הא בינייהו וכן דרך התלמוד בכל מקום כאותה שאמרו בפ' המניח את הכד (דף נ"ג) מאי בינייהו הקדישו ניזק א"ב ובאותה שמועה עצמה מפורשים דברים אחרים דאיכא בינייהו ועוד דאכתי נפקא מינה לספיקא דאורייתא למיחש לולד משום ממזרות דלמ"ד לא בעינן שתחזיר שליחות אצל הבעל דאורייתא גיטא מעליא ופסול משום גזירה דרבנן ולמ"ד לא חזרה שליחות גט בטל הוא תצא והולד ממזר ומאן דאצרכה גט וחליצה ופי' דמספקא דאורייתא החלוץ ועושה הולד ספק ממזר ואם נשאת תצא הא לרבנן ודאי חלצה כרב ומיהו למ"ד משום בזיון דבעל אפשר דפיסולא דאורייתא הוא דמסתמא קפיד ואפשר דכולהו משום גזרה נסבו לה כלומר שמא יקפי' ויוציא לעז או שאם הקפיד קפידתו קפידא ומסתמא גזרו בכולן וכן נראה מדלא אמרו א"ב לחוש לפסול תורה דהא הוה להו לאשמועינן.

ור"ח ז"ל פסק נמי כר' חנינא ואמר משום דרב תלמי' לגבי ר' חנינא ומיהו סוגיין בשלהי פ' המביא כרב רהט.

ור"ה ז"ל כתב והלכה כרב משום דהוה ליה דבר שבערוה ודבר שבערוה חולצת הוה עובדא ואצרכה רב יצחק בר שמואל בר מרתא גט וחליצה תרתי גט מחיים וחליצה לאחר מיתה. ורב שמואל בן חפני גאון ז"ל הכי כתב שלא תקבנו שלוחה מיד שליח הבעל כרב ובעל מתיבות הכי ס"ל וקאמר דכל רב ור' חנינא הלכה כרב ולא ידענא טעמיה.

ואיכא מאן דכתב דהכא ליכא משום בזיון דבעל ומשום דקא לישה לה הוא דלא קבליה ומשום חצרה הבאה לאחר מכן ומ"ה אמ"ר נחמן אם איתא לדר' חנינא אבל הכא דאיכא משום בזיון דבעל חיישינן וליתא להאי טעמא דהא סתמא קאמר ומ"ד מספקא דהא סתמא קאמרי' ומ"ד לא מספקא להשתא לקבל גיטא בזיון דבעל הוא.

וכתב הראב"ד ז"ל לפי הירושלמי שמפליג בין יהא בידך בין יהא לי בידך בין לחלוק בין טול לי גיטי ושא לי לטול ולפי הירושלמי הא דאמרינן בגמר' דילן בההוא מעשה דההיא איתתא דאמרה ליהוי בידך וחשבי ליה שליח קבלה כדאמר' ליהוי לי בידך הוה עובדא ולישנא דגמר' לאו דיקא כך כתב הרב ז"ל ומיהו מסקנא דירושלמי לא קיימא אלא משום דאשכחן בקדושין התקדשי לי במנה תנם לאבא ולאביך אינה מקודשת שיקבלם לי מקודשת ותניא נמי בתוספתא הרי זה גיטך ואמרה תנהו לפלוני אינה מגורשת שיקבלו לי הרי זו מגורשת ומה לי תנהו לפלוני מה לי יהא בידך כל זמן שלא אמרה לי אינה מגורשת ועוד דהא אשכחן במתני' טול לי וברייתא קתני בכולהו שא לי יהא לי טול לי ואין לנו אלא לשון החכמים ומיהו התקבל סתם נמי משמע לשון קבלה.

ובהלכות רבי' ובפ' ר"ח ז"ל גרסינן בההוא עובדא דר' נחמן ליהוי פקדון בידך והאי לישנא כיהא לי בידך דמי דבעל לאו לפקדון מסריה ניהליה.

הא דתנן ואפילו הן הראשונים והן האחרונים או א' מן הראשונים וכו'. תימה הוא פשוט אדרבא הן הראשונים הן האחרונים עדיף אבל כשאינן הן מיחזי כחצי דבר אע"פ שאינו חצי דבר משום שמכיון שמינתו שליח נעשה ידו כידה מעתה ולשיתן לו תתגרש וי"א סד"א ליחוש שמא נוגעין בעידותן הן כדאיתמר בכתובות משחתמו אין מעידין עליו וחותם וזה אינו כלום אבל אין לשון אפילו בכאן לרבותא אלא למעט בעדים והכי קתני צריכין ב' כתי עדים ואם רצו והולכין למקום הבעל אינה צריכה אלא כת א'.


דף סד עמוד א[עריכה]


בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין. פי' רש"י ז"ל שהגט נתון ביד שליש והוא אומר שהיה שליח לקבלה ונתגרשה בקבלתו, ואין זה מחוור לי אלא בשהיה ודאי שליש לקבל כמו שיתבאר.

רב הונא אמר בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה יהיב לה. איכא דק"ל אלא מעתה היכי שליח מביא גט ממדינת הים הא אי אתי בעל ואמר לפקדון מסרתי' ניהליה נאמן ואנו דאמרינן לעיל בפ"ק דאי אתי בעל ומערער לא משגיחנן ביה וכן נמי בארץ ישראל אי אמר מהני כדאמרינן הואיל ויצא הדבר להתיר יצא וזו אינה קושיא שאין טענה זו של רב הונא אלא כששניהם בעיר א', וכן פירש"י ז"ל.

ודאמרינן בפ"ק דאי מערסא לערסא משכונה לשכונה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם לטעמיה דרבא דאין מצויין לקיימו אתי שפיר ואי כרב חסדא ס"ל א"נ משכונה לשכונה בשאמר הבעל כתבו ותנו והלך לו לעיר אחרת וי"ל דכ"ע כיון דתקון בכ"מ שאין עדים מצויין צ"ל כן ומיהו לא מהני בעיר א' לגמרי שאינו נאמן לומר בגירושין במקום שהבעל מערער אי ליכא עדים.

ואית דבעי מימר דשליח להולכה נאמן שלא רצה למסור לה שתתגרש מיד אבל שליח קבלה אינו נאמן שכיון שידו כידה לדיד' מסר ליה, ולא דאיק.

ויש לפרש שלא אמר רב הונא אינו נאמן אלא כל זמן שהגט ביד שליח אבל משהגיע גט לידה שוב אין הבעל נאמן אע"פ שאינה טוענת ברי ומודה בה רב הונא דהא הימניה ועבד איהו הימנותא אבל כל זמן שלא מסרו לה אע"פ שהאמינו מתחלה עכשיו כיון שלא עשה שליח שליחותו לרב הונא אינו נאמן ושמא זהו מ"ש רב הונא אם איתא דלגירושין יהביה ניהליה בעל לשליח לדידה הוי יהיב לה השליש ולא היה מעכבו בידו וכיון שלא מסרו לה ש"מ לפקדון יהביה ניהליה ולצעורי מכיון א"נ עכשיו נתן עיניו בה וזה יותר מחוור לי מפי' רש"י ז"ל משום דבעל משום כיסופא לא יהיב לה לדידה כדאמרן בפ' הניזקין (גיטין נ"ה ע"א). (כאן חסר)

ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה. פי' לא משום מיגו דהא ליכא מיגו גמור שהאשה לא היתה מקבלתו מידו לומר שהיא מגורשת שאינה מקלקלת את עצמה, אלא מתוך שהיה בידו למסרו לה מתחלה ואם רצתה הולכת ונשאת בו הרי הוא כמו שאומר לו נאמן תהא עלי, כענין שאמרו באומר נאמנת עלי שלא פייסתי, הלכך אע"פ שאין כאן מיגו נאמן הוא כדין כל שליש דאע"ג דנית ביה מיגו נאמן כדאמרינן בסנהדרין בפ' זה בורר גבי ההיא סבתא דאפיקא שטרא מתותי ידה ואמרה ידענא ביה דפריעא הוא ולא הימנה רב נחמן משום דכיון דאתחזק שטרא בב"ד אי בעיא קלתה לא אמרינן, ואותבי' עליה מהא דתני' ושליש נאמן משניהם ואסיקנא בתיובתא, והא דאמרינן לקמן אי אמר' קמאי דידי לגירושין יהביה ניהליה מהימנה מיגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהליה, ה"ק מיגו דאי בעי שקיל גיטא מיניה ואמרה לדידי יהבה מהימנה דכי אתו לב"ד הוו יכלו למעבד הכי, וכי האי גוונא הוי מיגו כדאמרינן מתוך שבידו לגרשה, ואי בעיא קלתה, וטובא בכי האי גוונא.

ובתשובה לרבינו יצחק ז"ל ראיתי שפרשה בשליח להולכה ובשהגט יוצא מתחת יד האשה וכן משמע כי ההוא דאתמר בשלהי שמעתא.

והביא ראיה מדאמרינן לקמן אי אמרה קמאי דידי לגירושין יהביה ניהליה מהימנה מיגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהליה, ולזה הפי' כשהבעל ואשתו בעיר אחת עסקינן כמו שכתבתי למעלה ומש"ה אמר רב הונא לדידה הוה מסר לה ולא אמרינן משום כסופא הוא, אלא בשאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה שרגלים לדבר, אבל בשאין שניהם בעיר אחת שליש נאמן.

וה"נ משמע בשלהי המביא תניין דקאמרינן גבי נשים שאין נאמנות לומר מת בעלה, בארץ דאי אתי בעל ומערער משגחי' ביה, איכא למימר לקלקולה קא מיכוין, בחוצה לארץ דאי אתי בעל ומערער לא משגחי' ביה מהימנה ולא חיישינן דילמא בעל אפקדיה גבה, א"נ איהי שקלתיה מיניה ואיהו לא שויא שליח, אלמא איהי מהימנ' בדאמרה שליח הבעל אני לגירושין, אלא דאיכא לדחויי התם משום דלא חיישינן להכי דבעל לא מפקיד גבייהו משום דחשדינן לקלקולי אהדדי, אבל משום דילמא מזוייף הוא חיישינן, וזה דיחוי רחוק ואינו כלום, ועוד דכל השולח גט ממדינת הים שתקנו לומר בפני נכתב מפני שאין עדים מצויין לקיימו וחששו שמא יבוא הבעל ויערער אי בשעשאו שליח בעדים מאי הרי עדים מצויין לקיימו דמי לאתיוה בי תרי כיון דהם צריכין ומזומנים לבוא עם הגט ולהעיד בו כדפרישי' בפ"ק ואלו בבא ביחיד וחששו לערעור הבעל בזיוף ובודאי דרך טענת זיוף לומר היא זייפתו ולא שלחתיו ואין חוששין לטענה זו במקוים או במקום שמצויין לקיימו ש"מ שליח נאמן ולא מפני התקנה אלא מן הדין לפיכך לא חששו לעירעור הבעל אלא לטענת מזוייף והוא מדבריהם ומשום עגונה אקולי בה להמוני עד אחד כדאיתא בריש פ"ק אלמא אי מערער לא שלחתיו לא מהימן כלל מן הדין.

וכן אמר ה"ר יעקב בתשובתו דכולה שמעתין בשליח ולא בשליח דשליח של מקום אחר נאמן הוא מהנך כולהו דאמרן, ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה ותלה הדבר ברשותו שאם רצה מוסרו לאשה והיא הולכת ונשאת על ידו וכיון שעשה כן נאמן.

תנן האשה שאמרה וכו' ואמאי להימניה לשליש. ולא יהא צריך עדים כלל. לרב חסדא דקס"ד צריכה שתי כתי עדים לעולם אע"פ שהגט יוצא מתחת ידה, וטעמא משום דבעל נאמן לומר לפקדון מסרתיו לשליח ולא בתורת שליחות קבלה נתתי לו.

ומפרקינן מי קא נפיק גיטא מתותיה ידיה כלומר מי מיירינן בשליח שבא להתיר בגט שבידו שיהא נאמן הא ודאי מתני' הכי קתני צריכה שתי כתי עדים בשדעתו לקרעו ושתתגרש מיד בקבלתו לאחר קריעת הגט.

ואקשינן תינח אמרה כלומר כיון דאמרת שדעתו להתירה בקבלה שלו קודם שיגיע גט לידה שהרי קרעו ודאי צריכה היא לשנים שיאמרו בפנינו אמרה לו, שאין לומר הא הימניה בשאין לו עדים שהוא שליח לקבלה כל זמן שהגט בידו, שהרי לא האמינו אלא שאם מסרו לה יהא נאמן עליו מאחד שאם רצה הרשות בידו למסרו לה הלכך צריכה כת אחת שיאמרו בפנינו אמרה לו, אבל משיש לו עדים שהוא שליח קבלה למה צריכה כת אחרת שיאמרו בפנינו קבל אפי' לא היו שם עדי קבלה אלא שנים שראו הגט בידו בדלא קרוע נאמן ומגורשת דהא הימניה אפי' כשהוא ברשותו שהרי ידו כידה של אשה וכשם שהאשה שהיה גט יוצא מתחת ידה אינה צריכה לעדים של קבלה, כך זה משנעשה שליח שלה והרי גט בידו אינו צריך עדי קבלה ואם רצה אחר כן לקרעו בפני עדים או בב"ד הרשות בידו כאשה עצמה אלא ש"מ דלא אמרינן הימניה וקשיא לרב חסדא.

ומכאן משמע שלא אמר רב חסדא שליח נאמן אלא או בשמסרו ליד האשה או שהיה ודאי שליח לקבלה כמו שכתבתי לעיל, וליכא לפרושי קבל למה לי הרי הקרעים בידו לפי שאין הקרעים ראיה שאפשר שנמלך בעל שלא לגרש וזרקו קרוע וזה מצאו באשפה, ואפי' באשה עצמה אינו ראיה דאמרי' בפ"ק דמציעא וכ"ת דקרעו לגיטא אמרה בעינא לאנסובי ביה, ואיתא נמי בפ' הכותב.

וללשון שפרשתי דבהגיע גט לידה ד"ה עד נאמן נמי יכולתי ליישב פירכא דליהמניה לשליש בלא עדי קבלה קאמר ומתרץ ליה, ומקשי' תינח אמרה דעלה לא מקשינא לך כלום, אבל קבל למה לי, ואין לי להאריך.

ואקשינן תו לרב חסדא קרע למה לי, פי' מתני' קא מפרש ואזיל וכך פרש"י ז"ל למה ליה למקרעיה.

הא דאקשי' אדר' יוחנן ולהימניה לשליש. יש לפרש דאפי' לרב הונא פריך משים דהכא כיון דהבעל אמר לגירושין ומהימן לר' יוחנן ולא נסתפק לנו אלא אם הגיע הגט לידה ושליש אומר כן נאמן דהא איכא מיגו גמור שאם רצה מוסרו לאשה שהרי היא מקבלתו מידו, ולא דמיא להא דלעיל דהתם ליכא מיגו שהיא לא תקבל מידו שלא תהא מקלקלת לעצמה כמו שפרשתי, ועוד דהא ליכא טעמא דרב הונא דאמר אם איתא דלגירושין יהביה ניהלה, לדידה הוה יהיב לה, דהא בעל אמר דלדידיה יהביה ומהימן הלכך לר"י בין לרב הונא ובין לרב חסדא מהימן.

והרב ר' אפרים ז"ל כתב כיון דליכא הכחשה לכ"ע שליש נאמן ולא גמרינן מאי דאית ביה הכחשה ממאי דלית ביה הכחשה.

אבל רבינו הגדול ז"ל אמר דאליבא דרב חסד' מקש'נן וכיון דסוגיין הכי הלכתא כוותיה, ולא מחוור שאפי' כדבריו אין זו ראיה דהכי מקשי נימא ר' יוחנן כרב הונא ס"ל.

וראיתי בנוסחא ראשונה מכתיבת יד הקדוש ז"ל שהיה כתוב בה חזינן מאן דפסק כרב חסדא ואנן לא סבירא לן הכי דרב הונא רבו של רב חסדא היא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב הלכך הלכתא כרב הונא, ועוד כתוב בה ונהימניה לשליש מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דלהימניה, ואי קשיא לך הא קמייתא דאמרינן שליש לא מהימן ואע"ג דקא נפיק גיטא מתותי ידיה, והכא אי נפיק לך גיטא מתותי ידיה נאמן, התם בעל קא מכחיש ליה אתרע ליה שליחותו, והכא בעל קא מהימן ליה ע"כ, והרב ר' אפרים תולה דינו בנימוקו של רבו ז"ל.

הא דאמרינן אסור בכל הנשים שבעולם. הקשו בתוספות וכל הנשים שבעולם יאסרו לינשא שמה השליח הזה קדשה לזה, וא"ת שהן נאמנות לומר לא נתקדשנו, א"כ יהא הוא מותר בכל הנשים האומרות קרובות שלהן לא נתקדשנו לו, ומתרצים נאמנות הן להתיר את עצמן ואין נאמנות להתיר לאחרים.

ועוד הקשו כל הקטנות שבעולם יאסרו לינשא שמא קדשה אביה לזה השליח עד שיאמרו לא קדשתיה לו אבל מת אביה או שהלך למדינת הים יאסרו עולמית, והם ז"ל מעלים השמועה שהיא קנס משום שעשה שלא כהוגן ולדידיה קנסו ולא לאחרים, והא דתלו מלתא משום ששלית עושה שליחותו ולחומרא דאי לאו הך חזקה לא עבד איסורא.

ואין דבריהם בכאן מתחוורים כלל דמ"מ הכניס עצמו לספק הזה, ועוד מה איסור בזה וכי היה לו לחוש שימות השליח, ועוד אי משום קנסא איך עלה בדעתם בגמ' לומר דאפי' לקולא נאמן כך כאן ובמ' חולין, ועוד דבמ' נזיר פ"ב ענין קן סתומה שפרח גוזל אחד מה לאויר יקח זוג שני, ומקשינן אלו שאר קינין דעלמא מתוקן ואמאי כל חדא וחדא נימא היינו היא שם הם נדחקין הרבה שהם נצרכין לפרש שלא הקשו אלא לאיסור קינין דעלמא לזה משום קנס שלא שמר קנו.

אלא כך ראוי לומר דכל הנשים מותרות לינשא ואפי' קטנות שמת אביהן לפי שבחזקת פנויות הן ואין חזקת שליח עושה שליחותו מוציאן מחזקה, ועוד חזקה על האב שאינו מקדש בתו ושותק לקלקל עליה אלו קדשתן הוה מודיע לה ולאנשים הרבה, אבל הוא אסור בנשים שיש להן קרובות לפי שאין חזקה של קרובות שאינן באות לידון לפנינו מועלת לו, הא אלו באות קרובות ואמרו לא קדשנו שליח ודאי מותר בהן דעד אחד נאמן באיסורין, וכל שכן הכא דלא אתחזק איסורא וחששא בעלמא היא, וכ"ש שמתוך שנאמנות על עצמן ונשאות לאחרים נאמנות הן לזה, כן נ"ל.


דף סד עמוד ב[עריכה]


הא דתנן נערה מאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה. וכן זו ששנינו בסיפא כל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש מפורשת במס' קידושין בפרק האיש (מ"ג ע"ב) בס"ד.

הא דאקשינן אלא לאו דלא אתיא שתי שערות. ק"ל, מאי קושיא ההיא בשיש לה דעת גדול מחפץ ומצניעו ומחזירו לאחר שעה, ולאו מלתא דשמואל לאו משום שאין לו דעת אלא משום שאין יד לקטן לזכות לאחרים לעולם עד שיביא שתי שערות, וכן כתב רבינו הגדול ז"ל.


דף סה עמוד א[עריכה]


והא דאותיב רב חסדא מערימין על המעשר שני, קשיא התם לזכות לעצמו הוא שהם זוכין במעות לעצמן, ושמא משום שהן פודין ומזכים אחרים בפירו' כגון שאמר להם בעל הבית פדו לי משלכם דלא אינהו זכו בפירות ויחזרו ויקנו לבעל הבית אלא מיד ההקדש הן זוכין לו וכן משמע בירושלמי בפ"ד דמעשר שני, א"נ י"ל דלשמואל כיון דאמר שאינו זוכה לאחרים משמע דסבירא ליה שאין זכייה לקטן מן התורה ואע"פ שמתגרשת מידי דהוה אפקחת בעל כרחה דאמרינן גבי שוטה במסכת יבמות בפרק חרש (קי"ג ע"ב).

הגיעו לעונת נדרים נדריהם נדר. פירש"י ז"ל שנה אחת לפני גדולת' וחולצת אם הביאה סמנים ולא אמרינן שומא נינהו אבל קודם הזמן הזה קטנה היא ואינה חולצת דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש ולא דאיק משום דרבא גופיה הוא דאמר בפ' יוצא דופן (נדה דף מ"ו) הלכתא תוך זמן כלפני זמן ואף ע"פ שהביאה סמנים שומא נינהו ורב שמואל בר זוטרא מתני לה לשמעתא דרבא בהא לישנא אמר רבא קטנה כל י"ב חדש ממאנת ואינה חולצת מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת משום דחוששין שמא נשרו.

ור"ת ז"ל פירש בספר הישר שלו בשלא הביאה ב' שערות ורבא כר' יוסי ס"ל דאמר איש כתוב בפרשה ואשה בין גדולה בין קטנה דהכי אמרינן בהדיא בפ' מצות חליצה א"ר אמי מדבריו של ברבי נלמוד קטנה חולצת בפעוטות רבא אמר עד שתגיע לעולת נדרים והלכתא עד שתביא ב' שערות.

ואי ק"ל הא דאמרו בפ' יוצא דופן מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת א"ל האי לישנא דמר שמואל היא ואיהו לא ס"ל לההוא דרבא ומאן דמתני לישנא קמא הוא דקאמרינן בהאי ולפי הפי' הזה אין הלכה כרבא במדה זו. והגאונים כתבו סתם לפיכך יש לדחוק לדעתם דרבא אמדות שבקטן קאי ועולות הנדרים של קטן הוא מבן י"ב שנים ויום א' עד י"ג שנה ויום א' שבתוך הזמן הזה הוא שבודקין לזכר אם אמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו נדריהן נדר והקדשן הקדש ואפילו הביאו שערות נדריהם נבדקין וכנגדן בקטנה חולצת כלומר שהגיעה לימים הללו שהיא בת י"ב שנים ויום א' דלגבי קטנה גדולה היא והוא שהביאה סמנין שהאשה ממהרת לבא מפני האיש כמו שמפורש שם במשנת יוצא דופן ולאו עולת הנדרים של קטנה קאמר אלא עולת הנדרים של קטן ואל תתמה על לשון הגמר' שהוא קורא אותה קטנה והיא נערה שמתוך שאמרו ג' מדות בקטן אמרו כן ואמר וכנגדן באשה חולצת.

וזו שאמרו ביבמות רבא אמר עד שתגיע לעולת הנדרים דאלמא שכיון שהיא בת י"א שנה ויום א' שהיא עולת הנדרים לנקיבה חולצת ל"ק דההיא לדבריו דברבי קאמר [וליה] (ולמה) לא ס"ל ואפשר דרבא גופיה הוא דמסיים התם והלכתא עד שתביא כלומר לברבי עד שתגיע לעולת הנדרי' לדידן קי"ל עד שתביא אלא שיש רגלים לפר"ת ז"ל משום שכאן וכאן שיעור א' הזכירו.


דף סה עמוד ב[עריכה]


גיטא לא ליהוי עד דמטית למתא מחסיא. וק"ל וכי מטי התם מיהא הוי גט והא לא חזרה שליחות אצל הבעל י"ל דהא משעה ראשונה לקבלה וידו כידה ולא הוא שליח להולכה כלל אלא שהתנה עמו שלא תתגרש אלא באותו מקום ואין צורך לכך אלא משעה ראשונה שליח להבאה וכי מטי למתא מחסיא הוא שליח לקבל הרי האשה נעשה שליח להבאה וקבלה והבעל להולכה בלבד.

רש"י ור"ח ז"ל סבורין שאין האשה עושה שליח להביא אלא לקבל מפירושיהן בפ' השוכ' את האומנים (ב"מ ע"ו ע"א). והר"ם הספרדי ז"ל כתב שהאשה עושה שליח בין בקבלה בין בהבאה ואין בידי להכריע אלא שדבריו נראין בטעם וכן הסוגיא מוכחת כפשט' ואין לי להאריך ובהלכות גדולות אמרו באשה ומשויה נמי שליח להולכה.

ול"ק כאן בשלו כאן בשל חבירו. פירש"י ז"ל דגבי עירוב אפילו לרבנן ליכא קפידא אלא שמערב לו בפירות חבירו וכן פי' איכא פירי דמגדל ואיכא פירי דשובך בשאמר ערב לי מפירות פלוני שיש לו במגדל ואינו מחוור אלא ה"פ בשלו איכא קפידא אבל א"ל חבירו אני אערו' לך משלי וא"ל ערב בתאנים וער' לו בתמרים ודאי ליכא קפידא שהרי משלו הוא נותן לו ומה שירצה מקבל ממנו ופירי דמגדל ופירי דשובך בשלו ואית בהו קפידא, וזה פי' יפה.


דף סו עמוד א[עריכה]


שלחו מתם מחמרא כדי ליפות כחו. פירש"י ז"ל שיהא כל היין לו לאחריות שאם א"ל תנו לו יין אם החמיץ מן היין מאה חביות היו היורשין אומרים לו שלך החמיץ ואם אמר דמי מחמרא ומכרו ממנו קצת ואבדו המעות אמרו לו אבדו מעותיך הילכך אמר מחמרא דמשמע יין לדמיו שהכל אחריות לו.

ובתוס' השיבו דודאי אינו מפסיד אלא לפי חשבון שהרי הוא והיורשין שותפין ועוד אמרו דאפילו לפי חשבון אינו בדין שיפסיד כל זמן שנשאר שם יין שוה ד' מאות שהרי נתן לו שוה ת' מן היין בין ירויחו בין בירושה שלהן ביין בין יפסידו.

ואני אומר אם אמר הכי כי נותן יין שוה ת' הרי הוא כאומר כך וכך חביות תנו לו מן האוצר של נהר פניא והרי זה דומה למי שאומר בית בביתי או שור בשורי אני מוכר לך ומת אחד מהם או נפל מראהו מת או נפל ואין לי לחלק בין שאמר מן האוצר אלא בשתיהן הקנה לו חביות שוות ת' מעתה ואם החמיץ מראהו חמוץ בין הוא בין יורשיו דמי עשאן שותפים לאלו נותן ומקבל.

אבל מצאתי דתניא בתו' דבתרא האומר מאתים זוז יש לי ביד פלוני וג' מאות ביד פלוני ות"ק ביד פלוני ופלוני יטול ר' דינר יצא עליהן כתובת אשה וב"ח גובה ואע"פ שלא נתכנסו כולם אבל אם אמר ואח"כ יטול פלוני מאתים אם נתכנסו כולם נוטל ואם לאו אינו נוטל אלא לפי חשבון פי' לפי שבכאן נתן לו מכולם לפיכך אם אבד אחד מן החובות מפסיד כל החלק שהיה לו באותו החוב סיים לו יטול ממנו אבד מקצת אבד חלקו לגמרי.

ור"ח ז"ל פי' ליפות כחו דלא יכיל לדחויי ומיהו לא גבי משאר נכסי כדאמרינן בפר' הנודר מן הירק עללתא הכי מיקריא אלמא לא גבי משאר נכסי אלא יפוי כחו שאין דוחין אותו לשאר נכסים וגובה ממנו.

ולפי דעתי שהדין הוא שאם אמר חמרא כלומר היה לו ליקח יין ויטרח וימכור לעצמו והיה לו ליקח בשטר המתנה וכן נראה שאם החמיץ מקצת החמיץ לו כמו שכתבתי ואם אמר ת' מדמי חמרא היו הם מוכרים לו אבל לא היה נוטל אלא בשעת נתינה ואם הוזל פוחתין לו דמיו לפי אמר מחמרא שימכרו ממנו ויתנו הדמים עד ת' שלימים ומיהו אם הוקר אין לו אלא ת' כדאיתא בסוף נערה בכתובות ואם החמיץ מקצת לא הפסיד.

הא דתנן מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו. פירשו בגמר' בפ' המדיר דכיון דאמר כתוב שליחותא קא עביד. ואי דק"ל הא דתנן בנדרים בפ' אין בין המודר הנאה מחבירו תורם לו תרומתו ומוקמינן לה בגמ' דאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום וא"א שליחותא קא עביד א"כ נהנה ממנו ואינה קושיא דהתם כל הרוצה לתרום קאמר מדעתו ואינה אלא כנותן רשות לאו שליחותא הוא וגבי תרומה אפילו גילוי דעתא נמי מהני כדאמרינן בפ' אלו מציאות כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה.

ומסתברא במי שאמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי ושמעו ג' שא' כותב וב' חותמין ואינו צריך במעמד כולן אע"פ שאמר כל השומע שלא נתכוון זה לרבות בעדים אלא ליתן רשות לכל ב' שאיזה שירצה יהא רשאי לכתוב.

וליחוש שמא שד הוא. פי' לפי שהן רגילין בבורות ומפורש בירושלמי א"ר חנינא ר' יונתן בני למדני והוא שראו בוביא של אדם ר' אחא אמר בשם ר' חנינא הדא דתימא בשדה אבל בעיר אפילו לא ראו בוביא של בני אדם והא תניא מי שהיה מושלך בבור וא"ר יוחנן והוא שראו בובי' של אדם א"ר בין המזיקין מצויין בבורות כדרך שמצויות בשדות ומ"ה לא חיישינן לצרה וחיישינן לשד אע"פ שהוא שעת הסכנה.

וכן כתב ר"ח ז"ל, לשד לא חיישינן כיון דחזו ליה לאותו המושלך בבואה דבבואה ולצרה נמי לא חיישינן כדתנא דבי ר' ישמעאל וכן כתב רבינו ז"ל בפ"ב דיבמות שלא תעלה על דעת דהא תנא דבי ר' ישמעאל למדחי לדרב יהודא אתא.

אם הוכיח סופו על תחלתו ה"ז גט. פי', רשב"ג לאו לטעמיה אזיל דאמר כותב נכסיו לאחרים ושתק ולבסוף הוכיח על תחלתו דהתם פליגי רבנן עליה והכא לא פליגי כלל דשאני הכא דאמר כתובו כדאמרינן במס' חולין פ' השוחט. ותניא בתוס' בריא שאמר כתובו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין לה כל זמן שיש בו נשמה רשב"ג אמר אם מעצמו נפל ה"ז גט ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ונותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו ואע"פ שנשנית משנתנו בלשון יחיד לא פליגי רבנן עלי' ויש כיוצא בה בתלמוד הרבה במסכ' שבת ובמס' ביצה רשבג"א לא כל הביברים שוים. ובפ' ואלו קשרים ר' אלעזר אומר קושרים לפני הבהמה ובכתובות רשבג"א הכל כמנהג המדינה וכן דעת רבינו ז"ל שפסק כרשב"ג.

אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי. פירוש כתבו לאו דוקא דאפי' אמר לשנים תנו נמי הן עצמן כותבין אלא אפילו במפרש כתבו איצטרכא להו דילמא כתב ידו הוא.


דף סו עמוד ב[עריכה]


מאי הדבר צריך תלמוד אילימא מילי מימסרן לשליח או לא והא אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ק"ל לר"מ נמי בשנים הן עצמם כותבין וראיתי בתוספות שמתרצים התם דילמא טעמא דר' מאיר התם משום בזיון דבעל כדמפרש אביי לעיל בפ' כל הגט ובכל לא קפיד אלא בחתימה שעל ידי העדים החתומים בגט מתפרסם הדבר שהוא אינו יודע לכתוב הי' הכא שהם חתמו כשר כאלו הם כתבוהו וחתמוהו ואע"ג דאמרינן התם מאי בינייהו א"ב שליח מתנה דלאביי מתנה אינה כגט ולרבא כגט וקאמרינן בפלוגתא רב אמר אינה כגט ושמואל אמר כגט דאלמא שמואל לא ס"ל כאביי דילמא שמואל לאו לר"מ קאמר אלא אליבא דר' יוסי נסב לה להא איהו פסק בשמעתי' כר' יוסי דמילי לא ממסרן לשליח כלל והילכך מתנה ודאי הרי הוא כגט כל זה אמרו בתוספ' ויפה פלפלו כמנהגם.

ואע"פ כן אינו מחוור דבסופר נמי יש בזיון דבעל שהוא היודע והמגלה ביותר שלא כתבו הבעל ביד שאלו העדים החתומים פעמים שאינם מכירים מי כתבו וכי כולם מכירים הם בכתב ידו של בעל ומיהו לכולם יש לחוש לבזיון שהוא אינו רוצה לגלות קלונו אלא לא' בלבד. אלא יש לתרץ במה שהקשי' שהשתא נעשה כמי שאומר לג' תנו ואורחי' דתלמודא למידק מעיקרא במאי דהדר מתרץ בסוף, כנ"ל ודבר ברור הוא.

ומי מודה ר' יוסי באומר אמרו והתנן וכו' ואמר ר' ירמיה חתם סופר שנינו. הקשו בתוספות מאי קושיא לשמואל והא איהו לית ליה לדר' ירמיה דאיהו סבר כתב סופר שנינו דקאמרינן התם ושמואל אמר אפילו כתב סופר ועד שהרי שנינו כתב סופר ועד כשר ומוקים לה בספרא דמובהק דתנשא לכתחלה ומתרצים דהכי מייתי לה ראיה כיון דלר' ירמיה ורב חסדא ודאי לא מודה ר' יוסי באומר אמרו מסתמא שמואל לא פליג עלייהו במילתיה דר' יוסי אע"ג דלדידיה לא שמעינן ליה לר' יוסי הכי וזה תירוץ רעוע.

אלא י"ל דמתני' לשמואל כל כתב סופר ועד קתני בין בכתיבה הניכרת כגון ספרא דמובהק בין בחתימה מפיק שמואל חתים סופר ממתני', וגם זה אינו מחוור.

אבל נ"ל דאפילו בכתב סופר נמי מפיק מיניה חורבא דזימנין דאמר לב' אמרו לסופר ויכתוב ופלוני ופ' ויחתמו ומשום כיסופא דסופר חיישינן ולא מחתמי אלא חד ומכשרי ליה בכתב סופר מובהק ועד א' ולית ליה כסופא לסופר בהכי אלא יקרא נמי עבדי ליה ובעל לא אמר הכי דלא סמיך עליה בעד אלא על פ' ופ' דאמר והא דמייתי גמר' דר' ירמיה משום דעלה איתמר דרב חסדא ומייתי פירושא למתני' וה"ה לשמואל נמי הכי היא.

ואמר רב חסדא מתני' מני ר' יוסי היא דאמר מילי לא ממסרן לשליח. פירש"י ז"ל דאי ר' מאיר נפיק מיניה חורבא דמפרשינן בגמרא זימנין דאמר להו לב' אמרו וכו' ומתרץ כיון דאמר מר כשר ולא תעשה ולא שכיח הלכך לא גזרינן ולית ליה דרב חסדא וכתב סופר לשמואלדברי הכל היא ומיהו לרב חסדא לא מודה ר' יוסי באמרו.

ובתוספות מקשים א"כ הוה להם בגמרא גומר ואס"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו לר' יוסי נמי נפיק מיניה חורבא דר' מאיר ממה שפירשו אותה לר' יוסי ולא פירשוה לר' מאיר משמע שחורבא אחרת היא ועוד היכי מתרצי דשמואל לית לי' דרב חסדא והא כל עיקר קושיא דגמרא ליתא ממתני' לשמואל דאיהו לית ליה חתם סופר שנינו אלא דמייתי ראיה בגמ' דר' ירמיה ורב חסדא סברי דלא מודה ר' יוסי באומר אמרו ומסתמא לא פליג שמואל עלייהו בההיא דר' יוסי והיכי מתרץ השתא דפליג עלייהו ואינהו סברי לא מודה ר' יוסי באמרו ושמואל סבר מודה וזו הקושיא לפי שיטתם כתירוץ שלמעלה.

ועוד הקשו, אם כפי' של רש"י ז"ל היכי הדר מקשי הניחא למ"ד כשר ולא תעשה אלא למ"ד כשר ותעשה מא"ל דילמא שמואל ס"ל כמ"ד כשר ולא תעשה ומודה ר' יוסי באמרו ומ"ד כשר ותעשה סברי כרב חסדא ולא מודה ר' יוסי באמרו ופליגא דשמואל.

לפיכך פירשו בתוס' הא דאמר רב חסדא מתני' ר' יוסי היא דאמר מילי לא ממסרן לשליח משום דלר"מ נפיק מיניה נמי חורבא אחריתי דזימנין דאמר לג' תנו והם אמרו לסופר שיכתוב במעמד שלשתן והלך אחד מהם לשוק וסבורין הב' כיון שחברנו הסכים עמנו על הסופר הזה שיכתוב רוצה הוא שיחתום ומחתמי ליה הנך תרי עם אחד מהם ובעל לא אמר הכי שלא נתן רשות אלא לשלשתן שעשאן ב"ד ומיהו ליכא למיחש שמא יחתמו הב' אחר שלא מדעת הג' דאם כן אפילו חתם סופר ועד פסול ליכא תקנתא אלא לסופר בלבד הוא דחיישינן שמא יחתמוהו עם אח' מהם דכיון שהסכים עמהם על כתיבתו סברי רוצה הוא בחתימתו ועוד דלא ליכסוף ומתרץ כיון דאמר מר כשר ולא תעשה לא שכיח הך חורבא כר' יוסי ולא גזרו ורב חסדא איתא משום דלר"מ נפיק מיניה חורבא דפרשו ז"ל. ולפום הכי מקשינן והדר מקשי אלא למ"ד כשר' ותעשה מא"ל דלא פליגי אמוראי כלל במימריה דר' יוסי אי מודה באמרו אי לא. זהו תורף פירושם ז"ל.

ולשון רש"י מחוור לי מזה, שאין אלו אלא דברי נביאות והיאך אפשר שלא יפרשו בגמרא חורבא זו כלל אבל לדברי רש"י ז"ל מתוך שהיו צריכים להזכיר החורבא לר' יוסי קצרו ואמרו מתני' ר' יוסי היא. ואס"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו הדר ס"ל לר' יוסי כר"מ ונפיק מינה לתרוייהו הך חורבא. ועוד דהא קיי"ל דהא נמי כשר ולא תעשה היא דכיון דחששא משום שמא תשכור עדים היא אף בג' שאמר להם תנו יש לחוש בכך שמא תשכור עדים ג' שיכולים אחרים לכתוב ולחתום וליתן על פיהם וכ"ש למ"ד אתם חתומו ולא תעשה. וכ"ח כיון שהם ב"ד כשר א"כ נפיק מיניה חורבא דזימנין דאמר לג' אמרו לסופר ויכתוב וכו' דלא עדיפי ג' לר"מ מלר' יוסי.

אבל לשון רש"י ז"ל הוא הנראה והנכון. ומה שהקשו מפני מה לא אמרו דמ"ד כשר ותעשה סבר לה כרב חסדא דלא מודה ר' יוסי באומר אמרו ושמואל סבר כשר ולא תעשה ומודה י"ל משום דשמואל משמיה דרב אמר הלכה כר' יוסי באמרו ורב גופיה הוא דאמר כשר ולא תעשה זאת בישראל ורב תנא הוא ואליבא דנפשיה קאמר כשר דאלמא מודה הוא ר' יוסי באמרו ומ"ד כשר ולא תעשה לר' קאמר לומר דאע"ג דבפלו' ופלו' אמר רב לא תעשה באתם חתמו עשה הלכך למ"ד כשר ולא תעשה ניחא דמודה ר' יוסי באמרו ומ"ה כשר כיון דלא תעשה ליכא חורבא בחתם סופר אלא למ"ד לר' יוסי ולר' כשר ותעשה אי כשר מודו באמרו ואי תעשה נפיק מיניה חורבא הי"ל לית ליה קיום אלא כדמתרץ גמרא דר' יוסי תרתי אמר ושמואל ור' דאמרי בשמיה סברי ליה כוותיה בחדא ופליגי עליה באמרו ומעיקרא הו"ל למפרך מתרי מילי דר' איפכא מי לא מודה ר' יוסי באמרו הא כר' יוסי ס"ל וקאמר כשר ולא תעשה אלא גמרא נקט שיטתא דלא מודה ודייק ואתי עד דמסיק הכי בודאי דלא מודה כנ"ל ודבר נכון ומחוור הוא.

וא"ק היכי אמרינן דכיון דכשר ולא תעשה לא שכיח ולא גזרינן אפילו לר"מ והא רב חסדא הוא דאמר לקמן בכולן לא תעשה וי"ל הך דאיתמר הכא אמר רב חסדא ר' יוסי היא אליבא דמאן דאפיך להו איתמר וללישנא דגמרא תני הכא רבה אבל רש"י ז"ל פי' לקמן ואיכא דמפיך להו לרבה ורב יוסף וי"ל דרב חסדא סבר אע"פ שאמרו כשר ולא תעשה גזרינן לפרוקי' לשמואל היא ובמסקנא לשמואל גופי' לא צרכי' ליה וסוגיא דשמואל בכתב סופר ועד דמכשיר בספרא דמובהק אליבא דמתני' היא אלא דא"ל אע"ג דפירוקין אדחי ליה מ"מ מילתא דטעמא היא דכל לא תעשה לא שכיחא למגזר בה דבכל דוכתא אשכחן במילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן הלכך למ"ד לא תעשה לעולם לא גזרינן וחתום סופר דה' היא.

ועוד ראיתי בתוספות דמקשין כיון דחיישינן לחורבא דמשום כסופא דסופר מחתמי ליה הא דקתני מתני' לר' יוסי בג' הרי אלו ילמדו ויכתבו והיינו חתם ידם כדאמרינן מי איכא בי דינא דלא ידעי למיחתם אבל כתב הגט אומר לסופר ויכתוב לכתחלה היכי עבדי הכי והא נפיק מיניה חורבא דמשום כסופא דסופר הוא חיישינן ומחתמי ליה ונדחקין בתי' קושיא זו. וכן ראיתי מקשים אי ניודה באומר אמרו היכי אמרינן כתובו כתב ידן הוא כתב הגט כשר הוא והא נפיק מיניה חורבא דמשום כסופא דסופר הוא דחיישינן ומחתמי ליה ואני תמה על רבותינו הצרפתים ז"ל שהרי לא גזרו אלא כשחתם סופר דפסלי חתם סופר משום דזימנין מחתמי ליה בפסול אבל בשלא חתם אין כאן גזירה ואין כאן חשש.

ושאלו לר"ת ז"ל, לרב חסדא דאמר אמר לב' אמרו לסופר ויכתוב ואתם תחומו כשר ולא תעשה מתני' דקתני אמר לב' תנו וכו' הרי אלו יכתבו ויתנו במאי מוקמינן לה אי כתב סופר וחתם עד הא אמרת לר"מ פסול ואי נמי דאמר לשנים אמרו לפלוני ויכתוב ואתם תנו לה שהוא כאומר להם חתומו הא אמרת לא תעשה. והשיב לו דילמא מתני' בדיעבד וליתא דמתני' יכתבו קתני ולכתחלה משמע וכן בתוספות נדחקין בזה בסברות שאין להם עיקר.

אלא י"ל כדאמרן דלמאן דתני משמיה דרב חסדא כשר ולא תעשה חתם סופר ועד כשר לכתחלה דלא גזרינן וכדשמואל ותני להו להא דאמרינן מתניתין ר' יוסי כרבה דהויא בר זוזי ומ"ד משמיה מתני' ר' יוסי סבר אמרו כשר ותעשה לסופר ויכתוב באתם חתמו והיינו מתגי' ובר מן דין ה"ל לר"ת ז"ל למימר מתני' בשאמר הבעל עצמו לסופר כתובו ואמר לב' אחרים חנו זו לג' כתבו ותנו ומכתב ידן קאמר וזה עיקר דהא רבי יוסי לא מודה באומר אמרו וא"ל ברישא ליבא פלוגתא בהדיה אלו יכתבו ויתנו בחד גוונא הוא לר"מ ור' יוסי.

ק' לי לר' יוסי דאמר אפילו אומר אמרו לא מ"ט אי משום מילי מאי מילי קא מסר איהו לשליח הרי לא מסר מילי אלא הרי זהו עושה שליח שלא בפניו וא"ת שלא חלק ר' יוסי אלא באומר אמרו מדעתיכם אבל לא בעושה אותו שליח בכל מקום שהוא הא לא משמע הכי דהא פי' בהדיא ולפלוני יפלוני ויחתמו וכן פי' לסופר פלוני שיכתוב ואין לך צד היתר לומר לאחרים לכתוב אלא השומע מפיו יכתוב ועוד דאס"ד מודה ר' יוסי בממנה אותו שליח בכל מקום שהוא נפיק מיניה חורבא. והכי נמי משמע בפרק דלקמן דקתני בדר' יוסי עד שישמע קולו שיאמר לסופר כתוב.

וא"ל שאני גט דבעינן לשמה ובעי' נמי וכתב הבעל ואין הסופר והעדים עומדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו אבל בדברים אחרים אדם עושה שליח שלא בפניו לפיכך יכול לומר אותה אשה פלונית שהיא במדינת הים הריני עושה שליח לקבל גיטי.

ומסתברא שאין שליח בקבלה עושה שליח דהוה להו מילי ומילי לעולם לא ממסרא לשליח אלא באומרת אמרו ומינתו היא שליח שלא בפניו שהתם טעמ' אחרינא הוא כדפרישית. וההיא דאמרינן במתנה הרי היא כגט לענין מילי ממסר לשליח איתמר אבל באומר אמרו לא שייך אלא בגיטי נשים תדע דהא שמואל אמרה ושמואל מודה באומר אמרו אפילו באמרו לסופר סתם כנ"ל שהדבר צריך תלמוד. ומצאתי בה"ג ועגונה דאתיא לב"ד ואמרה הוו עלי סהדי דפלניא דאיתיה במדינת הים שויתיה שליח לקבלה לקבולי גיטא מבעלי מי מגרשא היא עגונה וכו'.

והא דאמרי' כשר ולא תעשה גזירה שמא תשכור עדים קשה לי אי באומר לסופר ויכתוב ופלוני ופלוני ויחתמו ויתנו גט לבעל היאך תשכור עדים. ואו בשאמר להם אתם תנו הגט לאשה הא אמרת מעשה לא עבדי עד שאמר אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו ויתנו. א"כ היכי מתרצי' לעיל חורבא דאמרוואתם תנו דכשר ותעשה. וי"ל פירכא דאתם חתומו דהיינו חתומו ותנו. מ"מ למדנו מכאן שיכולין עדים לכתוב ולחתום וליתן על פי העדים ואין בזה משום עד מפי עד וכפי הטעם שכתבתי בפרק כל הגט וכן ג' לר"מ יאמרו לאחרים יכתבו ויתנו וקתני מפני שעשאן ב"ד בנתינה שאמר להם תנו. וכן פירש רש"י ז"ל.

ותמהני על דברי ר"ה ז"ל שאמר הלכה כר' יוסי ופי' באומר אמרו משום דרב אשי דאמר לקמן בפרק מי שאחזו אי נמי אפילו אמר אמרו נמי לא וכי רב אשי למפסק הלכה אתי רב אשי לפרושי מתני' אתי דלית ליה אוקמתא אלא כדר' יוסי ולמימר נמי דלא מודה כר' יוסי באומר אמרו ושמואל נמי הכי ס"ל אלא דאיהו פליג עליה באומר אמרו וסבר דלית הלכתא כוותיה ולא חזי אמורא דפליג עליה וסוגיא דשמעתין נמי כשמואל רהטא באומר אמרו לסופר ויכתוב ולעדים חתמו ולכ"ע כשר. ואע"פ שי"ל דאליבא דר"מ פליגי מיהו סוגיין דהכי אי לאו דסברי לה לא הוו פליגי בלכתחילה דר"מ דמאי נפקא להו מינה כ"ש לפי מה שפירשנו דר' אליבא דנפשיה קאמר.

וראיתי לבעל הלכות ור"ח ז"ל שכתבו כדברי רבינו ז"ל, ואפשר משום דכיון שאוקמה רב אשי דהוא בתרא ותניא נמי כוותיה במתני' דבפרק מי שאחזו כר' יוסי הו"ל מחלוקתואח"כ סתם והלכה כסתם ובחדא מסכתא יש סדר דהתקבל ודאי מקמי פרקא דמי שאחזו הוא שכך הוא סידרן של פרקים הניזקין בתר השולח דתקון העולם קא מפרש ואזיל וכל עצמו לא נשנה במסכת זו אלא מפני כך ואח"כ חוזר לענין ראשון של שליחות ותני התקבל ואיידי דתני אמר לב' כתבו ותנא נמי מי שהיה מושלך לבור ואמר כתבו תני מי שתחזו קורדייקוס ואמר כתבו ותנו שסמכו ענין לו ואיידי דתנא בשילהי פירקא זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת תנא הזורק דתנן קרוב לו וכו' מגורשת ואינה מגורשת וכן סדורין בהלכות רבינו ז"ל ובספר הגאון ז"ל וכן סדרן רב שמואל מפני גאון ז"ל בספר המתיבות.

ואלו הייתי ראיי לחלוק הייתי מכשיר בו דשמואל עדיפא ור"ה נמי ס"ל כוותיה בחדא ופליג עליה באומר אמרו כדאמר רב הונא א"ר כשר ולא תעשה ולא פסקו כמותו אלא למילי ור' סתמינהו וכל סתמא דאיהו פסיק דלית' לא סמכי' עלה אנן מ"מ אני אומר שהיא ספיקא ונקטינן בה לחומרא ואם מת חולצת ולא מתייבמת שלא כדברי רבינו שאמר הרי זה גט בטל. והר"ם הספרדי תלמידו כתב כן הרי הוא גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל ומיהו לד"ה כתב סופר ועד כשר שהרי מ"מ אפי' אתם חתומו ולא תעשה. וכן כתב הרב הנז' ז"ל.

ושוב מצאתי דעת בעל התוספות ז"ל שמכריע ור' באומר אמרו דכשר ולא תעשה דאפילו באתם חתומו פסול חתם סופר ועד ותע"ג דלא שכיחא גזרינן לרב חסדא בתרוייהו לפי הפ' שכתבנו למעלה וזהו דעת שראוי לסמוך עליו בחוור השמועה.