חידושי הרשב"א על הש"ס/גיטין/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לב עמוד א[עריכה]

השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא ה"ז בטל:    הא דאצטריך מתני' למיתני והגיע בשליח או שקדם אצל אשתו או לר' דאמר בגמ' בטלו שלא בפני השליח והאשה א"ש דהכא משום צריכותא נקט לה כדאיתא בגמרא דהגיעו לא קתני אלא הגיע דלא תימא דלצעורי לשליח קא מיכוין ואפילו קדם אצל אשתו דלא אמרי דלצעורא מיכון ולאו למעוטי עושה ב"ד ומבטלו שלא בפניהם א"נ לאשמעי' דאפי' שלא בב"ד אם הגיע בשליחו או שקדם אצל אשתו יכול לבטלו:

ירושלמי: עשה שליח להוליך את הגט צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח עולה משום שנים הלך שליח לבטל את הגט צריך לבטלו בפני שנים והשליח עולה משם שנים. ומסתברא דהא דגרסי' הכא עשה שליח להוליך את הגט צריך ליתנו לה בפני שנים ואין שליח עולה משם שנים דוקא במביא למדינה בח"ל אי נמי בארץ במקום שיש חרום ידוע כעססיון דצריך לקיימו וצורך ליתנו לה בפני שנים והוא כדי שיהו ב"ד ושיתקיים בפני השנים והוא כדאיתא בריש מכילתין אבל במביא במדינה אחת בח"ל אי נמי בארץ במקום שאין חרום ידוע דאז א"צ ליתנו לה אלא בפני שנים לבד כדי להחזיקה גרושה בפני שנים כדאיתא בירושלמי א"נ כדי שיקראו את הגט כדאיתא לעיל (י"ט ב') הני בי תרי דיהב גיטא באפיהו צריכי למקרייה. א"נ כר"א דאמר עדי מסירה כרתי אז ודאי שליח עולה משם שנים דהא לכ"ע שליח נעשה עד כדאיסא בריש מכילתין ובודאי הלשון קשה קצת. דא"כ לא ה"ל למימר ואין שליח עולה משום שנים דהיאך יעלה משום שנים והוא צריך להצטרף עמהם למנין שלשה. ושמא ה"ק ואין שליח עולה משום שנים דמלבד שליח בעינן שנים כדי שיהו עם שליח שלשה ולאשמועי' דבקיום שטרות בית דין של ג' בעינן. וא"נ איצטריך לאשמועינן דאע"ג דבעדי קיום שטרות בעלמא בעינן שנים ובגט השליח עולה משום שנים לענין דייני קיום אינו כן אלא לענין דייני קיום אין השליח עולה משום שנים אלא שנים מלבד השליח בעינן וזה נ"ל עיקר. ואם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטל אפי' חזר בו תוך כדי דבור של נתינה וכדקי"ל כל תוך כדי דיבור כדבור דמי חוץ מע"ז וקדושין. ובגמרא דמפרש דהא קמ"ל אף גב דבטליה תוך כדי דבור שהגיע לידה. וה"ה בשהגיע הגט ליד השליח לקבלה דיד שליח קבלה כידה ומכיון שהגיע לידו מגורשת:

גמרא: הגיעו לא קתני אלא הגיע דאפילו ממילא ולא אמרינן לצעורי הוא דקא מיכוון:    פרש"י ז"ל ולא אמרינן אין בדעתו לבטלו אלא לצעוריה בעלמא חדש או חדשים. ותמיה' לי דא"כ מאי נפק' לן בין שמתכוון לבטלו או לצערו ולעכבו מליתנו עכשו דבין כך ובין כך אינו רשאי ליתנו עד שיאמר לו לשליח עכשיו אני רוצה ליתנו דאטו מי שלא בטל שליחות לגמרי אלא שאמר לו איני חפץ ליתנו עדיין מי יהיב עד שיחזור ויאמר לו עכשיו אני רוצה. ובשלמא לרב ששת דאמר לקמן בסמוך בטלו מבוטל נפקא מינה למיפסל גיטא גופיה דאי אמרת לצעוריה קא מיכוון חוזר ומגרש בו כל אימת דבעי בטל דהא לא בטלי' אבל השתא דאשמעי' דלבטולי קא מיכוין אינו חוזר ומגרש בו אבל אנן כר' נחמן קיי"ל דחוזר ומגרש בו וכדאיפסיקא הלכתא בהדיא בסמוך ומסתבר דהכי פירושא ולא אמרינן לצעורי' קא מיכוון כלומר אין פיו ולבו שוין אלא בפיו ובשפתיו הוא שמבטלו לצעורה לשליח כדי שידאג ויצטער על עכובו אבל בלבו הוא שיתננו לה ורצה לצחק בו והילכך אם נחנו לה נחוש לכך להחמיר עליה מהא לפסלה מן הכהונה בגט זה ואי נמי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר תהא צריכה גט משני קמ"ל דאע"ג דהגיעו ממילא בטולו ביטול גמור ואין חוששין לקדושי שני ואפי' ריח הגט אין בו כנ"ל:

הא דאמרי' ל"צ דקא מהדר עליה מעיקרא לבטוליה מהו דתימא איגלי מילתא למפרע דבטולה בטליה:    תמיהא לי דבשלמא לרבי דאמר לקמן בטלו מבוטל איצטריך הכא לאשמועינן דדוקא בדידעי' ביה דבטליה אבל מסתמא לא ואע"ג דחזיניה דמהדר בתריה לבטוליה אבל לרשב"ג דאמר בטלו אינו מבוטל מאי קמ"ל השתא בדשמעינ' דבטלי לא חיישינן ליה בדמהדר בתריה לבטולה חיישי' ליה. ונראה דהכי קאמר דקא מהדר בתריה דשליח ורהיט ולא הספיק לבטוליה ליה בפירוש עד שנתנו לאשה וכשהגיע אצל האשה בטלו ואמר דמעיקרא כי הוה רהיט בתריה לבטליה הוא דהוה בעי וכיון שכן הוה אמינא דתגלי מילתא למפרע דידים מוכיחות דלהכי הוה רהיט וליבטיל כאילו הוא בטלו' בפירוש לשליח עצמו קמ"ל ואפי' לרבא דאמר לקמן גלויי דעתא בגיטא מילתא היא קמ"ל הכא מודה דהא דרהיט בתריה דילמא מימר א"ל אשור הב ליה דלישלום צערה דגברא היא וכדאמרי' לקמן אלא דקשיא לי א"כ אביי דהוה מייתי ראייה מעובדא דרב יהודה דאשקליה גט לחתניה דרב ירמיה ביראה ואמר להו לסהדי אותיבו קרי' באודניכו ואס"ד גלויי דעתא בגיטא מלתא הא קא רהיט בתרייהו וקס"ד דאביי דהאי דרהיט בתריה לבטוליה הוא דאזיל ורהיט ואפי' הכי לא בטיל אמאי שביק דיוקא דהא מתני' דמוכחת הכי כדפרישית. וי"ל דמשום דבמתני' לא איתפרש הכי בהדיא ואי נמי משום דהתם איכא גלוי הדעת טפי משום דאנוס הוה בתחלתו הילכך הוכחא מילחא טפי דלבטוליה דרהיט ואפי' הכי לא בטיל מה שאין כן במתני' דבכי הא דמתניתין אפי' רבא מודה כדאמרן ודעדיפא קא מייתי ועוד דמעשה רב:

ת"ר בטל הוא אי איפשי בו דבריו קיימין:    וכדמפרש ואזיל דבטל הוא ולבטול משמע ואי אפשי בו השתא נמי קאמר דוקא בדקאמר בטל הוא אבל בטלו לא קאמר בעיא בסמוך ולא איפשיטא והויא לה מגורשת ואינה מגורשת: פסול הוא אינו גט לא אמר כלום דאינו אלא כאומר שאין זה גם ואנו רואין אותו שהוא גט ושהוא פסול שאינו נכתב כתקנו באותיות ובלשונו ואנו רואין אותו כתוב כהוגן ואינו אלא כמשנה את הידוע. וקשיא לי דילמא פסול שנכתב במחובר או שלא לשמה או שהוא מזוייף קאמר דמהימן מגו דאי בעי מבטיל ליה. וי"ל דאי להכי נתכוון פרושי הוה מפרש מאי פסולי מיהא דכיון דאנן כשר חזינן ליה אם איתא דאית ביה פסול מימר הוה אמר פסול משום כך ומשום כך:

הא דאמרינן למימר דבטל דליבטיל השתא משמע קשיא לי מנא ליה הא דילמא מעיקרא משמע ובטל הוא דבטלתיה מעיקרא קאמר וכרבי דאמר אם בטלו מבוטל ונאמן מגו דאי בעי מבטיל ליה השתא ועוד קשיא לי אמאי שביק מתניתין ואקשי אברייתא דבמתני' נמי קתני בטל הוא זה בטל. ומיהו איכא למימר בהא דאין ה"נ אלא משום דקאי אברייתא ולאשמעינן דפסול הוא אינו גט לא אמר כלום אקשי אבטל הוא דקתני אברייתא אלא אכתי דקשיא לי אידך וי"ל דאבטל הוא דברייתא דוקא איכא לאקשוי משום דמינה שמעינן לה דלבטיל השתא קאמר משום דקתני בה אי אפשי דעל כרחיה השתא קאמר ובטל הוא דומי' דאי איפשי וליבטיל השתא קאמר כנ"ל:

למימרא דבטל לישנא דליבטיל משמע והאמר רבא בר איבו אמר רב ששת ואמרי לה אמר רבא בר אבוה אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה זו מבוטלת תיבטל אי איפשי בה לא אמר ולא כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין:    כך היא גירסת רוב הספרים וכן היא הגירסא הנכונה וקשיא להו לרבוותא ז"ל דבפרק בתרא דכריתות (צו א) גרסי' איפכא מתנה זו מבוטלת תבטל אי איפשי בה דבריו קיימין בטלה היא אינה מתנה לא אמר ולא כלום והתם על כרחין א"א לגרוס איפכא משום דמינ' פריך לר"ל דאמר הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה בה ופרכינן עליה מדרב ששת דאמר אי איפשי בה דבריו קיימין וגם ר"ח ז"ל כתבה לההיא דכריתות בשילהי יש נוחלין כמו שכתובה שם ברוב הספרים והכא א"א לומר כן דא"כ היכי דייק מינה דבטל מעיקרא משמע אדרבה דליבטיל משמע כי דהכא ולפום כן אמר בטלה היא לא אמר ולא כלום דהא זכה בה ושוב אינו יכול לחזור בה ולומר שאינו רוצה לזכות בה ור"י בעל התוספות ז"ל הפך הגירסא שבכריתות והכי קא דייק בטלה היא אינה מתנה לא אמר ולא כלום אלמא בטלה היא מעיקרא משמע ומשום הכי לא אמר כלום דאחר שבאת' לידו אינו נאמן לומר שלא קבלה מעיקרא כדי לזכות בה אבל אי הוה משמע דליבטיל היו דבריו קיימין וכל המחזיק בה זכה בה מדין הפקר והא דקאמר אביי בטל שתי לשונות משמע גבי גט לישנא דמהני בה קאמר וגבי ממנה לישנא דמהני בה קאמר לאו דמהני דבריו קאמר אלא לשון דמהנ' וטוב לו קאמר והלכך לגבי גט דטוב לו שיתבטל הגט לישנא דליבטיל משמע ולגבי מתנה דטוב לו שלח תתבטל המתנה מעיקרא משמע וקשה קצת דלישנא דמהנה לקיים כונתו משמע ואיהו מחזר לבטלה או משום שאינו רוצה במתנתו של זה או משום דבעי מיחי ושונא מתנות יחיה: ואנן ניקום נימא הא טבא ליה ולישנא דמעיקרא משמע ולא אמר כלום זו אינה תורה. ועוד דבב"ב (עו ב) חשבינן עלויא בעיני הבעל מה שממה' הגט לחול דאמר התם בשלמא אי איתמר איפכא התקבל לי גטי ואשתך אמרה הבא לי גטי והוא אמר הילך כמו שאמרה ואמר רב נחמן כיון שהגיע גט לידו מגורשת אלמא אעלויא דידך סמיך אלא שתירצו בזו דהתם שמגלה דעתו שרוצה לגרש הוא דאיכא למימר דודאי חשיב עלויא אבל הכא שמגלה בדעתו שרצה לבטלו הוה ליה עלויא לישנא דמהני ביה לבטלו ויש מי שאומר שזו אחת מן הסוגיות המחלפות בתלמוד והן כלישנא אחרינא אמרי לה וכאיכא דאמרי והרבה יש כמותה בתלמוד בההיא דמלוה על פה גובה מן היורשין דריש פ"ק דקידושין דקשיא לההיא דשילהי בב"ב ופלוגתא דידים מוכיחות דבפ"ק דנזיר דהוי איפכא בפ"ק דנדרים והרבה כמותם ורש"י ז"ל כתב התם בכריתות דבין הכא בין התם גרסינן כגירס' הספרים שבכאן וז"ל שכתב שם ה"ג תיבטל מבוטלת אי איפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין וה"ג בהשולח גט וטעמא מפרשים התוס' משום דתיבטל ומבוטל' ואי אפשי בה להבא משמע והיא כבר קבלה לפיכך לא אמר כלום ואם יש לו בעל חוב גובה אותה ממנו. ומהא ליכא לאותובי לריש לקיש דכי אמר ריש לקיש במתנת מטלטלין דכיון דאתיא לידה ואפקרה הוא הפקר אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומר אני חפץ שתהא המתנה קיימת אבל סיפא תמיהא לן אדר"ל דקחני בטלה אינה מתנה דבריו קיימין דלשעבר משמע והכי תאמר כשקבלתיה לא לשום מתנה קבלתי' והודעת בעל דין כק' עדים לפיכך דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין הדרא למרא אלמא היכא דאהנו דבריו הדרא למרה לא דבריו קיימין ולא קני לה ולא הדר' למרה וה"ה דהוה מצי לתרוצי דלא דמי לר"ל דהכא כיון דאמר לא לשם מתנה קבלתי הויא דמרה דכי יהיב איניש מתנה אדעת' דמקבלין לה מיניה ואי לא מקבלי לאו מתנה אבל דריש לקיש לאחר שקבלה בתורת מתנה הפקירה והכי מתרצי לקמן בשמעתין קושיא אחריתי. ומיהו בקושיא קמייתא דחייה כי האי גונא ולקמן דלא מצי לדחויי שנייה הכי ע"כ. ואם תאמר ולדברי רבינו ז"ל דמחלק בין מטלטלין לשדה היכי פרכינן עליה בתר הכי מן האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו י"ל היינו בין מטלטלי מתנה לשדה מתנה דשדה מתנה מימר אמרי' דלאו אפקורי מפקר ליה אלא ה"ק איני רוצה שתהא מתנה זו קיימא אלא במרה קמא תהא והוא כבר קבלת אבל במטלטלין אם איתא דלאו מפקר להו להדרינהו למריהו וכיון דליכא למימר הכי ודאי אפקורי מפקר להו והילכך בשדה שלו כי אמר ידי מסולקת ממנה אם איתא דלשון זה הוי לשון הפקר בשום מקום הכא הוה לן למימר שתהא שדה זו מופקרת כיון שא"א לפרש שרצה לומר בענין אחר ואמאי אמר ולא כלום אלא ודאי שמעינן מינה דאי איפשי בה לא לשון הפקר הוא זו היא שטתו של רש"י ז"ל בשמיעה זו. ומיהו ממה שפירש מבוטלת תיבטל אי איפשי בה לא אמר כלום ואם יש לו בעל חוב גובה אותה ממנו נראה דס"ל דבטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין ואין בע"ח גובה הימנה. וא"ת ומאי שנא מהא דאמרינן בכתובות (יט א) האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואסיקנא דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים. י"ל דהתם הוא דשטרא כיון דמקויים נפיק מתותי ידיה בחזקתיה קאי ומסתמא דידי' הוא ולחוב לאחרים הוא דקא מודה דשטר אמנה הוא ואינו נאמן הא למה הדבר דומה לאומר בשדה המוחזקת בידו אינה שלי במקום שחב לאחרים דלא כל הימנו ולאבד זכותו של אחרים אבל במקבל מתנה דלאו דידי' הוה ומכח זכייתו הוא דבעי מלוה לטרפו נאמן הוא לומר לא קבלתיו בתורת זכייה ואינהו דקאמרי דבתורת מתנה ושנתכוון לזכות בו כשקבלו צריכין להביא ראיה וראיתי לרב אב ב"ד זצ"ל שכתב דדוקא בשלא חב לאחרים הוא דקאמר בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין אבל במקום שחב לאחרים לא כשהיא דשטר אמנה:

דף לב עמוד ב[עריכה]

שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכה:    איכא דמקשו ובגט מאי הולך לאו כזכה שייך ביה, דאפילו אמר לו זכה בגט זה לאשתי לא אמר כלום וכדתנן לעיל בפרק קמא (יא, ב) חוזר הוא באשה שאין חבין לאדם שלא בפניו.

ואם תאמר דהכא בשעשאתו האשה שליח לקבלה, והוא אמר לו הולך ותן לה, דאי הוי אמרינן הולך כזכה הויא מגורשת, ומשום הכי איצטריך ליה לאשמועינן דהולך לאו כזכה ואינה מגורשת, הא ליכא למימר הכי דהא ספוקי מספקא לן לקמן בפרק (התקבל) [האומר] (סב, ב) אי הוי הולך כזכה בכי האי גוונא אי לא, ורבי נמי דאית ליה הכין בהדיא (סג, א) דהולך בכי האי גונא כזכה. ואם כן היכי תלי לה להדיא בגט דלאו כזכה. ועוד היכי תלי מתנה בגט דאדרבה טפי פשיטא להו במתנה דהולך לאו כזכה מבגט, דהתם קאמר רב (סג, ב) בכי הא נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת דאלמא מספקא ליה אי הולך כזכה או לא, ובשילהי פרק קמא (יד, ב) אסיקנא דבמתנה הולך לאו כזכה.

ומיהו זה אינו קשה כל כך דאיכא למימר דהתם הוא דמספקא ליה לרב בגט משום דלטובתה מתכוון דבמקום יבם הוא ושמא מתכוון כדי שלא תפול לפני יבם אבל בעלמא בין בגט ובין במתנה הולך לאו כזכה. ומכל מקום עדיין אינו מחוור, דכיון דאייתי הא דאביי בשמעתין דהכא אלמא בשאר שלוחין דלאו לקבלה נינהו קאמר דומיא דשליח דמתניתין ושמעתין דהכא. ורבותינו בעלי התוספות תירצו דהכא לסימנא בעלמא נקטיה דכי היכי דהולך לא מהנה בגט הכי נמי לא מהנה במתנה, ולאו מחד טעמא נינהו דבגט אפילו הולך כזכה לאו מהנה, אלא דטעמא דמתנה הוא דמפרש משום דהולך לאו כזכה.

ונראה לי דנפקא מינה במקום יבם כגון שעשה הבעל שליח לקבלה שיקבל לה גיטה ואמר ליה הולך גט זה לאשתי, דאילו אמר לה זכה בגט זה לאשתי הויא ספק מגורשת וחולצת ולא מתיבמת כדאיתא ביבמות פרק האשה שלם בסופו (קיח, ב) דבעי רבא מרב נחמן המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו וכו' ופשיט ליה דחולצת ולא מתיבמת, אבל השתא דאמר לה הולך גט זה לאשתי אפילו ריח הגט אין בו דהולך לאו כזכה.

וסבור הייתי לפרש דהכא ודאי בשלוחין דעלמא כשליח דמתניתין אלא בשגלתה האשה דעתה דרוצה היא להתגרש, דהתם אפשר לומר דזכות הוא לה ואי הולך כזכה אם בא לחזור אינו חוזר, אלא שמצאתי בירושלמי בריש פרק (התקבל) [האומר], בכל אתר אתמר התקבל כזכה והכא אתמר התקבל כהולך שנייא הוא שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם אלא בפניו. מתיב רבי שמיי הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה, ואפילו היתה אשתו של מוכה שחין ומחזרת להתגרש דאנן סהדי דאינה חוזרת בה אפילו הכי יכול הוא לחזור בו מדגרסינן בירושלמי בפרק קמא דמכילתין גבי מתניתין דחוזר הוא באשה וקתני טעמא דאין חבין לאדם שלא בפניו, (רבי חייא בר בא) [חברייא] אמרי אמר רבי יוחנן הגע עצמך כשהיתה אשתו של מוכה שחין הרי זכות הוא לאשה, לית לך אלא כהדא אילו המוכר את עבדו שלא מדעתו שמא אינו מכור, אילו המגרש את אשתו שלא מדעתה, שמא מגורשת היא, כלומר אין עיקר הטעם אלא מפני שאינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה או ליד שליח קבלה שעשאתו היא מדעתה, וכיון שאינה מתגרשת בו עד שיגיע גט לידה יכול הוא לחזור בו כל שלא מסר(ו) לה שליח אלמא אף במקום דאפשר לומר דזכות הוא לה לא אמרינן ביה הולך כזכה וטעמא דמילתא דכל שעומדת תחת בעלה איזה שיהיה, זכות הוא לה, משום דמזנות ותולות בבעליהן כדאמרינן ביבמות פרק האשה (קיח, ב) המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו כיון דלית ליה [במקור: דאית לה] קטטה בהדיה זכות הוא לה, או דילמא נייחא דגופא עדיף לה תא שמע דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אביי אמר דשומשמנא גברא כורסיא בי חרתא רמו לה, רב פפא אמר דנפפא גברא תיקרי בסופי בבא ותתיב רב אשי אמר דקולסא גברא לא בעיא טלפחא לקדרה. תנא וכולן מזנות ותולות בבעליהן.

והא דאיבעי לן לקמן (סד, ב) גבי גט הולך כזכה או לא, ורבי נמי דקאמר התם (סג, א) הולך כזכה לא למימרא דמטעם זכייה גרידא קאמרי כלומר דהאומר [בנדפס: דהא אומר] זכה בגט זה לאשתי זכה לה. אלא הכי פירושו בדשויתיה איהי שליח לקבל ואמר לו אשתך אמרה התקבל גיטי ואמר לו הבעל הולך בכי הא מספקא להו אי הולך דוקא קאמר כלומר אי אפשר שתהא שליח קבלה אלא שליח הולכה דידי או דילמא זכה לה כמו שאמרה היא קאמר.

ונראה שהירושלמי שהבאנו הוא שלא כדברי רבינו אלפאסי ז"ל שכתב פרק קמא גבי מתניתין דתן שטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה דאף על גב דתן כזכה היינו שאינו יכול לחזור בו אבל לחרות לא יצא עד שיגיע שטר שחרורו לידו דמהא דגרסינן בירושלמי משמע דכל שאינו גומר עד שיגיע גט לידו כגט אשה אף על גב דאמר זכה יכול הוא לחזור בו, ואם איתא דבעבד נמי לא יצא לחירות עד שיגיע גט לידו אף על גב דאמר תנו ותן כזכה יכול היה לחזור בו. ושם הארכתי בה יותר בסייעתא דשמיא.

איבעיא להו חוזר ומגרש בו אינו חוזר ומגרש בו רב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו ורב נחמן אמר חוזר ומגרש בו והלכתא כוותיה דרב נחמן. והא קיימא לן הלכתא כוותיה דרבי יוחנן, בחוזרת:    כלומר באומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום בא אחר וקדשה מקודשת לשני ואיבעיא לן עלה לא בא אחר וקדש וחזרה בה מהו ואיפלגו בה רבי יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן אמר חוזרת וריש לקיש אמר אינה חוזרת כך היא הגירסא כאן בכל הספרים

הכי השתא התם דבור ודבור אתי דבור ומבטל דבור הכא נהי דבטליה לשליחותיה דשליח גיטא גופיה מי קא בטיל ושמעינן מינה דאפילו בטליה בפירוש כגון שאמר גט זה והא גופו כחרס או גופו של גט זה יהא בטל אפילו הכי חוזר ומגרש בו:    ולישנא נמי דקאמר התם דבור ודבור הוא מוכיח כן כלומר התם גבי קידושין דבור לבדו הוא ואתי דיבור דחזרתה ומבטל דיבורו, אבל הכא לא אתי דבורו שמבטל את הגט בדבור בעלמא ומבטל מעשה דהיינו גופו של גט שנכתב לשמו ולשמה. והגע עצמך, התם נמי גבי קידושין אי מבטל ליה לכסף קדושיה מי איכא למימר דאינו חוזור ומקדש באותו כסף עצמו. והכא דכותיה היא, אבל בקידושין בריש פרק האומר (נט, א) לא גרסינן כל אריכות זה. אלא הכי גרסינן שם בכל הספרים נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט לא בטליה ולפי אותה גירסא אפשר היה לפרש דהיכא דבטליה בפירוש מתורת גט אינו חוזר ומגרש בו. וכן דעת הרמב"ם ז"ל.

אלא מיהו נראה כמו שכתבנו דאין סברא לומר שיהא הגט עצמו בטל לדעת רב נחמן לעולם כמו שאין כסף קידושין בטלין שלא יחזור ומקדש בהם, ועוד דשמעתין כולה בביטולו של גט עצמו קא מיירי כדתניא בטל הוא אי אפשי בו, וכדתנא במתניתא גט זה לא יועיל ולא יתיר לא ישלח לא יעזוב לא יגרש. וההוא ודאי גופו של גט הוא מבטל דהא לא קאמר שליחות זה בטל אי אפשי בו ועלה קאמר רב נחמן דחוזר ומגרש בו. וכן דעת רבותינו הצפרתים ז"ל אלא שחשו להן ואמרו דלמעשה אין להקל בדבר אלא חוששין לו ולכתחילה לא יגרש בו.

איתמר בפני כמה מבטלו רב נחמן אמר בפני שנים רב ששת אמר בפני שלשה:    מסתברא דנפקא מינה לרבי דאמר (לג, א) בטלו מבוטל. אלא דקשיא לי, דאם כן הוה ליה לבעל הגמרא לסדורי האי פלוגתא דרב ששת ורב נחמן בתר פלוגתא דרבי ורבי שמעון בן גמליאל (לג, א). ורש"י ז"ל פירש בפני כמה מבטלו קודם תקנת רבן גמליאל. ותמיהא לי קודם תקנה מאי דהוה הוה. ויש לומר דנפקא מינה לדידן לרבי דאמר דאין כח בית דין יפה ואם בטלו מבוטל כקודם תקנה.

רב נחמן אמר בפני שנים לשנים נמי בית דין קרו להו:    אי אפשר לפרש דרב נחמן דהכא אזיל לטעמיה דאמר בריש פרק קמא דסנהדרין (ב, ב) משמיה דשמואל שנים שדנו דיניהן דין אלא שנקראין בית דין חצוף, משום דקיימא לן בהא כרב נחמן וכדפסק תלמודא (לד, א) והלכתא כרב נחמן. ואנן בההיא שנים שדנו קיימא לן כרבא בריש פרק קמא דסנהדרין דלית ליה הא דשמואל אלא אף על פי שדנו אין דיניהן דין. ועוד, דבסמוך איפליגו רבי יוחנן וריש לקיש בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת, רבי יוחנן כרב נחמן וריש לקיש כרב ששת, והתם בסנהדרין גרסינן בירושלמי רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו שנים שדנו אין דיניהן דין וביבמות פרק החולץ (מו, ב) נמי אמר רבי יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה אלא הכי קאמר לשנים נמי בית דין קרו להו, וגבי בטול הגט וגבי פרוזבול דאינן צריכין לישא וליתן בדבר בשנים סגי להו.

דף לג עמוד א[עריכה]

ובתרי לית להו קלא:    ואף על גב דקיימא לן כרב דאמר בבבא בתרא פרק חזקת הבתים (מא, ב) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים. לומר דשנים יש להם קול. התם הוא דלוקח מוציא קול ומפרסמו כדי שיתברר הענין אם יש עליו עסיקין, וכדאמרינן התם מאן דזבין בפרהסיא זבין, אי נמי דהכא בעינן גלויי מילתא טפי משום תקנת ממזרין ובעינן קלא סגי, והא דאמרינן נמי וריש לקיש סבר לה כרב ששת דאמר בפני שלשה ובי תלתא אית להו קלא, הכי קאמר אית להו קלא סגי ומגליא מילתא שיר, וכדאמרינן התם גבי מחאה דמאן דאמר בני שלשה גלויי מילתא בעינן ובאפי תלתא מיפרסמא מילתא שיר, וכדאמרינן כל מילתא דמתאמרה בי תלתא לית בה משום לישנא בישא, ואף על גב דלגבי מלוה על פה אפילו הלוהו באפי עשרה לא גביא ממשעבדי וטעמא משום דלית לה קלא, התם היינו טעמא משום דמאן דיזיף בצינעא יזיף ומכחש בשואלים לאמר שלא לוה כלום, ואף במלוה אינו חושש לפרסם דסבר לא מזבין ואי מזבין איהו טרח ופרע.

והא מידע ידעה ולא מינסבא ותקנת עגונות הוא דאיכא:    פירש רש"י ז"ל משום הכי אצרכיניה לילך אחריו או לשלוח שליח משום תקנת עגונות דהוא לא יטרח בכל אלה כדי לעגנה. ואף על פי שהיא אשת איש גמורה ומן הדין אינה יכולה לינשא שייך בה שפיר עגונה, כדאמרינן לעיל בריש פרק כל הגט ובדין הוא דטופס נמי לא לכתוב וזימנין דבעי למיזל למדינת הים ולא משכח ספרא ושביק לה ואזיל ומעגן ומותיב לה. ויש עוד לפרש משום תקנת עגונות, דפעמים שניתן הגט לידה והדר מבטל ליה ושמעה איהי ולא ידעה אימת בטליה וסברה דילמא מקמי דלימטי לידה בטליה ויתבא ומיעגנא דלא כדין.

ומצאתי בירושלמי מאן דאמר שלא תהא יושבת עגונה סבורה שבטל והוא לא בטל ונמצאת יושבת עגונה. ואי אפשר לפרש סבורה שבטל ולא בטל כלל דהא מאן דאית ליה משום תקנת עגונות אית ליה דרב ששת דאמר בפני שלשה וקלא אית ליה, ועוד דאין סברא לומר כן שאף על פי שלא יצא עליו קול שבטלו שתהא חוששת לשמא בטל, אלא ודאי הכי פירושא כגון שיצא עליו קול שבטלו וסבורה היא שבטלו קודם שהגיע גט לידה ונמצאת יושבת עגונה.

כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש:    ולכן אומר בשעת קדושין כדת משה.

ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה:    והקשה רבינו שמואל אם כן יכול הוא לחפות על בת אחותו דלאחר שתזנה עליו ישלח לה גטו על ידי השליח ויבטלנו שלא בפניו ונמצאו קדושין הראשונים מופקעין וכי זניית פנויה היתה. ותירץ הוא ז"ל דאין הכי נמי שלא הקפידו חכמים בדבר שלא יחפה על בת אחותו, אלא שלא יחפה עליה שלא כדין כההיא דזמן שלא יאמר הוא שכבר נתגרשה והיא לא נתגרשה עד עתה, אבל כאן כיון דמדינא יכול להציל יציל ואין בכך כלום.

אלא דאכתי קשיא ליה היאך אשת איש חייבת מיתה לעולם, והלא התראת ספק היא דדילמא ישלח לה גט על ידי שליח ויבטלנו, ועוד אם כן יכולין ממזרין ליטהר בכך, ולפיכך היה מפרש הוא ז"ל אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה, כלומר אם היה מבטלו היו חכמים מפקיעין את הקדושין, ומשום כך אנן סהדי דאינו מבטלו בלבו כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות.

והקשה עליו רבינו תם תינח נשואה ארוסה מאי איכא למימר, ותירץ הוא ז"ל דבתר השתא אזלינן ואוקמא אחזקתא והשתא מיהא נשואה היא והתראת ודאי היא, ותדע דהא נזיר ששותה יין דאמרינן ליה אל תשתה אל תשתה לוקה על כל אחת ואחת ואמאי והלא אם ירצה ישאל על נזירותו והתראת ספק היא אלא ודאי בתר השתא אזלינן והשתא מיהא נזיר הוא, ולחפות על בת אחותו אינו יכול וכן אינו יכול לטהר הממזרים בכך דלא הפקיעו חכמים קדושין אלא לתקנה ולתועלת או משום תקנת עגונות או משום תקנת ממזרין, אבל להפסד ולקלקול לא הפקיעום והילכך כל שהוא מתכוון לכך לחפות ולטהר לא אפקעינהו מיניה דזו תקלה היא דמתוך כך יהו בנות ישראל פרוצות בעריות, אבל היכא שאין מתכוין לכך ומתוך איתרמי דנטהרו ממזרין דידה או שזנתה ונצלה בכך אין בכך כלום.

תנו רבנן אמר לעשרה כתבו גט יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי:    פירש רש"י ז"ל אפילו לכתחילה דקסבר רבי דלא התקין רבן גמליאל בכגון זאת.

ורבי שמעון בן גמליאל סבר אינו יכול לבטל:    דאף בזו התקין רבן גמליאל. וכן הכריעו כפירושו רבותינו בעלי התוספות ז"ל, מדמוקמינן טעמיה דרבי משום דקסבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, ואי בדיעבד קאמר אפילו סבר בטלה כולה אם בטלו מבוטל כאידך דרבי.

ואכתי קשיא דמנא ליה לתלמודא הא, דילמא בדיעבד וכאידך דרבי ולאשמועינן דאפילו שלא בבית דין אם בטל זה שלא בפני זה מבוטל, ולישנא דיכול לא משמע מיניה שיהא מותר לבטל לכתחילה כדמוכח בבבא מציעא בפרק הזהב (מט, א) מדאמרינן התם האומר לחבירו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו ופריך פשיטא ומשני אלא מותר לחזור בו ויש לומר דעל כרחין רבי אית ליה עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה דאי בטלה כולה סבירא ליה לא הוה אמר יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפילו בדיעבד משום דעד כאן לא קאמר רבי בטלו מבוטל אלא במבטל בבית דין או בפני שנים כרב נחמן או בפני שלשה כרב ששת משום דבפני שלשה אי נמי בפני שנים קול יוצא קצת ובכי הא לא חש רבי לתקנת ממזרים ולא לתקנת עגונות אבל בני אחד אפילו בדיעבד אם בטלו אינו מבוטל ולא מתקנת רבן גמליאל אלא אפילו מעיקרא נמיט דבמקום שאין קול יוצא כלל חשו להן חכמים, ובכי האי גונא כח בית דין יפה ואינו מבוטל וכדתנן בראשונה היה עושה בית דין ומבטלו, אלמא אף ראשונה לא היה יכול לבטלו אלא בבית דין ומהאי טעמא דאמרן.

ותדע לך דודאי לרב ששת דאמר בפני שלשה, אם עבר ובטלו בפני שנים אינו מבוטל. ולכאורה רב ששת ורב נחמן אליבא דרבי פליגי, ואפילו קיימי אקודם תקנה מכל מקום עיקר פלוגתייהו משום דרבי היא וכדכתבינן לעיל (לב, ב ד"ה איתמר) ובבטלו בדיעבד, והתם קאמר רב ששת בפני שלשה כלומר בפני שלשה מבוטל הא בפני שנים אינו מבוטל, וכן אתה אומר לרב נחמן דאמר בפני שנים דדוקא בפני שנים מבוטל הא בפני אחד אינו מבוטל, והכי מוכח נמי לקמן (לד, א) דאמרינן הלכתא כנחמן ופירש"י ז"ל הלכתא כרב נחמן דאמר בפני שנים, ושמע מינה דלרב ששת אפילו בדיעבד בטלו בפני שנים אינו מבוטל, והיינו דנפקא לן מינה כדפסקינן ולומר דאפילו בפני שנים בטלו מבוטל, דאי לא תימא הכי מאי נפקא לן מינה אי לכתחילה אפילו בפני שלשה אינו יכול לבטלו אפילו לרב נחמן משום תקנתו של רבן גמנליאל, ואי בדיעבד אפילו בפני אחד נמי דהא קיימא לן כרבי בשתיהן (לד, א), אלא ודאי שמעינן מינה דלרב ששת אם בטלו בפני שנים אינו מבוטל ומינה נשמע לרב נחמן דאם בטלו בפני אחד אינו מבוטל.

ואפילו תמצא לומר דהא דאמרינן בשילהי שמעתין (לג, ב) והלכתא כרב נחמן מההיא דיתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן קאמר כמו שפירש שם רבינו תם ז"ל, מכל מקום נראה שעדיין יש להוכיח כן מדרב ששת ורב נחמן דהא אפילו קודם תקנה קא סבר רב ששת דאינו יכול לבטלו אלא בפני שלשה ולרב נחמן בפני שנים הא בפני אחד לא וכח בית דין יפה משום תקנת ממזרין במקום שאין קול יוצא כלל כגון בפני אחד לרב נחמן או שאין קול מפורסם כגון בפני שנים אליבא דרב ששת, אלמא שמעינן דלעולם לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו אם איתא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לא היה מועיל ביטולו אפילו בדיעבד, אלא ודאי על כרחין רבי עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה סבירא ליה, וכיון שכן אף לכתחילה מותר דהא ליכא משום תקנת עגונות ולא משום תקנת ממזרים.

דף לג עמוד ב[עריכה]

הא דאמרינן: היינו טעמיה דרבי שמעון בן גמליאל כל מילתא דמתעבדא באפי עשרה צריכי בי עשרה למישלפיה:    לישנא משמע לכאורה בין אותם עשרה בין עשרה אחרים מדלא קאמר צריכי הני עשרה למישלפיה. אלא מיהו מסתברא דהני עשרה דוקא קאמר מדאמרינן לקמן

אמר רב בר בר חנה חמשה סבי הוינא קמיה דרבי יאשיה דמן אושא ואתא ההוא גברא לקמיה ואשקליה גיטא על כרחיה ואמר לן זילו אטמרו וכתובו ליה ואי סלקא דעתך כרבי כי מטמרי מאי הוי אלא שמע מינה כרבי שמעון בן גמליאל, ואי סלקא דעתך אידך נמי כרבי שמעון בן גמליאל למה לי מיטמרו ליבדרו איבדר:    ואם איתא דאפילו בפני עשרה אחרים יכול לבטיל לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו מאי קאמר ליבדרי איבדר דילמא כי משכח כל חד וחד באפיה נפשיה מכנף בי עשרה ומבטל ליה אלא ודאי שמע מינה דהנהו עשרה דוקא קאמר. ולכאורה כלישנא דצריך בי עשרה קא אתי, חדא דאי כלישנא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מאי קאמר ואי סלקא דעתך אידך כרבי שמעון בן גמליאל למה לי איטמורי ליבדרו איבדר, לעולם כרבי שמעון בן גמליאל והיינו טעמא, דאי מבדרי דילמא משכח לכולהו כי מבדרי ויתבי ומבטל להו, אלא אם כן תדחה דכיון שחשו חכמים משום תקנת ממזרים דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אף כשהלך אצל כולן כיון שלא בטל במעמד כולן אלא שבטל לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו אינו מבוטל לפי שבשעה שבטל לזה לא היה מועיל ביטולו כיון דאיכא למיחש דילמא אזלי הנך דלא ידעי וכתבי וכן אתה אומר בשני ובשלישי ואף על פי שלבסוף בטל בפני כולן אין בכך כלום דכיון דבטולו בשעתו לא היה מועיל אף לבסוף אינו חוזר ונראה [וניעור]. ועוד דלכאורה טעמיה דרבי שמעון בן גמליאל משום צריכי בי עשרה למישלפיה היא כדמשמע פשטה דברייתא דקתני אמר לשנים תנו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי רבי שמעון בן גמליאל אומר אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה ושנים ככולכם דמי ופליגי, אלמא משום דצריכו בי שנים למישלפיה, ואף על גב דדחי לה רב אשי ואוקמה בעדי הולכה דיחויא היא ואנן ברייתא כפשטא פרשינן לה. כן נראה לי. ומיהו לענין פסק הלכה, כרבי קיימא לן בשתיהן כדפסק רב נחמן בסמוך.

אחר כך מצאתי לרמב"ן נ"ר שפירש כן דצריכי בי עשרה אותן עשרה קאמר, דאי לא תימא הכי בין לישנא קמא להאי לישנא איכא בינייהו נמי היכא דבטל שנים בפני עשרה שאינן הם דלמאן דאמר משום דאזלי וכתבי ולא ידעי איכא ולמאן דאמר משום דצריכי בי עשרה למישלפיה כיון דעשרה נינהו מישתלפן אלא שמע מינה הנהו עשרה גופייהו קאמרינן. עד כאן. ולא ירדתי לסוף טעמו וראיתו של רבינו נ"ר, דאטו מי איבעיא להו בגמרא מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא והאי דאיבעיא להו כולכם מהו הוה ליה כאלו אמר מאי הוי עלה, טעמא משום עדות שבטלה מקצתה או משום דקסבר דצריכי בי עשרה למישלפיה, והוא הדין דהוה מצי למיבעי לי בכי האי גונא דאמר מרנא ביטל שנים בפני עשרה שלא הם, מהו טעמיה דרבי שמעון בן גמליאל משום עדות שבטלה מקצתה או משום דצריכי בי עשה למישלפיה, וחדא מינייהו נקט.

הא דאמר רב אשי הכי נמי מסתברא דקתני סיפא ואם אמר לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו יכול לבטל זה שלא בפני זה ואי אמרת בעדי כתיבה מי מצטרפי והא אמר מר אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחת:    תמיהא לי, דמשמע דרב אסי סבירא ליה הכי וכבר איפסיקא הלכתא בהדיא בפרק זה בורר (סנהדרין ל, א) כרבי יהושע בן קרחה, וכי דחוה לה נמי הכא אמאי דחי לה בדרך דילמא כרבי יהושע בן קרחה סבירא ליה דמשמע דאנן לא קיימי לן כותיה, וצריך עיון. ואולי נאמר דבדרך בשלמא אלא לרבי יהושע בן קרחה אבל לרבנן מאי איכא למימר היא כלומר טפי איכא לאוקומא בהכי דאתיא ככולי עלמא ולא בהכי דאתיא כרבי יהושע בן קרחה בלחוד ופריק דלמא כרבי יהושע בן קרחה סבירא ליה משום דקיימא לן כותיה.

ורבא אמר רב נחמן הלכה כרבי בשתיהן. ואקשינן ולית ליה לרב נחמן מה כח בית דין יפה והאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן בית דין מעמידין להם אפוטרופוס וכו'. והוא הדין דהוי מצי לאקשויי עליה והא רבי גופיה הדר ביה מחדא דכי אתא רב דימי אמר מעשה ועשה רבי כדברי חכמים אמר לפני רבי פרטא וכו' וחזר רבי ועשה כרבן שמעון בן גמליאל, אלא דעדיפא ליה לאקשויי מדרב נחמן לרב נחמן, ובפרוקא דפרקינן התם ממונא הכא איסורא סלקא פרוקא לכולהו קושיי, דרבי נמי כי הדר ביה ואמר אם כן מה כח בית דין יפה הני מילי נממונא אבל באיסוראט לא, ומיהו בממונא גופיה לאו בחדא שטתא קיימי ביה רבי ורב נחמן דרבי חזר בו ועשה כרבן שמעון בן גמליאל דאפילו בממון גמור אמרינן ביה כח בית דין יפה ואפילו טעו אינו חוזר ורב נחמן סבר לה כדברי חכמים שאם פחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל כדאמרינן בפרק אלמנה ניזונית אמר רב הונא בן חיננא אמר רב נחמן הלכתא כדברי חכמים.

והא דקאמר ביתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן הגדילו אין יכולין למחות דאם כן מה כח בית דין יפה:    דוקא בלא טעו, ומאי אינן יכולים [למחות] ברוחות, כדאיתא התם. ואיתא נמי בקידושין בריש פרק האיש מקדש (מב, א).

ותמיהא לי דאם כן אפילו בלא כח בית דין כיון דנחתו מעיקרא אדעתא דכולהו אתי אף על גב דפלגו אדעתא דנפשיהו ובלא בית דין אם לא טעו בחלוקה כגון דתרווייהו אחד נגרא ודכותה כי הגדיל הקטן אינו יכול למחות כדמוכח בבבא בתרא בפרק בית כור (קו, ב) דאיתמר התם שני אחים שחלקו ובא להם אח ממדינת הים רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר מקמצין אמר ליה רבא לרב נחמן ולרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא הדר דינא אלא מעתה הני תלתא דקיימי ואזלי בתרי מינייהו ופלוג הכא נמי דבטלה מחלוקת ומשני התם אדעתא דבי תלתא נחית מעיקרא הכא לא נחית אדעתא דבי תלתא מעיקרא, אלמא כל היכא דנחית אדעתא דכולהו אחי או דכולהו שותפי קם דינא וההוא שותפא דאתי לא מבטיל לחלוקתן ואינו יכול למחות ברוחות, וההוא ודאי דפלוג בלא שומת בית דין ובלא רשותן קא מיירי מדמדמי לה לשני אחים שחלקו ובא להם אח ממדינת הים, והתם לכאורה מדעתא דנפשייהו פלוג ובלא בית דין דכיון דתרוייהו ניחא להו בחלוקה אמאי אזלי לבי דינא, והילכך אף הני תלתא דאזול תרי מנייהו ופלוג בלא רשות בית דין קאמר דאי ברשות בית דין לימא ליה רב נחמן שאני התם דכח בית דין יפה, ומסתברא דהתם נמי כי אתו האי דלא הוה בהדייהו בעידן חלוקה מצי למחי אפילו ברוחות כיון דפלוג בלא דעתיה ובלא דעת בית דין.

והתם בשרוצה בקמוץ קאמר. ופירושא דההיא שמעתא הכי איתה, רב אמר בטלה מחלוקת ואף על פי שהאח הבא רוצה בקמוץ דמימר אמר האי דבעי בבטול חלוקה כיון שנמצא טעות בחלוקתנו בטלה לה לגמרי כאלו לא חלקנו ושמואל אמר מקמצין אם רוצה האח הב' בקימוץ זה, ואין אחד מאותן השנים שחלקו יכול לבטל החלוקה דמימר אמר ליה האי דבעי בקיום החלוקה, מכח מאן קא מבטלת לה מכח האי דאתא ומיהו קא מיפייס בחלוקה אלא טופיינא דאית ליה גבך הוא דקא שקיל, ודע לך דברוצה בקימוץ קא מיירי דאי לא תימא הכי היכי תיסוק אדעתיה דשמואל דמקמצין בעל כרחו של אח הבא ויהיה חלק שאר האחין מחובר וחלקו מוזר ומפורד, אלא ודאי כדפרישית. ופריך לו רבא לרב נחמן לרב דאמר בטלה מחלוקת הני תלתא דקיימי בי תרי מנייהו ואזלי ופלגי הכי נמי דבטלה מחלוקת ואף על גב דנתפייס השלישי בחלוקתן ואהדר לו רב נחמן שאני התם דאדעתא דהכי נחית ופליג מעיקרא שאם יתרצה זה בחלוקתן שתהא חלוקתן קיימת, אבל כי אתא להן אח ממדינת הים דלא נחית אדעתיה מעיקרא מצי אידך למימר ליה לא פלגי אלא אדעתא דתיקום חלוקתנו אבל השתא דנתבטלה מקת החלוקה נתבטלה כולה ובקימוץ לא ניחא לי. כן נראה לי.

ומלשון בוררין היה מדקדק רבינו יצחק ז"ל דיכולין האפטרופסין לחלוק בלא גורל דאי בגורל מאי בוררין איכא, ובוררים נמי משמע דקאי אאפטרופסין ומינה [משמע] דאפילו בלא שומת בית דין יכולין לחלוק כאילו היתומים כאן ויד האפטרופסין כיד היתומים. ואף על גב דקתני בוררין וקתני אפוטרופוס, אפטרופוס לכל אחד ואחד קאמר, ומקצת [בנדפס: ספרים] יש דגרסי וברר, ומה כח בית דין יפה, דקאמר רב נחמן משום דאפטרופוס מכח בית דין הוא בא שהעמידוהו עליהן לחלוק ביניהן ולברור חלקן. ודייק מינה כיון דרשות האפטרופסין כרשות היתומים עצמן, אף בדבר דשייך ביה דינא דגוד או אגוד כתורה וכתובים וכתרתי אמהתא דחדא ידעה למיפי ובשולי וחדא ידעה למעבד בוסטרקי [במקור _ פילכא ונוולא] דאמרינן בפרק קמא דבבא בתרא (יג, ב) דאין חלוקתן אלא בגוד או אגוד, יכולין אפטרופסין להתרצות ביניהן ולחלוק בגורל או בעילוי כיתומים עצמן והביא ר"י ז"ל ראיה מההיא דיבמות דפרק אלמנה לכהן גדול (סז, א) גמרא העובר פוסל ואינו מאכיל, תנו רבנן הניח בנים אלו ואלו אוכלין וכו' רבי שמעון בן יוחאי אומר זכרים יאכלו נקבות לא יאכלו וכו' ואסיקנא טעמא משום דעבדינן להו תקנתא כדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן וכו' כלומר ונותנין העבדים לחלק הנולדים ונותנין לעובר כנגדן משאר נכסים ולא משמע דעבדינן תקנתא למקצתן בלבד כלומר שנחלוק העבדים עצמן ובשמלאכתן שוה דהא יאכלו קאמר דמשמע כולן אף על פי שאי אפשר לחלוקה זו אלא בדינא דגוד או אגוד, ודוקא ביתומים קטנים עשו תקנה זו אבל בגדולים כגון שותף שבא לחלוק בלא דעת חברו צריך שלשה בקיאין בשומא כדמוכח בבבא מציעא פרק אלו מציאות (לא, ב) גבי איסור ורב ספרא, ובדבר דשייך ביה גוד או איגוד אפילו ברשות בית דין אין יכול לחלוק דהא בדאיתיה קמן לא כפו ליה בית דין לחלוק אלא בדינא דגוד או איגוד, ורבינו תם ז"ל כתב דאין להם לחלוק אלא בגורל ובשומת בית דין ובוררין להם בגורל קאמר דהא בהטלת גורלות אין שום טורח, וכיון דאפשר לחלוק בדרך שאר החלוקות על פי הגורל מפני מה מקילין על אלו כל כך לחלוק בלא גורל ובלא שומת בית דין. ולשון ברירה שפיר שייך בחלוקת גורלות כגון אם יש שם שלשה שדות בורר לחלוק שדה כנגד שדה כדי שיהיה כל חלק מחובר, ולא שיחלקו כל שדה ושדה או בכיוצא בזה, ולעולם בגורל ובשומת בית דין ודוקא בדבר דלא שייך ביה גוד או אגוד מדדחקינן ומוקמינן בקדושין פרק האיש מקדש (מב, ב) מאי יכולין למחות, יכולין למחות ברוחות, ולא אמרינן יכולין למחות בגוד או אגוד דעדיפא מיניה, וגם ר"י ז"ל חזר והורה כדבריו (בנדפס: והודה לדבריו], וההיא דיבמות (סז, ב) לאו ראיה היא דשאני התם דאיכא תקנתא בכך אף לעובר שאילו היה לו חלק בעבדים לא היו אוכלים בתרומה ושמא היו מכחישין ועכשיו שאוכלין על ידי חלוקה זו יטול העובר חלק יפה בנכסים כנגדן ודטבא להו עבדינן להו, ועוד דשמא התם בשיש שדות שנותנין לעובר כנגדן שיש כח אף ביד אפטרופסין לעשות כן כדאמרינן לקמן פרק הניזקין (נב, ב) ומוכרין עבדים ליקח שדות.

ויש לדקדק אם כן דגורל ובשומת בית דין קאמר, הגדילו אמאי יכולין למחות והלא שותף שבא לחלוק שלא בפני שותפו בפני בית דין או שלשה בקיאין בשומא הרשות בידו וחלותו קיימת וכדאמרינן בפרק אלו מציאות גבי רב ספרא דפלג בלא דעתא דאיסורא ואמרו ליה אייתי תלתא דפלגת קמייהו אי נמי תרי מגו תלתא וכדמוכח נמי בבבא בתרא דפרק בית כור (קו, א) דאמר ליה רבא לרב נחמן ולרב דאמר בטלה מחלוקת הני בי תרי דאזלי ופלגי בלא דעתא דחברייהו הכי נמי דבטלה מחלוקת כמו שכתב שם רבינו אלפאסי ז"ל, אף על פי שיש לדחות ראיה זו ולפרש כמו שפרשתיה למעלה. ותירץ רבינו מורי הרב ר' יונה נ"ר דהכא בשבא לעלות ברוחות דהא מעיקרא אם היה גדול ובא לעלות שומעין לו שהעלוי משבית הגורל ומשום כח בית דין יפה אין שומעין לו. וההיא דרב ספרא בשאינו מעלה, אי נמי התם כעיסקא.

ורבינו חננאל ז"ל פירש בוררין להם בית דין חלק יפה. ולפי פירושו העמדת האפטרופוס הוא לשמור לכל אחד ואחד את חלקו בפני עצמו. ולפירוש זה לא גרסינן בורר אלא בוררין דבית דין בלשון רבים הוא מזכירם לעולם וכדאמרינן בית דין מעמידין להם אפטרוטפוס.

דף לד עמוד א[עריכה]

אמר אביי מנא אמינא לה דרב יהודה אשקליה גיטא לחתניה דרב ירמיה ביראה בטליה תנא אשקליה על כרחיה ואמר להו לסהדי אותיבו קירא באודניכו ואי סלקא דעתיך גלוי מילתא בגיטא מילתא הוא הא קא רהיט אבתרייהו:    תמיהא לי, ואפילו תימא דלאו מילתא היא אותיבו קורא באודנייכו מאי הוי הא מצי מבטל ליה באפי בי תרי או באפי בי תלתא, דרבי דאמר בטלו מבוטל, ושמא נאמר דרב יהודה בהא כרבן שמעון בן גמליאל סבירא ליה וכחזרתו דרבי שחזר ועשה בההיא דשום הדיינין כרבן שמעון בן גמליאל ולא שני ליה לרב יהודה בין ממונא לאיסורא וכאינך אמוראי דלעיל דסבירא להו בחדא כרבן שמעון בן גמליאל, ואף על גב דרבא פסק משמיה דרב נחמן כרבי בשתיהן מכל מקום לענין גלויי מילתא שפיר שמעינן ליה מיניה דאי גלוי מילתא בגיטא מילתא היא בין לרבי בין לרבן שמעון בן גמליאל מבוטל דהא רהיט בתר סהדי גופייהו מבטל ליה קמייהו.

ההוא דאמר להו אי לא נסיבנא עד תלתין יומי ליהוי גיטא כי מטא תלתין יומין אמר להו קא טרחנא:    כלומר יגע אני ואיני יכול לישא. ורש"י ז"ל פירש טורח אני בצרכי חופה ואנוס אני. למאי ניחוש לה אי משום אונס אין אונס בגיטין ואי משום גלויי דעתא פלוגתא דאביי ורבא היא. וקיימא לן כאביי.

ולענין פסק הלכה: קיימא לן כרבי בשתיהן. והילכך העושה שליח הולכה לכתחילה לא יבטלנו משום תקנתו של רבן גמליאל, אבל אם בטלו מבוטל, והוא שבטלו בבית דין של שלשה, או אפילו בבית דין של שנים דקיימא לן כרב נחמן דאמר בפני שניים וכדמסיק תלמודא בהדיא והלכתא כרב נחמן ופירש רש"י ז"ל כרב נחמן דאמר לעיל בטלו בפני שנים הוי בטול, ועוד כרב נחמן דאמר הלכה כרבי בשתיהן. והאומר לעשרה כתבו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפיל לכתחילה דאין כאן משום חשש ממזרין ולא משום תקנת עגונות דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה. ומיהו אותם שנים שביטל בפניהם אינן יכולין לכתוב דלא קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דאמר צריכי בי עשרה למישלפיה.

ולענין גלוי דעתא בגיטא קיימא לן כאביי והיינו גימ"ל דיע"ל קג"ם וכדפסק תלמודא הכא בהדיא והלכתא כנחמני. וכדאמרינן בהני תרי עובדי דאי לא נסיבנא עד תלתין יומין. ואי לא נסיבנא עד ריש ירחא דאדר. למאי ניחוש לה אי משום גלוי דעתא בגיטא פלוגתא דאביי ורבא הוא. כלומר וקיימא לן בהא כאביי.

ולענין טענת אונס קיימא לן דאין טענת אונס בגיטין וכדמשמע פשטא דעובדא דההוא דאתא וסקיה מברא ואמר להו חזי דאתאי ואמר שמואל לא שמיה מתיא. ואף על גב דדחינן להם התם בשמעתא קמייתא דכתובות ואמרינן אונסא דשכיח שאני התם לאו דוכתה וכיון דהכא דדוכתה היא לא פרישו לה הכי שמע מינה כפשטא מפרשינן לה ומשום דאין טענת אונס וכן כתב רבינו חננאל ז"ל לעיל בשילהי פרק כל הגט דהוא דוכתה דהאי עובדא. ועוד דבהני תרתי דאי לא נסיבנא עד תלתין יומין ואי לא נסיבנא עד ריש ירחא דאדר מסקינן למאי ניחוש לה אי משום אונס אין אונס בגיטין. וכן פסק רבינו חננאל ז"ל, ורבינו אלפאסי ז"ל כן פסק בפרק כל הגט בשמעתא דהמביא גט ממדינת הים וחלה.

ולענין מסירת מודעה גרסינן בערכין פרק האומר משקלי עלי בסופו (כא, ב) אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעה אגיטא מודעיה מודעה, פשיטא לא צריכא דעשויה ואירצי מהו דתימא בטולי בטליה למודעיה קא משמע לן. ואימא הכי נמי, אם כן ניתני וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיתן מאי עד שיאמר רוצה אני עד דמבטיל למודעיה קמא.

וכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' גירושין ה"יט) דמסירת המודעה הוא כגון שאומר לשנים כל גט שאכתוב לאשתי בבית דין או שיכתוב לי פלוני או כל גט שאכתוב לאשתי מכאן ועד יום פלוני הרי זה גט בטל, הרי זה בטל, וזה דבר ברור דאף על גב דשאר מסירת מודעא דזביני צריך לתלות מסירת מודעה בדבר ידוע והוא שיהא אותו דבר ואותו אונס ניכר לעדים שמסר בפניהם במסירת מודעה דגיטא לא צריך, וכדאמרינן בבבא בתרא בפרק חזקת הבתים (מ, ב) כל מודעא דלא כתיב בה ידעינן ביה באונסא דפלניא לאו מודעהא היא, ואקשינן מודעא דמאן אילימא דגיטא ודמתנתא גלויי מילתא בעלמא היא ואפילו תלה מדעתו בדבר ונמצא שאותו דבר לא היה מעולם וכחש לעדים אפילו הכי הגט בטל שהרי מכיון שאמר שהוא אנוס ואיכא גלוי הדעת שהוא אנוס הרי הוא מתבטל והרי יש כאן גלוי הדעת דאם אינו אנוס בכך למה הוא מגרש אם אינו רוצה לגרש לא יגרש אלא ודאי אנוס הוא אלא שמתירא לגלות אונסו או שרוצה לכסותו ותולה אותו בדבר אחר ואם בטל המודעה הרי הגט כשר כדאיתא התם עד שיאמר רוצה אני עד דמבטל למודעיה, ואם מסר מודעה על בטול המודעא ואחר כך ביטל את המודעא הרי הגט כשר דכמו שנתרצה בבטול המודעא כך הוא מתרצה בבטול מודעה דמודעא.

אבל הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ו, הי"ט) אם אמר גט שאכתוב לפלונית אשתי בטל הוא וכל דבר שאבטל בו מודעא זו הרי זה בטל, וכתב אחר כן ונתנו לה אף על פי שבטל המודעא קודם שיכתוב הגט הרי הגט בטל, אם כן מה תקנת דבר זה שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט אמור בפנינו שכל דברים שמסרת שגורמים כשיתקיימו אותם הדברים לבטל זה הגט הרי הן בטלין והוא אומר הן ואחר כך אומר להם לכתוב ולחתום וליתן לה ולא יניחוהו לילך עד שיגיע הגט לידה כדי שלא יצא לבטלו. ואין המוסר מודעא ואין המבטל מודעא צריך קנין עד כאן.

ולי נראה שאם מסירת מודעא על ביטול מודעא מבטלת ביטול מודעא גם כשיאמר לשון זה מה הואיל דדילמא אף הוא מוסר מודעא אף על ביטול כזה, ואם תאמר כיון שהוא מבטל עכשיו כל מה שיגרום לבטל גט זה אף הוא מבטל לכל מודעא שקדמה לו בלב שלם, אף אנו נאמר דאילו כשיאמר הריני מבטל כל מודעא שמסרתי יועיל שהרי מבטל עכשיו בלב שלם כל מודעא שמסר, אלא שהראשונים נוחי נפש הסכימו שביטול מודעא תועיל לכל מודעא שקדמה מההיא דערכין. ואני אומר להוציא מידי כל ספק שיבטל כל מודעא ועוד שיפסול כל עד שיעיד שמסר מודעא לפניו.

ואם תאמר ומה יועיל לגבי איסורא אם יעידו עדים כבר העידו, אני אומר כל שהוא פוסל עדיו אף הוא מבטל כל מודעא לגמרי וכאותה שאמרו בפרק המגרש ליחוש שמא בא באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי. וליחוש שמא פייס באומר נאמנת עלי לומר שלא פייסתי, אלמא כל שהוא מאמינה אינו טורח לבוא ולא לפייס. וטעמא דמילתא דכיון שאינו יכול לקלקלה בבית דין אינו מצוי לקלקלה בידי שמים וכדאיתא בירושלמי בריש מכילתין, והכא נמי כיון שהוא פוסל עדיו ואינו יכול לקלקלה בבית דין אף הוא גומר בלבו ומבטל לכל מודעות שקדמו לו שאינו מצוי לקלקלה בידי שמים. כן נראה לי.

דף לד עמוד ב[עריכה]

מתני': בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה [וכו']:    פירוש, צריכין לכתוב בגט אף שם העיר שהיה הוא והיא ממנה, כלומר בגליל מיתא אנא פלוני שמארץ יהודה, וכדמשמע לקמן בפרק הזורק (פ, א) דמקשינן היה במזרח וכתב במערב מאן אילימא בעל היינו שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה אלא סופר וכו'. אלמא מזכירין בגט פלוני שם עיר פלונית מלבד מה שכותבין בו שם עיר הכתיבה. וכדאיתמר נמי ביבמות (קטו, ב) בקולוניא מתא אנא אנדרוני נהרדעא וכן בסורא מתא אנא בר חייא מחגרא וכו'.

ופירושא דמתניתין הכי, פעמים שהיה אדם הולך מיהודה לגליל או מגליל ליהודה ופעמים נשארה שם אשתו ביהודה וכשהוא בגליל משנה שמו שם וקוראין אותו בשם אחר שלא כשמו שביהודה כגון שקוראין אותו יוסי ביהודה ויוחנן בגליל ופעמים שאשתו הולכת עמו ומשנה שמה גם היא. ובראשונה כשהיה כותב גט לשליח לאשתו שביהודה לא היה חושש לכתוב אלא שם שיש לו בגליל שהוא מקום הכתיבה לפי שהעדים צריכין שיהו מכירין שם האיש בגט והוא הדין לשם האשה וכדתנן בפרק גט פשוט וצריך שיכיר שם האיש בגט והילכך היה כתב שמו המוחזק בעיר, וכדאמרינן התם כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו, וכן היה כותב שם העיר שהגט נכתב שם. ועמד רבן גמליאל ותקן שלא יהיו משנין בגט שמותיהם הראשונים שהם שמות העיר שנתן בו הגט כדי שלא יוציאו לעז על בניה משני, אלא כותב את שניהם וכדתניא בברייתא היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל וגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל אינה מגורשת עד שיגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם גליל עמו. ואם לא היה כותב אלא אחד מהן היינו שינה שמו ושמה, אף על פי שאינו משנה אותו לגמרי והיינו נמי רושא דשנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה דתנן לקמן בפרק הזורק (פ, א) תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלה בה דאילו במשנה שמו ממש הא לא איצטריכא למימר, דפשיטא שהגט פסול שלא נכתב לשם בעלה כלל כי אם לשם איש אחר, אלא אפילו כשאינו כותב אלא אחד מהן אנו חוששין אותו כמשנה את שמו שהרי במקום נתינת הגט אין מכירין אותו באותו שם, ואומרים שלא זהו בעלה של זו אלא אחר. והילכך צריך לכתוב את שני שמותיו, ולא שיכתוב איש פלוני וכלשון וחניכה דאית ליה אלא פלוני דמיתקרי כך.

ורבינו תם ז"ל כך פירש, וכאותה שאמרו לקמן איך פלונית בת פלוני קבילת גיטא מין ידיה דאחא בר הודיא דמיתקרי אבא מארי, אבל בטופסי גיטין של ראשונים כתוב אני פלוני ממקום פלוני וכל שום אחרן וחנוכא דאית לי, וכן נהגו לכתוב בכל הגיטין משום שם לווי, ואינו נראה לרבינו תם ז"ל, דזימנין דאתי לידי תקלה כשאין לו אלא שם אחד ואין לו חניכא ויאמרו שגט זה מאיש אחר הוא ויוציאו לעז על בניה, נמצא לפי דברי רבינו תם דלעולם אין כותבין בגט וכל שום אחר וחניכא אלא אם יש לו שני שמות כותבין בירושלומי דנתקרי כך ואם לאו כותב שמו שהוחזק בו ולא יותר.

ואי קשיא לך לפי ירושו מה שאמרוב גמרא אמר רב יטהודה אמר שמיואל שלחו בני מדית הים לרבן גמנליאל בני אדם באין משם לכאן וכו' היאך מגרשין את נשותיהם עמד רבנן גמליאל ותהקין שיהו כותבין איטש פלוני וכל שום שיש לו ואמר רב אשי עלה והוא דאיתחזק בתרי שמי. ואם כדברי רבינוך תם ז"ל מה בא רב אשי ללמד וכי הוצרך רב אשי לומר שאם לא הוחזק אלא בשם אחד שלא נוסיף לו שם אחר שלא נקרא באותו שם מעולם. ההיא בשהיו לו שני שמות אחד בגליל ואחד ביהודה ויצאו אשתו עמו וגרש שם באחד מהם שלא חששו אלא בששמו שבמקום הכתיבה אינו שמו של מקום הנתינה ומשום לעז וכדתניא בברייתא דתניא כותיה דרב אשי.

אבל ראיתי בנמקי הרמב"ן זצ"ל שהקשה עליו דאם כן אפיו שרה דמיקריא מרים כיון שהוא מפרש שני שמותיה ועוד ואם כן ליתני התקין רבנן גמליאל שהיא כותב כל שום שיש לו, וגם זה אינו קשה לפי דעתי דמה שאמו ולא שרה דמיתקריא מרים אף על י שהוא מזכיר שני שמותיה, לפי שאין אדם כותב בעיקר שם הטפל שהוא שם שקורין אותה בו המועט וכל שהוא כותב שרה דמיתקריא מרים אתי למימר לא זו היא דזו עיקר שמה מרים. והא דתנן ושיהא כותב וכל שום וחניכא שיש לו לאו למימרא שיהא כותב בלשון זה אלא שיהא כותב בפירוש כל שום שיש לו וכל חניכא שיש לו.

גמרא:עמד רבן גמליאל וכו' אמר רב אשי והוא דאיתחזק בתרי שמי:    כלומר, אם גירש אשתו שבגליל בשמו שביהודה שהוא עומד שם אז צריך לכתוב שמו שבגליל ושם דיהודה עמו מפורש לי פירושו של רבינו תם ז"ל, או וכל שום שיש לי ביהודה כפי דעת הגאונים ז"ל וכפי שנמצא בטוס הראשונים ז"ל אבל אם לא הוחזק במקום הכתיבה ובמקום הנתינה אלא בשם אחד אף על פי שהוחזק במקומות אחרים בשם אחר אינו צריך לכתוב אלא שם של מקום הכתיבה והנתינה דלעז שאר המקומות שאינם מקום הכתיבה ולא מקום הנתינה אין חוששין לו והיינו ברייתא דהיו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל, ולעולם עושה שם של מקום נתינת הגט עיקר ושם של מקום הכתיבה כולל בכלל כל שם שיש לו ואף על פי שבמקום הכתיבה אין מכירין אותו באותו שם כיון שכותב עם כל שם שיש לו בגליל אין מוציאין עליו לעז ומיה אם כותב מורש שני שמותיו כדברי רבינו תם ז"ל אתי שפיר טפי.

והא דכתבינן שאם אינו מוחזק במקום הכתוב ובמקום הנתינה אלא בשם אחד והוחזק במקום אחר בשם אחר אינו צריך לכתוב אותו שם אחר, נראה בירושלמי דוקא בדיעבד אבל לכתחילה צריך הוא לכתוב כל שם שיש במקומות אחרים או במפרש כדעת רבינו תם ז"ל או למיכתב כל שום דאית לי לרבויי שאר שמות דעת הראשונים ז"ל, דגרסינן התם מתניתא כשהיה מיהודה וכתב לגרש בגליל ומגליל וכתב לגרש ביהודה אבל אם היה מיהודה וכתב לגרש ביהודה מגליל וכתב לגרש בגליל הרי זו מגורשת אמר רבי אילא בתחילה הוא צריך לומר אנכי פלוני שמיהודה עם כל שם שיש לו בגליל. ואם היה שרוי במקום אחר מגרש באיזה מהם שירצה. אמר רב יוסה הדא דתימר לשעבר אבל לכתחילה צריך למעבד כהדא דררבי אילא, אמר רב אבין אם יצא לו שם במקום אחר צריך להזכיר שלשתן. עד כאן גירסא ירושלמית, ולפי גירסא זו היא דרב אשי דוקא להכשירו בדיעבד אטבל לכתחילה צריך אף על פי שלא הוחזק. וברייתא נמי גירש באחד מהן מגורלשת קתני ולא קתני מגרש דאלמא דוקא דיעבד הא לכתחילה כותב שניהם. ואפילו אם היו הוא ואשתו במקום אחד והוחזק שם בשני שמות אם גרש באחד מן השמות מגורשת בדיעבד, דהא מי שיש לו שני שמות והיו לו שתי נשים, אחת ביהודה ואחת בגליל קתני דאם אם גרש באחת מהן אינה מגורשת משום לעז או דמקום כתיבה או דמקום נתינה, אבל כשקורין אותו בשני שמות במקום הכתיבה ואשתו עמו במדינה מאי לעז איכא ובדיעבד מאי חשש איכא דהא הכל מכירין שהוא שמו והיינו דלא קתני היו לו שני שמות וגרש באחד מהן אינה מגורשת, והא דאמרינן מרים וכל שום שיש לה, ההיא לכתחילה, הא דיעבד כשר באחד מהן. כך הסכימה דעת רבינו תם ז"ל והכי איתא בתוספתא דקתני התם אם יש לו שתי נשים אחד בגלחל ואחד ביהודה גרש אשתו ביהודה בשם שבגליל אשתו שבגליל בשם שביהודה פסול ואם אמר אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל או שהיה במקום אחר כתב לשם אחד מהן כשר. רבן שמעון בן גמליאל אמר אפילו כתב שם יהודה בגליל ושם גליל ביהודה כשר, וכן נמי מוכיח מן הירושלמי שכתבתי למעלה.

ולי נראה דהוחזק בשני שמות במקום אחד מגרש לכתחילה באחד מהן ואינו חושש. משום דקשיא לי חניכא דתנן כך היה בקיאי הדעת שבירושלים כותבין אלמא אפילו לכתחילה מגרש באחד דלא עדיפא חניכא מאחד מעיקרי שמותיו, ועוד מדאמר רב אשי גבי תקנתו של רבן גמליאל והוא דאתחזק בתרי שמי שמע מינה דאפילו לכתחילה אין צריך אלא בשהוחזק בשני שמות בשני מקומות כגון מקום כתיבה ומקום נתינה ומשום לעז וכדתניא כותיה דרב אשי, אבל בשהוחזק בשני שמות במקום אחד דליכא לעז כותב איזהו שירצה והיינו דרב אשי והיינו חניכא, ואף על גב דתניא בברייתא מגורשת וגרש דמשמע דיעבד אינו קשה דלאו דוקא אלא מדתנא ברישא אינה מגורשת תנא בסיפא מגורשת, והוא הדין לכתחילה. וההוא דרובא קרו לה מרים ופורתא שרה לא קשיא, דהתם הכי קאמר אם בא לכתוב שניהם לא יכתוב הטפל עיקר והעיקר טפל שאין דרך העולם בכך ואיכא לעז וטפי עדיף לכתוב שם הטפל לבדו ממה שיכתוב שניהם ויכתוב שם הטפל בעיקר והעיקר בטפל שזה דרכן של בריות וזה אין דרכן. כך נראה לי עיקר, ואף על פי שבגירסא הירושלמית שהבאנו למעלה לא נראה כן, אנו אין לנו אלא כגמרתנו.

ומהא דאמרינן בירושלמי יצא לו שם במקום אחר צריך להזכיר שלשתן, שמעינן מינה שצריך לכתוב וכל שם שיש לו במקום פלוני ולא סגי ליה בכתיבה וכל שם שיש לי סתם, וכן משמועה של תוספתא דקתני אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל.

ובנמקי הרמב"ן נ"ר והני ישראל שבחוצה לארץ ששמותיהן כשמות ישראל ויש להם שמות אחים כשמות הנכרים, אף על פי שאינם אלא שם לווי מפני הערלים שאינן יודעים לקרותם בשם ישראל, כיון שהוחזק בשם ורובא דעלמא קרו לה הכי צריך לכתוב אותו השם ושם ישראל שלהם שהוא חותם בו נמי שם גמור הוא וצריך לכתוב אנא פלוני דמיתקרי פלוני עד כאן. ולפי מה שכתבתי אינו צריך ודי לו באחד מהם.

ומדגרסינן בתוספתא אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל, משמע דשם של מקום הכתיבה כותב עיקר ושם של מקום הנתינה טפל. ומהא ברייתא דמייתי הכא בגמרא משמע בהפך כדקתני [בנדפס: מדקתני] יגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה, כלומר והוא עומד בגליל, או אשתו שבגליל בשמו שבגליל, והוא עומד ביהודה אינה מגורשת עד שיגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו, אלמא כותב הוא שם של מקום הנתינה עיקר ושם של מקום הכתיבה טפל, ואנן כקרייתא דמיתניא בגמרא דילן עבדינן.

ונשאל רבינו תם ז"ל על גט של מומר [בכת"י: משומד] אם צריך לכתוב שם של נכריות [בכת"י: גיות] עם שם של יהודית. והשיב שאין להזכיר שם נכרית בתורת משה וישראל, ואין לחוש לשם נכרית כלל, דלא גרע של יהודית מחניכתו וחניכתה ותנן בפרק המגרש דכשר, וכך היו בקיאי הדעת שבירושלים כותבין ומפרש בהלכות גדולות חניכתו חניכתה ולא יותר, ובערוך פירש חניכתו שלא כתב שם מובהק, ועוד תניא בתוספתא בפרק הזורק גבי שינה שמה ושמה, גר ששינה שמו לשם נכרים כשר וכן אתה אומר בגיורת, וכל שכן ישראל מומר ששינה שמו לשם של יהודים דכשר, ואפילו לכתחילה אין לו לכתוב אלא שם של ישראל, ועוד שלא שנינו בברייתא דהכא היו לו שני שמות ביהודה וגרש באחד מהן, ולא הצריכו לכתוב שני שמותיו אלא בשיש לו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל ובני גליל אינם מכירם בשם שביהודה ולא בני יהודה בשמו שבגליל וחוששין ללעז, אבל ביהודה שמכירין בשני שמותיו כשר כמו שכתבנו, ומכל מקום עדיין אינו מיושב כל הצורך לפי שיטתו שכתבנו למעלה לפי שאין לנו מכאן אלא שלא לפסול בדיעבד אבל לכתחילה אין לנו,אלא אם תאמר דכיון דבדיעבד בעלמא כשר, הכא אפילו לכתחילה נמי, כדי שלא לכתוב שם של נכרי בגיטי ישראל, אבל לפי מה שכתבתי אני, אתי שפיר טפי.

דף לה עמוד א[עריכה]

ומאי טעמא איענשא משום דמשתרשי ליה:    כלומר דשיעור הדינר משתרש לו כשיעורו מפת. והקשו בתוספות ואמאי מיענשא בכך והלא אנוסה היא ואמרינן בשבועות פרק ג' (כו, א) האדם בשבועה פרט לאנוס כדרב כהנא ורב אסי דמר אמר בשבועה הכי אמר רב ומר אמר בשבועה הכי אמר רב, וכי אתו לקמיה דרב אמר להו אנא הכי אמר ואמר ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי אמר ליה את לבך אנסך, אלמא אנוס לא מיענש כלל.

ויש מתרצים דהתם לענין קרבן קאמר ולכתוב על פנקסו קאמר וכדרבי ישמעאל שקרא והטה וכתב על פנקסו לכשיבנה בית המקדש אביא קרבן שמנה, ואמר ליה רב דפטור מקרבן אבל מכל מקום עונש איכא. ותדע לך דבפרק שני דנדרים (טז, ב) בעי תרי קראי גבי נשבע לבטל את המצוה חד למיפטר מקרבן וחד למיפטר מלאו.

ואינו נכון דמסתמא רב כהנא לכאורה לענין עונש קאמר ולא לקרבן ולכתוב על פנקסו, ועוד שהרי בנדרים בפרק ארבעה נדרים (כה, ב) משמע דאפילו עונש ליכא מדאמרינן התם גבי נדרי שגגות כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות ומפרש התם שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דכל חד וחד אדעתיה שפיר אישתבע ונדרי שגגות הא תנין התם כיצד אמר קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונמצא שאכל ושתה שאיני אוכל ושותה ושכח ואכל ושתה וכענין זה יש לפרש שבועות שגגות כגון שאמר שבועה כשלא אוכל ככר זה אם אכלתי ושתיתי היום ונמצא שאכל ושתה מותר לאכול ולשתות שבשעת שבועה סבור היה שלא אכל ושלא שתה, ותירצו בתוספות כפשטא דההיא דרב כהנא ורב אסי דליכא עונש כלל והכא לענין ממון שאני דאית ליה למידק טפי ולמידע היכא מנח ליה דלא ליתי לידי שבועה וכעין פשיעה היא אבל בהא דרב כהנא ורב אסי שלא נתכוונו לישבע רק לפי סברתם פטורים שהרי פטרם הכתוב מן האדם בשבועה פרט לאנוס וממנו יש ללמד לנשבע שלא יאכל ככר זה אם אכל ונמצא שאכל שמותר לאכלו דאנוס היה ומן האדם בשבועה גמרינן ליה.

ואם תאמר אם כן היאך תולה שבועות שגגות בנדרי שגגות והלא שבועות שגגות כתיבן דהאדם בשבועה לגבי שבועה הוא דכתיב ולא בנדרים והיכי תלי כתיבא בדלא כתיבה. יש לומר משום דנדרי שגגות תנן במתניתין ושבועות שגגות לא תנן. והא דקתני נדרים טפי משבועות, משום דאגב דבעי למיתני ארבע נדרים התירו, דליכא למיתני הכי בשבועות משום דנדרי הבאי מותרין ושבועות הבאי אסורות. וצריכא עיונא לי הגירסא שיש בפרק ארבעה נדרים כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות והיא הגירסא הנכונה כמו שכתבתי שם בסייעתא דשמיא.

כמי שנשבע באמת:    כתב בהלכות גדולות שמע מינה דמיתפיס בשבועה אף על גב דלא ידע. ושמע מינה דחיילא שבועה אפחות משוה פרוטה דהא מקום דינר לישה לא הוי שוה פרוטה, ותנן נמי יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד כיצד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים, ואמרינן ליחשוב נמי כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מגו דחיילא שבועה אתמרים חיילא אחלב נמי, ופרקינן כי קא חשיב מידי דחייל אכשיעור שבועה דחיילא אפחות מכשיעור לא קא חשיב, ואקשינן והרי הקדש ואמרינן בעיא שוה פרוטה, מכלל דשבועה חיילא אפחות משוה פרוטה. וכן הלכתא.

ואיכא דקשיא ליה יהנה סם המות אמאי קא מיקרי שבועה, דהוי ליה אלה וכדרבי אביהו. עד כאן. אין בכת"י כל הקטע הזה. אין בכת"י.

אמר רבי ירמיה בר אבא רב ושמואל דאמרי תרווייהו לא שאנו אלא בבית דין:    פירש רש"י ז"ל משום דשבועת הדיינין בשם ובנקיטת חפץ וענשה מרובה אבל חוץ לבית דין משביעין אותה שאינה בשם אלא כעין היסת ולא בנקיטת חפץ ואין ענשה חמור כל כך, ואף על פי ששבועה הבא ליפרע מנכסי יתומים בנקיטת חפץ תקנוה, ובי דינא דאשבע בלא נקיטת חפצא נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר, הכא תקנתן של יתומין היא, דבתר דתקינו שתהא נודרת להם כל מה שירצו אמרו שאם ירצו ידירוה ואי ניחא להו ישביעוה חוץ לבית דין וכולה מילתא משום תקנתן היא. אין בכת"י.

הא דאמרינן: מודה רב בקופצת:    פירש רש"י ז"ל וכיון שנשבעה נשבעה ומגבין לה באותה שבועה והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם עברה ונשבעה רב הונא אמת נשבעה. אבל רבינו חננאל ז"ל כתב מודה רב בקופצת מעצמה ונשבעת משביעין אותה שבועה כתקנה על דעת בית דין ומגבין לה כתובתה. וכן כתב נמי בבבא קמא בפרק הגוזל קמא דגרסינן התם (קו, א) כאן בקפץ כאן בשלא קפץ כלומר דהיכא דקפץ ונשבע ובאו עדים משלם אבל לא קפץ אינו משלם אף על פי שבאו עדים שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה שוב לא ישלם וכתב שם רבינו חננאל ז"ל שמע מינה מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה, והא דגרסינן בגיטין מודה רב בקופצת לא שנחשבת כשבועה אלא רב דלא הוי גבי כתובה לארמלתא בקופצת מודה שמשביעה ומגבי לה כתובתה.

והרמב"ן נ"ר כתב דאינה ראיה דהתם אף על פי ששבועתו בקפיצה שבועה היא ופטור מן שבועת הפקדון, מיהו לא קריא ביה ולקח בעליו ולא ישלם שהרי לא קבלו הבעלים שבועה אלא הוא מעצמו הוא שקפץ. ומסתברא כדברי רבינו חננאל ז"ל דרב לא מגבו כתובה לארמלתא לא בשבועה לא בנדר לא בגזרה תלי טעמיה אלא בטעמא והיינו טעמא משום דבנדר לא דבשניה קיל' נדרי, ובשבועה לא משום דשבועה הבא ליפרע בנקיטת חפצא היא, ואי אפשר בהכי משום דרב כהנא, ושלא בבית דין לא משום דבשבועה שלא בנקיטת חפץ לא מגבינן לה. והיינו דפליג עליה דשמואל ואמר דאפילו חוץ לבית דין אין משביעין אותה לומר שלא נקל עליה אלא כעין תקנה ראשונה בנקיטת חפץ, וכיון שכן כי קפצה ונשבעה מאי הוי דהא לא נשבעה כדינה. וגדולה מזו אמרו דדיינא דאשבע באלוקי ישראל כלומר שלא בנקיטת חפץ נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר הילכך אף בקופצת נמי כיון שלא נשבעה כתקנה לא מגבינן לה בההיא שבועה אלא משביעין אותה כתקנה ומגבי לה.

אמר לה מזוני נמי לית ליך:    מכאן מביא ראיה הרמב"ן נ"ר לדברי האומרים דהא דתנן מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה דהוא הדין לאלמנה דאינה נשבעת בתחלה דאם כדברי האומרים דוקא באשת איש אבל באלמנה תשבע בתחילה ובסוף, היכי אמר לה מזוני נמי לית לך מדרב יהודה אמר שמואל דמשמע דרב לא מודה בה ואיהי נמי אמר ליה כבי תרי עבדא לי, ואמאי הא כולה כרב עבדה דכיון דלא משביעין לה ולא מדרין לה מזוני נמי לית לה דהא בעיא אשתבועי וכי היכי דלא מגבי רב כתובה לארמלתא הכי נמי לית ליה לאגבויי מזוני, אלא שמע מינה למזוני לא בעיא שבועה בתחילה בין באשת איש בין באלמנה.

הא דאמר ליה רב יהודה לרב ירמיה ביראה אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לבית דין וליתי קלא וליפול באדנאי:    איכא לפרושי דנדר ושבועה בעי אבל בחדא מינייהו לא משום דנדרי בדרייהו קילי, ושבועה שלא בנקיטת חפץ נמי לא, דמעיקרא בנקיטת חפץ תקנוה, אבל נדר ושבועה לשקרא לא עבדת דאימת שבועה עליהן וכי נדרה כדין נדרה.

ואיכא לפרושי דאו הא או הא קאמר, והכי מסתבר טפי דהא רב יהודה תלמידיה דשמואל הוא ואיהו הוא דאמר משמיה דשמואל לא שאנו שלא בבית דין אבל שלא בבית דין משביעין אותה כלומר אם ירצו היתומים ומגבין לה בהכי, והכא נמי הכי קאמר אדרה בבית דין אם ירצו היתומים, ואשבעה חוץ לבית דין אם אינם רוצים בנדר ורוצין הן בשבועה שלא בנקיטת חפץ יותר, והיינו דאמר להו תרווייהו משום דלא פסיקא ליה חדא מינייהו, דבדעת היתומים תליא מילתא איכא דניחא לה בנדר ואיכא דניחא ליה בשבועה. ולפי פירוש זה אתיא דרב יהודה כשמואל רביה, ודי ליה דרביה היא, וקיימא לן כותיה בדיני.

וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל שכתב וקיימא לן כשמואל דסבירא ליה חוץ לבית דין משביעין אותה וחזינן לרב יהודה דאמר ליה לרב ירמיה ביראה אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לבית דין וליתי קלא באודנאי דבעינא למעבד בה עובדא, עד כאן, אלמא משמע דדברי רב יהודה ודברי שמואל רביה דברים אחדים הם, והלכך בין בנדר לחודיה בין בשבועה שלא בבית דין לחודיה מגבינן לה כשמואל וכרב יהודה דעבוד בה עובדא. והני מילי באלמנה דמוריא ואמרה ואיכא משום דרב כהנא, אבל בגרושה משביעין אותה בבית דין שבועה ולא נדר כדאמר רב זירא אמר שמואל לא שנא אלא אלמנה אבל גרושה משביעין אותה.

הא דשלחו מתם איך פלוניתא בת פלוני קבילת גיטא מן ידא דאחא בר הדיא וכו' ונדרת ואסרת כל פירות שבעולם עלה דלא קבילת מן כתובתה אלא גלופקרין אחד:    לא גרסינן בה כל פירות משום דאי אפשר לה לקיימו ואוכלת לאלתר כדאמרינן בפרק שני דנדרים (טו, א) דפרכינן גבי קונם עיני בשינה אי דלא יהיב שיעורא למילתיה מי שבקינן עד דעבר איסור בל יחל והאמר רבי יוחנן שבועה שלא אישן שלשה ימים מכין אותו וישן לאלתר, ולאסור עצמו בכל פירות זמן מועט עד כדי שתוכל להחיות בלא הן, ולהאכילה עכשיו לראות אם תאכל אם לא אי אפשר בהכי. וכיון [בנדפס: דכיון] דמשם ואילך אינה אסורה אינה חוששת בכך הואיל ואינה עומדת באיסור כל ימיה כדמוכח בסמוך (לה, ב) דאמר רב הונא לא שאנו אלא שלא נשאת אבל נשאת אין מדירין אותה מאי טעמא דמפר לה בעל, ואי לאיסור שעה קא קפדה לידרוה מכל פירות שבעולם ותאכל מהן לאלתר ואף על גב דמפר לה בעל לבסוף אין בכך כלום דהא קיימא לן דחכם עוקר את הנדר ובעל מיגז גייז, אלא ודאי היינו טעמא דלאיסור שעה כיון שאינה עומדת באיסור כל ימיה אינה חוששת. הלכך הכא לא גרסינן כל, אלא ונדרת ואסרת פירות עליה.

דף לה עמוד ב[עריכה]

הא דאמר רב נחמן אפילו נשאת דמדרינן לה על דעת רבים [במקור: ברבים]:    נראה לי דרב נחמן לא כשנשאת דוקא הוא דקאמר דמדרינן לה על דעת רבים אלא משום דמדרינן כולהו על דעת רבים קאמר, דהא אית ליה לרב נחמן בסמוך דאין צריך לפרוט את הנדר וכיון שכן אי לא מדרינן ברבים אפילו קודם שתנשא איכא למיחש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה. דאין צריך לפרוט את הנדר. כל הקטע הזה אין בכת"י.

תנאי היא איכא למאן דאמר אין לו הפרה ואיכא למאן דאמר דיש לו הפרה:    דאיכא דקשיא לה אמאי לא פריק ליה [רב הונא] דמדרינן לה על דעת רבים. ויש מתרצים דרב הונא סבירא ליה דבין ברבים בין על דעת רבים יש לו הפרה והא דאמר אמימר לקמן במסוך (לו, א) אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, על דעת רבים אין לו הפרה, לא אפלוגתא דאמוראי קאי אלא אפלוגתא דתנאי דמתניתין דהמוציא את אשתו משום נדר. וכן פירש רש"י ז"ל לקמן.

ויש מי שתירץ דלרב הונא כשם שהבעל מפר נדרי אשתו שנדרה ברבים כך הוא מפר נדרים שנדרה על דעת רבים, ויש מי שאומר דאפילו למאן דאמר דאית ליה דאין הבעל מפר נדר שהודר ברבים מודה הוא בעל דעת רבים שהוא מפר דלא אמרו על דעת רבים אין לו הפרה אלא בחכם אבל בבעל לא [בנדפס: משום דהיתר שעל ידי חכם אינו ניתר אלא על ידי פתחים ועל דעת רבים אין לו פתחים דפתחו של זה אינו כפתחו של זה אבל הפרת הבעל שאין צריך פתחים אלא] משום דרב פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, וזו כשנדרה על דעת רבים ובלבד שירצה בעלה קא אמרת. אבל נדר שהודר ברבים טעמא אחרינא הוא, משום דכל מילתא דמיתעבדא באפי תלתא אלים טפי ולא יכול חכם למישלפיה והוא הדין לבעל [בנדפס: ונראה לי דהיינו דכי אקשינן בסמוך ממתניתין דכהן הנושא נשים בעבירה שנודר על ידי חכם, אסיקנא מאן דאמר נדר שהודר ברבים מאי איכא למימר, דמדרינן ליה על דעת רבים, ולא מקשינן ומסקינן הכי, הכא גבי אלמנה שנשאת, משום דלגבי הפרת הבעל לא שייך נדר שהודר על דעת רבים].

ויש מקשים עוד היכי חיישינן דילמא מפר להחכם ודילמא מפר לה בעל, והא קיימא לן דהנודר לחברו אין מתירין לו אלא בפניו וכדאיתא בנדרים פרק רבי אליעזר (סה, א) במדין נדרת לך והתר נדרך במדין. ויש מתרצין דהיינו דוקא לכתחילה דאין מתירין אלא בפניו אבל דיעבד אם התירוהו מותר. ותדע מדסמך צדקיהו על מה שהתירו לו סנהדרי גדולה שלא בפני נבוכדנצר כדאיתא בנדרים (סה, א) וכטעמא דפרישו בירושלמי דמה שאין מתירין אלא בפניו מפני הבושה ומפני החשד, ואם כן לכתחילה צריך אבל דיעבד מותר, זו היא דעת רבינו תם ז"ל.

והראב"ד ז"ל השיב עליו מדאמרינן בנדרים גבי צדקיהו שהתיר לו שלא בפניו של נבוכדנצר דהיינו דכתיב אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר ונתתיו בראשו. ואם בדיעבד מותר הרי לא בזה ולא הפר והם שהתירו לו פשעו. ויש לומר דכיון שיש חילול השם, הוא והם פשעו, ויש מי שתירץ דלא אמר אלא במודר הנאה מחברו או שנשבע להנאתו כגון שבועתו של צדקיהו לנבוכדנצר ונדרו של משה ליתרו, אבל כאן מה הנאה יש ליתומים באיסורה ומה צורך יש להם בכך, דהא מכיון שנשבעה נשבעה ואפילו באה להחזיר להם הממון איסורה במקומה עומד, לפיכך מתירין לה אפילו שלא בפניהם.

וכתב הרמב"ן נ"ר דיש מי שגורס המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. והכי איתא בתוספתא ובירושלמי, ולפי גירסא זו, הכא ודאי לא קשיא דפעמים שהיתומים קטנים או שאינם שם ונודרת שלא בפניהם, עד כאן.

אבל בתוספות הקשו כיון דאין מתירין אלא בפניו היכי דייק רבי יהודה לקמן (מו, א) דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה מדכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה, דדילמא התם משום דאין מתירין אלא בפניו הוא כלומר בפניו וברצונו. ותירץ רבינו תם ז"ל דלא אמרו אין מתירין אלא בנדר שנדר מחמת טובה שעשה לו מי שנדר לו דומיא דמשה שנתן לו יתרו את צפורה בתו מחמת נדרו וכן צדקיהו שהיה מסור ביד נבוכדנצר להריגה וניצל ממנו מחמת נדרו, אבל מי שנדר מדעתו שלא קבל טובה ממנו מתירין שלא בפניו, ודייק לה מדאמרינן בסוטה פרק ואלו נאמרין (לו, ב) דקאמר ליה יוסף לפרעה אבי השביעני לאמר, ואמר ליה פרעה אתשיל אשבועתך, אלמא יכול היה להתירו שלא בפני יעקב.

איבעי להו צריך לפרוט את הנדר או אינו צריך לפרוט את הנדר רב פפא אמר צריך ורב נחמן אמר אינו צריך:    ולא איפשיטא. ומיהו קיימא לן דצריך כפשטא דמתניתין דכהן הנושא נשים בעבירה. ועוד דהוה להו רב פפא ורב הונא רבים לגבי רב נחמן, וקיימא לן כוותייהו, ואפילו בדיעבד אינו מותר וכדמשמע מטעמיה דרב נחמן דאמר ואי אמרת צריך זימנין דגאיז ליה לדבוריה וחכם מאי דשמע מפר, אלמא למאן דאית ליה צריך, היתרו אינו מותר.

דף לו עמוד א[עריכה]

כך הגירסא בכל הספרים כאן: אמר אמימר אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה:    ולפי גירסא זו יש ספק בדבר הלכה כמאן בנדר שהודר ברבים. אבל בתוספות כתבו דבמסכת מכות גרסינן ברוב הספרים הלכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה. ואפילו לגירסת הספרים שבכאן, נראה לפסוק כן מדאיצטריך אמימר לפסוק בנדר שהודר על דעת רבים שאין לו הפרה, דאם איתא דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה לישמעינן אמימר הא וכל שכן על דעת רבים. ואף על גב דרב נחמן סבירא ליה דאין לו הפרה וקיימא לן כותיה בדיני ולענין דינא אמרה דבאדרה ברבים מגבינן לה כתובה, הא פריך תלמודא בתר הכי הניחא למאן דאמר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה אלא למאן דאמר יש לו הפרה מאי איכא למימר, אלמא לא איברירה להו סברתיה דרב נחמן בהא. ואפשר דדיניה דרב נחמן דאמר אפילו ניסת מדירין אותה לא אידחי, דמדרינן לה על דעת רבים. ומיהו מסתברא דעל דעת רבים לגבי בעל מיגרע גרע מנדר שהודר ברבים וכטעמא דכתבינן לעיל, והילכך ניסת אינה גובה כתובתה מדקיימא לן דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה וכל שכן בשהדירוה על דעת רבים שיש לו הפרה על ידי הבעל. ודילמא ניסת ודאי מפר לה בעל ולא מגבינן לה בהדרה, וכן נראה מדברי רבינו אלפאסי ז"ל שהביא דברי רב הונא ולא הזכיר דברי רב נחמן כלל, דאלמא אף בעל דעת רבים לא מדרינן לה ולא מגבינן לה.

על דעת רבים אין לו הפרה. והני מילי לדבר הרשות:    כלומר שאין מפירין אותו לדבר הרשות.

אבל לדבר מצוה מפירין אותו. הכי גרסינן:    וכן העיד עלה רבינו תם ז"ל שכן היא בכל הספרים שלהם. והכי גריס רבינו חננאל ז"ל.

כי הא דההוא מקרי דרדקי:    ודקדק ממנה רבינו תם ז"ל דדוקא לדבר מצוה שהוא כעין אביהם של תינוקות דשייכי בנדר ובמצוה דחרטתן שוה דאנן סהדי דשבשתא כיון דעל על, וכל האבות שלדעתם הודר משום פשיעת בניהם אנן סהדי שנתחרטו כולם משום לימוד בניהם ועל דעתם הודר ועל דעתם הותר, אבל בנדר שאין אותם הרבים שייכין ביה ולא בחרטתו אין לו הפרה ואפילו לדבר מצוה לפי שאין חרטת הרבים החורטים שוה להתחרט בענין אחד ופתחו של זה אינו כפתחו של זה וחכם מאי דשמע מפר, וחרטה בעי שיתחרט מתחילתו שאם היה יודע פתחו היה מניח מלישבע והילכך רבים שאינם בכלל השבועה איך ישאלו על דבר שאינם מושבעין עליו אלא שלדעתם נדר הנודר, ועוד דלמיסר שוינהו שלוחין ולא למישרי. ועוד, היאך יתחרטו הם לומר אילו נתגלה פתח זה בשעת הנדר לא היינו מניחין אות לידור ומאין להם שהיה מניח מלידור בשביל חרטתם, וראיה לדבר דלאו כל דבר מצוה אמרו, מעשה דגבעונים, שהרי אין לך מצוה גדולה מלקיים לא תחיה כל נשמה ולא תכרות להם ברית וחלול השם לא הוה התם שרימו אותם שאמרו מארץ רחוקה באנו ואפילו הכי לא התירוהו לדעת רב יהודה משום נדר שהודר ברבים כל שכן על דעת רבים משום שאינן יכולין להתחרט לדעת הנשאל אלא ודאי כי ההוא מקרי דרדקי אמרו, דעל דעת האבות הדירוהו ועל ידיהם התירוהו והם היו הנדראין והם היו הנתרין, אבל בעלמא לא [בנדפס: ומיהו במסכת מכות (טז, א) בשמעתא דקיימו ולא קיימו, משמע לכאורה דאפילו בכל מצות דעלמא אמרו כן. וצריך עיון].

ועל דעת רבים:    פירש רש"י ז"ל כאן יאמרו לה הרי אנו מדירין אותך על דעתנו. וכן נמצא לרבינו האי גאון ז"ל בתשובה. וכן כתב רש"י ז"ל בשבועות גבי הא דאמר להו משה לישראל הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתו ועל דעת המקום, דהיינו על דעת רבים, ומשמע מדבריו דעל דעת רבים לא בעינן שלשה אלא אפילו בשנים, דאין לפרש דכיון דשתף שכינה עמו הוי כרבים, דאם כן לא הוה למשה למימר על דעתו.

ואף על גב דלקמן בפרקין אמרינן גבי נדר שהודר ברבים וכמה רבים שלשה, חלוק יש בין נדר שהודר ברבים לעל דעת רבים דבהודר ברבים הוי טעמא משום דכל מילתא דמתעבדא באפי תלתא אלימא ולא יכול חכם למישלפא, אבל אי לא מתעבדא אלא באפי תרי לא אלימא כולי האי. אבל נדר שהודר על דעת רבים הוי טעמא משום שהוא מבטל דעתו לדעתם וחרטתם אינם שוה הילכך אפילו בשנים, אבל באחד אף על פי שהוא תולה בו נדרו ופתחו וחרטתו אינו כפתחו וחרטת חבירו מכל מקום כיון דאינו אלא על אחד אינו מבטל דעתו לדעת היחיד. ורבינו תם ז"ל אמר דעל דעת רבים היינו כשמפרש על דעת פלוני ופלוני ואפילו שלא בפניהם, אבל על דעת רבים סתם לאו כלום הוא.

התקין רבן גמליאל שיהו העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם. מפני תקון העולם דאורייתא היא דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים אמר רבא לא נצרכה אלא לרבי אלעזר דאמר עדי מסריה כרתי:    פירש רש"י ז"ל וקרא עצה טובה קא משמע לן. וקשיא לי, אי הכי אכתי למאי איצטריך רבן גמליאל לתקן דהא אתא ירמיה ואשמעינן תקנה זו, ואם תאמר דקרא אשמעינן עצה טובה ומאן דבעי חייש לה ומאן דלא בעי לא חייש לה, ואתא רבן גמליאל ותקן דלכתחילה יהו הכל עושין כן, הא ליתא, דרבן גמליאל נמי עצה טובה גרידתא אשמעינן ולכתחלה נמי לא מצרכינן לה הכי.

וכך כתב ר"י ז"ל ודייק לה מדתנן לעיל (כח, ב) אין כותבין לא על נייר מחוק ולא הדיפתרא וחכמים מכשירין, דאלמא מכשירין לכתוב לכתחילה, מדקתני תנא קמא אין כותבין, ואמרינן עלה מאן חכמים רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי, והתם אי מייתי להו סהדי אי נמי אזלי להו למדינת הים לא מקיימינן לה מעדי חתימה שבו דהא עשויין להזדייף וכמי שאינן חתומין דמו וכן משמע נמי.

וכן משמע נמי מהא דתנן לעיל (כד, ב) כתב לגרש בו את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה ואמרינן עלה בגמרא קטנה הוא דלא מגרש הא גדולה מצי מגרש בה אמר רבה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים אמר ליה אביי אלא מעתה רישא דקתני פסול לגרש בו וכו' אלא מאי אית לך למימר בעדי מסירה ורבי אלעזר היא הכא נמי בעידי מסירה ורבי אלעזר היא, אלמא לרבי אלעזר אף על פי שהעדים החתומים על הגט כמי שאינן שהרי שני יוסף הדרים בעיר אחת אין מוציאין שטר חוב על אחרים כיון שאינו מתברר מתוך השטר מאן ניהו, ואפילו הכי כשר לכתחלה לרבי אלעזר, אלא ודאי הא דתנן התקין רבן גמליאל שיהו העדים חותמין על הגט, עצה טובה הוא ולמד דעת את העם, ואם כן אתא רבן גמליאל ואשמעינן מאי דאשמעינן קרא.

ועוד קשיא, לדעת המקשה היכי משמע ליה קרא דוחתום והעד עדים בחתימה ומי משתעי קרא הכי וחתום וחתום [בנדפס: בחתימה נמי משתעי קרא הכי וחותם], אלא נראה לי דלכולי עלמא קרא בתרי שטרא משתעי, אלא דלדעת המקשה דמוקי ליה כרבי מאיר משמע לה [בנדפס: דתרווייהו בחתימתם] וכי מוקמינן לה כרבי אלעזר חד בחתימה דהיינו וחתום וחד בעדי מסירה לבד והיינו העד עדים. והני תרי שטרי היינו מקושר ופשוט והכי איתא בבבא בתרא בריש פרק גט פשוט (קסב, ¨) דאמרינן התם ואקח את ספר המקנה את המצוה את החתום ואת הגלוי, החתום זה מקושר ואת הגלוי זה פשוט. הנה נתברר לך משם דבאותו מעשה שני שטרות היו בו והיינו דאמר ליה רחמנא לירמיה חתום במקושר והעד עדים בפשוט ולדעתיה דרבי מאיר בחתימה ממש ולרבי אלעזר בעידי מסירה. כן נראה לי.

רב כיוסף אמר אפילו תימא לרבי מאיר התקינו שיהו העדים מפרשין שמותיהן מפני תיקון העולם:    כדי שיוכל הגט להתקיים על פי יודעיו ומכיריו ולא יצטרך עד החתום להתקיים מתוך כתב היוצא ממקום אחר. וכשהוא חותם אינו צריך לפרש אני פלוני בן פלוני עד, אלא באיש פלוני עד. אי נמי בבן פלוני עד מתכשר כדתנן בן איש פלוני עד כשר ותנן איש פלוני עד כשר, ואף על גב דטובא יעקב וראובן איכא מכל מקום אהני דמצי לאהדורי אכולה ראובן דאיכא במתא. אבל מעיקרא דכתבי אני עד ואינו מפרש שמו נפל שטרא בבירא דאמאן שאיל ומאן מהדר.

ונראה דלרבי מאיר עכובא הוא כלומר שאם באו לישאל אומרין להם שצריכין לפרש שמותיהם ולא עצה טובה בלבד מדפרכינן ובסימנא לא והא רב צייר כורא וכו' ופרקינן שאני רבנן דפקיעי בסימנייהו ופרכינן תו ומעיקרא במאי אפקעינהו, ואם איתא דלאו עכובא הוא מאי קא מקשה במאי אפקעינהו דילמא בשטרי מקח וממכר, ואי נמי בגיטי נשים ובדלא קפדי להכי, אלא ודאי משמע דעכובא הוא, ומיהו בדיעבד אפשר דלא מיפסל גיטא בהכי ואפילו לרבי מאיר דהא לא תקון אלא כדי שיהו עדים מצויים לקיימו ולא דנפיק מינה מידי אחרינא לא לענין איסורא ולא לענין ממונא, ואי משום כך אמאי מיפסיל גיטא, אלא ודאי לרבי אלעזר לא נפיק מיניה מידי ואפילו לכתחלה נמי לא מחייבי לפרש שמותיהן דלא גרע מכי לא חתמי ביה סהדי כלל דמותר אפילו לכתחילה וכדכתבינן לעיל וקיימא [בנדפס: דקיימא] לן כרבי אלעזר.

אמר אביי [וכו'] בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים:    פירש רש"י ז"ל שמיטת קרקע חרישה וזריעה ושמיטת כספים שמיטת מלוה ואחת זו ואחת זו בשביעית, וזריעה וחרישה שאינה נוהגת בשביעית בזמן הזה נפקא ליה כדדריש בירושלמי וזה דבר השמיטה שמוט אחת שמיטה ואחת יובל בזמן שהיובל נוהג שמיטה נוהגת. והקשה עליו רבינו תם ז"ל דאם כן הוה ליה לאיתויי הכא ההיא דרשה דירושלמי דבר מינה אכתי לא ידעינן לשמיטת זריעה וחרישה שאינו נוהגת.

ואם תאמר דהכא דלא בעי למילף אלא שמיטת כספים לא חש לאיתויי וסמיך אמאי דדריש דיליף לה בירושלמי, הא ליתא, דהא בריש פרק קמא דמועד קטן (ב, א) פרכינן וחרישה וזריעה מי שרי וכו' ומשני בזמן הזה מדרבנן ורבי הוא ומייתי לה כדהכא, והתם ודאי דמהדרינן אזריעה וחרישה שהיא מותרת הוה ליה לאיתויי ההיא דירושלמי ולא הא דרבי דהכא. ועוד דהיכא דרשינן מההוא קרא אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים ואחת שמיטת שביעית ואחת שמיטת יובל דאטו בקרא שלשה שמיטות כתיבי ביה, לפיכך פירש רבינו תם ז"ל אחת שמיטת קרקע דהיינו שמיטת יובל ושמיטת כספים היינו שביעית, והיינו דרשה עצמה דירושלמי והכי קאמר בזמן שאתה משמט קרקע ביובל אתה משמט כספים בשביעית, והאי דקרי ליה לשביעית שמיטת כספים משום דבשביעית נוהגת שמיטת כספים מה שאין כן ביובל, אי נמי משום דבצד שמיטת כספים דמי לשמיטת היובלין דמה התם קרקע מופקע מלוקח למוכר אף כאן כספים מופקעין ממלוה ללוה. והשתא אתיא שפיר ההיא דמועד קטן.

והא דאמר אביי בשביעית בזמן הזה:    פירוש בזמן בית שני דאף בימי הלל לא היתה השביעית נוהגת דבר תורה לפי שלא היה היובל נוהג דמשעה שגלו שבט ראובן וגד בטלו היובלות דלא היו כל יושביה עליה. ועוד שהיו מעורבבין שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה והתורה אמרה לכל יושביה שיהו יושביה יושבין כתקנן איש על מקומו. והיינו דאמרינן בערכין בסופו (לב, ב) מנו יובלין לקדש שמיטין, דאלמא בבית שני לא היה היובל נוהג ושמיטין לא נהגו אלא מדרבנן וכו'. וכן פירש רש"י ז"ל.

והקשה רבינו תם ז"ל מדתנן בערכין (לא, ב) בראשונה היה נטמן כל שנים עשר חדש כדי שיהא חולט לו התקין הלל שיהא חולט מעותיו ללשכה והלה שובר הדלת ונכנס. ולקמן מייתי לה בפרק מי שאחזו ושמעית מינה דדין בתי ערי חומה נוהג היה בימי הלל ואין בית בבתי ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאיתא התם בערכין, ובמסכת כריתות אמרו [ב]פרק ארבעה מחוסרי כפרה (כג, א) ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמים איל צאן על אשמותם, אמר רב חסדא מלמד שכולן בעלי שפחה חרופה ואין שפחה חרופה אלא המאורסת לעבד עברי כדאמרינן נמי התם עבד עברי אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאיתא בערכין פרק המקדש שדהו (כט, א) ובקידושין בשילהי האומר (סט, א) אלמא שמעינן מינה שיובל נוהג היה בימי הלל, ולפיכך היה אומר רבינו תם ז"ל שהיובל ודאי נהג בבית שני והא דאמרינן התם מנו יובלין לקדש שמיטין לא קיימא לן הכי דהא מסיקנא התם דעשרת שבטים ירמיה החזירן ויאשיה מלך עליהם ואף על גב דלאו כולהו סלוק ובימי עזרא לאו כולהו סליקי. מיהו וכולהו שבטים הוה בהו ולא היתה ארץ ישראל חסרה לגמרי משבט אחד, וכיון שכן כל יושביה עליה קרינא ביה דאי לאו הכי אין לך בכל הדורות שלא היו מקצת אנשים מישראל הולכי חוצה לארץ, ואם כן יבטל דין היובלים עליהם אלא ודאי כל שלא היתה הארץ חסרה שבט גמור כל יושביה עליה קרינא ביה.

והא דאמר אביי בשביעית בזמן הזה, דוקא קאמר בזמן הזה אחרי גלות הארץ ונחרב הבית בשניה שאז ודאי בטלו היובלות לכולי עלמא, והלל לא לדריה תקון אליבא דאביי אלא לדרי עלמא תקון דמידע ידעי צדיקי דאית בהו דביתא חרב, כדאמרינן בנזיר (לב, ב) נהי דידעי דחריב ואימת חריב אכתי מי ידעי בהי יומא, וצפה הלל שעתידין הדורות לעבור על מה שכתוב בתורה ועמד והתקין מעתה פרוזבול לדורות הבאין. והא דאיבעיא לן לקמן כי תקין לדריה תקין או דילמא לדרי עלמא תקין, אליבא דרבא הוא דאיבעי לן אבל לאביי מיפשט פשיטא ליה דלדרי עלמא דוקא תקון ולא לדריה.

ולפי דעת רבינו תם ז"ל צריכין אנו לומר שצפה הלל שעתידין חכמי הדורות לתקן שתהא שמיטת כספים נוהגת ועמד ותקן כנגד תקנתן, ועוד שחשש שמא הדורות הבאין תהיה תקנתן חביבה להם ולא יתקנו פרוזבול לתקנת מלוין ונמצאת דלת נעולה בפני לוין ועוברין על מה שכתוב בתורה ועמד ותקן מעתה, וכל זה דבר מתמיה, ועוד דאף כשתמצי לומר עשרת השבטים ירמיה החזירם כשגלו ועלו בימי עזרא לא חזרו שבטים למקומם ואין שבט ושבט יושב בפני עצמו בעריו ובנחלתו אלא כולן מעורבבים והתם אמרינן היו עליה אבל היו מעורבבין שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה, יכול יהא יובל נוהגת תלמוד לומר לכל יושביה בזמן שיושביה כתקנן ולא בזמן שמעורבבים.

ועוד ראיתי לרמב"ן נ"ר שהקשה עליו מדאמרינן לגבי חלה בכמה מקומות בתלמוד אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן משום דכתוב בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם, וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק ואם עלו כל השבטים עד שנקרא בהם כל יושביה עליה כל שכן שאני קורא בבואכם וזה דבר ברור ומפורש אלא אינו נקרא כל יושביה עליה ולא בבואכם עד דאיכא רוב כל שבט ושבט כדאמרינן בעלמא בכל דיני הצבור לפסח ופר העלם דבר של צבור, וכי תעלה על דעת הרב שאם עלו שנים שלשה מכל שבט ושבט שיהא יובל נוהג בהם. עד כאן.

ומה שהביא ראיה רבינו תם ז"ל משהיה בית בבתי ערי חומה נוהג בימי הלל, יש לומר שהיה נוהג מדבריהם. ומה שאמרו בכריתות שכולם בעלו שפחה חרופה, והתם אין לומר מדבריהם דאם כן היו מביאין חולין לעזרה, יש לומר דשמא משום שפחה שבעלו בימי צדקיה שהיו עובדי עבודה זרה, אבל בועלי שפחה ונשים נכריות בימי עזרא מצאנו בימי צדקיה לא מצאנו. ויש לומר דשמא רב חסדא סבירא ליה כאחרים דאמרי דשפחה חרופה היינו נמי המאורסת לעבד כנעני, ולרבנן דאמרו המאורסת לעבד עברי על דבר אחר הביאום.

ועוד תירץ הרמב"ן נ"ר דיש לומר שאם קנה עבד בזמן הבית ונרצע וחרב הבית קודם שיצא ובטל היובל שהוא עובד לעולם ודינו כדין עבד עברי להתירו בשפחה, ועוד דרב חסדא סבר לקמן חציה שפחה וחציה בת חורין בת אתרוסי הוא, והילכך משכחת לה כגון שקדשום בזמן הבית שהיה היובל נוהג וחרב הבית ובעלום בימי עזרא. עד כאן.

ואינו מחוור בעיני, דלתירוצו הראשון קשיא לי, דהא משגלו עשרת שבטים בטלו היובלות וגלותן קדמה לגלות ירושלים מאה ושלשים ושלש ויותר מעט כמו שמוכיח מתוך מקראות, ועבדים אלו שנרצעו כבר קדמה מכירתן לגלות השבטים שבע שנים אם כן יש להם קודם חורבן הבית מאה וארבעים ומתי קדשום ומתי נבעלו אחר חורבן. גם תירוצו השני איני יודע למה הוצרך רבינו נ"ר לדחוק כגון שקדשום בפני הבית, דלמאן דאית ליה לקמן חציה שפחה וחציה בת חורין קדושיה קדושין, אפילו בזמן הזה משכחת לה דלרב חסדא ורבה בר רב הונא, דסבירא להו הכי הא דאמרינן התם בכריתות (עג, א) אין שפחה חרופה אלא המאורסת לעבד עברי, לאו לאפוקי מאורסת לישראל גמור אלא למעוטי מאורסת לעבד כנעני.

וכן נראה מהא דאמרינן לקמן דאמר רב ששת כשם שאמרו המקדש חצי אשה אינה מקודשת כן חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדש אין קדושיה קדושין ואם לחשך אדם לומר איזו היא שפחה הנחרפת לאיש זו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי וכו' אלמא מדמייתי עלה דההיא דחציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לישראל איזו היא שפחה חרופה וכו' שמע מינה דהוא הדין דנתקדשה לישראל הויא שפחה חרופה, וכן פירש רש"י ז"ל שם ואם לחשך אדם לומר תשובה לדבר זה מאותה ששנינו במסכת כריתות (עג, א) והפדה לא נפדתה דשפחה חרופה איזו זו פדויה ואינה פדויה חציה שפחה חרופה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי והוא הדין לכל ישראל אלא דאורחא דמילתא נקט משום דעבד עברי מותר בשפחה. עד כאן.

ומיהו הא דפירש רש"י ז"ל הא דאמרינן בערכין מנו יובלין לקדש שמיטין דמדרבנן קאמר, בהא איכא למימר דמדאורייתא קאמר שנהגו השמיטין בימי עזרא וכרבנן דפליגי עליה דרבי. והכי נמי משמע דהא אתא לתרוצי הא דאיתמר התם מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות אף בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות, ואקשינן עלה מדתניא לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וכו' ומתרץ עלה מנו יובלות לקדש שמיטין.

דף לו עמוד ב[עריכה]

ומי איכא מידי מדאורייתא לא משמטא ומתקני רבנן דתשמט:    נראה לי דמשמע שצריך לומר משמט אני, הוה סבירא ליה למקשה דהיינו עקירה ואינו שב ואל תעשה ולפיכך אמר אביי

שב ואל תעשה הוא ולא קאמר שב ואל תעשה שאני:    כלומר אין זה אלא שב ואל תעשה שאין עיקר הדבר אלא שאומרין לזה אל תגבה חובך. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.

רבא אמר הפקר בית דין הפקר:    אקשיא קמייתא דאקשינן ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית ומתקן דלא תשמט קאי, ואוקמא אפילו כרבנן דפליגי עליה דרבי לומר דשמיטה בזמן הזה דאורייתא ואפילו הכי אתא הלל והתקין פרוזבול דהפקר בית דין הפקר כדדריש לה מקראי ואזיל. והכא נמי אפקורי אפקר הלל ממונו של לוה לגבי מלוה ומגבי ליה. וכן פירש רש"י ז"ל דאקושיא קמייתא קאי ומינה שמעינן דכח בית דין יפה להפקיר מזה ולזכותו לזה אפילו קודם שבאו לידו וכן מוכח מקרא דאלה הנחלות אשר נחלו, דמה אבות מנחילין ואומרים שדה פלוני לפלוני וזכה לו מיד ואף קודם שבא לידו אף ראשים מנחילין לכל מי שירצו ואומרים ממון ראובן יהא לשמעון וזוכה בו שמעון.

דף לז עמוד א[עריכה]

תנן התם אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע:    פירש רש"י ז"ל דלא תקון הלל אלא בזמן שהחוב כשאר שטרי חוב שהן נגבין מן הקרקע דהויא מילתא דשכיחא, כדאמרינן בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא ואף על פי שאינו שוה ככל החוב כדקתני לקמיה קרקע כל שהוא האמרינן אפילו מלא מחט גובה מלא קרדום כמעשה דקטינא דאביי. וזה מגומגם, דאם כן כי מזכה לו בעל חוב בתוך שדהו מאי הוי, וכי מילתא דשכיחא הוא זה ליתן לבעל חוב כדי שיחזור ויגבה משל עצמו, אלא שיש לומר דלא פלוג בכל שיש לו קרקע מכל מקום.

ורבינו שמואל פירש משום דאין אונאה בקרקעות וקרקע כל שהוא שוה הוא כל החוב וראוי לגבות ממנו ממון הרבה בפעם אחת. והקשה עליו רבינו תם דהא אמרינן בפרק הזהב (נז, א) דאונאה אין להם אבל בטול מקח יש להם. ופירש הוא ז"ל כפירושו של רש"י ז"ל משום דראוי לגבות ממנו כמעשה דקטינא דאביי. ואף על גב דאי אמר ליה דמי קטינא אינו חוזר וגובה, מכל מקום כיון דאי לא אמר ליה גובה וחוזר וגובה על זה סמכו והתקינו. ומיהו מה שהקשו עליו ודאמר רבי יוחנן התם דבטול מקח יש להם, יש לומר דלא קיימא לן כותיה אלא כרב נחמן דסבירא ליה דאפילו בטול מקח אין להם כדמוכח גבי בר מיצרא דזבין במאתים ולא שוה אלא מאה וכדכתב רבינו אלפאסי ז"ל בפרק הזהב.

נקוב אין שאינו נקוב לא אמאי והא איכא מקומו לא צריכא דמנח אסיכי:    ואם תאמר והא איכא מקום סיכי, תירצו בתוספות דמקום סיכי אינו חשוב לכתוב עליו פרוזבול. ותמהני וכי מגרע גרע מקלח של כרוב. ועוד דהא קרקע כל שהוא קתני ודוקא קתני, ואף על גב דאיבעי להו עלה וכמה ואהדרו כדאמר רב חייא בר אשי אמר רב אפילו קלח של כרוב, לאו למימרא דשיעורא בעינן וקלח של כרוב דוקא דהא קתני בפרק קמא דקידושין (כו, א) נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות, ואיבעיא להו עלה מי בעינן צבורין או לא בעינן צבורין ואתיא למיפשטה מדתנן רבי עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובבכורים וכותבין עליו פרוזבול וקונין עמה נכסים שאין להם אחריות ואי סלקא דעתך בעינן צבורין קרקע כל שהוא למאי חזי, תרגמא שמואל בר ביזנא קמיה דרב יוסף בר אויא לנעוץ בה מחט ואמר ליה רב יוסף קבסתן איכפל תנא לאשמועינן מחט, ואמר רב אשי מי לא עסקינן דתלי בה מרגניתא דשויא אלפא זוזי, אלמא דשיעור קלח של כרוב לאו דוקא דאם כן אמאי איכפלו לאוקומה בשיעור מחט ותלי בה מרגניתא לוקמא בשיעור מלא קלח של כרוב דחזיא לאוקמי בה כמה מרגניתא, וכן מוכח נמי בבבא בתרא בשילהי לא יחפור. אלא הכי פירושו דמנח אסיכי וסיכי לאו דבעל עציץ ניהו אלא דבעל הקרקע נמצא שאין קרקע מושאל לו אלא סיכי וסיכי דנעיצי בקרקע לאו כקרקע דמו.

רבי יונתן מסר מילי לרב חייא בר אבא אמר ליה צריכנא מידי אחרינא:    כלומר צריכנא לכתוב או אפילו באמירת דברים בעלמא. אמר ליה לא צריכת מידי אחרינא. רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי.

לו לערב אין להם קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדרבי נתן דתניא רבי נתן אומר מנין לנושה בחברו מנה וכו':    נראה דלחייב לו, ללוה או לערב קאמר. מהכא משמע דהלכתא כרבי נתן. וכן נמי מדאמרינן בפרק שני דכתובות האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן, ואמרינן דקאמר מאן וכו' ואסיקנא לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרבי נתן, ובפסחים נמי בפרק שני (לא, א) גבי פלוגתא דאביי ורבא דבעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה דפרכינן עליה דרבא דאמר מכאן להבא הוא גובה מדרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרע בחובת אביהם בעל חוב גובה אותה מהם ומשני לה כדרבי נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה. וקיימא לן כרבא לגבי אביי ומדקאי רבא כרבי נתן שמע מינה הלכתא כרבי נתן, ורב נחמן נמי דקאי כותיה וקיימא לן כותיה בדיני ועוד דאביי גופיה לא פליג בדרבי נתן, דאיהו נמי כותיה סבירא ליה דאיהו ניהו דפרקה לההיא דהאומר אמנה הוא זה כטעמא דרבי נתן. אלא דההיא דיתומים דגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותן מהן משמע ליה דהוי טעמא משום דלמפרע הוא גובה.

אבל רבינו תם ז"ל פירש בפרק קמא דקידושין (טו, א) בגמרא עבד עברי נקנה בכסף, דלית הלכתא כרבי נתן, מדאיפליגי התם רבי אלעזר ורבנן במוכר עצמו אי מעניקין לו או לא דרבנן סברי מוכר עצמו אין מעניקין לו ורבי אלעזר סבר מעניקין לו, ואמרינן מאי טעמא דתנא קמא דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו מיעטא רחמנא גבי מכרוהו בית דין הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו, ואידך ההיא לו ולא ליורשיו, יורשין אמאי לא וכו' אלא לו ולא לבעל חובו, מדסבירא לן בעלמא כרבי נתן אתא לו אפקיה. ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כרבי נתן. ויחיד ורבים הלכה כרבים וכיון דקיימא לן כתנא קמא ותנא קמא לית ליה דרבי נתן אלמא לית הלכתא כותיה. ועוד דבההוא פירקא אמרינן הא מני תוטאי הוא דתניא תוטאי אומר לו ולא לבעל חובו סבירא ליה כרבי נתן, ומדקאמר הא מני תוטאי הוא שמע מינה דלית הלכתא כותיה.

ור"י ז"ל דחה דמהתם ליכא ראיה דאדרבה מדתנא קמא איצטריך ליה למימר דלית ליה דרבי נתן לא קיימא לן כותיה אלא כרבי אלעזר דאמר מעניקין לו, דרבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, ואף על גב דלית הלכתא כרבי אלעזר דאמר מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית, הא לא בהא תליא ולא תרווייהו מחד קרא ילפי להו אלא כל חדא מקרא באפיה נפשיה.

ואפשר דהלכתא כרבי אלעזר בהענקה ולית הלכתא כותיה במסירת שפחה כנענית, והא דקאמר הא מני תוטאי הוא, משום דאיהו אמר לה בהדיא. ואפשר לומר דאפילו תמצי לומר דהלכתא כתנא קמא בהענקה, אפשר נמי דהלכתא כרבי נתן, והא דדרשינן לו ולא למוכר עצמו ולא דרשינן מיניה לו ולא לבעל חובו, משום דמסתברא קאי גבי עבד ממעט מילי דעבד אחר אבל קאי גבי עבד וממעט בעל חוב, ומשמעות דורשין איכא בינייהו. והא דאמרינן ואידך בעלמא נמי לא סבירא לי כרבי נתן ולא אמר משום דמסתברא כדפרישית, משום דניחא ליה למיתלי טעמא דתנא קמא בדין גמור מדתלי ליה במשמעות דורשין. אלא מיהו אפשר דטעמא דתנא קמא לאו משום ההוא טעמא איתיה, אלא בטעמא דפרישית. ואנן דפסקינן כותיה דרבי נתן אי סבירא לן נמי כתנא קמא דרבי אלעזר הכי מפרשינן טעמייהו. כן נראה לי.

אי הכי הלוהו ודר בחצרו הכי נמי דלא משמט:    נראה דהא דנקט הלוהו ודר בחצרו ולא נקט הלוהו על חצרו דהוי טפי דומיא דמלוה על המשכון, משום דההיא לא פסיקא ליה דתשמט דאדרבה תניא סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט, ורבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש נמי הכי סבירא ליה דשטר חוב שיש בו אחריות נכסין אינו משמט, אלא דמספקא להו דדילמא הא דתניא אינו משמט בית שמאי היא דאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי ולא עבדינן בה[ו] עובדא והא דאמרינן במציעא פרק איזהו נשך (סז, ב) רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרווייהו האי משכנתא באתרי דמסלקי השביעית משמטתה מספיקא דרבי יוחנן קא פסקי הכי, דאיסתפקא ליה ברייתא דילמא בית שמאי הוא, ואף על פי שאנו מדמים לא נעשה מעשה. ועוד היינו טעמא דאביי דלא נקט הלוהו על חצרו, משום דלא פסיקא ליה דודאי באתרא דלא מסלקי ליה לא משמט וכדאמרינן התם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע באתרא דלא מסלקי ליה בכור נוטל בו פי שנים ואין השביעית משמטתה, והלכך הוה ליה לארוכי בלישניה הלוהו על חצרו באתרא דמסלקי הכי נמי דלא משמט.

והרמב"ם ז"ל שפסק כברייתא דקתני סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט, לא נראו דבריו, מעובדא דקריביה דרב אסי ואתא רב אסי לקמיה דרבי יוחנן ואמר ליה משמט או אינו משמט אמר ליה משמט, והא מר הוא דאמר אינו משמט אמר ליה וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. אמר ליה והתניא כותיה דמר אמר ליה דלמא ההוא בית שמאי היא. אם תאמר דהא דקאמר רבי יוחנן דאין עושין בו מעשה היינו בשטר שכתוב בו אחריות נכסים כעובדא דקריביה דרב אסי, והא דאמר ליה רב אסי והתניא כותיה דמר היינו ברייתא דקתני שטר חוב משמט ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט. אבל סיים לו שדה בהלואתו הא ודאי לכולי עלמא אינו משמט, דטפי עדיף טובא הא משטר שיש בו אחרית נכסים וכדתניא באידך סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט ולא עוד אלא כתב לו כל נכסי אחראין וערבאין לך אינו משמט, ומדקתני ולא עוד אלמא טפי עדיף כשסיים לו את השדה, אפילו הכי לא אפשר למימר הכי דהא בהדיא אמרו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע האי משכנתא באתרא דמסלקי השביעית משמטתה, ולא עדיף סיים לו שדה בהלואתו ממשכנתא דנחית לה מהשתא, ושמא הרב ז"ל מפרש סיים לו שדה בהלואתו כגון שירד בה מעתה ואוכל פירותיה ועשאה לו אפותיקי שאם לא פרעו לזמן פלוני שיהא פרעון ממנה. ומשכונה סתם היא שאין בה גוביינא כלל. והילכך טפי עדיף ממשכנאת באתרא דמסלקי, ואי נמי אפשר דמוקי לה להא דסיים לו שדה באפותיקי מפורש. וראיתי לרמב"ן נ"ר דאפילו באפותיקי מפורש משמט, דהא מלוה על המשכון משום דקני ליה ממש כדרבי יצחק הוא דאין שביעית משמטתו, הא לאו הכי משמט.

הא דאמרינן: דקני לה כרבי יצחק שנאמר ולך תהיה צדקה:    מקשו בה רבוותא ז"ל מהא דגרסינן בשבועות פרק שבועת הדיינין (מד, א) ותסברא אימר דאמר רבי יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו משכנו בשעת הלואתו מי אמר. והכא בשעת הלואתו מיירי מדקתני המלוה את חברו על המשכון, וכדאמרינן התם בהשוכר שבמציעא (פב, א) והא אידי ואידי בהלוהו על המשכון קתני. ותירץ הר"ז הלוי זצ"ל, דהכא הכי פירושא שאני משכון הואיל וקני לה כדרבי יצחק, כלומר מגו דמשכחת ליה צד דקני בכדרבי יצחק והוא שמשכנו שלא בשעת הלואתו שהוא כנגוש ועומד ולא קרינא ביה לא יגוש הואיל ואיכא שם משכון בעולם דקני ליה מה שאין כן בהלוהו ודר בחצרו דלא מקניא חצר לעולם הילכך לא מהניא ליה תפיסתו. עד כאן.

ודברי רבינו ז"ל מתמיהין דאטו טעמא דמשכון דלא משמט איתיה אלא משום דתפיס ליה ונגוש ועומד הוא ואי האי משכון לא נגוש הוא מאי אהני לן מאי דאפשר במשכון אחר דעלמא למהוי לה קנוי מדרבי יצחק, ועוד דבחצר נמי משכחת צד דלא משמט כגון שסיים לו את השדה וכדעת תנא דברייתא, אי נמי בהלוהו על חצרו באתרא דלא מסלקי לכולי עלמא, והפירוק הנכון הוא מה שכתב הרב בעצמו ז"ל משם אחרים, דההיא דשבועות ליתא, אלא דרבי יצחק בכל משכון איתא ואפילו במשכנו בשעת הלואתו כדאוקמינן לה הכא.

והרמב"ן נ"ר חזק הסברא הזו בראיות נכונות, חדא דאמרינן בקדושין (י, א) במקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יצחק והך לישנא במלוה שיש עליה משכון משעת הלואתו משמע, תו דגרסינן התם בפרק קמא (יט, א) המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי בר רבי חנינא לא אמר רבי יוסי מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו היא גופה משכון היא ואפילו הכי יש שהות ביום מקודשת, והא אמה עבריה משכנה בשעת הלואתה היא ודכותה במשכון כסף מקודשת אלמא קני ליה [בנדפס: דאי לא קני ליה] אינה מקודשת כדאמרינן בריש פרקין התם במשכון דאחרים דקני ליה כדרבי יצחק אלמא דרבי יצחק נמי אפשר דאיתיה אפילו במשכנו בשעת הלואתו ומיהו לא מוכחא מדידיה. ומשום הכי פשטוה מדרבי יוסי כרב חנינא.

וכן ההיא שמעתא דפסחים (לא, ב) מוכיחה כן דאפילו משכנו בשעת הלואתו קני ליה כדרבי יצחק דקאמרי בהדיא גבי ההוא דקתני ישראל שהלוה את הנכרי וכו' דקני ליה בדרבי [בנדפס: כדרבי] יצחק. והלוהו על חמצו משכנו כשעת הלואתו היא. ומאי דקאמרינן התם אימר דקאמר רבי יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו משכנו בשעת הלואתו מי קאמר, לא על דרך בירור נאמר אלא על דרך הספק לומר לך שלא שמענו ממנו דבר זה בפירוש, ואפשר שלא אמרו אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו וכדכתב קרא ולא תוקמה בתנאי, אבל אפשר גם כן לומר דאפילו משכנו בשעת הלואתו נמי כך דינו. וכשהגיעו פה במסכת גיטין ושנו בברייתא שהמלוה על המשכון אינו משמט אמרו דאיתא לרבי יצחק אפילו משכנו בשעת הלואתו. עד כאן.

והענין נכון אלא שהלשון אינו מתיישב בעיני היטב, דכל כי האי גונא בלישנא דהניחא [בנדפס: אי] אית ליה הכי קא נסיב לה תלמודא אי נמי באימר דשמעת ליה. אבל התם בשבועות (כב, א) וכן בפרק השוכר שבמציעא (פב, א) מתמיהין בה ותסברא אימר דאמר רבי יצחק וכו' והאי לישנא לישנא ברירא משמע ולא דספיקא, אלא שהענין מתחוור בו וראוי לסמוך עליו.

ומצאתי לרב בעל ההלכות זצ"ל שכתב בהלכות שבועות בלשון הזה וכי אמר רבי יצחק בעל חוב קונה משכון הני מילי במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו לא קני והני מילי דכתב עליה שטרא דלא סמך אמשכון אבל לא כתוב עליה שטרא ושקל מיניה משכון בשעת הלואתו קאני והוי עליה שומר שכר, דכי אמר רבי יצחק משכנו בשעת הלואתו לא קאני בדכתב שטרא ולא סמך אמשכון דאזלינן בתר אומדן דעתא, והיכא דאוזפיה וכתב עליה שטרא ולבתר הכי שקל מיניה משכון הוי עליה שומר שכר והיינו דרבי יצחק. עד כאן. וצריך עיון דאי הכי התם בשבועות ובמציעא היכי אקשינן להדיא ותסברא אימר דשמעת ליה‏[1] לרבי יצחק וכו' דדילמא התם בלא שטרא הוא וסתמא דמילתא ודאי הכין הוא דלא הוה ביה שטרא.


דף לז עמוד ב[עריכה]

אמר רבא ותלי ליה:    פירשו בתוספת בשם הרב ר' ברוך תולה עיניו וידיו פשוטות לקבל עד דאמר ליה הכי, וכן מצא בירושלמי. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

אמר רב יהודה אמר רב נחמן נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד מאי טעמא כיון דתקינו רבנן לא שביק היתירא ואכיל איסורא:    וכתב רבינו תם ז"ל דאפילו שבועה לא בעי מהאי טעמא דמסתמא לא שביק היתרא ואכיל איסורא.

כי אתא לקמיה דרב אמר ליה מידי פרוזבול היה לך ואבד כגון זו פתח פיך לאלם הוא:    כלומר אף על גב דאיהו לא טעין, דילמא פרוזבול הוה לי ואבד. ומיסבר סבר דכין דאבד לא מהימן למימר דהוה ליה, הילכך פותחין לו אי הוה ליה ואבד, ואקשינן עליה דרבא מהא דתנן וכן בעל חוב המוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו ופרקינן תנאי היא דתניא המוציא שטר חוב צריך שיהא עמו פרוזבול וחכמים אומרים אינו צריך. ואף על גב דקיימא לן דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מכיון דרב קאי כחכמים דברייתא ועביד בה עובדא קיימא לן כמחלוקת דברייתא.ועוד דלא אשכחן אמורא דפליג עליה דרבי יהודה אמר רב [נחמן] הילכך קיימא לן כותיה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל, אבל הרב אלפאסי ז"ל לא הביאה בהלכותיו וכתב משנתנו דהמוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו במקומה בפרק הכותב.

וכתב הרמב"ן נ"ר דנראין הדברים שאם טען על מנת שלא אשמיטנו בשביעית הלויתי נאמן מגו דאי בעי אמר פרוזבול היה לי ואבד. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל. ואפילו כשתמצא לומר אין כותבין פרוזבול כשמואל נאמן לומר כן שהטענה עצמה כדאי להאמינה. מאי טעמא כיון דאיכא תקנתא לא שביק היתירא ואכיל איסורא, השתא בפרוזבול נאמן דאיכא למיחש לא איזדקיקו ליה בי דינא בהך טענה לא מהימן. עד כאן.

ונראין הדברים אלא דקשיא לי אמאי איצטריך רב יהודה יתומים אין צריכין פרוזבול רבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים, דבלאו האי טעמא אין צריכין בפרוזבול דהא טענינן להו מאי דמצי אבוהון למטען במידי דשכיח ומצוי והילכך טענינן להו דילמא פרוזבול היה לו לאביהם או על מנת כן הלוה שלא ישמיטנו בשביעית, אלא דאיכא למימר דמהני היכא דאיכא סהדי דהוו תמן בשעת הלואה ומסהדי דלא אתני מידי וכן נמי לא זזה ידם מתוך ידו עד שמת ולא מסר דבריו ולא כתב פרוזבול ואפילו הכי לא צריכי פרוזבול מאי טעמא רבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים, ומיהו ביתומים גדולים דלית בהו האי טעמא טענינן להו דלמא היה פרוזבול לאביהם או שמא תנאי היו דבריהם בשעת הלואה שלא ישמיטנו בשביעית. כן נראה לי.

ולענין פסק הלכה: שמיטת קרקע נוהגת בארץ בזמן הזה לכולי עלמא, מיהו לרבנן נוהגת דבר תורה דקיימא לן קדושה ראשונה ושנייה יש להן שלישית אין להן, וכדמשמע נמי מהא דאמרינן הכא ובריש משקין בשביעית בזמן הזה ורבי היא אלמא לרבנן דאורייתא היא, ולמאן דאמר קדושה שלישית יש להן נוהגת מדבריהם, וכן לרבי ודאי מדבריהם היא כדאיתא הכא ובריש משקין. ואף כשתמצא לומר דרבי סבר שלישית אין להן מיסבר סבר בשמיטה שהיא מדבריהם דהכא שאני [בכת"י: מדבריהם] דכתיב השמט שמוט דמשמע דבשני שמטות הכתוב מדבר.

והכי איתא בירושלמי: תמן אמרין אפילו כמאן דאמר מעשות מדברי תורה מודה בשמיטה שהוא מדבריהם דתני וזה דבר השמטה שמוט רבי אמר שני שמיטין שמטה ויובל בשעה שהיובל נוהג שמטה נוהגת מדברי תורה פסקו היובלות שמטה נוהגת מדבריהם, כן אתה למד מן הירושלמי הזה דאף בזמן שאין היובל נוהג כלל שמטה נוהגת מדבריהם, ואמרינן בסנהדרין מכריז רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא. וכן משמע מעובדא דריש לקיש דהתם. ואמרינן נמי בפסחים (נא, ב) אמר ליה רבה בר בר חנא לבריה לא תאכל ספיחי כרוב לא בפני ולא שלא בפני.

וכיון דנהגא שמטת קרקע מדבריהם ממילא שמעינן דאף שמטת כספים נוהג בכל מקום מדבריהם, ואמרינן נמי בירושלמי רבי יוסה אומר וזה דבר השמטה שמט בזמן ששמטה נוהגת בארץ מדבר תורה השמט כספים נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ מדבר תורה בזמן שהשמטה נוהגת בארץ מדבריהם השמט כספים נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ מדבריהם. וכן הדין נותן דהשמט כספים חובת הגוף הוא ואין חלוק בין בארץ ישראל לחוצה לארץ, ודינו דרבנן דבי רב אשי ורבה ואביי דכולהו בחוצה לארץ הוו משמטי ובזמן הזה הוו וכן רב נחמן דאמר איישר חילי אקיימיניה ושמואל נמי דאמר אין כותבין פרוזבול אלא בבי דינא דסורא או בבי דינא בנהרדעא ורב נמי דכי אתא לקמיה הוה אמר להו מידי פרוזבול היה לך ואבד וחוצה לארץ הוה. וכן דעת הרב אלפאסי ז"ל שכתב סוגיא זו בהלכותיו. וכן דעת רש"י בפרק קמא דעבודה זרה כשמעתא דאיטעינא. והגאונים ז"ל כך הסכימו שהשמט כספים נוהג בכל זמן ובכל מקום.

אבל הראב"ד ז"ל כתב דאין השמט כספים נוהג בזמן הזה לפי שהלכה כרבי דאמר אין שמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג. ותדע לך שהסוגיא כולה הולכת בדיני השמטה להקל בפרוזבול. ואי כרבנן דאמרי בשביעית דאורייתא בשל תורה הלך אחר המחמיר, וכיון דקיימא לן שהשמטה תלויה ביובל לדבר תורה מדבריהם אינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג מדבריהם, וכי היכי דתקון רבנן זכר לשביעית הכי נמי תקון זכר ליובל, ואי אפשר דתקון לזה ולא תקן לזה לפי ששניהם תלויין זה בזה, והיובל טעון קדוש בית דין ובימי רבותינו ז"ל היה בית דין קבוע בארץ ישראל ותוקעין ומשלחין עבדים ושדות חוזרות לבעליהן זכר ליובל. ולפיכך היתה שמטה נוהגת מדבריהם בין בעבודת קרקע בין בהשמטת כספים, אבל עכשיו שאין שם בית דין שמקדשין אותו ואין תוקעין ואין משלחין עבדים אין היובל נוהג כלל שאלו הדברים מעכבין ביובל כדאיתא במסכת ראש השנה, וכיון שבטל היובל בטול גמור ואינו נוהג אפילו מדבריהם אף השמטה אינה נוהגת כלל ואפילו מדבריהם לא בעבודת קרקע ולא בהשמטת כספים.

וזה קשה ממה שאמרו בירושלמי שכתבתי למעלה פסקו היובלות שמטה נוהגת מדבריהם. ולא אמרו בזמן שהיובל נוהג מדבריהם, ועוד דבימי רב אשי כבר בטלו מומחין מארץ ישראל ובזמן הזה היה, ואפילו הכי היה השמט כספים נוהג בדורו כדאמרינן רבנן דבי רב אשי מסרו מילייהו להדדי, ועוד שמימי רבי הלל הנשיא שתיקן סדר המועדות וקדשן לדורות על פי סדר העיבור שאנו מונין בו שוב לא היה בארץ ישראל בית דין ראוי לקדש וכל שכן בימי רבנן בתראי ואף על פי כן היו כותבין פרוזבול ומוסרין דבריהם לבית דין. וכזה השיב עליו הרמב"ן נ"ר. ואף הרב ז"ל חזר בו במסכת עבודה זרה בפרק קמא ואמר קמשמע לן רב הונא דשמטת כספים נוהגת אף על פי שאין שמטת קרקעות נוהגת דלא סבירא לן כרבי, ואי נמי סבירא לן כותיה נהי דמדאורייתא לא נהגא מדרבנן מיהא נהגא ואפילו בחוצה לארץ. עד כאן.

ולענין כתיבת פרוזבול כתבינן בכל בי דינא אף על גב דלא אלים כבי דינא דסורא ונהרדעא. ותדע לך דהא רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי, ואי אפשר דכולהו רבנן דבי רב אשי אלימי לאפקועי ממונא ושמואל דאמר הכי אזיל לטעמיה דאמר איישר חילי אבטליניה ואנן כרב נחמן סבירא ליה דאמר אקיימיניה, ואף על גב דלא איפשט אי לדריה תקון אי לדרי עלמא תקון כיון דחזיא לכולהו רבנן דבי רב אשי דמסרי מילייהו להדדי, כותייהו עבדינן דסבירא להו דכי תקין הלל בכל בי דינא תקון ואף על גב דלא אלים. ועוד שמעינן לה מדרבי יהודה אמר רב דאמרי לא שביק היתרא ואכיל איסורא דאם איתא מאן לימא לן דאזדקיקו לבי דינא אלימתא וכי אקשינן ממתניתין דהמוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול הרי זה לא יפרעו אמאי לא פרקינן הכא במאי עסקינן באתרא דליתא בי דינא דאלים, אלא שבזו יש לומר דמתניתין סתמא קתני ואין עמו פרוזבול לא שנא באתרא דאיכא בי דינא לא שנא באתרא דליכא בי דינא, ואי נמי דאפילו למאן דבעי בי דינא דאלים לאו כבי דינא דסורא ונהרדעא קאמר אלא בי דינא רבה באתריה ויפתח בדורו כשמואל בדורו ובי דינא באתריה כרב אמי ורב אסי באתרייהו. וכן דעת רבינו תם ז"ל. ומכל מקום ממאי דכתבינן ודאי משמע שפיר דכל בי דינא כתיב פרוזבלא ושפיר דמי. וכן נראה דעת הרב אלפאסי ז"ל שכתב דין פרוזבול סתם.

אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ואם אין לו קרקע מזכהו בתוך שדהו כל שהוא וכותב וכל שהוא זה אפילו ראוי לנעוץ בו מחט, כדמשמע בפרק קמא דקדושין (כו, ב) גמרא נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות ובבבא בתרא בסוף פרק לא יחפור (כז, ב) השאילו לו מקום לתנור או לכיריים כותבין עליו פרוזבול היה לו עציץ נקוב כותבין עליו פרוזבול אין לו קרקע אבל לערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול אין לו ולא לערב אבל לחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדרבי נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו וקיימא לן כרבי נתן והרב אלפאסי ז"ל כתבה בהלכות.

סיים לו שדה בהלואתו ואפילו באפותיקי מפורש משמט כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דלא משכחי משכונת קרקע דלא תשמט אלא באתרא דלא מסלקי דדמיא לזבוני כדאיתא בפרק איזהו נשך. והרמב"ם ז"ל כתב דאינו משמט וכבר כתבתי למעלה דאינו מחוור.

הלוהו על המשכון אינו משמט משום דקני ליה כדרבי יצחק דכתיב ולך תהיה צדקה.

במאי עסקינן אילימא לפני יאוש לשם בן חורין אמאי לא ישתעבד:    פירוש, דמשמע להו דלא ישתעבד לרבו ראשון קאמר. ואלא לאחר יאוש לשום עבד אמאי ישתעבד, כלומר לרבו ראשון דכולה מתניתין לראשון משמע להו והילכך קא מקשי ואזיל לומר שכבר יצא לחרות כדאמרינן לקמן המפקיר עבדו יצא לחירות אלא שצריך גט שחרור. ומיהו רבו שני אפשר לו להשתעבד בו דהא קני ליה משבאי, ושבאי גופיה קני ליה למעשה ידיו כדאיתא בסמוך, אלא דכולה מתניתין לרבו ראשון משמע להו כדפרישית ואפשר נמי דהאי מקשה סבירא ליה דשבאי לא קני לה אפילו למעשה ידיו דאינהו מינן כלל כלל לא קנו, והכי משמע לכאורה מדאמרינן לקמן ולרבא דאמר לאחר יאוש ולרבו שני ממאן קני ליה משבאי שבאי גופיה מי קני ליה. אלמא מדאמרינן ולרבא ולא אמרינן ולרבו שני מי משתעבד סתם שמע מינה דליכא מאן דסבירא ליה דאפשר להשתעבד לרבו שני אלא רבא בלחוד ולישנא דמתניתין מכרעא להו הכי מדקתני סתם משתעבד ולא ישתעבד ולא חלק בדבר דאלמא לא ישתעבד כלל קאמר לא לראשון ולא לשני, אלא דקשיא לי דאם כן תקשי להו קרא דכתיב וישב ממנו שבי דמינה גמרינן (לח, א) דשבאי קני ליה למעשה ידיו אפילו מינן, ואם כן אף הקונה ממנו אמאי לא ישתעבד בו, ואפשר לומר דאינהו לא דרשי ליה לקרא דוישב ממנו שבי לומר דנכרי ישראל קנה אלא קרא ספור ענין ומאורע שהיה קאמר כהרבה פסוקים שבכתוב.

אמר אביי לעולם לפני יאוש לשום עבד ישתעבד לרבו ראשון לשום בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני, לרבו שני לא דהא לשום בן חורין פרקיה, לרבו ראשון נמי לא דילמא מימנעי ולא פרקיה, דקסבר תנא קמא דאין מצוה לפדות את העבדים, ומיהו תקנה התקינו לפדותן כדי שלא ישתקע בידי נכרי ולא ליפקע ממצות. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל לקמן (לח, א) גבי אמתא דפרקא תרמודא. ושמא נאמר דאף תנא קמא סבירא ליה דמצוה לפדות את העבדים כבני חורין מדמתקני תקנתא ואפקעינהו מרבן ראשון כי היכי דלא למנעי מליפרקינהו, והא דאהדר להו רבן שמעון בן גמליאל כך כשם שמצוה לפדות את בני חורין כך מצוה לפדות את העבדים, לאו למימרא דתנא קמא סבירא ליה דאין מצוה לפדותן אלא דתנא קמא חייש דילמא טעו אינשי ואתו למימר דאין מצוה לפדות את העבדים, ואמר להו רבנן שמעון בן גמליאל דכולי עלמא ידעי דמצוה לפדותן ולא מימנעי ופרקי להו והילכך שבקינן להו בדינייהו. כן נראה לי. ובירושלמי אמרו הדין תנאה קדמאה סבר מצווין הם לפדות את בני חורין ואין מצווין לפדות את העבדים.

ותמיהא לי למה הוצרך אביי להאריך בלשונו כל כך ולומר לשם עבד ישתעבד לרבו ראשון לשם בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני וכו', דהא אנן לא הוה קשיא לן אלא לשם בן חורין אמאי לא ישתעבד לרבו ראשון, והוה ליה למימר לעולם לפני יאוש ולשם בן חורין לא ישתעבד דילמא מימנעי ולא פרקי [בנדפס: אפילו לשם עבד דידהון ישתעבד לרבו שני דאי לא מימנעי ולא פרקי] ונראה לי דאיצטריך כי היכי דלא תימא דכיון דחיישינן דילמא מימנעי ולא פרקי, אפילו לשם עבד דידהו ישתעבד לרבו שני דאי לא מימנעי ולא פרקי ופקע עבד ממצות ביד נכרי קא משמע לן אביי דאף על גבי דפדאוהו לשם עבד דידהו ישתעבד לרבו ראשון דאין כאן חשש שמא ימנע ולא יפדה דכיון שהוא פודה לשם עבד בין כך ובין כך יפדנו. אבל מי שנדבו לבו לפדות לשם בן חורין [בנדפס: ולמצוה] אם אתה אומר לו שלא הועילו מעשיו להוציאו לחירות אף הוא נמנע ולא יפדה. כן נראה לי.

רבא אמר לעולם לאחר יאוש וכו' רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה:    כך רבינו חננאל ז"ל גריס. ויש מי שפירש ישתעבד לרבו שני קאמר דלרבו ראשון לא דהא לאחר יאוש הוא אבל לרבו שני משתעבד דכיון דמשתעבד ליכא משום שמא יפיל עצמו לגייסות דהא משתעבד מה לי הכא ומה לי הכא. וליכא למימר נמי שמא יפיל עצמו לגייסות שיאמר השני נח לי, דהא לא ידע מאן פריק ליה.

וזה אינו מחוור, דהיאך אפשר לומר דזה שפדאו לשם בן חורין ישתעבד בו ובמה קנאו, ועוד דודאי אכתי איכא משום דחזקיה שהרי זה מפני שרוצה בהפסדו של ראשון מפיל עצמו לגייסות אף על פי שאינו יודע שבאי גופיה אם נח אם קשה ומי שיפדנו אם לשם בן חורין אם לשם עבד יפדנו וירדנו בפרך אלא מחמת קטטה שהיתה לו עם רבו מקיים בנפשו תמות נפשי עם פלשתים, ועוד דלקמן בשמעתין דמקשינן דרבי יוחנן אדרבי יוחנן לא מיסתגיא קושיין שפיר לפום הדין פירושא. ובתוספות מפרשים לשם עבד ישתעבד לרבו שני, לשום בן חורין ישתעבד לרבו ראשון. וגם זה אינו מחוור לפי מה שכתבתי.

אבל רש"י ז"ל פירש דבין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון וכן כתב רבינו אלפאסי ז"ל בהלכות וזה פירוש נכון ומחוור. וגם רבינו תם ז"ל הגיה בספרים בין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון. וכן נראה לי מן התוספתא דתנינן בתוספתא דמכילתין עבד שנשבה ופדאוהו אם לשם עבד ישתעבד ורבו נותן את דמיו ואם לשם בן חורין לא ישתעבד ואין רבו נותן את דמיו רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן את דמיו.

שבאי גופיה מי קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו:    כתב הראב"ד ז"ל קשיא לי טובא, היכי קני לו למעשה ידיו ואי קאי בהדיה בדינא מי לא אפיק ליה מתותי ידיה ומי מצי אמר ליה הא קניתי ליה בחזקה, ואי עריק מיניה מי מצי לאהדוריה בדינא, ואגב אונסא הוא דמשתעבד ביה, מעתה האי ישראל דזבניה מיניה לשם עבדות אמאי ישתעבד בו, דמשמע דמדינא קאמר, ליקום בהדיה בדינא וליפוק דהאי ישראל לא אנס הוא ומדינא ליכא עליה ולא מידי, ולא העלה התירוץ לקושיא זו כלל.

אבל הרמב"ן נ"ר תירץ דמשום יאוש בעלים נגעו בה דכיון דנתיאשו בעלים ממנו זכה נכרי בגופו למעשה ידיו, דעבד עצמו לא זכה במעשה ידי עצמו ביאוש בעלים לפי שלא פקע ממנו אלא קנין פירות אבל גט שחרור הוא צריך. ושבאי הא קני ליה למעשה ידיו משעה ראשונה והילכך אף הקונה ממנו קונה הוא ממנו למעשה ידיו. למה זה דומה לגוזל בהמה או כלים ומכרן לאחר יאוש בעלים דקנה כאלו קנה מבעלים ראשונים אבל לשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור לא קני ליה שבאי שהרי משעת יאוש זכה עבד בעצמו והרי הוא בן חורין גמור ואין נכרי קונה ישראל גמור כי אם ברצונו ובדעתו והלכך אף הפודאו ממנו לא ישתעבד בו שהרי שבאי גופיה לא קני ליה. והיינו אמתיה דשמואל לקמן. ולפי פירוש זה קרא דכתיב וישב ממנו שבי לאו בישראל גמור משתעי אלא בעבד כנעני וכן פירש הוא נ"ר בפרק קמא דקדושין, והיינו דכתיב שבי כלו' ששבה מהם מה שנשבה בידן של ישראל, וכן אמרו ז"ל ששפחה כנענית היתה. ומיהו לישנא דגמרא משמע דאפילו ישראל גמור קונה בחזקת שביה וכדאמר אשכחן נכרי נכרי נכרי ישראל מנא ליה דכתיב וישב ממנו שבי. ואפשר דעבד כנעני קאמרינן שאף הוא ישראל הוא דשייך במצות כנשים ועליה קא אתינן אי קני ליה שבאי. וכן פירשו רוב המפרשים ואין [בנדפס: ואף] בפירוש רש"י ז"ל שבידינו כתוב כן. ואינו מחוור, כמו שאני עתיד לכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא.

וקשיא לי אשמעתין לפי מה שראיתי לרש"י ז"ל ולקצת המפרשים נוחי נפש דנראה מדברי כולם דלכולי עלמא שבאי לא קני ליה אפילו למעשה ידיו אלא לאחר יאוש, ולפום כן לפני יאוש אפילו פדאו לשם עבד ישתעבד לרבו ראשון ולא לרבו שני וכדאמר אביי לעיל. ורבא נמי לא קאמר לשם עבד ישתעבד לרבו שני אלא בלאחר יאוש.

ותמיהא לי דאדרבה משמע לי לכאורה דלרבא דאמר דשבאי קני ליה משעת שביה הוא דקני ליה ואפילו לפני יאוש, ותדע לך דהא אתיא לדמויי חזקה לכספא וכשם דבכספא קני ליה לאלתר הכי נמי קני ליה בחזקה לאלתר. ועוד דהא משמע דחזקה דישראל כחזקה דנכרי וחזקה דנכרי בנכרי לאלתר היא ותדע לך דהא מעמון ומואב טהרו בסיחון ילפינן לה וההיא בקרקע היא וקרקע בעלמא אינה נגזלת ולא שייך בה יאוש, ואם כן חזקה בגופו נמי דמייתי מינה אפילו קודם יאוש הוא, דרחמנא אמר דליקני בחזקת מלחמה, ועוד דלא שייך יאוש אלא בממונו אבל בגופו לא שייך יאוש וכדאמרינן בבבא קמא פרק מרובה (סח, ב) גנבה בנפש תוכיח שאין יאוש לבעלים, אלמא אף גופו בחזקה לאלתר קני ליה. ומינה דישראל נמי לאלתר קאני ליה בחזקה דמדקאמר אשכחן נכרי נכרי ישראל מנין ודאי משמע דישראל דומיא דנכרי וזה וזה לאלתר בחזקה דומיא דכספא. ועוד דקרא דוישב ממנו שבי מי כתיב בה יאוש, אלא אדרבה משמע דמשעה ששבאו נעשה שבי דידיה, והא דאוקי רבא מתניתין בלאחר יאוש לאו משום לשם עבד ישתעבד מוקי לה דלאחר יאוש דאפילו לפני יאוש נמי ישתעבד לרבו שני דה קניא משבאי, אלא משום דקתני לשם בן חורין לא ישתעבד קא מוקי לה בלאחר יאוש, דאי בלפני יאוש ישתעבד לרבו ראשון דכיון דלפני יאוש הוא אכתי רשות אדון ראשון עליו וקנין שבאי קא פקע מיניה וחוזר הוא אצל רבו ראשון, הא למה הדבר דומה לאיש שקנה עבד למעשה ידיו לזמן וחזר לוקח ומחל על מעשה ידיו תוך זמן למי משתעבד לא לרבו ראשון.

ומעתה מה שהקשה הראב"ד ז"ל אינו קשה כלל דודאי אם לקחו במלחמה קנאו ולא קאי בהדיה בדינא ודיינא שאינו דומה חזקת מלחמה למחזיק בו בגזל, ותדע לך דאלו באת לדמות חזקת מלחמה לחזקת גזילה היאך טהרו עמון ומואב בסיחון, וכשעמדו בדין עם יפתח אילו לא היה סיחון זוכה עמהם בדין אף ישראל שטהרום בו היו מתחייבין בדין דלא עדיפי ממאן דאתו מחמתיה. ובודאי בגזל לא קנאו וכדאמרינן בסוכה בפרק לולב הגזול (ל, ב) אמר להו רבא להנהו אבונכרי כי זבניתו אסא מנכסים ליגזזו אינהו דסתם נכרים גזלי ארעתא נינהו כי היכי דלהוי יאוש בידייהו דידהו ושנוי רשות בידייכו דידכו, אלמא כל שהוא במחובר ליכא יאוש ולא קנאו וישראל שקנאו ממנו וגזזו הוא בעצמו גזל הוא בידו, אלא ודאי כדאמרן דכל שלקחו בחזקת מלחמה בין גופו בין ממונו קנאו שהתורה זכתה לו ואם ברח ממנו גם הוא קנה עצמו בן חורין ממנו.

דף לח עמוד א[עריכה]

ואימא הני מילי בכספא אבל בחזקה:    פירש רש"י ז"ל בכספא לפי שכל קנינו בכסף, אבל בחזקה בחזקה דהלבישו והנעילו דאמרינן בקדושין עבד כנעני נקנה בחזקה זו מנין דנכרי קונה בחזקה זו. ואינו נראה לרבינו תם ז"ל מדאמרינן אשכחן נכרי נכרי נכרי ישראל מנין דאלמא באותה חזקה דאיירינן עד השתא הוא דבעי נכרי בישראל מנלן ובודאי אין עבד עברי נקנה בחזקת הלבישו והנעילו כעבד כנעני. ותדע לך דגבי קנין עבד כנעני קתני חזקה ואילו גבי קניית עבד עברי קתני נקנה בכסף ובשטר ואילו חזקה לא קתני. ועוד דבפרק קמא דקידושין (יד, ב) אמרינן בגמרא עבד עברי נקנה בכסף תינח עבד עברי הנמכר לנכרי הואיל וכל קנינו בכסף, ואם איתא אף בחזקה נמי קונה. ועוד דבהדיא אמרינן בשילהי פרק קמא דקדושין (כז, א) גמרא נכסים שאין להם אחריות יפה כח שניהם כלומר כסף ושטר מכח חזקה שכן שניהם קונים בעבד עברי מה שאין כן בחזקה.

אלא הכא הכי פירושו בחזקת שביה מנין, והיינו דמייתי עמון ומואב טהרו בסיחון דהיינו בדרך מלחמה, ובישאל נמי קונה בדרך שביה כדכתיב וישב ממנו שבי. ומיהו בפירוש רש"י ז"ל כתב נכרי ישראל מנלן כגון עבד זה דשייך במצות דאלמא אף הוא ז"ל סבור דשמעתין לאו בישראל גמור איירי אלא בעבד כנעני הנקנה לישראל בחזקה דהלבישו והנעילו אם נקנה לנכרי בחזקה זו.

ומיהו יותר נראה כדברי רבינו תם ז"ל דבישראל ממש קא מיירי דהא משמע לכאורה דמשום דאמרינן דהם קונים מהם קל וחומר מישראל ושמעינן מינה דהם קונים בכספא בין מישראל בין מהם, חזר ושאל בין מהם בין ישראל שאמרנו שקונין בכסף מנין שקונין בחזקה וקא דייק הם מהם מעמון ומואב, וחזר ושאל אשכחן נכרי נכרי נכרי וישראל שאמרנו שקונין אותו בכסף מנין שקונין אותו בחזקה, אלמא ישראל דחזקה כישראל דכספא מה התם ישראל גמור אף כאן ישראל גמור ודבר הלמד מענינו הוא. ומיהו אם כדברי רש"י ז"ל דישראל כגון זה קאמר לא תיקשי מידי לפירושו שפירש כאן.

ולדידי קשיא לי אשמעתין מאי קא דייק קנין גופו בחזקה מחזקת קרקע דעמון ומואב ממונו לחוד וגופו לחוד, דאי לא תימא הכין, לעיל כי קא איבעיא להו הם מהם למעשה ידיו מנלן ודייק לה מקל וחומר מישראל לייתי ליה מעמון ומואב ואם בחזקה קונה כל שכן בכסף. וניחא לי, דמעיקרא דמספקא לן אי קונה גופו כלל ואפילו למעשה ידיו לא אפשר למידק גופו מממונו דגופו מממונו לא ילפינן אבל לבתר דילפינן מקל וחומר דישראל לגופו קונה אלמא גופו קונה כממונו חזר ושאל אם קונה בחזקה ויליף לה מחזקת ממונו דהא גופו כממונו הוא. ופירוש כספא וחזקה נראה דלאו כספא ממש וחזקה ממש אלא כל קנין שהוא מדעת קרי כספא כלומר כסף או דומה לו שהמקנה מקנה מדעת. אבל חזקה כלומר מה שזוכה בו בחוזק יד שמחזיק בו שלא מדעת וכגון שתפסו במלחמה מנין, ומייתי לה מעמון ומואב שטהרו בסיחון במלחמה.

ולענין פסק הלכה: הרב אלפאסי ז"ל פסק משמיה דגאון ז"ל כרבנן והראב"ד ז"ל כתב דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל, והביא ראיה לדבריו מדאמר חזקיה מפני מה אמרו בין כך ובין כך ישתעבד, דמשמע דרבים נינהו דסבירא להו כרבן שמעון בן גמליאל, ועוד מדאמר רבי יוחנן עבד שברח מבית האסורין יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור ואקשינן עלה והאמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו וקשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ולא דחינן אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן כדדחינן בעלמא אלמא משמע דהלכתא כרבן שמעון בן גמליאל דאי לא הוה לן למידחי הכי, ועוד דשלחו ליה לשמואל אנן כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לן, ועוד דבירושלמי פסק בהדיא כרבן שמעון בן גמליאל, וכתב עוד דאף דעת רבינו אלפאסי ז"ל נראה כן מדכתב וגאון ז"ל פסק כרבנן, ולא אמר ומסתברא כותיה אלמא לא מסתבר ליה כפסקא דגאון ז"ל.

אבל הרמב"ן נ"ר כתב דמסתברא כפסקא דגאון ז"ל. ואי מדחזקיה, איהו טעמיה דרבן שמעון בן גמליאל קא מפרש וליה לא סבירא ליה. ואף על גב דאמרו קאמר לאו למימרא דרבים סבירא להו הכין אלא לישנא בעלמא קאמר, ויש לנו כיוצא בה בנדה פרק התינוקת דאמר שמואל הרי אמרו לימים שנים. ואי מדרבי יוחנן דכייל ואמר כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו, ההוא כללא לאו דוקא הוא. וכן כתב רבינו אלפאסי ז"ל בגט פשוט והדין כללא לאו דוקא הוא דלא אמרינן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אלא עד דאיכא טעמא.

ובשילהי המדיר גבי נולדו בו מומין פסקינן בהדיא בגמרא דלא כרבן שמעון בן גמליאל דמתניתין דהתם. ואי משום דלא דחינן הכא אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן, משום דכל היכא דמשכח תלמודא פירוקא אחרינא לא דחיק ומוקי באמוראי, ולאו משום דחזקיה לא מתרצינן הכא הכי דהא לא קשיא לן אלא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן. וההיא דשלחו מתם אנן כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לן, אינהו דאוקמיתא דאוקי סבירא להו כדאמרינן בהדיא ואינהו סבור לפני יאוש הוה. ובודאי לאוקמתא דאביי הילכתא כרבן שמעון בן גמליאל דמסתבר טעמיה דהוא מוקי לה כדינא ורבנן מפקי ליה מרביה משום תקנתא דדלמא מימנעי ולא פרקי, ולא מסתבר כותייהו דכשם שמצוה לפדות את בני חורין כך מצוה לפדות את העבדים.

וירושלמי נמי דפסק כרבן שמעון בן גמליאל היינו מהאי טעמא דהתם מוקמי לה בלפני יאוש כאוקמתא דאביי, דהכי איתמר התם, אהן תניי קדמיא סבר מימר מצווין הן לפדות את בני חורין ואינן מצווין לפדות את העבדים רבי יעקב בר אידי בשם רבן שמעון בן לקיש הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, והך לישנא אלפני יאוש הוא הילכך מסתבר טעמיה כרבן שמעון בן גמליאל דהא רבא נמי בלפני יאוש הכי סבירא ליה לדברי הכל ואין למדין ממנו לאחר יאוש, והילכך כפסקא דגאון מסתבר [בכת"י: טעמיה] ואף רבינו אלפאסי ז"ל כותיה סבירא ליה מדכתב ליה סתם ולא פליג עליה.

ואינהו סבור לפני יאוש הוה:    הקשו בתוספות ומנא ליה לתלמודא דאינהו סבור לפני יאוש דילמא לאחר יאוש וסבירא להו כרבא דמוקי פלוגתייהו בלאחר יאוש והכי קאמר אנן כרבן שמעון בן גמליאל סבירא לן, ואילו לשם עבד ישתעבד לרבו ראשון, ואתאי נמי כרבנן סבירא לך אנן לשם אמהותא פרקנוה ניהלך. ותירצו דלפי מה שפירשנו למעלה דטעמיה דחזקיה לא קאי אלא אפדאו לשם בן חורין אבל לשם עבד ישתעבד לרבו שני אתי שפיר דכיון דאינהו משדרי לה ניהליה מסתמא סבירא להו דלפני יאוש הוה, דאי לאחר יאוש אמאי שדרוה ניהליה לישתעבדו בה אינהו דהא לא משמע דבעו למיתן ליה מתנה אי הוה מצו לעכבה ניהלייהו.

וכבר כתבתי למעלה שאין פירוש זה נכון ולא כן דעת רש"י ז"ל ורבינו אלפאסי ז"ל, ובין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון קאמר. ונראה דהכא הכי קאמרי ליה אל תחושו לה כלל לומר שמא מתחילה לשם בת חורין פירקנוה וכשנודע לנו שהיא שלך שלחנוה לך דאפילו אם היה כענין זה ולפי מה שאנו סבורים כרבן שמעון בן גמליאל שפיר דמי דהא רבן שמעון בן גמליאל אפילו לשם בן חורין ישתעבד לרבו ראשון כדחזקיה. ואפילו סבירא לך כרבנן אנא לא לשם בן חורין פרקנוה אלא לשם אמהותא סתם, כלומר סתם פרקנוה על דעת שתשאר באמהות הראשון דמדשדרה לה [ליה] ניהליה שמע מינה לאו לאמהותא דידהו פרקוה, ולאמהותא דשמואל נמי בפירוש לא, מדלא קאמרי לשם אמהותא דידך וקאמר לשם אמהותא סתם. ושמע מינה דסבירא להו דלפני יאוש הוה דאי לאחר יאוש לא היה אדם משתעבד בה דהא אינהו על דעת שתשאר באמהותא הראשון דשמואל כדמעיקרא פרקוה, ואיהי הא יצאה בת חורין מאמהותא דשמואל דלאחר יאוש הוה ולא ישתעבד בה לא ראשון ולא שני, אלא אם כן פדאוה לשם עבדות בפירוש או לשם עבדות שלהם או לשם עבדות בעלים ראשונים. אלא ודאי מדפדאוה סתם ושדרוה לשמואל שמע מינה דסבירא להו דלפני יאוש הוה ולכך לכולי עלמא ישתעבד בה רבו [רבה] הראשון. כך נראה לי.

ושמואל לא מיבעיא אישתעבודי לא אישתעבד בה אלא אפילו גיטא דחירותא נמי לא אצרכה:    ושמואל כאביי סבירא ליה דמוקי פלוגתייהו בלפני יאוש אבל לאחר יאוש לכולי עלמא אפילו לשם עבד לא ישתעבד לא רבו ראשון ולא רבו שני, דמשעת יאוש זכה עבד בעצמו ויצא לחרות וישראל גמור הוא ואפילו גט שחרור אינו צריך. אבל אי הוה סבירא ליה כרבא דמוקי פלוגתייהו בלאחר יאוש ואפילו הכי לשם עבד ישתעבד לרבו שני אם כן לא היה לו לשחררה בלא גט, או בגט רבה שני או לשם עבדות דידהו פדאוה, או בגט דידיה או לשם עבדות דידיה פדאוה, ואפילו פדאוה לשם בן חורין לא היה לו לשחררה בלא גט רבו [רבה] שני דכיון דאילו פדאוה לשם עבדות ישתעבד בה רבה שני אם כן לרבה שני היתה והוא הוא שמוציאה לחירות והיתה צריכה גט חירות ממנו. כך כתוב בתוספות.

ונראה לחזק עוד הטעם הזה, דאי כרבא סבירא ליה שעבודי הוה מצי לאשתעבודי בה, דהא בין לרבנן בין לרבן שמעון בן גמליאל לשם עבד ישתעבד או לרבו שני כרבנן או לרבו ראשון כרבן שמעון בן גמליאל, אלא ודאי מדלא אישתעבד בה שמע מינה כאביי סבירא ליה ולא כרבא, וסבירא ליה נמי דכיון דנתיאשו ממנה בעלים זכתה בעצמה להיותה כבת ישראל גמורה, וכבר כתבתי למעלה דלסברא זו קשיא לי קרא דכתיב וישב ממנו שבי דמינה דרשינן דשבאי קני למעשה ידיו.

ומיהו קרא דכתיב ונמכר לגר תושב וגו' לומר דנכרי קונה ישראל למעשה ידיו, לא קשיא ולא מידי, דהתם דמדעתו ורצונו של ישראל שאני, אבל בעל כרחו לא. אבל מקרא דוישב ממנו שבי משמע אפילו בעל כרחו. ושמא שמואל לא דריש לה לקרא ולאו לאשמועינן דנכרי ישראל קונה אלא ספור דברים ומאורע שהיה. ומיהו נראה לי דלפי מה שכתבתי למעלה דסתם פדאוה על דעת שתשאר באמהותה הראשון אין מכאן ראיה כלל דאפילו רבא נמי מודה בהא דלא ישתעבד בה לא ראשון ולא שני ואינו צריך גט לא מראשון ולא משני.

שמואל לטעמיה דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור:    וסתם יאוש היינו הפקר, וטפי עדיף הפקר מהרי אתה בן חורין לפי מה שפירש ר"י ז"ל בקדושין (טז, א) גמרא וקונה עצמו בשנים וביובל, תנא וקונה עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר ואמרינן עלה האי שטר היכי דמי אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה היינו כסף אלא שחרור לימא ליה באפי תרי זיל אי נמי באפי דינא זיל, והקשה שם ר"י ז"ל מאי קא פריך מכל מקום בשטר הוא קונה עצמו, ואף אם כשיאמר לו באפי תרי זיל קונה היינו קנין אחר, ועוד דהתם תירץ רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול, לומר דאם אמר לו זיל לא היה משוחרר בכך, מכל מקום כיון שמחזר למצוא קנינים אחרים אכתי תיקשי ליה וליפקרוה דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור. ולשמואל מיהא קשיא. ומשום כך היה מפרש ר"י ז"ל דהתם הכי קאמר אילימא שטר שחרור למה לי שטר לימא ליה על פה מה שכתוב בשטר שהרי גופו של גט שחרור הרי את בת חורין אף הוא יאמר לו באפי בי תרי או באפי בי דינא זיל כלומר זיל הרי את בחורין ולא יהא צריך לשטר אם כן מה תועלת יש בשטר זה, ומשני עבד עברי גופו קנוי ובעל פה לא היה משתחרר אלא אם כן כתב לו כן בשטר, והכא קאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות אלמא טפי עדיף הפקר ויאוש מלשון הרי את בן [בת] חורין.

המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור שנאמר וכל עבד וגו':    ואף על פי דלכולי עלמא גט שחרור מגט אשה גמרינן ליה בגזירה שוה דלה לה ואשה אינה מתגרשת ביאוש בעלים ובהפקר, קסבר שמואל דשחרור גט ודיניו גמרינן מאשה אבל דיני עבד לא גמרינן מאשה לומר שלא יהא העבד משתחרר אלא במה שהאשה מתגרשת בו, ולכולי עלמא אין לן למימר הכי, דלא גמרינן להו לגמרי דהא אשה אינה יוצאה בכסף ועבד יוצא בכסף כרבי וכרבי ישמעאל דלקמן, אלא דשמואל סבר דכיון דכתיב וכל עבד איש, עבד שיש עליו רשות רבו קרוי עבד אבל עבד שאין רשות אדון עליו אינו קרוי עבד כלל וכיון דאיכא קרא דקא ממעט ליה דלא יהא כאשה לא גמרינן ליה מאשה. ורב ורבי יוחנן דאמרי צריך גט שחרור, סברי דאף לענין זה גמרינן ליה מאשה כשם שאין אשה מתגרשת ביאוש ובהפקר אף העבד אינו יוצא ביאוש עד שיכתוב לו גט שחרור, וקרא דכתיב וכל עבד איש מקנת כסף מוקמינן לה לדרשא אחרינא דעבד שיש רשות אדון עליו מילתו מעכבת את רבו מלאכול בפסח ושאין רשות אדון עליו אין מילתו מעכב את רבו מלאכול בפסח אף על פי שצריך גט שחרור ממנו דהא גבי אכילת פסחים הוא דכתיב וכל היכא דאיכא מדרשיה בדרשא אחינא לא מפקינן ליה מגזירה שוה דלה לה, והכי איתא בירושלמי רבי אילא בשם רבי יהושע בן לוי רבו המתיאש מעבדו אינו רשאי לשעבדו וצריך לו גט שחרור שמע רבי יוחנן ואמר יפה למדנו רבי יהושע בן לוי, כלם למדו גט שחרור אלא מאשהה אשה אינה יוצאה משום יאוש וצריכה ממנו גט אף עבד אינו יוצא משום יאוש וצריך לכתוב לו גט שחרור, רבי אילא בשם רבי יהודה בר רבי המתיאש מעבדו אינו רשאי לשעבדו ואינו צריך לכתוב לו גט שחרור אמר לו רבי זעירא כל אמא אמרינן דהוא צריך ותימר אינו צריך שמא אינו מעכבו מלאכול בפסח, כהדא דתני עבד איש ומלתה אותו שבשעה שהוא עובד את רבו הוא מעכבו מלאכול בפסח ובשעה שאינו עובד את רבו אינו מעכבו מלאכול בפסח, פירש רבי יהודה בר רבי שלא היה מצריכו גט שחרור הוה דריש ליה מדכתיב וכל עבד איש כדדריש לי' שמואל הכא ומשום הכי הוה מפיק לי' מכלל גזירה שוה דלה לה ואמר ליה רבי זעירא וכל עמא אמרין צריך וחלקרא לדרשא אחרינא הוא דאתא כהדא דתני בשעה שהוא עובד את רבו מעכבו מלאכול בפסח אבל בשעה שאינו עובד את רבו אינו מעכבו מלאכול בפסח.

דף לח עמוד ב[עריכה]

הא דאמרינן: מצוה שאני:    הקשה בה הרמב"ן נ"ר וכי מפני מצוה להתפלל בצבור נדחה עשה שבתורה. ותירץ דאפשר דלא אמרה תורה אלא משום שלא ליתן להם מתנת חנם כענין דכתיב בנכרים לא תחנם, אבל כשהוא משחררו מפני שנתן דמי עצמו או משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר. וקשיא לי, דהא אפילו לגר אוכל נבלות מותר ליתן מתנת חנם לכולי עלמא וכל שכן לעבד כנעני שקבל עליו כל המצות כישראל וקרא כתיב לגר אשר בשעריך תתננה. ובשילהי פרק קמא דעבודה זרה גמרא אינן מוכרין להן במחובר לקרקע אמרינן, מתנת חנם תנאי הוא דתניא לגר אשר בשעריך תתננה אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה לנכרי בנתינה ולגר במכירה מנין תלמוד לומר תתננה ואכלה או מכור וגו' דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה, אלמא מדמוקמינן פלוגתייהו במתנת חנם שמעינן מינה דאילו מאן דאית ליה דאסור ליתן מתנת חנם לנכרי לגר מותר וכל שכן לעבד כנעני כמו שאמרנו. אלא הכא מצוה דרבים שאני ולאפרושי רבים מאיסורא נמי עדיף ושרי.

והקשו עוד בתוספות, כיון שהמשחרר עבדו עובר בעשה, אם כן היכי קאמרינן לקמן (מ, א) מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה כופין את היורשין וכו' וכותבין לה גט שחרור מטעם מצוה לקיים דברי המת, וכי אמרינן מצוה לקיים דברי המת לעבור עשה שבתורה, ואמרינן נמי התם בתר הכי מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח, כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח, ומפרש רש"י ז"ל שאין לה קורת רוח אלא בשחרור, ובירושלמי נמי גרסינן בפרק קמא דמכילתין דהיכא דאמר שחררו לכולי עלמא מצוה לקיים דברי המת וצריך לשחררו. ותירצו דכיון דאמר שחררו יצא לחריות ואין רשאין היורשין להשתעבד בו, אך הוא מעוכב גט שחרור וגט שחרור נותנין לו משום מצוה לקיים דברי המת שהרי בנתינת הגט ליכא שום איסור מכיון שכבר יצא לחירות שוב ליכא משום לעולם בהם תעבודו.

והא דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, התם היינו טעמא משום דלא גרע ממצות תפילות צבור שמשחררין אותו עליה דהכא נמי איכא משום מצות פריה דכתיב לא תהו בראה. קשיא לי, דאומר שחררו אי נמי באומר יעשה לה [לו] קורת רוח לא יצא לחירות בדבור זה אלא משום דאמרינן שמצוה עליהם לקיים דברי המת ולשחררה. ותדע לך, דהא אמרינן לקמן (מ, א) אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מאי טעמא גופו לא קני ליה איסורא לבניה לא מורית ואמר ליה רב אשי והא כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה כופין את היורשין וכותבין לה גט שחרור וכו' ואהדר ליה אנא כרב שמואל בר יהודה סבירא לי כלומר דאמר רבי יוחנן לא אמרה מעולם אלא הכי קאמר רבי יוחנן פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח, אלמא אין בלשון הזה לשון שחרור האב, אלא שמצוה את בניו שהם ישחררו אותה, דאי לא תימא הכי אילו דרב שמואל בר יהודה קשיא ליה דהא מכיון שאמר האב יעשה לה קורת רוח יצאת לחירות וגופא לא קני ליה ואיסורא לא מורית לבניה.

ועוד מצאתי בתוספתא דמכילתין פרק חמשי האומר עשו פלוני בן חורין מהיום ולאחר מיתה לא אמר כלום וכופין את היורשין לקיים דברי המת. ושמא נאמר דכל שאמר האב שחררו אומדין אותו שעשה לו טובה שהוא חייב לו כך על גמולו דאחזוקי אינשי בעוברין על עשה לא מחזקינן, וכיון שכן הרי הוא כמוכרו לו, וכל שכן בזה שהעיד עליה מפורש שעשתה לו קורת רוח, אבל במעשה דרבן גמליאל משום מעשה היה ולא משום גמילות טובה לפיכך הוצרכו לתרץ מצוה שאני, וכן נמי בההיא דמעברא מאינשי באיסורא אי לאו משום מצוה היה אסור לשחררה מטעם זה דשחרור גמור היה זה ולא כעין מכר ועל דרך זה הוא שאסרה התורה לשחרר את העבדים בלא גמילות טובה אלא מרצון הלב לבד והלב יודע אם לחסד אם לגמילות טובותיו. כן נראה לי.

ואחת קבעה סעודתא בערב שבת:    פירש רש"י ז"ל בלילי שבת היו קובעין עיקר סעודת שבת ולא בשבת עצמו וכבוד יום עדיף. ועוד פירש בערב שבת ממש. ואיכא דקשיא ליה דהא קיימא לן כרבי יוסי דאמר הולך ואוכל עד שתחשך ואפילו להתחיל נמי. ויש לומר דהני מילי לצורך שעה אבל לעשות כן תמיד מחזי כמזלזל בכבוד שבת. ורבינו חננאל פירש שהיו קובעין סעודה ביום ששי ומתוך כך היו נמנעין מלהתעסק בצרכי שבת.

אמר רבה אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מאי טעמא גופיה לא קדיש לדמי לא קאמר דליהוי עם קדוש קאמר:    פירש רש"י ז"ל גופיה לא קדיש, שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית. לדמי לא קאמר, שאם כן היה לו לומר דמי עבדי עלי. דליהוי עם קדוש קאמר, ולא דמי למקדיש בהמה טמאה שהיא קדושה לדמיה. ואף על גב דגופה אינה ראויה לא למזבח ולא לבדק הבית ואף על גב דלא אמר לדמיה לימכר הקדישה, אבל הכא דשייכא למימר דגופיה לא אמרינן דלדמיה קאמר. והא נמי דמותבינן אשמעתין מדתניא המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים אין הגזברין רשאין להוציא אותן לחירות אלא מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות, פירשה הוא ז"ל דמהא דאמרינן אבל מוכרין אותן לאחרים קא מותיב דאלמא דאף על גב דגופיה לא קדיש דהא אין יכולין להוציא אותן לחירות משום דאין הקדש קונה גופן אפילו הכי מוכרין אותן לאחרים אלמא לימכר וליהוי דמיהן להקדש הוא דקאמר, תא שמע מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים אלמא קדושים הם לדמיהם, הכא במאי עסקינן דאמר לדמי, כלומר שאמר דמיהן עלי, אי הכי אידך נמי דאמר לדמי אי הכי אין הגזברין רשאין גזברין מאי עבידתייהו, דהא לית להו מידי גבי עבד, אלא דמי הוא דאית להו גבי מקדיש.

ואי קשיא לך לוקמא כגון דאמר הרי הוא קדוש לדמיו דעכשיו הוא קדוש לימכר ורשותן עליו למוכרו כמקדיש קרקע ובהמה כיון דשייך בגופו לשון קדושה כעם קדוש כי אמר הרי הוא קדוש לדמיו חיילא קדשתא לגופו למיהוי בן חורין כדקיימא לן במתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח בכריתות ובתמורה. כך פירש רש"י ז"ל.

וקשיא טובא לפירושו חדא דהא דקאמר דאין גופו קדוש אמאי לא והלא בהמה טמה גופה קדוש למעול בגופה עד שתפדה, ועוד מאי קא פריך ממקדיש נכסיו והיו בהם עבדים דקדישי לדמיהן, דהתם היינו טעמא דלא הקדישן בפני עצמן אלא בכלל נכסיו. ואין לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר. ועוד דאם איתא דאין הקדש קונה גופן היאך הקונים שבאו מכח הגזברין זוכין בגופן והיאך מוציאין אותן לחירות דילמא מכר הקדש לאחרים כל זכות שיש לו בהם והיינו לדמי ולא לגופן. ועוד דאם איתא דכי מוקמינן ברייתא דמאדם בדקא פריש דמיו עלי מאי שנא עבדיו ושפחותיו אפילו בן חורין נמי ואלמה תניא ולא עבדיו ושפחותיו העבריים.

ועוד דאידך נמי נוקמה דאמר ליקדשו לימכר וליהוו דמיהן הקדש, דמאי דקאמר רבינו ז"ל דכיון דשייך בגופן לשון קדושה דעם קדוש לא נפקי מתורת קדושת עם קדוש כדקיימא לן במתפיס תמימים לבדק הבית דלא נפקו מידי מזבח. קשיא. דהתם תקנה הוא שתקנו משום תיקון המזבח לפי שתמימים מועטין ואין להוציאן מידי מזבח, אבל הכא מאי תקנה איכא, ועוד דאפילו במתפיס תמימים לא אמרו שיהו מקודשין למזבח, אלא שאין יוצאין מידי מזבח לומר שנפדין מתרומת הלשכה ויפלו דמיהן לבדק הבית כדאיתא במנחות פרק המנחות והנסכים בתחלתו (קא, א) המתפיס תמימים לבדק הבית כשהן נפדין אין נפדין אלא לגבי המזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, אם כן בעבד נמי נאמר שימכר ופדיון העבד יהיה למזבח, ואף על גב דלא אשכחן מידי דשייכא ביה קדושת הגוף דשייך ביה פדיון ולמימר יפלו דמיו למזבח, מכל מקום דלא אשכחן מתפיס תמימים לבדק הבית שאין להם פדיון. ועוד מאי קא פריך מאדם אלו עבדיו ושפחותיו והא האי קרא בחרמין כתיב ובהא ודאי מודה רב דהא לא אפקיה בלשון הקדש דנימא דליהוי עם קדוש קאמר.

ומשום כך פירשו בתוספות גופיה לא קדיש כלל שיהא מועל בו. ואפילו אמר בפירוש שיהא גופו קדוש דליכא לספוקי בשחרור. ואף על פי שעבד כנעני גופו קנוי לרבו, ושמא נפקא ליה מדרשא לדמי לא קאמר, שאם כן היה לו לפרש כיון שיש לטעות בשחרור שהוא יותר שכיח ממה שיקדיש אדם עבדו לימכר ושיפלו דמיו להקדש, והשתא אתי שפיר הא דפריך מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכעניים דאלמא אפשר לגופו שיהא קדוש ויקשי ליה לרב דאמר דלעולם גופו אינו קדוש ומשני הכי במאי עסקינן דאמר לדמי כלומר שפירש שיהיה קדוש לדמיו. והשתא נמי נקט דוקא עבדיו ושפחותיו הכנעניים שיש לו רשות בהן אבל בעבד חברו אי נמי בעבדיו ושפחותיו העבריים דלא קיימא לימכר לא ופריך אי הכי אידך נמי דאמר לדמי ומשני אי הכי אין הגזברין רשאין גזברין מאי עבידתייהו להוציאן לחירות או למכרן לאחרים ואחרים מוציאין אותם לחירות והלא אין להקדש בהן אלא קנין דמים, וכיון שיש בעבד שני קנינים קנין דמים וקנין הגוף שאינו אלא איסורא בעלמא כעין קנין אישות הילכך זה שלא הקדיש אלא דין ממון שבו אין הגזברין ולא אחרים רשאין להוציא אותן לחירות לדברי הכל שעדיין יש קנין הגוף לבעלים הראשונים עליו וה משחררים אותם, וכל אותם הקושיות אחת הן אלא שרצה להקשות לכל הברייתא כולה.

והא דמותיב מן המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים:    הכי פירושא אין הגזבראין רשאין להויאן לחירות ולא משום דאין גופן להקדש אלא כדי שלא יראו כמזלזלין בנכסי הקדש לשחררן, דומה למה שאמרו לקמן בפרק הניזקין שאין אפטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות ואף על שגוף העבדים קנויין הן ליתומים. ואפילו ליטול מהן דמי עצמן אין יכולין אף על פי שניטלין מהן בלשון מכר ואף על שמדקדקין עמהן היטב לפי שהוא דומה לשחרור שיאמרו שהן מוציאין עבדי הקדש לחירות בחנם ואתו לזלזולי בהקדשות, וכן נמי לענין אפטרופא לגבי עבד יתומים כדי שלא יאמרו שהאפטרופין מוציאין עבדי היתומים בלא כלום ואתו לזילזולי בנכסים ופעמים לא ישומו אותן בשויין, אבל כשמוכרין אותן לאחרים מדקדקין בדמיהן היטב, ואחרים מוציאין אותן לחירות אלמא מדמוכרין אותן לאחרים שמע מינה דגופן קנוי להקדש וכל שכן לרבי דאמר דאף הוא נותן דמי עצמו ויוצא. וקשיא ליה לרב דאמר גופו לא קדוש דהכא משמע דגופו קדוש בין לתנא קמא בין לרבי. ואם כתבו להם בעלים הראשונים גט שחרור לא יצאו לחירות. ומשני תנא הוא ופליג.

דף לט עמוד א[עריכה]

אי הכי אדמיפלגי בשערו ליפלגי בגופו:    נראה דהאי אי הכי אינו מתפרש בדרך רוב אי הכי שבתלמוד כלומר באי אמרת בשלמא, שהרי אפילו כשתמצא לומר דברב פליגי אי קדיש אי לא אכתי תיקשי ליה אדמיפלגי בשערו ליפלגו בגופו. ומקצת ספרים יש שאין כתוב בהן אי הכי, אלא אדמיפלגי בשערו ליפלגו בגופו ותו לא.

והכא בשערו העומד ליגזז קא מיפלגי:    כלומר ונהנה בו בעודו מחובר בראשו, אבל אחר שנתלש לכולי עלמא מועלין בו אף על פי כשהקדישו כשהוא מחובר שאין הולכין אלא אשעת הנאה, וכן נמי בגידולי אילן למאן דאמר יש מעילה בגידולין אף על פי שהן מחוברין מועלין בהם, והכי איתא בתמורה דאמרינן התם הדש מלעין בשדה הקדש מעל ופרכינן והא אין מעילה בקרקעות, ואמרינן זאת אומרת אבקה מעלה להן, אלמא כיון שבשעה שנהנה ממנו הוי תלוש אף על פי שהיה בשעת הקדשה קרקע עולם מועלין בו, וכן כתוב בספר הישר.

אמר עולא אמר רבי יוחנן המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור:    וכן הלכתא. ואף על גב דאמר שמואל דאינו צריך גט שחרור לא קיימא לן כותיה, חדא דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורא. ועוד, דשמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ואמימר וכולהו אמוראי דלקמן הכי סבירא להו, ודרשא דעבד איש מוקמינן לה לעבד שיש לרבו רשות עליו מילתו מעכבת את רבו מלאכול בפסח, אי נמי כדדריש ליה בשילהי החולץ אליבא דרבי שמעון בן אלעזר עבד איש אתה מל בעל כרחו ואין אתה מל בן עבד איש בעל כרחו.

גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים בין קטנים זכו עצמן בני חורין, אבא שאול אומר גדולים קנו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן וכי מי כתב גט שחרור לאלו:    בשלמא אי אמרת דאין צריך גט שחרור כשמואל דאמר עבד איש שאין לרבו רשות עליו אין קרוי עבד, בהא פליגי דתנא קמא סבר בין גדולים שיש בהן דעת לזכות בעצמן בין קטנים שאין להן יד לזכות בעצמן קנו עצמן בני חורין, דמכל מקום מכיון שמת הגר אין רשות אדון עליהן ומיד לא נקראו עבדים ואינן צריכין גט שחרור, ואבא שאול סבר גדולים שיש להן יד לזכות בעצמן וכיון שמת האדון ולא נשאר עליהן רשות רב עליהן קנו עצמן בני חורין אבל קטנים שאין להם יד לזכות בעצמן רשות רב עליהן קרינא בהו דמי שמחזיק בהן זוכה בהן למעשה ידיהם ורשות מי שזוכה בהן עליהן, ואפילו קודם שיזכה בהן כיון שאין להן יד לזכות בעצמן, אלא אי אמרת דמפקיר עבדו צריך גט שחרור מי כתב גט שחרור לאלו, ומשני דכולי עלמא מפקיר עבדו צריך גט שחרור והכא בטעמא אחרינא פליגי, ומשום דמית ליה אדון, וקסברי עבדיו כאשתו דגמרי לה מהיקישא דלה לה, תנא קמא סבר מה אשתו בין גדולה בין קטנה משתלחת במיתת הבעל בלא גט אף עבדיו בין גדולים בין קטנים משתלחין בלא גט, ואבא שאול סבר מה אשתו איסורא ולא ממונא אף עבדיו איסורא פקע במיתתו דהיינו עבדיו גדולים שלא נשאר עליהן אחר מיתתה אדון אלא איסורא דרביע עלייהו ולא ממונא דהא זכו בעצמן שהרי יש להן יד לזכות בעצמן אבל קטנים דנשאר עליהם ממונא שאין להן יד לזכות בעצמן אין משתלחין במיתת האדון בלא גט.

קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן:    כלומר, לפי שאין להן יד לזכות בעצמן. קשיא לן, דהכא משמע דקטן אין לו זכיה וכן נמי משמע בבבא בתרא בפרק מי שמת (קנז, א) דאמרינן התם זכין לקטן ואין זכין לגדול, וטעמא משום דגדול יש לו יד לזכות לעצמו אבל קטן שאין לו יד לזכות לעצמו זוכין בעבורו, ובסוכה בפרק לולב וערבה (מו, ב) גמרא מיד התינוקות שומטין את לולביהן אמר רב זירא לא ליקני איניש לינוקא הושענא ביום טוב ראשון, מאי טעמא ינוקא מיקני קני אקנויי לא מקני, וכן נמי בבבא מציעא אזל אקנייה לבנו קטן דקטן מיקנא קני אקנויי לא מקני, ולקמן נמי גבי עבד של שני שותפין אזל אקנייה לבנו קטן. תירץ ר"י ז"ל דמדאורייתא אין לו זכיה, אבל מדרבנן אית ליה זכיה מפני דרכי שלום, אבל סוגיין דהכא לא שייך מפני דרכי שלום. אי נמי שאני התם דאיכא דעת אחרת קנה, ובקדושין פרק האיש מקדש כתבתי יותר בסייעתא דשמיא.

דאמימר ודאי קשיא:    קשיא לי, אם כן ליקשי מיניה לקמן לאמימר. וניחא לי, דאפשר דאמימר מפרש לה קנו עצמן בני חורין צריכין גט שחרור ואין להם תקנה, והוא הדין דהוה מצי לתרוצי הכין אליבא דרבי יוחנן אלא דהוה משמע ליה דבני חורין גמורין הן מדלא קתני יצאו לחרות. כך נראה לי.

דף לט עמוד ב[עריכה]

וקא דייקת מינה כאשה:    פירש רש"י ז"ל כיון דרבי מאשה יליף לא איירי רבי אלא במפקיר עבדו גדול שיש לו יד לקנות עצמו. ואינו מחוור, דהא כולי עלמא גמרי גזירה שוה דלה לה וגט שחרור ודאי מאשה גמרינן לה. ופירשו בתוספות דהכי קאמר מאי טעמא דרבי דאמר אין לו תקנה אלא בשטר, ולית ליה דשמואל דאמר יצא לחירות ואין צריך גט שחרור דגמר לה לה מאשה מה אשה אינה קונה עצמה אלא בשטר אף עבד אינו קונה עצמו אלא בשטר ולא בהפקר, וקא דייקתי מינה כיון דזכות האדון גדול על העבד כזכות האיש על אשתו, אף אנו נאמר כאשה מה אשה איסורא ולא ממונא וכו'.

ונראה לי דאפשר לפרש אמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבי דאמר אין לו תקנה אלא בשטר דגמר לה לה מאשה כלומר דלגמרי אקשינהו רחמנא לומר יציאתו של עבד כיציאתה של אשה מה יציאתה של אשה בשטר ולא בהפקר אף יציאתו של עבד שטר ולא בהפקר והיינו דאקשינן בסמוך ומי אמר רבי הכי והתניא רבי אמר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא אלמא לא לגמרי איתקש לאשה דאשה אינה יוצאה בכסף, וקא דייקת מינה כיון דאמר רבי דלגמרי איתקש לאשה מה אשה אין מיתת הבעל מתרת אלא איסורא אף מיתת האדון לא תתיר אלא איסורא דהיינו עבד גדול דבמיתת האדון בעצמו לא נשאר עליו אלא איסורא ומיתה מתירתו ולא ממונא כלומר עבד קטן שעדיין יש עליו ממונא דלא זכה בעצמו. כן נראה לי.

ולא היא דהתם משום דהוה ליה כליו של מקנה:    מהכא משמע דמשום דהוה ליה כליו של מקנה לא קנתה אבל אם היה כליו של קונה קנתה ויצאה לחירות, אלמא עבד קונה עצמו בחליפין כשם שקונה עצמו בכסף. וכן פירש רש"י ז"ל לקמן וכן כתוב בתוספות דקונה עצמו בחליפין ובכלי שאין בו שוה פרוטה וכדאמרינן בפרק הזהב קונין בכלי ואף על פי שאין בו שוה פרוטה, וכן נמי משמע בשמעתא קמייתא דקידושין דאמרינן התם מנינא דרישא למעוטי מאי למעוטי חופה ולרב הונא דאמר חופה קונה מקל וחומר למעוטי מאי למעוטי חליפין סלקא דעתך אמינא הואיל וגמירנא קיחה קיחה משדה עפרון וכו', ואימא הכי נמי, חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה, אלמא קנין כסף וחלופין כי הדדי נינהו וכל מקום שזה קונה זה קונה, ובאשה דאינה נקנית בחליפין משום דלא מקניא נפשה בפחות משוה פרוטה אבל עבד היוצא לחירות ניחא ליה שיצא אפילו בפחות משוה פרוטה יותר משיצטרך ליתן שוה פרוטה.

אבל רבינו חננאל זצ"ל כתב ומפורש בקידושין שהעבד נקנה בחליפין כענין מקח וממכר ואף על פי כן אינה קונה עצמה בחליפין אלא צריכא נמי גט חירות. וכתב הרמב"ן נ"ר דלפי דברי רבינו חננאל זצ"ל יש לומר כאן דהכי קאמר לא עשה ולא כלום אף להוציאה מידי שעבוד אבל בכליו של קונה וצאתה מידי שעבוד וצריכא גט חירות, ובתוספות כתבו שאפשר לומר דהכא לא בתורת חליפין היה אלא בתורת דמים וכיון שכן אילו היה בכליו של קונה ובתורת דמים יצאה שהרי כסף גומר בה, וכן דעת הרמב"ם ז"ל דאין העבד קונה עצמו בחליפין כלל ואינו יוצא בו מידי שעבוד כדעת התוספות. ומיהו בתוספות חזרו לומר כלשון הראשון מהא דאמרינן בקידושין.

דף מ עמוד א[עריכה]

אמר רבי יהושע בן לוי עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות. אוקימנא לה בשהניח לו רבו תפילין:    ולאו משום דעבד אסור בתפילין ומשום שאסור לברך על מצוה שהזמן גרמא שהרי נשים קוראות קריאת שמע ומברכות לפניה ולאחריה ואין ממחין בידן, ומעשה באשתו של יונה שמנחת תפילין, אלא טעמא דמילתא דכיון שהן פטורין ואינן רגילין להניח תפילין, עכשיו שרבו בעצמו מניח לו, זכה אם לא שחררו לא היה מניח לו דקול יוצא עליו שהוא בן חורין.

אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה:    פירש רש"י ז"ל אין לו תקנה לא לישא שפחה ולא בת חורין. והקשו עליו בתוספות דמעוכב גט שחרור אינו אסור בשפחה דאי לא מאי קא מיבעיא לן לקמן מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה או אינו אוכל פשיטא דאינו אוכל דכיון דאסור בשפחה הרי הוא כישראל גמור ויצא מרשות האדון לגמרי ולא קרינא בה קנין כספו, ועוד דאם איתא מאי קא משמע לן לעיל רבי יוחנן דאמר עבד שברח מבית האסורין יצא לחירות, ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור, פשיטא דכיון שיצא לחירות שכופין אותו משום דכתוב לשבת יצרה ומתניתין היא מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו וכו', ועוד דגרסינן בירושלמי פרק קמא גבי פלוגתא דרבי יוחנן, בשחררו כולי עלמא לא פליגי דכופין את היורשין משום דמצוה לקיים דברי המת, ואם איתא מאי איריא משום דמצוה לקיים דברי המת תיפוק לי משום לשבת יצרה, משום כך פירש ר"י ז"ל דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה כנענית והכא הכי פירושו אותו העבד אין לו תקנה בבת חורין וקיימא לן כרבינא דאמר יש להן תקנה דאדם מוריש איסורא לבניה דההוא דיסקרתא דעבדי דאיזדבן לנכרי כלו מרותייהו בתראי אתי לקמיה דרבינא אמר להו זיל הדרן אבני מרותייכו קמאי ונכתבו להו גיטא דחירותא. והא דאוקימנא דרב דימי בטעותא היינו משום דלא אמרה בלשון שחרור הא אמרה בלשון שחרור הכי נמי.

כאר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו וכו' מוקמינן ליה אפטרופא ומקרקיש ליה בזוזי:    פירש רש"י ז"ל דתינוק זה הגיע לעונת הפעוטות דממכרו ממכר במטלטלין ולפיכך מקרקיש ליה לינוקא בזוזי כדי שיכתוב לו גט שחרור מדעת ואפטרופוס מוקמינן ליה כדי לעיין ולדקדק בשומת העבד וכותב לו התינוק גט שחרור על שמיה דתינוק קאמר. ואינו מחוור, שהרי מכל מקום התינוק אינו בר שלוח כלל וגיטו אינו גט עבדו דומיא דאשתו ואף בר זבוני ליתיה אלא מדרבנן ומשום כדי חייו.

ורשב"ם זצ"ל פירש כותב לו אפטרופא וקנס הוא שקנסוהו שהוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן ובאו עליו בעקיפין, שהאיש הזה חכם היה וידע שמי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו וכותב לו גט שחרור לפיכך הלך והקנה אותו לבנו קטן לפי שאין לו תקנה מעתה דקטן אינו בר שילוח וגיטו אינו גט, ואי על ידי מכירה לא אמרו הפעוטות ממכרן ממכר אלא משום כדי חייו ומשום הפקר בית דין הפקר שהפקירו מטלטלין שהוא מוכר וזכו אותם לקונה ממנו, אבל גט דאורייתא הבא להתירו בבת חורין אי כח ביד בית דין לעשות שטר שעושה התינוק שטר אלא שטרא חספא בעלמא הוא לפי שהוא צריך לכתוב על שמו של עבד ובעי כונה כגט אשה וקטן לאו בר כונה ובר שילוח הוא, וגם על ידי אפטרופא לא היתה לו תקנה כדתניא אין אפטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות, ולפיכך היה סבור האב שאי אפשר עוד לשחררו, ושלח ליה רב פפא לרב יוסף כאשר עשה, כלומר שעשה שלא כהוגן להתחכם על העבד שיהא בטל מפריה ורביה כן יעשה לו שלא כהוגן וקונסין אותו ומעמידין אפטרופא לינוקא ומקרקיש לו אפטרופי זוזי לינוקא כדי שיתרצה בשחרורו של עבד ואחר כך כותב לו אפטרופא גט על שמו של אפטרופא לפי שהפקירוהו בית דין והעמידו ברשותו של אפטרופא, ולא אמרו אין אפטרופסין רשאין להוציא עבדים לחירות אלא במקום דליכא בטול פריה ורביה כגון שהוא מותר בשפחה, ומכל מקום בלא קירקוש זוזי לא רצו להפקירו וליתנו לאפטרופא דכל [בנדפס: היכא] דאיכא למעבד תקנתא לינוקי עבדינן, וכההיא דאמרינן בהניזקין (נב, א) אפטרופין תורמין להאכיל אבל לא להניח, דלתקנת היתומים כדי שיהא להם מה שיאכלו הפקירו תבואתם לגבי אפטרופא ונתנו לו התבואה כדי שיוכל לתרום ושלו הוא תורם ומותרת מדאורייתא, אבל לא להניח לפי שאין בזה תקנת היתומים.

ורבינו תם ז"ל כתב דרב פפא דינא קאמר ולא קנסא, חדא דכל היכא דאמרינן כאשר עשה כן יעשה לו דינא הוא כדאמרינן בבבא מציעא (קא, ב) ההוא גברא דזבן חמרא לא הוה ליה דוכתא לאותוביה אמר לה לההיא איתתא אית לך דוכתא לאותוביה אמרי ליה לא אי לא קדשת לי וכו' אזלא איהי אגרא אגירי מיניה וביה אפיקתיה ואותיבתיה בשבילא אמר רב הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו, ואסיקנא דדינא הכין דלא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא אלא אפילו חצר דקיימא לאגרה דאמרה ליה דמית עלי כאריא ארבא, אבל היכא דאיכא קנס הוא עשה שלא כהוגן קאמרי וכההיא דיבמות בההיא דאיקדשה ואתא חבריה וקדשה [בנדפס: וכההיא דיבמות דאותיביה אבי כורסיא ואתא חבריה וחטפה מיניה וקדשה] ואסקינא הוא עשה שלא כהוגן, ועוד דאמאי קנסינן ליה הא איכא תקנתא בלא קנסא כדאמרינן בהנזקין (נב, א) מוכרין עבדים ולוקחין שדות ותו אמרינן אין אפטרופין רשאין להוציא אותן לחירות אלא מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות, אלא הכי פירושא, הוא נתחכם ליתנו לקטן כדי לאסרו מן הדין אף אנו נתחכם אליו מן הדין ונעמיד לו אפטרופא כדי למכרו בזוזי לעצמו כדאמרינן אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, ואפילו חכמים לא נחלקו עליה דרבי ואמר דבכסף על ידי עצמו לא אלא משום שלא יזלזלו בנכסי היתומים לפי שזה כדרך שחרור ואתו לזלזולי בנכסי יתומים, וכדרך שאמרו בגזברין של הקדש, אבל בענין זה מעמידין אותו מדינא דאורייתא, ואי נמי לאפטרופוס והיינו דאמרינן ומקרקיש ליה בזוזי כלומר בזוזי של עבד או של אפוטרופוס כדי שיתרצה למכירת העבד משום חמדת המעות ולא ישגיח למניעת האב שהוא מונעו ומשיאו עצה שלא יתרצה למוכרו, והוא הדין בלא קרקוש דמים מותר אלא שאנו חוששין שמא בהסתת האב ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה, ובהרבה מקומות חששו לדבר זה כמו שאנו עתידין לכתוב בסייעתא דשמיא לקמן בפירקין גבי נראין דברי רבי טרפון בשן ועין הואיל והתורה זכתה לו ודברי רבי עקיבא בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים הוא וכן פירש רבינו אלפאסי ז"ל שהאפטרופוס משחררו ולא אמרו מקרקש ליה זוזי וכתב ליה גיטא על שמיה אלא משום שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה.

דף מ עמוד ב[עריכה]

האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כלומר הודאת המקבל שאומר לא כתב ולא נתן לי כמאה עדים ויכול זה לחזור ולזכות בשדהו:    ושאלו בתוספות מפני מה אין אנו אומרים לגבי נותן הודאת בעל דין ויפסיד הפירות כמו שאנו אומרים לגבי המקבל, ששניהן בעלי דין ושניהם מודים, ותירצו שהמקבל זכור יותר מן הנותן לפי שהנותן קדמה לו מחשבה לתת אותה קודם שיתננה ופעמים שהוא סבור שנתן מפני שעלה בדעתו שיתן והוא לא נתן אבל המקבל אם קבל אין לו במה יטעה וישכח שלא קבלו.

ופירשו דהא דאיבעיא להו מי אוכל פירות, הוי כשואל פירוש הברייתא, כלומר כיון ששניהן אומרין שאינה שלהן שהלה אומר שנתן והלה אומר שלא קיבל מי אוכל פירות, ואסיקנא דבאבא שיודע באמת אם קבל אם לא מוכר אוכל פירות, ואיכא נוסחי דכתיב בהו מזכה, ולספרים נמי דגרסי מוכר לא דקדק בלשונו לפי שהדין אחד הוא בין במוכר בין בנותן, אבל בבריא [בנדפס: בברא] שאומר לא כתב ולא נתן לאבא משלשין את הפירות לפי שאינו יודע בבירור אם קבל אבא אם לא ושמא עדים יש שקבל ולפיכך משלשין את הפירות ביד שליש עד שיבא אליהו.

וקשיא לי דאם היתה השאלה על פירוש הברייתא היה לו לומר מאן ניהו בעל דין כלשון הברייתא, ועוד בשאלת פירוש בעל דין דמתניתא מי משניהם הוא היאך באה תשובת רבא [רבה] דאמר משלשין את הפירות שבדין זה לא דברה הברייתא לכאורה אלא רבא [רבה] הוא שמסדר והולך דיניו על הברייתא לומר אם יהיה כך יהיה הדין כך, ועוד דדבר פשוט דהודאת המקבל נקראת הודאת בעל דין ומעמידין שדה ביד נותן דכיון שזה מודה וזה מודה העמד קרקע בחזקתו ביד בעלים ראשונים, אחר כך מצאתי כן לר"א אב בית דין ז"ל, ומשום כך היה מסתבר לי דבעיין ארישא דברייתא קאי דקתני האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זכה לו על ידי אחר. ולא נתפרש בברייתא כי חיישינן מאי הוי ומי אוכל פירות ומשום הכי איבעיא לן מי אוכל פירות ואמר רב חסדא מוכר אוכל פירות דאף על פי שאפשר שזכה לו על ידי אחר חזקה אם איתא דנתן כמו שאמר מידע הוי ידע דאין אדם עשוי לזכות בשביל חברו ואיננו מודיעו אחר שקבל, ועוד דאפשר שזה כשאמר נתתי שדה פלוני לפלוני על ידי עצמו ממש קאמר וכיון שזה אמר שלא נתן הודאת בעל דין כמאה עדים וזה שאמר שנתן טועה הוא סבור שנתן ולא נתן, ומיהו חיישינן ליה ונפקא מינה דאף על פי שאמר זה שלא נתן לו אם באו עדים לבסוף ואמרו שזכה לו על ידי אחר נאמנים ולא אמרינן אנן אהודאתו של זה סמכינן דאין הודאתו הודאה גמורה.

ורבא אמר משלשין את הפירות כלומר האי חיישינן דקתני היינו שאם אמר לברא נתתי לאביך שדה פלוני והוא אומר לא נתן לו משלשין את הפירות לפי שזה קרוב לטעות מד דאפשר שזכה לאביו על ידי אחר ואותו אחר לא הגיד לאביו [בנדפס: ואפילו] ואף אם הגיד לו או אפילו נתן לאביו ממש אין ראיה כשלא ידע הבן דאפילו גדול במילי דאביו אינו יודע בהן ומסופק הוא בהן, והילכך הודאתו אינה הודאה וקרוב הדבר שהדבר כמו שאמר נותן ועדים יש ויעידו ולפיכך אין מניחין את המוכר לירד בו ולאכול את הפירות כדי שלא יהא צריך זה לחזור על בתי דינין לגבות פירותיו אלא משלשין אותן ביד שליש עד שיבא אליהו או יביא עדים ויקח פירותיו. כן נראה לי.

אלא שמצאתי בתוספות בבא בתרא פרק עשירי האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי לא אמר כלום שמא זיכה לו על ידי אחר מדקתני לא אמר כלום משמע שהוא אוכל פירות כדברי נותן והודאתו של זה אין בה ממש.

כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד:    פירש רש"י זצ"ל הקדיש קדושת הגוף למזבח ודוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים לא מפקעה שעבוד כדתנן מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו, ופירשו בתוספות דהוא הדין לכל קדושה שאין לה פדיון כגון קונמות דכיון דבשעת הקדש אכתי של מקדיש הוא וברשותו עומד חל עליו הקדש וכיון שחל עליו שעה אחת לעולם אין טירפת בעל חוב מפקיעו דלאו אלים שעבוד בעל חוב להפקיע קדושת הקדש יותר מפדיון וכיון שאין פדיון מפקיעו אף שעבוד בעל חוב אינו מפקיעו, אבל בקדושת דמים כיון שיש לו פדיון אף גביית בעל חוב מפקיעו ואתי מלוה וטריף ואתי מלוה ופריק, ואפילו בשעבוד גרידא בלא אפותיקי, והיינו טעמא דחמץ ושחרור דכיון שנאסר איסור שאין לו פדיון אף טירפת בעל חוב לא עדיפא מנתינת דמים, והיינו דאמרינן בפרק אף על פי אמר רב אשי קונמות קדושת הגוף נינהו וכדרבא דאמר רבא הקדש חמץ וכו' אלמא דוקא משום דקדושתן אין לה פדיון הוא דמפקיע הא הקדש שיש לו אינו מפקיע, ומיהו יש ספרים דלא גרסי התם קדושת הגוף נינהו אלא אמר רב אשי שאני קונמות כדרבא, וגירסת הגאונים קדושת הגוף נינהו.

והא דלא חשיב הכא איצטלא דפרסה אמיתנא דבפרק אלמנה לכהן גדול משום דבכלל הקדש דרבא איתיה, דהקדש כללא הוא לכלל [בנדפס: לכל] דבר שנאסר גופו ושאין לו פדיון, ומכר דמפקיע מידי שעבוד כגון שעשה שורו אפותיקי ומכרו שאין בעל חוב גובה ממנו המנו, דלא חשיב ליה הכא משום דההוא טעמא אחרינא אית לה דמדינא בעל חוב גובה ממנו אלא תקנה תקנו ללקוחות לפי שאין לו קול, ותדע שהרי עשה עבדו אפותיקי שיש לו קול ומכרו בעל חוב גובה ממנו, וכן נמי בשעשה שורו אפותיקי אגב מקרקעי דאית לה קלא בעל חוב גובה הימנו, וכדאמרינן גבה מקרקעי גבה מטלטלי.

ורבינו תם ז"ל פירש דאפילו קדושת דמים במטלטלי דבשעת ההקדש היו ברשות המקדיש, ועוד שהיו צריכין גוביינא מפקיע מידי שעבוד, דמה ביתו שלו וברשותו קרינא בהו, ולא אמרו קדושת דמים אינה מפקעת מידי שעבוד ומוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים אלא במקרקעי משום דקרקע כגבוי דמי ומה ביתו שלו בעינן וזה לאו של מקדיש הוא אלא של מלוה ומשום הכי קרי להקדש קרקע קדושת דמים משום דההוא פסיקא ליה דהוי קדושת דמים לבד לפי שאינו ראוי להיות גופו קדוש שאין גופו של קרקע ראוי לא לבדק הבית ולא למזבח, אבל מטלטלין לא פסיקא ליה דאפשר למיבנייה בבנין אבן לשקעה בבימוס וגזירין למערכה ולבנין, והביא ראיה לדבריו דקרקע כגבוי דמי מההוא מסותא דבפרק קמא דבבא מציעא [ו, ב] דקם חד מינייהו אקדשה ואסיקנא התם [ז, א] דאינו קדוש לפי שאינו יכול להוציאו בדיינין, שאין עדים לא לזה ולא לזה, הא יכול להוציאו בדיינין הקדישו קדוש.

ואקשינן והאמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדישו וכו' ומשני מי סברת מסותא מטלטלי מסותא מקרקעי קאמרינן, אלמא קרקע אף על פי שאינו בידו כגבוי דמי ויכול להקדישו, ואינו מחוור, דעל כרחין לא דמי, דאם כן כי היכי דנגזל [בנדפס: לא] מצי מקדיש ליה התם הכי נמי מלוה מצי מקדיש ליה כאילו גבאו כבר. וליתא, דהא אמרינן בפסחים [ל, ב] בפלוגתא דאביי ורבא הקדיש לוה וזבין לוה דכולי עלמא לא עשה ולא כלום [בנדפס: דאתי מלוה וטריף ואתי מלוה ופריק. כי פליגי דמקדיש מלוה וזבין מלוה, אביי אמר למפרע הוא גובה וכו' ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה, כיון דאילו הוה ליה זוזי הוה מסליק ליה אשתכח דהשתא הוא דקני, ואי פלוגתייהו בין בקרקע בין במטלטלין קשה לרבינו תם ז"ל בתרתי, חדא דהא אמרינן דזבין לוה ואקדיש לוה דכולי עלמא לא עשה ולא כלום אפילו במטלטלי, ועוד דבמקרקע לרב אקדיש מלוה לא עשה ולא כלום, ואי פלוגתייהו בקרקע בלחוד קשיא ליה הוא דרבא דהא קיימא לן כותיה], אלא טעמא דהתם דקרקע אינה נגזלת וכל היכא דאיתא בחזקת מרה קיימא, אבל הכא אכתי מחוסרת גוביינא היא.

ועוד מביא ראיה מההיא דאמרינן במציעא בפרק המקבל [קי, א] יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על מי להביא ראיה ואמר רבי יוחנן על היתומים להביא ראיה דכיון דלגוביינא קיימי כמאן דגבייא דמיא, וגם זו אינה ראיה דההיא באפותיקי מפורש מיירי דעל כרחין לגוביינא קיימא, והיינו דמייתי עלה ההיא דספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים דאמרינן ליה כיון דלמיקץ קאי זיל קוץ ולמישקל דמי אמרינן ליה זיל אייתי ראיה ושקול אלמא הכי נמי מיירי בקרקע של אפותיקי דלגוביינא קאי ואפילו בעל כרחייהו דיתמי, הילכך אמרינן להו ארעא לגוביינא קיימא שבחא אייתיהו ראיה דארעא לאו בידא דאבוכון אשבחת ושקולו, והוא הדין למטלטלי בכי האי גוונא ולא שנא מקרקעי ולא שנא מטלטלי כיון דמהאי טעמא הוא, ובההיא דקונמות דבפרק אף על פי איהי ז"ל נמי גריס קונמות קדושת הגוף נינהו כגירסת רוב הספרים ומפרש ז"ל דמשום הכי נקט בהני קדושת הגוף נינהו משום דלא תימא דכמי שהקדיש מעשה ידיה דמי והוי דבר שלא בא לעולם, שהרי אין הקדישה לידים עצמם וכיון דלא חיילי אלא לבתר דנפקי משעבודא דבעל לא חיילי מהשתא, אלא כמקדישה גוף ידיה דאי דמעשה ידיה אגידי בידיה ויחייל עלייהו נדר ומפקיע מידי שעבוד כדרבא הילכך חייל נדרא אידיה ומהשתא לא קדוש מעשה ידיה דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל גבי מעשה ידיה ולא גבי ידים עצמן הילכך כיון דהיא מקדשת גוף ידיה ודינא הוא דחייל עלייהו הקדש כדרבא אף על גב דמהשתא לא קדשי משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל גבי מעשה ידיה גוף ידיה מיהא קדיש כדיניה, ודעת הגאונים ז"ל כדברי רש"י ז"ל דדוקא קדושת הגוף ולא קדושת דמים, ומצאתי בירושלמי בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו ולאסוף דבר דינר אלא אפילו כל שהוא שלא יהא הקדש נראה כיוצא בלא פדיון רבי אבהו בשם רבי יוחנן מועלין בו מעילה גמורה וקשייה אם מועילין בו מעילה גמורה יהא נפדה בשויו אם אינו נפדה בשויו לא ימעלו בו כל עיקר מה אנן קיימין אם במחובר לקרקע וכי יש מעילה בקרקע אלא אם כן קיימין בקמה. עד כאן גירסת הירושלמי, אלמא הא דתנן מוסיף עוד דינר אפילו במטלטלי היא וכדברי רש"י והגאונים ז"ל.

דף מא עמוד א[עריכה]

דף מא עמוד ב[עריכה]

במאי קא מפלגי במזיק שעבודו של חברו:    רבנן סברי פטור והעבד הוא שכותב שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה ורבן שמעון בן גמליאל סבר חייב ולפיכך לא העבד כותב אלא משחרר שהזיקו הוא כותב לו והכא בדשוייה ניהלי באפותיקי מפורש אבל באפותיקי סתם לכולי עלמא חוזר על המשחרר דאף כשתמצא לומר דמזיק שעבודו של חברו פטור מכל מקום אכתי שעבודו על שאר נכסיו קיים הוא כיון שנשרף שעבוד זה ומינה דלא אמרו מזיק שעבודו חייב אלא בשמזיקו לגמרי שאין לו שעבוד אחר.

והא דאוקימנא פלוגתייהו במזיק שעבודו ולא אוקימנא בדינא דגרמי, משום דאלים ליה מזיק שעבודו מדינא דגרמי כדאיתא בבבא קמא דאפילו מאן דלא דאין דינא דגרמי במזיק שעבודו של חברו מחייב וכדמוכח בבבא קמא בפרק המניח את הכד [לג, ב] דקאמר שחטו בשרו מותר אמר רב הונא בריה דרב יהושע זאת אומרת המזיק שעבודו של חברו פטור ופריך הא אמרה רבה חדא זימנא השורף שטרותיו של חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ומשני אי מהתם הוה אמינא משום דאמר ליה ניירא בעלמא קלאי לך [בנדפס: אבל שחטו בחפר בה בורות קמ"ל] אלמא אף על פי שהיה פוטר בדינא דגרמי במזיק שעבודו הוה דאין לחיובי בתוספות.

עולא אמר מי שחררו רבו שני:    הקשה הרב רבי אלחנן לאביי דאמר פרק שני דפסחים למפרע הוא גובה היאך יפרש משנה זאת, כרב לא מצי לפרושה שהרי לפי פירוש רב צריך לפרש כדרבא ואביי לית ליה דרבא כדמוכח התם, וכדעולא נמי לא שהרי בשחררו רבו שני קאמר דאינו משוחרר מדינא שהרי יצא עליו שם בן חורין לאביי הוי משוחרר מן הדין כדקאמר התם כיון דמטא זימניה ולא פרעיה איגלאי מילתא דכי אקדיש שפיר אקדיש ושפיר זבין.

ונראה לי דודאי כעולא יפרשנה והא דאמרינן התם כי אקדיש מלוה שפיר אקדיש היינו טעמא שאנו רואין כשהגיע הזמן שאינו חפץ לסלקו במטות אלא מנוחה משוקעת בידו וכי האי גוונא דאי דאמר אביי למפרע הוא גובה אבל הכא מיירי בכל ענין אפילו אם הלוה רוצה ליתן לו מעותיו והלה יחזיר לו עבדו דהשתא ליכא למימר למפרע הוא גובה ואפילו הכי קאמר שהוא משוחרר מטעם שהרי יצא עליו שם בן חורין. כך כתוב בתוספות.

העושה שדהו אפותיקי לאחרים ושטפה נהר וכו':    כתוב בפירושי הרמב"ן נ"ר פר"ח ז"ל אפותיקי סתם כגון משכנתא וכן כתב רבינו יצחק ז"ל בתשובה. ומשמע שאפותיקי סתם הוא שמשכן לו שדהו לאכול פירות בכדי דמיהן או בנכייתא. והתנו שיהא גובה ממנו לזמן פלוני אם לא פרעו, ומשכונה סתם היא שאין כותב בה גוביינא כלל, וכן פירש הרב אלברג'לוני ז"ל, ומיהו באפותיקי כל זמן שלא שטפה נהר אין לו אלא מאותה שדה עד כאן.

תתרגם שמעתיה דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה:    ואבוה דשמואל דאמר גובה משאר נכסים באפותיקי סתם ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

תניא העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה גובין משאר נכסים:    כלומר אם מכרה לאחר גובין בעל כרחן משאר נכסים דאמר להו לקוחות הנחנו לכם מקום לגבות ממנו ובאפותיקי סתם הכי [בנדפס: הוא], ומשום הכי קתני גובין משאר נכסים. דאילו באפותיקי מפורש לעולם גובין ממנו ולא משאר נכסים, וכן כתב הרב אלפאסי ז"ל בתשובה וזה לשונו, זו דרבן גמליאל [שמעון בן גמליאל] שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין לאו בהיכא דאמר לה לא יהא לך פרעון אלא מזו דוקא, דהיכי דכתיב ביה כך לא אמרינן דגביא משאר נכסים, אלא באפותיקי סתם דוקא ולדעתו של רבנן גמליאל אף על פי שהוא סתם אינו יכול ליקח ממנו וכו' לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין לכך אין לה לחזור על לוקח אחר.

רבן שמעון בן גמליאל אומר בעל חוב גובה משאר נכסים אבל אשה אינה גובה משאר נכסים:    כלומר אין הלוקח יכול לדחותה אצל שאר נכסים אלא אפילו יש שם שאר נכסים גובה ממנו אם תרצה וידה על העליונה רצתה מזה גובה רצתה משאר נכסים גובה וכדתניא בתוספתא דכתובות רבן שמעון בן גמליאל אומר העושה שדהו אפותיקי לכתובת אשה ומכרה לאחר ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים.

אבל מלשון רש"י ז"ל נראה שלא פירש כן וזהו לשונו אינה גובה משאר נכסים לפי שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין כלומר דוקא הטילה אחריות כתובתה על שדה זו ועל מנת כן נשאת ולא שיהו כל נכסיו אחראין לה [בנדפס: וערבאין לכתובתה] ולא תדע על איזה לחזר מי קנה ראשון ומי קנה אחרון לדון עם כל אחד ואחד.

על כן נראה דאפותיקי סתם לגבי כתובת אשה כאפותיקי מפורש שמדמי ליה, ואינו גובה משאר נכסים דוקא קתני, וכן כתב הרב אלפאסי בתשובה אפילו מת בעלה של אשה והיה לה אפותיקי סתם בכתובתה אינה חוזרת על לוקח אחרון שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין, עד כאן לשונו. ואינו מחוור, מפני שדברי התוספתא שכתבנו בהפך מזה ומדקתני גובה משאר נכסים ואינה גובה משמע דלכולי עלמא מכורה היא עד שעת גוביינא אלא דרבנן סברי דלעולם בין אשה בין בעל חוב אינן גובין ממנו במקום שיש בני חורין ולרבן שמעון בן גמליאל כתובת אשה גובה ממנה אף במקום שיש בני חורין לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין לדעת איזה לוקח ראשון ואיזה לוקח אחרון. וכן נמי משמע מלשון התוספתא דקתני ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים ואם בטל המקח מיד לרבן שמעון בן גמליאל אין ידה על העליונה שאינה גובה אלא ממנה דכל דשוייה ניהלה אפותיקי כאפותיקי מפורש דמי.

ומיהו בירושלמי משמע דלרבן שמעון בן גמליאל בטל הוא מיד ואפילו לשעה אינו מכור דגרסינן התם בפרק אלמנה לכהן גדול והביאו הרב אלפאסי ז"ל כאן בהלכות, רבי יעקב בר אחא אמר בעבדי צאן ברזל פליגון רבי יוחנן אמר מכרן אינן מכורין אמר ליה רבי אלעזר אוכלין בתרומה מכחו ואת אמרת מכרן אינן מכורין וכו' מה פליגין בשמכרן לשעה אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין, או במכרן לעולם אבל במכרן לשעה דברי הכל מכורין נשמעינה מן הדה העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכור והלוקח יחוש לעצמו רבן שמעון בן גמליאל אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלתה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין אמרי אתיא דרבי אלעזר כרבנן דרבי יוחנן כרבן שמעון בן גמליאל הוי כשמכרן לשעה אינן קיימין אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורים. אלמא משמע דלרבן שמעון בן גמליאל לאלתר בטל המקח לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין ולטרוף מן הלקוחות.

ולפי הירושלמי יש לומר דהא דקאמר רבן שמעון בן גמליאל בברייתא אשה אינה גובה משמע נכסים לישנא דלא דוקא קתני. ומדקאמר תנא קמא גובה משאר נכסים נקט איהו נמי אינה גובה אבל ודאי לרבן שמעון בן גמליאל אינו מכור כלל ובטל מקח מעתה. אלא דלשון התוספתא דקתני ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים קשיא. ועוד דביבמות פרק אלמנה לכהן גדול [סו, ב] גבי נכסי צאן ברזל אמרינן המכנסת שום לבעלה רצה הבעל למכור לא ימכור מכר הבעל מוציא מיד הלקוחות, מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה ובא לפני רבן שמעון בן גמליאל ואמר שניהם מוציאין מיד הלקוחות ואוקימנא טעמא התם משום שבח בית אביה. אלמא אי לאו משום שבח בית אביה המקח קיים עד שעת גוביינא כדינא דבעל חוב, ובאפותיקי מאי שבח בית אביה איכא.

ואף בזו יש לומר דכיון דייחד לה אותו שדה לנדוניא שהביאה מבית אביה הרי הוא כשדה שהביאה מבית אביה ממש ואית ביה נמי משום שבח בית אביה דעליו נזכר שבח נדוניאתה שהביאה מבית אביה ובירושלמי שכתבנו נמי הוא משוה דין אפותיקי לנכסי צאן ברזל דגרסינן התם בעבדי צאן ברזל פליגין וכו' עד ומה פליגין בשמכרן לעולם אבל בשמכרן לשעה דברי הכל מכורין. נשמעינה מן הדה בעושה שדהו אפותיקי וכו'.

ולענין פסק הלכה כתב רבינו הרב ר' יונה בפרק חזקת דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל. והביא ראיה מדתנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ואוקמה רבה בר רב הונא באותן שלש שדות וסתמן של דברים דין ביטול מקח כבשלשתן על דרך אחד, וכי היכי דבנכסי צאן ברזל דהיינו שדה שכתב לה שום משלו מקחו בטל לאלתר משום שבח בית אביה כדאיתא בכתובות בפרק אלמנה לכהן גדול [שם], הכי נמי באפותיקי דהיינו שדה שכתב לה בכתובתה ושייחד לה בכתובתה מכרו בטל לאלתר, והא דאמרינן בירושלמי מה ראו חכמים לומר בכלים פוחת חומש, שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כליה ולפחות חומש, אמר רבי יוסי הדה אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו, דמשמע דוקא משום האי טעמא, ולא שייך בקרקע, לא היא דכל שכן בקרקע שהיא סומכת עליהן בגביית כתובתה, אבל במטלטלין שאין דעתה עליהן שהרי הם פוחתין והולכין וכלין אימא לא קא משמע לן דמכל מקום רוצה היא לבלותן בעצמה ולפחות חומש משום דשבח בית אביה הוא שתהא משתמשת בכליה, וכשמכרן לשעה נמי כלומר לשנה או לשנתים מסתברא דהילכתא כרבן שמעון בן גמליאל כיון דקאי רבי יוחנן דירושלמי כותיה דרבי יוחנן רביה דרבי אלעזר הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, אלו הן דבריו. וכתב בשם הר"א [בנדפס: הראב"ד] ז"ל שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

והרמב"ן נ"ר כתב כאן דלגבי עבדי צאן ברזל קיימא לן כמאן דאמר הדין עמה, וגבי אפותיקי קיימא לן כרבנן ושאני התם משום שבח בית אביה כדמפורש בפרק אלמנה בגמרא דילן, עד כאן. ובפרק אלמנה לכהן גדול כתב דאפילו באפותיקי מפורש המכר קיים עד זמן גביית כתובתה שהרי אם רצה הוא מסלקה בדמים ולאו בעלת דברים דידה הוא עד שתבא לגבות כתובתה, ולא דמיא ליבמה דאמרינן בין ייבם ואחר כך חלק בין חלק ואחר כך ייבם לא עשה כלום, דהתם בנכסי צאן ברזל שלה הם נכסי המת שהרי מכיון שמת ניתנה כתובתה לגבות והרי היא כמכנסת אותם לבעלה בנכסי צאן ברזל, ויש אומרים דבאפותיקי מפורש דוקא המכר בטל מעכשיו.

ובמסכת שביעית בירושלמי חלקו בכך דגרסינן התם המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה רב אחא אומר מכורה לשעה רבי יוסי אומר אינה מכורה לשעה חיליה דרבי יוסי מן הדה שור מצוי להבריח שדה אינה מצויה להבריח, הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע אמר רב אבין מצויין הן בעלי זרוע ליפול. תני הכותב שדהו אפותיקי לכתובה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו, מתני' בשאמר יהא פרעון מזה מה פליגין בשאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו. וכבר הראה פנים רבינו ז"ל דדין אפותיקי ונכסי צאן ברזל שוין בדבר זה ואף באפותיקי יש בו משום שבח בית אביה וכמו שמשוה אותן בירושלמי.

לא דכולי עלמא גזרה שוה עדיפא ושאני הכא דאיכא למיפרך וכו':    קשיא לי אם כן שטר בעבדים מנא לן כיון דאיפריכא לה גזירה שוה דלה לה, ויש לומר דעיקר גזירה שוה לא פרכינן דמופנה הוא, והכא לענין יציאה לחצאים קאמר, והכי קאמר הא דאמרת דבשטר כולו ולא חציו משום גזירה שוה [בנדפס: לא] על כרחין גזירה שוה לאו להכין אתיא דהא כסף קיל משטר דעבד יוצא בכסף מה שאין כן באשה, ואם כסף הקל מוציא בעבד לחצאים שטר החמור לא כל שכן הילכך גזירה שוה בצד זה ליתה דהא איכא למיפרך כדאמרן וכאן גלה לך הכתוב שלא באה גזירה שוה להכי. כך נראה לי.

דף מב עמוד א[עריכה]

אידי ואידי רבנן הא דאמר כולו הא דאמר חצי חצי:    פירש רש"י ז"ל בשטר האחר כתב חצי נכסי נתונים לך וכן כתב לחבירו בשטר השני לפיכך לא קנו דהוה ליה בכל חד שחרר חציו והניח חציו ולא מיבעיא כתב ומסר לזה והדר מסר לזה דלא קנו דכי מסר לקמא שייר פלגיה ולא קנה וכן לשני אלא אפילו מסר לשניהם כאחד לא קנו דכיון דחצי נכסיו כתב בכל אחד דילמא חד פלגא הוא דכתב לתרווייהו ואיכא שיור עד כאן.

והקשו עליו בתוספות דהא בברייתא קתני כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדי לא קנו אלמא האי חצי דקאמר על כרחין בשמפורש וניכר בשטר שאותו חצי שנותן לזה אינו אותו שנותן לשני שהרי בין שניהן הוא נותן כל נכסיו ועוד דלא משמע דמשום ספיקא דלישנא הוא, וכן הקשה עליו הרמב"ן נ"ר דאילו בדיני ממונות אם כתב חצי שדה לפלוני וחצי שדה לפלוני מי לא קנו כולה בין שניהן.

ורש"י ז"ל פירש דאפילו מפרש בהדיא חצי האחר לפלוני עבדי קאמר ורבא לטעמיה דסבירא ליה דכל שבזה אחר זה לא קנה בבת אחת לא קנה כדאיתא במסכת עירובין ובקדושין, ובודאי אם אמר היום חצי נכסי לראובן עבדי לא קנה וכשאמר למחר חצי נכסי לשמעון עבדי לא קנה דהא שייר בכל חד וחד וקיימא לן דאפילו כתב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כל שהו אף עצמו לא קנה כל שכן הכא, והילכך בבת אחת כגון שכתב כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדי אף עצמן לא קנו לפי שלא הקנה לזה אלא חציו ולזה חציו, ואינו דומה לשחרר חציו ונתן חציו, דהתם בששחרר חציו ונתן חציו לאחר שאין ידו כידו, אבל הכא אותו חצי שלא שחרר לא נתנו אלא לעבדו השני ויד העבד השני כיד רבו, וכן השני, והילכך אף עצמן לא קנו ואפילו זיכה לשניהן בבת אחת כדאמרינן דרבא לטעמיה דכל שבזה אחר זה לא קנה בבת אחת לא קנה. אבל בשאמר כולו כלומר שכתב כל נכסי נתונין לראובן עבדי וכן כתב לשני וזיכה לשניהם בבת אחת קנו נכסים וקנו עצמן ומשחררין זה את זה דהשתא אילו כתב וזיכה לזה זכה בכל הנכסים וקנה עצמו בן חורין דקיימא לן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות אבל עכשיו שזיכה לשניהם יחד לא הוברר הדבר מי מהם קנה לפיכך הוי דינא דיחלוקו שניהם בנכסים וישחררו זה את זה, ולעולם שחרר חציו ומכר חציו לאחר בבת אחת כיון שבזה אחר זה ישנו שאם מכר חציו ואחר כך שחרר חציו יצא לחריות אף בבת אחת ישנו אפילו לרבנן שאם שחרר חציו ומכר חציו יצא לחירות.

והרמב"ן נ"ר פירש דכשאמר חצי חצי משום הכי לא קנו שאין עצמו בכלל חצי נכסים לפי שהנותן חצי נכסיו לחבירו אינו נוטל חצי בכל כלי וכלי ולא בכל שדה ושדה אלא שמין את הנכסים ונוטל חציין ונוטל כחוש, הילכך זה שכתב לו רבו חצי נכסים אין עצמו בכלל אותו חצי והילכך לא עשה ולא כלום, עד כאן. וצריך להתיישב בדבר.

נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו:    לכאורה משמע דנסיב לה אליבא דמשנה ראשונה דקתני עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דאילו למשנה אחרונה כיון שכופין את רבו אפילו בעוד שלא כפו אותו אינו עובדו ומעשה ידיו לעצמו הן, וכדאיתא בסמוך בבעיא דמעוכב גט שחרור יש לו קנס אלא דאיכא לאוקמה אפילו למשנה אחרונה ובעבד של קטן דלאו בר כפיה הוא וכגון דנפל קמיה בירושה דלית ביה הערמה כעובדא דלעיל דעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד אפילו למשנה אחרונה אי נמי בקטנה דליכא משום ישוב העולם דלא מיפקדא אפריה ורביה.

נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו:    ולא דמי שור של שני שותפין דלא משלם כופר דכופר אחד אמר רחמנא ולא חצי כופר דהכא שאני דכיון שאינו בן חורין אלא חציו וצד חרות שבו הוא שמשלם כופר שלם הוא אלא שכופרו פחות משאר עבדים משום צד עבדות שבו אבל בשור של שני שותפים כיצד משלם ישלם זה כופר וזה כופר כופר אחד אמר רחמנא ולא שני כופרין, לישלם האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר אחד אמר רחמנא ולא חצי כופר.

דף מב עמוד ב[עריכה]

איבעיא להו מעוכב גט שחרור יש לו קנס או אין לו קנס כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא:    הקשו בתוספות דהכא מספקא להו אי אי קריה ליה אדון והתם בחגיגה פרק קמא [ב, א] פשיטא להו למשנה אחרונה דלאו אדון הוא דתנן התם הכל חייבין בראיה חוץ מנשים ועבדים וקא מפרש טעמא דעבדים דכתיב את פני האדון ה' מי שאין לו אדון אלא ה' יצא זה שיש לו אדון ותנן התם הכל חייבין בראיה ואמרינן הכל לאתויי מאי לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ופרכינן והא אמר רבינא מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראיה ומשני כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה, אלמא למשנה אחרונה חייב דלא קריה ליה אדון ואין לו אדון אלא ה'.

ותירצו דהתם היינו טעמא משום דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו והילכך לגבי עליית הרגל באדון שמעשה ידיו שלו תליא מילתא דטעמיה דמילתא דהקפידה תורה באדון כדי שלא יעכבהו מלעלות מפני בטול מלאכתו והילכך מי שחציו עבד אין רבו מעכבו משום מעשה ידיו דאינו אלא לעצמו, אבל הכא לגבי קנס שמא אף על פי שאין לו במעשה ידיו כלום כלומר למשנה אחרונה אדון קריא ליה.

הא דאמרינן: יוצא בשינו ונותן דמי עינו:    איכא דקשיא ליה והלא קנס הוא זה וקנס אינו זוכה בו אלא משעת העמדה בדין כדתנן בנדה עד שלא עמדה בדין פטור, ואיכא למימר דהכא בשהפיל את שינו ועמד בדין ואחר כך סימא את עינו, ומיהו לישנא לא משמע הכי אלא הפיל את שינו ומיד סימא את עינו קאמר. ויש מפרשים דאף על גב דלא הוי ממון להורישו לבניו או לזכות בו בממון [בנדפס: שהוא] שברשות אחרים מכל מקום בשעמד בדין לבסוף אגלאי מילתא למפרע דמשעה ראשונה זכה בעצמו ויצא לחירות אלא שעדיין מעוכב גט שחרור הוא.

איבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור תיבעי לרבי מאיר תיבעי לרבנן, תיבעי לרבי מאיר עד כאן לא קאמר רבי מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתו וכו':    תימה מאי קמיבעיא ליה, דהא פשיטא דמוכר דקל לפירותיו אפילו לרבנן קנה ומוכר עבד לקנס כמוכר דקל לפירותיו דמי, ומאי האי נמי דקאמר תיבעי לרבי מאיר עד כאן לא קאמר רבי מאיר אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתו אבל הכא מי יימר דתנגח, דבמוכר גוף לפירותיו לא אשכחן דנבעי מידי דעביד דאתי.

וכתב הרמב"ן נ"ר דהכי מיבעי לה מי אמרינן כמוכר דמים בלבד הוא ולא קני אפילו לרבי מאיר דלא אמר רבי מאיר בדבר שלא בא לעולם כלל דקני אלא בכעין פלוגתא דרב נחמן ורב הונא דפליגי בפירות דקל. ולא דמי אומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגרשי לאחר שתשתחררי דהתם הגוף בעולם ואף על גב דלא עביד דאתי קנה, אלא דמי לדבר שאינו בעולם כלל דלאו פירות דגופיה קא מזבין דליקני במשיכה דגופיה, או דילמא הרי הוא כמוכר גוף לפירות דכשבאו לעולם קנה ואפילו לרבנן, והרי הוא כמוכר שפחה לעובריה שקנה מעכשיו, ולא דמי לא למוכר פירות דקל ולא לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגרשי דהתם לא קנה לרבנן אף על גב דקאי איש וקאי אשה, אלא למוכר שדהו לפירות דמי או למוכר שפחה לעובריה דמי, עד כאן.

ולכאורה משמע דכי מהדרינן בריש פרק המפקיד [לג, ב] אטעמא דמתניתין דקתני למי הוא משלם למי שהפקדון אצלו ופרישנא טעמא משום דבעל הבית מקנה ליה כפילא ואתקיף עלה רמי בר חמא והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' ודחיק רבי זירא ומוקי לה דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו חוץ מגיזותיה וולדותיה, ורבא דחיק ומוקי לה דנעשה כאומר לו לכשתנב פרתי ותרצה ותשלמני סמוך לגניבתה קניה לך, ולא מוקמינן לה בטעמא רויחא דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי תרצה ותשלמני פרתי קנויה לך מעכשיו לכפיליה, ותו ליכא לאקשויי אי הכי אפילו גיזותיה וולדותיה, דהא לא אקני ליה ניהליה אלא לכפילא לבד, נראה דמהאי טעמא הוא משום דאי אפשר לו להקנות כפיליה משום דלאו פירות דגופה נינהו ובמשיכתה של פרה לא קנה לה כפילא, דלא דמי לפירות דקל דמגופיה נינהו ובחזקת חדקל קני להו לפירי דעבידי דאתו מיניה, אלא דקשיא לי דהא מוכר חורבה לאוירא קנה אוירא אף על גב דאוירא לאו פירי דחורבה נינהו ואפילו הכי קני ליה אגב חורבה, וכדגרסינן בירושלמי בפרק חזקת הבתים, תני המוכר עוברי בהמתו לחברו לא עשה כלום המוכר מעשרות שדהו לחברו לא עשה כלום המוכר ולדי שפחתו לחברו לא עשה כלום המוכר אויר חורבתו לחברו לא עשה כלום, אלא מוכר לו בהמה ומשייר עובריה מוכר שדה ומשייר מעשרותיו מוכר שפחה ומשייר ולדותיה מוכר חורבה ומשייר אוירה [בנדפס: וטעמא דמילתא דמוכר אויר חורבתו דלא עשה כלום ויכול לשייר אויר חרבתו דכל המשייר בעין יפה משייר והוי ליה כמשייר חורבה לאוירה וכאותה שאמרו בפרק מי שמת אמר רבא אמר רב נחמן אם תרצה לומר דקל לאחר ופירותיו לאחר לא שייר מקום פירי דקל לאחר ופירותיו לעצמו שייר מקום פירי דכל דמשייר בעין יפה משייר, אלמא המוכר חורבה לאוירה קנה]. ואולי נאמר דאויר החורבה הרי הוא כאחת מחלקי החורבה, וכבר הארכתי יותר מזה בכתובות בסוף המסכתא. ובתוספות פירשו כאן דכל היכי דאיכא תרי מי יימר קיל טפי מפירות דקל ואפילו לרבי מאיר כדהכא וכל שכן כההוא דריש פרק המפקיד [לג, ב] דאיכא תלתא מי יימר.

דף מג עמוד א[עריכה]

אבל הכא הא קאי שור וקאי עבד:    קשיא לי כי קאי שור וקאי עבד מאי הוי מכל מקום הקנס שמוכר לו איננו, ובפירות דקל נמי האי [הא] קאי דקל והאי [והא] קאי קרקע שמגדלין את הפירות, ועדיפי מהני דהנך עבידי לגדל פירות ופליגי, ועוד האומר לחברו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו לרבי מאי קנה לרבנן לא קנה כדאיתא בפרק קמא במציעא, ואף על גב דקאי שדה וקאי מוכר וקאי לוקח, בבבא [ובבבא] בתרא [מט, א] גבי הקדישן ריקנין ונתמלאו ואוקימנא לרבי מאיר דהקדיש שובך ויונים הבאין דרך שובכו לשובך, ואי הכי לרבנן אין מועלין בהן אף על גב דקאי שורך וקאי יונים ויש לומר דשאני הכא דמכר העבד לקנסיו, אבל מוכר קנסי עבדו פשיטא לי דלא עשה ולא כלום ואפילו לרבי מאיר וכל שכן לרבנן דלא אמרינן בכי הא הא קאי עבד והא קאי שור, אלא דאכתי לא ניחא לי דאי משום הא משום דמספקא ליה אי הוי כמוכר דקל לפירות או לא ואף על גב דאין הקנסים יוצאין מגופו, אם כן לא הוה ליה למימר טעמא לרבנן משום דקאי שור וקאי עבד אלא הכי הוה ליה למימר תיבעי לרבנן התם הוא דלא אקני ליה דקל לפירות, אבל הכא אקני ליה עבד לקנסיו. עוד קשיא לי אשמעתין דכל שמכר העבד לקנסיו אמאי לא אמרינן דאפילו לרבנן קנה וטעמא דגוף העבד מכר לכשינגחנו השור ועשאו שותף עמו כעבד שיהא שלו ממש לענין קנסיו, ולשאר דברים כגון למלאכתו לעמוד לפניו יהיה של חברו דאטו שותפין שקנו עבד והתנו ביניהן כך מי לא הוה קנסיו לשותף זה ומאי שנא הא, והכי נמי קשיא לי בההיא דהמפקיד [לג, ב] אמאי לא העמידה בכך והוה ליה כמקנה לו הפרה לענין כפילא. וצריך לעיין.

מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא:    ואם תאמר מכל מקום הרי הוא יכול למכרו לגמרי ושוה כסף מחמת קנסיו. יש לומר דבשלמא אי מזדבן לקנס איכא טובא דזבני בכל דהו מחמת קנס אבל אי לא מזדבן לקנס לגמרי לא זבני ליה דהא לא שוה לחם כריסיה ולהניחו למות ברעב פגם הוא לו.

ואוקימנא בטריפה ומוכה שחין:    ותמיה לי אמאי לא אמר ליה ולטעמיך מי איכא עבדא דלא מזדבן שעה אחת סמוך לנגיחתו והוא קנסא לדידיה, וניחא לי דאין הכי נמי דהוה ליה למימר הכי אלא דלא חש. וטובא איכא בגמרא דמצי למימר ולטעמך ולא אמר, וקושטא דמילתא קא מתרץ ליה דעל כרחין בטריפה ומוכה שחין אית לך לאוקמה לההיא דאי לא הא שוה כסף שהרי שוה פרוטה למכרו ולומר לו לכשינגח עבדי הרי הוא מכור לך מעכשיו ולשעה אחת סמוך נגיחתו. כך נראה לי.

אלא אמר רבא ראוי ליטול ואין לו:    איכא למידק דהא אמרינן ביבמות פרק החולץ [מה, ב] מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת ישראל הולד אין לו תקנה משום דאתי צד עבדות ומשתמש באשת איש כלומר דנפשיה והוי ממזר אלמא תפסו בה קדושי, וראיתי בנימוקי הרמב"ן ז"ל דאינה קושיא, דהתם מעיקרא קא סלקא דעתך הכי אבל הא אסיקנא התם בשבא על אשת איש דעלמא דאתי צד חרות ומשתמש באשת איש, אבל לעולם אימא לך אין קדושיו קדושין, ואתי מסקנא דהתם כמסקנא דהכא. ודקא סלקא דעתך מעיקרא [בנדפס: דהתם] כדקא סלקא דעתך דהכא.

ואינו מחוור בעיני, דמכל מקום אפילו למסקנא דהתם על כרחין אית לן למימר דקידושיו קידושין דאי לא אף הוא אינו עושה ממזר למאן דאמר נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, וכדאמרינן התם למאן דמכשר מכשר אפילו באשת איש וקא מפרש טעמא משום דממזר מאשת אב גמרינן ליה וכאשת אב מה אשת אב שאין לו בה קידושין אבל בעלמא יש לו קידושין יצא נכרי ועבד דאפילו בעלמא אין להן קידושין, והילכך כשתמצא לומר דמי שחציו עבד וחציו בן חורין אין קידושיו קידושין אפילו כשבא על אשת איש דעלמא אין הולד ממזר, וגירסא אחרת יש שם משמיה דרב האי גאון ז"ל באשת אב מה אשת אב שזרעו מיוחס אחריו אף כל שזרעו מיוחס אחריו יצא נכרי ועבד שאין זרעו מיוחס אחריו, ואפילו ללשון זה לכשתמצא לומר שאין קידושיו קידושין אין זרעו מיוחס אחריו וכדאמרינן נמי הכא יורשין מנא ליה, אלא רבא דהכא דיחויא בעלמא הוא דקא דחי, וקושטא דמילתא קדושיו קידושין, ויורשיו יורשיו ממש, וכן פירשו בתוספות.

מאי מאורסת מיוחדת:    פירוש מיוחדת בקדושין אף על פי שאינן קידושין כלל לתנא דבי רבי ישמעאל אם קדשה ישראל, ואפילו בשקדשה עבד עברי אינן קדושין גמורין, מכל מקום יחיד עושה להתחייב הבא עליה באשם, והיינו דקרי לה מאורסת אבל מיוחדת ביחוד בעלמא לאו כלום הוא, דע לך מדאמרינן בסמוך לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר מאי מאורסת מיוחדת, הכי נמי דאי חופשה יומתו אלא מאי אית לך למימר שחזרה ונתקדשה לאחר שחופשה, ואי מיוחדת בלא קדושין קאמר אף כשעשה בה לאחר שחרור מעשה זה כלומר יחוד בעלמא מי יומתו, וקרא הכי קאמר לא יומתו מפני שמעשה זה שעשה בההעבד העברי לא עשאו אלא קודם שחופשה הא עשאו לאחר שחופשה יומתו, אלא ודאי כדאמרן. כך נראה לי.

דף מג עמוד ב[עריכה]

לכשתברח ממנו אין לי עסק בך:    ואף על גב דתניא האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה לא אמר ולא כלום, היינו טעמא משום דלשון זה משמע אין לי עסק בו אלא יהא לעצמו, והילכך לגבי עבד דיש לו יד לזכות בעצמו מהנה [בנדפס: מהני], לגבי שדה לא מהנה ולא אמר כלום.

הא לגופא הא לפירא:    פירש רש"י ז"ל גבי עבד דאמר ליה השתמש בו מעכשיו ואם לא פרעתיך עד יום פלוני יהא גופו שלך הילכך כיון שזלזל בתקנת חכמים קנסינן ליה ויצא לחירות, אבל גבי שדה דאמר לפירא אם לא פרעתיך מכאן ועד יום פלוני אכול פירותיו כל זמן שמעותיך בידי והילכך לא מיבעיא לא מטא זמניה אלא אפילו מטא זמניה נמי פטורה מן המעשה דהא אינה של ישראל. ואינו מחוור, דאם כן אמאי נקטי לא מטא זמניה דמשמע דטעמא משום דלא מטא זמניה אדרבה הוה ליה למימר בין מטא זמניה בין לא מטא זמניה, דבעבד אפילו לא מטא זמניה יצא לחירות וכל שכן בדמטא, ולגבי שדה אפילו מטא אינה כשל ישראל ופטורה מן המעשר וכל שכן בדלא מטא.

ובתוספות פירשו גבי עבד אפילו לא מטא זמניה היינו טעמא משום דגופיה בבית נכרי ומיד הוא מופקע מן המצות, והא דשדה היינו טעמא דלא חשבינן כשל ישראל לענין מעשר משום דקרקע במקומה עומדת ואינה ברשותו אלא לפירא כל היכא דלא מטא זמניה.

דף מד עמוד א[עריכה]

ואיבעית אימא בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו:    פירש לעולם בדמטא זמניה ודאמרינן מעיקרא ודקא קשיא לך מטא זמניה צריכא למימר, הכא בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו. וקא משמע לן שאף על פי שלא משכנו עדיין ואינו מופקע ממצות, מכל מקום כיון דבידו של נכרי למשכנו עכשיו וכשיחפוץ למשכנו ימשכנו ולא חשש זה לפרוע חובו קודם שיגיע זמנו הרי הוא כאילו משכנו והפקיעו ממצות. כך פירשו בתוספות. ועיקר.

המוכר עבדו להפרהנג נכרי יצא לחירות:    פירש רש"י ז"ל שלקחו באנפרות שהיה מעליל עליו. ואינו מחוור, דלא אתי ביה שפיר לשון מכירה, ועוד מאי קא מדמה ליה בסמוך למכירת שלשים יום. ולפיכך פירשו בתוספות שהפרהנג נותן לו דמים אלא שלוקחו בדמיו בהכרח ודרכן להשתשמ בהן למלאכתן ולקצת ירחין אחר שמשלימין מלאכתן מחזירין אותו ולוקחין דמיו והילכך דומה לגבאו בחובו ומכירת שלשים, והיינו נמי דקאמר היה לו לפייס דכיון שאינו לוקחו אלא בדמיו מצוי הוא להתפייס בכל שהוא ולוקח לו [בנדפס: ממקום אחר].

ומעלה בערכאות שלהן:    פירש רש"י ז"ל אף על פי שנראה כמחשיב תורתם. ואינו נראה, דהא דתנן כל השטרות העולות בערכאות של נכרים כשרין לא שנא לכתחילה ולא שנא דיעבד. ורבינו תם ז"ל פירש אף על פי שנראה כמקיים המקח לרצונו.

דוקא או לאו דוקא:    פירש רש"י ז"ל מאה דוקא או דילמא פחות מכאן ומאה גוזמא. ואינו נראה, דאי לאו דוקא אם כן לא ידעינן שיעורא כלל. ועוד דאידך דבסמוך על כרחין לאו בהכי פירושיה אלא אי דוקא עד עשרה ולא יותר או דילמא אפילו יותר, ורש"י ז"ל כן פירש, ולפיכך פירשו בתוספות הא דהכא נמי דכותה כלומר דוקא מאה ולא יותר או דילמא לאו דוקא אלא אפילו יותר ממאה, ואתיא למיפשטה מדרבי שמעון בן לקיש דאמר המוכר בהמה גסה לנכרי קונסין אותו עד עשרה בדמיה, וקסלקא דעתיה דעבד ובהמה חד דינא אית להו ואפילו הכי קתני עד עשרה בדמיה אלמא עשרה לאו דוקא אלא אפילו יותר על עשרה עד מאה כעבד, הילכך מאה נמי דקתני גבי עבד לאו דוקא אלא אפילו יותר ממאה.

דף מד עמוד ב[עריכה]

המוכר עבדו בחוץ לארץ יצא לחירות:    איכא למידק אמאי יצא לחירות דהאי [בנדפס: דהא] אי לא בעי למיפק בתריה לא נפיק כדתנן בפרק בתרא דכתובות ואין הכל מוציאין ואמרינן עלה בגמרא לאיתויי מאי לאיתויי עבד עברי שברח מחוץ לארץ לארץ דאמרינן לה זיל זבניה וכל שכן זה שהוא דר בארץ שאין מוציאין ואם יצא מרצונו הוא אבד את זכותו כדאיתא בסמוך. ויש לומר דקנסוה חכמים שמא ישדלהו רבו שני בדברים לצאת אחריו ויצא. מיהו במשדל עבדו לצאת אחריו לדעת ויצא אין קונסים אותו דכל כך לא קנסו, שאפילו ישראל גמור שיוצא אין מעכבין בידו ואין קונסין אותו.

או דילמא כיון דלא קני ליה לגופיה כדידיה דמי:    פירש רש"י ז"ל דאי מאית או מגרש לה הדרי לה. ואיכא למידק דהשתא למאן דאמר הדין עמו אמרינן דלא הדרי לה אם רצה הבעל ליתן דמיה [בנדפס: יתן]. ויש לומר דהכי קאמר כיון דמסתמא לגבותן היא הן עומדין ובדאיתנהו אין לה תביעה אלא עליהן במספיקין ולא קרו להו צאן ברזל אלא משום דמקבל ליה יוקרא וזולא כדאיתא בפרק איזהו נשך ואינן לחלוטין דבעל דאם מת אינן נעשים מטלטלין אצל בניו, ומיהו למאן דאמר הדין עמו יוצאין הן בשן ועין לאיש וכמאן דקנו ליה דמו ומפקיע שחרורו מיד שעבוד האשה, ואין יוצאין לאשה משום דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל דאפילו עבדי מלוג לא נפקי לה, הרמב"ן זצ"ל.

אמר רב יוסף ניחזי אנן וכדתניא עבד שמכרו רבו לחוצה לארץ יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני:    קשיא לי ומאי קושיא והלא מכור הוא דבר תורה ואף על גב דקנסו חכמים למהדר זביני מכל מקום כיון דעבד של שני הוא דבר תורה לא סגיא בלא גט שחרור משני דאיסורא דאורייתא היא. וניחא לי, דעיקר דוקיא מדקתני משני ולא קתני משניהם, דאי הדרי אף מראשון צריך כדי שלא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה, אי נמי יש לומר דאי הדרי זביני כי מהדר ליה הוה ליה כמוכרו לו במעות שהוא מחזיר לו, ומראשון דוקא הוא צריך ולא משני.

דף מה עמוד א[עריכה]

ואי מדשמואל ממאי דאינה מכורה ומעות חוזרין דילמא אינה מכורה ומעות מתנה נינהו מידי דהוה אמקדש אחותו:    ואם תאמר השתא מהא דאמרינן אינה מכורה ומעות חוזרין דילמא תיקשי דשמואל אדשמואל דמאי שנא ממקדש אחותו ויש לומר דשאני התם דכל אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשום מתנה, אבל הכא לא כולי עלמא דינא גמירי, אי נמי דילמא טעי בדרך וסבור שהיא מכורה וחוזרת וכשתמצא לומר דאינה מכורה כשמואל מעות נמי חוזרין, ואי לא מפקענא ליה מיניך לאו לגמרי קאמר דמפקע לה דלא אמרו אלא שאין מוסרין אותו לרבו להוציאו הא בארץ משתעבד בו או מוכרו לאחרים אלא דמפקענה ליה דכל שאין אתה עולה כאן לא תשתעבד בו ונמצא שאין לך לא דמיו ולא עבודתו.

משום דוחקא דצבורא או דילמא משום דלא לגרבו ולייתי [בכת"י: ניגרו וניתני] טפי:    ונפקא מינה היכא דאיכא איניש דבעי למיפרקיה ביתר מכדי דמיו, כי הא דלוי בר דרגא, וסלקא בתיקו. ואיכא למידק אמאי לא פשטא מדתניא פרק נערה שנתפתתה נשבית והיו מבקשים עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינה פודה, אלמא משום דוחקא דצבורא הוא, ותירצו בתוספות דכל שפודה עצמו משל עצמו לא צריכא דלא אסרו כולי האי. וברתיה דלוי בר דרגא כאחר דמיא שאינה [נפדית משל עצמה אלא משל אם, אבל ההיא דפעם ראשונה פודה משל עצמה [בנדפס: בעל] דמתנאי כתובה הוא חייב לה, משום פירות דנכסי מלוג דידה.

ויש מקשים אדרבה נפשוט מדרבן שמעון בן גמליאל דהתם דמשום דלא ניגרו בהוא הוא, דקתני רבן שמעון בן גמליאל אמר אין פודים את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תקון העולם, ואסיקנא התם אפילו היתה כתובתה יותר על פרקונה. וכי תימא משום דפליגי רבנן עליה, הוה לן למימר הכא תנאי היא. ויש לומר דהתם פליגי בטעמא תנא קמא סבר משום דוחקא דצבורא ורבן שמעון בן גמליאל סבר משום דלא ניגרו, והכא בעי כמאן.

ואינו מחוור בעיני, דאם איתא מאי קאמר התם רבן שמעון בן גמליאל אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם. דהא תנא קמא נמי תיקון העולם אית ליה אלא דמסבר סברי דתיקון העולם היינו משום דוחקא דצבורא ואי רבן שמעון בן גמליאל פליג עליה בטעמא בהדיא הוה ליה למיתני אף בזה יש מפני תקון העולם, אלא ודאי משמע דרבן שמעון בן גמליאל הוא דאית ליה תיקון העולם ולא תנא קמא וסתמא דמתניתין דהכא רבן שמעון בן גמליאל היא וקיימא לן כותיה דסתם מתניתין תני כותיה.

אי נמי איכא למימר דסתמא דמתניתין דהכא סתמא דרבים היא, ותדע לך מדפליג רבן שמעון בן גמליאל דאין מבריחין את השבויין שמע מינה רישא לאו פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן היא וסתמא דהכא אפילו רבנן דאין מבריחין את השבויים מודין בה. ואתיא דלא כתנא קמא דברייתא דכתובות דתנא קמא דהתם לית לה תיקון העולם.

וכן נראה מדברי הרב אלפאסי ז"ל שפסק שם כרבן שמעון בן גמליאל וכאן כתבה למשנתנו סתם ולא הביא בעיא דהכא דמהתם שמעינה לה דאשם דלא ניגרו וליתו הוא והא דלא פשטוה הכא מהתם דכותה איכא בתלמודא דקאי הכא בתיקו ומפשטא בדוכתא אחרינא, וחדא מינייהו לעיל דאיבעי לן מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה [בנדפס: או לא ולא איפשיטא הכא ובכריתות פרק אשם תלוי אמרו מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה] וגרסינן בירושלמי אין פודין את השבויים מפני תיקון העולם דלא ליגרו שבויי ומיתו.

והא דאמרינן לקמן ברבי יהושע בן חנניה שפדה אותו תינוק בכרך גדול שברומי בממון גדול יש לומר רבי יהושע דעבד לגרמיה הוא דעבד ודילמה הוא ניהו דפליג עליה דרבן שמעון בן גמליאל בההיא דכתובות, ואי נמי יש לומר טעמא משום דחזה ביה דהוי צורבא מרבנן ולא אמרו בתלמיד חכם שאין פודין אותו אלא בדמיו, דתלמיד חכם שמת אין לו תמורתו והילכך פודין אותו עד עשרה בדמיו.

דף מה עמוד ב[עריכה]

מתני': המוציא את אשתו משום נדר לא יחזיר משום שם רע לא יחזיר:    בגמרא איכא תרי לישני בטעמא דהא מתניתין חד מפרש לה מתניתין משום קלקולא וחד מפרש לה משום פריצותא. רבי יהודה אמר כל נדר שידעו ו הרבים לא יחזיר. פירש דרבי יהודה סבר כל נדר שהודר ברבים אין לו הפרה כדאיתא בגמרא ולפיכך לא יחזיר, דרבי יהודה אית ליה דטעמא משום פריצותא וכל שנדרה נדר שאין לו הפרה איכא פריצותא, ולפיכך לא יחזיר משום ונוסדו [בנדפס: ונוסרו] כל הנשים. אבל שלא ידעו בו רבים אין בו פריצות כל כך ומחזיר שאין צריך חקיקת תם כגון נדרים שיש בהן ענוי נפש או דברים שבינו לבינה וחזר דאינו יכול לקלקלה דכולי עלמא יודעין שיש מפירין, ועוד שאינה צריכה פתחים ולא חרטה, וכן נראה שהשיבו בירושלמי, ובתוספות פירשו שאין צריך חקירת חכם אפילו בשאר נדרים ובתולה בדבר כגון שנדרה את שהכה את בנה או שגנב את כיסה דכולי עלמא ידעי שאינו נדר בשנמצא שלא גנב ולא הכה והיה לו להמתין עד שיתברר וכל שלא המתין איגלאי מילתא דלא מחמת כן גירש אלא עילה מצא לגרש דתניא בתוספתא איזהו נדר שאין צריך חקירת חכם אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כוסי והכתה את בני ונודע שלא הכתו ושלא גנבה, ונראה דלישנא דתוספתא הכא לאו דוקא קונם אשתי נהנית לי דהא אמרינן דבנדה הוא לכולי עלמא יחזיר ומילתא פשיטא היא וכדאמרינן עלה בגמרא פשיטא אלמא ליכא מאן דפליג וליכא דוכתא לפלוגתא בכי הא אלא קונם שאין הבעל נהנה לי שגנב את כיסי ושהכה את בני קאמר ומשום דעיקריה דהאי נדר בהאי לישנא קאמר ליה בנדרים בפירושא דארבעה נדרים התירו חכמים הביאו כאן בהאי לישנא, והכא לאו דוקא. כן נראה לי.

רבי אליעזר אמר לא אסרו זה אלא מפני זה:    פירוש רבי אלעזר לית ליה טעמא דפריצות אלא משום קלקול וכל שצריך חקירת חכמים אינו יכול לקלקלה דאנן סהדי דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין כדאיתא בגמרא.

דף מו עמוד א[עריכה]

ונמצא גט בטל ובניה ממזין:    פירוש לאו בטל ממש קאמר דהא לאו תנאי גמור הוא וכי תימא מכל מקום גילוי הדעת יש וכל גילוי דעת כתנאי גמור הוא וכאותה שאמרו בקידושין פרק האומר [מט, ב] בההוא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארץ ישראל וכדאמרינן נמי בזבין ולא איצטריכו לה זוזי, לא היא, דהא אמרינן לקמן מאן חכמים רבי מאיר היא דאמר בעינן תנאי כפול והכא במאי עסקינן בדלא כפליה לתנאיה, ואי משום גילוי הדעת קא אתית לה לא שייך ביה תנאי כפול, ועוד דאם תמצא לומר דאיכא או גילוי הדעת הראוי לבטל את הגט כי אמרינן ליה שאינו יכול להחזיר מאי הוי על כרחין כיון דהתנה או שגלה דעתו אם נמצאו דברים בדאין גט בטל ובניה ממזרין, ואי איהו שתיק אנן לא שתקינן, ואף על פי שרש"י ז"ל פירש דכיון דאמרינן ליה שאינו יכול להחזיר ומיהר וגירש ולא המתין עד שיבדוק שמע מינה בדעתו היה לגרש ועילה מצא, ואף בירושלמי כן אמרו, אפילו הכי אינו נראה שהרי כבר המתין ובדק ולא מצא ועד מתי ימתין, על כן פירשו בתוספות דלאו בטיל ממש קאמר אלא שחשו חכמים ללעז שמא יוציא עליה לעז לומר שבדעתו היה לתנאי גמור והא דתניא בברייתא נמצא גט בטל ובניה ממזרין לפי דבריו קאמר כלומר שהוא יוציא עליה לעז לומר שהגט בטל ובניה ממזרין וכל שאתה אומר לו שאינו יכול להחזיר אף הוא לא ישתדל להוציא עליה לעז שאינו מצוי לקלקלה אלא כל זמן שהוא חושב שתחזור לו, ואם תאמר אם כן ליכא קלקול לעולם בהא מכי נשאת לאחר אסורה לחזור לו. יש לומר שהוא סבור כל שאין הגט בטל אלא מחמת שנמצאו הדברים בדאין אף כשנשאה אנוסה היתה שסבורה שהיא מגורשת גמורה ואונס בישראל מישרא שרי.

והא דבעי רבי מאיר הכא תנאי כפול כדמוכח קמן גבי אילנות וכדאמרן, לא תנאי כפול גמור קאמר אלא כפל דברים בעלמא וכגון דאמר לה הוי יודעת שמשום שם רע אני מוציאך שאילו לא היה הנדר משם רע לא הייתי מוציאך וטעמא משום דרבי מאיר לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן וכל שלא כפל דבריו לא שמעינן ממאי דקאמר לה משום נדר אני מוציאך שאילו לא היה הנדר נדר לא תצא ואפילו לעז ליכא אבל אם התנה תנאי גמור כגון דאמר לה על מנת שהנדר נדר ואם לא היה הנדר נדר לא יהא גט אף על פי שאמרנו לו לעולם אינך יכול להחזיר היה הגט בטל וכמו שאמרנו.

תניא כלישנא בתרא:    איכא למידק מאי קא מהדר אלישני דמתנייתא דעלמא, הא במתניתין גופה פליגי בה דרבי יהודה על כרחין אית ליה משום פריצותא ורבי אלעזר אית ליה משום קלקול וכדפרישנא בפירושא דמתניתין. פירשו בתוספות דלפרושי לטעמיה דתנא קמא קא אתי משום דקתני משום שם רע לא יחזיר דלפי לשון ראשון משמע להו דטעמיה לאו משום פריצות דאם נמצאו הדברים בדאין מאי פריצות איכא מאי הוה לה למיעבד הלכך טעמא לאו משום פריצות אלא משום קלקול וכיון דטעמא דשם רע משום קלקול אף נדר נמי משום קלקול דתרווייהו מחד טעמא נינהו [בנדפס: והיינו דאמרינן הוי יודעת דמשום נדר אני מוציאך ומשום שם רע אני מוציאך דאלמא תרווייהו מחד טעמא נינהו]. וללישנא בתרא משמע להו דבשם רע ליכא קלקול דכל שמוציא את אשתו משם שם רע אפילו נמצאו הדברים בדאין לא יחזיר דמיגניא באפיה אלא משום פריצות והוא הטעם אף בנדר והיינו דקא מייתי הני ברייתא דקתני בהו משום שם רע דבהני פלוגתא דמתניתין לא איתפרשא פלוגתייהו אלא בנדר.

עוד נראה לי דאי משום מתניתין לא בריר לן אי משום פריצות אי משום קלקול דרבי יהודה הא אמרינן לקמן דחייש לקלקול בשם רע אלא דבנדר לא שייך ביה קלקול לפום מאי דסבירא ליה. ואי אפשר דחייש לקול ולפירצות אם כן בשם רע לא איברירא לן מיניה אמאי לא יחזיר, ורבי אלעזר נמי אפשר דלא חייש לקלקול אלא לפריצות ובאין צריך חקירת חכם איכא פריצות טפי לפי שעשתה נדר שאינו נעקר לגמרי ואיכא עונש דאפשר דבעון נדרה זה ימותו בניו וכדאמרינן בעון נדרים בנים מתים, אבל בנדר שצריך חקירת חכם בדין היה שיחזור דמאי איכפת לה תלך אצל חכם ויתיר ונמצא נדר בטל מעיקרו ואין כאן עונש כלל, והכי נמי איתא בירושלמי דגרסינן התם דר' אלעזר בדין היה אפילו נדר שצריך חקירת חכם יחזיר מפני שהזקן עוקר הנדר מעיקרו מפני מה אסרו נדר שצריך חקירת חכם מפני נדר שאינו צריך חקירת חכם, עד כאן. ואף על פי שחולק בטעם זה על תלמוד שלנו מכל מקום כיון ש היה באפשר לפרש כן לא אפשר למידק מידי ממתניתין לפיכך הוצרך להביא מהני מתנייתא דמיפרשן בהדיא.

ורבנן מי חיילא שבועה עלייהו וכו':    ואיכא למידק לרבי יהודה היכי חיילא והא נשבע לבטל את המצוה דכתיב לא תחיה כל נשמה ורבנן נמי מאי איריא משום שבועות ושגגות תיפוק לה משום דאין נשבעין לבטל את המצוה. ויש לומר דבמדרש אמרו שלש שפרוזטמאות היה יהושע שולח הרוצה לפנות יפנה הרוצה להשלים ישלים הרוצה לעשות מלחמה יעשה וההיא אפילו בשבעת עממין היא שלא כדברי רש"י ז"ל, ואילו באו להשלים [בנדפס: פירש להתגייר.

ובתוספות הקשו שאין לומר כן דאילו עדיין לא נתגיירו שאם נתגיירו באותו העת למה היו רוצים להרגם ואפילו ליכא שבועה דהאט אמרינן לעיל יכל אפילו קבל שלא לעבוד עבודה זרה תלמוד לומר פן יחטיאו אותך לי, ואמרינן נמי בסוטה פרק אלו נאמרין [לה, ב] גמרא ששה שבטים עלו להר גריזים. רבי שמעון אומר אף על גבי סיד כתבוה כתבו להם למטה למען אשר לא ילמדו אתכם וגו' הא למדת שאם חזרו בתשובה מקבלין אותם אלא שמע מינה שהגבעונים עדיכין לא נתגיירו באותו העת. ואם כן אכתי איכא משום לא ישבו בארצך.

ועוד יש להקשות לרבי יהדוה היאך חיילא שבועה דשבועת שגגות היתה ושפיר קאמרי ליה לרבנן [בנדפס: רבנן], ותירצו בתוספות דודאי אף רבי יהודה מודה בההיא שבועה דבגבעונים דלא חיילא כלל ומשום חלול השם הניחם ולא הרגום אלא מדכתיב כי נשבעו להם נשיאי העדה מוכח דמשום שהיתה ברבים נמנעו מלהרגם וטעמא דמהתם משמע שהגבעונים נתיראו שמא למחר כשיודע להן שרימו אותן יהרגום ולפיכך שאלום אי זו שבועה יש שאין לה היתר ואמרו להן שבועה שידעו בה הרבים ולפיכך אם יהרגום עתה אף על פי שלא חלה השבועה יש חילול בדבר שכן חשקו שמי לההיתר לעולם בשום ענין כמו שאמרו להם ואינן ודעין דמשום שהטעום לא חלה השקועה אבל רבנכן סוברין דלא היה כן דאף נדר שהודר ברבים יש לו הפרה והגבעונים עצמן יודעין שלא חלה השבועה שהרי כמו אוכן גדול מקל מקום נינעו להרגם משום קדושת השם לומר דאפילו כמה שאין שבועה אלא שהבטיחום מלהכ ם מקיימין להם וכן נראה ודאי מדקאמרינן רבנן מי חיילא שבועה עלייהו אלמא משמע דאין חילוק בדבר זה דאילו היה רבי יהודה סובר שלה שבועה עלייהו הכי הוה למימר ורבנן סברי לא חיילא שבועה עלייהו.

ורבי אלעזר סבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין:    נראה לי דהכי קאמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו שידעו בית דין בנדריה ואפילו לשלוח חטרתה לבית דין על ידי שליח דהא משמע בנדרים [ח, ב] דאשה עושה שליח לחרטת נדרה כדאיתא בעובדא דדביתהו דרבינא.

הכין איתא בנוסחא דוקאני: מאי תנא דקתני מעשה, ולא גרסינן מאן תנא:    והכי פירושו מאי תנא לעיל שיביא עליו מעשה זה דררא לעיל לא איירי אלא בנדרה היא ומעשה זה אינו אלא בנדר הוא.

דף מו עמוד ב[עריכה]

פשיטא מהו דתימא וכו':    איכא למידק ללישנא קמא דחייש לקלקולא מאי פשיטותא ואמאי לא גזרינן בהא נמי שמא ימצא פתח לנדרו ויאמר אילו הייתי יודע, וכי תימא קודם שיגרש יצא וישאל ויאמרו לו בית דין, אם כן אף אנו נאמר לרבי מאיר בשצריך חקירת חכם ולרבי אלעזר בשאינו צריך. ויש לומר דכולי עלמא ידעי שהנדרים נתרין על ידי הזקן ובחרטה או בפתחים ולפיכך כשנדר הוא סמיה בידיה הוא ילך אצל חכם ויתחרט או יבקש פתחים אבל בנדרה היא הוא דאיכא קלקול דכל שאינה הולכת לבית דין סבורה היא שאינה מתחרטת וגם היא יודעת בעצמה שאין לה שום פתח דנדרה נדר על כל צד ואדעתא דכולהו פתחים נדרה והילכך מצי לקלקולא בהאי. ולרבי אלעזר נמי דאיכא למיטעי נמי בנדר שאינו צריך חקירת חכם שיש כמה שאינן יודעין שיש מפירין בלא חרטה וכאותה ששנינו יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין.

מתני': המוציא את אשתו משום אילונית:    פירוש שהוציאה בגט. ותדע לך מדקאמר רבי יהודה לא יחזור כי היכי דלא מצי לקלקלה ואי לא בגט הא קלקולה עמה. ואם תאמר וכיון שנמצאת אילונית אמאי צריכה והא אילונית אינה אשה ומקח טעות גמור הוא וכדתנן ביבמות פרק קמא [ב, א] וכולן שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות, ואילו היתה צריכה גט ואפילו מדרבנן צרתה אסורה וחולצת ולא מתיבמת דכצרת עורה דמיא, ויש לומר דהכא לאו כאילונית גמורה אלא בשנולדו בה קצת סימני אילונית. ותדע לך מדתנן נשאת לאחר והיו לה בנים ואי אילונית גמורה היא דוכרנותא דלא ילדה והיינו דתניא בתוספתא רבי שמעון אומר נותן לה כתובה בחזקת שהיא כשרה.

ואם תאמר אם כן לא יוציא בלא כתובה יש לומר שהיא מסופקת אם נשאת נשואין גמורין אם לאו אף היא אינה יכולה לתבוע כתובתה אבל כשנשאת לאחר וילדה איגלי מילתא דכתובה אית לה אלא דאמרינן לה שתיקותיך יפה מדיבוריך [בנדפס: ותמה אני על מה שפירש רש"י ז"ל משום אילונית ושלא הכיר בה כשנשאה ומכל מקום צריכא גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין על כרחה, ואם כן אין לך אילונית שיוצאה בלא גט ותיקשי לך ההיא דיבמות].

אמרין לה שתיקותיך יפה מדיבוריך:    ומיהו אי שתקא איהי אנן נמי שתקינן ואי קשיא לך הא דאמרינן ביבמות בשילהי פרק הבא על יבמתו נשאת לרביעי והיו לה בנים מהו דליתבעה לשלישי, אמרינן לה שתיקותיך יפה מדיבוריך, ואקשינן ואי איהי שתקא אנן נמי מי שתקינן. הרב אלפאסי תירץ דהכא נמי היינו טעמא דאמרינן השתא הוא דבריאת וכדאמרינן התם.

וליתה, דעקרות לעתים מתרפאות אבל אילונית אינה מתרפאת לעולם. אלא הכא היינו טעמא משום דכיון דאמרינן לא יחזיר אף הוא נותן גט גמור וכדאיתא בירושלמי, והא דאמרינן אמר לה שתיקותיך יפה מדיבורך בתביעת הכתובה קאמר כלומר על דעת שהנתבע ממני הכתובה לא גרשתיך, וכן פירש הר"א אבן בית דין ז"ל והר"ז הלוי ז"ל. אבל התם דלא תקנו לומר לו שלא יחזיר קא מקשינן אי איהי שתקא אנן היכי שתקינן דהא גט בטל ובניה ממזרין. ובתוספות גם כן פירשו שם באותה שביבמות דלאו למימרא דאנן לא שתקינן וגיטה בטל קאמר אלא לענין לעז קאמר, כלומר אנן מי שתקינא דאם איתא דמשתקינן לה אנן נמי הוה לן לתקוני שלא יחזיר כדי שלא יוכל לקלקלה בלעז. וביבמות כתבתי ענין אחר.

גמרא: דרבי יהודה אדרבי יהודה קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא:    הא אתי כלישנא קמא, דאי ללישנא בתרא לא קשיא לרבנן דבשם רע או נדר איכא פריצות באילונית ליכא. ומכאן נראה דהילכתא כלישנא קמא דסוגיין כוותיה, ועל זה סמך הרב אלפאסי ז"ל לפסוק כלישנא קמא.

דף מז עמוד א[עריכה]

מתני'. הכי גרס רש"י זצ"ל: המוכר את שדהו לנכרי לוקח ומביא ביכורים:    פירש מחייבין את המוכר ליקח ולהביא. ואינו מחוור, מדאמרינן בגמרא מפני תקון העולם אין הא מדאורייתא לא, אלמא יש קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר. ואם איתא מאי קושיא לעולם אין קנין ומכל מקום לחייב את המוכר ליקח ולהביא הא ודאי לאו דאורייתא אלא מפני תקון העולם, אלא הכי גרסינן לוקח מביא ביכורים, ורבנו חננאל ז"ל גריס וחזר ישראל ולקחה ממנו לוקח מביא בכורים והכל עולה לענין אחד, וכן היא שנויה בתלמוד ירושלמי.

גמרא: אבל יש קנין לנכרי בארץ ישראל לחפור בה שיחין ומערות:    כלומר שאינה כקנין פירות לבד שאינו יכול לחפור בה בורות שיחין ומערות, ואף הלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג שאינו יכול לקלקלה ולחפור בה, אלא כקנין הגוף דמי ויכול לחפור בה וכאותה שאמרו בירושלמי דפירקין קנה שדה ביובל רבי איליא אומר קנה קרקע רבי אבא בר ממל אמר לא קנה קרקע מותיב רבי אבא בר ממל לרבי אילא על דעתך דתימר קנה קרקע ויחפור בה בורות שיחים ומערות אמר לה התורה [בנדפס: אמרה] ושב לאחוזתו בעיא.

דף מז עמוד ב[עריכה]

טבל וחולין מעורבבין זה בזה:    פירש רש"י ז"ל אין לך כל חטה וחטה שאין מחציתה טבל ומחציתה חולין ואם בא לתרום לעשר מיניה וביה מעשר משלם ונמצא מעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו ואם בא לעשר עליו ממקום אחר מעשר כנגד מחציתו. והקשו עליו בתוספות דאם כן מאי קאמרינן לקמן [מח, א] אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דאמר רבי אסא אמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל, ולא משכחת לה דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון, ואם כדברי רש"י ז"ל אפילו לרבי יוחנן דאית ליה אין ברירה ולקוחת הוו ומחזירין ביובל מכל מקום חלק ירושתו יש לו בהן ומביא חלקו ואף לפי שהשאר הוו חולין הרי [בנדפס: הוא] יכול להקדיש וכדאיצטרכינן למימר לריש לקיש במוכר שדהו לפירות כדאיתא בפרק המוכר את הספינה.

וכי תימא דהכא הכי קאמר לא משכחת דמייתי בכורים כהלכתן בלא הקדש, הא ליתא, דאם כן הוה ליה לפרושי הכין בהדיא ולא לימא לא משכחת דמייתי ביכורים דמשמע דלא משכחת דמייתי בכורים כלל, אלא שמע מינה דלמאן דאמר אין ברירה ולקוחות הן לא חשבינן לה במה שהגיע לחלקו עכשיו כיורש כלל לא בכולו ולא במחציתו.

והכין נמי מוכח בבכורות בפרק יש בכור לנחלה [מח, ב] גמרא מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים. ולפיכך פירשו בתוספות טבל וחולין מעורבין זה בזה, דלא הוברר חלקו של ישראל כלל ושמא הגיע לו כל חלקו של נכרי או מחציתו או פחות או יותר ולפיכך למאן דאמר אין ברירה ולקוחות הוו ומחזירין זה לזה ביובל וקבר נמי קנין פירות לאו כקנין הגוף לא משכחת דמייתי ביכורים כלל מדאורייתא אלא חד בר חד עד יהושע והכא נמי לית ליה תקנה לתקוני מיניה וביה דדילמא מה שיפריש הוא מחלקו של נכרי ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב וממקום אחר לא יוכל להפריש דדילמא כל מה שהגיע לו הוי מחלקו של נכרי ונמצא מפריש מן החיוב על הפטור.

מיהו אין לו תקנה עד שיפריש עליו ממקום אחר ואיהו מתוקן ממה נפשך אבל המעשרות מקולקלין ואותן המעשרות יש להן כמו כן תקנה שיפרש עליהן ממקום אחר אבל יצטרך ליתנן לכהן וכן יעשה עד שלא ישאר כי אם מעט.

ולביתך מלמד שאדם מביא בכורים מאשתו וקורא:    ואם תאמר והלא אכילת פירות נכסי מלוג לאו דאורייתא אלא דרבנן ואתיא קרא לחיובי קריאה בתקנתא דרבנן. ויש לומר דהכי אתא קרא לאשמועינן שאם תקנה אשה פירות נכסיה לבעלה שיהא הבעל מביא וקורא ודברה תורה בהן לפי שרגילות הנשים לתת פירות נכסיהן לבעליהן, ויש אומרים שהתנו מתחלה שיאכל הוא פירות נכסי מלוג שלה וזהו מהר [בנדפס: ומתן] הכתוב בתורה, וכמו שאמרו במדרש מהר פירא ומתן פראפורנין והוא נכסי מלוג.

מתה אין לא מתה לא:    ואיכא למידק דהא משמע דהאי ברייתא פליגא אההיא דלוביתך, ואם כן לימא רבי יוחנן אנא דאמרי כאידך תנא דולביתך. ונראה לי דאין הכי נמי אלא שלא רצה רבי יוחנן להעמיד דבריו בתנאי [בנדפס: כתנאי] וריש לקיש נמי כי אקשינן ליה מהנך מתנייתא לא אמר אנא דאמרי כתנא דמתה אשתו דלא בעי חד מינייהו לאוקמי מימריה בתנאי [כתנאי].

ובתוספות תירצו דהכי קא מקשה מתה אין לא מתה לא ומינה דברייתא דלביתך במתה דוקא, ואם תאמר אם כן מאי קא אתא קרא דולביתך לאשמועינן, יש לומר דההיא בשמתה לאחר קצירה ותחלת הבאה וקא משמע לן חדושא דאף על גב דקצירה ותחלת הבאה לא כדאי [בנדפס: נראו] לקריאה אפילו הכי מביא וקורא. ואינו מחוור בעיני, דהיאך אפשר לומר כן והא רבי שמעון בן לקיש עצמו אמר לעיל דולביתך חדוש הוא וכדקאמר שאני התם דכתיב ולביתך אלמא התם קנין פירות הוא אלא שחדש בו הכתוב ועשאו כקנין הגוף ואי מתה קנין הגוף אית ליה בגוה, וכי תימא משום דבשעת קצירה ותחלת הבאה לא היה לו בהקנין הגוף אלא קנין פירות אם כן מאי קא מקשה הכא מינה לרבי יוחנן מתה אין לא מתה לא דמשמע דמתה לבסוף חשיב כקנין הגוף, והא איהו הוא דמודה בה לעיל דהא אינו אלא כקנין פירות. והראשון נראה לי עיקר.

דף מח עמוד א[עריכה]

וצריכא דאי איתמר בההיא וכו':    וקשיא לי דהא איפליגו נמי בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו ומכרן הבן בחיי אביו ומת כדאיתא בבבא בתרא פרק נוחלין [קלו, א] ומאי צריכותא דההיא, ויש לומר דההיא נמי צריכא דאי איתמר בהני, בהני אמר רבי יוחנן משום דכתיב ולביתך לגלי לן רחמנא גבי ביכורים דקנין פירות כקנין הגוף. אבל בההיא מודה ליה לריש לקיש צריכא. ואי איתמר בההיא, בההיא קאמר רבי שמעון בן לקיש אבל בבכורים מודה ליה לרבי יוחנן צריכא. כך נראה לי, אלא שאני תמה למה לא הביאוה [בנדפס: כאן] שהיה להם להביאה ולתרצה.

הקונה שני אילנות בתוך של חברו מביא ואינו קורא הא שלשה מביא וקורא:    אלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי. ומיהו שנים אינו קורא ואף על פי שיש לו להעמידם שם כל ימי העץ, משום דגרע קונה שני אילנות מקונה שדה לפירות דהתם קונה גוף השדה מיהא לפירות, והכא גוף האילן הוא שקנה וקרקע אינו אלא כשאול לו לימי העץ ואין זה אלא כקונה פירות מן השוק.

אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש:    ואיכא למידק אנן דקיימא לן דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וקיימא לן נמי כשמואל דאמר האחין שחלקו לקוחות הן וכדאיתא בריש פרק המוכר את הבית אם כן היאך נמצא ידינו בבית המדרש. תירץ רבינו תם ז"ל דאנן לא קיימא לן כריש לקיש בבכורים משום דגלי בהו קרא דולביתך, ואף על גב דאמר רבא קרא מתניתא מסייעא ליה לריש לקיש, לאו למימרא דסבירא ליה כותיה אלא דלכאורה מסייעי ליה. ויש לנו כיוצא בה בפרק הזהב בפלוגתא דמשיכה קונה ומעות קונות דאמר רבא התם, קרא ומתניתא מסייעי ליה לריש לקיש ואפילו הכי קיימא לן כרבי יוחנן דאמר מעות קונות דבר תורה.

ואינו מחוור, דהא בבבא מציעא פרק השואל [צו, א] מביא ראיה מההיא דבכורים לענין שאלה בבעלים ואם איתא מאי ראיה הא טעמא דבכורים משום דגלי בהו קרא ולא ילפינן מינייהו למילי אחריני. ובתוספות תירצו דאנן אף על גב דקיימא לן דאין ברירה והאחין שחלקו לקוחות הן אפילו הכי לא סבירא לן כרבי יוחנן דאמר מחזירין זה לזה ביובל ואין לך בכל הני דאמרי אין ברירה שסוברין שיחזירו זה לזה ביובל. וטעמא דכתחלתה של ארץ ישראל שחלקו שאין מחזירין זה לזה אף על גב דירושה היא להם מאבותיהם. ועוד דבנות צלפחד יוכיחו שנטלו חלק בכורה בנכסי חפר ואיפילו הכי לא החזירו ביובל והילכך קיימא לן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וקייימא לן דאין ברירה והאחין שחלקו לקוחות הן ומיהו אין מחזירין ביובל, ולפיכך מביאין בכורין וקורין ואינן כלקוחות אלא למה שאמרו אין להם דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים זה על זה.

והא דאיפליגו רב ושמואל בבבא בתרא בשילהי בית כור [כז, א] בשלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה מחלוקות ושמואל אמר ויתר וקא מפרש טעמא רב אמר בטלה מחלוקות יורשין הוי ושמואל אמר ויתר לקוחות הן וכלוקח שלא באחריות דמו, ואפסיקא הלכתא התם בהדיא דבטלה מחלקות כרב, יש לומר דהתם פסקינן כרב דבטלה מחלוקת ולא מטעמיה אלא משום דאומדן דעתא הוא שלא על מנת כן חלקו.

דף מח עמוד ב[עריכה]

אמר אביי נקטינן בעל בנכסי אשתו בעי הרשאה ואי איכא פירא אארעא מגו דמשתעי דינא אפירי משתעי דינא אארעא:    מסתברא מדאתי לה בטעמא דמגו משמע דמדין [מדין] ההוא דינא אחרינא דאיתמר בכתובות פרק מי שהיא נשוי [צד, א] נגעו בה דאמרינן התם הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד וקם חד מינייהו בהדיה לדינא לאו מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה קא עביד והכא נמי כיון דאית ליה פירי בהאי ארעא הרי הוא כשותף ויכול הוא לידון על הכל, ודוקא בדאיתה במתא אבל ליתה במתא מצית אמרה אי הוינא התם הוה טעיננא טפי כדאמרינן גבי תרי אחי ותרי שותפין ואין דאין איהו על הכל בדליתה במתא אי נמי בדאיתה ועמדה ומיחת שלא ידון בעלה עם בעל דינה, אם נתחייב בדין מה שעשה בגופה של קרקע לא עשה ולא כלום אבל לגבי הפירות שהם שלו מה שעשה עשוי.

ואי קשיא לך ואפילו לגבי פירות כל זמן שהיא מוחה היאך הוא יכול לדון עליהם ואפילו לא מיחת היאך הוא יכול לדון ולחייב לה והלא בעל שמכר בנכסי מלוג לא עשה ולא כלום לא משום רווח ביתא כדאמרינן בכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים [פ, ב] ובמה שאין ממכרו היאך דיננו דין שאם אתה אומר כן אף הוא יכול להפסיד את הפירות וכלל גדול אמרו במקום שחב לאחרים אינו נאמן. ונראה ל דהכי נמי היכא שנתחייב בהודאת פיו יכולה היא לבטל שהוא אינו יכול לחוב לה במה שיש לה בו זכות אבל הכא במאי עסקינן בשנתחייב בעדים, והיכא דליכא פירא בארעא ואינו יכול אלא בהרשאה ואפילו על פי עדים משום דלאו בעל דברים בגופו של קרקע ואינו אלא כאחר ואין מקבלים עדים בפניו אלא דוקא בפני אשתו ואם קבלו בפניו הרי זה כאילו קבלום שלא בפני בעל דין אלא אם כן בא בהרשאה, אבל היכא דאיכא פירא בארעא הוה ליה כשותף ומקבלים עדים בפניו דהרי הוא כבעל דבר בכל עד שתמחה היא ואי ליתיה במתא יכולה היא לבטל הדין ולומר לו לאו בעל דברים דידי את ואי הוינא התם הוה טעיננא טפי.

ומסתברא דאפילו בנכסי צאן ברזל גם כן כיון שהוא משועבד לה יכולה היא לומר כלי אני נוטלת משום שבח בית אביה כדאיתא ביבמות פרק אלמנה [סו, א] ואם הוא הודה לבעל דינו שאותו כקרקע גזול הוא ביד אשתו וביד מורישיה אין הודאתו כלום כיון שהוא אינו יכול להפסידו ממנה ולהפקיעו ממנה על ידי מכר, וכדאמרינן התם מכרו שניהן לפרנסה כלומר בשלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה זה היה מעשה לפני רבי עקיבא ורבן שמעון בן גמליאל ואמרו הבעל מוציא מיד הלקוחות כלומר אפילו הבעל וכל שכן היא מפני שהמכר בטל מעתה וכיון שכן אינו יכול להפסידו ולהוציאו מידי שעבודה על ידי הודאתו בבית דין אלא שהוא ודאי יכול לדון עליו בבית דין ואם נתחייב בו כעדים מה שעשה עשוי דבעל דברים הוא בו. כן נראה לי.



  1. ^ נראה להמעתיק דלא גרסינן דשמעת ליה אלא אימר דאמר רבי יצחק