רי"ף על הש"ס/גיטין/דף כב עמוד ב
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאהלכות רב אלפס
מתני' מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי ב"ה אמרו להם ב"ש תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול ליבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנא' ישעיה מה לא תוהו בראה לשבת יצרה אלא מפני תיקון
רבנו ניסים (הר"ן)
דברי הכל אינן מכורין וזה הירושלמי הוא שם על פלוגתייהו דרבי יוחנן ור"א במוכר עבדי נכסי צ"ב ודעת המפרשים ז"ל שלא הביאו הרי"ף ז"ל כאן אלא ללמוד ממנו דפלוגתייהו דרבנן ורשב"ג בשמכרה לאותה שדה שעשה ממנו אפותיקי הוא וסיים הירושלמי כמוש הוא שם אבל מה שאמרו בו אבל אם לא מכרן לשעה ד"ה אינן מכורין אינו ענין בכאן כלל אלא במוכר נכסי צאן ברזל בעושה שדהו אפותיקי אפילו מכרן לעולם מכורין אלא אם כן לא ימצא בעל חוב שאר נכסים דבכה"ג גובה מהם אבל הרמב"ם ז"ל כתב זה הירושלמי בפי"ח מהל' מלוה ולוה [וז"ל עשה שדהו אפותיקי לב"ח או לכתובת אשה ומכרה הרי זו מכורה וכשיבא בעל חוב לגבות אם לא ימצא נכסים בני חורין יטרוף אותם במה דברים אמורים שמכרה לשעתה אבל מכרה ממכר עולם אינה מכורה ונראה שדעתו ז"ל לפרש" שאע"פ שאם יש שם נכסים בני חורין גוהב מהן אעפ"כ יפה כח האפותיקי בשני דברים האחד שאם מכר לוה שאר נכסים אחרי שמכר זה מלוה טורף זו של אפותיקי וכן פירש רבינו אפרים זכרונו לברכה וזהו שאמר בירושלמי והלוקח יחוש לעצמו דמשמע שיותר יש לו לחוש ללוקח בשביל האפותיקי משאר לוקחים מלוים ועל דרך זה גם כן כשמכרו ממכר עולם אינו מכור לפי שהיה לו לפרש שהוא משועבד באפותיקי כדי שאם ימכור שאר נכסיו שיגבה בעל חוב מזו ולפיכך אינה מכורה כלל אלא א"כ מכרה בפירוש עד זמן גביית החוב בלבד והראב"ד ז"ל כתב עליו לא הבין ולא הבחין דרך הירושלמי אשר מצא על זו המימרא:
מתני' מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו':
תקנתם את רבו שאינו חסר כלום:
לישא שפחה אינו יכול מפני צד חירות שבו:
לישא בת חורין אינו יכול מפני צד עבדותש שבו:
לא תוהו בראה יוצר הארץ להיות ריקנית אלא להיות בה ישוב יצרה:
גמ' אבל בכסף דברי הכל קנה דכתיב גבי שפחה חרופה והפדה לא נפדתה ודרשינן לה בגמ' בפדויה ואינה פדוינה ותחת פדיינה בכסף ובשוה כסף אבל בשטר הוא דפליגי דרבי סבר דמקשינן שטר לכסף דכתיב והפדה לא נפדתה והיינו בכסף או חופשה לא ניתן לה דהיינו בשטר דגמיר לה לה מאשה מה כסף בין לכולו בין לחציו אף שטר נמי בין כולו בין חציו ורבנן גמרי לה לה מאשה מה אשה חציה לא אף עבד נמי בשטר חציו לא:
ועבד של שני שותפין בין בשטר בין בכסף דברי הכל קנה דכיון דאין לכל אחד בו אלא חציו אפילו רבנן מודו דקנה כי שחרריה לפלגיה דהא לא שייר מידי והוי כאשה דנפקא מיניה לגמרי:
והמשחרר שני עבדים בשטר אחד לא קנו דגמרינן מגט כריתות דכתיב לה ולא לה ולחברתה דאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד וה"נ אין שני עבדים משתחררין בגט אחד:
גרסי' בגמרא אמר רבה מחלוקת דרבי ורבנן במשחרר חציו והניח חציו כלומר דבעינן דנפיק כוליה מיניה כאשה אבל שחרר חציו ומכר או נתן תחלה חציו או בבת אחת כיון דנפיק כוליה מיניה קני ופרכינן ובכולו לא פליגי והתניא הכותב נכסיו לשני עבדיו כלומר שכתב שני שטרות וכתב כל נכסיו לזה וכל נכסיו לזה וזיכה לשליח אחד בבת אחת לשניהם:
קנו ומשחררין זה את זה כלומר קנו ופלגי דלא קדים חד לחבריה והן משחררין זה את זה לפי שכל אחד זכה בחצי חברו ותניא אידך האומר כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדיי אף עצמן לא קנו מאי לאו הא רבי והא רבנן לא אידי ואידי רבנן ולא קשיא הא דאמר כולו הא דאמר חצי חצי פרש"י ז"ל קמייתא כגון שכתב שני שטרות ובכל אחד כתב כל נכסי לפלוני עבדי ומודו רבנן דכיון דזיכה להם בבת אחת ונפקי כולהו מיניה קנו ובתרייתא דאמר חצי חצי שכתב בשטר אחד חצי נכסי לך וכן בשני לחברו ולפיכך לא קנו דהוה ליה בכל חד שחרר חציו והניח חציו ולא מבעיא כתב ומסר לזה והדר מסר לזה דלא קנו דכי מסר לקמא שייר פלגיה ולא קנה וכן לשני אלא אפילו מסר לשניהם כאחד לא קנו דכיון דחצי נכסיו כתב בכל חד דילמא חד פלגא הוא דכתיב לתרוייהו ואיכא שיור כך כתב רש"י ז"ל ולא מיחוור דכיון דקתני בבתרייתא כל נכסי נתונים לפלוני ופלוני עבדיי מוכח דבהדיא מפרש שכל נכסיו נתן בין שניהם ועוד דודאי משמע שהכותב חצי שדהו לראובן וחצי שדהו לשמעון שזכו לכולה בין שניהם ורבינו שמואל ז"ל פיר' דרב' לטעמיה דאמר בפרק האיש מקדש ובפרק מי שהוציאוהו דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו והכא אינו בזה אחר זה שאם נתן המחצית לזה ואחר זמן נתן המחצית האחר לזה ודאי לא קנו דהא איכא שיור בכל חד וכחד הילכך אפילו בבת אחת לא קנו ולא דמי לשחרר חציו ומכר חציו דהתם הוי בזה אחר זה אם מכר חציו תחלה והרמב"ן ז"ל פירש דמש"ה לא קנו לפי שאין עצמו בכלל חצי נכסים שהנותן חצי נכסיו לחבירו אינו נוטל חצי בכל כלי וכלי ולא בכל שדה ושדה אלא שמין את הנכסים [ונוטל חציין] ונוטל כחוש הילכך זה שכתב לו רבו חצי נכסים אין עצמו בכלל אותו חצי ולפיכך לא עשה ולא כלום ולא ידעתי מניין לו לרב דין זה שהנותן חצי נכסיו לחברו [למה לא] יזכה במחצית כל דבר ודבר ואפשר דס"ל ז"ל דכשם שידו על התחתונה לגבי כחוש כך נמי יכול לדחותו ולומר לו לא תטול החצי בכל דבר ודבר ולי אין צריך לכל זה אלא היינו טעמא דחצי חצי לא מהני לפי שאין העבד משתחרר אלא מחמת השטר שנמסר בידו ובעינן שלא יהא בו שיור כלל דהא אמרינן דכותב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כל שהוא לא יצא לחירות משום דאיכא שיורא בגט והכי נמי מתוך השטר שנמסר לידו הא איכא שיורא ואע"פ ששטר חברו מוכיח דליכא שיורא גבי נותן הרי הוא אינו משתחרר בשטר חבירו שלא זכה בו וכי אמרינן דשחרר חציו ונתן במתנה חציו קנה היינו כגון שנתן תחלה דהשתא ליכא שיורא בשחרור דידיה או כגון שהוא כותב בשטר שחרור עצמו שהוא נותן חציו האחד לאותו אחר ומזכה השטר לאחר בשביל שניהם וכיון דליכא שיורא בשטר שחרור קני וכן נמי היכא שכתב בכל אחד מן השטרות כל נכסי כיון דליכא שיורא קני ומשחררין זה את זה:
תניא בכולן וכו' עבד יוצא בהן לחירות אכ"ד ראשי איברים קאי:
וצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל:
שהתורה זכתה לו דכתיבי בקראי בהדיא:
הואיל ומדרש חכמים הוא וחיישינן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה שאין המדרש ידוע לכל כך פירש רבינו תם זכרונו לברכה ופסק הרי"ף ז"ל כר"ע דאמר אין צריך גט שחרור משום דקי"ל כר"ע מחבירו וס"ל דר"ט חבירו דר"ע הוה והקשו עליו מאי נפק"מ מהאי פיסקא דהא אין דנין דיני קנסות בבבל דסמוכין בעינן וי"ל דאע"ג דאין דנין דיני קנסות הא אסיקנא בפרק אלו נערות דאי תפס לא מפקינן מיניה והכא הרי העבד תופס בעצמו ולפיכך אינו רשאי להשתעבד בו ועדיף ליה טפי לעבד כשאין דנין דיני קנסות לפי שאין האדון יכול להפטר שהרי מודה בקנס אינו פטור עד שיודה בב"ד וליכא ב"ד ולפיכך כיון שהעבד תופס בעצמו זכה וכופין את רבו לכתוב לו גט חירות:
גרסינן בגמרא איבעיא להו מי שחציו עבד וחציו בן חורין וקדש בת חורין מהו וגרסינן תו דרש רבה בר רב הונא כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת וכו' וגרסי' תו איתמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן וכו' וכתבתי שמועות הללו ופירשתים בפ"ק דקידושין בסייעתא דשמיא:
מעשה באשה אחת וכו' כמאן כר"י בן ברוקה דאמר בפרק הבא על יבמתו על שניהם הוא אומר וכו' דאשה נמי מפקדא אפריה ורביה:
מנהג הפקר היו נוהגין בה בזנות דלא היתה מיוחדת לאדם ולא היתה משמרת עצמה:
מתני' המוכר עבדו לגוי יצא לחירות אם ברח מן הגוי או שקנסוהו ב"ד לפדותו כדאמרי' לקמן דקונסין אותו לפדותו וכשיפדנו לא ישתעבד בו וקנס חכמי הוא הואיל והפקיעו מן המצות וכן בחוצה לארץ יצא לחירות מפני שהוציאו מארץ ישראל לחו"ל ובגמ' מפרש דקנסו את הלוקח ואבד דמיו לפי שאילו לא לקח זה לא יצא העבד לחו"ל:
ואין פודין את השבויין יתר על דמיהן מפני
רש"י (ליקוטים)
המאור הגדול
השגות הראב"ד
מלחמות ה' (לרמב"ן)
שלטי הגיבורים
חידושי אנשי שם
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)