ר"ן על הרי"ף/גיטין/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | ר"ן | רבינו אשר | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף טז עמוד א

השולח גט לאשתו והגיע בשליח שפגשו ממילא:

הרי זה בטל שבטל השליחות אבל הגט עצמו אינו בטל כדאיתא בגמרא:

קדם הוא אצל אשתו שקדמו לשליח:

אם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטל בגמ' פרכינן פשיטא ומהדרינן לא צריכא דקא מהדר עילויה מעיקרא לבטוליה מהו דתימא אגלאי מילתא למפרע דבטוליה בטליה קמשמע לן ואמרינן בגמרא דנקט הגיע דמשמע שפגשו ממילא לרבותא דלא מיבעיא היכא דטרח בתריה אלא אפילו פגשו ממילא הרי הוא בטל ולא אמרינן לצעוריה קא מכוין ובגמרא פרכינן קדם אצל אשתו למה לי ומהדרינן מהו דתימא כי לא אמרינן לצעוריה קא מכוין הני מילי לשליח אבל לדידה לצעורה קא מכוין הני מילי לשליח אבל לדידה לצעורה קא מכוין קמ"ל והה"נ דאם פגע באשתו ממילא אף על גב דלא טרח הרי הוא בטיל ולא אמרינן לצעורי קא מכוין דאי לא כי פרכינן התם אצל אשתו למה לי לימא דאתא לאשמועינן דדוקא קדם אבל הגיע בה ממילא לא נתבטל השליחות אלא ודאי לא שנא וקדם דנקט משום אורחא דמילתא דסתם שולח גט לאשתו אינו פוגש בה אלא אם כן מקדים וממהר ללכת אצלה:

גמ' בטל הוא משמע בטל יהא וכן אי אפשי בו ומבטל בכך שליחות הגט:

פסול הוא לא משמע דאיהו מבטל ליה אלא מוציא עליו שם פסול והא ליכא ופרכינן עלה בגמ' למימרא דבטל דליבטיל משמע והאמר רבה בר אבוה אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר אחר שבאת מתנה לידו מתנה זו מבוטלת תיבטל אי אפשי בה לא אמר כלום כלומר וזכה בו בעל כרחו דלא הדרה למריה קמא ואם יש לו בעל חוב גובה אותה בשבילו לפי שכל לשונות הללו לשון עתיד הן הואיל וקיבלה אינו יכול לחזור בו:

אבל אמרה בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין דמשמע בטלה היתה קודם זמן שקבלתיה והודאת בעל דין כמאה עדים הרי הוא אומר שלא זכה בה וחוזרת לנותן והכי נמי תנן לקמן בפרקין כתבתי ונתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא כתב ונתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והאי נמי דקאמר בטלה היתה קודם לכן אלמא מעיקרא משמע ומהדרינן אמר אביי בטל שתי לשונות משמע משמע דליבטיל ומשמע דבטל גבי גט לישנא דמהני ביה קאמר גבי מתנה לישנא דמהני בה קאמר כלומר משום דסתמא דמילתא כי טעין איניש מילתא דמהני במילתיה קאמר:

והא שמעתתא דרבה בר אבוה מוחלפת בגרסתה בכריתות בפרק המביא אשם תלוי דמייתי לה התם עלה דההיא דאמר ריש לקיש שהנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המזיק בה זכה בה ופרכינן מאי שנא מהא דאמר רבה בר אבוה אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מבוטלת היא תיבטל אי אפשי בה דבריו קיימין בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרה וקשיא לריש לקיש דאמר כל המזיק בה זכה בה ופרקינן לא דבריו קיימין דלא הדרא למרה ודידיה נמי לא הויא אלא כל המחזיק בה זכה בה ונמצאת שמועה זו מוחלפת עם זו שבכאן אמר אי אפשי בה לא אמר כלום והתם אמר דבריו קיימין לפיכך אמרו שזו מן השמועות המתחלפות בחלוף המסכתות ולא ידענו על איזו נסמוך ואחרים מקיימין את שתיהן ואומרים שהכוונה אחת אלא שהמלות מתחלפות דאנן מייתינן לה לענין דינא דנותן ומקבל ומשום הכי אמר דמבוטלת תבטל אי אפשי בה לא אמר כלום כלומר דלא הדרא ומיהו הפקר מיהא הויא ולהא מילתא אמרינן התם דדבריו קיימין וכדמסקינן התם ובסיפא דבטלה היא אינה מתנה אמרינן הכא דדבריו קיימין כלומר והדרא למרה והתם אמרינן בה לא אמר כלום לענין הפקר דהתם בהפקר עסקינן ולהאי גוונא מייתינן לה התם ונמצאו שתי סוגיות אלו שוות בדינן ויש נוסחאות שגורסות שם כך אמר ריש לקיש הנותן מתנה לחבירו וכו' איני והאמר רבה בר אבוה אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת לידו מתנה זו תבטל מבוטלת היא אי אפשי בה לא אמר כלום מאי לאו לא אמר כלום וקנה לא לא אמר כלום דלא הדרא למרה וכל המחזיק בה זכה בה ונמצאו שתי סוגיות אלו שוות בדינן ובגרסתם והא דריש לקיש אי מיירי קודם שבאת מתנה לידו או לאחר שבאת מתנה לידו אכתוב בפרק יש נוחלין בסייעתא דשמיא והרמב"ם ז,ל כתב בפ"ד מהלכות זכייה דאם אמר הרי היא בטלה לא אמר כלום כלומר ולא הדרה למרה ויש לתמוה למה והראב"ד ז"ל כתב עליו דווקא הרי היא בטלה אבל אמר בטלה היא אינה מתנה והכי איתא בגיטין ובכריתות ואף זה תימה שלא הוזכר חילוק בגמרא בין הרי היא בטלה לבטלה היא:

אינו מועיל משמע דהוא אינו מבטלו אלא מעיד שהוא פסול והא לא חזינן ביה פסול:

חרס הוא כחרס הוא לא אמר כלום דכל לשונות הללו לשעבר הם:

הרי הוא חרס מהו להבא משמע או לשעבר משמע:

מהרי היא הקדש דקיימא לן דהוי הקדש בכמה דוכתי דתנן בנדרים אם שלי הם הרי הם מוקדשין לשמים ובהפקר נמי תנן הרי הוא מופקר לכל מי שיחפוץ אלמא להבא משמע:

גרסינן בגמרא בטל מהו תיקו כלומר אם אמר בטל ולא אמר הוא מהו לשעבר משמע ואין בדבריו כלום כיון דלא אמר הוא או דילמא בלא הוא נמי שתי לשונות משמע ולישנא דמהני ביה קאמר והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מהלכות גירושין אמר גט זה בטל שמשמעו פעל עבר כמו חמק עבר הרי זה ספק:

שליח מתנה הרי הוא כשליח הגט ואם בטלה הנותן קודם שתגיע ליד המקבל הרי היא בטלה:

ונפקא מינה להולך לאו כזכי דאע"ג דמתנה זכות הויא מצי למיהדר ביה דהולך לאו כזכי דמי ולאו דמדמינן מתנה לגט לגמרי דבגט אע"פ שאמר זכי מצי הדר ביה דחוב הוא לה ואלא הכי קאמרינן דשליח מתנה כי אמר ליה הולכך מצי הדר ביה כשליח הגט משום דהולך לאו כזכי הא אי (הוי כזכי) [אמר זכי] במתנה לא מצי הדר:

איבעיא להו חוזר ומגרש בו אם נמלך הבעל לחזור ולגרש בגט שבטלו:

או אינו חוזר ומגרש בו מי אמרינן בטליה לדבור

דף טז עמוד ב

ראשון שצוה לכתוב הגט לשמה והוי כאילו לא נכתב לשמה כלל או דילמא שליחות דשליח הוא דבטיל עד דמהדר ומשוי ליה שליח אבל גיטא לא בטיל:

והלכתא כוותיה דרב נחמן ופרכינן בגמרא והא קיימא לן כותיה דרבי יוחנן דאמר חוזרת כלומר בקדושין בפרק האומר לחבירו גבי אמר לה לאשה התקדשי ליה במעות הללו לאחר שלשים יום וחזרה בה בתוך שלשים חוזרת ובטלו הקדושין הואיל ובטלתן קודם שיהו חלין והכי נמי ליבטל גיטא:

ומפרקינן הכי השתא התם דיבור ודיבור הוא ואתי דיבור ומבטל דיבור הכא נהי דבטליה לשליחותא דשליח גיטא גופא מי קא בטיל כך היא הגירסא במקצת הנוסחאות והכי פירושא דהתם מתחלה לא היתה מתקדשת אלא בדיבור שנתרצית בקידושין ואתי דיבור של חזרה ומבטל דיבור אבל הגט שהוא בעין אי אפשר שיתבטל אפילו בטלו בפירוש כשם שאי אפשר שיפסל ספר תורה שנכתב בהכשר ומדאמרינן בפרק הניזקין אמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה מגורשת ואמרינן עלה פשיטא מהו דתימא כיוןד אמר לה כנסי שטר חוב זה בטולי בטליה קמשמע לן דאם איתא דבטליה לעדים הוי אמר דמשמע לכאורה דאם בטלו בפירוש מבוטל ליתא דהכי קאמרינן מהו דתימא בטולי בטליה כלומר לנתינה זו קמשמע לן דלא אלא נתינה מעליא היא ומתגרשת בה אבל הגט אי אפשר שיתבטל לעולם אחר שנכתב ומיהו כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' גירושין שאם קודם שנכתב אמר גט שאני כותב לאשתי בטל הוא ואחר כן כתבו הרי הוא בטל ואינה מתגרשת בו לעולם וכן אם אמר כל הגט שאכתוב מכאן ועד זמן פלוני בטל הרי זה בטל ואינה מתגרשת לעולם וזו היא מסירת מודעה על הגט וזה ענין אחר הוא אבל הגט בעצמו לאחר שנכתב אי אפשר שיפסל ויש כאן דעת אחרת לפי מקצת נוסחאות שגורסות גיטא גופא מי קא בטליה דמשמע דמסתמא אינו מבטל אלא שליחות השליח הא אילו בטל הגט בפירוש מבוטל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר ולא מחוור דאם איתא דגט גופיה אפשר להתבטל היכי אמר רב נחמן דחוזר ומגרש בו משום דמסתמא לא בטל אלא השליחות והא יהא חרס טפי משמע ביטול הגט מביטול השליחות אלא ודאי משום דלא אפשר לקיומיה בגט גופיה לפי שאי אפשר לו להתבטל אמרינן דמשליחות קאמר:

מתני' בראשונה לא היה מבטלו בפני השליח ולא בפני האשה אלא מקום שהיה עומד היה מבטלו בבית דין ובגמרא מפרש כמה הן הב"ד:

מפני תיקון העולם דכיון דאצרכיניה לילך אחריו או לשלוח שליח לא יטרח כל כך בשביל לעגנה:

גמ' בפני גמה מבטלו קודם תקנת ר"ג וכי תימא מאי נפ"מ דמאי דהוה הוה נפ"מ לרבי דאמר בסמוך דאם בטלו מבוטל וקיי"ל כהכי:

בפני שנים דאע"ג דתנן ב"ד לבי תרי נמי בית דין קרי להו וכדמוכח רב נחמן ממתני' דפרוזבול דתנן מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני דאע"ג דקי"ל דשנים שדנו אין דיניהם דין הני מילי בדין דבעי משא ומתן אבל בפרוזבול דלא בעי משא ומתן דיניהן דין אלמא שנים בית דין מיקרי ומיהו לא דמי ב"ד דמתני' לב"ד דפרוזבול דפרוזבול בעינן להו מתורת בית דין ומתניתין מתורת עדות דבבהכי סגי ורב נחמן לקמן בגמ' אותיבו קרי באודנייכו דאע"ג דמוכחא מילתא שהוא היה מבטלו כיון דליכא עדים לא חשיב ביטול:

רב ששת אמר בפני ג' דמעיקרא נמי תקינו שלשה כדי שיהא לדבר קול ואחר כך ראו לתקן כדי שלא יעגן אותה שלא יוכל לבטל במקום אחר:

והלכתו כר"ג דקאי ר' יוחנן כוותיה בגמרא אמרינן בהדיא דרבי יוחנן סבר לה כרב נחמן דאמר בפני שנים ואמרינן בגמרא אליבא דרב ששת דפרוזבול לא שנא כתוב בלשון עדים וחתימו דיינין ולא שנא בלשון דיינין וחתימו עדים מהני ולשון דיינין היינו שכתבו בו מסר לנו פלוני חוב פלוני שהדיינים עצמם מדברים ולשון עדים הוא שמעידים באחרים כגון שכתוב בו שבא פלוני לבית דין ואמר להם מוסרני לכם פלוני חוב פלוני שהדיינים עצמם מדברים ולשון עדים הוא שמעידים באחרים כגון שכתוב בו שבא פלוני לבית דין ואמר להם מוסרני לכם ואף על גב דלרב ששת איתמר הכי ולא קיימא לן כוותיה אפשר דבהא לא פליג רב נחמן אלא שהרמב"ם זכרונו לברכה לא כתבה בפרק תשיעי מהלכות שמטה:

תנו רבנן בטלו לאחר תקנת רבן גמליאל בפני בית דין:

מבוטל שאף על פי שעבר על התקנה ביטול מיהא הוי:

להוסיף על תנוא אם היה בו שום תנאי:

מה כח בית דין של תקנת רבן גמליאל יפה אם דבריהם בטלין על ידי זה ומפרש בגמרא שאם עבר על התקנה אפקיעו רבנן לקדושי מיניה:

אמר לעשרה כתבו גט לאשתי וקיימא לן כל כמה דלא אמר כולכם אחד כותב ושנים חותמים:

יכול לבטל מותר לבטל ולומר לשנים מהם אל תכתבוהו ואין זו לעבור על תקנת רבן גמליאל:

רשב"ג אומר אינו יכול לבטל שאף זו מן התקנה ואם בטלו אינו מבוטל דאם כן מה כח בית דין יפה:

ואמרינן בגמ' במאי קא מיפלגי בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה קא מיפלגי רבי סבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה והנך אי כתבי ויהבי ליכתבו וליתבו כלומר הילכך לא חש רבן גמליאל להושיב בית דין ולמנות על כך שאין בזה מפני תקון העולם דאי אזלי הנך דלא בטיל קמייהו וכתבי ויהבי לה ואזלא ומינסבא שפיר קא מינסבא:

ורבן שמעון בן גמליאל סבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כלומר שאפילו נשתיירו שנים שעדותן עדות וזה לא ביטל בפניהם בטלו [אף הם] והנך דלא ידעי כתבו ויהבי לה ומינסבא בגט פסול הילכך אף זו מתקנת רבן גמליאל ובגמ' נמי אמרינן אמר לשנים תנו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו יכול בטל זה שלא בפני זה ומוקמינן לה בעדי הולכה כלומר שהם שלוחי הולכה ופליגי בהך פלוגתא גופה דרבי סבר דשליחות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ומשום הכי ליכא למיחש לתקלה ומש"ה אפילו לכתחלה יכול לבטל זה שלא בפני זה ורשב"ג סבר דבטלה ואיכא למיחש לתקלה ואף בזו תיקן רבן גמליאל:

הלכה כרבי בשתיהן דבטלו מבוטל ויכול לבטלו זה שלא בפני זה:

יתומין קטנים:

אפוטרופוס לכל אחד:

ובוררין להם כל אפוטרופוס יברור חלק יפה לשלו שמתוך כך יהיו החלקים שוין:

כח בית דין שמינו האפוטרופוס:

התם ממונא והפקר בית דין הפקר:

הכא איסורא דאשת איש ומשום מה כח בית דין יפה לא אפקיעו רבנן קדושי:

וכיון דאיפסיקא הלכה כרבי משמע דעדות שבטלה מקצתה בכהאי גוונא לא בטלה כולה וכן נמי שליחות שבטלה מקצתו לא בטל כולו אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מהל' גירושין שלח הגט בפני שנים הרי זה יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפילו היו עשרה משבטלו בפני אחד מהם בטל הגט וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב הא לא מיחוורא שהרי קיימא לן כרבי דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ושליחות לא נקטינן דודאי אפשר לאפלוגי בינייהו כיון שהוצרכו רבי ורשב"ג לחלוק בשתיהם בעדות ובשליחות:

גרסינן בערכין בסוף פרק האומר משקלי עלה דמתני' דתנן התם חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן ואף על פי שאין מתכפר עד שירצה שנאמר לרצונו כופין עד שירצה וכן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כלומר באותן שכופין אותן להוציא:

אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטי כלומר שאמר כל גט שאכתוב לפלונית אשתי בטל הוא:

מודעיה מודעא עד שיבטלנה והא מילתא שייכא נמי שאונסו ידוע שהוא מן אשר היו כופין אותן להוציא דלא סגי בלא ביטול מודעא ואין הפרש נמי במי שאין לו אונס ידוע או שאין לו כלל דהא אמרינן בפרק חזקת הבתים דמודעא דגיטא גלוי מילתא בעלמא כלומר שאין אנו צריכין שנדע באונסו כל שהוא מבטל הגט שעתיד לכתוב

דף יז עמוד א

זו היא מודעתו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות גירושין ולא עוד אלא אפילו תלה מודעתו בדבר ונמצא שאינו מודעתו קיימת לדעת מקצת מפרשים ז"ל ונמצא שבכל אחד מדרכים אלו מודעיה מודעא עד שיבטלנה ומקשינן פשיטא דכיון שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו והוא מעיד על עצמו שאינו חפץ באותו גט פשיטא דלא מהני ומהדרינן לא צריכא דעשיוה וארצי וכו':

מאי עד שיאמר רוצה אני עד דמבטל ליה למודעא קמא מלישנא יתירא דייקינן הכי והיכא שמסר מודעא על ביטול המודעא כתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר שאע"פ שביטל המודעא קודם שיכתוב הגט ויתנו לה הרי הגט בטל ודברים נראין הם שכשם שהוא יכול למסור מודעא על הגט כך יכול למסור מודעא על הביטול וכתב ז,ל אם כן מה תקנת דבר זה שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט אמור בפנינו שכל דברים שמסרת שגורמין כשיתקיימו אותם הדברים לבטל גט הרי הן בטלין והוא אומר הן והרשב"א ז"ל כתב עליו ול"נ שאם מסירת מודעא על בטול המודעא מבטלת בטול המודעא גם כשיאמר לשון זה מה הועיל דדילמא מסר מודעא אף על בטול כזה ואם תאמר כיון שהוא מבטל עכשיו כל מה שיגרום לבטל גט זה אף הוא מבטל מודעא שקדמה לו בלבב שלם אף אנו נאמר כשיאמר הריני מבטל כל מודעא שמסרתי יועיל שהרי מבטל עכשיו בלבב שלם כל מודעא שמסר לפיכך הוא ז"ל תיקן לצאת ידי כל ספק שיבטל כל מודעא ועוד שיפסל כל עד שיעיד שמסר מודעא בפניו ואם תאמר מה יועיל לגבי איסורא אם יעידו אני אומר כל שהוא מבטל [עדיו] אף הוא מבטל מודעא לגמרי והביא ראיה מהא דאמרינן בפרק מי שאחזו גבי הרי זה גיטיך כל זמן שאעבור נגד פניך שלשים יום דאקשינן וליחוש שמא פייס אמר רבה בר רב הונא הכי אמר אבא מארי בשם רב באומר נאמנת עלי שלא פייסתי וזו הראיה אפשר היא למי שגורס בה כל זמן שהרי אם פייס הגט פסול הוא ובאומר נאמנת עלי מכשרינן ליה אלמא כיון דהימנה תו לא מפייס ולא מבטל גיטא אע"פ דבידו הוא כיון דלא אמר על מנת ולא מעכשיו והכי נמי כיון דפסלינהו לסהדי ודאי מבטל ברצון נפשו מודעות ומודעי מודעות שמסר אבל למי שגורס על מנת והיא גרסת הגאון ז"ל יש לי לדון הרבה אחר ראיה זו דהתם הרי הוא מגרשה בגט כשר ואי בעי לגרשה מעכשיו הרשות בידו וכיון דקא מתני על מנת שאעבור ונאמנת עלי הרי היא מתגרשת מעכשיו על מנת שתאמר שעבר מכנגד פניה שלשים יום ושתהא היא נאמנת לומר לא פייס ולא בא ואפילו אתו סהדי ומסהדי דפייס או בא וידעי דמשקרא אפילו הכי כיוןש היא אומרת שלא בא ולא פייס גיטיה גיא דהא הכי אתני איהו ובדידיה קאי למישדי האי תנאי דבעי בגיטא אבל כל שהגט פסול בשעת שהאשה מתגרשת בו כי לא הימנה אי נמי לא פסלינהו לסהדי כי הימנה או שפסל העדים לא שמענו מכאן שיהא כשר אבל מצאתי לזה סמך ממקום אחר מההיא דגרסינן בפרק המביא תניין המשליש גט לאשתו ואמר לו אל תתנהו לה אלא אחר שלשה חדשים משנתנו לה מותרת לינשא מיד והקשו הראשונים ז"ל וליחוש שמא פייס דהא כל היכא דמוכחא מילתא חיישינן והכא הא מוכחא כיוןש אינו רוצה לגרש לאלתר ותירצו דלא עדיפא ממתני' (ר"פ) מי שאחזו דאוקימנא באומר נאמנת עלי הכי נמי באומר נאמנת עלי והא הכא אי פייס הרי הוא פסול קודם שהגיע גט לידה ולאו כל כמיניה לאכשורי ואפיל הכי כי אמר נאמנת עלי מהני ויש לסמוך מכאן פסול עדים שהזכיר הרב ז"ל ומכל מקום מה שהזכיר הרמב"ם ז"ל נראה שהוא מספיק לכל מודעות שמסר שמה שאמרו בערכין מאי עד שיאמר רוצה אני עד דמבטיל ליה למודעא קמא לא על מודעא ידועה אמרו אלא מפני חששן של מודעות ובודאי שראוי לחוש שמסר מודעה על הביטול כמו שיש לחוש למודעא גרידתא ואף על פי כן העלו דבביטול סגי שאף על פי שידענו באונסו מתחלה שהרי אנו כופין אותו להוציא ואפשר גם כן שמסר מודעא על הגט ועל הביטולין כיון שחזר ובטלן אנו דנין שנתרצה אף בשאר גיטין אפילו מסר מודעי ומודעי דמודעי אף על פי שאנו מאמינין באונסו דהא אונסא דגיטא גלוי מילתא בעלמא היא כדאיתא בפרק ח"ה משום דמה לי לשקר אפ"ה כל שחזר וביטלן יש לנו לומר שנסתלק אונסו ושחזר ונתרצה ולפיכך כתב ז"ל אמור בפנינו שכל הדברים שמסרתי שגורמין כשיתקיימו אותן הדברים וכו' לפי שאילו לא אמר אלא שהוא מבטל המודעא הרי עדיין לא ביטל מודעות הביטול ואפילו ביטל גם כן מודעות הביטול שמא מסר מודעא על ביטול הביטול ואין לדבר סוף ולפיכך תיקן שיאמר כל הדברים שגורמין שעכשיו אין ספק שביטל כל מה שאמר שיהא גורם פסול לגט זה ובדיבור זה האחרון נתבטלו דבריו הראשונים ובהכי סגי:

גידול בר רעילאי וכו' הא גיטיך הראהו לה ולא מסרו בידה:

ברוך הטוב והמטיב שלא מסרתו לה:

ולא בטיל גיטא ואם בא שליח זה ומסרו לה לאחר כן מגורשת:

בגלויי דעתא שאינו חפץ עוד בשליחות זה:

והלכתא כאביי דאמר גלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא וזו היא אחת מסימן הלכה יע"ל קג"ם דהלכתא כאביי:

מתני' בראשונה היה משנה וכו' לא שהיה עושה כן בכוונה אלא הדבר היה מזדמן שהיה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה כיצד יוסף ואשתו מרים היו דרים בארץ ישראל ולפעמים היו משנים דירתם למדינת הים וקורין לו יוחנן ולאשתו שרה ואשתו היתה חוזרת לארץ ישראל ונקראת שם מרים כבתחלה והוא היה נשאר במדינת הים ונקרא שם יוחנן ולפעמים היה שולח גט לאשתו שבארץ ישראל וכובתין בו בני מדינת הים שמותיהן שבכאן ושם עירו שבכאן וכשהיה הגט בא לארץ ישראל בית דין שלשם היו מקבלין עדיםש כך היו נקראין במדינת הים והיו מתירין אותה לינשא ולזמן שהיה נשכח הדבר היה הבעל יכול לקלקלה ולומר שלא נתגרשה מעולם ששמותיהם אינם אותם הכתובים בגט ולא שם העיר ולפיכך עמד רבן גמליאל ותיקן שיהא כותב איש פלוני ואשה פלונית דהיינו שמות מקום הכתיבה וכל שום שיש להם בשביל שמות מקום הנתינה מפני תיקון העולם כדי שלא יוכל להוציא לעז אבל מדינא מגורשת גמורה הויא ועכשיו לא יוכל להוציא לעז דכיון שיראו בגט וכל שום יאמרו אפשר ששני שמות היו לו ונודע הדבר על פי העדים שהותרה על פיהם ומשמע ודא דרבן גמליאל כשם שעשה תיקון לשמותיהן כך עשה תיקון לעיירותיהן ובכלל איש פלוני הוא וכך היה כותב בגליל מתא אנא ראובן שמארץ יהודה וכל שום שיש לי כדאמרינן ביבמות בקלניא מתא אנא אנדרונילא נהרדעא ואפשר שמתחלה מתוך שהיה מקלקל עליה בשמו ושמה היה מקלקל אותה גם כן בעירו ועירה אבל כשתיקנו שיהא כותב וכל שום שיש לו מתוך שלא היה יכול להוציא לעז עליה בשמו ושמה היה מקלקל אותה גם כן בעירו ועירה אבל כשתיקנו שיהא כותב וכל שום שיש לו מתוך שלא היה יכול להוציא לעז עליה בשמו ובשמה אף בעירו ועירה לא היה יכול לקלקלה שהרי הגט מוכיח מתוכו ששינה את מקומו ור"ת ז"ל פירש דתקנת רבן גמליאל היתה שיכתוב כל השמות שיש לו ולישנא דמתניתין לא מוכח הכי דאם כן הו"ל למיתני התקין רבן גמליאל שיהא כותב כל שם שיש לו אבל מדקאמר אני פלוני וכל שם שיש לי משמע שאותוה לשון בעצמו תיקן אבל מדברי הראב"ד ז"ל נראה דהכי פירושא התקין ר"ג שיהא כותב איש פלוני כלומר שני השמות שיש לו בפירו של מקום הכתיבה ושם מקום הנתינה ומפני שחשש גם כן לשם לויי וחניכות התקין שיהא כותב גם כן וכל שם שיש לו וכך היה כותב פלוני דמתקרי פלוני וכל שום אחרן וכו':

גמ' גרסינן עלה דמתני' בגמ' שלחו ליה בני מדינת הים לר"ג בני אדם הבאין משם לכאן שמו יוסף וקורין אותו יוחנן יוחנן וקורין אותו יוסף היאך מגרשין את נשותיהן עמד ר"ג והתקין שיהו כותבין איש פלוני וכל שם שיש לו אשה פלונית וכל שם שיש לה מפני תיקון העולם אמר רב אשי והוא דאיתחזק בתרי שמי אמר ליה רב אחא לרב אשי רב מרי ור' אלעזר קיימו כוותך תניא כוותיה דרב אשי היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל ולא שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל וגרש אשתו שביהודה אינה מגורשת עד שמגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו ואשתו שבגליל בשמו שבגליל ושם דיהודה עמו יצא למקום אחר וגירש באחד מהן מגורשת והא אמרת שם דגליל ושביהודה עמו שמע מינה

דף יז עמוד ב

הא דלא דאיתחזק שמע מינה:

ההיא דהוו קרו לה רובא מרים ופורתא שרה כלומר מיעוט בני העיר קורין אותה שרה:

אמרי נהרדעי מרים וכל שום שיש לה כלומר מרים צריך לכתוב בגט שהוא עיקר והדר וכל שום דאית לה ולא שרה וכל שום שיש לה זו היא סוגיית הגמרא ופירשוה כך דתקנתא דתנן במתניתין לא הוצרכה אלא להוציאה מידי לעז דמדינא {בלא"ה מגורשת גמורה הויא ורב יהודה אתא לאשמועינן דזימנין ד}בלא תקנתא מיפסיל נמי גיטא והכי מוכח לישניה דקאמר היאך מגרשין נשותיהן דמשמע דגיטא נמי לא הוי והיינו היכא דאיתחזק כאן במדינת הים בתרי שמי שאף כאן קורין אותו לפעמים בשמו שבארץ ישראל והיינו דאמר רב אשי והוא דאיתחזק בתרי שמי כלומר דבכי האי גוונא דוקא הוא דאם לא כתב וכל שום אינה מגורשת אבל היכא שאינו נקרא כאן אלא בשם של מדינת הים אע"פ שאנו יודעין שנקרא בשם אחר בארץ ישראל אם לא כתב וכל שום לעז אבל גיטא לא מפסיל ותקנתא בכי האי גוונא לתיקון העולם בלחוד מהני כלומר להוציאה מיד לעז והיינו דמסיים ואמר עמד רבן גמליאל והתקין וכו' כלומר שעשה תקנת כוללת להיכא דאיתחזק ולהיכא דלא איתחזק שיהו כותבין וכו' מפני תיקון העולם דאפילו היכא דלא איתחזק נהי דגיטא כשר לעז מיהא איכא וכתבו דהיכא דאיתחזק בתרי שמי שם של מקום הנתינה עדיף טפי לפי שאף במקום הכתיבה נקרא בשם של מקום הנתינה ואינו נקרא בשם מקום הנתינה במקום הכתיבה ובסמוך גם כן פירשו כן כמו שאכתוב ולדבריהם כי קאמר שיהו כותבין איש פלוני לצדדין מתפרש מיהו אפילו כתב שם מקום הכתיבה כיון שכתב וכל שום מהני דלא גרע מחניכתו וחניכתה דכשר כדתנן בפרק המגרש והיינו דקאמר התקין שיהו כותבין איש פלוני סתמא ואם איתא דהיכא דאיתחזק בתרי שמי אם לא כתב שם מקום הנתינה בפירוש מיפסל לא הוה ליה למיסתם לישניה ותניא כותיה דרב אשי דדוקא היכא דאיתחזק בתרי שמי כלומר שאף כאן נקרא בשני שמות הוא דאינה מגורשת אבל לא איתחזק נהי דצריך שיכתוב וכל שום כדי להוציאה מידי לעז אם יש לו ב' שמות אפילו הכי כיון דלא איתחזק אף על פי שלא כתב וכל שום מגורשת מיהא הויא בדיעבד והיינו ברייתא דברישא קתני אינה מגורשת משום דמיירי בדאיתחזק בתרי שמי ובסיפא קתני יצא למקום אחר וגירש באחד מהם מגורשת כלומר דבכהאי גוונא תיקון העולם הוא דאיכא אבל בדיעבד מגורשת דמיירי בדלא איתחזק דסתמא דמילתא הכי איתא דמי שיש לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל מסתמא בכל אחד מהמקומות הללו נקרא בשני שמותיו כיון שיש לו בכל אחד קביעות מקום אבל יצא למקום אחר מסתמא לא נקרא אלא בשם אחד ומשום הכי בדיעבד מגורשת אף על פי שידעו שם שיש לו שם במקום אחר והא דקתני עד שיגרש אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו כלומר שיכתבנו בפירוש או שיאמר וכל שום לאו למימרא דאי עביד איפכא כלומר שגירש אשתו שביהודה בשמו שבגליל וכתב וכל שום מפני שמו שביהודה שלא תהא מגורשת שכבר כתבתי דכיון דקאמר התקין שיהו כותבין איש פלוני סתמא דבכל אחד שכתב בפירוש מגורשת דאי לא הוה ליה לפרושי והאי דקתני הכי היינו משום דנקט וגירש אשתו שביהודה בשמו שביהודה אינה מגורשת כלומר אף על פי שכתב שם של מקום הנתינה שהוא יותר חשוב היכא דאיתחזק בתרי שמי כמו שכתבתי ומשום הכי מסיים ואזיל עד שיגרש אשתו שביהודה וכו' כלומר דאפילו כתב שם מקום הנתינה שהוא יותר חשוב [היכא] שלא כתב וכל שום לא מהני אבל אין הכי נמי דאם גירשה בשמו של מקום הכתיבה וכתב גם כן וכל שום דמהני ונמצינו למדין לפי דרך זה דהיכא דאיתחזק בתרי שמי כלומר שאף במקום הכתיבה קורין אותו לפעמים כשם מקום הנתינה ולא כתב וכל שום אפי' כתב שם של מקום הנתינה שהוא יותר חשוב אינה מגורשת אבל לא איתחזק בתרי שמי במקום הכתיבה כלומר שאין קורין אותו שם אלא בשם אחד אף על פי שיודעים שנקרא במקום הנתינה בשם אחר ולא כתבו אלא שם של מקום הכתיבה בדיעבד מגורשת והיינו דקתני יצא למקום אחר וגירש באחד מהם מגורשת כלומר אף על פי שיודעין שם שבמקום הנתינה נקרא בשם אחר וכן מוכיח בירושלמי כמו שאכתוב אפילו הכי כיון שאינו נקרא שם אלא בשם אחד וגירש בו בדיעבד מגורשת מיהו לכתחלה צריך לכתוב וכל שום מפני חשש לעז ומיהו מוכח בירושלמי דכי אמרינן דהיכא דאיתחזק בתרי שמי ולא כתב אלא כתב אחד מהם דאפילו בדיעבד אינה מגורשת היינו דוקא כשהיה ביהודה וכתב לגרש בגליל אבל אם היה ביהודה וכתב לגרש ביהודה הרי זו מגורשת דכיון דהוא ואשתו במקום אחד והיינו ביהודה וכתב שמו של יהודה אף על פי שיש לו שם אחר בגליל ואיתחזק גם כן באותו שם בכאן מגורשת כיון שכתב עיקר שמו שבכאן שהוא מקום כתיבה וגירושין ומיהו משמע דדוקא בשאותו שם של יהודה עיקר בכאן ומיהו דיעבד דוקא מגורשת אבל לכתחלה צריך לכתוב וכל שום מפני חשש לעז זו היא שיטתם זכרונם לברכה ופירשו כן מפני שמצאו בירושלמי עלה דמתני' דתנן איש פלוני וכל שום שיש לו הגע עצמך דהוה שמיה ראובן ואפיך שמיה שמעון אלא אני פלוני עם כל שם שיש לי יתר מכאן אמרו היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחית בגליל ולו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל כתב זה שביהודה לגרש זו שבגליל או זה שבגליל לגרש זו שביהודה אינה מגורשת מתניתא כשהיה ביהודה וכתב לגרש בגליל אבל אם היה מיהודה וכתב לגרש ביהודה מגליל וכתב לגרש בגליל הרי זו מגורשת אמר רבי אילא בתחלה הוא צ"ל אני פלוני שמי שביהודה עם כל שם שיש לי בגליל ואם היה שרוי במקום אחר מגרש באיזה מהם שירצה אמר רבי יוסי הדא דתימא לשעבר אבל לכתחלה צריך למעבד כי הא דרבי אילא אמר רבי אבין אם יצא לו שם במקום אחר צריך להזכיר שלשתן עד כאן ופירשוה כך הגע עצמך דשמיה ראובן וכו' כלומר לא שעשה כן בכונה אלא ששינה עצמו מחמת שהלך לעיר אחרת ואין אנו יודעים לו אלא אותו שהם לבד ופריק אלא אני פלוני עם כל שם שיש לי ובתר הכי אמרינן יתר מכן היו לו שתי נשים וכו' והאי יתר היינו לומר שלפעמים אפילו גיטא נמי פסול מדינא ולא הוי טעמא משום לעז בלחוד כמתני' והיינו בדאיתחזק ויצא להם מכאן דאיכא גוונא דמפסיל גיטא ואיכא גוונא דלא מפסיל גיטא אלא דלכתחלה צריך היו לו שתי נשים אחת ביהודה וכו' והיינו מתניתין דגמ' דילן אלא דבגמ' דילן נקטינן שכתב לגרש אשתו שביהודה [בשמו שביהודה דהוא מקום הנתינה] ובירושלמי נקטינן שכתב לגרש אשתו שבגליל בשמו שביהודה [דהוא מקום הכתיבה] ולאו דוקא דאיפכא נמי אינה מגורשת אלא דאורחא דמילתא נקטי התם דמסתמא בשם מקום הכתיבה הוא מגרש מתני' כשהיה ביהודה וכתב לגרש בגליל אבל אם היה ביהודה וכתב לגרש ביהודה וכו' הרי זו מגורשת כלומר דאפי' היכא דאיתחזק בתרי שמי ביהודה כל ששניהם [ביהודה] בדיעבד מגורשת וכמו שכתבתי למעלה אמר רבי אילא לכתחלה צריך לומר אני פלוני שביהודה עם כל שם שיש לי בגליל כלומר דאע"ג דבדיעבד בלא"ה מגורשת לכתחלה צריך לכתוב וכל שם שיש לו ואם היה [שרוי] במקום אחר מגרש באי זה מהם שירצה כלומר בדלא איתחזק באותו מקום בתרי שמי והיינו האי דינא במקום אחר בגמ' דילן דמוקמי לה בדלא איתחזק כלומר שאין קורין אותו באותו מקום אלא בשם אחד ומיהו לכתחלה צריך לכתוב וכל שם והיינו דגרסינן התם א"ר יוסי הדא דתימא לשעבר אבל לכתחלה צריך כי הא דר'/ אילא אמר רבי אבין אם יצא לו שם במקום אחר צריך להזכיר שלשתן כלומר דאפי' היכא דלא איתחזק אלא בחד שמא דבדיעבד מגורשת בשם של מקום כתיבה אפ"ה לכתחלה אם יש לו ג' שמות אחד ביהודה ואחד בגליל ואחד באותה העיר שיצא שם אע"פ שאינו נקרא באותה העיר אלא בשם אחד צריך לכתחלה להזכיר שלשתן ולא תימא דסגי בתרווייהו בשם של מקום כתיבה ומקוםג גירושין דתו ליכא לעז קמ"ל דצריך לכתבן כולן ובהכי סגי כאילו כתב עם כל שם שיש לי ויצא להם מזה דכל שאינו נקרא באותו מקום בשני שמות מיקרי לא איתחזק אע"פ שנודע שם שיש לו שם אחר במקום אחר דהא מדאמרינן צריך להזכיר שלשתן אלמא יודעין הן באותו מקום שנקרא בשמות אחרים במקומות אחרים ואפי"ה כיון שאינו נקרא שם אלא בשם אחד מיקרי לא איתחזק ובדיעבד מגורשת בשם אותו מקום בלבד ואין זה דעת הרי"ף ז"ל שהרי השמיט זו של רב יהודה אמר שמואל שלחו בני מדינת הים וכו' וכתב הא דרב אשי דאמר והוא דאיתחזק בתרי שמי על משנתינו דמשמע דלית לן תרי גווני גוונא דמיפסל גיטא וגוונא דצריך לכתחלה בלחוד משום לעז אלא בגוונא דמתני' נמי אם לא עשה כן אינה מגורשת וכן פירושם אינו מחוור בעיני כלל דהיאך מגרשין נשותיהן [יהא] גוונא אחריתי בר ממתניתין ושיהא נשמע מלשון זה דאפי' דיעבד אינה מגורשת [ושיאמר רב אשי על זה כי אמרינן דאפילו בדיעבד אינה מגורשת] ודוקא דאיתחזק בתרי שמי דאם איתא דדינא דמתניתין לכתחלה בלחוד הוא היאך מגרשין נשותיהן נמי לא משמע אלא לכתחלה והסמך שסמכו בו מן הירושלמי אינו כלום דירושלמי הכי קאמר דתקנת ר"ג היתה צריכה למי ששינה שמו במקומו דבלאו וכל שום אינה מגורשת ועם וכל שום משמע דסבירא ליה דמגורשת ובתר ה"ג יתר מכן אמרו שאע"פ שלא שינה שמו אלא שיש לו שני שמות א' ביהודה וא' בגליל וגירש זו שבגליל בשמו שביהודה אינה מגורשת וכיון שאין לנו ראיה מן הירו' הא דרב אשי קיימא כפשטא אמתני' דר"ג לא תיקן כלום אלא היכא דאיתחזק בתרי שמי דבכה"ג כל ששינה אינה מגורשת ואי לא איתחזק בתרי שמי אפי' לכתחלה לא צריך דבגמ' דילן לא חששו לאפיך שמיה כלל ואפשר דס"ל שאם שינה ממש אפי' כתב וכל שום לא הועיל וכ"כ הר"ם בפ"ג מהל' גירושין וכן מה שפירשו דאפילו נודע במקום הכתיבה שיש לו שם אחר במקום אחר לא מקרי איתחזק בתרי שמי אא"כ נקרא שם באותן שני שמות וסמכו זה מדאמרינן בירו' עלה דההיא דאם ההיה שרוי במקום אחר מגרש באיזה מהם שירצה וס"ל דהיינו בדלא איתחזק בתרי שמי וכדאמרי' בגמ' דילן ואמרי' נמי עלה דלכתחלה צריך להזכיר שלשתן דאלמא דשמות האחרים נודעים בכאן ואפי' הכי מיקרי לא איתחזק אינו מחוור בעיני כלל שמה שאמרו שם אינו דומה לזו שבגמרתינו דהתם בדאיתחזק מיירי דומיא דאותה שאמרו לעיל מינה אבל אם היה ביהודה וכתב לגרש ביהודה דדיעבד מגורשת בשם א' בלבד אע"ג דאיתחזק בתרי שמי כיון שהוא ואשתו במקום א' ומיהו לכתחלה צריך לכתוב וכל שום אחרן כמו שאמרו שם ואח"כ אמרו שאם הלכו הוא ואשתו למקום אחר שאינו לא יהודה ולא גליל מגרש באיזה מהם שירצה אע"פ שיודעין שם שיש לו שם אחר במקום אחר והיינו איתחזק בתרי שמי ומיהו לכתחלה צריך לכתוב וכל שום וכיון שדחינו ראיית הירו' יש לנו לפרש והוא דאיתחזק בתרי שמי כפשוטו וכל דכל שאנו יודעין כאן שיש לו שם [אחר] במקום אחר אע"פ שאינו נקרא כאן אלא בשם אחד שצריך לכתוב וכל שום ואם לא כתב אינה מגורשת אבל כל שאין אנו יודעין לו שם אחר אפילו נודע לאחר זמן שהיה לו שם במקום אחר זה הגט כשר וכן פירש"י ז"ל ונמצא פסקן של דברים שמי שיש לו שני שמות אחד במקם כתיב הגט ואחד במקם נתינתו כל שידענו כן אע"פ שאינו נקרא במקום הכתיבה אלא בשם אחד צריך לכתוב שם של מקום הנתינה וכותב וכל שום בשביל שם של מקום הכתיבה והיינו ברייתא דקתני עד שיגרש אשתו שביהודה בשמו של יהודה ושם דגליל עמו ולאו דוקא שם דגליל בפירוש הוא הדין נמי דאי כתב וכל שום בלחוד דמהני וכן נמי אם כתב בפירוש שם של מקום הכתיבה

דף יח עמוד א

וכתבו כל שום בשביל שם של מקום הנתינה מהני ואם לא כתב אלא אחד מהן אינה מגורשת וכל זה כשידענו שיש לו שני שמות אבל אם לא ידענו לו אלא שם אחד אע"פ שלא כתב וכל שום הרי זה הגט כשר אפילו נודעו לאחר מכן שם אחר הרי הגט כשר היה מקום הנתינה והכתיבה אחד ואין לו באותו מקום אלא שם אחד אע"פ שיש לו שם אחר במקום אחר ולא כתב וכל שום כשר מיהו לכתחלה צריך שיכתוב וכל שום בשביל שם שיש לו במקום אחר ומשמע שאם כתב שם שיש לו במקום אחר וכתב וכל שום בשביל מקום הנתינה אינה מגורשת היו לו שני שמות במקום אחד זו היא שאמרו ההיא דהוו קרו לה רובא מרים ופורתא שרה שצריך לכתוב השם של הרוב בפירוש ושם המיעוט מרבוייא דכל שום ואם עשה בהפך כ' הר"ם בפרק שלישי מהלכות גירושין דפסול מדרבנן ובחניכתו ובחניכתה כתב דכשר ואפשר גם כן שאפילו לא כתב וכל שום אלא שכתב שם הרוב בפירוש מגורשת גמורה היא וכתב הרשב"א ז"ל שאנו שיש לנו ב' שמות האחד בשם ישראל ושם אחר שהלועזות קורין צריך לכתוב שם הישראל והשם האחר ויאמר אנא פלוני דמתקרי פלוני ועכשיו נהגו לכתו בבכל גט וכל שום אחרן וחינכא דאית ליה וכן כותבין בשם האשה ומשומד לעבודה זרה שגירש מסתברא שיש לו לכתוב השם שיש לו עכשיו שהשם שהיה לו בעודו ישראל כבר נעתק ממנו אבל רבינו תם זכרונו לברכה כתב דכיון דאמרינן בהמגרש דאפילו בחניכתו וחניכתה כשר שם ישראל לא גרע מחניכה וכיון שכתב וכל שום בשביל שם של עכשיו סגי וטפי עדיף מלכתוב שם גוי עם כדת משה וישראל ולמכתבינהו לתרוייהו עדיף טפי:

מתני' אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים את כתובתה:

אלא בשבועה שלא נתקבלה כלום והוא הדין לכל בא ליפרע מנכסי יתומים שלא יפרע אלא בשבועה כדתנן בפרק כל הנשבעין ונקט אלמנה לרבותא דסד"א משום חינא אקילו רבנן עלה קמ"ל:

נמנעו מלהשביעה בגמ' יהבינן טעמא משום מעשה באלמנה אחת שאף על פי שהיתה סבורה לישבע באמת נענשה ביותר ונמצא שהיתה מפסדת כתובתה [הלכך התקין ר"ג כו'] שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו יבחרו להם היתומים דבר קשה להדירה בו כגון קונם מיני מזונות עלי אם נהניתי מכתובתי וגובה כתובתה ואם נתקבלה תחלה הריה יא נאסרת בכל מזון הילכך לא הדרה ושקלא ולא חשידא לעבור על נדרה ואפילו תעבור אין ענשן של נדרים חמור כל כך כענשן של שבועות שנפרעין ממנו ומכל העולם ובירושלמי אמרו בראשונה היו נשבעות לשקר וקוברות את בניהם ולא עוד אלא שאימת נדרים עליהם יותר מן השבועה ובגמ' אמרו ונודרת ואוסרת כל פירות שבעולם (ואמרו) וכל פירות לאו דוקא דכיון שהוא דבר שאי אפשר לעמוד עליו הו"ל כאומר שבועה שלא אישן ג' ימים דמלקין אותו ויישן לאלתר כדאיתא בפרק שבועת שתים בתרא אלא צריכה שתשייר דבר שתוכל לחיות בו:

העדים חותמין על הגט כל אלו מתקנת רבן גמליאל הזקן:

מפני תיקון העולם אכולהו קאי גבי אלמנה שיהו נשים נשואות לבעלים ולא תדאגנה להפסיד כתובתן וגבי חותמיטן מפרש בגמרא מאי תיקון העולם איכא:

פרוזבול שכתוב בו מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין כל שטרי חובות שיש לי אצל פלוני שאתם תהיו נוגשיו ואני לא אגוש ושוב אין משמיטין כדאיתא בגמרא:

גמ' אבל חוץ לבית דין משביעין אותה ששבועת הדיינין שבועה של תורה הוא דנקיט ספר תורה בידיה או תפטילין ומשביע לה בשם או בכנוי כדאשכחן באברהם שים נא ידך וגו' ואשביעךל בה' [וענשה מרובה] וחוץ לבית דין שבועה דרבנן בקללת ארור ולא נקיט מידי ואין ענשן כל כך ואף על פי ששבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים שבועת המשנה היא ואמרו הגאונים זכרונם לברכה שטכסיסה כשל תורה ואם לא נשבע וחפץ בידו נעשה כמי ש טעה בדבר משנה וחוזר תקנהע תיקנו כאן להקל בכך כדרך שתיקנו שתהא גובה בנדר ותקנתן של יתומים היא אם רצו מדירין אותה ואם רצו משביעין אותה שלא בבית דין וכדאמרינן בסמוך אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד כלומר אדרה או אשבעה:

דרב לא מגבי כתובתא לארמלתא משום דנמנעו מלהשביעה ואם איתא לישבעה חוץ לבית דין וליגבייה כתובתה ולידרה כדתנן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו:

קילי נדרים קלים היו בעיניהם לעבור עליהם והילכך לא סמכי אנדרא לאגבויי:

גרסינן בגמרא ההיא דאתאי לקמיה דרב הונא אמרה ליה הב לי כתובתי אמר לה מאי אעביד ליך דרב לא מגבי כתובתה לארמלתא אמרה ליה מידי הוא טעמא אלא דדילמא נקטה כתובתה חי ה' צבאות אם נהניתי מכתובתי כלום אמר רב הונא מודה רב בקופצת פרש"י ז"ל הואיל וקפצה ונשבעה תגבה וכן משמע בירושלמי דגרסינן עברה ונשבעה רב הונא אמר נשבעה נשבעה אבל רבינו חננאל זכרונו לברכה כתב מודה רב בקופצת מעצמה ונשבעה שכיון שעברה ונשבעה משביעין אותה שבועה כתקנה על דעת בית דין ומגבין לה כתובתה ומוכח לה מדאמרינן בפרק הגוזל קמא א"ר הונא אמר רב מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ונשבע ובאו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו עליו בשבועה שוב אין משלמין ממון ופרכינן עלה ומשנינן כאן בקפץ כאן בשלא קפץ אלמא דשבועה בקפיצה לא חשיבא שבועה ולאו ראיה היא דלעולם שמה שבועה והתם היינו טעמא משום דלא קרינא ביה ולקח בעליו ולא ישלם שהרי לא קבלו בעלים שבועה אלא הוא מעצמו הוא שקפץ:

ומדאמרינן אם נהניתי מכתובתי כלום משמע דבלשון זה נשבעה וסגי בהכי ומכאן שמי שגזל את חבירו וחבירו חייב לו ממון ומשביעו אם נפרע שאינו יכול לישבע שלא נפרע שאותו ממון שגזל עולה לפרעון:

אדרה בבית דין כל מה שירצו היתומים או אשבעה חוץ לב"ד:

וליפול באודנאי חפץ אני שישמע הקול באזני שהוגבה כתובתה בימי:

דבעינא דאיעבד בה מעשה

דף יח עמוד ב

להוציא מלבן של אותן שלא היו מגבין כתובה לאלמנה:

אבל גרושה משביעין אותה דכיון דלא טרחא קמי יתמי לא אתיא לאורויי התירא:

לא שאנו דגביא בהדרה:

אלא שלא נשאת לאחר בשעת גביית כתובתה:

אבל נשאת אין מדירין ומיהו משמע דמשביעין אותה חוץ לבית דין וגובה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות אישות דמיפר לה בעל והיא סומכת על כך ונודרת על שקר:

בקודמין בנדרים שקדמו לנישואין ואם תאמר כי נשאת נמי נביא מאותוה מין שאסרה עליה מיד ונראה אם תאכלנו יש לומר דאפשר דחיישא לאיסור עולם אבל לאיסור שעה לא חיישא ובגמרא פרכינן וליחוש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה ומפרקינן קסבר צריך לפרט את הנדר כלומר שהנשאל לחכם על נדרו צריך לפרט לפניו היאך נדר הנדר הזה וכי אמר הקמיה דליתומים נדרהע אם נהניתי מכתובתי כלום לא שרי לה וא"ת והיכי איכא למיחש דלישרחו לה בעל וחכם דהא אמרינן בנדרים בפ [רא"א] פותחין דהמודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אל בפניו ויליף לה התם ממשה וצדקיהו ויש לומר דבדיעבד מיהא שרי שהרי צדקיהו צדיק גמור סמך על מה שהתירו לו סנהדרין שלא בפני נבוכדנצר ואחרים חולקים שהרי הכתוב מגנהו בדבר כדכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים וצא וראה מה עלתה לו ובסנהדרין כדאיתא התם ובתוספות תירצו דטעמא דאין מתירין לו אלא בפניו מפרש בירושלמי דנדרים בפרק השותפין דאמרינן התם המודר הנאה מחבירו בפניו אין נשאל לו אלא בפניו שלא בפניו נשאל בין בפניו בין שלא בפניו רבי יהיושע בן לוי אמר מפני החשד ורבי יוחנן אמר מפני הבושה ואתא הלין פלוגתא כהלין פלוגתא כדתניא יום הכפורים צריך לפרט את מעשיו דברי רבי יהודה בן בתירא רבי עקיבא אומר אין צריך לפרט את מעשיו עד כאן בירושלמי ופי' מפני הבושה שיתבייש לפניו במה שנדר הנאה ממנו וכן מפרט מעשיו מפני שיתבייש בחטאיו ומאן דאמר מפני החשד היינו שלא יחשדוהו שעובר על נדרו ולכך נמי לא יפרט מעשיו שלא יחשדוהו בשאר עבירות והשתא מיתרצא קושיין דהשתא לא שייכא בושה וחשד נמי לא שייך שאין היתומים יודעין ולכך שקבלה כלום מכתובתה [ומכל מקום] מצית אמרה לחכם נדרתי בפני פלוני ופלוני בדבר שאי אפשר לידע אם עברתי על שבועתי ובכה"ג מצי שרי לה והא דיליף לה התם במסכת נדרים בריש פ' ר"א ממשה וצדקיהו היינו כרבי יהושע בן לוי דהתם מפני החשד איכא מפני הבושה ליכא:

וקיי"ל דצריך לפרט את הנדר אף על גב דאיפליגי בה בגמרא והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם חד בר נש נדר דלא מרווחא אתא לגבי ר' יודן בר שלום א"ל ומאי אשתבעת אמר ליה דלא מרווחנא אמר ליה וכן בר נש עביד אמר ליה לקביוסטוס אמר ברוך שבחר בהם שאמרו צריך לפרט את הנדר:

אמר אמימר הלכתא אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים ישל ו הפרה פלוגתא דר"י ורבנן היא לקמן בפירקין:

על דעת רבים אין לו הפרה ורבים היינו שלשה כרב נחמן דאמר הכי לקמן בפרקין וכל שנשבע בפניהם ואמר להם על דעתכם או שאמר על דעת פלוני ופלוני או שאמר סתם על דעת רבים כולהו הני גווני על דעת רבים מיקרי ואין לו הפרה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שבועות אבל רש"י זכרונו לברכה כתב על דעת רבים יאמרו לו הרי אנו מדירים אותך על דעתינו וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה ובתוספות כתבו בשם רבינו תם דעל דעת רבים היינו על דעת פלוני ופלוני אפילו שלא בפניהם אבל על דעת רבים סתם לאו כלום הוא וכל זה אינו במשמע אלא אפילו על דעת רבים סתם אין לו הפרה וטעמא משום דכל שנשבע על דעת רבים אלימא מילתא ואי אפשר לה שתהא ניתרת ואם תאמר אם כן אמאי אמרינן דנשאת אין מדירין אותה נדירנה על דעת רבים ושוב אין לחוש להפרת בעל יש לומר דבנדרי אשתו אין לחלק בין ברבים לעל דעת רבים וכיון דברבים יש לו הפרה על דעת רבים נמי יש לו הפרה דכיוןש אינו תלוי בדעתה שהרי הבעל מפר אפילו בלא חרטה דידה כשם שאין דעתה מעכבתה מלהפר כך דעת רבים אינו מעכבתו ומיהו כי פרכינן לעיל בדרב הונא דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה הוה מצי לשנויי דמדרינן לה על דעת רבים אלא דכיון דקסבר צריך לפרט את הנדר לא איצטריך לשנויי הכי וכתב הראב"ד ז"ל דכי אמרינן דעל דעת רבים אין לו הפרה לא אמרו אלא בנשבע לדבר מצוה אבל לדבר הרשות יש לו הפרה וחזר בו מדאמרינן בפרק אלו הן הלוקין גבי אונס שגירש כגון שהדירה על דעת רבים כלומר שאין לו הפרה והתם לאו לדבר מצוה הוא אלא עבירה נמי היא שהרי אמרה תורה לא יוכל לשלחה אלמא אפילו נשבע לדבר הרשות על דעת רבים אין לו הפרה והתם לאו לדבר מצוה הוא אלא עבירה נמי היא שהרי אמרה תורה לא יוכל לשלחה אלמא אפילו נשבע לדבר הרשות על דעת רבים אין לו הפרה מכל מקום משמע דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה דאף על גב דלא פסיק הכי אמימר בהדיא כיון שהיה יכול לומר שלא בלשון פסק הלכה אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה וכו' ואמר הלכתא וכו' משמע שבא לפסוק בנדר שהודר ברבים דיש לו הפרה [ועוד דבפרק אלו הן הלוקין רוב הנוסחאות אמר אמימר הלכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה] ועוד דפלוגתא דרבי יהודה ורבנן היא לקמן בפרקין ומשמע דרבנן סבירא דיש לו הפרה:

הני מילי דאין לו הפרה:

לדבר הרשות שאין צריכין להפרתו לצורך דבר מצוה:

ואדריה שלא ילמד עוד לתינוקות:

דהוה פשע בינוקי חובטן יותר מדאי ורבינו תם גורס כי ההוא מקרי דרדקי ואמר דלא אמרינן דלדבר מצוה יש לו הפרה אלא כעין ההוא עובדא דהוה ליה כעין נדרי טעות שהיו סבורין שהתינוקות יצליחו יותר בלמודן ממקרי דרדקי אחר ונמצא בהיפך אבל בשביל מצוה אחרת שאין הנדר טעות מחמתה אין לו הפרה והביא ראיה מדאמר רבי יהודה לקמן בפרקין דכל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר ומוכח לה מדכתיב גבי גבעונים ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה דאלמא לא היתה הפרה לשבועתן ואף על פי שיש מצוה בהריגתם דכתיב בהו לא תחיה כל נשמה וברבים לרבי יהודה כעל דעת רבים לרבנן ולאו ראיה היא דכיון שחזרו בתשובה לא היה מצוה בהריגתם וכדתניא בפרק ואלו נאמרין וכתבו להם למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות הא למדת שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותן ולפיכך נראה דכל לדבר מצוה אפילו על דעת רבים יש לו הפרה:

העדים חותמין על הגט כן גורס רבינו תם העדים בלא וי"ו דאי גרסינן בוי"ו הוה משמע דרבן גמליאל תיקן ובגמרא אמר רבן גמליאל תקנה גדולה התקינו דמשמע שכבר נתקנה:

לר"א דאמר עידי מסירה כרתי בפירקא בתרא דקתני רבי אלעזר אומר אפילו אין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר והאי קרא עצה טובה קמשמע לן:

התם משום דבעינן לקיימו [דמיירי] בשליח שמעיד בפני נכתב ובפני נחתם:

ועוד דלכתחלה בעינן עידי מסירה כבר כתבתי זה עלה דההיא דבפני כמה נותנו לה:

וכי קאמרינן אנן דיעבד דאפילו נתנו לה בינו לבינה כשר בעידי חתימה כיון שהגט יוצא מתחת ידה וכן כתב הרמב,ם זצ"ל בפרק א' מהלכות גירושין אלא שכתב שיש מן הגאונים שהורו שהוא פסול כלומר מדרבנן:

פיסקא התקין הלל הזקן פרוזבול תנן בסוף מסכת שביעית ומייתי לה בגמרא לפי שראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' עמד והתקין להם פרוזבול וזו היא גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני את כל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבה כל זמן שארצה והדיינין חותמין למטה או העדים ומפרשינן בגמרא דפרוזבול לשון לעז הוא ופרוז לשון תקנה ובול היינו בולי ובוטי כלומר עשירים ועניים עשירים שלא יפסידו ועניים שלח ינעלו דלת בפניהם ואם תאמר והא מדאורייתא הוא וכדתניא בספרי ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך יצא המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין שאין משמיטין יש לומר דהיכא דמסר שטרותיו ממש דאורייתא היא אלא דאתא הלל ותיקן דאף על גב דלא מסר ואפילו אינן בידו נמי כי אמר מוסרני כמאן דמסר דמי וכן אמרו בירושלמי אפילו נתונין ברומי והיינו דאמר בירושלמי בפרק בתרא דשביעית תשמט ידיך ולא המוסר שטרותיו לבית דין מכאן סמכו לפרוזבול מן התורה כלומר וכיון דמסירת שטרות דאורייתא תקנו אף הם פרוזבול

דף יט עמוד א

והכי מוכח בסוף שביעית דמסירת שטרות דאורייתא ופרוזבול דרבנן דתנן התם המלוה את חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אין משמיטין פרוזבול אינו משמט וזה אחד מדברים שהתקין הלל ומדלא ערבינהו בהדי הדדי ותנא מסירת שטרות בהדי מלוה על המשכון בחד בבא משמע דאינהו דאורייתא ופרוזבול תקנת הלל וכי תימא כיון דמדאורייתא במסירת שטרות סגי למה הוצרך לתקן פרוזבול יש לומר מפניש אין הכל רוצין למסור שטרותיהן ועוד שלפעמים אינם בידם ועוד דפרוזבול מהני אף למלוה על פה ואף על פי דבמתנה בשעת הלואה על מנת שלא תשמיטנו שביעית סגי זימנין דלא דכירי:

ומי איכא מידי וכו' ומתקן הלל דלא תשמט ועוקר דבר מן התורה:

בשביעת בזמן הזה והלל כרבי סבירא ליה דאמר דשביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן שאף על פי שהשמטת כספים חובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ ילפינן לה בהיקישא דלא נהגא:

אחת שמטת קרקע עיקר הפירוש דהשמטת קרקע היינו יובל שקרקע חוזרת לבעליה והכי קאמר בזמן שאתה משמט קרקע היינו בשעה שהיובל נוהג אתה משמט כספים וכספים לאו דוקא דהוא הדין לעבודת קרקע אלא משום דבהאי קרא כתיב כל בעל משה ידו דהיינו הלואות כספים נקטה בכספים והוא הדין לכל דיני שמטה וכן הוא [מפורש] בירושלמי וזה דבר השמטה שמוט רבי אומר שתי שמטות שמטה ויובל בשעת היובל נוהג שמטה נוהגת דבר תורה פסקו היובלות שמטה נוהגת מדבריהם:

בזמן שאין אתה משמט קרקע כלומר שאין היובל נוהג אי אתה משמט כספים אף על גב דהלל בפני הבית היה וכדאמרינן בפרק קמא דשבת הלל ושמעון וגמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה בבית שני לא נהגו יובל שאין היובל נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה ולא היה כן בבית שני ואף על גב דתנן בערכין בראשונה היה נטמן כל י"ב חודש כדי שיהא חלוט לו התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה והלה שובר הדלת ונכנס דאלמא בית בבתי ערי חומה היה נוהג בזמנו אף על גב דקיימא לן בערכין דאין בית בבתי ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג אפשר שאף על פי שלא היה נוהג מן התוה נוהגים היו דיני יובל מדבריהם ובספר יוסף בן גוריון גם כן כתוב שהיובל נתקדש בימי אחד ממלכי החשמונאים ודאמרינן במסכת כריתות ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמים איל צאן על אשמתם ואמר רב חסדא מלמד שכולן בעלו שפחה חרופה ושפחה חרופה היינו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי וקיימא לן דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג אפשר שהעבדים שנרצעו בפני בית ראשון קודם שגלו עשרת השבטים גלו עמהן לבבל ושם ארסו שפחות ומהם בעלו אבל בבית שני לא היה יובל נוהג וכדאמר רב נחמן בר יצחק התם בסוף ערכין מנו יובלות לקדש שמיטין דמשמע שיובל עצמו לא נהוג וזה שלא כדברי רבינו תם שכתב דיובל נהוג בבית שני מכח הקושיות שתרצנו והלל לאו לדריה תקין אלא לאחר חורבן דהא הוו ידעו דחריב כדאיתא במסכת נזיר ודבעי בגמרא בסמוך הלל לדריה תקן או לדרי עלמא תקן לאו לדריה ממש קאמר אלא לדור הסמוך לו אחר החורבן וזה דוחק גדול שאע"פ שהיה יודע שיחרב הבית לא היה ראוי שיעשה תקנה אחר חורבן בעוד שהבית קיים:

ותקינו רבנן דתשמט בזמן הזה זכר לשביעית שלא תשתכח תורת שביעית והא דלא תקין נמי יובל זכר ליובל משום דאין רוב צבור יכולין לעמוד בה לאסור בעבודת קרקע ב' שנים רצופות:

ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטת שביעית בזמן הזה ואמור רבנן דתשמט ומפקיקין ממונו של זה:

שב ואל תעשה הוא אל תגבה חובך אין זו עקירה אלא תוספת הואיל ולא עקר לה בידים:

רבא אמר לעולם בין לרבנן דפליגי אדרבי ואמרי שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דאורייתא והתקין הלל דלא תשמט ובין לרבי דאמר לאו דאורייתא ואמור רבנן תשמט לא תקשה דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מן התורה במקום סייג וגדר דהפקר בית דין בממון הפקר:

יחרם כל רכושו באנשי כנה"ג כתיב:

מה ענין ראשים אצל אבות הו"ל למכתב וראשי המטות:

לכל מה שירצו מחלק נכסיו על פיו:

גרסינן בגמרא איבעיא להו כי התקין הלל פרוזבול לדריה התקין או דילמא לדרי עלמא התקין למאי נפקא מינה לבטוליה כלומר להושיב בית דין על זאת אי אכשור דרי שלא יהיו נמנעין מלהלוות נבטל תקנת הלל שאפילו כתב פרוזבול ישמט ומכל מקום צריך בית דין לבטלה משום דאפילו אי אמרינן לדריה לאו לדריה בלחוד אמרינן אלא כל שיהיו נוהגין כדריה שיהיו נמנעים מלהלוות ולפיכך צריך להושיב מית דין לעיין בדבר אם ראוי לבטלה:

אלא אי אמרת לדרי עלמא תקין הא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין מאי תא שמע דאמר שמואל לא כתבינן פרוזבול אלא בבי דינא דסורא או בבי דינא דנהרדעא פירוש משום דאלימי לאפקועי ממונא בלא תקנת הלל מדין הפקר בית דין ואי סלקא דעתך לדרי עלמא תקין בשאר בי דינא נמי לכתבי דילמא כי תקין הלל לדרי עלמא כגון בי דינא דרבי אמי ורבי אסי דאלימי היו לאפקועי ממונא אבל כולי עלמא לא תא שמע דאמר שמואל האי פרוזבול עולבנא דדייני הוא כלומר חוצפת דיינין היא שנוטלין ממון שלא כדין ואנא אי איישר חילי אבטליניה ואי סלקא דעתך לדרי עלמא תקין הא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דיןן חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין הכי קאמר אי איישר חילי יותר מהלל אבטליניה ורב נחמן אמר אקיימיניה והא מיקם וקאי הכי קאמר אימא ביה מילתא דאף על גב דלא כתיב ככתוב דמי כלומר אי איישר חילי אושיב בית דין ואתקן דסתם מלוין יהיו כמוסרין שטרותיהן לבית דין ואף על גב דלא כתב נהוי נמי כמי שכתב זו היא סוגייתא הגמרא ובעיין לא איפשיטא אלא שהרי"ף כתב אי איישר חילי יותר מהלל משמע דסבירא ליה דנקיטינן דלדרי עלמא תקין וה"ר משה בנז"ל סמך דבריו משום דמשמע דלא קי"ל כשמואל דאמר דלא כתבינן פרוזבול אלא בבי דינא דסורא או בבי דינא דנהרדעא דשמואל לטעמיה דמהדר לבטוליה דאמר אי איישר חילי אבטליניה ואנן קי"ל כר"נ דאמר אקיימיניה ועוד דחזינן לרבנן דבי רב אשי דמסרי מילי להדדי ולא מסרי מילי לרב אשי דהוי בי דינא רבה בשעתייהו אלמא אפילו ביד ינא אחרינא דלא אלים כוליה האי מצי כתב ועוד דהא קי"ל כר,נ דס"ל דפרוזבול בשנים סגי ליה כדאיתא לעיל אלמא גריע משאר דיני ולא בעינן ביה בי דינא רבה ושמע מינה דכי תקין הלל לאו בכגון רבי אמי ורבי אסי בלחוד תקין ועוד מדרב יהודה א"ר דאמר בסמוך דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד מ"ט כיון דתקינו רבנן פרוזבול לא שביק היתירא ואכיל איסורא ואם איתא דבעינן בי דינא רבה מי יימר דאשכחינהו ואיזדקיקו ליה ואמאי נמי לא מוקמינן מתניתין דהרי אלו לא יפרעו דפרכינן מינה בסמוך באתרא דליכא בי דינא בר הכי וקא משמע לן כשמואל אלא שמע מינה ליתא לדשמואל ולפיכך לא כתבה הרי"ף ז"ל וכיון דליתא לדשמואל משמע דנקיטינן דלדרי עלמא תקין דאי לדריה תקין וצריכא אפקעותא חדתא משמע דבעינן ביה בי דינא רבה וכל שכן דלא מפקע ממונא דגבי במסירת מילי בעלמא בלאו דיינין דמכנפין ויתבין אלו דבריו ז"ל ואיני רואה בזה הכרח אפילו אי ליתא לדשמואל ליכא למיפשט מינה דלדרי עלמא תקין שכבר פירשתי דאפילו אי אמרינן דלדריה תקין לאו לדריה בלחוד קאמרינן אלא עד שיושיבו בית דין לבטיל תקנתו דמדאמרינן למאי נפקא מינה לבטוליה משמע דצריכה ביטול וכיון שכן עד שתתבטל תקנת הלל הרשות היה ביד בית דין אע"ג דלא אלים לכתוב פרוזבול מכח תקנת הלל וכן נמי מאי דאמר דאי לדריה תקין היכי מפקע ממונא במסירת מילי בעלמא בלאו דייני דמכנפין ויתבין אין בזה הכרע שהרי רש"י ז"ל כתב מסרי מילייהו בלא כתיבת פרוזבול אלא כך אומרים לחבריהם הוו ב"ד וחובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה ע"כ והרי אין כאן קולא אחרת אלא שהיו מקילין שלא לכתוב פרוזבול ומכל מקום במושב בית דין היו עושין כן וכל שכן שנראה מדברי רמב"ם ז"לבפ"ט מהל' שמטה שקל הוא שהקלו בת"J שהלוו זה את זה מפני שהם יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחית דומיא דמאי דאמרינן בפרק איזהו נשך דת"ח מותרין להלוות זה בזה ברבית ולפיכך כתב ז"ל באותו הפרק בעצמו הא דשמואל דאמר

דף יט עמוד ב

דלא כתבינן פרוזבולא אלא בכגון בי דינא דרבי אמי ורבי אסי ולא דחה זו מפני זו וכן מ"ש דמדסגי בשנים אלמא לא בעינן בי דינא רבה אינו מכריע דאפשר שהתקינוהו בשנים מפני שאינו דבר שיהא צריך משא ומתן ואע"פ כן מפני שיש בו הפקעת ממון בעינן ביה גברי דרב גוברייהו וכן נמיה א דאמרינן דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד לא מוכחא מילתא דודאי בית דין גדול שבדור נזקק לכך ואין ראוי לדחות מימרא פשוטה שבאה בגמרא בלא מחלוקת בדברים שאינן מכריעין אלא כדברי הרמב"ם ז"ל עיקר שכתבה ומכל מקום בי דינא דרבי אמי ור' אסי לאו דוקא אלא ה"ה לכל ב"ד חשוב שבדור וכן כתבו בתוס' שר"ת ז"ל כתב פרוזבול מזה הטעם ולפי מה שכתבתי בעיין לא איפשיטא ואעפ"כ אין בנו כח להושיב בית דין ולבטל תקנת פרוזבול דהא כי הוה ס"ל בגמ' דשמואל דאמר אם איישר חילי אבטליניה הוה סבירא ליה דהלל לדריה בלחוד תקין ואפילו הכי אמר אי איישר חילי כלומר שיהא יותר גדול ממה שהיה באותה שעה וכיון ששמואל היה חושש שלא לסמוך על עצמו מי הוא שיחזיק עצמו מספיק בכך ולפיכך כתב הרמב"ם ז"ל תקנת הלל בסתם בפרק הנזכר כאילו נתקן לדרי עלמא ולפי שמעתתא אין כח ביד שום בית דין לבטלה ואפשר שאף זה דעת הרי"ף ז"ל שכתב אי איישר חילי יותר מהלל שבא ללמדך שעכשיו א"א לבטל פרוזבול ויותר מהלל לאו דוקא וזהו דעתי:

גרסינן בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל יתוחמין אין צריכין פרוזבול פרש"י ז"ל שאין שביעית משמטת חוב אביהם המת וכן תני רמי בר חמא יתומים אין צריכין פרוזבול ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים הם וממונין עליהם ועל ממונם והוו שטרותיהם כמסורין לבית דין והא דנקט רבן גמליאל לפי שהיה בית דינו קיים ונוהג כשנשנתי משנה זו דהא דרמי בר חמא ברייתא היא והרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל כתב דממה שהלוו הם קאמר דאי ממה שירשו מאביהם אינו צריך וכדאמרינן בספרי ר"ש אומר כל בעל משה ידו ולא היורש ומיהו דוקא יורש אבל לוקח לא דלוקח לא זכי אלא בשעבוד נכסים ואכתי שעבוד הגוף קיים ואף על גב דלא קרינא ביה לא יגוש כיון דאידך נגוש מחמתיה לא יגוש קרינא ביה עד כאן ורש"י ז"ל שכתב שאין שביעית משמטת חוב אביהם המת אפשר דס"ל דההיא דספרי ר"ש הוא דקאמר לה ואפשר דרבנן פליגי עליה:

אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע אם יש קרקע ללוה דלא תקין הלל אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע דהויא מילתא דשכיחא כדאמרינן בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא כך פרש"י ז"ל אבל במקומה בשביעת כתב רבינו שמשון ז"ל דהיינו טעמא משוםד אז חשוב החוב כגבוי ביד בית דין ולא קרינא ביה לא יגוש וכמלוה שיש עליה משכון דמי והאי דעדיפא קרקע ממטלטלין לאו משום דמטלטלין יכול לכלותן שהרי עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות דיכול לכלותו ואמרינן בפרק השולח דכותבין עליו פרוזבול אלא כך הוא הדין דקרקע חשיבא כגבויה טפי עד כאן:

ואם אין לו קרקע מזכהו בשדהו כל שהוא אף על פי שאינו שוה כל החוב דהא אמרינן בפירקין דלעיל דאפילו מלא מחט גובה מלא קרדום כמעשה דקטינא דאביי ואחרים פירשו משום דקרקע כל שהוא שוה כל החוב דאין אונאה לקרקעות:

השאילו מקום לתנור להניח בו תנור או כירים המטלטלין ופרכינן עלה בגמרא איני והא תני הלל אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב בלבד כלומר שהוא מחובר וכל שכן על קרקע עצמו אם שלו הוא נקוב אין שאינו נקוב לא אמאי והא איכא מקומו כלומר דהא מקומו או שלו הוא או השאילוהו לו הואיל ועציץ שלו הוא ומפרקינן לא צריכא דמנח אסיכי כלומר על גבי יתדות ואין הקרקע של הילכך נקוב הוי כמחובר שאינו נקוב אין כאן קרקע ומקום סיכי לא חשיבא:

ומסתברא דמאי דאמרינן מזכהו בשדהו כל שהוא שאם היה שם וצווח לא מהני שאין אדם זוכה בעל כרחו ומיהו אם לא היה שם משמע דמהני ומכאן נראה לי דמאי דקיימא לן זכין לאדם שלא בפניו כל שהדבר בעצמו זכות אע"פ שנמשך ממנו חוב שהוא יתר על הזכות זכה וקנה דהא הכא כשמזכהו קרקע כל שהוא מתחייב הוא בכך שאין שביעית משמטת חובו ואפילו הכי אמרינן דמהני אלא שאפשר לדחות ולומר שאף זה מקולי פרוזבול והיכא שצווח כששמע לדברי רש"י שכתב דהאי דבעינן קרקע היינו משום דבעינן שיהא החוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע קרוב הדבר לומר דכיון דבשעת כתיבת הפרוזבול היה הקרקע בחזקתו מהני אבל לדברי רבינו שמשון שכתב דהיינו טעמא מפני שאז החוב כגבוי ביד בית דין משמע דלא מהני וכן הדין אם היה לו קרקע בשעת כתיבת פרוזבול ומכרו קודם שביעית שהדבר תלוי בסברות שני הפרושין זהו דעתי:

ולחייב יש לו קרקע אדם אחר שחייב ללוה זה מנה:

מדרבי נתן הוי קרקע לוי החייב לשמעון משועבד לפרוזבול של ראובן המלוה את שמעון:

וגרסינן בגמרא תנן התם בפרק בתרא דשביעית:

שביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר רב ושמואל דאמרי תרוייהו בשטר שטר שיש בו אחריות נכסים [שלא בשטר שאין בו אחריות נכסים] וכל שכן מלוה על פה ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו בשטר שטר שאין בו אחריות נכסים משמט שלא בשטר בשטר מלוה על פה אבל שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט כלומר דכיון ששעבד לו קרקעותיו כגבוי דמי וכמו שהקרקעות בחזקת המלוה הם וגבויות ממש ואין כאן חוב:

תניא כוותיה דרבי יוחנן ור"ל שטר חוב משמטת ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט תניא אידך סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט כלומר הראה בסימניה ובמצריה וייחדה לו לגבותו כגבוי ממש דמי ולא עוד אלא אפילו כתב כל נכסיו אחראין וערבאין אינו משמט כלומר אף על גב דלא דמי לגבוי כל כך כסיים ובתר הכי אמרינן בגמרא דלא סמכינן עלה דההיא דתניא כוותיה דרבי יוחנן דמתוך שאנו מדמין לא נעשה מעשה דדילמא ההיא בית שמאי היא דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי:

הלכך אפילו שטר חוב שיש בו אחריות נכסים משמט והרמב"ן ז"ל כתב דסיים לו שדה בהלואתו נמי משמט דהא קבר האי תנא בכל שטר שיש בו אחריות נכסים שאינו משמט ואדחי ליה ואמרינן בהדיא בפרק (הזהב) האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתה וכל שכן סיים [אבל הרמב"ם ז"ל פסקה בפ"ט מהל' שמיטה] ואפשר דמוקים לה באפותיקי מפורש ולאו מילתא היא דאפילו הכי משמט (כלומר) כיון דיכול לסלקו בכל שעה שירצה ומשמע לי דסבירא ליה דלא דחינן אלא מאי דמדחי בגמרא בהדיא אבל סיים לו שדה כיון דלא מדחי לא דחינן אף על גב דההוא תנא בכל אחריות נכסים נמי הכי סבירא ליה ודילמא לטעמיה אזיל והא דמשכנתא לאו ראיה היא שהרי לא יחדה לפרעון ואף על גב דבאפותיקי נמי מצי לסלוקי אפילו הכי כיון דרבי יוחנן ור"ל סברי דאפילו באחריות סתם אע"ג דודאי מצי לסלוקי אפילו הכי אינו משמט ותניא כוותייהו הבו דלא לוסיף עלה בסיים לו שדה כיון דלא מדחיא בהדיא בגמרא:

וגרסינן תו התם המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אין משמיטין ויהבינן טעמא למלוה על המשכון משום דקני ליה מדרבי יצחק דאמר דבעל חוב קנה משכון ומהא משמע דאף על גב דאמרינן בעלמא אימר דשמעת ליה לרבי יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי אמר לאו דוקא דקושטא דמילתא היא דאף במשכון בשעת הלואתו נמי אמר ומיהו כי אמרינן דאינו משמט דוקא כנגד שווי דחוב אבל מה שהחוב יתר על המשכון משמט דהכי מסקינן בסוף פרק שבועת הדיינין:

וגרסינן תו המחזיר חוב לחבירו בשביעית צריך לומר משמט אני כלומר בזמן שהשביעית נוהגת ועברה עליו שביעית ואחר כך החזירו ולא שהחזירו בשביעת עצמה דאם כן לא היה צ"ל ליה משמט אני דקי"ל שביעית משמטת בסופה:

ואם אמר ליה אעפ"כ יקבל הימנו כלומר אם אמר ליה אעפ"כ אני רוצה ליתנם לך:

שנאמר וזה דבר שמטה פרש"י ז"ל צ"ל דבור של שמטה ולפ"ז ארישא מהדר ומסיימין בהך מתניתין בדוכתא בשביעית הכי כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבוד יאמר להם רוצח אני אמרו לא אעפ"כ יקבל הימנו כלומר אם אמר ליה אעפ"כ יקבל הימנו כלומר אם אמר ליה אעפ"כ אני רוצה ליתנם לך:

שנאמר וזה דבר השמטה פרש"י ז"ל צריך לומר דבור של שמטה ולפ"ז ארישא מהדר ומסיימין בהך מתניתין בדוכתא בשביעית הכי כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר רוצח אני אמרו לו אף על פי כן יקבל מהם שנאמר וזה דבר הרוצח עד כאן ולפיכך פירש רבינו שמשון זכרונו לברכה דכי קתני שנאמר וזה דבר השמטה אסיפא מהדר דכל שאמר לו משמט אני פעם אחת סגי וכי אמר ליה אעפ"כ אין צריך לחזור לשנות משמט אני אלא יקבל ממנו מיד וכדאמרינן בירושלמי דאומר לו משמט אני בשפה רפה והימין פשוטה לקבל ומפיק לה מזה דבר כלומר דבור בעלמא ומדכתיב וזה דריש דאין צריך אלא דיבור אחד כדמוכחא בתוספתא דמכות גבי רוצח דקתני לא יאמר את הדבר וישנה שנאמר וזה דבר הרוצח אין לך אלא דיבור ראשון וגרסינן עלה דמתניתין בירושלמי א"ר יוסא הדא אמרה בר נש לא יאמר את הדבר וישנה שנאמר וזה דבר הרוצח אין לך אלא דיבור ראשון וגרסינן עלה דמתני' בירושלמי א"ר יוסא הדא אמרה בר נש דתני חדא מכילא ואזיל לאתר ואינון מוקרין ליה בגין תרתי צריך למימר לון חדא מכילא אנא חכים מכילא כמו מכילתא שבקי במסכת אחת ורצו לכבדו כסבורין שבקי בשתים יאמר להם בחדא מסכתא אנא חכים ולא בשתים:

אמר רבא ותלי ליה עד דאמר הכי פירש רבינו שלמה יז"ל אם היה רוצה לחזור בו יתלנו על עץ אם גברה ידו עד שיאמר לו אעפ"כ ובערוך פירש תולה עיניו בו כאילו רוצה לקבל כדי שיתבייש הלה ויאמר לו אעפ"כ וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר ואמרינן בגמרא דכי אמר ליה אעפ"כ לא יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך:

וגרסינן תו אמר רב יהודה אמר רב נחמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד מ"ט כיון דתקון רבנן פרוזבול לא שבק היתירא

דף כ עמוד א

ואכיל איסורא כלומר ובודאי עבד פרוזבול כי אתו לקמיה דרב אמר ליה פרוזבול היה לך ואבד כגון זה פתח פיך לאלם הוא תנן וכן בעל חוב שמוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו משנה היא בכתובת בפרק הכותב אלמא לא מהימן לומר פרוזבול היה לי ואבד דע"כ בדטעין שהיה לו עסקינן דאי לאו הכי צריכא למימר דשביעית משמטתו ומפרקינן תנאי היא דתניא המוציא שטר חוב צריך שיהא עמו פרוזבול וחכמים אינו צריך כלומר דנאמן לומר אב דומשמע דקיימא לן כרב דהא עבד בה עובדא ולא אשכחן אמורא דפליג עליה ואע"ג דסתם מתניתין דלא כוותיה וקיימא לן סתם דמתניתין ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם הכא לא קיימא לן הכי כיון דרב דהוא אמורא דחי לה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר ויש לתמוה על הרי"ף ז"ל שלא הביאה והביא מתניתין דבעל חוב שהוציא שטר כצורתה בפרק הכותב וכתב הרמב"ן ז"ל דכיון דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד אם אמר על מנת שלא תשמיטנו בשביעית הלויתי נאמן משום מגו ויש מן החכמים מקילין ואומרים שעכשיו אין צריכין לפרוזבול לפי שאומרים דקיימא לן כרבי דאמר שאין השמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג דכיון דחזינן קולי טובא בפרוזבול משמע דשמטה בזמן הזה דרבנן היא דאי דאורייתא וכרבנן דפליגי עליה דרבי לא היו מקילין בה כל כך וכיון שהשמטה תלויה ביובל דבר תורה אף מדבריהם אינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג ובימי רבותינו היה בית דין קבוע בארץ ישראל שהיו מקדשין היובל והיו תוקעין ומשלחין עבדים ושדות חוזרות לבעליהן זכר ליובל ולפיכך היתה שמטה נוהגת מדבריהם בין בעבודת קרקע בין בהשמטת כספים אבל עכשיו שאין שם ב"ד שמקדשין אותו ולא תוקעין אין היובל נוהג כלל שדברים הללו מעכבין ביובל כדאיתא בפרק קמא דראש השנה וכיוןש בטל היובל לגמרי אפילו מדבריהם אף השמטה אינה נוהגת כלל ואין זה נכון שהרי מימי הלל הנשיא שתקן לנו סדר מועדות וקידשן לדורות ע"פ מנין שאנו מונין בו שוב לא היה בארץ ישראל בית דין ראוי לקדש וכל שכן בימי רב אשי שכבר בטלו מומחין בארץ ישראל לגמרי ואעפ"כ מצינו לו ולרבנן דדריה דמשמטי ומטרחי נפשיהו למכתב פרוזבול הילכך שמטת כספים נוהגת בכל מקום ובכל זמן ומיהו מדרבנן בעלמא היא וכרבי כיוןד חזינן דמקילין כולי האי בדיני פרוזבול:

מתני' עבד כנעני:

שנשבה ופדאוהו ישראלים אחרים:

ישתבעבד בגמ' מפרש:

עבד שעשאו רבו אפותיקי וכו' לקמן אפרשנה בס"ד:

גמ' במאי עסקינן אילימא לפני יאוש של בעלים הראשונים פדאוהו מיד גוי:

לשם בן חורין אמאי לא ישתבעד כלומר לרבו ראשון דאע"ג דשבאי גוי קונה ליה לעבד למעשה ידיו כמו שאכתוב בסמוך בס"ד הני מילי היכא דאין ישראל יכול להציל דכה"ג קרינא ביה שביו אבל כיון דלפני יאוש הוא אלמא יכול ישראל להציל ושבאי לא ני ליה וכיון שכן אע"פ שפדאו ישראל לשם בן חורין אית לן למימר דישתעבד לרבו ראשון:

אלא לאחר יאוש לשום עבד אמאי ישתעבד קס"ד דלרבו ראשון קאמר:

אמר רבא לעולם לאחר יאוש לשם עבד ישתעבד לרבו שני:

ופרכינן עלה בגמרא רבו שני ממאן קני משבאי שבאי גופיה במאי קני ליה ומהדרינן אין קני ליה למעשה ידיו כלומר וישראל קני ליה מיניה למעשה ידיו בכספא ולגופיה בטיבלה לשום עבדות כדאמרינן ביבמות בהחולץ ואפיל מל וטבל גבו רבו ראשון קנייה שבאי ביאוש למעשה ידיו דהא אפילו ישראל נמי מקני ליה לגוי למעשה ידיו נהי דישראל הוא הואיל ומל וטבל ואי הוי נמכר לעבד לישראל נפיק מיניה ביובל השתא כי קנאו לשם עבד משתעבד לעולם ומוכחינן דשבאי קונה עבד למעשה ידיו מדריש לקיש דאמר ריש לקיש מנין לגוי שקונה עבד למעשה ידיו שנאמר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה כלומר דמהם תקנו יתירא הוא דהא כתיב לעיל מיניה מהם תקנו עבד ואמה וכתיב בתריה וגם מבני התושבים הגרים עמכם ולשתוק ומשום הכי דרשינן מיניה הך דרשא ומסיימינן יכול לא יקנו זה מזה והא אמרת ולא הם קונים זה מזה אלא הכי קאמר ולא הם קונים זה מזה לגופן כלומר שיהא צריך הימנו גט או אם יברח ממנו ויתגייר מותר בבת ישראל שאין גופו קנוי לחברו יכול לא יקנו זה את זה למעשה ידיו אמרת גוי ישראל קונה גוי גוי לא כל שכן כלומר דגוי קונה ישראל למעשה ידיו דכתיב וכי תשיג יד גר ותושב עמך וגו' או לעקר משפחת גר ואימא הני מילי בכספא אבל בחזקה לא כלומר הני מילי דגוי קונה חברו בכספא דומיא דגוי שקונה ישראל בכסף כדכתיב מכסף מקנתו זה בעברי הנמכר לגוי וקניית גוי בגוי הא ילפת ליה מקניית גוי בישראל אבל בחזקה כגון שבאי זה שהחזיק בו וקנאו בחזקה בייאוש כשהפקירו רבו כשנתייאש ממנו ולא בכסף ולא בחזקה שעבד כנעני נקנה בו דהיינו חזקה של עבדות הלבישו הנעילו הרחיצו סכו לרבו כדתניא בהאשה נקנית ונהי דישראל קני גוי בחזקה דאיתקוש עבדים לקרקעות אבל גוי לא קני קרקע בחזקה מישראל אלא כל קנינו בכסף ומהדרינן עמון ומואב נטהרו בסיחון כלומר דכתיב אל תצר את מואב וכן בעמון אל תצורם ואחר כך כשכבש סיחון את ארצם הותרה לישראה דאף על גב דקרקע אינה נגזלת חזקת מלחמה שאני וסיחון קנאה קנין גמור בחזקה שהחזיק בה על ידי מלחמה אלמא וי קונה מחברו קרקע בחזקה ופרכינן אשכחן גוי גוי גוי ישראל מנא ליה כגון עבד זה דשייך במצות ומהדרינן דכתיב וישב ממנו שבי מדקרי ליה שבי דידיה שמע מינה קנייה בחזקה והאי עבד נמיכ יון דאיתייאש מיניה ישראל קני ליה גוי בחזקה:

רשב"ג אומר בין לשם עבד בין לשם בן חורין ישתבעב לרבו ראשון זו היא גירסת הרי"ף ז"ל וכן גרס רש"י ז"ל דאף על גב דמדינא הוה לן למימר דלשם עבד ישתעבד לרבו שני דהא קנייה שבאי בחזקה וישראל קני ליה מיניה ולשם בן חורין הוה לן למימר דלא ישתעבד מהאי טעמא אפילו הכי ישתעבד לרבו ראשון כדי שלא יהא מפיל עצמו לגייסות וכדחזקיה דאפילו אי אמרינן דלשם עבד ישתעבד לרבו שני כדיניה אכתי איכא למיחש שמא יפיל עצמו לגייסות כדי שיציל עצמו מידי אדונים קשה ואף על פי שאינו יודע אם [לא] יהיה יותר קשה שני מראשון אכתי איכא למיחש שיעשה כן משום תמות נפשי עם פלשתים ומשום הכי אמרינן דבין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון מיהו רבו ראשון נותן דמיו לשני והכי איתא בתוספתא דגרסינן התם עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו לשם בן חורין לא ישתעבד רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו והך תוספתא בלפני יאות מיתוקמא ומשום הכי לת"ק משתעבד לרבו ראשון ומכל מקום ילפינן מינה דכשהוא משתעבד לרבו ראשון חייב ליתן דמיו לשני ופשטה דהך תוספתא משמע דאפילו שפדאו לשום בן חורין צריך ראשון ליתן דמיו אלא שהרמב"ם ז"ל כתב בפרק ח' מהלכות עבדים דלשם בן חורין חוזר לרבו ראשון בלא כלום:

דף כ עמוד ב

וחזינן לגאון דקא פסק הלכה כרבנן וכו' הראב"ד השיג עליו ואמר אדרבה כרשב"ג מסתבר דהא חזקיה מפרש טעמיה ומשמע דסבירא ליה הכי ועוד דלקמן מקשינן מדרבי יוחנן אדרבי יוחנן כמו שאכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא ולא פריק אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן כדפריק בשאר דוכתי דמשמע דההוא פסקא הכא דווקא הויא ובירושלמי נמי פסקו הלכה כרשב"ג והרמב"ן ז"ל העמיד דברי הרי"ף זכרונו לברכה ואמר דחזקיה אמרו קאמר וליה לא סבירא ליה [והא דלא פריק לקמן אמוראי נינהו משום דההוא שינויא דחיקא הוא דעדיפא מיניה פריק ובירושלמי דפסקו כרשב"ג היינו משום דבירושלמי אזלא בשטתיה דאביי דמוקי מתניתין באוקמתא אחריתי כדאיתא בגמרא ולטעמיה מסתבר למפסק כרשב"ג דאמר דינא ולא כרבנן דאמרי תקנתא אבל לאוקמתיה דרבא איפכא מסתברא דרבנן אמרי דינא ורשב"ג אמר תקנתא הילכך כרבנן נקטינן דרבים נינהו]:

עבד כנעני של ישראל שנשבה וברח מבית האסורין של גוים יצא לחירות מלהשתעבד לרבו משום דמסתמא אייאש מריה מיניה ואיהו זכה בנפשיה וכיון דפקע זכותא דמריה לענין מעשה ידיו כופין את רבו לכתוב לו גט שחרור להתירו בבת ישראל:

ואי קשיא לך הא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דהא אמר הלכהכרשב"א אפילא לא אמרה ר"י עלה דהא בהדיא אלא בגמ' הכי פרכינן תנן רשבג"א בין כך ובין כך ישתעבד ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן אע"ג דבדוכתי טובא מפרקינן בהך פירכא אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן הכא לא אצטריך דמפרק לה בשינויא רווחא וכמו שכתבתי למעלה דבורח שאני דהשתא לקטלא מסר נפשיה כדי לצאת מידי גייסות שהרי ברח מן האסורין ויודע שאם ישיגוהו יהרג אפולי מפיל עצמו לגייסות בתמיה:

גר שמת וכל נכסיו הפקר:

קנו עצמן הן קודמין לכל אדם להחזיק בעצמן מן ההפקר:

אבא שאול אומר קטנים אין להם יד לזכות בעצמם:

הנדואה מארץ כוש כוש מתרגמין הנדיואה:

דתקיף ליה עלמא טובא גוסס למות:

אמר ליה מר זוטרא לעבד שלוף לי מסאני לקנותו בחזקה היה מתכוין שיהא נקנה בעבודתו כשימות אדוניו:

איכא דאמרי גדול היה העבד והחזיק בו קודם שיזכה העבד בעצמו מן ההפקר לפיכך קידם לפני המיתה וזכה בו:

פירש הגר למיתה והעבד פירש לעבודתו של מר זוטרא ונמצא שלא היה העבד בלי אדון רגע אחד:

ואיכא דאמרי קטן הוה וכדאבא שאול פליג אלישנא קמא דללישנא בתרא סבירא ליה דבגדול הואיל דלא מהני ביה חזקה דלאחר מיתה מחיים נמי לא מהני ביה דמחיים ברשות אחר הוא אלא קטן היה ובחזקה דלאחר מיתה קנייה וכאבא שאול ומה שהקדים להחזיק בו מחיים אינו מטעם קנייה דכיון דברשות אחר הוא לא מהניא ביה אלא כדי להראות לכל שהיה הוא רוצה להחזיק בו ושוב לא יקדמנו אחר לאחר מיתה כיון שהוא היה מהפך לזכות בו ועוד שבתוך שמושו ימות האדון ונמצא זוכה בו מחמת שמושו שלאחר מית ה אלמא הלכה כאבא שאול הילכך נקטינן דקטנים כל המחזיק בהן זכה בהן אבל גדולים קנו עצמן בני דאע"ג דקי,ל דמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור כדאיתא לקמן ועבדים הללו אין להם גט שחרור אמרינן טעמא בגמרא דעבדו דגר כאשתו מה אשתו משתלחת בלא גט אף עבוד משתלח בלא גט כלומר כיון שאין לו יורשים מה שאין כן בישראל דמפקיר עבדו איסורא דפש ליה גביה יכול להורישו לבניו ולפיכך צריך גט שחרור מן היורשים כמו שיתבאר בסמוך:

כל המשחרר עבדו עובר בעשה משמע דלאו עשה גמור הוא דבגמרא פרכינן מיתיבי מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ומפרקינן מצוה שאני ואי עשה גמור הוא היכי דחינן עשה שבתורה משום האי מצוה ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב בגוים לא תחנם כיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קא עביד אלא לצורך עצמו והוה ליה כנותן דמי עצמו:

דכתב ליה גט חירות ונסיב לה ישראל ומנטר לה:

דמפקי עבדייהו לחירות ועברי אעשה:

ודסיירי נכסייהו מסתכלין בשדותיהן בשבת לידע מה הן צריכין:

בעידן בי מדרשא שהחכם דורש דרשה לרבים בשבת והם יושבים בסעודה והיה להם להקדים או לאחר:

בע"ש פרש"י ז"ל

דף כא עמוד א

בחד לישנא בלילי שבת ואין זה כבוד שבת דקי"ל דכבוד יום קודם לכבוד לילה ולא מחוור דלישנא דערב שבת משמע דע"ש ואית דמפרשים מע"ש ממש מבעוד יום אלא שהיו קובעין אותה בערב שבת ואע"ג דקי"ל כרבי יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך הני מילי באקראי בעלמא אבל תדיר מיחזי כמאן דמזלזל ביקרא דשבת:

ודוקא בשרבו השיאו אשה דאי לאו דשחרריה לא מעבד ליה איסורא על ידיה:

עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות שאין דרך עבד להניח תפילין דמצות עשה שהזמן גרמא הוא דלילה ושבת לאו זמן תפילין הוא:

אפוטרופוס על נכסיו דאי לאו דשחרריה לא היה חשיב ליה:

וצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל:

אי אתה מודה שבניה עבדים דהאי לישנא לא משמע לשון שחרור ולא צוה גם כן לבנים שישחררו אותה אלא שלא ישתעבדו בה ומשום מצוה לקיים דברי המת הוא שאסורין להשתעבד בה וקנין מעשה ידיה לא פקע בהכי וכיון שכן ודאי דבניה עבדים ואמאי כופין את היורשין לכתוב לה גט שחרור ויפסידו בניה:

אמר אמימר וכו' דסקרתא קריה:

דעבדי עבדים של ישראל היו ומכרום לגוים ותנן המוכר עבדו לגוי יצא לחירות:

כלו מרוותייהו בתראי כלו אדוניהם האחרונים שהם הגוים:

אתו העבדים לקמיה דרבינא להתירם בבנות ישראל:

זילו הדרו אבני מרוותייכו קמאי חזרו על בני אדוניכם הראשונים ובקשו מהם לכתוב לכם גט חירות משום דגוים לא קנה קנין איסור שבהם ונשאר אצל הבעלים הראשונים ובניהם ירשו אותו דסבירא ליה לרבינא דאיסורא לבריה מורית הילכך מצי כתבי להו אינהו גיטא דחירותא:

אין לו תקנה דאיסורא לבריה לא מורית והכי נמי מכי זבנינהו פקע כספייהו מיניה ואיסורא הוא דהוה ליה גבייהו ואיסורא לא ירושה הוא להורישו לבניו:

כרב דימי ס"ל דכי אמר לא ישתעבדו בה ופקעו להו ממונא מינה אפילו הכי כותבין לה גט שחרור:

הא אמרה בלשון שחרור כגון הרי את בת חורין הכי נמי דלאו טעותא הוא וכופין דאיסורא מצי מורית לבניה:

ההוא עבדא וכו' מפסדי ליה מינאי כדאמרינן במתני' בפרקין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין:

אקנייה לבנו קטן שאין ראוי לכופו:

מוקמי אפוטרופוס לינוקא פרש"י לברור לו דמים יפים כמה שהוא נישם בשוק שהרי צריך העבד לכתוב שטר על חצי דמיו:

ומקרקיש ליה עבדא:

זוזי דבר מועט לינוקא ולא יצטרכו לכופו שהוא ישחררהו מדעתו בשביל זוזי ובלאו קרקושי זוזי לא אפשר דינוקא לאו בר

דף כא עמוד ב

כפייה הוא ואפוטרופוס אינו רשאי להוציא עבדים לחירות ולא לחוב היתומים כדאמרינן בהניזקין ותינוק זה מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין כדתנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ואפוטרופוס מוקמינן לעיין בתקנתו ולשומו בדמים מעולין כך כתב רש"י ז"ל ולא מחוור דקטן לאו בר משוי שליח הוא וגט עבד כגט אשה הוא וגבי חליצה דקטן קי"ל דפסולה ואינה פוסלת לפיכך פי' ר"י שהאפוטרופוס משחחרו ורשאי הוא לעשות כן דאתיא כרבי דאמר לקמן בפרק הניזקין אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו ולא אמרו דמקרקש לינוקא בזוזי אלא משום שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה וזהו דעת הרי"ף ז"ל שכתב יש ששואלין כאן וכו' ודאמרינן כאשר עשה כן יעשה לו משום דאי מדינא לא מוקמינן ליה אפוטרופא וימתין עד שיגדל ולפי זה לא קיימא לן כרבנן דאמרי בפרק הניזקין דאין אפוטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות אלא כרבי דפליג עלייהו ואמר רשאין אלא שהרי"ף ז"ל כתבה לההיא ולא פסק בה הלכה כרבי לפיכך פירשו דכי אמרינן דאין רשאין להוציא אותן לחירות לא שאין דינן לעשות כן דכיון דקיימא לן דכסף גומר בו כדאיתא הכא בגמרא כשם שמוכרין אותו לאחרים כך רשאין ליטול ממנו דמי עצמו אלא שחששו שמא לא ידקדקו עמהם בשומת דמיהן וכאן קנסו אותו משום כאשר עשה כן יעשה לו והעמידו דבריהם על דין תורה:

תנו רבנן האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין נעשה בן חורין הרי הוא בן חורין כלומר באחד מג' לשונות אלו הרי הוא בן חורין:

אעשנו בן חורין רבי אומר קנה דהכי משמע אעשנו בן חורין בשחרור זה שאני מוסר לו עכשיו ובסמוך מומקינן לה בדכתב ליה הני לישני בשטרא ומסר ליה:

וחכמים אומרים לא קנה שאין זו אלא הבטחה שיעשנו בן חורין לאחר זמן ובשטר אחר ועדיין לא עשה:

אמר רבי יוחנן וכולן בשטר האי האומר דקתני כותב הוא שכתב אחת מןה לשונות הללו ומסר לו השטר אבל באמירהע בעלמא לא הוי בן חורין ולא פקע ממוניה מיניה ומצי למהדר ביה אם לא קנו מידו על ידי חליפין דהוי כקונה עצמו מידו בכסף כדאמרינן לעיל בגמרא גבי ההוא דשקל כומתא שדא בה אי נמי שכיב מרע משום דדבריו כתחובים וכמסורים דמו ובסמוך נמי דאמרינן גבי שדה וכולן בשטר הכי מפרשינן לה דבדבורא בעלמא לא מיקניא ארעא וכי תימא בין בעבד ובין בשדה אמאי לא מהני אפילו בעל פה באומר עשיתי ונתתי משום הודאת בעל דין יש לומר דכי אמר בדרך הודאה הכי נמי אבל הכא בבא לשחררו עכשיו בלשונות אלו עסקינן ומשום דלא הוי לישנא מעליא לשחררו בו בתחלה אמרין דלא מהני אפי' לענין מעשה ידיו אלא בשטר ומיהו בשטר הוי משוחרר גמור והיינו טעמא דמשמע ליה לרבי יוחנן דתנא לאו מדין הודאה קאמר חדא דלא הוי בן חורין גמור דאכתי צריך גיטא דחירותא וכדאמרינן לעיל גיב עבד שנשא אשה בפני רבו דאמרינן דיצא לחירות מדין הודאה ואפ"ה צרי ךגט שחרור ועוד דעשיתי דומיא דאעשנו מה אעשנו שבא לעשותו עכשיו אף עשיתי נמי והא דשדה נמי כה"ג מפרשים:

האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו גט חירות על ידי אחר ואמר ליה זכה בו לפלוני דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו והא דהכא מדין הודאה מהני והרי הוא ישראל גמור וחייב במצות ומיהו לא שרי בבת חורין בלא גט שחרור דומיא דעבד שנשא אשה בפני רבו:

הודאת בעל דין עבד וכן מקבל מתנה כיון דאמר לא קבלתי נאמן ויכול לו לחזור ולזכות בו אם רצה ומשום הכי אמרין טפי במקבל דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואין אומרים כן על הנותן דשמא הנותן מתוך שקדמה מחשבתו ליתנה הוא סבור שנתנה אף על פי שעדיין לא נתנה והמקבל בהם ידע בדבר יותר ממנו:

ומי אוכל פירות כלומר (מאן) {מי} אמרינן שהודאתו הודאה ואידך זכה:

נותן אוכל פירות לפי שהודאתו הודאה גמורה כדכתיבנא:

הא באבא והא בברא באבא נותן אוכל פירות אבל אם מת ובנו אמר לא נתן זה שדהו לאבא משלשין דשמא יבואו עדים שמסר לאביו וזה לא ידע:

מתני' עבד שעשאו רבו אפותיקי אם לא אפרע חובך ממקום אחר הרי זה לפניך לגבותו:

ושחררו בגמ' מפרש לה לכולה:

גמ' שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני שלא היה גופו קנוי לו אלא משועבד ואתי שחרור ומפקע

דף כב עמוד א

לשעבוד כדאמר רבא:

הקדש עשה שורו אפותיקי והקדישו קדושת הגוף למזבח ודוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים לא מפקע מידי שעבוד כדתנן מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו:

חמץ גוי דהלוה את ישראל ושעבד לו חמצו ולא הרהינו אצלו אתי איסור חמץ ומפקע לשעבודא דגוי והוה ליה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה:

ויאמר לו עבדי אתה ויוציא לעז על בניו:

אלא המשחרר כותב שטר חוב לבעל חובו על דמיו הואיל והזיק שעבודו ישלם לו ומשמע מהא דמתני' באפותיקי מפורש עסקינן דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה דאי באפותיקי סתם למה למשחרר דלכתוב השתא הא כתוב וקאי דהא משתעבדי ליה כולהו נכסי אלא ודאי מתני' באפותיקי מפורש הוא וקי"ל כרשב"ג בדיני דגרמי כך נמצא במקצת נוסחי הלכות ובקצתן לא נמצא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' חובל ומזיק ובפי"ח מהל' מלוה ולוה אבל הראב"ד ז"ל כתב עליו אינו כן דרשב"ג הוא דאית ליה הכי ורבנן פליגי עליה וקי"ל כרבנן ולא דמי לשורף שטר חבירו דהתם בדחבריה קא עביד מעשה אבל הכא בדנפשיה קא עביד עד כאן ודברי הרמב"ם ז"ל מחוורין יותר וכן דעת הרמב"ן ז"ל ומכל מקום באפותיקי חייב שהרי אפילו מת גובה משאר נכסים:

ת"ר העושה שדהו אפותיקי לאחרים ושטפה נהר ושטף כל השדה וגוף הקרקע מקולקל שהמים צפין לעולם עליה:

גובה משאר נכסים שאע"פ שאמר ליה הכי אם לא פרעתיך גבה מזה לא קמה ליה ברשותיה ולאו אדעתיה דידה לחודה אוזפי הואינו חייב באחריותה וגובה משאר נכסים ושלשה מיני אפותיקי הן אפותיקי סתם ומשכנתא ואפותיקי מפורש אפותיקי סתם היינו שאמר לו אם לא פרעתיך גבה מזה ובכה"ג אחריותו על כלן נכסיו ואפילו לא שטפה נהר יכול לגבות חובו מקרקע אחר כדינו אין צ"ל בששטפה נהר ואם רצה לגבות ממנו אין לו רשות לבעל חובו לדחותו לקרקע אחר ומשכנתו שאוכל פירותיה מעתה עד שתפדה אע"פ שלא אמר לו בפירוש גבה מזה הסכימו הראשונים ז"ל שדינה כאפותיקי סתם וגובה ממנה אם ירצה או מקרקע אחר כדינו ועדיפא מאפותיקי שאם מכרה בתוך הזמן שאוכל פירות אינה מכורה כלל ואפילו לשעה והכי מוכח בפרק אע"פ דאמרינן שדה שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדש דקדשה מכלל דמהשתא לא קדשה ובאפותיקי סתם הכל מודים בשמכרה לשעה שהיא מכורה עד שיבא לגבות חובו אבל בשמכר לעולם יש דעות כמו שיתבאר בסמוך בע"ה ואפותיקי מפורש היינו דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו ובכה"ג אינו גובה אלא ממנה וכן לוה אינו יכול לדחותו לקרקע אחר ואם שטפה נהר הפסיד חובו ואם מכרה יתבאר בסמוך אם מכרו קיים עד שעת גביית החוב אם לאו:

תניא אידך העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה גובין משאר נכסים כלומר אם מכרה וסבר תנא קמא דמכורה דמצי אמר הנחתי לך מקום בין לבעל חוב בין לכתובת אשה ורשב"ג סבר דלגבי אשה אינו מכור הלפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתיד ינין ומשמע דלדידיה המכר בטל מיד והיינו דקאמר שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין ואי מכורה לשעה הרי צריכה לחזור אלא ודאי כדכתיבנא ופירשה לזו הרי"ף בתשובה אבל באפותיקי סתם וכן מוכח בירושל' כמו שאכתוב בסמוך ולפיכך גובה מלוה משאר נכסים דמצו אמרי לקוחות הנחנו לך מקום לגבות הימנו אבל באפותיקי מפורש לא מצו אמרי הכי שהרי אין שעבודו אלא עליו והרי"ף כתבה לזו סתם ונראה שדעתו דקי"ל כת"ק וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות מלוה ולוה וכן דעת הרמב"ן ז"ל אבל הרב רבינו יונה והרשב"א ז"ל פסקו כרשב"ג דבאשה אפי' באפותיקי סתם המכר בטל לאלתר וראיה לדבר מדתנן לקח מזה איש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ואוקימנא לה בפרק חזקת הבתים באותן שלש שדות וכבר כתבתי שם שאין זו של אפותיקי דומה להן ובירושלמי במסכת שביעית נחלקו המשעבד שדהו באפותיקי מפורש אם הוא מכור לשעתה אם לאו דגרסינן התם בפ"י המשעבד שדהו לחברו והלך ומכרה ר' אחא אומר מכורה לשעתה ר' יוסי אומר אינה מכורה לשעתה והוינן בה הכותב שדה אפותיקי לאשה בכתובתה ובעל חוב בחובו ומכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו ופריק מתניתא כשאמר יהא לך פרעון מזה מה פליגין בשאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו וכתב הרמב"ן בפ' אלמנה לכ"ג דכיון דאנן לא קים לן פסקא דרבנן מערבאי המכר קיים עד שעת גוביינא ועל בעל חוב להביא ראיה והרי"ף ז"ל הביא בכאן ירושלמי שבפרק אלמנה לכהן גדול העושה שדהו אפותיקי וכו' הוי כשמכרן לשעה אנן קיימין אבל אם לא מכרן לשעה

דף כב עמוד ב

דברי הכל אינן מכורין וזה הירושלמי הוא שם על פלוגתייהו דרבי יוחנן ור"א במוכר עבדי נכסי צ"ב ודעת המפרשים ז"ל שלא הביאו הרי"ף ז"ל כאן אלא ללמוד ממנו דפלוגתייהו דרבנן ורשב"ג בשמכרה לאותה שדה שעשה ממנו אפותיקי הוא וסיים הירושלמי כמוש הוא שם אבל מה שאמרו בו אבל אם לא מכרן לשעה ד"ה אינן מכורין אינו ענין בכאן כלל אלא במוכר נכסי צאן ברזל בעושה שדהו אפותיקי אפילו מכרן לעולם מכורין אלא אם כן לא ימצא בעל חוב שאר נכסים דבכה"ג גובה מהם אבל הרמב"ם ז"ל כתב זה הירושלמי בפי"ח מהל' מלוה ולוה [וז"ל עשה שדהו אפותיקי לב"ח או לכתובת אשה ומכרה הרי זו מכורה וכשיבא בעל חוב לגבות אם לא ימצא נכסים בני חורין יטרוף אותם במה דברים אמורים שמכרה לשעתה אבל מכרה ממכר עולם אינה מכורה ונראה שדעתו ז"ל לפרש" שאע"פ שאם יש שם נכסים בני חורין גוהב מהן אעפ"כ יפה כח האפותיקי בשני דברים האחד שאם מכר לוה שאר נכסים אחרי שמכר זה מלוה טורף זו של אפותיקי וכן פירש רבינו אפרים זכרונו לברכה וזהו שאמר בירושלמי והלוקח יחוש לעצמו דמשמע שיותר יש לו לחוש ללוקח בשביל האפותיקי משאר לוקחים מלוים ועל דרך זה גם כן כשמכרו ממכר עולם אינו מכור לפי שהיה לו לפרש שהוא משועבד באפותיקי כדי שאם ימכור שאר נכסיו שיגבה בעל חוב מזו ולפיכך אינה מכורה כלל אלא א"כ מכרה בפירוש עד זמן גביית החוב בלבד והראב"ד ז"ל כתב עליו לא הבין ולא הבחין דרך הירושלמי אשר מצא על זו המימרא:

מתני' מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו':

תקנתם את רבו שאינו חסר כלום:

לישא שפחה אינו יכול מפני צד חירות שבו:

לישא בת חורין אינו יכול מפני צד עבדותש שבו:

לא תוהו בראה יוצר הארץ להיות ריקנית אלא להיות בה ישוב יצרה:

גמ' אבל בכסף דברי הכל קנה דכתיב גבי שפחה חרופה והפדה לא נפדתה ודרשינן לה בגמ' בפדויה ואינה פדוינה ותחת פדיינה בכסף ובשוה כסף אבל בשטר הוא דפליגי דרבי סבר דמקשינן שטר לכסף דכתיב והפדה לא נפדתה והיינו בכסף או חופשה לא ניתן לה דהיינו בשטר דגמיר לה לה מאשה מה כסף בין לכולו בין לחציו אף שטר נמי בין כולו בין חציו ורבנן גמרי לה לה מאשה מה אשה חציה לא אף עבד נמי בשטר חציו לא:

ועבד של שני שותפין בין בשטר בין בכסף דברי הכל קנה דכיון דאין לכל אחד בו אלא חציו אפילו רבנן מודו דקנה כי שחרריה לפלגיה דהא לא שייר מידי והוי כאשה דנפקא מיניה לגמרי:

והמשחרר שני עבדים בשטר אחד לא קנו דגמרינן מגט כריתות דכתיב לה ולא לה ולחברתה דאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד וה"נ אין שני עבדים משתחררין בגט אחד:

גרסי' בגמרא אמר רבה מחלוקת דרבי ורבנן במשחרר חציו והניח חציו כלומר דבעינן דנפיק כוליה מיניה כאשה אבל שחרר חציו ומכר או נתן תחלה חציו או בבת אחת כיון דנפיק כוליה מיניה קני ופרכינן ובכולו לא פליגי והתניא הכותב נכסיו לשני עבדיו כלומר שכתב שני שטרות וכתב כל נכסיו לזה וכל נכסיו לזה וזיכה לשליח אחד בבת אחת לשניהם:

קנו ומשחררין זה את זה כלומר קנו ופלגי דלא קדים חד לחבריה והן משחררין זה את זה לפי שכל אחד זכה בחצי חברו ותניא אידך האומר כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדיי אף עצמן לא קנו מאי לאו הא רבי והא רבנן לא אידי ואידי רבנן ולא קשיא הא דאמר כולו הא דאמר חצי חצי פרש"י ז"ל קמייתא כגון שכתב שני שטרות ובכל אחד כתב כל נכסי לפלוני עבדי ומודו רבנן דכיון דזיכה להם בבת אחת ונפקי כולהו מיניה קנו ובתרייתא דאמר חצי חצי שכתב בשטר אחד חצי נכסי לך וכן בשני לחברו ולפיכך לא קנו דהוה ליה בכל חד שחרר חציו והניח חציו ולא מבעיא כתב ומסר לזה והדר מסר לזה דלא קנו דכי מסר לקמא שייר פלגיה ולא קנה וכן לשני אלא אפילו מסר לשניהם כאחד לא קנו דכיון דחצי נכסיו כתב בכל חד דילמא חד פלגא הוא דכתיב לתרוייהו ואיכא שיור כך כתב רש"י ז"ל ולא מיחוור דכיון דקתני בבתרייתא כל נכסי נתונים לפלוני ופלוני עבדיי מוכח דבהדיא מפרש שכל נכסיו נתן בין שניהם ועוד דודאי משמע שהכותב חצי שדהו לראובן וחצי שדהו לשמעון שזכו לכולה בין שניהם ורבינו שמואל ז"ל פיר' דרב' לטעמיה דאמר בפרק האיש מקדש ובפרק מי שהוציאוהו דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו והכא אינו בזה אחר זה שאם נתן המחצית לזה ואחר זמן נתן המחצית האחר לזה ודאי לא קנו דהא איכא שיור בכל חד וכחד הילכך אפילו בבת אחת לא קנו ולא דמי לשחרר חציו ומכר חציו דהתם הוי בזה אחר זה אם מכר חציו תחלה והרמב"ן ז"ל פירש דמש"ה לא קנו לפי שאין עצמו בכלל חצי נכסים שהנותן חצי נכסיו לחבירו אינו נוטל חצי בכל כלי וכלי ולא בכל שדה ושדה אלא שמין את הנכסים [ונוטל חציין] ונוטל כחוש הילכך זה שכתב לו רבו חצי נכסים אין עצמו בכלל אותו חצי ולפיכך לא עשה ולא כלום ולא ידעתי מניין לו לרב דין זה שהנותן חצי נכסיו לחברו [למה לא] יזכה במחצית כל דבר ודבר ואפשר דס"ל ז"ל דכשם שידו על התחתונה לגבי כחוש כך נמי יכול לדחותו ולומר לו לא תטול החצי בכל דבר ודבר ולי אין צריך לכל זה אלא היינו טעמא דחצי חצי לא מהני לפי שאין העבד משתחרר אלא מחמת השטר שנמסר בידו ובעינן שלא יהא בו שיור כלל דהא אמרינן דכותב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כל שהוא לא יצא לחירות משום דאיכא שיורא בגט והכי נמי מתוך השטר שנמסר לידו הא איכא שיורא ואע"פ ששטר חברו מוכיח דליכא שיורא גבי נותן הרי הוא אינו משתחרר בשטר חבירו שלא זכה בו וכי אמרינן דשחרר חציו ונתן במתנה חציו קנה היינו כגון שנתן תחלה דהשתא ליכא שיורא בשחרור דידיה או כגון שהוא כותב בשטר שחרור עצמו שהוא נותן חציו האחד לאותו אחר ומזכה השטר לאחר בשביל שניהם וכיון דליכא שיורא בשטר שחרור קני וכן נמי היכא שכתב בכל אחד מן השטרות כל נכסי כיון דליכא שיורא קני ומשחררין זה את זה:

תניא בכולן וכו' עבד יוצא בהן לחירות אכ"ד ראשי איברים קאי:

וצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל:

שהתורה זכתה לו דכתיבי בקראי בהדיא:

הואיל ומדרש חכמים הוא וחיישינן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה שאין המדרש ידוע לכל כך פירש רבינו תם זכרונו לברכה ופסק הרי"ף ז"ל כר"ע דאמר אין צריך גט שחרור משום דקי"ל כר"ע מחבירו וס"ל דר"ט חבירו דר"ע הוה והקשו עליו מאי נפק"מ מהאי פיסקא דהא אין דנין דיני קנסות בבבל דסמוכין בעינן וי"ל דאע"ג דאין דנין דיני קנסות הא אסיקנא בפרק אלו נערות דאי תפס לא מפקינן מיניה והכא הרי העבד תופס בעצמו ולפיכך אינו רשאי להשתעבד בו ועדיף ליה טפי לעבד כשאין דנין דיני קנסות לפי שאין האדון יכול להפטר שהרי מודה בקנס אינו פטור עד שיודה בב"ד וליכא ב"ד ולפיכך כיון שהעבד תופס בעצמו זכה וכופין את רבו לכתוב לו גט חירות:

גרסינן בגמרא איבעיא להו מי שחציו עבד וחציו בן חורין וקדש בת חורין מהו וגרסינן תו דרש רבה בר רב הונא כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת וכו' וגרסי' תו איתמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן וכו' וכתבתי שמועות הללו ופירשתים בפ"ק דקידושין בסייעתא דשמיא:

מעשה באשה אחת וכו' כמאן כר"י בן ברוקה דאמר בפרק הבא על יבמתו על שניהם הוא אומר וכו' דאשה נמי מפקדא אפריה ורביה:

מנהג הפקר היו נוהגין בה בזנות דלא היתה מיוחדת לאדם ולא היתה משמרת עצמה:

מתני' המוכר עבדו לגוי יצא לחירות אם ברח מן הגוי או שקנסוהו ב"ד לפדותו כדאמרי' לקמן דקונסין אותו לפדותו וכשיפדנו לא ישתעבד בו וקנס חכמי הוא הואיל והפקיעו מן המצות וכן בחוצה לארץ יצא לחירות מפני שהוציאו מארץ ישראל לחו"ל ובגמ' מפרש דקנסו את הלוקח ואבד דמיו לפי שאילו לא לקח זה לא יצא העבד לחו"ל:

ואין פודין את השבויין יתר על דמיהן מפני

דף כג עמוד א

תקוןה עולם [איבעיא להו האי מפני תקון העולם] משום דוחקא דצבורא הוא שאין עלינו לדחוק הצבור ולהביאן לידי עניות בשביל אלו:

או דילמא דלא ליגרו בהו ולייתו טפי כלומר כדי שלא ימסרו גוים נפשם עליהם לגנוב מהם הרבה מפני שמוכרין אותם ביוקר ונפק מינה אם יש לו אב עשיר או קרוב שרוצה לפדותו בדמים הרבה ולא יטילהו על הצבור ואמרינן ת"ש דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתריסר אלפי דינרי אלמא דמתני' משום דוחקא דצבורא הוא ודחי אביי מאן נימא לן דברצון חכמים עבד דילמא שלא ברצון חכמים עבד הילכך בעייןה כא לא איפשיטא וי"א דאפ"ה מיפשטא מדתניא בפרק נערה שנתפתתה נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה רשב"ג אומר אין פודין את השבויין יותר על כדדי דמיהן מפני תקון העולם אלמא לרבן שמעון בן גמליאל אע"ג דליכא דוחקא דצבורא כי התם דבעל חייב לפדותה אין פודין כי היכי דלא ניגרי בהו ופסק שם הרי"ף ז"ל כרשב"ג ונראה שפסק כן משום דסתם מתניתין דהכא כותיה וליכא למימר דת"ק דהתם נמי מודה כסתמא דמתני' אלא דאיהו ורשב"ג בטעמא דתקנתא פליגי דת"ק סבר דמשום דוחקא דצבורא הוא ומשום הכי אמר דפעם ראשונה פודה אפילו עד עשרה בדמיה כיון דליכא הכא דוחקא דצבורא דהא בעל חייב לפדותה ורשב"ג סבר דמשום דלא ניגרי בהו הוא דלא משמע הכי דמתניתין דהכא ודרשב"ג בחד לישנא מיתנו ומדטעמיה דרשב"ג כי היכי דלא ניגרו בהו משמע דטעמא דמתני' נמי משוםה כי הוא ות"ק דהתם לית ליה מתני' כלל הילכך בעיין מיפשטא מההיא אע"ג דלא איפשטא הכא ואשכחן דכוותיה בעיא דלא מיפשטא בדוכתא ומיפשטא מדוכתא אחריתי דלעיל בגמרא איבעיא לן מעוכב גט שחרור אם אוכל בתרומה אי לא ומס' כריתות בפ' המביא אשם תלוי אסיקנא דרשב"ג סבר דאוכל בתרומה ומשמע התם דהלכתא כותיה וכ"נ דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ח מהלכות מתנות עניים אין פודין את השבויין ביותר על דמיהן מפני תקון העולם שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותן וכי תימא אם כן תקשי לן ההיא דאמרינן לקמן בפרק הניזקין דר' יהושע פדה לאותו תינוק בממון הרבה יש לומר דמפני שהכיר בו שהוא תלמיד ותיק עשה כן שת"ח אין לנו כיו"ב ולא חיישינן לפדיונו כלל אלא פודין אותו בכל מה שיכולין לפדותו וקודם לפדות למלך ישראל כדאיתבא בהוריות ול"נ דבעיין מהתם לא מפשטא דכיון דחיישינן לדוחקא דצבורא כל שכן דאיכא למיחש לדוחקא דבעל שלא לחייבו בתקנת חכמים לפדותה יותר מכדי דמיה ואם איתא דהוה מיפשטא מההיא ברייתא הוה להו בגמרא לאיתויי הכא אבל נראה שדעת הראשונים ז"ל היה דכיון דלא מיפשטא ואיכא למיחש לתקלה אין פודין דשב ואל תעשה שאני ועוד דכיון דבגמרא פשט לה מההיא דלוי בר דרגא לא שבקינן פשטין דתלמודא משום ספיקא דאביי מאן לימא לן:

אין מבריחין את השבוין וכו' רשב"ג אומר מפני תקון שבויין אמרינן בגמרא דאיכא בינייהו היכא דליכא אלא חד שבוי דת"ק חייש שמא יקצפו על השבויין העתידים לבא ויתנום בשלשלאות ורשב"ג לא חייש אלא אם כן יש שבויין אחרים שמא יקצפו עליהן השבאין:

ואין לוקחין ספרים וכו' מפני תקון העולם אי משום דוחקא דצבורא אי משום דלא ליגרבו ולייתו טפי:

גמ' המוכר עבדו לגוי וכו' וגרסינן בגמרא לוה עליו מן הגוי כיון שעשה לו גוי נימוסו יצא לחירות כלומר משום דהוי כמכירה ואמרינן מאי נימוסו אמר רב ששת זמן כלומר שאמר ליה אם הגיע זמן פלוני ולא פרעתיך תקנה עבד זה ומיהו דוקא לגופא כלומר שאמר ליה שלאחר אותו זמן יהא גופו חלוט לו ובכה"ג יצא לחירות אע"פ שלא הגיע זמן אבל לפירא שא"ל אם לא אפרע לך ליום פלוני תקנה מעשה ידיו בלבד לא יצא לחירות וגרסי' תו גבאו בחובו כלומר שהגוי גבה לעבד בחובו שהיה לו על ישראל והוא לא מכרו לו ולא לוה עליו או שלקחו סקריקון דהיינו בשעה שהיו ישראל מופקרין להריגה ואמר לגוי טול קרקע זו או עבד זה והניחני וזה לשון סקריקון שא קרקע זה והניחני לא יצא לחירות דאונס הוא וליכא למקנסיה אבל מכר עבדו לאפרהטי גוי דהיינו אחד מגדולי המלך אע"פ שהוא מתיירא ממנו יצא העבד לחירות מפני שהיה לו לפייסו בממון אחר:

וגרסינן תו בעי רבי ירמיה מכרו לשלשים יום מהו כלומר לאחר ל' יום יחזור אליו:

חוץ ממלאכתו מהו כלומר א"ל גופו מכור לך ובלבד שלא תשתעבד בו דהשתא לא מפקע ליה ממצות לחלל שבתות מהו חוץ מן המצות חוץ משבתות וימים טובים מהו לגר תושב מהו כלומר שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות:

לגוי וישראל משומד לגוי מהו ומסקינן פשוט מינה חדא גר תושב הרי הוא כגוי כותי וישראל משומד לעבודה זרה אמרי לה כגוי ואמרי לה כישראל מיהו כותי ודאי הרי הוא כגוי דהא מסקינן בפ"ק דחולין דלא זזו משם עד שעשאום גוים גמורין והנך אחריני דלא מיפשטן כתב הר"ם במז"ל בפ"ח מהלכות עבדים שאם תפס העבד כדי דמיו מרבו כדי לצאת בהן לחירות אין מוציאין מידו:

שלח ר' אמי וכו' מותר ליטול את דמיו ולא גזרינן דאי שרית ליה אתי לזבוני בתחלה:

וכובת לו שטר ומעלהו בערכות שלהן לחותמו אע"פ שחשיבות הוא להם:

קונסין אותו לפדותו מיד הגוי:

עד עשרה בדמיו ולא יותר:

המוכר בהמה גסה לגוי ועבד איסורא דאין מוכרין להם בהמה גסה גזרה משום שאלה ושכירות ונסיוני כדאיתא בפ"ק דמס' ע"ז:

קונסין אותו ללוקחה מן הגוי:

עד מאה בדמיה ולא יותר אבל בעבד דמשום דמילתא דלא שכיחא היא לא קנסוהו אלא י':

מהו שיקנסו בנו אחריו לפדותו ואסיק דלבריה לא קנסו רבנן:

וגרסינן בגמרא אמר אביי נקטינן טימא טהרותיו של חברו ומת לא קנסו בנו אחריו כלומר אע"ג דהוא חייב לשלם כדתנן בהניזקין המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב מ"ט היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וקנסא דרבנן הוא לדידיה קנסוהו רבנן לבריה לא קנסוהו רבנן:

מגלגל עמו כל שנים עשר חדש אם לא רצה למול ולקבל מצות העבדים מיד מגלגל עמו כל שנים עשר חדש ובכל יום ויום מטעים לו דברי תורה כדי שיכניס עצמו תחת כנפי השכינה ואם לא רצה חייב למכרו מיהו אמרינן התם בפרק החולץ שאם לקחו מתחלה על מנת שלא למולו רשאי לקיימו:

ת"ר כו' לחוצה לארץ אפילו לישראל:

וצריך גט שחרור מרבו שני משום דקניה ליה רבו שני וכופין אותו לשחררו ואבד את דמיו דקנסינן ליה ללוקח משום דאיסורא גביה הוא:

גרסינן בגמרא בעי ר' ירמיה בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל והכניסה לו עבדים ושפחות ודעתו לחזור לבבל מהו כלומר מי הויא הך אתתא כמוכרת עבדיה לחו"ל בנישואין הללו דקי"ל בעל בנכסי אשתו לוקח הוי ויצאו לחירות או לא ולא איפשיטא:

וגרסי' תו אמר רבי אבהו שנה לי רבי יוחנן עבד שיצא אחרי רבו לסוריא ומכרו רב שם יצא לחירות פירוש סוריא היינו ארם צובה וכח"ל היא למכירת עבדים כדתניא בפרק קמא המוכר עבדו לסוריא כמוכר לחוצה לארץ וקאמר דיצא לחירות כלומר אע"פ שהעבד יצא מתחלה לדעת ואי הוה מחי לא הוה מצי רביה כייף ליה כדתנן הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין בשני דייני גזירות ופרכינן והא תני ר' חייא איבד את זכותו ומפרקינן דבשדעת רבו לחזור יצא לחירות ומשום דכשיצא על מנת כן יצא וכיון דמכרו הוה ליה כמוכר מהארץ לחו"ל אבל בשאין דעת רבו לחזור איבד את זכותו כיון שהעבד מדעתו יצא:

ההוא עבדא וכו' אזל מריה בתריה להשיבו בחזקה:

ואי לא מפקעינן ליה מינך לאו דוקא הפקעה גמורה דאם רוצה להשתעבד בו בא"י רשאי אלא לומר דלא יהיב ליה רשותא להשיבו לחו"ל וממילא הוי כמופקע לפי שהוא לא ירצה להתעכב בארץ ואף למוכרו שם לא ימצא אלא בפחות מדמיו כיון שהכל יודעין שאינו רשאי להוציאו לפיכך השיאו עצה דלכתוב ליה שטרא אדמיה ולכתוב ליה גיטא דחירותא אבל הר"ם במז"ל כתב בפ"ח מהלכות עבדים ואם לא ירצה האדון לשחררו מפקיעין ב"ד שעבודו מעליו וילך לו עד כאן משמע ליה מילתא כפשטא דלא תסגיר עבד אל אדוניו היינו שאין מחזירין אותו לעבדות אפילו בא"י ומכל מקום צריך לומר שאין כופין את רבו לכתוב לו גט שחרור דאם כן אמאי אמר לו דלכתוב ליה שטרא אדמיה והיינו טעמא משום דקרא לא קאמר אלא לא תסגיר אלומר אל תחזירנו לעבדות ומיהו צריך גט שחרור ואין כופין את רבו לכתוב לו:

ספר תורה שכתבו מין אדוק בעבודה זרה כגון כומר:

ישרף דודאי לשם עבודה זרה כתבו:

כתבו גוי יגנז שאע"פ שאינו כותבו לשם עבודה זרה פסול מדתניא בגמ' ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן מין ומסור לאנסים וגוי ועבד ואשה וכותי וקטן וישראל משומד לעבודה זרה פסולין שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה כלומר דעבד ואשה אינן בקשירת תפילין דמ"ע שהזמן גרמא הוא דלילה ושבת לאו זמן תפילין הם וכותי משום דקסבר גירי אריות הם ומשומד לעבודה זרה ומסור לגוים הרי פרקו עול מצות תורת משה מעליהן כפרש"י ז"ל וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תפילין דפסולייהו מדאורייתא הוא ואחרים פירשו דמסור לאנסים וישראל משומד לעבודה זרה מדינא איתנהו בקשירה אלא דמדרבנן כיון שפרק מעליו עול מצוה אפילו לא הוי משומד אלא למצוה אחת דשביק בה היתירא ואכל איסורא עשאוהו מדבריהם כאילו אינו בקשירה וכל הני הואיל וליתנהו בקשירה ליתנהו נמי בכתיבת תפילין ומזוזות דמשתעי בהו קרא וכל שכן בספר תורה דהא קדיש טפי מינייהו ומכאן למד רבינו תם דאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית כיון דלא מיפקדא וחלקו עליו בתוספות מדפסלינן בפרק התכלת ציצית בגוי מדרשא דבני ישראל ועשו ולא הגוים ועשו ומדאיטריכינן להאי דרשא ולא נפקא לן משום דליתנהו בלבישה דנימא כל שאינו בלבישה אינו בעשיה כדארמינן הכא בתפילין שמע מינה דלא דרשינן הכי בציצית ומינה דנשים עושות ציצית אף על פי שאינן בלבישה דדוקא בספר תורה ותפילין ומזוזות הוא דנפקא לן מדכתיב וקשרתם וכתבתם ובפרק קמא דסוכה נמי מכשירין [מכשרינן] סוכת גנב"ך:

נמצא ביד מין יגנז משום דספק כתבו ספק מצאו וכשר הוא:

נמצא ביד גוי(ם) אמרי לה יגנז ואמרי לה קורין בו כך היא הגרסא בספרים והכי פירושא אמרי לה יגנז מספקא דשמא הוא כתבו ואמרי לה קורין בו משום דשכיח טפי שישראל כתבו לפי שאין דרך גוי לכתוב אבל מין דרכו לכתוב ולפי גרסא זו משמע דנקטינן כלישנא בתרא דקורין בו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר אבל הרי"ף ז"ל כתב אמרי לה קורין בו ואמרי לה יגנז דחיישינן שמא גוי כתבו נראה שהוא פוסק דיגנז ומיהו אפשר שאם הוחזק שבזזו גוים ספרי יהודים דתולין דאותן ספרים שלהם הוי וקורין בהם דבכי האי גוונא שכיח טפי:

גרסינן בגמרא ציפן זהב כלומר לתפילין או שטולה עליהן עור בהמה טמאה פסולין כלומר אם חיפן בעור בהמה טמאה פסולין דכתיב בפיך מן המותר בפיך וטולה מלשון טלאי:

עור בהמה טהורה כשרין אע"פ שלא עבדן לשמה רשב"ג אומר אפילו עור בהמה טהורה פסולין עד שיעבדם לשמן ואמרינן בגמרא דכיון דרשב"ג בעי עיבוד לשמה כ"ש כתיבה לשמה והרי"ףז "ל הביא ברייתא זו בהלכות תפילין ולא פסק בה כלום דמשמע דס"ל דכרבנן נקטינן דרבים נינהו והכי נמי מוכח בפרק נגמר הדין דליתא לדרשב"ג דאמרינן התם האורג בגד למת אביי אמר אסור רבא אמר מותר אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא היא ופרכינן עלה דאביי מהא דתניא אמר לאומן עשה לי תיק של ספר תורה ונרתק של תפילין ורצועותיהן עד שלא נשתמש בו קדש ישתמש בו חול משנשתמש בו קדש אל ישתמש בו חול אלמא הזמנה לאו מילתא היא וקשיא לאביי ופרקינן תנאי היא דתניא ציפן זהב וכו' כלורמ דאביי דאמר כרשב"ג ורבא דאמר כרבנן וכיון שכן משמע דלית הלכתא כרשב"ג דהא בפלוגתא דאביי ורבא קי"ל כרבא וכיון דלית הלכתא כרשב"ג לית לן למיפסק כשמואל דקאי כוותיה בהתכלת ואיכא למידק דבפ"ק דסוכה עלה דמתני' דתנן סוכה ישנה ב"ש פוסלין ובה"מ פרכינן בגמ' וב"ה לית להוה א דאמר רב יהודה אמר רב דאמר רב יהוה אמר רב עשאה לציצית מן הקוצין ומן הסיסין כלומר פקעיות של חוטין שאינן טווין לשם ציצית כשרה דרב לא בעי טוויה לשמה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי אף מן הסיסין פסולה אלמא בעינן טוייה לשמה ה"נ בעין עשיה לשמה ומפרקינן שאני התם דאמר קרא גדילים תעשה לך לשם חובך והרי"ף ז"ל הביאה בהלכות ציצית ופסקה לדשמואל ונראה שפסק כן משום דמדשמואל מקשינן ובדידיה שקלינן וטרינן התם ומשמע דכיון דקי"ל כשמואל איתא לדרשב"ג דבפ' התכלת מייתי פלוגתייהו דרב ושמואל ואמרינן עלה כתנאי ציפן זהב וכו' רשבS"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולין עד שיעבדם לשמן כלורמ ושמואל כרשב"ג וכיון דקי"ל כשמואל על כרחין אית לן למפסק כרשב"ג תירץ הרמב"ן ז"ל דסוגיין דפ"ק דסוכה מיחלפא אסוגיין דפרק התכלת משום דהתם הוה סבירא ליה דשמואל אלו משום דגדילים תעשה לך אמרה אלא ה"ה לכל המצות כדקא ס"ד בסוגיא דסוכה מעיקרא ומש"ה מוקמינן ליה כרשב"ג אבל לפום מסקנא דסוכה דמסקינן שאני התם דאמר קרא גדילים לשם חובך מש"ה בעינן לשמה אבל בסוכה דלא כתיב בה הכי לא בעינן עשיה לשמה ממילא תפילין נמי כיון דלא מייתי בהו קרא דהא לא כתיב בהו הכי לא בעינן לשמה בעשיה כלל דקרא דוהיו לך לאות לאו בעשייה הוא דהא דרשינן לה במנחות לך לאוך ולא לאחרים לאות הלכך לא בעינן בהו עיבוד לשמה דמאי שנא מסוכה הילכך לפום מסקנא דסוכה הוו יכלי למימר התם במנחות לרב ודאי תנאי היא ושמואל אמר לך אנא דאמרי אפי' לרבנן ואע"ג דלא מסיימינן התם הכי כיון דאסיקנא בסוכה דשאני ציצית משום דכתיב בה לך לשם חובך אבל היכא דלא רבי לא בעינן עשיה לשמה והיינו טעמא דסוכה ממילא ידעינן דשמואל דאמר אפילו לרבנן והדרינא לכללא דנקטינן דיחיד ורבים הלכה כרבים וליתא לדרשב"ג זו היא שטתו ז"ל ואינה ברורה אצלי שאע"פ שמצינו סוגיות מתחלפות בתלמוד היינו אי משום דבחדא סוגיא לא שמיע לן ברייתא דשמעינן לה בתר הכי באידך אי משום דבתר הכי מחדשינן אוקמתא וסברא חדתא אבל דלא שמיע לן מתני' הא ודאי ליכא למימר ואם איתא דהתם דבפרק התכלת סבירא לן דשמואל בכולהו מצות נמי בעי לשמה ומשום הכי מוקמינן לדידיה ולדרב בפלוגתא דתנאי אי הכי פלוגתייהו תליא בפלוגתייהו דב"ש וב"ה במתני' טפי ממאי דתליא בפלוגתא דרבנן ורשב"ג ותקשי דב"ה לשמואל ואיני רואה מקום לדחות זה אלא אם כן נדחוק ונאמר דהתם סבירא לן דב"ה ס"ל סבעינן סוכה לשם חג ומתני' הכי קתני אי זו היא סוכה ישנה שהתירו בית הלל כל שעשאה באותן ל' יום שקודם לחג דמסתמא לשום חג איתעבידא ואם עשאה לשום חג אפילו מתחלת השנה כשרה לב"ה וב"ש פסלי לה משום דלא מינכרא שתהא סוכת מצוה וזה ודאי אינו במשמע דאי תוך שלשים יום מיקרי ישנה מאי ניהו חדשה דמכשרי בית שמאי וכי לא מכשרי אלא בעשאה בערב יום טוב ממש או מחצות היום ולמעלה ועוד דהתם לעיל מינה בסמוך אמרינן הרי סוכה ישנה דכשרה בגוים דתניא סוכת גוים סוכת נשים וכו' סוכה מכל מקום כשרה ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה וליכא ספיקא דכיון דמכשרינן סוכת גים לא בעינן לשמה דגוי ודאי אדעתא דנפשיה קא עביד ואפילו ישראל עומד על גביו כדאי' בפ' המביא תניין אלמא ס"ל דב"ה לא בעי בסוכה לשמה ואי אפשר דהדרינן מהך סברא דקושטא ממילא בתוך כדי דיבור לפיכך אני אומר דהתם בפ' התכלת כי אוקמינן פלוגתייהו דרב ושמואל בשעשאה מן הסיסין בפלוגתייהו דרבנן ורשב"ג סברי דרב נמי בציצית בעבי עשיה לשמה ולא פליג איהו ושמואל אלא בטוייה משום דהתם איכא תרי לישני חד מינייהו דאמר רב יהודה אמר רב מניין לציצית בגוי שפסולה ובהאי לישנא שקלינן וטרינן התם טובא ובתר הכי אמרינן אמר ליה רב מרדכי לרב אשי אתון הכי מתניתו לה אנן הכי מתנינן לה אמר רב יהודה אמר רב מניין לציצית בגוי שכשרה ולפום סוגיא דהתם משמע דכדמתני לה רב אשי עיקר דעלה שקלינן וטרינן טוב אועוד דרב מרדכי תלמידיה הוה וכמאן דמתני לה רביה עיקר וכיון דציצית בגוי לרב פסולה נקיט תלמודא דרב בציצית לשמה בעי ומשום הכי כי מייתי בתר הכי פלוגתייהו דרב ושמואל במן הסיסין סבירא לן דרב נמי בציצית עשיה לשמה בעי ופסוליה דמן הגרדין ומן הקוצים ומן הנימין משום דליכא תליה לשמה אבל מן הסיסין כשרה דטוויה לא מגוף העשיה היא ושמואל ס"ל דאף טוויה נמי בעינן לשמה ומשום הכי מוקמינן להו לדרב ו שמואל בפלוגתא דרשב"ג ורבנן משום דסבירא ליה דעיבוד וטוויה כי הדדי נינהו שכשם שאין הטוויה מגוף עשיית הציצית כך אין העיבוד מגוף עשיית התפילין וסבירא ליה דאפילו רבנן מודו לרשב"ג דבתפילין בעינן לשמן אלא דבעיבוד שאינו מגוף העשיה פליגי ואמרי דלא בעי לשמה כסריה דרב דפליג אדשמואל בטוויה דציצית אע"ג דבתליה ועשיה מודה ליה האי הוא מאן דס"ל בסוגיא דהתם ובודאי דלפום ההיא סוגיא לא קי"ל לא כשמואל ולא כרשב"ג אלא הדרינן לכללין דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי ויחיד ורבים הלכה כרבים אבל בסוגיא דהכא סמכי הרי"ף ז"ל והגאונים על מה שמצאו בנסחאות אלמא בעינן טוויה לשמה ה"נ בעינן עשיה לשמה ולפי נוסחא זו דלא פרכינן אלא מדשמואל משמע דלא בעי רב עשיה לשמה כלל דאי הכי לפרוך מתרווייהו והוה עדיף טפי אלא משמע דבסוגין דהכא סבירא לן כי ההוא לישנא דהתם דרב יהודה אמר רב דציצית בגוי כשרה דלא בעי רב בציצית עשיה לשמה ולפיכך פסקו כשמואל מדשקלינן וטרינן הכא כווותיה ומדאמרינן בפרק התכלת דבעינן בציצית צביעה לשמה אבל מכל מקום לפום סוגיין דהכא אע"ג דקי"ל כשמול לית לן למיפסק כרשב"ג אי משום דבתפילין לא בעינן לשמה כלל וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד או שמא אע"ג דבעינן בהו לשמה עיבוד מיהא אינו מגוף מלאכתן ולא דמי לטוויה דהתם במנחות משום דסברי דרב אע"ג דבעי לשמה בעשיית ציצית בטוויה לא בעי הוה לן למימר דטוויה אינה אלא כעיבוד ומשום הכי קם ליה כרשב"ג אבל לפום סוגיא דהכא לאו בהכי תלי כלל אלא רב לא בעי עשייה לשמה ושמואל בעי אבל טוויה לדברי הכל מגוף הציצית היא ועדיפא מעיבוד דתפילין הילכך אע"ג דבעינן טוויה לשמה בעיבוד לשמן לא קי"ל כרשב"ג אלא הדרינן לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים כנ"ל ומכל מקום לענין תפילין וספר תורה אי בעינן בהו לשמה כלל או לא לכאורה משמע מסוגיא דהכא:

מתני' המוציא את אשתו משום שם רע שאמרו לו שזינתה:

משום נדר שנדרה היא והוא

דף כד עמוד א

הוציאה מפני שהיא כעסנית כל כך שהיא נודרת:

לא יחזיר בגמ' מפרש טעמא:

לא אמרו זה אלא מפני זה לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך משום דקסבר טעמא דלא יחזיר משום קלקולא הוא שיאמר אילו הייתי יודע שהיה אפשר להתיר הנדר אפילו היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה וכשצריך חקירת חכם מדינא אינו יכול לקלקלה דכיון שחכם צריך לידע הנדר ולהתיר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ולגמרי גמר וגירשה אלא שגזרו בזה שלא יחזיר אטו אינו צריך חקירת חכם פירוש א"צ חקירת חכם היינו שהבעל יכול להתירה כנגדרי ענוי נפש ודברים שבינו לבינה וכן פירשו בירושלמי ובתוספות פירשו אף בשאר נדרים וכגון שתלתה נדרה בדבר ואמרה קונם בעלי נהנה שגנב כיסי והכה בני ונודע שלא גנב ולא הכה וכן מוכח בתוספתא:

גמ' והוא שאמר לה משום נדר וכו' הא לא אמר לה כן יחזיר:

נמצא גט בטל ובניה ממזרים פירוש הוא יוציא לעז ויאמר כן:

אלומי אלמיה לקליה דכיון שכנסה זה מוכיח לנו שהשם רע אמת:

הכא אמרינן קים ליה בקלא עמד על אמתת הקול ויודע שאינו אמת:

מאי קונם פירוש היכי שייך למימר קונם שאני מגרשיך ומפרקינן דמיירי כגון שאסר עליו הפירות אם לא יגרשנה:

אין בזו מפני תיקון העולם פירוש כל שנדר הוא יכול הוא להחזיר ואין לחוש בזה לתיקון העולם שתקנו כשנדרה היא:

מתני' המוציא אשתו משום אילונית פירוש שחשב שהיא אילונית גמורה דהיינו דורכניתא דלא ילדה וגירשה בגט ואע"פ שהאילונית אינה צריכה גט כדתנן ביבמות וכולן שמתו או שמיאנו או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות ואילו היתה צריכה גט אפילו מדרבנן לא היתה צרתה מותרת להתיבם דהויא לה צרת ערוה וכדאיתא התם יש לומר דלא נולדו בה סימני אילונית גמורים אלא שהוא חשב כן והיינו דקתני סיפא נישאת לאחר והיו לה בנים ואם נולדו בה סימני אילונית אי אפשר בשום צד שיהיו לה בנים ורש"י ז"ל כתב בשלא הכיר בה כשכנסה וצריכה גט דחזקה בעל לשם קידושין כדי שלא יבעול בזנות ואינו מחוור דאם כן לא משכחת אילונית יוצאה בלא גט כלל:

אומרים לה שתיקותיך יפה ליך מדבוריך פירש הרב הגאון ז"ל דאמרינן לה השתא הוא דבריאת ואינו מחוור שהרי הוא היה מוציאה משום אילונית שאי אפשר לה להתרפאות ועל דעת כן גירשה ואם כן היאך אומר לה השתא הוא דבריאת והלא אי אפשר שתתרפא ממה שהיה הוא מחזיקה ועל דעת כן גירשה ואם היה יודע שתתרפא לא היה מגרשה והנכון דהכי קאמר על דעת שתתבע

דף כד עמוד ב

כתובתיך לא גרשתיך כי הוא היה סבור שהיתה אילונית אלא שאמרנו לו שיהא גומר ומגרש בכל צד אבל לא גירשה על דעת שתתבע כתובה:

לוקח מביא בכורים פירוש אע"פ שגדלו הפירות ברשות גוי:

גמ' דאיכא קטלא שהיו רשאין להרגו אם יעבור הזמן ולא יפרענו כי כן היה דרכם:

לתאבון שאין לו מה יאכל אלא האיסור ההוא:

גרסינן בגמרא אמר אביי נקטינן בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ולא אמרן אלא בדליכא פירא בארעא אבל איכא פירא בארעא מגו דמשתעי דינא אפירא משתעי אקרנא וכיון דטעמא משום מגו הוה ליה כההיא דאמרינפ בפרק מי שהיה נשוי הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד לא מצי למימר ליה אידך לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה קא עביד ולא מצי אמר אידך אי הואי אנא הוה טענינא טפי ולא אמרן אלא דלא הוה במתא אבל הוה במתא איבעי ליה למיתי ואף כאן אי ליתא במתא או איתה ומיחתה בו שלא ידון מחמתה מציא למימר אי הואי אנא הוה טענינא טפי ומבטלת הדין לגבי הקרקע ואף כשנתחייב ע"פ שנים עדים משום דהו"ל כקבלה עדים שלא בפני בעל דין ואף לגבי פירות יכולה לבטל אם נתחייב מחמת הודאת פיו וזה כלל גדול שבדין זה אי איכא פירא ואיתה במתא מהני כשהפסיד בעדים ולא הוי כשלא בפני בעל דין דכיון [דאיתא] פירא בארעא חשיב כשותף אבל ליתא במתא לא זהו דין הקרקע ולגבי פירות מהני בעדים [אפילו ליתה במתא] ולא בהודאת פיו דליכא למימר שתועיל הודאתו למחצית הפירות כמו בשותף שמועיל הודאתו לחלקו שהרי אינו יכול למכור בהם כלום משום ריוח ביתם והכל משועבד לשניהם עוד כתב רבינו ז"ל דאף בנכסי צאן ברזל אם דנו הדין שלא על פי עדים אלא בהודאתו יכולה היא לבטל הדין דכיון שיכולה לומר כליי אני נוטלת הרי הן כשלה אבלדנו הדין על פי העדים ודאי מהני אפילו ליתה במתא דאינה כשותף בנכסי צאן ברזל:

הדרן עלך השולח: