חידושי הרשב"א על הש"ס/גיטין/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.


דף סב עמוד ב[עריכה]

מתני': האומר התקבלי גט זה לאשתי או הולך גט זה לאשתי אם רצה להחזיר יחזור:    ואף על גב דהתקבל כזכה שאני הכא שחוב הוא לאשה ואין חבין לאדם שלא בפניו אלא אם כן עשאתו היא שליח קבלה. וגרסינן בירושלמי: הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה.

גמרא: דילמא בהילך:    והא דדחיק ומוקי מתניתין בהילך איכא למימר דדילמא משמע הוה שמיע ליה דאיכא מאן דתני במתניתין הילך, ואי נמי דבעי לאוקומיה למתניתין אפילו כרבי נתן דאית ליה האי סברא דהילך לאו כזכה ובהולך מודה, וקושטא דמילתא נמי משמע לי דהכין הוא, דהא מהדרינן לקמן לאוקומה למתניתין בהילך כי היכי דתיקום מתניתין ככולי עלמא, ועד כאן לא דחינן לה בהולך ורבי אלא משום דלא אשכח לה לרבי נתן דמודה בהולך אבל לבתר דאשכח ברייתא דמיפרשא דמודה רבי נתן בהולך מתניתין נמי בהולך מוקמינן לה כי היכי דתיתוקם ככולי עלמא.

אמר רב אשי הכי השתא בשלמא אי איתמר איפכא התקבל לי גטי ואשתך אמרה הבא לי גטי וכו':    הקשו בתוספות למה הוצרך להאריך בה כל כך לימא בשלמא אי איתמר משהגיע גט לידה מגורשת שמע מינה אדיבורא דידה קסמיך, ותירצו דניחא ליה למימר בכי האי גונא דמצינן למימר בין משהגיע גט לידו בין משהגיע גט לידה דאי משהגיע גט לידו אדיבורא דידה [בנדפס: דידיה] קא סמיך ואי משהגיע גט לידה אדיבורא דידיה [בנדפס: דידה] אבל אי הוה אמר כדפרישית לא הוה מצי למימר משהגיע גט לידו דזה אי אפשר דמאן משוי ליה שליח קבלה דתיגרש איהי בקבלתו. ויש מפרשים דמשום דאמרינן שמע מינה דאדיבורא דידיה [בנדפס: דידה] קא סמיך בעי איהי נמי למימר בשלמא אי איתמר איפכא שמעת מינה הכי דאדיבורא דידיה [בנדפס: דידה] קא סמיך.

דף סג עמוד א[עריכה]

מימר אמר תתגרש כל היכא דמיגרשא:    איכא למידק ומאי קושיא דילמא שאני הכא דקא עקר שליח שליחותיה וכדרב אשי, ויש לומר דכיון דהשתא הוה סלקא דעתך דהתקבל ממש קאמר ואפילו הכי מכי מטא לידה מיגרשא שמע מינה דדעתיה דבעל דאי לא מצי לשוויה שליח קבלה ליהוי שליח הולכה כי היכי דתיגרש כל היכי דמיגרשא ושליח נמי אף על גב דלא שמע אלא התקבל מסיק אדעתיה דכל היכי דתגררש מגרש לה ולדעת כן הוא מקבלו, והילכך בדרב נחמן נמי נימא אף על גב דעקר שליח שליחות דידיה כי מקבל ליה השתא מבעל אדעתא דבעל מקבלו ושליחות דידה הוא דעקר וחזר ונעשה עכשיו שלוחיה דבעל, ובעל נמי כי אמר הולך כמו שאמרה הכי קאמר ליה הולך לקבלה אם אמרה כן ואי לא תיגרש כל היכא דמיגרשא תהא שליח להולכה.

ולענין פסק הלכה קיימא לן דהיכא דהיא אמרה הבא לי ואיהו אמר אשתך אמרה התקבל לי אף על גב שהגיע גט לידה אינה מגורשת משום דעקר שליח שליחותיה לגמרי ואמר שליח קבלה הוינא שליח הולכה לא הוינא דלא בעי למיטרח כולי האי וכדפריש רב אשי, ואף על גב דמטי גיטא לידה לא מיגרשא דהוה ליה כטלי גיטך מעל גבי קרקע דהא לא שקלי ליה לא מבעל ולא משליח הבעל, אבל איפכא כגון דאמרה ליה התקבל לי גיטי ואיהו אמר כאשתך אמרה לי הבא לי גטי כיון שהגיע גט לידה מגורשת דלא עקר שליחותיה אלא ממעט הוא בשליחותיה דאיהי אמרה ליה דכיון דיגיע גט לידיה תיגרש והוא ממעט דעד דלימטי גיטא לידה לא תתגרש, וכן כתוב בהלכות גדולות ובהלכות הרב אלפאסי ז"ל.

ודוקא שאמר הילך כמו שאמרה אבל אמר לו הבעל הולך או התקבל ולא אמר כמו שאמרה, מכי מטי גיטא לידה מיגרשא דשליח הולכה שוויה ואיהו נמי כשפשט ידו וקבלו על דעת מה שיאמר לו הבעל קבלו והתקבל דאמר לו הבעל התקבל והולך קאמר. זו דעת הרב בעל העיטור ז"ל.

ונראה לי שהזקיקתו לרב ז"ל לומר כן מפני שאמרו אי קבלה אהולכה מכי מטי גיטא לידיה לאלתר ליהוי גיטא ודחינן הכי השתא התם קאמר ליה הולך כמה שאמרה הכא מי קאמר ליה התקבל כמה שאמרה התקבל והולך קאמר, דלמא כל שלא אמר כמו שאמרה עכשיו הוא שעושה אותו הבעל שלוחו והכא נמי כיון דלא אמר כמו שאמרה שלוחו הוא דמשוי ליה עכשיו ואף השליח על דעת להיותו שליח הבעל הוא שמקבלו, וליתא, משום דקשיא לי דאם כן כי אקשינן עליה דרב נחמן הבא לי גטי ואשתך אמרה התקבל לי גטי [בנדפס: התקבל לי גטי] ואשתך אמרה הבא לי גטי והוא אומר הולך ותן לה זכה לה וקבל לה רצה להחזיר יחזיר משהגיע גט לידה מגורשת מאי לאו קבלה אקבלה ומשנינן לא הולכה אקבלה וקבלה אהולכה אמאי לא משנינן שאני התם דלא קאמר כמו שאמרה אלא ודאי בין הכי ובין הכי הבא לי גטי ואשתך אמרה התקבל לי גטי אף משהגיע גט לידה אינה מגורשת והא דאמרינן הכי השתא התם קאמר ליה הולך כמו שאמרה הכא מי קאמר ליה כמו שאמרה התקבל לחודיה קאמר לא משנינן אלא בהתקבל לי גטי ואשתך אמרה הבא לי גטי ואמר לו בעל התקבל דכיון דלא אמר ליה כמו שאמרה ודאי אמאי קאמר ליה שליח הבא לי קא מהדר ליה איהו נמי התקבל וכולי עלמא ידעי דאינהו נמי לא מצי לשוויה שליח קבלה הילכך על כרחין התקבל והולך קאמר ליה והילכך עד שיגיע גט לידה אינה מגורשת ומשהגיע גט לידה מגורשת דשליח נמי מידע ידע דהתקבל והולך קאמר ליה ונעשה עכשיו שליח הבעל, אבל בהבא לי גטי ואשתך אמרה התקבל לי גטי ואמר לי התקבל אף על גב דלא אמר כמו שאמרה דילמא טעי וסמיך אדבוריה דידיה דהא דדחינן דלאו אדיבוריה דידיה קא סמך לא דחינן אלא דלא שמעינן לה מדרב נחמן, ואי נמי שליח עקר ליה לשליחותיה לגמרי כרב אשי כי קאמר ליה בעל התקבל כמו שהטעהו הוא בעצמו סבור הוא שליח דעל דבורו הוא סומך ועל דעת כן הוא מקבלו. כך נראה לי.

הולך ותן לה זכי לה ותקבל לה רצה להחזיר לא יחזיר:    כלומר דהולך כזכה ומסופק אני אפילו למאן דאמר הולך כזכה אי כזכה ממש קאמר ואף על גב דלא ממטי ליה ניהלה לעולם מגורשת, והולך ותן לה לדעתך קאמר ליה או דילמא כזכה דמי שאינו יכול להחזיר ואי נמי מית ליה בעל עד דלא מטא לידה מגורשת ומיהו צריך הוא להוליכו וליתן לה דלהכי אמר ליה הולך ותן לה וכאילו התנה עמו שיזכה לה מעכשיו ובתנאי שיוליך ויתן לה ומקיים תנאיה ואזיל ועד דלא מטא גיטא לידה לא תינשא לכתחלה דילמא לא מטי לידה. וצריך לי עיון.

דף סג עמוד ב[עריכה]

אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת ולא מתייבמת:    כלומר דמספקא ליה לרב אי הולך כזכי כרבי אי הולך לאו כזכי כרבי נתן, ואקשינן עליה ומי מספקא ליה והא איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ופרקינן התם ספק ממונא לקולא הכא ספק איסורא לחומרא.

והקשה הרמב"ן נ"ר היכי מדמי גט לחוב ופקדון דילמא הולך בגיטין לאו כזכה ובחוב [בכת"י: ובפקדון] כזכה דאפילו בממון איכא פלוגתא [בנדפס: יש חילוק] בין חוב למתנה דבחוב הולך כזכה לכולהו תנאי ובמתנה הולך לאו כזכה [בנדפס: פליגי תנאי] כדאמרינן בשילהי פרק קמא דמכילתין הלכה כרבי שמעון הנשיא ולא מספקא לן כלל ובריש פרק השולח [לב, ב] נמי אמרינן אמר אביי שליח מתנה כשליח הגט. ותירץ דדילמא סבירא להו דגט נמי כיון שהיא מחזרת להתגרש ועושה שליח קבלה אף הוא גומר ומגרש והרי הוא כעין פקדון [בנדפס: בשהוחזק כפרן] או כחוב דאמרינן בהו הולך כזכי מה שאין כן במתנה דכיון דמדעתיה יהיב רוצה הוא ליתן במתנה ונמלך וחזר ונמלך, ואי נמי כיון דפליגי בה תנאי טובא וסבירא להו דאף במתנה הולך כזכי ולא שמעינן ליה לרב בהדיא דמשוי בהו חלוק תפיס דעתא דאמרינן בכולהו כזכי, ומתרץ לה נמי לההיא סברא לרווחא דמילתא.

ואנן קיימא לן בגט דהולך לאו כזכי, דלא דמי לפקדון אלא למתנה דמדעתיה מגרש וכמסקנא דבתראי וכדאמר אביי דהוא בתרא דשליח מתנה כשליח הגט מה שליח הגט הולך לאו כזכה דאלמא לא מספקא ליה מידי בגט דהולך [בכת"י: לאו כזכה], ויכולני לתרץ דהא דאמר אביי שליח מתנה הרי הוא כשליח ה ט להולך לאו כזכי לאו מדרך הבירור קאמר אלא מספקא ליה כרב ומספקא ליה להחמיר עליה אמרינן ביה דלא הוי כזכי וחולצת ולגבי מתנה מספקא לן ואוקי ממונא בחזקת מריה דלא דמי לחוב ופקדון דכיון דמה שיש בידו משל אחרים הוא דמשדר להו ספיקא לקולא דבעלים הוא, ואי נמי יש לומר דאביי הוא דאמר בתרווייהו הולך לאו כזכי לא בחד אנפא דלגבי גט מספקא ולגבי מתנה מן הודאי, ומסתברא לי עוד דהתם בשליח הבעל קאמר ולא אמרה לו היא התקבל שהרי על משנתינו דהשולח גט לאשתו אמרה אביי אלמא כעין משנתינו הוא שהוא שליח הבעל והתם איכא למימר דכולי עלמא הולך לאו כזכי ולאו למימרא דאי כזכה אם רצה הבעל לחזור לא יחזור שהרי חוב הוא לאשה ואין חבין לאדם שלא בפניו ואביי לדוגמא בעלמא נקט ליה וכמו שכתבתי למעלה במקומה אבל היכא דאמרה לו התקבל ואמר לו הבעל הולך בהא הוא דמספקא לן אי הולך כזכי או לא ואיפשר דאיתא להא דאביי ואיתא להא דרב, ורב נמי דמספקא ליה בגט אי הולך כזכי או לאו לאו למימרא דלגבי מתנה ולגבי חוב ופקדון מספקא ליה דודאי לגבי חוב בהא קאמר דהולך כזכי דתניא כותיה וברייתא לא משמע לכאורה דמשום ספיקא קאמר ולגבי מתנה נמי לאו מספקא קאמר רבי שמעון הנשיא הולך לאו כזכי דאם כן לימא שודא או יחלוק כחכמים ואנן קיימא לן כרבי שמעון הנשיא, אלא דלגבי גט מספקא ליה הכא אי למתנה מדמינן ליה משום דמדעתיה מגרש כמו מתנה דמדעתיה יהיב או כחוב דמי כיון שמנתה היא שליח ומחזרת להתגרש גומר הוא ומזכה כחוב ופקדון ומשום האי ספקא הוא דקאמר דהוי שלוחו ושלוחה, ואף על גב דכי אקשינן עליה מהא דאמר לגבי חוב דהולך כזכה ולא משנינן הכי ומוקי טעמא דכולהו משום ספיקא לטעמיה דמקשה קא מהדר ליה למאי דסבירא לן דגט הרי היא כחוב ופקדון איכא למימר דטעמיה דרב הכא והכא משום ספיקא ולגבי ממונא ספקא להקל ולגבי גט דאיסורא ספיקא להחמיר, אבל אנן לגבי חוב ופקדון לאו ספוקי מספקא לן אלא ודאי הולך כזכי כפשטא דברייתא ונמצא דהא דרב לא פליג עליה אביי והילכך קיימאא לן כותיה.

אמר רב אין האשה עושה שליח לקבל לה גט מידי שליח בעלה ורבי חנינא אמר האשה עושה שליח לקבל לה גט מיד שליח בעלה ואמרינן מאי טעמא דרב איבעית אימא משום בזיון דבעל ואיבעית אימא משום חצרה הבאה לאחר מיכן מאי ביניהו. כלומר בין האי טעמא להאי טעמא איכא בינייהו דקדמה איהי ושויה שליח מעיקרא:    דמשום חצרה הבאה לאחר מכן ליכא משום בזיון דבעל איכא, דאף על גב דאיהי לא איכוונא לבזותו דהא מעיקרא שויה ליה לאיהו שליח מכל מקום בשעה שמסרו בעל לשליח מיקפד קפיד דלא לימסריה שליח אלא לידה ולא ליד שלוחה משום בזיון, והוא הדין דהוה מצי למימר איכא בינייהו כגון דשמע בעל ולא קפיד דמשום חצרה הבאה לאחר מיכן איכא ומשום בזיון ליכא דהא שמע ולא הקפיד וכדאמרינן בשילהי המביא בתרא [נד, א], וקשטא מדילתא ודאי הכין הוא דלמאן דאמר משום בזיון דבעל היכא דלא קפיד כשר, ואמרינן בירושלמי אשה אחת עשתה שליח לקבל גיטה משליח בעלה אתא עובדא קומי רב אמר אם רצה להחזיר יחזיר מחלפא שיטתיה דרב תמן אמר רב הונא בשם דרב אין האשה עושה שליח לקבל גיטה משלוחי בעלה והכא הוא אמר אכן אני אומר אחר הדלת היה עומד ושמע את קולה, אלא שבהרבה מקומות בתלמוד יכול לומר איכא בינייהו הכי והכי ולא נסיב אלא חד, ואפשר דלמאן דאמר משום בזיון הוי גט בטל דאורייתא דבקפידא דבעל תליא מילתא ואנן סהדי דקפיד וכיון דקא קפיד הרי זה גט בטל ומתיבמת, אבל למאן דאמר משום חצרה הבאה לאחר מיכן דבר תורה כשר והוי גט פסול מדבריהם וחולצת ולא מתיייבת, ואף על גב דלא קאמר איכא בינייהו פסולא דאוריתא הא אמרינן דכן נמי הוה מצי למימר איכא בינייהו דשמע בעל ולא קפיד אלא דבחדא נפקותא סגי ליה, ואיכא מאן דאמר דכוליה משום גזרה נסיב לה כלומר שמא יקפיד הבעל ויוציא לעזר או שאם יקפיד הוי קפידתו קפידא.

ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו אזל שליחא אשכחא כי יתבה וקא לישא אמר לה הא גיטך אמרה ליה ליהוי בידך:    והראטב"ד ז"ל גריס ליהוי לי בידך דהוה ליה כפקדון אבל ליהוי בידך ולא אמרה לי לכולי עלמא לאו כלום הוא, והכי איתא בירושלמי דמפליג בין יהא בידך ליהא לי בידך, וכדקתני במתניתין וברייתא שא לי טול לי, וכן כתב הרמב"ן נ"ר והביא ראיה מן התוספתא דקתני הרי זה גיטך ואמרה תנהו לפלוני אין זו מגורשת שיקבלהו לי הרי זו מגורשת וכן נמי אמרינן בקידושין [ח, ב] התקדשי לי במנה תנהו לאבא ולאביך אינה מקודשת שיקבלם לי מקודשת, ומיהו התקבל סתם נמי כתב הרמב"ן נ"ר דנראה דמהני ולא בעי ליה, ובהלכות רבינו אלפאסי ובפר"ח ז"ל גרסי הכא ליהוי פקדון בידך, והאי לישזנא ודאי הוי כאילו אמרה ליה יהא לו פקדון בידך דהא בעל לא מסרה ניהליה לפקדון.

אמר רב נחמן אם איתא לדרבי חנינא עבידנא בה עובדא:    פירש רש"י ז"ל אם הייתי יודע שהלכה כרבי חנינא עבידנא בהא מילתא עובדא כותיה ואמינא מגורשת ולא חיישנא לחצרה הבאה לאחר מיכן. עד כאן. ולא הבנתי לשונו דמאי קא משמע לן פשיטא דאם איתא לדרבי חנינא דאמר לא גזרינן משום חצרה אנן נמי לא גזרינן ומאי קאמר רב נחמן. ומסתברא דהכי ירושא אם איתא לדרבי חנינא דאמר דלא חיישיננין לבזיון דבעל ולא לחצרה הבאה לאחר מיכן עבידנא בהא עובדא ולא חיישינן בהא לשליחות שאינה חוזרת אצל הבעל, והא דקאמר ליה רבא ואם איתא לדרבי חנינא עבדת בה עובדא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ואף על גב דרב נחמן גופיה הכי הוא דקאמר דלא חיישינן בה משום שליחות שאינה חוזרת אצל הבעל, רבא לא קשי ליה אלא מאי טעמא דקאמר דלא חיישינן להכי, אי נמי הכי פירושא מאי שנא האי שליחות דלא פסלינן ליה משום שליחות שאינה חוזרת אצל הבעל כדפסלינן ליה בעלמא לכולי עלמא וכמו שאני עתיד לפרש בסייעתא דשמיא. כך נראה לי.

ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה:    ולאו נאמן משום מגו דאי בעי יהיב ליה ניהלה קאמר וכדפרש רש"י ז"ל בסמוך גבי מי נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה, דודאי הכא ליכא מגו לפי שאין האשה רוצה לקבלו ממנו ולומר שהיא מגורשת ושמא [בנדפס: דשמא] אינה רוצה לקלקל את עצמה, אלא אף על גב דליכא מגו מהימן דכיון שהאמינו ומסרו בידו ויודע שיש ביד השליש למסרו לאשה ועל ידי כך תלך היא ותנשא בו, אם הוא מסרו בידו על דעת כן שיהא נאמן בכל מה שיאמר עליו ואפילו אם יאמר שמסרו לו לגירושין הוא גומר בדעתו עכשיו בשעת מסירתו שיהא לגירושין אם יאמר השליש כן, וכענין שאמרו נאמנת עלי לומר שלא פייסתי.

ואם תאמר והא בעינן שימסרנו לו בעידי מסירה וכיון שמסרו בידו לפקדון מה מועיל לו נאמנותו דאפילו [בנדפס: אם] ירצה הבעל בכך אינה מגורשת ותירצו בתוספות דכיון שהאמינו אף הוא מסרו לו בעדים, ואם תאמר אם כן ניחזי סהדי מאי קאמרי, איכא למימר דמכל מקום כיון שהיה יכול השליש למסרו לה ותלך ותנשא בו הוא מאמינו אפילו במקום עדים וכאילו אמר נאמן עלי באומר לגירושין מסרתיו יותר ממאה עדים ופסל כל העדים לגבי דידיה כל זמן שאמר הויא לגירושין קודם שבאו העדים, ואף על גב דהשתא ליכא מגו כדאמרן שאין האשה מקלקלת את עצמה לומר מגורשה אני אפילו הכי נאמן כדין כל שליש דנאמן בלא מיגו וכדאמרינן בסנהדרין [לא, א] פרק זה בורר בסופו, גבי ההיא סבתא דנפקא שטרא מתותי ידה בבי דינא דרב נחמן ואמר ידענא ביה דפריעא הוא ולא הימנה רב נחמן משום דכיון דאיתחזק שטרא בבי דינא או בעיא קלתה לא אמרינן ואתבינן עליה מהא דתניא ושליש נאמן משניהם ואסיקניה בתיובתא, ועוד תדע דהכא בדליכא מגו דאם כן לא הוה פליג רב הונא בהא דמגו דאורייתא הוא ואפילו באיסורא. ועוד דהא אמרינן לקמן [פד, א] ומודה רב הונא דאי אמרה קמאי דידי יהבי ניהליה לגירושין נאמנת מגו דאי בעיא אמרה לדידי יהבי ניהליה אלמא כל היכא דאיכא מגו גמור אפילו רב הונא מודה בו דשליש נאמן, ואף על פי שאין שם עכשיו כשעת מחלקותם מגו גמור שהרי אין הגט יוצא מתחת יד האשה ואינה יכולה לומר לדידי יהביה ניהליה אפילו הכי מודה בו רב הונא כיון שהיתה יכולה לקחת אותו מיד שליח בשעה שבאו לבית דין דכהאי גונא נמי הוי מגו כדאמרינן הואיל ובידו לגרשה ואי בעיא קלתיה.

וקשיא לי רב חסדא אמאי איצטריך לטענת נאמנותו של שליש כיון דשליח קבלה בעדים הוא וידו כידה ניהימניה כדהמנינן לה בגט יוצא מתחת ידה ובעל אומר לפקדון דלא משגחינן ביה. ויש לומר דלא דמי דלדידה לא עביד דמפקיד ליה, וגדולה מזו אמרו כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, אבל לשליח זה אפשר דלא ידע הוא שעשאתו היא שליח קבלה, ואפילו ידע כיון דעקר שליחותיה ואמר לי אי אפשי שתקבלהו לה מיקרי ומפקיד גביה וכאותה שאמרו במשנתנו אי אפשי שתקבלהו לה אלא הולך ותן לה, ולפי מה שפירשנו דהא הימניה כשמסרו בידו ולדעת כן מסרו בידו שיהא נאמן בכל מה שיאמר הואיל ובידו למסרו לה קודם ערעורו של בעל ותלך ותנשא בו, משמע דאפילו אין הגט יוצא מתחת ידו אלא מתחת ידה נאמן שהרי האמינו על גט זה כשמסרו לו.

ואם תאמר והאיך הוא נאמן והלא שליש אינו נאמן אלא בשלישות יוצא מתחת ידו ואף לא מסרו לה בעדים בתורת גירושין שהרי שליח קבלה הוא היאך נאמן. דיש לומר משום מגו, וכן כתב הר"א אב בית דין ז"ל בסמוך גבי הא דאמרינן מי קא נפיק שטרא מתותי ידיה דליהמניה וכיון דלא נפקי מתותי ידיה לא מהימן דמאן נימא דשליש הוה הרי אינו גט בעולם שאילו היה קיים אפילו ביד האשה הוה מהימן לומר לגירושין יהביה ניהליה דאי בעיא נהדר ליה בידיה. עד כאן. ואם כדבריו שליש בעלמא אף על פי שאין שלישותו יוצא מתחת ידו יהא נאמן לזכות מי שנתן בידו דאי בעי מהדר ליה בידיה ולדידי ניחא לי, ואי לאו דאמרה הרב ז"ל משום טעמא דמגו הייתי אומר דבגט יוצא מתחת ידה אפילו בלא מגו מהימן ומגורשת מדינא לרב חסדא, וטעמא דכיון שמסרו לידה נאמן היה בשעת מסירתו ואף על פי שלא מסרו לה בעדים תפישתה מוכחת עליו דאיהו יהביה ניהלה ולגירושין, ושליש דעלמא דתניא דבשאין שלישות יוצא תחת ידו אינו נאמן דוקא באומר לחובת מי שיוצא עכשיו מתחת ידו, אי נמי בשידוע שלקחוהו שלא מדעת, כאותה דבעל המקח שתפשו שניהם ושניהם אדוקין בו וכיוצא בזה, אבל בגט יוצא מתחת ידה נאמן וכטעמא דאמרן דהרי הוא כאילו מסרו לה לגירושין בפני עדים דאנן סהדי דהכי הוה, ותדע לך מדאמרינן ללישנא קמא דרבא ומודה רב הונא דאי אמרה לדידי אמר לי שליש דלגירושין יהביה ניהליה מהימנא, וסתמא דמילתא בגט יוצא מתחת ידה קאמר דבההיא שעתא הוא דעביד למימר לה, אלמא כל כי האי גונא לרב חסדא פשיטא דמהימנא ומגורשת, ועד כאן לא דחו לה אלא דלא מודה בה רב הונא משום דלא עדיפא איהי לרב הונא משליש גופיה הא לרב חסדא מהימנא כשליש ולאו משום מגו אלא מדינא כשליש. כך נראה לי. ודוקא [בנדפס: במקיימתו] במקימתו.

והרב אלפאסי ז"ל פירשה להא דרב הונא ורב חסדא, בתשובה, בשליח הולכה ובשהגט יוצא מתחת יד האשה והביא ראיה מדאמרינן לקמן אי אמרה קמאי דידי יהביה ניהליה לגירושין מהימנא מגו דאי בעי אמרה לדידי ניהליה ואם אינו תחת יד האשה היכי הויא יכולה לומר לדידי יהביה ניהליה, ולזה הפירוש גם כן בששניהן בעיר אחת והיינו דאמר רב הונא אם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה מסר ליה ולא אמרינן משום כסופא הוא דעבד אלא כשאמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה דרגלים לדבר דמשום כסופא הוא דאמר ורב חסדא אמר שליש מהימן דהא הימניה ותלה הדבר ברשותו שאם רצה מוסרו לאשה והיא הולכת ונשאת על ידו וכיון שעשה כן נאמן, ואף על גב דשליש אינו נאמן אלא כששלישות יוצא מתחת ידו הכא נמי כיון דשליח הולכה הוא הרי הוא צריך ליתנו לה בעדי מסירה ובשעה שהוא מוציאו מתחת ידו הוא נאמן עליו כדין שליש, ואפילו לרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי ובמביא בארץ ישראל שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם מכל מקום מודה הוא דצריך ליתנו לה בפני שנים משום דהוחזקה באיסור ערוה עד עתה ואין דבר שבערוה פחות משנים, וכן אמרו משמו של רבנו תם ז"ל כמו שכתבתי למעלה בפרק ראשון, והכא בשמסרו לאשה לגירושין מתורת שליחת הבעל בפני עדים, ולפי מה שכתבתי אני למעלה אין אנו צריכין לכך, ואם תאמר בשליח הולכה היאך הקשה על רב חסדא ממתניתין דהאשה שאמרה התקבל לי גטי שהוא בשליח קבלה דבר זה נשאל מן הרב אלפאסי ז"ל והשיב כיון שהוא יוצא מתחת יד האשה דין שליח קבלה ודין שליח הולכה שוה משום שאם יוצא מידה והוא מודה שנתנו לה שליח להולכה הרי זו מגורשת ואין יכול לחזור בו הלכך זה וזה שוה, עד כאן לשונו.

תינח אמרה קיבל למה לי:    וקשיא לרב חסדא אבל לרב הונא איצטריך דמוקי לה למתניתין בשהם בעיר אחד וכטעמא דאמרינן דאם איתא לדידה הוה יהיב לה. והא דאמרינן תינח אמרה לאו למימרא דמעיקרא הוה קשיא ליה למה לי אמרה דלעולם צריכה כתב אחת שיאמרו בפנינו אמרה לו שתקבלנו [בנדפס: לה] מיד בעלה דהכא ליכא למימר הא הימנוה אלא פירושי הוא דקא מפרש ממתניתין [בנדפס: מתניתין] כלומר תינח אמרה דעלה לא מקשינן כלום, וכדאקשינן נמי קרע למה לי דאינה קושיא לרב חסדא אלא לברורה דמתניתין חקא בעי והכא פירושא אכתי אף על גב דלא נפיק השתא גיטא מתותי ידיה למה לי עדות בעדים שראוהו בידו קודם שיקרענו די לו דבאותה שעה שליש היה ונאמן ובלבד במקויים [בנדפס: שיקיים], אי נמי אף על פי שאינו מקוים אלא שאין הבעל טוען טענת מזוייף אבל בטוען טענת מזוייף צריך הוא לקיום חותמיו דלא עדיף שלוחה מינה דאפילו בשהגט יוצא מתחת ידה וערער עליו הבעל וכפר בעיקר הגט צריכה לקיימו וכדתנן אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם.

אמר רבא הא מני רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי:    כלומר ובשאין בגט זה עדים חתומים והילכך צריך הוא לעדי מסירה כרבי אלעזר, אבל אם היו שם עדים חתומין אפילו לרבי אלעזר לא היו צריכין לעדי קבלה אלא אפילו ראוהו מקויים בידו נאמן וכשר וכדתנן אין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם אלמא אף לרבי אלעזר בקיום חותמיו סגי דמסתמא כיון דלאו מזוייף הוא כדין נמסר בידה בעידי מסירה, ודוקא בשראוהו בידו שלם והוזקקו לעדותן של עדים ונמצאת מכוונת, אי נמי אפילו בקרוע ובשכתוב בו הנפק דודאי שלם בא לידו וקיימו וכדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא מאן מקיים שטר זה מלוה, הכא נמי אשה שלוחה מקיים גיטא ולא הבעל אבל ראוהו בידו מקורע קרע של בית דין אף על פי שהוזקקו לעדותן של עדים ונמצאת מכוונת פסול דדילמא נמלך עליו בעל וקרעו והשליכו ומצאו זה וכדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא, וכי תימא אם איתא דפרעיה איבעיא לך [בנדפס: דפרעתיה איבעיא ליה] למקרעיה אמר [בנדפס: דאמר] לא שבקתן דאמרה בעינא לאינסובי ביה, אלמא גט מקורע קרע בית דין פסול אפילו לינשא בו.

ואם תאמר למאי דכתבינן דאפילו מקורע אם כתוב בו הנפק כשר ותנשא בו אם כן ההיא דבפרק קמא דבבא מציעא דאמרה בעינא לאינסובי ביה ופרכינן איבעיא לך למיקרעיה ומיכתב על גביה גיטא דנן דקרענוה לאו משום דגיטא פסולה הוא וכו', למה לי למכתב אגביה ליקיימיה ולכתוב ביה הנפק וסגי ליה. יש לומר דעדיפא מינה נקט דכי כתבי אגבי טפי עדיף דבקיאי ביה אינשי טפי, ופירוקא דפריך אטו כל מאן דמגבי כתובה בבי דינא מגבי סליק בין לכתיבה על גביו ובין להנפק, כן נראה לי. ורש"י ז"ל שפירש רבי אלעזר היא דאמר אין גט כשר אלא בעדי מסירה לאו למימרא דכשיצא בפנינו עכשיו מקויים שאין מכשירין אותו עד שיבאו עדי מסירה דמתניתין היא זו אין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם, אלא מיהו דוקא כשהשליח או האשה אומרים שנמסר להם בעדי מסירה. אבל אם הודו שלא נמסר בעדי מסירה ודאי אינו כשר, ומתניתין דקתני צריכה כת אחת שיאמרו בפנינו קבל לאו למימרא שצריכין להעיד בפנינו כן ושאין מתירין אותה בלאו הכי, אלא אמעיקרא דדינא קאי ורבי אלעזר הוא דאמר אינו כשר אלא בשנמסר לה בעדי מסירה כך נראה לי לפרש פירש לפירושו של רש"י ז"ל, ומיהו לפי פירש זה שני כיתי עדים דמתניתין לאו מחד טעמא נינהו דעדי אמירה אינן אלא לבירור השליחות ועדי הקבלה להכשירו של גט, והרב בעל העיטור ז"ל שפירש הא מני רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי ואין גט כשר בלא עידי מסירה כסתמא דמתניתין שנים שיאמרו בפנינו קבל אפילו איכא עדי חתימה, לא נראו דבריו כלל ואפשר שגם הוא לכך נתכוון כמו שאמרנו.

ולענין פסק הלכה: כתב רבנו אלפאסי ז"ל דהלכתא כרב חסדא דאמר שליש נאמן ואף על גב דרב הונא רביה דרב חסדא, משום דסוגיין כותיה אזלה מדאמר רבי יוחנן בסמוך בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, ואקשינן עליה וליהמניה לשליש, והא כרב חסדא אתיא דאי לרב הונא שליש אינו נאמן. ותפש עליו רבנו אפרים תלמידו ז"ל דהכא כיון דליכא הכחשה לכולי עלמא שליש מהימן ולא גמרינן מאי דאית ביה הכחשה ממאי דלית ביה הכחשה, והרמב"ן נ"ר העיד על רבנו אלפאסי ז"ל שראה בנוסחא ראשונה שלו מכתיבת ידושהיה כתוב בה חזינן מאן דפסק כרב חסדא ואנן לא סבירא לן הכי דרב הונא רבי של רב חסדא הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב הילכך הלכה כרב הונא, ועוד כתוב בה ונימניה לשליש מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה, ואי קשיא לך הך קמייתא דאמרינן שליש לא מהימן אף על גב דקא נפיק גיטא מתותי ידיה והכא אינפיק גיטא מתותי ידיה נאמן, התם בעל קא מכחיש ליה הילכך איתרע ליה שלישותו והכא בעל קא מהימן ליה, עד כאן.

ומיהו אחר שלא נתגלה טעמו של רבנו אלפאסי ז"ל ראוי להחמיר כדבריו הראשונים ועוד דהכא איכא מיגו גמור דכיון דבעל לא מכחיש ליה אינפיק מתותי ידיה דשליש דאי נאמן דאילו רצה מוסרו לאשה, ולא דמי לההיא דלעיל דהתם ליכא מגו גמור לפי שהיא לא תקבלנו מידו שאינו רוצה לקלקל את עצמה, וכל היכא דאיכא מגו גמור לא אמרינן אם איתא דלגירושין לדידה הוה יהיב לה, דלא אמר רב הונא הכין אלא בשאין שם מגו גמור כדלעיל כמו שכתבנו וכדאמרינן מודה רב הונא דאי אמרה קמאי דידי יהביה ניהליה לגירושין נאמנת מגו דאי בעי אמרה לדידי יהביה ניהליה. וכן פסק רבנו חננאל ז"ל [בנדפס: ולי נראה טעם לדברי הרב אלפאסי ז"ל מדקאמר וליהמניה לשליש דאלו לרב הונא לא שייך לגבי גט דאיסורא נאמנתו של שליש וכדאמרינן לעיל ולולא נאמנתו לא היה מעלה ולא מוריד כיון שאין דבר שבערוה פחות משנים, אלא ליהמניה לשליש משמע דלאו משום מגו קאמר אלא מדין נאמנותו של שליש כדרב חסדא, כך נראה לי].

ובעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין:    ואין גט יוצא מתחת ידה אף על פי שדאומרת נתנו לי ואבד ממני אין נאמנין דהוה ליה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, ומכל מקום חזקת שליח עושה שליחותו לחומרא והילכך אי בעלה כהן היא אסורה לו ולעלמא לא משתריא אלא בגט ואם מת אסורה לכהן וחולצת ולא מתיבמת, ואפילו אמר בעל נתתיו לה ואבד ממנה אינו נאמן להתירה לעלמא דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן [בנדפס: להתירה] אלא שחוששין לה כדאיתא בפרק יש נוחלין (קלה, א) גמרא האומר זה בני נאמן דאמרינן התם ההוא דהוה שכיב אמרו ליה איתתיה למאן אמר להו חזיא לכהנא רבה אמר רבה למאי ניחוש לה וכו', ועוד האמר רב חייא בר אבין אמר רבי יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן אמר ליה והא כי אתא רב יצחק אמר רבי יוחנן בעל שאמר גרשתי אשתי אינו נאמן אמר ליה ולא קא משנינן כאן למפרע כאן להבא אמר ליה אשינויי ניקום ונסמוך ואסיקנא אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה כלומר חולצת ולא מתייבמת והכין הלכתא.

ולענין גט מקורע שכתבתי למעלה כתב הרמב"ם ז"ל גט שמצאו קרוע שתי וערב שהוא קרע של בית דין הרי זה גט בטל כשאר השטרות אבל אם אינו קרוע קרע של בית דין כשר במה דברים אמורים בשהיה הגט יוצא מתחת ידה בעדי חתימה אם אין שם עדי מסירה אבל אם יש שם עדים שנמסר לה הגט בפניהם והיה כשר הרי זה כשר אף על פי שהיה תורף הגט על המחק או בין השיטין או שהיה קרוע שתי וערב כשנתן בפניהם עד כאן. ותפס עליו הרב אב בית דין ז"ל אמר אברהם אם גט מקויים הוא למה יפסל להיותה מגורשת, אלא לא אמרו פסול אלא שלא תגבה בו אימר שכבר גבתה בו וקרעוהו בית דין, עד כאן.

ואף הר"ם ז"ל נראה שכך דעתו ולא אמר אלא בשאין כתוב בו הנפק כמו שכתבתי למעלה, ודברי הר"ם ז"ל בגט מן התוספתא הן שכך שנו בתוספתא בשילהי מכילתין נקרע כשר נתקרע פסול, נקרע בו קרע של בית דין פסול, נמוך או שהרקיב או שנעשה בו ככברה כשר נמחק או שנטשטש ובבואה שלו קיימת אם יכול לקרות כשר ואם לאו פסול.

אלא לדידי קשיא לי למה שכתב הרב ז"ל שאם מסרו לה בפני עדים אף על פי שהיה קרוע שתי וערב כשנתנו לה בפניהם כשר, שאין דברי התוספתא נראין כן, אלא כיון שקרעו כעין קרע של בית דין הרי זה בטל והרי הוא כחרס ופסול לגרש בו, ותדע מדתניא בתוספתא נמחק או נטשטש ובבואה שלו קיימת כשר ואם לאו פסול, ואי לומר שאם הוציאה גט מתחת ידה שבבואה שלו ועדיו נכרין ומתקיימין כשר ומשיאין אותה על ידו ואם אין בבואה שלו קיימת אין משיאין אותה, פשיטא דאטו משום שנטשטש איבד כחו מאחר שבא לידה שלם ואם אינו יכול לקרותו שאין בבואה שלו קיימת מאי איצטריך דאטו סלקא דעתין שאם הוציאה נייר חלק מתחת ידה ואמרה דגיטא הוה כתיב ביה מי מנסביה לה, אלא פסול לגרש בו דאין תורת גט עליו וכשר לגרש בו דתורת גט עליו קאמר, ונתקרע קרע של בית דין אין תורת גט עליו ופסול לגרש בו אפילו בעדי מסירה, ומה שאמרו נטשטש אם אין בבואה שלו קיימת פסול לומר שאף על פי שיש עדים שהיה גט כשר מתחילתו אלא שעכשיו נטשטש אפילו הכי פסול לגרש בו. כן נראה לי. אלא שבתוספתא שנינו גם כן כענין זה בסוף בבא בתרא בשאר שטרות ושמא גם היא בשאר [בנדפס: כשאר] שטרות שקונה בהן כגון שטר מתנה וכיוצא בו.

האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם:    הקשו בתוספות אם כן אף כל הנשים שבעולם יאסרו לינשא שמא השליח קדשן לזה. ואם אתה מתירן לאחרים מפני שנאמנות לומר לא נתקדשנו בא והתיר לזה כל הנשים שקרובותיהן אומרות לא נתקדשנו לו, ותירצו דנאמנות הן להתיר עצמן אבל אינן נאמנות להתיר אחרים, ואינו מחוור דודאי יש בכלל היתר עצמן היתר לאחרים דהיינו בעל, ועוד הקשו בתוספות כל הקטנות דעלמא שיש להן אב שמתו לאחר כן או שהלכו להם למדינת הים יאסרו שמא קבל האב קדושין משליח זה, ותירצו דעיקרו של דבר אינו אלא מדין קנס לפי שעשה שלא כהוגן שצוהו לקדש לו אשה סתם, ולדידיה דעבד שלא כהוגן קנסוה רבנן לאחריני לא קנסו, והא נמי דמקשינן בפרק שני דמסכת נזיר (יב, ב) גבי קן סתומה שפרח גוזל אחד מהן לאויר העולם יקח זוג שני ואלו שאר קיני דעלמא מיתקן, ואמאי כל חדא וחדא נימא היינו היא פרשו, דהתם נמי קנסא הוא ולדידיה קאמר דיהו כולן אסורין לו משום שפשע ולא שמר את קינו, וכי משנינן הכא אימר דאמרינן לחומרא לקולא לא אמרינן, הוא הדין דהוה מצי לשנויי שאני התם דמשום קנסא בעלמא אלא דעדיפא מינה קא משני, אי נמי כל זה בכלל חומרא וקולא הוא, ואף על גב דתלי טעמא משום דחזקה שליח עושה שליחותו לא קשיא דאי לאו הך חזקה לא עבד איסורא.

והרמב"ן נ"ר תירץ דדינא קאמר וכל הנשים ואפילו קטנות דמותרות משום דאין חזקת שליח מוציאן מחזקתן דקיימן בחזקת פניות וחזקת אב נמי אינו מקלקל את בתו ואילו קבל בה קידושין מימר הוה אמר לה או מודיע לאחרים רבים שיודיענה כדי שלא תתקלקל, אבל הוא אסור בכל הנשים שיש להן קרובות שאין חזקת הקרובות שאינן באות לידון בפנינו מועלת לו, הא אילו באות הקרובות ואמרו לא קדשנו שליח ודאי מותר בהן דעד אחד נאמן באיסורין וכל שכן הכא דלא איתחזק איסורא וחששא בעלמא היא, וכל שכן דמתוך שנאמנות על עצמן ונשאות לאחרים נאמנות הן לזה.

דף סד עמוד א[עריכה]

דף סד עמוד ב[עריכה]

הני מילי לחומרא אבל לקולא לא:    קשיא לי כי אקשינן לעיל נמי וליהמניה לבעל אמאי לא משנינן הכי, דהא בעל שאמר גרשתי את אשתו אינו נאמן להתירה אלא לחוש לה כדאיתא בבבא בתרא פרק יש נוחלין (קנד, א). יש לומר דעדיפא מינה קא משני דאפילו למאן דסבירא ליה התם דלהבא נאמן ואפילו לינשא לאחרים הכא שאני דלא אמר הבעל גרשתי, והמקשה היה סבור דלהבא נאמן אפילו להתירה לינשא כסברתיה קמא דרבא בפרק יש נוחלין, כך נראה לי.

וליהמניה לדידה מדרב המנונא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת:    מדאקשינן הכא ולימא חזקת שליח עושה שליחותו, ופרקינא לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן, כלומר ודאי אי אשת כהן היא אסורה ליה ואי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה גט משני, אבל לקולא להתירה לעלמא לא, והדר אקשינן וליהמניה לדידה מדרב המנונא שמעינן מינה דרב המנונא נאמנת אף להנשא לכתחלה קאמר, וקשיא לי חדא דהיאך נתיר את הערוה דאורייתא על חזקה זו דאינה מעיזה ועוד דבכתובות פרק האשה שנתאלמנה (כב, ב) משמע דרב המנונא דוקא בשעמדה ונשאת הוא דקאמר דנאמנת ולא תצא אבל לכתחלה לא תנשא דתנן התם האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת וכו', ואם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת, אמרה נשבתי וטהורה אני נאמנת ואם יש עדים שנשבית אינה נאמנת ואם משנשאת באו עדים הרי זה לא תצא ואמרינן עלה בגמרא רבי אושעיא מתני לה ארישא רבה בר אבוה מתני לה אסיפא ואמרינן לימא בדרב המנונא קא מיפלגי דמאן דמתני לה ארישא אית ליה דרב המנונא ומאן דמתני לה אסיפא לית ליה דרב המנונא, ואם איתא דרב המנונא אף להתירה לינשא לכתחלה קאמר היכי מצי למימר דמאן דמתני לה ארישא אית ליה דרב המנונא דאם כן מאי איריא נשאת אפילו לא נשאת תנשא לכתחלה ומתניתין קתני אם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת, והכא נמי משמע לקמן בשילהי המגרש גמרא ובלבד שלא תהא שם אמתלא. אמר רב הונא אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, אלא מדמדמינן הא דרב הונא לדרב המנונא שמע מינה דוקא לחוש לה קאמר, ולכתחלה צריכה ממנו גט אלא שאם נשאת לא תצא, דהא בשפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר שלא בפני בעלה ליכא מאן דאמר דמתירין אותה לשני אלא שניחוש לה וצריכה גט משני, ואם מתו שניהם אסורה לכהן וחולצת ולא מתייבמת.

ואיכא מרבוותא זד"ל דאמרי הכי דדוקא כי אזלא ומינסבא לא תצא כההיא דכתובות אבל לכתחלה לא שרינן לה, ומסתברא דלפי דבריהם הא דהכא הכא פירושא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, כלומר ואפילו נשאת תצא ואקשינן עליה דאף לכתחלה תנשא משום דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן להבא ואפילו להתירה לינשא כמו שכתבתי למעלה, ואי נמי משום דחזקת עושה שליחותו, ופרקינן דלכתחלה לא תנשא משום דבעל לא קאמר גרשתי ואין חזקת שליח להקל הדר אקשינן וליהמנה לדידה דאי אזלה ומינסבא מיהא לא תצא מדרב המנונא ומשום הכי לא חש לפרושי בהדיא דאי אזלא ומנסבא לא תצא משום דמיפשט הוה פשיטא להו דרב המנונא בדיעבד קאמר דלא תצא הא לכתחלה לא תנשא וכיון שכן כי קאמר ליהמנה מדרב המנונא פשיטא לן דאי נשאת לא תצא קאמר וכאילו פירש בהדיא, והא דדייק לה רב המנונא בפרק בתרא דנדרים בסופו (צ, ב) ממתניתין דשלש נשים דקתני בראשונה היו אומרין שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך, השמים ביני לבינך, ונטולה אני מן היהודים, חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה ואיבעיא להו עלה האשה שאמרה לבעלה גרשתני מהו ואמר רב המנונא תא שמע האומרת טמאה אני לך ואפילו למשנה אחרונה דקתני דלא מהימנא התם הוא דמשקרא דידעה דבעלה לא ידע בה וכו', דאלמא מדמדמינן לה לשלש נשים וקא מייתי סייעתא ממשנה ראשונה אלמא נאמנת היא לגמרי ולכתחלה תנשא כשלש נשים דיוצאות ונוטלות כתובה, לא היא דהתם שלש נשים [בנדפס: אפילו למשנה ראשונה אין נאמנות אלא לאסור אותן לבעל] ולהתירן בגט לעלמא, ואף זו צריכה גט, אלא מיהו משמע כמקצת רבוותא ז"ל דפסקו דאפילו לכתחילה שריא לה לינשא כדמשמע [בנדפס: פשטא דמילתא] הכא בשמעתין וכדמוכח נמי ביבמות בפרק האשה שלום דתנן האשה שהלכו היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה וכו' באתה ואמרה מת בעלי תינשא וכו' קטטה בינו לבינה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ופרישנא בגמרא היכי דמי קטטה, באומרת לבעלה גרשתני, ואקשינן וליהמנה מדרב המנונא כלומר אף בדאית לה קטטה ניהמנה מדרב המנונא כדהימניה לה ברישא דכי אמרה מת בעלי תנשא אלמא דרב המנונא אף להתירה לינשא קאמר דאלומא חזקה זו דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה, ועוד דאין האשה מקלקלת את עצמה עד שנתיר אותה על ידי כך, וההיא דבפרק האשה שנתאלמנה איכא למימר דודאי לכולי עלמא הואיל וליתיה בעל קמן שאני [בנדפס: סגי] וכדמשנינן בסיפא דכולי עלמא אית להו דרב המנונא מר סבר כי איתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה אלא דמעיקרא סלקא דעתך דמאן דאית ליה דרב המנונא שבפניו מתירין אותה לכתחלה שלא בפניו לא תצא דאפילו שלא בפניו אינה מעיזה כל כך דמתיראה שמא יבא הבעל ויכחישנה והיא אינה מעיזה בפניו, ועוד דאשה דייקא ומינסבא והויא לה כעדי מיתה דאמרינן התם שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא דדייקא ומינסבא משום שאינה יכולה להכחישתו, ואם תאמר והלא משמע מדוקיא דמתניתין דדוקא נשאת ואחר כך באו עדים הא באו עדים ואחר כך נשאת תצא ואמאי הכא נמי נימא אשה דייקא ומינסבא משום דאינה יכולה להכחישתו, איכא למימר כיון דעשתה שלא כרצון חכמים ואזלא ומינסבא תצא, ואמרינן דכולי עלמא אית להו דרב המנונא ומר סבר שלא בפניו מעיזה ומעיזה ולא דייקא ואפומה לא שרינן לה כלל ואפילו נשאת תצא, וכן נמי ההיא דבפרק המגרש לחוש לה מסברתיה דרב המנונא קאמר משום דדייקא ומינסבא לפי שיודעת שהבעל בא ומכחישה, ודחינן לה נמי התם דלא דמיא לדרב המנונא דעד כאן לא קאמר רב המנונא אלא בפניו, מכל מקום שמעינן דרב המנונא כל שבפניו מתירין אותה אפילו לכתחלה וכן דעת הרמב"ם ז"ל, ודוקא דליכא דמסייע לה אבל אי איכא דמסייע לה כגון בעלה כדהכא אי נמי עד אחד וכיוצא בה אינה נאמנת, ושלא בפניו נמי דאמרינן דאינה נאמנת כמאן דמתני לה התם אסיפא אבל ארישא תצא וכמו שפסק רבנו חננאל ז"ל, מכל מקום איכא למימר דחוששין לה מדרב המנונא דאמר בפרק המגרש אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת, וכן נמי חוששין לה מדרב הושעיא דמתני לה התם ארישא ואם פשטה ידה וקבלה קדושין צריכה גט משני, אבל רש"י ז"ל כתב לקמן בשלהי המגרש דליתא לרב הונא, ואף רבנו אלפאסי ז"ל לא הביאה כלל בהלכותיו לומר שאין חוששין לה כלל, וכן ודאי נראה מדקיימא לן כרב דאמר קטנה שהגדילה ועמדה ונשאת אינה צריכה גט משני כלומר בשנתקדשה שלא בפני הבעל, ואף שמואל לא פליג עליה אלא משום דבעל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל, הא בעל ופירש בהדיא דעל דעת קדושין הוא בועל אף הוא מודה דאינה צריכה גט משני, אלמא אין חוששין לדרב הונא כלל דאי לא תיפוק ליה מדרב הונא ובהדיא אמרינן בשילהי המגרש דשמואל לית ליה דרב הונא.

ולענין כתובה איכא מרבוותא דאמר כיון שנשאת לאחרים גובה כתובתה משום מדרש כתובה כדאמרינן ביבמות אמרו בית שמאי לבית הלל מספר כתובתה נלמוד שכן כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, ומיהו דוקא עיקר כתובה אבל לא תוספת, וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל משום קצת מרבוותא ז"ל, וכן כתב הרמב"ן נ"ר במסכת כתובות פרק האשה שנתאלמנה, והביא ראיה מהא דתנן בנדרים (צ, ב) שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך, ועלה איבעיא לן האומרת לבעלה גרשתני מהו ואמר רב המנונא נאמנת ואפילו למשנה אחרונה וכו', אלמא מדמינן לשלש נשים וסייעוה ממשנה ראשונה משמע שאף לענין כתובה מדמינן לה ודוקא בעיקר אבל לא בתוספת דמדרש כתובה ליתיה אלא בעיקר כתובה והכי מוכח בפרק הכותב, והרב בעל העטור ז"ל כתב דלאפוקי ממונא לא מהימנא ולא דרשינן בהא מדרש כתובה והרי היא כחמש עשרה נשים דמפסדן כתובה ותוספת ושריין לעלמא.

מתני': נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה רבי יהודה אומר אין שתי ידים זוכות כאחת:    נערה לאו דוקא דהוא הדין דפליגי רבנן אף בקטנה היודעת לשמור את גיטה שמתגרשת בין על ידי עצמה בין על ידי אביה, והא דפליגי בנערה להודיעך כחו דרבי יהודה דאפילו בנערה פליג, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות והביאו ראיה מדגרסינן בקדושין פרק האיש מקדש בעא מיניה רבא מרב נחמן נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה ואמר ליה אין עושה שליח, ואותבינן עליה קטנה שאמרה התקבל לי גיטי, אינו גט עד שיגיע גט לידה וקא סלקא דעתך בשיש לה אב ודייקינן מינה הא נערה הרי זה גט, אלמא קטנה אף על פי שיש לה אב מתגרשת אף על ידי עצמה, ואף על גב דדחינן התם ואמרינן הכא במאי עסקינן בשאין לה אב וחסורי מיחסרי והכי קתני במה דברים אמורים בשאין לה אב אבל יש לה אב אם אמר לו אביה צא וקבל לבתי גיטה אם רצה לחזור לא יחזור, מכל מקום שמעינן מיניה דבקטנה שמתגרשת על ידי עצמה לא מספקא להו [בנדפס: חדא לדברי המקשה בשיש אב היא מתניתין, ועוד דכשבאו להעמידה בשאין לה אב הקשה והא מדסיפא בשיש לה אב רישא נמי בשיש לה אב, ואם איתא הוה ליה לדחויי ומי מצית מוקמת לה לרישא בשיש לה אב ואינהו ודאי לאו בהכי פליגי, ועוד ד]אם איתא הוה ליה למיפלג [בנדפס: נמי] בדידה במה דברים אמורים בשאין לה אב אבל יש לה אב אף על פי שהגיע גט לידה אינה מגורשת, אלא שמע מינה דפשיטא להו דכל שיודעת לשמור את גיטה מתגרשת בין על ידי עצמה בין על ידי אביה, אבל אין לה שליחות, ואפילו נערה בחיי אביה אין לה שליחות, וכדאיתא התם בקידושין וכן כתבו משמו של רש"י ז"ל בתוספות וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל, והא דאמרינן בגמרא יד יתירא רבי לה רחמנא לא ידה קאמר אלא יד אביה, דלעולם היא מתגרשת על ידי עצמה אבל יד אביה הוא דרבי לה רחמנא עד שתבגר, והיא שלא נשאת.

אבל הראב"ד ז"ל כתב התם בקדושין דדוקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא, ומתניתין דקתני קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה הא כשהגיע גט לידה מיהא מגורשת אף על פי שיש לה אב כדמשמע התם, מוקמינן לה דוקא בשנתן לה אביה רשות לקבל את גיטה דהוה ליה כמו שמוחל לה אותו זכות שיש לו עליה לאותה שעה והרי היא ברשות עצמה בשעת קבלת הגט, ואין פירושו מחוור בעיני דאי בנותן רשות מאי קא דייק ממתניתין הא נערה הרי זה גט, שאני התם דנתן לה אביה רשות.

ומיהו לעיקר הדין כן נראית סברתו של רבנו אלפאסי ז"ל שכתב לקמן גבי שלש מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו וכו' וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה פירש כגון שמת אביה, דאלמא אם היה אביה קיים על ידי אביה ולא על ידה, ואם תאמר מה טעם בנערה יותר מבקטנה, יש לומר משום דמטעם שליחות הוא וכדמשמע התם דאמרינן רבי שמעון היא ובשליחות סבר לה כרבי יהודה דאמר אין שתי ידים זוכות כאחת, ולדידי תמיהא לי לדברי המפרשים דאפילו בקטנה פליגי דעל כרחין הא דאמר ריש לקיש התם בפרק האיש מקדש כמחלוקת לגרושין כך מחלוקת לקדושין לא בקטנה קאמר דקטנה על ידי עצמה אינה מתקדשת דבר תורה ואפילו בשאין לה אב, ואם כן היכי פסיק ריש לקיש כך מחלוקת בקידושין, ואפילו כשתמצא לומר דלא קאמר אלא במה שחלקו בו בהדיא במתניתין דהיינו נערה, אכתי תיקשי לן דהא טעמא דריש לקיש משום ויצאה והיתה הוא כדאמרינן התם חבורתה כרבי יוחנן וצווח ריש לקיש כקורקיא [בנדפס: ככרוכיא] ויצאה והיתה, ואם איתא על כרחין לא מקשינן יציאה להויא דקטנה ביציאה על ידי עצמה מה שאין כן בהויא [בנדפס: ומיהו יש לומר דעל כרחין התם בנערה בלבד פליגי ובההיא דקאמר ריש לקיש מקיש הויא ליציאה משום דאפשר אבל בקטנה לא אפשר ואין אי אפשר מאפשר דכי יקח איש אשה כתיב כלומר איש גדול ואשה גדולה.

כל שאינה יודעת לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש:    פירש רש"י ז"ל אינה יכולה להתגרש אפילו בקבלת אביה דכתיב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאתה זו שמשלחה וחוזרת, דהכי דרשינן לה ביבמות פרק חרש, והכי איתא התם גבי נשטית לא יוציא אמרי דבי רבי ינאי ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש את עצמה יצאת זו שאין לה יד לגרש את עצמה תאנא דבי רבי ישמעאל ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאת זו שמשלחה וחוזרת, ולשון משנתינו מוכיח כדברי רש"י ז"ל דקתני אינה יכולה להתגרש דמשמע אינה יכולה כלל לא על ידי עצמה ולא על ידי אביה אבל רבנו תם ז"ל חולק עליו ואומר דודאי מתגרשת היא על ידי אביה, דהא משמע התם דדבי רבי ינאי ודבי רבי ישמעאל לא פליגי אלא במשמעות דורשין דמר דריש לה מונתן בידה ומר דריש לה מושלחה מביתו אבל בדינא לא פליגי, ובודאי לדבי רבי ינאי מתגרשת היא דהא יש לה יד דזו הוא יד אביה [בנדפס: שהוא כידה, ואפילו לתנא דבי רבי ישמעאל מתגרשת שאף זו משלחה ואינה חוזרת דהואיל ויש לה אב אביה] משיאה לאחר ובעלה משמרה ואינה חוזרת לו, ואי נמי אביה משמרה שאינה חוזרת, ויש לו סיוע מדברי הירושלמי שם בפרק חרש דגרסינן התם גבי נשטית לא יוציא דבי רבי ינאי אמרי מפני גרירה פירש שנגררת אחר בני אדם לזנות רבי זעירא ורבי אילא תרויהון אמרין שאינה יכולה לשמור את גיטה, רבי נחמיה בר מר עוקבא בשם רבי יסה איכא ביניהו תלת מילין, עבר וגרש מאן דמר מפני גרירה גרס [בנדפס: אסור] ומאן דמר מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה לא גירש, יש לה אב מאן דמר מפני גרירה אסור ומאן דמר שאינה יכולה לשמור את גיטה יש לה אב יכולה [בנדפס: יכול] לשמור את גיטה, פעמים שוטה פעמים חלומה מאן דמר מפני גרירה אסור וכו', וכיון דבקטנה ליכא אלא שמירת גיטה שלא הזכירו בה שמירת עצמה, כל שיש לה אב מתגרשת על ידי אביה שהוא משמר את גיטה, והוא שלא נשאת אבל נשאת אין לאביה רשות בה, והכי נמי כתב רבנו האיי גאון ז"ל בתשובותיו דקטנה על ידי אביה מתגרשת אף על פי שאינה יכולה לשמור את גיטה, וכן כתב הרב בעל ההלכות בהלכות מיאון, אי בציר מהכי לא הוי גיטא ולא מיגרשא עד דמקבל אביה לגיטה שכן אב מקבל גט לבתו קטנה על כרחה, עד כאן.

גמרא: צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים:    כלומר באחרים מקנין לו אבל בשאין דעת אחרת מקנה לו אף לעצמו אינו זוכה כדתנן לעיל בפרק הניזקין מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום אבל גזל גמור אין בהן אפילו מדרבנן.

האי שפחה היכי דמי אילימא דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה:    יש מוכיחין מכאן דאשה אינה מוכרת את עצמה דאם כן לישני ליה בגדולה מוכרת עצמה והכי נמי איתא בספרי כי ימכור איש את בתו איש מוכר את עצמו ואשה אינה מוכרת את עצמה, אלא שתמהו בתוספות על דרשא זו שבספרי דהא קרא דכי ימכור איש אינו במוכר עצמו, ומסתברא דהתם דקא נסיב איש מוכר את עצמו לאו עיקר דרשא קא נסיב מאיש דכתיב בההוא קרא אלא הכי פירושא כי ימכור איש את בתו איש מוכר את בתו ואין הבת מוכרת את עצמה, וכאן למדך הכתוב דאין אשה מוכרת את עצמה אף על פי שהאיש מוכר את עצמו, כך נראה לי.

אלא לאו דלא אייתיאת שתי שערות:    ופלוגתא דרבי יוחנן ושמואל היא בפרק קמא דבבא מציעא גבי מציאת בנו ובתו הקטנים דחד אמר קטן קטן ממש וגדול גדול ממש וחד אמר גדול סמוך על שולחן אביו זהו קטן וקטן שאינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול, והשתא למאן דאית ליה גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן ניחא הכא דאיכא למימר דבנו ובתו הגדולים דקאמר הכא היינו קטן דומיא דשפחתו אלא שאינו סמוך על שלחנו, אבל למאן דאמר גדול ממש מאי שנא בנו משפחתו, יש לומר משום דבבנו קטן זכאי במציאתו ולפיכך ידו כיד אביו אבל שפחה אפילו קטנה אינה זכאה במציאתה [בנדפס: זכאי במציאתה].

דף סה עמוד א[עריכה]

הא לכם מעות הללו ופדו בהן מעשר שני:    מהכא משמע דקטן אית ליה זכייה מדאורייתא אפילו בממון דאם לא כן אינן פודין אלא משל אב והיה להם להוסיף חומש, אלא ודאי שמע מינה דזוכה הוא דבר תורה בשיש דעת אחרת מקנה, ואי קשיא לך הא דתנן בפרק מי שמת זכין לקטן ואין זכין לגדול וטעמא משום שאין יד לקטן לזכות בעצמו כגדול, תירצו בתוספות דהתם בקטן שאינו מבחין בין צרור לאגוז, ואי נמי בקנין סודר שאין לו דעת להבחין קנין חליפי סודר, ואי נמי כיון דקיימא לן דקונין בכליו של קונה אין לו דעת להקנות כליו עד שיגיע לעונת הפעוטות וההיא בשלא הגיע לעונת הפעוטות, וההיא נמי דאמרינן בסוכה לא ליקני אינש לוליבא לינוקא דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני, מיירי קודם שיגיע לפעוטות אבל אם הגיע לפעוטות מתנתו מתנה, ואי נמי בשיש לו אב המפרנסו, אי נמי אפטרופוס דאין אין מתנתו מתנה כדאמרינן בכתובות בשילהי פרק מציאת האשה (ע, א) תנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים, אמר רפרם לא שנו אלא שאין שם אפטרופא אבל יש שם אפטרופא אין מקחן מקח ואין ממכרם ממכר, והוא הדין למתנה דקא מדייק לה התם מדתנן המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי וכו' במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום.

ואם תאמר לדעת רבי אויא דסבירא ליה הא אפילו במעשר דאורייתא קאמר, והאיך פודין והתנן בפרק הניזקין (נב, א) יתומין שסמכו אצל בעל הבית או שמינה להם אביהם אפטרופוס חייבין לעשר ואוקימנא להאכיל אבל לא להניח משום דהן עצמן אינן יכולין לתרום ולעשר ולפיכך העמידו חכמים פירותיהן ברשות אפטרופוס משום כדי חייהן אבל מה שמניחין לא יתרום עד שיגדלו הנערים ויתרמו ויעשרו לעצמם, אלמא אפילו לעצמו אינו רשאי לתרום ולעשר, ותנן נמי חמשה שתרמו אין תרומתן תרומה ואחד מהן הקטן והוא הדין לפדות את המעשרות.

יש לומר, דהכא מיירי בקטן שהגיע לעונת הנדרים וכרבי יוסה שאמר שתרומתו תרומה, והתם קודם שהגיע לעונת הנדרים, וכדתנן בפרק קמא [בנדפס: שני] דתרומות קטן שלא הביא שני שערות רבי יהודה אומר תרומתו תרומה רבי יוסה אומר אם עד שלא בא לעונת הנדרים אין תרומתו תרומה משבא לעונת הנדרים תרומתו תרומה, אי נמי הכא בכל קטן ופדיון שאני דכיון שפודין שוה בשוה אין צריך דעת כל כך כמו על הפרשת תרומה ומעשרות, ואם תאמר עוד היאך מדקדק מכאן דקטן זוכה לאחרים דכיון שהאב זיכה להן המעות הללו וזכו בהן דבר תורה כמו שכתבנו אם כן לעצמן הן פודין. יש לומר דכיון שאין זה אלא בהערמה וכוונתן לפדות אותו לצורך אביהן. והמעשר חוזר הוא לאביהן אי לאו הוא דזוכין לאחרים אין פדיונן פדיון בכיוצא בזה.

הא דאמרינן בריש פרק האיש מקדש איש זוכה ואין קטן זוכה, נראה דלרב חסדא הכי מפרשינן אין קטן זוכה לאחרים דבר תורה ואפילו בשיש דעת אחרת מקנה, ולרב יהודה דאמר דקטן זוכה אפילו לאחרים הוי פירושא אין קטן ממנה אחרים על פסחו.

אמר רבא שלש מדות בקטן אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה. כלומר אף על פי שהן קדושין גמורין דבר תורה, הפעוטות מקחן מקח וממכרת ממכר במטלטלין. וכבר פירשוה אמוראי בשלהי הניזקין כבר שית כבר שבע כבר תמני כבר תשע כל חד וחד לפום חורפיה.

וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון:    כלומר דצריכה מיאון אבל פחות מיכן אפילו מיאון אינה צריכה דאין קדושי קטנה המתקדשת על ידי אמה ואחיה כלום אלא אם הגיע [הגיעה] לפעוטות. וקשיא לן דהא תנן ביבמות פרק בית שמאי רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יכולה לשמור את קדושיה אינה צריכה למאן, ואיתמר עלה התם אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי חנניא בן אנטיגנוס, אלמא הלכה מכלל דפליגי רבנן עליה ולחומרא פליגי לומר דלעולם מתקדשת למיאון, ואפילו אינה יכולה לשמור קדושיה מדקאמר רבי חנניא כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה מיאון מכלל דשמעינהו לרבנן דפליגי [בכת"י: דאמרי] דצריכה מיאון, אם כן רבא דפסק כמאן דיכולה לשמור את גטה ואת קדושיה זמנה קודם לעונת הפעוטות וכדאמרינן לעיל גבי יכולה לשמור את גטה, וכן יש לדקדק בדברי רבנו אלפאסי ז"ל שהביא כאן דברי רבא וביבמות הביא דברי רב יהודה אמר שמואל דאמר הלכה כחנניא דאלמא משמע דאידי ואידי חד שעורא הוא, ואפשר לומר דכל שיכולה לשמור קדושי כסף דידה קאמר כלומר בטיב משא ומתן שלא תאבד כסף קדושיה במשאה ובמתנה והיינו עונת הפעוטות, ושמעינן לה מדרבנן דפליגי עליה דרבי חנינא בן אנטיגנוס ואמרי דאף על פי שאינ יכולה לשמור קדושיה מתקדשת למיאון, ואי בשאינה יודעת לשמור כלל קאמר היאך היא מתקדשת דהא לכולי עלמא אינה מתקדשת אלא לדעתה וכדתנן התם איזו היא קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה, לומר דכל שלא לדעתה אינה צריכה למאן כלל וזו אינה אלא כשוטה כדאמרינן לעיל, אלא ודאי יודעת ואינה יודעת [בנדפס: בפעוטות] כפעוטות קאמר, ועלה קאמר רבי חנניא בן אנטיגנוס דכל שאינה יכולה לשמור קדושיה יפה כפעוטות שלא תאבדם במשאה ובמתנה אינה מתקדשת למיאון, וטעמייהו דרבנן התם משום דכיון שהיא יכולה לשמור קדושיה שלא תזרקם, ויש לה להתגרש שאפילו בקדושי אביה שהן תורה תקינו לה רבנן יד להתקדש במיאונין, וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם בפרק בית שמאי מה חלוקין על רבי חנניא בן אנטיגנוס מן מה דאמרי רבי יוחנן איזהו היא קטנה שהיא צריכה להתגרש כל שנותנין לה גיטה ודבר אחר עמו והיא מוציאה אותו לאחר זמן, הדה אמרה חלוקין על רבי חנניא בן אנטיגנוס. כך נראה לי. ובספר המאור תירוצין אחרים במסכת יבמות.

הגיעו לעונת הנדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת ולא מתייבמת:    פירש רש"י ז"ל: הגיעו לעונת נדרים, שנה אחת לפני נערותיה [בנדפס: נערותה] נדריה נבדקין כדתנן במסכת נדה בת י"א שנה ויום אחד נדריה נבדקין אם ידעה לומר לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה נדרה נדר והקדשה הקדש, חולצת, אם הביאה סימנין לא אמרינן שומא נינהו, אבל קודם זמן זה קטנה היא ואין סימניה סימנין ואינה חולצת דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש, עד כאן.

ויש להקשות עליו דהא פלוגתא הוא ביוצא דופן תוך זמן אי כלפני זמן או כלאחר זמן וקיימא לן כמאן דאמר תוך זמן כלפני זמן ושערות שומא נינהו, ורבא גופיה הוא דפסק הכי התם וסבירא ליה דתוך זמן אינה חולצת כדאמרינן התם אמר רבא הלכתא תוך זמן כלפני זמן, רב שמואל בר זוטרא מתני לה לשמעתיה דרבא בהאי לישנא אמר רבא קטנה כל שתים עשרה שנה ממאנת וחולצת מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת, ורבנו תם ז"ל פירש דודאי רבא בפסק הלכה הכי סבירא ליה כשמעתיה דפרק יוצא דופן וכדאיפסיקא הלכתא ביבמות פרק מצות חליצה. והכא אליבא דרבי ישמעאל בר רבי יוסי נקט לה דאית ליה איש כתוב בפרשה אבל אשה בין קטנה בין גדולה, כדאיתא התם בפרק מצות חליצה, וקאמר רבא הכא דבת אחת עשרה שנה ויום אחד דנדריה נבדקין חולצת אבל קודם לכן לא תחלוץ, והכי נמי אמר רבא התם בפרק מצות חליצה אליבא דרבי ישמעאל ברבי יוסי דקאמר התם רבי ישמעאל משמיה דאבוה איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה, ואמר רב אסי מדבריו של ברבי קטנה חולצת כפעוטות רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים, הרי שבלשון אחד אמרן רבא הכא והתם דאלמא משמע דהכא נמי אליבא דרבי ישמעאל בר רבי יוסי נקט לה, אבל איהו כמאן דאמר מקשינן אשה לאיש סבירא ליה וכדאיפסיקא הלכתא התם בהדיא והלכתא עד שתביא שתי שערות, ואיכא מאן דמפרש דרבא גופיה הוא דקאמר התם והלכתא עד שתביא שתי שערות כלומר אף לדבריו של ברבי עד שתגיע לעונת הנדרים אבל הלכתא עד שתביא שתי שערות, ור"י ז"ל כתב דהכא גרסינן רבה ולא רבא ורבה אית ליה תוך הפרק כלאחר הפרק, והביא ראיה לדבריו מדקאמר הכא ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, ובבבא בתרא פרק מי שמת (קנה,א)גמרא המוציא מחברו עליו הראיה אמרינן קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו רבא אמר רב נחמן בן שמנה עשרה שנה, והכיגריס רבנו חננאל ז"ל, אלמא הכא לא גרסינן רבא אלא רבה כי היכי דלא תקשי דרבא אדרבא. ובהלכות רבנו אלפאסי ז"ל בפרק מי שמת גריס בהא דהכא רבא כדמייתי מינה ראיה כמו שכתוב שם.

ומיהו מדברי הגאונים ז"ל אינו נראה לא כפירושו של רבנו תם ז"ל ולא כדברי ר"י ז"ל לפי שהגאונים ז"ל כתבוה לזו סתם, ואף רבנו אלפאסי ז"ל כתבה בהלכות, ונראה שפירשוה כפירושו של רבנו שמואל ז"ל שפירש דאעונת נדרים של קטן קאי שהוא בן י"ב שנה ויום אחד כדאיתא התם במשנה פרק יוצא דופן דנדה דבן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין והלכך בקטנה שהביאה שתי שערות והגיעה לי"ב שנה ויום אחד גדולה היא דגדלות האשה ממהרת לבא משל איש כדאיתא התם, וכנגדו בקטנה דקאמר נערה היא אלא משום דנקט שלש מדות בקטן קאמר בקטנה ולא קטנה ממש אלא נערה וכאלו אמר וכנגדן באשה חולצת, וההיא דאמר רבא ביבמות פרק מצות חליצה עד שתגיע לעונת הנדרים, והתם על כרחין לעונת הנדרים שבאשה קאמר דבקטן לא מיירי התם, איכא למימר דלדבריו דברבי קאמר וליה לא סבירא ליה, ומיהו קשה קצת דאם כן מאי קא משמע לן רבא פשיטא דאם גדולה היא חולצת, ושמא משום הנך תרתי אחריני נקט לה ולכלול כללא דתינוק ותינוקת קא בעי ואף על פי שהאחת מהן פשוטה, ובעל ההלכות נראה שפירש הגיעו לעונת הנדרים דנדריהם קיימין בין יודעים לשם מי נדרו בין אינם יודעים דהיינו בקטן בן י"ג שנה ויום אחד ובאשה י"ב שנה ויום אחד והוא שהביאו שתי שערות כדאיתא התם בפרק יוצא דופן בנדה, וזה לשונו שכתב בהלכות מיאון, הגיעו לעונת נדרים קטן בן י"ג שנה ויום אחד וקטנה בת י"ב שנה ויום אחד נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת, ומיחלץ לא חלצה עד דהויא בת י"ב שנה ויום אחד והיא דאתאי שתי שערות, עד כאן.

ונראין דבריו מדאמרינן הכא נדריהן נדר והקדשן הקדש, דאלו קודם הזמן הזה אין נדריהן נדר עד שבודקים אותם ולא קתני בהו במתניתין נדריהן נדר אלא נדריהן נבדקין, וכלשון הזה הוה ליה לרבא למינקט, אלא ודאי מדנקט הכי שמע מינה דכשהגיעו לעונה שנדריהן קיימין אף על פי שאין יודעין וכדקתני בהו במתניתין אחר הזמן אף על פי שאמרו אין אנו יודעין לשם מי הקדשנו ולשם מי נדרנו נדריהן נדר והקדשן הקדש, וקטנה דנקט לאו דוקא וכדאמרן לעיל, אי נמי משום דקטנה היא למכור בנכסי אביה קרי לה קטנה. כך נראה לי [בנדפס: ואלא מיהו נראה לי דלא חלקו בין נכסי האב לנכסים אחרים אלא בבן דמצוי לירש נכסי האב אבל לא בבת דאינה מצויה לירש, והטעם הראשון נראה לי עיקר].


דף סה עמוד ב[עריכה]

גיטא לא ליהוי עד דמטית למתא מחסיא:    איכא למידק וכי מטא מיהא הוי גיטא ואמאי והא לא חזרה שליחות אצל הבעל, ויש לומר דכיון שהבעל לא התנה בכך כלל אלא היא לא הוי שלוחו אלא שלוחה ומתחלה ועד סוף הוא שלוחה עד מתא מחסיא שליח הבאה ובמתא מחסיא שליח קבלה ובכי הא לא שייך למימר לא חזרה שליחות אצל הבעל, עוד יש לומר דהכא לא הוי אלא כקבלה אריכתא דהכי קאמרה ליה קבליה בבבל ולא תגמר הקבלה עד דמטית למתא מחסיא והוה ליה כאומר לאשה הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום.

[בנדפס: הא דאמר רבא [רבה]: הא רבנן דקאמרי קפידא הא רבי אלעזר דאמר מראה מקום היא לו:    קשיא לי והא רבי אלעזר נמי לא פליג עלייהו דרבנן אלא בגט וטעמא דידיה משום דאיהו כיון דבעל כרחה מגרשה מראה מקום הוא לו וכדאמרינן לעיל אלמא בעלמא מודה להו, ויש לומר דמכל מקום כיון דרבנן אית להו קפידא אפילו בדידה ואף על גב דבעל כרחה מגרשה ורבי אלעזר לית ליה בהכי שמע מינה דטפי אית קפידא לרבנן מרבי אלעזר וכיון שכן כל היכא דמשלח רוצה לערב באותה רוח דילמא רבי אלעזר דלית ליה קפידא כולי האי, בהא לאו בקפיד אמר ליה לערב בגרוגרות, ואי נמי דהכא נמי לרבי אלעזר בעל כרחין דהא לא מערב אלא למצוה כגון שבא רבו לאותו רוח וכיוצא בה, כדאיתא בעירובין והילכך לאו בקפידא אמר אלא מראה מקום הוא לו. כך נראה לי].

כאן בשלו כאן בשל חבירו:    פירשו בתוספות בשלו איכא קפידא אבל בשל חבירו, כלומר בשאמר לו המערב אני אערב לך משלי מן הגרוגרות והלך וערב לו בתמרים בהא ליכא קפידא כיון דמשל עצמו מערב לו למה יקפיד בכך כל מה שנותן לו מקבל ממנו וזה פירוש יפה ולא כן פירש רש"י ז"ל.

מתני': בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו וכו':    ירושלמי: אמר רבי מנא ולא סוף דבר בקולר של סכנה אלא אפילו בקולר של ממון שכל הקולר בחזקה של סכנה.

תוספתא: הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה רבן שמעון בן גמליאל אמר אם נפל מעצמו הרי זה גט ואם הרוח דחפתו אינו גט ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל כותבין ונותנין שאני אומר מעצמו נפל ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו,

והתמה [והתימה] בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע בברור שהרוח דחפתו, עד כאן. וזה היפך התוספתא, ועוד ספק איסורא הוא ולחומרא, ושמא טעות ידי סופר יש בחיבורו של רבינו ז"ל וחסר ממנו אם מיד נפל הרי זה גט כדברי התוספתא, אחר כך מצאתי בהגהות הרב ראב"ד ז"ל שהגיה עליו כך ואמר זה הספק להקל בירושלמי מצא אותו אם על אתר נפל הרי זה גט אם לאחר זמן נפל אינו גט. עד כאן. וכך הוא לשון הירושלמי ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו נשמיעיניה מן הדא רבן שמעון בן גמליאל אומר אם על אתר נפל הרי זה גט אם לאחר זמן נפל אינו גט וההן על אתר לאו ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו הרי זה גט.

דף סו עמוד א[עריכה]

הא דאמרינן: דרא רב אבינא לסילתיה וליזל לגביה רב הונא רביה דאמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו וכו' ומה גיטו אף על גב דלא פריש אף מתנתו אף על גב דלא קנו מיניה:    איכא למידק דהכא ודאי דמצוה מחמת מיתה חשבינן ליה וכדאיתא בסמוך בהדיא, ואם כן למאי איצטריכיה לדרב הונא מתניתין היא בבבא בתרא פרק מי שמת דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ורב הונא גופיה מאי קא משמע לן, ויש לומר דהכי קאמר בכל מקום גיטו כמתנתו מה מתנתו וכו' ובכל מקום מתנתו כגיטו, וכל שבגיטו אף על גב דלא פריש תנו כותבין ונותנין דהיכי הני [בנדפס: דהכי נמי] ארבעה דמתניתין יוצא בקולר ומפרש ויוצא בשיירא ומסוכן אף במתנתו אינו צריך קנין והיינו דאשמעינן רב הונא והיינו דאיצטריך רבי אבינא לדרב הונא רביה דהא דגניבה לא שכיב מרע הוה אלא יוצא בקולר.

וכן תירצו בתוספות, וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם גבי יוצא בקולר רבי אלעזר שאל מתנתו כמתנת שכיב מרע רבי נחמן בשם רבי יעקב אדמוני אמר מה דהוא צריכה לרבי אלעזר היא פשיטא לרבי יוסה בן חנינא באומרת תנתן כבינתי לבתי כהדא גניבא הוה, אי נפק מקטלא אמר יבון לרבי אבינא זוזי מן חמרא דכפר פניא ולא יבין ליה חשין להדא דרב דרב אמר היורש כמשעבד וכו' ולא יתנון ליה משום חוב יתנון ליה משום מתנה חשין להדא דרבי אלעזר דרבי אלעזר שאל מתנתו כמתנת שכיב מרע איתי רבי זעירא לרבי יצחק עטושייה ותנא ליה כגטין כך מתנה, ואף על גב דטעמא דשכיב מרע דלא בעי קנין פרישנא התם כדי שלא תטרף דעתו עליו איכא למימר דהכא נמי כיון דטרידו איכא למיחש נמי להכי, ורבינא אלפאסי הכין כתב דהני ארבעה דמתניתין כמצוה מחמת מיתה נינהו, ולגבי מסוכן לא חדית ביה רב הונא לגבי מתנה דהא פשיטא דמצוה מחמת מיתה הוא, אלא לענין גט חדית ביה שאם עמר [בנדפס: אחד] חוזר כעין שהוא חוזר במתנות, ואי נמי מסוכן קרי ליה כל שקפץ עליו החולי שלא כדרך העולם אבל בשכיב מרע דעלמא בעינן עד דאמר וויי ליה לההוא גברא דמאית והכי איתא בירושלמי [בנדפס: ואכתי קשיא לי מה קאמר מה גטו אף על גב דלא אמר תנו אף מתנתו אף על גב דלא קני מיניה, דהא לא שייכי בחד טעמא דאילו בגיטו טעמא משום אומדנא דכל שאמר כתבו אף על גב דלא אסיק דיבוריה לומר תנו אומדן דעתא הוא דלא רצה לשחק בה אלא מתוך שהוא בהול שיוצא בקולר או מפרש או יוצא בשירא לא אסיק דיבוריה ואינו משטה באותה שעה ודעתיה אכתיבה ונתינה, אבל גבי מתנה אף על גב דגמר בדעתיה לאקנוי בה הקנאה גמורה לא כל כמינה דבמה קנה הא חסרה לה קנין, ויש לומר דכל הנך לרב הונא עשאום כמסוכנין וכמצוין מחמת מיתה במתניתין בגיטין כדי שלא תטרף דעתן עליהן וזהו חדושו של רב הונא. כך נראה לי].

שלחו מתם מחמרא כדי ליפות את כחו:    פירש רש"י ז"ל: כדי שיהא לו כל היין לאחריות שאם אמר תנו לו יין אם החמיץ מן היין מאה חביות היו אומרים לו שלך הוא שהחמיץ ואם אמר דמי חמרא ומכרו ממנו קצת ונאבדו המעות אומרים לו היורשים אבדו מעותיך לפיכך אמר מחמרא דמשמע לדמיו שהכל אחריות לו. והקשו עליו בתוספות דאם החמיץ קצת או נאבדו קצת המעות למה הוא מפסיד הכל די לו לכל היותר שיפסיד מהם לפי חשבון לכל היותר עשאן שותפין, ופירשו הם ז"ל: שאם אמר חמרא שוה ארבע מאות או ארבע מאה מדמי חמרא עשאן שותפין ואם החמיץ או אבדו מקצת המעות אבדו לפי חשבון, אבל עכשיו שאמר מחמרא יפה כחו ואפילו לפי חשבון לא יפסיד כל זמן שנשאר שם יין שוה ארבע מעות שהרי שוה ארבע מאות נתן לו מן היין בין ירויחו או יפסידו.

והרמב"ן נ"ר כתב דאם אמר לו יין שוה ארבע מאות ודאי אם החמיץ ממנו קצת מראה לו מחומץ שהרי זה כאומר תנו לו מאה חביות יין מן האוצר דמראה לו חמוץ וכדאמרינן במנחות (קח, ב) האומר לחברו בית בביתי אני מוכר לך ונפל אחד מהן מראה לו נפול שור בשורי אני מוכר לך ומת אחד מהם מראה לו מת, והילכך אילו אמר חמרא כלומר חמרא שוה ארבע מאה היה לו ליקח יין ויטרח וימכור לעצמו והיה לו ליקח כשער המתנה ואם החמיץ מראה לו חמוץ כמו שכתבנו, ואם אמר לו ארבע מאה מדמי חמרא היו הם מוכרים לו אבל לא היה נוטל אלא כשער נתינה ואם הוזל פוחתין לו לפיכך אמר מחמרא שימכרו ממנו ויתנו הדמים עד ארבע מאות שלמים, ומיהו אם הוקר אינו נוטל אלא ארבע מאה כדאיתא בסוף נערה בכתובות, ואם החמיץ מקצת לא הפסיד, ולי נראה כדברי התוספות דלא אמרו שם מראהו מת ומראהו נפול אלא בדבר מסוים כאומר עבד בעבדי שור בשורי אי נמי חביות בחביותי אבל חמרא שוה ארבע מאות לאו דבר מסוים הוא דהכל מעורב הוא ואפילו דמי בחביות איהו לא חבית קאמר אלא חמרא, והראב"ד ז"ל גרס שם בסוף נערה שנתפתתה הבו לה ארבע מאה זוזי מדמי חמרא לברתי לפיכך אמר רב יוסף דאם הוקר רווחא ליתמי כלומר דהוא ארבע מאה נתן והלכך בין שהוקר בין שהוזל ארבע מאה נותנין לה אם יש ביין שוה ארבע מאה, אבל אם אמר מחמרא ולא אמר מדמי חמרא אם הוקר רווחא לברתי, והיינו דאמרינן הכא בפירקין דמחמרא ליפות את כחו שאם הוקר רוחא לרבי אבינא, ורבנו תם ז"ל פירש ליפות את כחו כי היכי דלא לידחויה, ומיהו משאר נכסי לא גבי כדאמרינן בנדרים פרק הנודר מן הירק בתחלתו (נה, א) בר מר שמואל פקיד דליתנון תרי עשר אלפין זוזי לרבא מן עללתא דנהר פניא שלחה רבא לקמי דרב יוסף עללתא הכי מקריא וכו' ואסיקנא אמר רבא הדא לא מיבעיא לי דעללתא כל מילי משמע הדא הוא דאיבעי לי שכר בתים ושכר ספינות מאי, אלמא מאן דאמר מחמרא או מעללתא מחמרא ומעללתא דוקא אית ליה אבל משאר נכסי לא גבי, ויפוי כחו דאמרינן הכא היינו כשאין דוחין אותו, ומיהו אף לפירושו של רבנו חננאל ז"ל יש לנו לומר דמשום הכי לא קאמר חמרא דהשתא נמי לא מצו מדחו ליה משום דאי אחמץ קצתו לא לידחויה לגבי חמוץ, ומדמי חמרא כי היכי דלא לדחויה אצל מעות אבודין.

מתני': מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו:    כתב הרמב"ן נ"ר: מסתברא שאם שמעו שלשה אחד כותב ושנים חותמין ואינו צריך במעמד כולן אף על פי שאמר כל השומע שלא נתכוון זה לרבות בעדים אלא ליתן רשות לכל שנים שאיזה שירצה יהא רשאי לכתוב.

גמרא: וליחוש דילמא שד הוא:    כתבו בתוספות דדוקא מושלך בבור חוששין לשד אלא אם כן ראו לו בבואה דבבואה אי נמי בעומד בראש ההר כאותה דיבמות מקום שאין דרך בני אדם לעמוד שם לפי שהשדין מצויין שם אבל בעיר לא חיישינן, שאם אתה אומר כן לעולם אין כותבין גט לאשה אלא אם כן בודקין אותו ורואין אותו בבואה דבבואה, וכן הוא מפורש כאן בירושלמי אמר רבי חנינא למדני רבי יונתן בני והם שראו בוביא של אדם רב אחא בשם רב חנינא הדא דתימר בשדה אבל בעיר אפילו לא ראו בוביא של אדם, הא תנינן מי שהיה מושלך בבור ואמר רבי יונתן והם שראו לו בוביא של אדם אמר רבי בון המזיקין מצויין בבורות כדרך שהן מצויין בשדות ומשום הכי אפילו בשעת הסכנה דלא חיישינן לצרה חיישינן לשד מפני שהן מצויין שם, וכן כתב הרב אלפאסי ז"ל בפרק בתרא דיבמות. גמרא [בנדפס: גבי] מעידין לאור הנר ולאור הלבנה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר אם הוכיח סופו על תחלתו הרי זה גט:    והילכתא כרבן שמעון בן גמליאל דבהא לא פליגי רבנן עליה, ואף על גב דפליגי רבנן עליה גבי כותב נכסיו לאחר ושתק ולבסוף צווח שאמר רבן שמעון בן גמליאל הוכיח סופו על תחלתו ורבנן אמרי שאם היה רבו שני כהן אוכל בתרומה ולא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו, הכא שאני דאמר כתובו וכדאמרינן בשחיטת חולין בפרק השוחט, וכן פסק רבנו אלפאסי ז"ל כרבן שמעון בן גמליאל דמשמע דהכין סבירא ליה דלא פליגי רבנן עליה, והכי איתא בתוספתא בריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין לה כל זמן שיש בו נשמה רבן שמעון בן גמליאל אומר אם מעצמו נפל הרי זה גט ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו דאלמא דרבנן עדיפא מדברי שמעון בן גמליאל.

דף סו עמוד ב[עריכה]

שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבנו אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן מהו:    פירש רש"י ז"ל: הא דקתני במתניתין יכתבו בעצמן אחתימה קאי והכא הרי חתמו הן. או דילמא אכתב הגט. עד כאן. והא דנקט כתבו ותנו לאו דוקא אלא הוא הדין האומר לשנים תנו גט לאשתי, דהא לכולי עלמא אמר לשנים תנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו כדקתני במתניתין, אלא דלרבותא נקט ליה דאפילו במפרש כתבו איבעיא להו אי כתב ידן הוא אבל כתב הגט לא, והר"ז הלוי דמשום דכל תנו לשנים כמאן דאמר להו כתובו דמי נקט לישנא רויחא.

וקשיא לי דאם כן מאי קאמר בסמוך ותפשוט ליה ממתניתין דאיהו אמתניתין קיימי ופירושא דמתניתין גופא הוא דאיבעיא להו היכין [בנדפס: הכין] ולא הוה ליה למימר אלא והא מתניתין יכתבו ויתנו קתני, ובתוספות פירשו דדוקא נקט אמר לשנים כתבו ותנו דאי באומר לשנים תנו או לשלשה כתבו ותנו לא הוי קפידא אלא אחתימה, אבל בשנים שאמרו כתבו ותנו ולא היה צריך לומר אלא תנו איכא למיחש דילמא אפילו אכתיבת הגט נמי קפיד דאי אחתימה לבד אפילו אמר תנו ולא אמר כתבו הוה קפידא, וגם לפירושם אני מגמגם דאם כן מאי קאמר בסמך ותפשוט ליה ממתניתין, ומאי קא מהדר ליה, היא גופא קא מבעיא ליה, אדרבה מתניתין מיפשט פשיטא להו דאחתימה בלחוד קא קפיד ולא אכתיבת הגט וצריך לי עיון, והא דבי רב דשלחו הכי אי הקפיד אחתימה ואכתיבה, פירשו בתוספות דאזלי לטעמייהו דסבירא ליה לרב לקמן בפרק המגרש (פ, ב) חתם סופר ועד כשר הלכך יכול להיות שהקפיד שיעשו שניהם כתיבה וחתימה, שאילו לדברי האומר חתם סופר ועד פסול היאך אפשר למימר שהקפיד זה אכתיבה כיון שיהא פסול בכך, ומיהו מסתברא דשמואל דשלח להו תצא לאו לטעמייהו בלחוד הוא דשלח להו אלא אפילו למאי דסבירא ליה נמי דחתם סופר פסול תצא דדילמא האי דקאמר להו הכין טעי בדרב וסבור הוא דחתם סופר ועד כשר, ולפי זה הא דקאמר שמואל תצא לאו דוקא משום דאמרוה לסופר וכתב הוא דתצא דכל שכן אי כתבו וחתמו הם דהוה ליה חתם סופר ועד דפסול לדידיה, אלא הכי קאמר תצא דדילמא מקפיד זה אפילו אכתיבה, ומיהו צריך תלמוד דשמא לא הקפיד אכתיבה וכשר כיון שנכתב על ידי אחר שלא הם. כך נראה לי.

שלח להו תצא והדבר צריך תלמוד מאי היא אילימא מספקא לי מילי אי מימסר לשליח או לא מימסרן לשליח והאמר שמואל אמר רבי הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח:    קשיא לי מאי קא מהדר בתר ספיקי דשמואל הא דרב גופה היא דצריכה ליה תלמוד דהיינו אי כתובו כתב ידן הוא או כתב הגט הוא, וכדאמרינן נמי לבסוף, ונראה לי דכיון דסוף סוף אהא דמילי צריכין לאהדורי וכדאמרינן במסקנא ואי כתובו כתב ידן הוא אבל כתב הגט כשר והאמר שמואל אמר רבי הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח, משום הכיקא מהדר על ההוא טעמא מהשתא לומראי עיקר ספיקיה דשמואל משום מילי האמר שמואל אמר רבי הלכה כרבי יוסי, אי נמי נראה לי משום דקאמר תצא סלקא דעתין דהכי קאמר אי משום ספיקא דידהו פשיטא לי דתצא אלא דמצד אחר צריכא לי תלמוד.

[בנדפס: והאמר שמואל אמר רבי הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח:    תימה באומר לשנים למאי אצטרכיה להא דשמואל דאפילו לרבי מאיר נמי] קתני במתניתין אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, ומשמע נמי דטעמא דרבי מאיר בהא מתניתין משום מילי לא מימסרן לשליח הוא לדעת שמואל, מדאיפליגו עלה אביי ורבא בפרק כל הגט (כט, א) גמרא, המביא גט בארץ ישראל וחלה אביי אמר משום בזיון דבעל ורבא אמר משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח ואמרינן מאי בינייהו שליח מתנה איכא בינייהו למאן דאמר משום בזיון דבעל מתנה לית ליה בזיונא ומאן דאמר מילי לא מימסרן לשליח מתנה נמי מילי נינהו, ואוקימנא בפלוגתא דרב ושמואל דרב אמר מתנה אינה כגט ושמואל אמר מתנה הרי היא כגט אלמא שמואל מפרש ליה לטעמיה דרבי מאיר משום דמילי לא מימסרן לשליח, ותירצו בתוספות דאיכא למימר דטעמיה דרבי מאיר משום ביון דבעל הוא כטעמיה דאביי ובעל לא קפיד אכתיבה כיון דחתמי אינהו דעל ידי כתיבה אין קול יוצא ואין הדבר מתפרסם שלא כתבו הבעל בעצמו אבל אחתימה קפיד דעל ידי החתימה הדבר מתפרסם ואית ליה בזיונא, הילכך הכא דאינהו חתמי אף על פי שאמרו לסופר וכתב בעל לא קפיד, והא דאמר שמואל מתנה הרי היא כגט לאו אליבא דרבי מאיר קאמר אלא אליבא דרבי יוסי וכדפסק איהו כותיה בשמעתין דמילי לא מימסרן לשליח, והלכך מתנה ודאי הרי הוא כגט, והא דקאמר התם בפלוגתא רב אמר מתנה אינו כגט ושמואל אמר מתנה הרי הוא כגט לאו אפירושא דמתניתין קאי ואפלוגתא דאביי ורבא, אלא אמאי בינייהו שליח מתנה קאי כלומר דאמרינן דשליח מתנה איכא בינייהו דכל מאן דאמר משום מילי אפילו שליח מתנה לא, תדע דשמואל אמר מתנה הרי הוא כגט.

ואינו מחוור, דאדרבה בסופר דידע שאין הבעל כותבו איכא בזיון טפי, ואי איכא למימר בעדים הוא דאיכא למימר דליכא בזיון כולי האי דפעמים שאינן מכירין בכתב הגט אם הבעל כתבו או אחר כתבו, אלא מיהו בכולהו איכא משום בזיון לפי שאינו רוצה שיודע הדבר לא לסופר ולא לעדים אלא לאלו בלבד שגלה להן. ומסתברא דעיקר קשיין ליתא הכא דמשום דאקשינן אילימא מילי אי מימסרן לשליח ושמעינן ליה לשמואל דאמר בהדיא הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח, ניחא להו לאקשויי מדשמואל לשמואל ומשום הכי לא אקשי ליה ממתניתין ואקשי ליה ממאי דקאמר בהדיא בספק הלכה דמילי לא מימסרן לשליח, ואי קשיא לך דשמואל אדשמואל דמדאמר הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח אלמא סבירא ליה דטעמא דרבי מאיר דמתניתין משום [בנדפס: בזיון] הוא ולאו משום דמילי לא מימסרן לשליח כאוקמתיה דאביי, והתם בפרק כל הגט משמע לכאורה דשמואל כאוקמתה דרבא סבירא ליה, איכא למימר דהכא לא אצטריך שמואל למיפסק דמילי לא מימסרן לשליח אלא באומר לשלשה תנו משום דהתם סבירא ליה לרבי מאיר דכיון דשלשה נינהו בית דין הוא דשוינהו ומילי מימסרן לשליח על ידי בית דין, ואתא שמואל למימר דהלכתא כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח כלל ואפילו באומר לשלשה תנו, אבל לכולי עלמא באומר לשנים תנו או לשלשה כתבו ותנו מילי לא מימסרן לשליח סבירא להו וילמדו ויכתבו, ואפילו בשליח מתנה כך.

אלא לשמואל הא קא מיבעיא ליה וכו':    תמיהא לי האי קושיא אבי רב הוא ליה לאקשויה דאינהו נינהו דאיסתפקא להו מעיקרא, ויש לומר דאין הכי נמי ואכולהו קא פריך אלא משום דאיסתפקא להו מאי הדבר צריך תלמוד דקאמר שמואל ואסיקנא דכתובו היא דצריכה ליה אקשינן תיפשוט ליה ממתניתין, והוא הדין דאקשינן נמי הכי אעיקר בעיא דבי רב מאי קא מיבעיא להו ליפשטוה ממתניתין.

הא דאמרינן: היא גופא קא מיבעיא ליה:    קשיא ליה על כרחין מתניתין כתב ידן קאמר [בנדפס: דהא אית ליה לרבי מאיר מילי מימסרן לשליח והילכך חתם סופר ועד פסול וכדאמר רב חסדא] בסמוך מתניתין מני כלומר מתניתין דחתם סופר ועד כשר רבי יוסי היא דאמר מילי לא מימסרן לשליח, ואי מתניתין כתב הגט הוה ליה חתם סופר ועד והיכי קתני יכתבו ויתנו, ויש לומר דמספקא ליה דילמא סבירא ליה לרבי מאיר כשר ולא תעשה ובמילתא דלא שכיחי לא גזרו בה רבנן ואפילו חתם סופר ועד כשר לכתחלה וכדאמרינן בסמוך לשמואל גופיה, כך נראה לי.

ומי מודה רבי יוסי באומר אמרו והתנן כתב סופר ועד כשר ואמר רבי ירמיה חתם סופר ועד שנינו:    איכא למידק מה קא מקשה מינה לשמואל דהא שמואל במקומה בפרק המגרש (פו, ב) מוקי לה בכתב סופר ועד כדאמרינן ושמואל אמר אפילו כתב סופר ועד שהרי שנינו אפילו כתב סופר ועד כשר ומוקי לה בספרא דמובהק, ויש לומר דלשמואל מתניתין בין בכתב סופר בין בחתם סופר הוא דלא ממעט חתם סופר כלל אלא לומר דכתב סופר שנינו דמשמע כל כתב סופר [בנדפס: בין כתב סופר] מובהק שכתיבתו ניכרת בין חתם סופר, והרמב"ן ז"ל כתב דאפילו בכתב סופר נמי נפיק מינה חורבה דזימנין דאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ולפלוני ויחתומו ומשום כיסופא דסופר חיישינן ולא מחתמי אלא חד ומכשרי ליה בכתב סופר מובהק ועד אחד ולית ליה כיסופא לסופר בהכי אלא יקרא נמי עבדי ליה, ובעל לא אמר הכי דלא סמך עליה בעד אלא על פלוני ופלוני דאמר, והא דמייתי גמרא דרב ירמיה דעלה איתמר דרב חסדא ומייתי פירושא למתניתין והוא הדין לשמואל נמי הכין הוא. עד כאן. ואינו מחוור בעיני חדא דהא ודאי לא כיחא דלא מחתמי ליה ולא חתים נמי אלא חד מינייהו, ועוד דאם כן למה להו לאיתויי דרב חסדא ורב ירמיה לא הוה להו לאקשויי אלא ממתניתין ולימא תנן סופר ועד כשר ואי אמרת מודה רבי יוסי באומר אמרו הא נפיק מיניה חורבא וזימנין דאמר להו אמרו לסופר וכו'. והראשון נראה לי עיקר.

ואמר רב חסדא מתניתין מני רבי יוסי היא דאמר מילי לא מימסרן לשליח:    פירש רש"י ז"ל: דאי רבי מאיר נפיק מיניה הך חורבא דמפרשי בגמרא זימנין דאמר להו לשנים אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ויחתומו ואזלי הנך ומשום כיסופא מחתמו ליה לסופר וכו', ומתרץ כיון דאמר מר לקמן בשמעתין דכל כי האי גוונא כלומר באומר אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו כשר הגט אם עשו כן, ולא תעשה דאמר רב הונא אמרו לסופר וכו' כשר ולא תעשה זאת בישראל, מילתא דלא שכיחא היא והילכך לא גזרינן וכדאמרינן בכל דוכתא מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, ולית ליה לשמואל דהא דרב חסדא דמוקי לה למתניתין כרבי יוסי לבד אלא חתם סופר ועד לכולי עלמא כשר, ומיהו לרב חסדא דאי לא מודה רבי יוסי באומר אמרו מדמוקי לה למתניתין לרבי יוסי דוקא ודלא כרבי מאיר דקסבר דאף על גב דלא שכיחא איכא למיגזר בה והילכך אפילו באומר אמרו אם אמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו פסול לרבי יוסי דמילי לא מימסרן לשליח כלל והילכך חתם סופר ועד לרבי יוסי כשר דהא לא חתם סופר עד דשמע קולו של בעל, ואם תאמר והא אמר רב חסדא לקמן כשר ולא תעשה אלמא באומר אמרו כשר, איכא למימר דאליבא דרבי מאיר קאמר לה דלדידיה כשר משום דמילי מימסרן לשליח ולא תעשה גזירה דילמא אמר להו אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו ואזלי אינהו ומשום כיסופא דסופר מחתמי ליה, ואף על גב דאמרינן לא תעשה ומדלא תעשה לא שכיחא אפילו הכי כיון דאמר מר כשר גזרינן בחתם סופר לפסול דאי לא נפיק מיניה חורבא, והשתא ניחא הא דמקשו רבוותא ז"ל היכי אמרינן הכא משום דלא תעשה לא שכיחא ולא גזרינן והא רב חסדא אית ליה לקמן כשר ולא תעשה ואפילו קאמר הכא דמתניתין דוקא רבי יוסי דאילו לרבי מאיר חתם סופר פסול משום גזרה, והשתא לא תיקשי לן ולא מידי דהכא אליבא דשמואל מתרצינן הכי אבל לרב חסדא אף על גב דלא שכיחא גזרינן בה, ולעולם לשמואל דאמר דכל לא תעשה לא שכיחא ולא גזרינן חתם סופר כשר דברי הכל היא, ונשאל רבנו תם ז"ל לרב חסדא דאמר אמרו לשנים אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומו כשר ולא תעשה מתניתין דקתני אמר לשנים תנו הרי אלו יכתבו ויתנו במאי מוקמת לה אי כתב אחד מהם וחתם בעד הוא עצמו עם חברו השני הא אמרת חתם סופר ועד פסול לרבי מאיר, ואי בשאמר להם אמרו לסופר ויכתוב וחתמו אתם הא אמרת כשר ולא תעשה, והשיב דמתניתין בדיעבד, ומשום דקתני במילתיה דרבי יוסי באומר לשלשה תנו ילמדו ויכתבו ויתנו לה דהוי לכתחלה האחד כותב והשנים האחרים חותמין נקט הכא נמי לישנא דלכתחלה, ואינו מחוור, ואיכא למימר דרב חסדא מוקי לה למתניתין בשאמר הבעל לסופר כתוב ואמר לשנים תנו ולשלשה כתבו ותנו ויכתוב אחד מהם ויחתמוהו השנים שלא הוא.

דף סז עמוד א[עריכה]

רבי יוסי תרתי קאמר:    כלומר, דרבי יוסי סבר דמילי לא מימסרן לשליח ואף באומר אמרו נמי פליג ואסר ושמואל סבר לה כותיה בלא אמר אמרו ופליג עלייהו, באומר אמרו, קשיא לי, כיון דסבירא ליה לשמואל אומר אמרו כשר אם כן על כרחין אית ליה או חתם סופר ועד פסול ומתניתין כתב סופר ועד ודלא כרבי ירמיה או אפילו חתם סופר כשר וכשר ולא תעשה, דאי לא איכא למיגזר וכיון שכן אמאי אמרינן דפליג אדרבי יוסי משום דרב ירמיה אי נמי משום מאן דאמר כשר ותעשה דהא כיון דסוף סוף שמואל פליג אחד מינייהו נימא מודה רבי יוסי באומר אמרו וכתב סופר שנינו דלא כרבי ירמיה אי נמי כשר ולא תעשה, ויש לומר דאפילו לכשתמצא לומר דשמואל פליג באומר אמרו אפשר דלא פליג כלל אמאי דאמר רבי ירמיה דחתם סופר שנינו ולא אמאי דאמר רב חסדא הא מני רבי יוסי היא ולא אמאן דאמר דכל מאן דמודה באומר אמרו סבר כשר ותעשה, ואלא מיהו איהי אית ליה כרבי מאיר דבאומר אמרו כשר ולית ליה מתניתין דחתם סופר דההיא רבי יוסי היא, ואי נמי אמרינן הכי דסמכינן אברייתא דבפרק מי שאחזו (עב, א) דתניא עד שישמעו את קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ואמרינן עלה קולו לאפוקי ממאן דאמר מודה רבי יוסי באומר אמרו, וכתב הרמב"ן נ"ר: דטעמא דרבי יוסי דפליג אף באומר אמרו אף על גב דבעלמא עושה שליח שלא בפניו משום דגט שאני דכיון דבעינן לשמה ובעינן וכתב לה כלומר שיכתוב לה הבעל אין הסופר והעדים עומדין במקום בעל אלא אם ישמעו הם מפיו של בעל ממש, אבל בשאר דברים של גט אפילו לרבי יוסי עושין שליח שלא בפניו ולפיכך יכולה אשה לומר פלוני שהוא במדינת הים הריני עושה אותו שליח לקבלגיטי שם מיד בעלי, וכן כתוב בהלכות גדולות ועגונה דאתיא לבי דינא ואמרה הו עלי סהדי דפלוני דאיתיה במדינת הים שויתיה שליח לקבלה לקבל גיטא מיד בעלי וכתבין לבי דינא דבמדינת ומשוי ליה תו בעל לההוא שליח שליח לקבלה וכתיב גיטא ויהיב ליה אם דנפיל גיטא לידא דשליח אם נשרף או נקרע מיגרשה הדה עגונה, עד כאן.

אבל שליח קבלה אינו עושה שליח לקבלה אלא אם כן אמרה בפירוש שימנה שליח אחר תחתיו דמילי נינהו ולא מימסרן לשליח ולא דמי לשליח הולכה דעושה שליח משום דהוי שליח הגט ממש ולא מילי נינהו, ולפי ענין זה שליח מתנה דאמר אמרו לכולי עלמא אומר לסופר וכותב לעדים וחותמין ולא אמרו מתנה הרי היא כגט אלא באומר כתבו ותנו ומשום טעמא דמילי לא מימסרן לשליח אבל באומר אמרו לכולי עלמא במתנה שרי.

ולענין פסק הלכה: כתב הרב אלפאסי ז"ל: דהלכה כרבי יוסי ואפילו באמר אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו הרי זה גט בטל ואם נשאת תצא, והביא ראיה מהא דתנן בפרק מי שאחזו (עא, ב) אמרו לו נכתוב גט לאשתך אמר להן כתבו אמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה הרי זה הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ואסקה רב אשי כולה רבי יוסי היא ולא מיבעיא קאמר לא מיבעיא היכי דלא אמר תנו אלא אפילו אמר תנו נמי ולא מיבעיא היכי דלא אמר אמרו אלא אפילו אמר אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו לא, ותניא כותיה עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ישמעו לאפוקי ממאן דאמר מודה רבי יוסי באומר אמרו קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו אלמא הלכתא כותיה דרבי יוסי אפילו באומר אמרו, וכן כתב בעל ההלכות ורבנו חננאל ז"ל, וחתם סופר ועד כשר, דכיון דאומר אמרו פסול חתם סופר כשר דהא לא נפיק מיניה חורבא וכדאמר רב בפרק המגרש (עו, ב) חתם סופר ועד שנינו.

וכתב הרב בעל התרומות בשם רבנו ז"ל שתמה על דברי רבנו חננאל ז"ל שהביא ראיה מדברי רב אשי, דמה ראיה יש במה שמישב רב אשי מתניתין דמי שאחזו כרבי יוסי דפוסל באומר אמרו שהרי הוא לא פסק כרבי יוסי אלא שמתרץ כולה מתניתין כרבי יוסי ואמר דלית ליה אוקמתא אלא בהכי, אלא מיהו כיון דאשכחן שמואל דפליג עליה באומר אמרו כותיה קיימא לן, אלא אם נאמר דכיון דרב אשי מתרץ מתניתין כותיה [בנדפס: אלא אפילו אמר אמרו] שמע מינה כותיה סבירא ליה כדאמרינן בשבת בפרק אלו קשרים (קיב, ב) מדמתרץ רבי יוחנן למילתיה דרבי יהודה כותיה סבירא ליה, וכתב הוא ז"ל דמכל מקום אי אפשר לפסול זה בין לקולא בין לחומרא לפסול אומר אמרו ולהכשיר חתם סופר ועד אלא חוששין לדברי שניהם והילכך חוששין באומר אמרו ופסלינן ליה כרבי יוסי וכאוקמתא דרב אשי דפרק מי שאחזו וכברייתא דקתני עד שישמעו את קולו לאפוקי ממאן דאמר אמר אמרו כשר, ומיהו גט בטל לא הוי דדילמא הלכה כשמואל דבתרא הוא וככולהו אמוראי דשמעתין כרב נחמן ורב ששת דאמרי כשר ותעשה וכשר ולא תעשה דאלמא מדמכשרי ליה שמע מינה באומר אמרו [בנדפס: פליגי] בחתם [בנדפס: וחתם] סופר ועד [בנדפס: נמי] פסול [בנדפס: דאיכא למימר דכיון דמכשר שמואל באומר אמרו בחתם סופר ועד פסול] דאי לא נפיק מיניה חורבא, ואף על גב דשנינן אליבא דשמואל כיון דאמר מר כשר ולא תעשה לא שכיחא ולא גזרו בה רבנן שנויא היא ולא סמכינן עלה, ובמסקנא דאמרינן רבי יוסי תרתי אמר ושמואל פליג עליה בחדא תו לא צריכין לההוא שנויא, ועוד דדילמא סבירא לן בהא כרב חסדא דסבירא ליה דאף על גב דלא שכיחא גזרינן בה כדכתבינן לעיל, וכן מאן דאמר כשר ותעשה סבר חתם סופר ועד פסול משום חורבא, ואף על גב דרב מכשיר חתם סופר ועד בפרק המגרש והלכה כרב באיסורי, הני מילי לגבי שמואל אבל הכא דמכשרי כולהו אמוראי באומר אמרו ואם כן סברי דחתם סופר ועד פסול לא קיימא לן כותיה דרב, ואף עלגב דהני תרי פסקי סתרן אהדדי דאי אומר אמרו פסול אם כן חתם סופר כשר ואי חתם סופר פסול אם כן אומר אמרו כשר מכל מקום כיון דאינו מבורר כמאן נקטינן כותייהו לחומרא, והרמב"ם ז"ל כן כתב באומר אמרו הרי זה גט פסול ומתישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל, אבל בחתם סופר ועד הכשיר.

גזרה שמא תשכור עדים:    תמיהא לי אמאי לא אמר משום גזרה דלעיל. וניחא לי, דמשום דרב חסדא אמר בהדיא דאף על גב דלא תעשה אכתי איכא למיגזר אם כן לדידיה לא תסלק הגזרה משום דלא תעשה ולא הועילו חכמים בתקנתן, וכיון דלרב חסדא לא מיתרצי בהכי אוקמא בטעמא דמתרצתא לכולהו. כך נראה לי.