מהרש"ל על הש"ס/גיטין/פרק ט

על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פב עמוד ב

גמ' ורבנן אמר טעמא דר"א כו' כצ"ל. ונ"ב פי' הרבנן שהיו בימי ר' ינאי וכן בתוס' לקמן:

תוס' בד"ה אפי' כו' ותעבור על תנאו. נ"ב ועל חוץ לא קשה דמיד כשנשאה בינתים פקע קדושי קמא לגמרי ונתרוקן כל האישות ממנו כדלקמן:

בא"ד דידה למיסרא אקמא כו'. נ"ב דאי לאו הכי אישתכח דקדושי ראובן דלא כלום הואי ולא הוי אשת המת של ראובן וק"ל ומה שכתבו התוס' שקידשה ראובן חוץ משמעון א"ל אפי' קדשה סתם מ"מ אינה ערוה לשמעון שתפטור צרתה מכח אשת איש דהא האחר שקדשה אמר חוץ משמעון וראובן שקדשה סתם הוי לגבי שמעון אשת אחיו ביבום ולא נאסרה עליו ולק"מ דאי קדשה ראובן סתם א"כ הוה אשת אח שאינה עומדת ליבום גבי שמעון דלא שייך ליבום היכא שיש עליה אישות מבעל אחר והוי כחצי זיקת יבום ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בא"ד ט"ז צרות וצרת צרה כו'. נ"ב וליכא להקשות דמה צריך להקשות שיש כאן צרות צרה יותר מדלעיל גבי גירושין שהיה יכול להקשות צרות צרה וצ"ל שבתחלה רצה להקשות אם יש בנמצא ערוה דאשת איש אם לאו כמו שתירץ שלא תוכל למצוא ערוה דא"א אבל עתה שבא ר"י להקשות לפי האמת שיש בנמצא ערוה דא"א וערוה דשני מתים האריך נמי למצוא אף צרת צרה דאי לאו בנמצא צרת צרה לא שייך למיתני ט"ז נשים וכולהו ט"ז נשים צרת צרה אית להו וק"ל:

בא"ד ובא שמעון וקדשה חוץ מלוי כו'. נ"ב נשאלתי למאי הוכרחו התוס' לפרש שהתנה אף שמעון חוץ מלוי אפילו לא יתנה מ"מ לא הוה אשת שני מתים שהרי מכח ראובן לא נפלה לפניו ונ"ל דלק"מ כי אם לא יתנה שמעון חוץ מלוי סוף סוף אישתכח דהוה אשת ב' מתים שהרי הראשון קדשה ונעשית אשתו לכל דבר רק שהתירה לגבי לוי ומאחר דשוב קדשה ואסרה גם עליו נמצא דאשת ב' מתים לגמרי אצלו שהרי פקע היתרא דראובן ודו"ק:

דף פג עמוד א

גמ' המגרש לא נמצאת אלמנה כו' כצ"ל:

שם דתניא מודה היה ר"א כו'. נ"ב תימה אמאי צריך להקשות מהא דמודה אפי' לא יודה מ"מ קשה אי בחוץ איירי אמאי נמצא שהגט בטל ובניהם ממזרים הלא אינו תנאי שנאמר שיבטל למפרע אלא היא שעברה וקלקלה ודו"ק. (עיין במהרש"א):

תוס' בד"ה אילימא כו' נתרוקן לו כו'. נ"ב שהרי על כל פנים כבר גירשה בגירושין גמורין מעליו אבל ראובן שקדשה חוץ משמעון אף שבא שמעון וקדשה התם ואסרה אראובן מ"מ לא שייך לומר נתרוקן האישות שהרי לא גירשה וק"ל. :

דף פג עמוד ב

גמ' וקיימא הרי נדרים כו'. נ"ב קושיא דחוקא היא שהרי דוקא זה אוסר וזה מתיר בענין אחד קאמר שהכל מאישות שהראשון אוסר באישות והשני מתיר באישות כמו שפרש"י משא"כ בנדרים שזה אוסר עליו והחכם בא להתיר בשלמא גבי יבמה איכא למימר נמי כר"# שהיבם מתיר באישות כשיבם אותה פקע זיקת היבום ודו"ק:

רש"י בד"ה היינו פירכא הרי שהיה זה # כו' כצ"ל והס"ד ואח"כ מ"ה ולמאן דאית ליה על מנת האי פירכא הרי שהלכה כו' כצ"ל והס"ד:

תוס' בד"ה כל ימי כו' על מנת שתמות אחת כו' נ"ב פי' כדי שלא יהיה ב' בתים דוכפר בעד ביתו קאמר רחמנא ואין להקשות א"כ מה מועיל מה שגירשה די"ל דה"ק על מנת שתמות אחת בפלגא דעבודה הלכך מועיל הגירושין דלא הוי שני בתים עד ההיא שעתא כך פירשו התוס' ע"ש אבל תלמודא פריך שם ודלמא לא מיתה לא חדא מינייהו והוה ליה שני בתים וה"נ דהוי מצי למיפרך התם ודלמא מיתה חדא מינייהו דהיינו האחרת והוה ליה גיטא וקם ליה בלא בית כו' תוס'. (עיין במהרש"א):

דף פד עמוד א

גמ' הא לאחר תנשא כו'. נ"ב לו הוא דלא תנשא הא לאחר תנשא כו' וקשה דהא רב נחמן גופיה הדר ביה וס"ל דתצא וצ"ל דרבא סבר דלרב נחמן שרי לכתחלה להנשא לאחר ומתגרשה מאחר ומ"מ הדר ביה רב נחמן משום דלא תצא משמע דאינו צריך להוציאה ומש"ה אוקי רב נחמן דלא קאי אלא אאלו ולא אאחר ומש"ה הקשה לרבא שפיר וק"ל אבל מ"מ קשה מנא ידע רבא דרב נחמן הכי ס"ל דלמא מכ"ש דלאחר לא תנשא ותצא ואפשר דרבא סבר מאחר דרב נחמן אמר בדוכתא אחריתי דלא בעי קיומה תנאי ברישא כגון גבי שינה א"כ הוה ליה לפרש הכא שצריכה לקיים תנאה ברישא כדי שלא תבא להשוות ודו"ק. (עיין במהרש"א):

רש"י בד"ה ה"ג כו' אמתנה ואם כו' הד"א:

בד"ה אין חוששין כו' דומיא דע"מ שלא כו'. נ"ב ואינו מחוור דע"מ שלא תבעלי לפלוני הוה ליה כע"מ שלא תשתה יין כל ימי חיי פלוני דהכא והכא בתנאה קיימא כל ימי חיי אותו פלוני ומשעה שמת נתקיים תנאה הכא והכא ועוד דמה הפרש יש בין אבא ואביך ובין פלוני דאי משום דבאבא ואביך איכא איסורא באחר נמי איכא איסורא דכל שנבעלה לו הגט בטל ובתנאה קיימא ונמצא בא על א"א. ומיהו בהא איכא למימר דבאחר איכא למיחש שמא תבעל לו אחר מיתת המגרש דאיהו לא איסורא קא עביד הלכך חוששין שמא תבעל לו אבל באבא ואביך דכל שעה באיסורא קיימא להו ל"ח שמא תבעל להן וכן פירשו בתוס' דבהכי איכא לאפלוגי בין פלוני לאבא ואביך עכ"ל רשב"א בחידושיו (עיין במהרש"א):

בד"ה לאביי ניחא כו' משום דלדידיה לר' יהודה בן תימא אפילו לא יתקיים התנאי הרי זה גט אלא לרבא קשיא דהא אמר דאפילו רבי יהודה בן תימא מודה בה כצ"ל. (עיין במהרש"א):

תוס' בד"ה מסתברא כו' ולעולם לאפוקי מדבעי רבא מרב נחמן כו' כצ"ל:

בד"ה הכא בדידה כו' לא הוי א"א לזה כו'. נ"ב פי' אלא כאילו בזנות היה עמה וק"ל:

בא"ד ע"י מיתת ראשון כו'. נ"ב פי' האמצעי וק"ל:

בד"ה ע"מ וקשה להרב כו' כצ"ל:

דף פד עמוד ב

רש"י בד"ה חוץ שפוסל בעל פה דהוי שיור בגט כצ"ל:

תוס' בד"ה מ"ד כו' ור' זירא סבר כרב ספרא דהכא כו'. נ"ב פירוש כך משמעות התלמוד דאמר לקמן ואב"א לפני התורף והיינו כרב ספרא דמוקי מתני' ככ"ע בין לפני התורף בין לאחר התורף אבל רבא מוקי מתני' דוקא לאחר התורף ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה כל התנאים כו' דא"כ אפי' על פה נמי כו'. נ"ב פי' דלפרש"י ע"כ צ"ל דגזרי' כל תנאים אטו תנאי דחוץ שאם תקיים זה התנאי ותכשיר אותה נכשיר ג"כ תנאי דחוץ אם כן בעל פה נמי נגזור ודו"ק:

בא"ד דפוסלי' בגט כשנכתבו כו' כצ"ל:

בד"ה אבל אחר כו' דברי הכל פסול כו'. נ"ב פי' כל שאר תנאי שנכתב אחר התורף ולא נתקיים דדומה לתנאי דלחוץ דהכל מודים שלפני התורף גזרינן אטו חוץ שהרי לרבא בע"פ בחוץ כמו בכתב אם הוא לפני התורף וא"כ גזרינן אטו חוץ ולא פליגי אלא בלאחר תורף דבכה"ג בע"פ אפי' ר' מודה וק"ל ואין להקשות מאחר שמסקין התוס' דאפי' לא נכתב כלל ולא נתקיים אפ"ה פסול בע"פ לפני התורף ק"ו כשנכתב ג"כ אח"כ בתוך הגט ונראה דלק"מ דלא תימא מאחר דנכתב בגט א"כ שמע מינה דלא סמיך הסופר אאמירתה א"כ הוי כאלו לא אמר כלל לפני התורף ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף פה עמוד א

גמ' במתני' גרושה וחלוצה כו'. נ"ב האי לישנא דאלמנה וחלוצה ל"ד שהרי היא עתה גרושה אלא הוה ליה למיתני חוץ מכ"ג וכהן הדיוט ואגב ריהטא נקטיה וכן מצאתי בחדושי רשב"א. והר"ן בא ליישב דאי נמי רבותא קמ"ל דאפילו היתה אלמנה או גרושה לכל אדם אפ"ה הוי תפסי בה קדושין ותימה נהי דהוי רבותא גבי גרושה ואלמנה גבי חלוצה שהוא מדרבנן בודאי דלית בה שום רבותא וגרועה מגרושה דילן ודו"ק:

דף פה עמוד ב

גמ' ולא לכתוב איגרת כו' נ"ב ולא ליכתוב איגרת שבוקי' ביו"ד דמשמע איגרא לשון גג א"נ לפי שנראית כשתי תיבות אי גרית כלומר אי זנית יהא גט ואי לא זנית איני מגרשך וכן פי' הרמב"ם ז"ל דיתהוייין דיתצבייין תלתא יודי"ן דאי לא כתבו אלא בשני יודי"ן שמא יקרא הקורא דתהוויין תצביין כלומר שהוא מדבר עם שתי נשים ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתים אחרות וכתב הרב בעל העיטור ז"ל דאי כתב ביה דתהוי את רשאה למהך וכו' טפי עדיף מלישנא דדיתהוייין דמשמע תרוכין ושבוקין כלומר שהוא אמר לה שהוא שבקה אותו וגירשה אותו ע"כ לשון הר"ן:

רש"י בד"ה לכשתברח כו' לשון חירות הוא. נ"ב פי' ומועיל לעבד אבל לאשה אינו מועיל ואינו דומה לכמו הרי את לעצמך וכן פי' הר"ן להדיא ע"ש:

בד"ה ידים שאינן מוכיחות כו' אפ"ה הוי כו' נ"ב אע"פ שאין לו בית אחיזה וק"ל עיין בקדושין פ"ק דף ו':

בד"ה ולא לכתוב איגרת שבוקין ביו"ד כצ"ל והס"ד:

דף פו עמוד א

גמ' ממדינת הים כו' כצ"ל:

דף פו עמוד ב

גמ' כתב ידו שנינו נמחק:

שם משמיה דרבא לעולם כו' כצ"ל ונ"ב נ"ל:

דף פז עמוד ב

גמ' במתני' בראש הדף כו'. נ"ב פי' או מן הצד הוא קאמר וכן להדיא ברמב"ם וטור:

תוס' בד"ה ודלמא כו' אע"ג דלא פקע כו' כצ"ל:

דף פח עמוד א

גמ' אמר רב חסדא הא מני רבי יוסי היא כצ"ל. ונ"ב נ"ל:

שם א"ר אמי מאי קראה כו'. נ"ב פשוטו ה"ק מאי קרא שבעון ע"ז נחרבה ומביא קרא דכי תוליד וגו' דכתיב והשחתם ועשיתם פסל ול"נ דה"ק מאי קרא דרמז אשבעה דורות דכתיב ביה כי תוליד וגו' דהיינו כי תוליד חדא בנים תרי ובני תרי בנים תרי הרי ז' שוב מצאתי כן בגליון תוס':

רש"י בד"ה ז' בתי דינים כו' והוי כב"ד אחד וכן המלך ובנו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה א"ל כו' דמכשרי באומר כו'. נ"ב פי' אותם שאמרו כשר ותעשה פשיטא דחתם סופר פסול משום חורבא אלא אפי' אותם דפליגי ואמרי כשר ולא תעשה מ"מ איכא למיחש לחורבא מאחר דכשר כמו שמוכח מרב חסדא לעיל ושם פירשתי ע"ש:

בד"ה וכך היו כו' אלא חניכתה וחניכת כו' כצ"ל. ונ"ב וכן פירשו התוס' לעיל דף ל"ד ע"ב:

דף פח עמוד ב

גמ' במתני' אומר לך וכשר נמחק וכשר:

תוס' בד"ה ובעובדי כוכבים חובטין אותו כו' כמעשה עובדי כוכבים פסול ובאומר איני זן כו' כצ"ל. ונ"ב פי' דסבר אין כופין אותו להוציא כה"ג ורבי חייא פליג עליה וכן מוכח בירושלמי שוב מצאתי במרדכי שפירש ישראלים שעשו כמעשה עובדי כוכבים כלומר שהמעשים הם ישראלים והדיינים הם דייני עובדי כוכבים שהגט פסול אפילו דנו אמת כגון שאמר איני זן ואיני מפרנס ועובדי כוכבים שעשו כמעשה ישראל הוא להיפך ולא נ"ל חדא דאין זו בנמצא מאחר שישראלים מעשים למה לא ידונו הם בעצמם ועוד לישנא דירושלמי שאומר בתחלה ובאומר איני זן כו' ובהא דרבי חייא קתני אפילו משמע להדיא כדפרישית דלפי פירוש המרדכי היה לו לומר אפילו באומר כו' ועוד בירושלמי לעיל מיניה משמע להדיא דאינם כופין באומר איני זן כו' ומ"מ הא דרבי חייא נ"ל כפשוטו שעושים העובדי כוכבים כמו שישראל עושים והיינו על ידם אבל הא דרב היינו פירושו שעושים כמעשה עובדי כוכבים כלומר שלא כדין והוי כמו ע"י עובדי כוכבים ודו"ק:

בא"ד ואהא דנקט אפילו באומר כו' כצ"ל. (עיין במהרש"א):

דף פט עמוד א

גמ' אתי' רב חמא לאבוה כו' נ"ב פירש רב חמא הבי' לאבי האשה שיצא עליה קול לפניו:

רש"י בד"ה אין חוששין כו' דהא דבמתני' כו' כצ"ל:

בד"ה אצפא דתוחל' כו' בציפא בדוחקא וכו' נ"ב פי' בדוחק נכנסים בתוך הנקב כו':

דף פט עמוד ב

תוס' בד"ה ובנהרדעי כו' הוה מורה להו דלא כנפשיה. נ"ב פירוש מאחר שהוא להקל ודו"ק:

דף צ עמוד א

תוס' בד"ה ב"ש סברי כו' ואומר ר"י דר"ע סבר כב"ש כו'. נ"ב פירש אבל לא דב"ש סברי כר"ע וק"ל:

בא"ד הא דנקט בספרים וב"ש כו' כצ"ל. (עיין במהרש"א):

דף צ עמוד ב

גמ' רבי יוחנן אומר שנוי המשלח כו'. נ"ב ס"א שנואה לפני המקום שלח: