מהרש"ל על הש"ס/גיטין/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לב עמוד א[עריכה]

גמ' דמדאורייתא בטל גיטא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ולא שנא כו' באנפנא כו' וחתמי הד"א:


דף לב עמוד ב[עריכה]

גמ' הלכתא כוותיה דרבי יוחנן דאמר חוזרת כו'. נ"ב פי' מאחר דחוזרת אף ע"פ שכבר קבלה הקדושין אלמא דאתי דבור ומבטל הקדושין מעיקרא וכאילו לא היו קדושין מעולם הכי נמי לימא גבי גט ודו"ק:

תוס' בד"ה התם כו' אין ראיה כדפירשנו בפרק ב' כו'. נ"ב דהתם איירי שחתמו שלא מדעתו כו':

תוס' בד"ה וחזר ר' כו' דמי טפי כו'. נ"ב ממה שנדמה למבטל בב"ד דלמא אלים ביטולא דבפני ב"ד דלא אמרינן מה כח ב"ד יפה שהרי על כרחך אלים ביטול בפני ב"ד שהרי שלא בפני בית דין כגון בפני אחד לרב נחמן או בפני שנים לרב ששת מודה ר' כו' כדלעיל ודו"ק:


דף לד עמוד א[עריכה]

תוס' בד"ה יתומין כו' דאמרי' זכרים יאכלו כו' כצ"ל. ונ"ב פי' לאפוקי כולן בנות אין כאן תקנה דשמא ימצא העובר זכר ויטול הכל והוא פוסל ואינו מאכיל וק"ל:

בד"ה ב"ד מעמידין כו' ועוד ה"מ שיש שדות כו'. נ"ב פי' ולא שיסלק בממון על ידי גוד או אגוד וק"ל:

בא"ד בתחלה כשתלקו השנים בלעדיו כו' כצ"ל:

בד"ה התם כו' אף ע"ג דרבי גופיה לא מפליג כו'. נ"ב הכי פי' אע"ג דלא מצינו בשום דוכתא שרבי מחלק בין ממון לאיסור לענין מה כח ב"ד יפה וא"כ נימא מאחר שחזר בו גבי שומת ב"ד ה"ה חזר נמי גבי בטלו כו' מ"מ רב נחמן מפליג אליבא דרבי וס"ל דאפי' רבי חזר בו בממונא לומר דאמרינן א"כ מה כח ב"ד יפה אפילו היכא שטעו מ"מ באיסורא לא אמרי' הכי ומש"ה שפיר פסק הלכה כרבי ויש רוצים להגיה במקום רבי רב נחמן וה"ק ואע"ג דרב נחמן גופיה לא מפליג בין איסורא לממונא ופי' כמו שפוסק באיסורא הלכה כרבי דלא אמרי' מה כח בית דין יפה ה"נ לא אמרי' בממונא שטעו מה כח בית דין יפה והיינו שפסק שם כחכמים וכמ"ש התוס' לקמן מ"מ רב נחמן אליבא דרבי מפליג וס"ל אף ע"פ שחזר בו בדיני ממון ואומר מה כח בית דין יפה אפילו במקום שטעו מ"מ באיסורא לא חזר והני דלעיל לא ס"ל כוותיה ואומרים ששוים הם ולא נהירא כלל חדא דאם כן ידעו הסוגיא שפסק התם כחכמים והיינו משום דטעו אם כן כל הסוגיא שמביאין אחר ועוד י"ל כו' לא הוה צריך הלא כבר ידעי כל החלוקים אלא שבתחלה בא לומר שאף רב נחמן ם"ל כרבי גבי ביטול אפילו אחר שחזר בו גבי שומת הדיינים מ"מ גבי ביטול לא חזר בו ובי"ל השני ס"ל דרבי שפיר חזר בו אלא שהוא פסק כחכמים וכרבי קודם שחזר בו ודי בכך וכל האריכות שכתבו אח"כ מסוגיא דכתובות כולו יתור הוא ועוד מאחר שרב נחמן לא ס"ל לחלק בין ממונא שטעה לאיסורא מנא ליה שר' מפליג ביניהם שמא כשחזר בו בממונא שטעו חזר נמי מאיסורא גבי ביטלו ועוד מנ"ל דרב נחמן לא מפליג בין איסורא לממונא שמא אף הוא מפליג וס"ל דאיסורא עדיף טפי מממונא אפי' אי הוה אמרינן אף בממונא שטעו מה כח בית דין יפה מ"מ באיסורא לא הוה אמרינן ומש"ה כשחזר בו רבי בממונא לומר מה כח ב"ד יפה באיסורא לא הדר אלא שרב נחמן ס"ל דאף בממונא שטעו לא אמרי' כח ב"ד כחכמים ולפי מה שפירשתי הכל מתיישב שפיר גם ריהטא דלישנא למעיין בו לא יתחוור אלא לפי מה שפירשתי. (עיין במהרש"א):


דף לד עמוד ב[עריכה]

רש"י בד"ה וגובה כו' לא הות הדרה כו' כצ"ל:


דף לה עמוד א[עריכה]

גמ' אדרה בב"ד כו'. נ"ב פי' או אדרה או אשבעה קאמר כן פירש הרא"ש והר"ן ועיקר:

תוס' בד"ה לא היו כו' דשבועת שוא איכא כו'. נ"ב פירוש אף שפטור מלאו דשבועת בטוי מ"מ לאו דלא תשא את שם ה' אלהיך לשוא אינו פטור ואף לוקין עליו וכ"כ הסמ"ג להדיא וא"כ ממילא בשוגג נמי איכא עונש כמו שאר שוגגין שצריכין כפרה על זה אומר לקמן דלא דמי דנהי דאיכא עונש דשבועות שוא על המזיד אבל בשוגג פטור לגמרי כו'. (עיין במהרש"א):

בד"ה לא שנו כו' כדפירש הקונטרס בעצמו כו'. נ"ב שהרי שבועת אלמנה אינה מן התורה אלא שבועה מדרבנן ככל הבא ליפרע מנכסי יתומים כו' וק"ל ומה שפרש"י דבב"ד הוי שבועת התורה ה"ק שבועה שמשביעין בב"ד נקרא שבועת התורה:

בא"ד בין דאורייתא לדרבנן הס"ד ואח"כ הכל גליון עד סה"ד:

בד"ה ונודרת כו' להחזיק דבריו ודוקא שבועת הבאי כו' לא ינקה אבל נדרי הבאי ואפי' לא אמר כו' שרי בנדר ואין חילוק בין כל פירות ובין חד פירא כו' כצ"ל. ונ"ב פי' באותו פירא שנדר בו שהרי אין דעתו כו':

בא"ד וא"ת כו' צ"ל ואתא רב אחא ושבשיה כו'. ונ"ב פי' השיאו לדבר:

בא"ד ושרקיה טינא כו'. נ"ב פי' שלא יכול ללבוש בגדים שהוא הנאת העולם והביאו לרב חסדא שיתיר לו נדרו:


דף לה עמוד ב[עריכה]

תוס' בד"ה אבל נשאת כו' קודם שיאמר קיים ליכי כו'. נ"ב א"נ שמא ישאל אחר כך על הקיום ואח"כ יפר לה אשר"י:

בד"ה ליחוש כו' וי"ל דבדיעבד כו'. נ"ב ואין להקשות א"כ דלמא משום הא פריך דוקא לרב הונא ולא אמתני' דאיכא למימר שלא יכול להפר בלא יתומין כלל אפי' דיעבד אבל לרב הונא דאמר בעל יכול להפר דיעבד קשה דמש"ה כתבו התום' ותדע כו' כלומר בלא רב הונא ידעינן ודו"ק:

בסה"ד מפני בושה ליכא. נ"ב ור"ת פירש דלא אמרו אין מתירין אלא בנדר שנדר מחמת טובה שעשה לו מי שנדר לו דומיא דמשה דנתן לו יתרו את צפורה בתו מחמת נדרו וכן צדקיהו שהיה מסור ביד נבוכדנצר להריגה וניצל ממנו מחמת נדרו אבל מי שנדר מדעתו שלא קבל טובה ממנו מתירין שלא בפניו וכן מוכיח בסוטה פרק אלו נאמרין דקאמר ליה יוסף לפרעה אבי השביעני לאמר ואמר לו פרעה אתשיל אשבועתך אלמא יכול היה להתירו שלא בפני יעקב. ונ"ב נ"ל שזה חסר מן התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן כולן הביאוהו ובתוס' דנדרים כתוב שר"ת כך פירש בגיטין:

בד"ה קסבר כו' ידור הנאה ור' יהושע כו'. נ"ב פי' ידור שלא יחזירנה לעולם דשמא משום ערמה מגרש לה שתגבה כתובתה מן הקדש ויחזירנה:


דף לו עמוד ב[עריכה]

גמ' השרים והזקנים יחרס כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה וגו' כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה יחרם כל רכושו כצ"ל. :


דף לז עמוד א[עריכה]

רש"י בד"ה אלא על כו' כדקתני לקמיה. נ"ב סוף פ' כל הגט דף ל"א:

תוס' בד"ה אלא מעתה כו' ויש לו משכון בידו כו'. נ"ב לאו דוקא אלא כלומר פקדון יש לו משלו בידו או שבא כלי משלו בידו בשכירות וק"ל. (עיין במהרש"א):

בד"ה שאני משכון כו'. קני לגמרי כו'. נ"ב פי' במה קני לגמרי הלא אינה שלו אלא שחייב באחריות ולכן כתב הלא אפי' במקבל פקדון חשוב כשלו מאחר שקיבל עליו אחריות וק"ל:


דף לז עמוד ב[עריכה]

בא"ד דלא חשיב מצוי ביד ישראל כו'. נ"ב ומ"מ משום האי טעמא לחודא דאינו מצוי אינו פוטרו מבל יראה מאחר שהוא שלו ממש אי לאו דאפקעה עובד כוכבים בשיעבודיה אי הוה קניה נמי מישראל ודו"ק:

בא"ד אלא כשומר שכר כו'. נ"ב פירוש דוקא בשלא בשעת הלואתו ודו"ק:


דף לח עמוד א[עריכה]

רש"י בד"ה טיהרו כו' את ארץ סיחון כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואינהו סבור כו' וסברי כרבא דלעיל כו'. נ"ב ואין להקשות א"כ איך שלחו ליה את אפילו כרבנן סבירא לך אנן לשם אמהתא פרקינן לה הא הוי שלהן אליבא דרבנן ואין מסתבר שהיו באים ליתן לו במתנה כדלקמן ולא קשה מידי כי הם סוברים כרשב"ג ואינה שלהם ולא הוי שולחים לו כך אלא שלא יסבור שפדאוה לשום בת חורין ואז אסור לו להשתעבד בה על כן שלחו שפדאוה לשם עבדות ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה המפקיר עבדו כו' לימא ליה באפי תרי כו'. נ"ב לאו דוקא אלא נקטי התוס' לישנא דקדושין שהקשה המקשן ואם תתרץ שגופו קנוי לו מ"מ איכא להקשות יפקירנו כמ"ש התוס' ודו"ק:

בד"ה כל המשחרר כו' דכופין את רבו כו'. נ"ב פי' שהזכר מצווה על פריה ורביה וק"ל:


דף לח עמוד ב[עריכה]

גמ' שלא הקדיש אלא דמיו כו'. נ"ב הכא לא שייך לומר דאמר לדמי א"כ מהו שלא הקדיש אלא דמיו פשיטא דהא להדיא לדמי קאמר:

רש"י בד"ה אך כל צ"ל מאדם אך כל כו':


דף לט עמוד א[עריכה]

גמ' אין אדם מוציא דבריו לבטלה כו'. נ"ב ולעיל לא שייך לשנויי דאתי' כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה דא"כ לא הוי אלא קדוש לדמיו והוי הדרא קושיא לדוכתא א"כ גזברים מאי עבידתיהו כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה אלמה כו' מרבנן ואבא שאול דאיהו מוקי כו' כצ"ל. נ"ב אבל רבי אבא דפריך לעולא לא בעי לאוקמי רבי יוחנן כתנאי אלא כדברי הכל רק סתמא דתלמודא דמקשה לאמימר ולא אקשה לשמואל משום דאתיא כתנאי:


דף לט עמוד ב[עריכה]

תוס' בד"ה משום כו' דאתקין מיומא כו' כצ"ל:


דף מ עמוד א[עריכה]

גמ' והלכתא כרבינא ההוא עבדא כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א:

שם כן יעשה לו גמולו כו' כצ"ל. רש"י בד"ה כל כך כו' מקודשת שטר כו' הד"א:

בד"ה ר"מ סבר כו' והתקדשי בו שמניח תפילין בפני רבו כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה דיסקרתא קריה כצ"ל. ונ"ב פירוש אין זה שם העיר אלא לשון עיר וקריא הוא:

תוס' בד"ה משום דהוה כו' אבל הכא למ"ד כו'. נ"ב פי' לא שייך הכא לומר לשופרא דקניינא עבדינן בכליו של קונה דהא למ"ד בכליו של מקנה לא ס"ל כלל דמהני בכליו של קונה ודו"ק:


דף מ עמוד ב[עריכה]

גמ' לפלוני נתונה לפלוני כו' בשטר תנו רבנן האומר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הודאת כו' מי אוכל פירות כו'. נ"ב והוי כאילו אמר לא שנו שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי והנותן אוכל הפירות אלא באבא אבל לא בברא כו' ודו"ק ולישנא מי אוכל פירות ה"ק כמאן אמרו שהודאת המקבל הודאה והנותן אוכל פירות כו' ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה הקדש כו' מידי שיעבוד דניזק כו'. נ"ב ותימה הוא הלא לרבי ישמעאל יכול לסלקו בזוזי דאמר יושם השור בב"ד דהוה כב"ח דמסלק בזוזי וכן פירשו התוס' להדיא ועוד הלא פירשו התוס' להדיא לשם דהקדישו מוקדש איירי דוקא בבעל מום שאינו ראוי למזבח אי נמי בשור תם וכגון שהקדישו לבדק הבית וכדאמרינן בעלמא המקדיש תמימים לבדק הבית מה שעשה עשוי אבל הקדיש שור תם הראוי למזבח מפקיע והיינו ממש איפכא מהכא וצ"ל דבודאי התוס' דהכא ס"ל דלרבי ישמעאל לא יכול לסלקו בזוזי דהא פריך לשם מאי בינייהו כו' ומשני כו' ולא אמר דיכול לסלקו בזוזי איכא בינייהו אף שהתוס' פירשו לשם דהוי מצי למימר אלא דחדא מנייהו נקט התוס' דהכא לא ס"ל הכי ומשום הכי כתבו דאיירי אפי' בהקדישו למזבח ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בא"ד דאלמוה רבנן כו'. נ"ב פי' לענין שאין הקונם חל על מעשה ידיה עד אחר מיתה או עד אחר גירושין דאז הוא חל למפרע מכח דינא דקונם מפקיע מידי שיעבוד וק"ל:


דף מא עמוד א[עריכה]

רש"י במתני' ד"ה מי שחציו עבד וחציו בן חורין כגון שהיו שני אחין או שני שותפין ושחרר אחד את חלקו בפי' של מסכת עדיות והיינו כדלקמן:

תוס' בד"ה הקדש כו' לסלקה בזוזי דהדין עמה כו'. נ"ב פי' שהאי אצטלא הוא מהשום שהכניסה לו וא"כ הדין עמה שאם תרצה לוקחת את שלה ולומר שלי אני נוטל אף שהוא ביוקר נותנין לה ואם אינה רוצה בכך יתנו לה דבר השוה ולא כפי מה ששמאתה בכתובתה שהוסיפו עליו בשומא שליש או יותר וק"ל:

בד"ה אשה אינה וכו' כרבנן דאמרי הכא כו'. נ"ב אינו כן בירושלמי אלא הכי הוא נוסחו במאי פליגי כשמכרו לעולם או לשעה אי תימא כשמכרו לעולם פליגי אבל לשעה ד"ה מכורים ואי תימא כשמכרו לשעה פליגי אבל לא מכרו לשעה דברי הכל אינן מכורים נשמעיניה מן הדא העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו ומכרו הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו רבן שמעון בן גמליאל אומר אינה מכורה שלא עלתה על דעתו שתהא אשה מחזרת על ב"ד אמרינן אתיא דרבי אליעזר כרבנן ור"י כרבן שמעון בן גמליאל הוי כו' וכן הביאו הרי"ף וכן הרא"ש בפרק אלמנה לכ"ג וכן הרשב"א ועיקר ודעת המפרשים ז"ל שלא הביאו רי"ף ז"ל כאן אלא ללמוד ממנו דפלוגתייהו דרבנן ורבן שמעון בן גמליאל הכא כשמכרה לאותו שדה שעשה אפותיקי הוא וסתם הירושלמי כמו שהוא שם אבל מה שאמרו בו אבל אי לא מכרו לשעה ד"ה אינן מכורין אינו ענין לכאן כלל אלא במוכר נכסי צאן ברזל אבל בעושה שדהו אפותיקי אפילו מכרן לעולם מכורין אלא אם כן לא ימצא ב"ח שאר נכסים דבכה"ג גובה מהם אבל הרמב"ם ז"ל כתבה לזו בפי"ח מהלכות מלוה ולוה וע"כ מפרש הירושלמי שלכך אמרו שאף על פי שאם יש שם נכסים בני חורין גובה מהן אף על פי כן יפה כח דאפותיקי בשני דברים האחד שאם מכר לוה שאר נכסים אחרי שמכר זה מלוה טורף זו של אפותיקי וכן פי' רבינו אפרים ז"ל וזהו שאמר בירושלמי והלוקח יחוש לעצמו דמשמע שיותר יש לו לחוש ללוקח בשביל האפותיקי משאר מלוה ועל דרך זה גם כן כשמכרו מכר עולם אינו מכור לפי שהיה לו לפרש שהוא משועבד באפותיקי כדי שאם ימכור שאר נכסים שיגבה ב"ח מזו ולפיכך אינה מכורה כלל אלא אא"כ מכרה בפירוש עד זמן גביית החוב בלבד והראב"ד ז"ל כתב עליו לא הבין ולא הבחין דרך הירושלמי אשר מצא על זו המימרא ר"ן:


דף מא עמוד ב[עריכה]

גמ' תיובתא בשטר הוא דפליגי כו' ונמחק נימא. ונ"ב נ"ל דל"ג ומ"ה פרש"י הדר פריך ודו"ק:

תוס' בד"ה לא תוהו כו' וכן משמע קצת בירושלמי כו'. נ"ב פי' דעבד לא מחייב אפריה ורביה אבל מה ששייך בעבד לב"ה לא תוהו בראה כו' איתא לשם בהדיא דמחייב עבד אפריה ורביה ודו"ק:


דף מב עמוד א[עריכה]

גמ' חצי והא מדקתני כו' מריבויא שבהן טעמא דאמר הכי הא כו' ליורשיו ואמאי ה"נ כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בעבד של כו' חלקו כמו כו'. נ"ב פי' ר"א איירי במוכר עבדו ע"מ שישמשנו ל' יום כדלקמן ודו"ק:

בא"ד חצי עבד וחצי בן חורין. נ"ב ואין להקשות איך אשכחן חצי עבד כו' מאחר דבשותפים ל"ל לפי הס"ד דהשתא שאינו יכול לשחרר חלקו י"ל דסבר כר' דיכול לשחרר חצי מתחלה וק"ל:

בא"ד אין יוצאין בראשי אברים כו'. נ"ב פי' אליבא דר"א וק"ל:

בא"ד וא"ת והא אמימר גופי' כו'. רב פי' דמתחלה היינו מבינים דאדרבה דוקא חצי עבד אינו יוצא בשן ועין והוא הדין שלא יכול לשחרר מאחר שאינו מיוחד לו כולו שהרי חציו השני נסתלק ממנו לגמרי בגוף ופירות אבל מפקיר עבדו הרי עדיין הגוף שלו שהרי בכל איסור עבדות לא נסתלק ממנו אבל השתא דאמרינן דלא ממעטינן מעבדו המיוחד לו אלא היכא שאינו שלו בגוף ופירות ומשום הכי למשנה אחרונה חצי עבד וחצי בן חורין אינו יוצא בשן ועין מאחר שאין לו עליו פירות אלא שם עבדות א"כ קשה הא דאמימר כו' וק"ל. אבל הא קשה לי למה הקשו התוס' מאמימר תיפוק ליה מיניה וביה למשנה אחרונה איך כופין אותו לשחרר כולו הלא כבר אין עליו פירות ואינו יכול לשחררו כמו שאינו יוצא בשן ועין וראיתי למפרש אחד שכתב כמו שמתורץ הא דאמימר מאחר שאין עליו ממון אלא איסור יכול לשחררו בשטר ואינו דומה לשן ועין דדוקא בתחלת הקושיא שהקשו התוס' משני שותפין דהוי נמי ממון ואיסורא א"כ אין חילוק בשטר לשן ועין וק"ל (עיין במהרש"א). וליתא לדבריו כלל חדא מאחר שתירצו התוס' דחצי עבד וחצי בן חורין דהתם אתא למשנה אחרונה תקשה מיניה וביה איך יכול להיות מיושב למשנה אחרונה הלא א"א לשחררו לכן נראה דלא קשה מידי דמי הפקיעו ממנו מעשה ידיו החכמים הם הפקיעו והם תקנו שישחררו ואי לאו תקנתא דישחררו אשתכח דשפיר חצי הגוף שלו והם עשו שיפקיע הכל ממנו וישחררו אבל מכל מקום בשן ועין אינו יוצא קודם ששיחררו מאחר שהפקיעו חכמים מרבו לענין מעשה ידיו שוב אינו יוצא בדבר אחר שאינו תולה בהפקעתו ודו"ק ותדע דהכי הוא דאל"כ למה אינם מתרצים התוס' הא דחצי עבד כו' איירי כגון שנתן לו כל דמיו ואינו מעוכב אלא גט שחרור כמו שתירצו התוס' בפרק החובל אלא שהתוס' דהכא רצו לתרץ הכא דלא תצטרך לחלק בין שטר לשן ועין עד דאקשי' מאמימר ומוכרחינן לחלק אליביה הכי ואי הוה מתרצין דאיירי שנתן כל דמיו אה כן הוי קשה סוף סוף למשנה אחרונה איך יכול לשחררו הא כבר נסתלק ממנו למעשה ידיו ומשנה אחרונה משמע דבכל ענין כופין אותו לשחררו ומשום הכי מתרצין דאין הכי נמי דאיירי אליביה דמשנה אחרונה ולא איירי כלל בנתן לו דמיו ולא שכיחא אבל בפרק החובל לא הזכירו האי קושיא דאמימר וחילוק דשער משום הכי שייך שפיר האי תירוצא ודו"ק היטב:

בד"ה הא דאמר כו' ואין לו בהם כלום. נ"ב פי' מכל שכן בחצאין דלא קנו זה אחר זה לאו משום דלא חזי למיקני מכח הראשון דהא אפילו הראשון נמי לא קני משום דשייר אם כן בבת אחת דליכא שיור קנו וק"ל:


דף מב עמוד ב[עריכה]

תוס' בד"ה מעוכב כו' וחציו בן חורין. נ"ב תימה ואיך יאכל בתרומה החצי בן חורין אפי' למשנה ראשונה אלא בעל כרחו איירי במעוכב גט שיחרור ע"י הפקר והארכתי בספרי ע"ש. (עיין במהרש"א):


דף מג עמוד א[עריכה]

תוס' בד"ה את"ל כו' והוה מצי למימר איפכא כו'. נ"ב פי' ואז כשיאמר את"ל חצייך מקודשת לי מקודשת הוי כאילו אמר וכל שכן כשאמר התקדשי לחציי דאז מקודשת וכן כשיאמר אם תמצי לומר התקדשי לחציי אינה מקודשת הוי כאילו אמר וכל שכן כשאמר חצייך מקודשת לי כו' ודו"ק. (עיין במהרש"א):


דף מג עמוד ב[עריכה]

תוס' בד"ה אבל אם כו' דאי לאלתר חייל השיחרור כו'. נ"ב פי' מיד כשבא ליד עובד כוכבים ואם כן בא הפקעת ממון ואיסור כאחת זה אינו דאם כן היכי מזבין ליה כו' ומדברי ר"ג משמע דשרי כה"ג ואין כופין אותו יותר ודו"ק:

בא"ד דקנו ליה לקנס ולולדות כו'. נ"ב ותימה לפ"ז א"כ לעיל בעובדא דסקרתא דא"ל רבינא אהדרו אבני מרוותא קמאי דלכתוב גיטא דחירותא ואקשו רבנן לרבינא מהא דמרימר המפקיר עבדו ומת דאין לו תקנה לימא שאני התה דמכרו לעובד כוכבים דלא קנו אלא למעשה ידיהם כו' ונראה דהתם הוי לאחר יאוש ונתייאשו המוכריה ויורשיהם מינייהו והא ראיה שבני המוכרים לא תבעו אותה אלא אמר להם שהם ישתדלו לבקש בני מוכרים. (עיין במהרש"א):


דף מד עמוד א[עריכה]

גמ' לישראל מומר לכותי מהו כו' כצ"ל:


דף מד עמוד ב[עריכה]

רש"י בד"ה יוצא כו' לסוריא ופריך כו' לסוריא מכרו רבו כו'. נ"ב פי' מכרו בלא וי"ו ולבתר הך תירוצא ומכרו בוי"ו ודו"ק. (עיין במהרש"א):


דף מה עמוד ב[עריכה]

רש"י בד"ה ישראל צ"ל ישרף כו':

בד"ה מסור צ"ל מוסר:

תוס' בד"ה עד שיעבדם כו' משמע דבעינן כו'. נ"ב פי' שהרי אותה אודרא מש"ה קלינן שאינה ראויה שוב לציצית לפי שלא נצטבעו לשמן וק"ל:


דף מו עמוד א[עריכה]

תוס' בד"ה אי כו' כמו שטר כו'. נ"ב לאו דוקא דמכח גילוי דעת מהני דהא התם אפילו גילוי דעת ליכא גבי מברחתא אלא אומדנא בעלמא הוא וכדפי' התוס' התם להדיא ואם כן בע"כ מכח כ"ש דייקי התוס' דהתם אפילו בלא גילוי דעת מהני מכ"ש דמהני גילוי הדעת לחוד וק"ל:

בא"ד דבעי תנאי כפול כו'. נ"ב פי' גבי איילונית דלקמן שאמר משום איילונית אני מוציאך ולא כפל למילתא שיפרש דבריו ויאמר אם לא היה זה הדבר כך לא הייתי מוציאך ואם כן מאחר דלית ליה לר"מ מכלל הן אתה שומע לאו אפילו לעז ליכא והכא דחייש רבי מאיר ללעז היינו שכפל דבריו שאמר משום שם רע אני מוציאך או משום הנדר ואם לא הוה זה לא הייתי מוציאך חיישינן ללעז כן מצאתי בחדושים שפירש כן דברי התוס':

בד"ה רב נחמן כו' נראה דעל דעת כו'. נ"ב האי נראה דקאמר הוא כמו לכאורה נראה כו' וכן מוכח באשר"י ותוס' דפרק שבועת הדיינים ע"ש ודו"ק:

בא"ד ונראה דלא כו'. נ"ב ותימה הלא מסיק לשם להדיא במסקנא דמשום הכי אמר משה רבינו ע"ה הכי כדי שלא יהא להם הפרה ומשום הכי פרש"י שהוא נדר על דעת רבים שאין לו התרה ונראה שהתוס' דהכא מפרשים מה שאומר שם כדי שלא יהא להם הפרה ר"ל להפר הענין בהערמה כעין שנויא דמשני לעיל מיניה התם משום קניא דרבא וכן כתב הסמ"ג והשתא ניחא דקאמר התם כדי שלא יהא להם הפרה ולא קאמר כדי שלא יהא להם התרה וק"ל אבל התוס' דהתם מפרשים בענין אחר. (עיין במהרש"א):


דף מו עמוד ב[עריכה]

רש"י בד"ה והכא כו' אלא הוי יודעת כו'. נ"ב אבל לדעת התוס' אינה כן דא"כ הוי כפליה למילתיה ואיכא לעז אלא אפילו לא כפליה כדפירשו התוס' לעיל:

תוס' בד"ה המוציא כו' תתייבם ממ"נ כו'. נ"ב ומקרא לא מצי לאקשויי אמאי ממעט איילונית דשמא איירי (בה) בהכיר בה א"נ קרא אינו ממעט שלא יכול ליבמה אלא ממעט שלא ייבם אותה ויפטור צרתה ודו"ק:

בד"ה אומר לה כו' דהשתא הוא דברית כו'. נ"ב כך הוא מסקנת רב פפא לשם דמש"ה אין לה כתובה ולא משום שתיקותך יפה מדבורך וק"ל:


דף מז עמוד א[עריכה]

תוס' בד"ה אמר רבה כו' ונותן לו ודחי לה כו' כצ"ל. ורב פי' מעשר בתחלה כל התבואה ואחר כך נותן לעובד כוכבים חלקו והוא מפסיד שהרי עישר מחלקו על של עובד כוכבים וק"ל:


דף מז עמוד ב[עריכה]

גמ' כיון דחזי דקא מוקרי וזבני כו'. רב עיין בפירוש הרמב"ם במשנה:

תוס' בד"ה בצרן ושיגרן כו'. נ"ב פירוש רבינו שמואל בפרק הספינה בצרן הבעל ושגרן ביד שליח ואם בצרן והביאן כו' כצ"ל:

בא"ד דחשיבי לבצירה לקיחה כו'. נ"ב פי' שמפרש ולקחתם דקרא היינו בצירה כלומר שתהא כו':


דף מח עמוד א[עריכה]

תוס' בד"ה אי לאו כו' דמוכר בעין רעה כו'. נ"ב אל תשגיח בהאי לישנא אף שבתוס' מדויקים מצאתי כן וכן באשר"י פרק בית כור וכן בנדרים כתב הרא"ש כהאי לישנא האחין שחלקו אין להן דרך זה על זה משום דמוכר בעין רעה הוא מוכר וכן בכל הספרים שראיתי לא מצאתי רק בהאי לישנא בעין רעה הוא מוכר ומה אעשה שבודאי טעות הוא אלא מוכר בעין יפה הוא מוכר ולא שייר דרך לעצמו מש"ה אין להם דרך זה על זה כאשר איתא להדיא בשמעתא דהתם וכן מוכח במיימוני רק בפי' הר"ן בפרק בית כור כתב בהא לישנא דיש להן דרך זה על זה משום דמוכר בעין רעה מוכר עכ"ל וזה אמת שכך הסוגיא התם אליבא דרב דפסק להיפך. והר"ן רצה לדקדק מרב על כן כתב כהאי לישנא אבל האשר"י ורבינו תם שכתבו דהא פסקינן אין להם דרך זה על זה כו' והיינו כשמואל דפסק תלמודא כוותיה והוא סבר כר"ע דמוכר בעין יפה מוכר א"כ ע"כ טעות הוא נ"ל. (עיין במהרש"א):

בא"ד לרבא לא ס"ל הכי כו'. נ"ב אבל אין ראיה מדאמר רבא הלכתא כרבי יוחנן בר מתלת כו' דהא חד מתלת הוא הא דריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי גבי הכותב לבנו כו' ושמא האי נמי בכלל וק"ל: