חידושי הרשב"א על הש"ס/גיטין/פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.


דף עז עמוד א[עריכה]

גגה וחזרה וקרפיפה מנין תלמוד לומר ונתן בידה מכל מקום:    פירש רש"י ז"ל מדכתב ונתן בידה ולא כתב בידה יתננו, ואינו מחוור דאין שום ייתור בונתן בידה מבידה יתננו, ור"ש ז"ל פירש דמכלל ופרט וכלל דריש לה ונתן כלל בידה פרט ושלחה חזר וכלל הילכך מרבינן מונתן כל דבר שדומה לידה דהיינו כעין הפרט, ואין צורך לכל זה אלא ונתן יתירא קא דריש דתרי כתיבי בפרשה, והכי איתא בירושלמי בגינתה וחצרה מנין תלמוד לומר ונתן ונתן.

בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך:    והכא לשון קצר קתני, והכי קאמר בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן דאי לא הרי אוכל פירות בחייה, ואכתי תיקשי לן דלא נפיק מרשותיה דבעל ובבבא בתרא פרק חזקת (מט, א) נמי גבי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו כי האי גונא וכן מנהג התלמוד במקצת המקומות כיון שנתפרש דינו במקום אחר, ובפרושי הרמב"ן נ"ר דאינו צריך לכתוב ובפירי פירותיהן דאף על פי שאוכל [בנדפס: פירי] פירות כיון דלית ליה אלא בדשיירה כדמוכח בכתובות פרק הכותב (כג, ב) לא מה שקנתה אשה קנה בעלה קרי ביה הוא, ואף על פי שלא כתב לה נמי בחייך ובמותיך קונה ליה ואף על פי שיורשה לא גרע ממשאיל ומשכיר דקני לה, והוא הדין דהוה מצי לאוקמה הכא בשנתן לה אחר על מנת שלא יהא לבעלה רשות בהן אלא מה שהיא נותנת לתוך פיה והכי איתא בירושלמי נתן לה אחר מתנה ואמר לה על מנת שלא יהא לבעליך רשות הן אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך אפילו לא כתב כמי שכתב ואי נמי בשנתן לה הבעל וכדקיימא לן במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות כדאיתא בפרק חזקת, והכא חד מתרי תלת אוקימאתא קא נסיב. ובסנהדרין פרק בן סורר גבי עד שיאכל משל אביו ומשל אמו נסיב ליה אוקמתא אחרינא דפרכינן התם משל אמו מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני דאקני לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בהן.

דף עז עמוד ב[עריכה]

ומסקנא: אמר רבא אטו ידה מי לא קניא ליה לבעל אלא גיטה וידה באין כאחד הכא נמי גיטה וחצרה באין כאחד:    ואף על פי שלא כתב לה מגורשת.

אמר ליה רבינא לרב אשי רבא יד דאשה קא קשיא ליה נהי דקני ליה למעשה ידיה גופה מי קני ליה:    קשיא לן וחצרה נמי מי קני ליה אלא לפירותיה אבל גופה דילה הוא. ויש לומר דיד אשה שאני דאי בעיא אמרה איני נזונת ואיני עושה מכל מקום והילכך כי מקבלא גיטא כאילו אמרה ליה כן דמי, אי נמי ידה קילא מהאי טעמא דאמרן אבל חצרה וקרפיפה בעל כרחה דיליה נינהו לפירותיהן, ואפילו למאן דאמר בכתובות דמעשה ידיה עיקר ואינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה מכל מקום לא דמי קנין ידה לקנין חצרה דשאני ידה מתוך שזוכה לעצמה מיד אחרים כגון שאמר לה על מנת שאין לבעלה רשות בהן זוכה נמי מיד בעלה מה שאין כן בעבד שאין לו יד לזכות כלל לעצמו דהא דאמרינן בקידושין (כג, ב) דכשנותנין לו על מנת שאין לרבו רשות בהן קני הני מילי בשזכו לו על ידי אחרים אבל על ידי עצמו כלל וכלל לא ואף על גב דאמרינן נראין הדברים שהעבד מקבל גט לחבירו מיד רבו של חבירו דאלמא יש לו יד לזכות מכל מקום לנפשיה אין לו כח לזכות מיד אחרים ולהכי אמר ליה רב אשי דרבא יד עבד קא קשיא ליה דגופא קני ליה לרבו ואפילו הכי מקבל גיטו מיד רבו משום דגיטו וידו באין כאחד והילכך גגה וחצרה קונין לה אף על פי שלא כתב לה משום דגיטה וחצרה באין כאחד [בנדפס: ולי נראה דאפילו תמצא לומר דידה כחצרה למאן דאמר מעשה ידיה עיקר הכא טעמא לרבא הוא ורבא מזוני עיקר סבירא ליה].

ותיזיל ותיחוד ותפתח כי היכי דליקני לה ביתא ותנן נעל וגדר וכו':    פירש רש"י ז"ל: דמשום שאסור לטלטל הגט בשבת הוצרך להקנות לה מקומו, ואם תאמר ומאי שנא משאר שטרות שמטלטלין אותן בשבת דמדאמרינן אין קורין בשטרי הדיוטות בשבת משמע דבטלטול שרו ותירצו בתוספות דשאר שטרות ראויים לצור על פי צלוחיתו אבל גט קודם נתינה אינו ראוי לצור על פי הצלוחית דלגירושין קאי אי נמי יש לומר דאף שאר שטרות אסורות לטלטל מידי דהוה אסיפרא דאגדתא דכיון שאסור לקרות בו אסור לטלטלו כדאיתא בפרק הניזקין, ובשם ר"י הזקן ז"ל שאפילו אם נאמר שעכשיו אינו מוקצה לפי שראוי להתלמד ממנו עניני הגט מכל מקום להם היה אסור שלא היו לומדין הלכות כי אם בעל פה, ואם תאמר היאך התירו להקנות לו [לה] רשותו בשבת והא אמרינן בעירובין בית שמאי אומרים אין מבטלין רשות בשבת ובית הלל מתירין ומפרש טעמא התם משום דסליקי מסלק נפשיה, משמע דסלוקי נפשיה אין אבל אקנויי רשותיה לא, ויש לומר דשכיב מרע שאני כי היכי דלא ליפול [תיפול] קמי יבם אי נמי כדי שלא תטרף דעתו עליו, וכדרך שהתירו להקנות ממנו בשבת כדאמרינן בבבא בתרא פרק מי שמת קונין משכיב מרע ואפילו בשבת ולא ליחוש לדברי רבי אליעזר כלומר דלדידיה ודאי קונין כיון דאין דבורו מועיל בלא קנין ואי אפשר לו בלא כך אלא אפילו לרבנן כדי שלא תטרף דעתו עליו, ומהאי טעמא לא תיקשי לן גופא דעובדא היאך התירו לו לגרש דהא תניא בתוספתא דבפרק בתרא דביצה אין מקדשין ואין מגרשין ולא חולצת בשבת, ושנויה גם כן בתורת כהנים בפרשת יום הכפורים שביתת מצוה, מניין שלא יקדש ושלא יגרש ולא ימאן ולא יחלוץ ולא ייבם וכו', אלא דגבי שכיב מרע הקלו בין בזו ובין בזו כדי שלא תטרוף דעתו עליו ועוד שאי אפשר בלא כך, ואף על גב דהאי מתנת בריא קא יהיב אפילו הכי לגבי האי התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו ואם תאמר אם כן למה לי תיחוד ותפתח ליקני ליה מקומו בסודר וליקני גיטא אגבו, יש לומר כל שאפשר למעט בקנינו ממעטינן דכי אחדה ופתחה לא מיחזי אלא כנועלת ביתה לשמרו, ואם תאמר למה לא התירו לטלטלו כדרך שהתירו להקנות לה מקומו ואפילו תאמר שהיה רשות הרבים מפסקת בין השכיב מרע ומקום הנחתו יתננו לה על ידי שליח בהא נמי איכא למימר דניחא להו טפי למישרי קנין כי האי דמיחזי כנועל את ביתו לשמרו ואל יתירו לו טלטולו של גט להדיא, אבל היכא דלא אפשר אלא בהכי כגון דמונח ברשות שאינה של שניהם והלה המופקד אצלו אינו רוצה להשאיל לה מקומו מישרא שרינא ליה לטלטוליה ולמיהביה ניהלה על ידי שליח, וכן אמרו משמו של ר"ש ז"ל דקונין ממנו במתנת שכיב מרע אפילו במקצת שאם עמד אינו חוזר.

וכתב רבנו חננאל ז"ל דהא דאיצטריך להקנאת מקומו אף על גב דקיימא לן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי והאי מצוה מחמת מיתה הוא דהא תקף עליה עלמא טובא ואפילו במקצת לא בעי קנין, הכא היינו טעמא דאיצטריך להקנאת מקומו משום דקיימא לן דמתנת שכיב מרע לא קני אלא לאחר מיתה ואנן בעינן שיגיע הגט לידה או ברשותה מחיים לפיכך אמר לה דתחזיק מחיים.

דתנן נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה:    ופירש רש"י ז"ל: דקניא ליה אגב אותו קרקע כדתנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה, ואינו מחוור דאי משום אגב למה ליה לאקנויי אותו מקום שהוא מונח בו והא לא בעינן צבורין, אלא משמע שאין האשה מתגרשת מדין אגב אלא משום חצרה נגעו בה, דחצרה וגיטה באין כאחד.

אמר ליה רב עיליש לרבא והא מה שקנתה אשה קנה בעלה איכסיף:    קשיא לן אמאי איכסיף והא רבא הוא דאמר בבבא בתרא בפרק חזקת הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות [בנדפס: ויש מפרשים דשאני הכא שאינו נותן מתנה גמורה אלא מתנה קלישתא דתקנה ביה גיטא בלחוד ובכי הא אינו אלא כשאלה ושייך למימר ביה מה שקנתה אשה קנה בעלה ופירי דידיה אינון אבל התם דקא יהיב לחלוטין אין הבעל אוכל פירות] ויש מפרשים דברשות שליח הוה מנח ותיחוד ותפתח ביתא דשליח קאמר ומשום הכי קא מקשה מה שקנתה אשה קנה בעלה דמתנת אחרים היא ואף על פי שזו מתנת בריא התירו לו דבור ומעשה כזה שנראה כנועל את ביתו כדי שלא תטרוף דעתו של שכיב מרע עליו, ומסתברא דליתה להאי פירושא לפי שאינו מיושב לשון הגמרא דלכאורה משמע דביתו של שכיב מרע היה ועוד דאם כן מאי קושיא ליקני ליה על מנת שאין לבעלה רשות בו דהא עיקר כוונתו כך היא אבל כי מקנה לה בעל ליכא למימר ליתן לה מתנה גמורה דהא לא איכוון בעל למיתן לה גופא דארעא אלא לקנינו של גט בלחוד ולאו דליקני ביתא וגיטא, ומיהו בעיקר המעשה איכא תמיהא והא אנן תנן הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או תוך חצרה הרי זו מגורשת, וביתה הא קנוי ליה לאכילת פירות ואפילו הכי מתגרשת, תירץ הראב"ד ז"ל בפרק חזקת דרב עיליש דאקשי ליה לרבא האי קושיא הוה מוקי לה למתניתין דהזורק בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסיך כדמוקי לה רבי אלעזר לעיל, ורבא מעיקרא דאיכסיף הכין הוה סבר עד דהדר ואמר דליתה דגיטא וחצרה באין כאחד.

היא בתוך ביתה:    פירוש בתוך ביתה ממש וכדמוכח בעירובין פרק כל גגות,גמרא חצר קטנה שנפרצה לגדולה, אמר עולא והיא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה רבי הושעיא אמר אפילו היא בטבריא וחצרה בצפורי היא בצפורי וחצרה בטבריא. ואסיקנא דלכולי עלמא חצר משום ידה איתרבאי אלא דעולא סבר מה ידה בסמוכה אף חצרה בסמוכה ורבי הושעיא סבר מה ידה משתמרת לדעתה אף חצרה משתמרת לדעתה, ולרבי הושעיא זרק לה גיטא בחצרה המשתמרת אף על פי שנקרע הגט או נשרף קודם שתדע היא מגורשת, וקיימא לן כעולא דאמר בעינן עומדת בתוך חצרה וכדאסקה רב אשי בפרק קמא דבבא מציעא האי חצר איתרבאי משום יד ולא גרע משליחות גט דחוב הוא לה ואין חבין אלא בפניו הילכך בעינן שתהא עומדת בצד ביתה, מיהו כשעומדת בצד ביתה וזרקו לה מגורשת בין מדעתה בין בעל כרחה דלא עדיפא מידה מה ידה אפילו בעל כרחה אף חצרה הסמוכה לה בין מדעתה בין בעל כרחה, והיכא דזרק לה מדעתה ומרצונה בחצר המשתמרת לדעתה אף על פי שאינה סמוכה לה איכא למימר דמודה עולא דמגורשת דלא גרע משליחות וכיון שהיא רוצה בגירושיה ומרצונה נתנו בחצרה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו, ומסתברא דאינה מגורשת דהא בשליחות דכותה אינה מגורשת משום דעיקר גירושין חוב הוא לאשה ואף על פי שהיא מחזרת להתגרש דלמא הדרא בה, והכין איתא בירושלמי פרק האומר התקבל הגע עצמך שהיא צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה אבל אם נתנו כבר בחצרה שהוא בציפורי ואמר לה הא גיטך בחצרך ואמרה תזכה לי חצרי בזו נראה דמגורשת, ומצאתי בירושלמי דמכלתין בפרק קמא נתן לה את גיטה ואמרה תזכה לי חצרי שבעכו אמר רבי חנינא נעשית כמי שהיתה ידה ארוכה, אלמא בכענין זה זכתה לה חצרה ומגורשת אלא אם כן תדחה דרבי חנינא כרבי הושעיא סבירא ליה, והראשון נראה עיקר, ולא עוד אלא אפילו לא נתנו שם עדיין אלא שאמרה היא זרוק לי גיטי בחצרי ותזכה לי חצרי משמע לי דמגורשת, דהא חצר לא גרע משליחות כדאיתא בפרק קמא דמציעא ובשליח דכותה מגורשת בממנה שליח לקבלה, ואי קשיא לך הא דאמרינן בפלוגתא דעולא ורבי הושעיא, לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר חצר משום ידה איתרבאי ומר סבר חצר משום שליחות איתרבאי, ובודאי לכשתמצא לומר דחצר משום שליחות איתרבאי על כרחין דוקא במדעתא דומיא דשליח ואפילו הכי הוה פליג עולא ואמר והיא שעומדת בצד ביתה, יש לומר דהתם לאו באומרת תקנה לי חצרי אלא באומרת ניחא לי שתזרוק לי בחצרי דלא הוי כעין שליח קבלה אלא כעין שליח הבאה, והיכא דנתנו בחצרה שלא מדעתה נמי במקום יבם מסתברא דהויא ספק מגורשת דהא מספקא לן ביבמות פרק האשה שלום מזכה גט לאשתו במקום יבם אי הוי גט או לא וחולצת ולא מתיבמת, והכא נמי דילמא זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו וחולצת ולא מתיבמת, והיכא דקיימא בצד ביתה וזרקו לה בתוך ביתה ושלא מדעתה אפשר לומר דמגורשת אם זרקו לה בפני עדים ואמר להם ראו גט שאני נותן לאשתי דומיא דידה וכעדותו של רבי יוחנן בן גודגדה שהעיד על חרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה [בנדפס: בלא גט] בגט ולא דמי לישנה דהכא אית לה יד לזכות לה וכיון דיש לה יד אף חצרה קונה לה דומיא דידה דידה אלו נתנו לה סתם ואמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי ודאי מגורשת דלא אמרו אינה מגורשת אלא בישנה דלאו בת איגרושי היא אבל נעורה דבת איגרושי היא מגורשת והוא הדין לחזרה וכל זה צריך תלמוד, וכן נמי צריך עיון בין לעולא בחצרה סמוכה בין לרבי הושעיא בשמורה לדעתה אם זרקו לה בחצרה והיא ישנה אם היא מגורשת דאיכא למימר דלא עדיפא מידה ומסתברא הואיל ואין לה יד אין לה חצר, ולקמן נאריך בה יותר.

דף עח עמוד א[עריכה]

שמעת מינה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח לא צריכא דגבוה עשרה:    פירש רש"י ז"ל: דהוי רשותא לנפשיה ולא חשיב ההוא אוירא רשות מוכר לבטל רשות הכלי. וקשיא לי דאם כן מאי קא פריך והא איכא מקום כרעי המטה כלומר דקפיד בהו דהא מכל מקום כי קליט ליה מאויר שלמעלה לעשרה קליט ליה דלית ליה חשיבות לבטוליה לכלי של לוקח וכי קפיד אכרעי המטה מאי הוי, ועוד דלכאורה מדקא מקשה והא איכא מקום כרעי המטה כלומר דקפיד בהו משמע דכולה מילתא משום דקפיד בהו ולא קפיד הוא, ועוד דמאי שנא עשרה אי משום לבוד כיון דגבוה שלשה נפיק ליה מתורת לבוד וליקני ואי משום זכיית אויר חצרו הא ודאי אויר חצרו אפילו למעלה מעשרה כל שבתוך מחיצותיו קונה לו ואויר חצרו כחצרו כדתנן היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת, הוא מלמעלה והיא מלמטה וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת, ואי משום דמפסיק כלי ואין סופו לנוח כדאמר רבא במציעא פרק השואל גמרא אין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירה בלבד מאי שנא עשרה אפילו חמשה וארבעה כל שאין הכלי מונח בקרקע, ומלשון רבינו אלפאסי ז"ל נראה שהוא מפרש כדברי רש"י ז"ל וזהו לשונו: לא צריכא במטה דגבוה עשרה ואף על גב דאיכא מקום כרעי המטה ברשותיה דבעל אמקום כרעי המטה לא קפדי אינשי, והרמב"ם ז"ל פירש: מפני שחלקה רשות לעצמה, ומסתברא דהכי [בנדפס: פרכינן] פירושא לא צריכא דגביה עשרה ויכול להשתמש תחתיו הלכך לא קפיד ביה והוה ליה כאומר לה קני דהתם קני כליו של לוקח ברשות מוכר, ומשום הכי פריך כי גביהה עשרה מאי הוי אכתי איכא מקום כרעי המטה דקפיד בהו והוה ליה כליו של לוקח ברשות מוכר ולא קנה לוקח ולא אמרו קולט מן האויר דקונה אלא בדלא מנח אארעא אבל מנח אארעא כליו של לוקח ברשות מוכר קרי ביה ולא קנה לוקח, ופריך אמקום כרעי המטה לא קפדי אינשי כלומר אמקום כרעי המטה של אשתו, כך נראה לי.

מתני': אמר לה כנסי שטר חוב זה או שמצאתו מאחוריו קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה עכשיו הא גיטך:    ולא שיאמר לה בשעת נתינה קאמר אלא עד שיאמר לה עכשיו הא גיטך והכי מוכח בגמרא, והא דאמרינן דבדאמר לה כנסי שטר חוב זה דאינה מגורשת, דוקא בשלא אמר לעדים מעיקרא ראו גט שאני נותן לאשתי אבל אי אמר להו לסהדי מעיקרא ראו גט שאני נותן לה אף על גב דאמר לה כנסי שטר חוב זה מגורשת דמשום כסופא הוא דאמר לה הכי וכדאיתא בפרק הניזקין, והוא הדין נמי בדלא אמר לה כנסי שטר חוב זה אלא דיהיב לה סתם אינה מגורשת אלא אם כן עסוקים באותו ענין וכדאמרינן בפרק קמא דקדושין היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש רבי יוסי אומר דיו רבי יהודה אומר צריך לפרש אמר רב הונא אמר רב הלכה כרבי יוסי והוא שעסוקין באותו ענין, [בנדפס: ותמיהא לי אמאי נקט לה באומר לה כנסי שטר חוב, לישמעיה בנותן לה סתם דאינו גט וכל שכן באומר לה כנסי שטר חוב, ויש לומר דהכא אפילו בשעסוקין באותו ענין ובפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי לא מיירי, ואי נמי יש לומר דעיקרא משום דהיתרא דרבי אתא לאשמועינן דאפילו באומר כנסי שטר חוב אינו צריך ליטלו ממנה אלא באומר לה הא גיטיך סגיא, כך נראה לי].

וטעמא דמתניתין דקתני אמר לה כנסי שטר חוב זה אינו גט, יש לפרש משום דבטוליה בטלי כלומר בטל נתינה זו שלא תהא כנתינת גט אלא רצה לשחק בה שתהא לה כנתינת שטר חוב דאינו מגרש והכי נמי משמע בפרק הניזקין דאמרינן מדעתו של רבי יוחנן בן גודגדה נלמוד אמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה הרי זה גט, ואמרינן פשיטא מהו דתימא בטולי בטליה קא משמע לן אם איתא דבטליה לסהדי הוה אמר והאי דקאמר לה הכי משום כיסופא הוא, אלמא כי אמר להו לסהדי מעיקרא ראו גט שאני נותן לאשתי הוא דאמרינן דלא בטליה דאם איתא כיון דאמר להו לסהדי מעיקרא ראו גט שאני נותן לאשתי הוה מודע להו לית אנא יהיב ליה בתורת גט כדאמרי להו אלא כנתינת שטר חוב לחוכא בעלמא, הא לאו הכי כי אמר לה כנסי שטר חוב זה בטליה בטלי, ומיהו לא בטליה מתורת גט שלא יהא כשר לגרש בו דהא לא אמר כלום בגופו של גט אלא לדידה קאמר כנסי שטר חוב והלכך כי אמר לה הא גיטך מתגרשת בו, והרמב"ם ז"ל כתב כלשון הזה מנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות אבל נתנו לה בתורת שטר חוב או מזוזה וכו' אינו גט,

ובסיפרי תניא ונתן בידה ושלחה מביתו מכאן אמרו כתב גט לאשתו ואמר לה כנסי שטר חוב זה אינו גט.ואם תאמר ותיפוק לן משום דלמא בטולי בטליה, איכא למימר אם איתא בבטלי לסהדי הוה אמר וכדאמרינן בפרק הניזקין ולא טעמא התם משום דמעיקרא אמר להו ראו גט שאני נותן לאשתי דוקא, אלא משום דכיון דאיכא סהדי לסהודי הוה מודע בינו לבינם, והא דאמר לה הכי משום כיסופא דידה היא לעולם עד דמפרש דמבטל ליה.

נתן גט בידה והיא ישנה נעורה קוראה והרי הוא גיטה אינו גט:    פירוש: אף על פי שאמר להם לעדים ראו גט שאני נותן לה משום דלאו בת איגרושי היא לפי שאין הגט שמור בידה כדאמרינן בגמרא, אבל אי לא אמר להו לעדים ראו גט שאני נותן לה למה לי ישנה דנקט אפילו נתן בידה והיא נעורה נמי אינו גט כדאמרינן בפירקא קמא דקידושין (ז, א) דבזמן שאין עסוקים באותו ענין צריך לפרש וזו אינה עסוקה באותו ענין שהרי ישנה היא ודכותה בנעורה שאינן עסוקין באותו ענין צריך לפרש [בנדפס: ומתניתין תרתי אשמועינן בכנסי שטר חוב אשמעינן דוקא בשלא אמר לעדים ראו גט שאני נותן, והדר אשמעינן דבישנה אפילו אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה אינו גט] ותניא בתוספתא דמכלתין הוליך אשתו אצל לבלר ונטל גיטה ונתנו לה ולא אמר לה הא גיטך רבי יוסי אומר מגורשת רבי יהודה אומר אינה מגורשת רבי אומר עסוקין באותו ענין מגורשת ואם לאו אינה מגורשת, אלא ודאי ישנה אפילו אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה אינה מגורשת מה שאין כן בנעורה דהתם ודאי הויא מגורשת דהא יהיב לה לשם כריתות לדעת העדים אף על פי שנתן לה סתם ולא פירש קל וחומר מאמר לה כנסי שטר חוב זה דגריע טפי מנותן סתם כדאמרינן בפרק קמא דקדושין דיהיב לה סתם הכי נמי במאי עסקינן דיהיב לה ואמר לה בהני לישני ואפילו הכי בזמן שאמר לעדים ראו גט שאני נותן לה מגורשת וכל שכן בנותן סתם דהויא מגורשת, וחרשת נמי כנותן לה סתם דמי דאף על פי שהגט שמור בידה מכל מקום כשאמר לה הא גיטך אינה שומעת מה שאומר לה בפיו ואפילו הכי כי אמר להו לעדים מגורשת, אלמא אמר לעדים ונתן לה סתם מגורשת, אבל בישנה אינה מגורשת דלא בת איגרושי היא ולא משום דבעינן דעתה אלא שאין גיטה שמור בידה כדאמרן וגריעה מחרשת דחרשת יודעת לשמור גיטה ומשום הכי יש לה יד להתגרש אבל זו אין לה יד כלל כל זמן שהיא ישנה.

והר"א אב בי"ד זצ"ל הקשה דמההיא דצריך לפרש ומיהא דנתן בידה והיא ישנה משמע דבעינן דעתה וגבי חרשת שהשיאה אביה ובאמר לעדים ראו גט שאני נותן לה, ובהיא בטבריה וחצרה בציפורי אם נתקרע הגט קודם שתדע דמגורשת ואם היתה ישנה בשעת זריקת הגט ונאבד או שנתקרע קודם שנעורה מכולהו משמע דלא בעינן דעת דהא משמע דאף בזו שנתקרע אחר זריקה קודם שנעורה מסתברא דמגורשת דאינו עולה על דעת שאם נתקרע הגט מיד לאחר זריקתו לחצרה בפני עדים שיהו עדים אומרים נעורה היתה בשעת זריקת הגט, אלו דברי הרב זצ"ל, ועלה כל זה בידו בספק, ומסתברא דאין כאן קושיא ותיובתא לא חזינא דלעולם דעת בעינן אבל דעתה דוקא לא בעינן אלא או דעתה או דעת העדים דטעמא משום דכתיב ספר כריתות ונתן בידה שיהא נותן בידה לדעת שהוא ספר כריתותיה ולא הקפיד הכתוב בידיעתה דוקא אלא כיון שנודע לעדים הרי כאן דעת שהוא נותן לה לכריתות והיינו אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה אף על פי שחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה דמגורשת אבל כי לא אמר לא לה ולא לעדים ולא היו עסוקין באותו ענין אינה מגורשת והיינו מתניתין אמר לה כנסי שטר חוב זה ונתן לה סתם דאינה מגורשת דאין כאן דעת נתינת גירושין כלל, וישנה אף על פי שיש כאן דעת העדים דאינה מגורשת אין הענין משום דעת אלא לפי שאין לה יד כלל והרי זו כנשטית או שאינה יודעת לשמור את גיטה דאינה יכולה להתגרש, וזרק לה גיטה בחצרה והיא בטבריא וחצרה בציפורי אף על פי שאינה יודעת בשעת זריקתו דהויא מגורשת לרבי הושעיא או בחצרה הסמוכה לה אליבא דעולא כמו שכתבתי למעלה התם היינו טעמא משום דחצרה משום ידה איתרבאי וכיון שהיא יכולה להתגרש על ידה בכענין זה שאם נתנו בידה סתם והיא נעורה ואמר לעדים ראו גט שאני נותן לה מגורשת כמו שכתבתי למעלה הכי נמי בחצרה מגורשת שהרי יש כאן דעת העדים ודיו, אבל מה שכתב רבנו ז"ל דאפילו זרקו לה בחצרה והיא ישנה דמגורשת הא ודאי צריכא עיונא ומסתברא דלעולם אינה מגורשת דלא עדיפא חצרה מידה דנתנו בידה והיא ישנה אינה מגורשת כל שכן חצרה דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ועוד דאתו עדים ואמרי בההיא שעתה נעורה היתה אינה מגורשת, ותדע לך דכל שאין לה יד אין לה חצר ועוד ראיה שוטה שאין לה לא יד ולא חצר וזו הואיל ואין לה יד היאך יש לה חצר כך נראה לי מיהו [בנדפס: ומיהו אף] ואף כשתמצא לומר דחצרה כיון שהיא משתמרת לדעתה אף על גב דהיא ישנה בשעת זריקת הגט הרי זו מגורשת דמכל מקום בחצר המשתמרת זרקו לה, ולא דמי לישנה דהתם אינו משתמר כלל, ולשוטה לא דמיא דהתם כיון שאין לה יד כלל דמחוסר מעשה ולאו סמיה בידן כדאמרינן בריש מי שאחזו הלכך אין לה חצר, אבל ישנה אף על גב דהשתא אין לה יד מכל מקום ראויה להיות לה יד דלאו מחוסרת מעשה וסמיה בידן הילכך אפילו השתא יש לה חצר כיון שהיא משתמרת, מכל מקום אכתי לא תיקשי לן דכיון שהיא משתמרת ואיכא דעת העדים הרי זו מגורשת.

גמרא: אימא שלפתו והיא בעינן ונתן בידה וליכא לא צריכא דעריק לה חרציה:    כלומר וכיון שהוא מקרבו לה [בנדפס: ומסייעה] ומסייעא בלקיחתו ונתן בידה קרינן ביה, ומדפרכינן והא בעינא ונתן בידה שמעינן שאם תפס הבעל הגט ופתח ידו ולקחתו מתוך ידו לא קרינא ביה ונתן אלא אם כן נתנו הוא לתוך ידה או שיקרבהו לה שהוא מסייע בלקיחתו.

והלכתא בכפות:    פירוש: כי קאמר רבא ישן ומשמרתו בכפות קאמר שאינו יכול להלך ושמעינן מינה דנעור אף על פי שכפות ומשמרתו אינו גט דתרוייהו בעינן, והא דאמרינן בפרק המביא (כא, א) תניין כתב לה גט ונתן ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו ואוקימנא בכפות ולא מסיימינן בה בישן, התם משום דמאי דפרכינן חצר המהלכת היא מתרץ אבל משתמרת לדעתה שמעתא דרבא בהדיא היא, וכן עיקר ושם הארכתי יותר בסיעתא דשמיא.

[בנדפס: ארבע אמות שלה זהו קרוב לה:    ואף על גב דאסיקנא בבבא מציעא גמרא, ראה אותן רצין אחר המציאה דאינן קונות לה ברשות הרבים אמר ליה מאי רשות הרבים דהכא סימטא ואמאי קרי ליה רשות הרבים לפי שאינו רשות היחיד ודכותה אמרינן בבבא בתרא גבי כליו של אדם קונה לו בכל מקום ואמר רבי יוחנן אמר רבי שמעון בן לקיש אפילו ברשות הרבים ואסיקנא מאי רשות הרבים סימטא ואמאי קרי ליה רשות הרבים לפי שאינו רשות היחיד אי נמי הכא צידי רשות הרבים וכדאמר רב ששת התם בפרק קמא דמציעא אי נמי איכא למימר דרב סבירא ליה כמאן דאמר התם קונות לו אפילו ברשות הרבים אי נמי גט שאני דתקינו לה רבנן אפילו ברשות הרבים משום תקנת עגונות, ומיהו צריך עיון לפירוש זה דמשמע דלא מחלק בין גיטין לשאר דברים אלא רבי יוחנן בלחוד מדאקשינן עליה והא וכן לקדושין קתני ולא אקשי לכולהו אינך אמוראי, ושמא יש לומר משום דרבי יוחנן אמר בהדיא לגיטין אמרו ולא לדבר אחר.

ארבע אמות שלו זהו קרוב לו:    ואם תאמר לא הוה ליה למימר אלא ארבע אמות שלה זהו קרוב לה כלומר מגורשת חוץ לארבע אמות לא, ובמתניתין נמי אמאי איצטריך למתני קרוב לו כלל לא הוה ליה למיתני אלא קרוב לה מגורשת אינו קרוב לה אינה מגורשת, ותירצו בתוספות דחידושא אשמעינן דאי קדם איהו אף על גב דאיהי נכנסת בתוך ארבע אמות דידיה לא חשבינן אותן ארבע אמות שיהא לה בהן חלק ואפילו מגורשת ואינה מגורשת לא הויא אלא כיון דאיהו קדים כדידיה חשבינן להו לגמרי, וכן כתב הרמב"ם ז"ל וזהו לשונו שכתב בפ"ה (בפירוש המשניות) הוא בא תחלה ועמד ואחר כך עמדה היא כנגדו וזרקו לה אם היה גט בתוך ארבע אמות שלו אינה מגורשת אף על פי שאם תשוח תטלנו, עמדה היא תחלה ובא הוא ועמד כנגדה וזרקו לה אף על פי שהוא מחצה על מחצה הואיל והוא בא בתוך ארבע אמות שלה הרי זה [בנדפס: גט] פסול עד שיגיע הגט לידה. עד כאן.

וליחזי הי מינייהו קדים:    הא דלא פריך הכא והא אגיד ביה כדפריך בסמוך משום דכיון דקאי כוליה בתוך ארבע אמות דידה כמו בארבע אמות דידיה דין הוא דתיהוי מגורשת ואינה מגורשת אבל לקמן דקאי מקצתו חוץ לארבע אמות דידה וקאי בארבע אמות דידיה שייך למיפרך והא אגיד גביה.

והא אי אפשר לצמצם:    קשיא לי מאי קושיא אדרבה היא הנותנת דכיון דאי אפשר לצמצם הרי זו מגורשת ואינה מגורשת, ויש לומר דלישנא דמתניתין בלחוד היא דקשיא ליה היכי קתני מחצה על מחצה דהא אי אפשר לעמוד עליו והוה ליה למיתני ספק קרוב לו ספק קרוב לה כדתניא ביבמות פרק כיצד (ל, ב) כך נראה לי.

דף עח עמוד ב[עריכה]

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הכא בשתי כתי עדים עסקינן:    הקשה הרב רבי אלחנן ז"ל אם כן הא דקתני לענין החוב מחצה על מחצה יחלוקו היינו נמי בשתי כתי עדים ואמאי יחלוקו אדרבה הוה לן למימר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה, ותרצו בתוספות דהכא לתרוייהו אית להו חזקה למלוה איכא למימר אוקי אחזקתיה שהוא מחויב לו הלוה קודם שנולד ספק זה, וללוה איכא חזקה דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה הילכך יחלוקו, ואם תאמר אדרבה הוה ליה כמנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו דתנן בבבא קמא פרק הגוזל בתרא (קיח, א) שהוא חייב, יש לומר דשאני התם דליכא רגלים שפרעו, אבל הכא הרי נולד ספק זה לפניך והילכך יחלוקו.

רבי יוחנן אמר קרוב לה שנינו ואפילו מאה אמה:    וטעמא דמילתא לדעת רבי יוחנן משום דכל מאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ומשום עגונה הקלו שכל שקרוב לה ואפילו מאה אמה מגורשת דארבע אמות גופייהו אינן קונות דבר תורה אלא מתקנת חכמים וכל שכן כל שיכולה לשמרו שאינה אלא מדבריהם ומשום תקנת עגונות, והיינו דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר ומשום לתא דגירושין תקינו אף בקידושין משום דכתיב ויצאה והיתה שניהם אין יכולין לשמרו זה מחצה על מחצה, ואם תאמר כיון שהיא אינה יכולה לשמרו אמאי מגורשת כלל, ותירצו בתוספות דהכי קאמר שניהם אינן יכולין לשמרו כל אחד בפני עצמו אלא ששניהם צריכים בשמירתו הרי זו מגורשת ואינה מגורשת, וצריך עיון דמכל מקום כיון שהבעל צריך בשמירתו אגיד ביה הוא, ועוד דקשיא לי דאם כן שניהם יכולין לשמרו היינו שכל אחד מהם יכולין לשמרו בלא שמירת חברו ואם כן בזו אמאי אינה מגורשת כיון שהוא אינו צריך בשמירתו.

[בנדפס: תניא נמי הכי אמר רבי אלעזר [רבי אליעזר אומר] וכו':    קשיא לי כיון דתניא כותיה דרבי יוחנן אמאי לא אותיב מינה לכולהו אינך דמפרשי לה למתניתין בארבע אמות, ויש לומר דכל הנך לא אוקמיה דוקא בארבע אמות דאפשר דלדידהו נמי אית להו כי הא דרבי יוחנן אלא משום דבארבע אמות איכא חדושיה טפי דאי קדים איהו אף על גב דזרקו לה תוך ארבע אמות אינה מגורשת משום הכי מפרשי לה בארבע אמות, כך נראה לי].

אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה:    פירש רש"י ז"ל: דשמואל לפרש קרוב לה דמשנתינו הוא דאתא, וכן נראה מדברי רבנו אלפאסי ז"ל, ואת לא תעביד בה עובדא, פירש רבינו חננאל ז"ל: ואת לא תעביד בה עובדא בהא ותורה שהיא מגורשת לגמרי עד דמטי גיטא לידה וכו', ואנו קבלנו מרבותינו שאפילו זרקו לה בחצרה לא משתריא לעלמא עד דמטי גיטא לידה דגרסינן בירושלמי המחוור מכולם עד שיתננה לידה, עד כאן. ודברי תימה הם דהא רבא דבתרא הוא עבד עובדא כדאמרינן לעיל תיזול ותיחוד ותפתח ותקני גיטא אגב ביתא, וההוא דירושלמי אארבע אמות קאי דגרסינן התם תני רבי אלעזר אפילו הוא קרוב לה מלו ובא כלב ונטלו אינה מגורשת, שמואל בהדא דרבי אלעזר פליג המחוור שבכולן עד שיתננו לתוך ידה אלא שדברי קבלה הם וראויין לחוש להן, אבל רבנו אלפאסי כז"ל כתב הלכות הללו דזרקו לה בתוך חצרה ופלוגתא דעולא ורבי הושעיא וזורקו במטה שלה ודאי למעשה כתבן.

ותמיהא לן הא דאמר רב יהודה היתה ידה עשויה קטפרס וזרקו לה אינה מגורשת ואסיקנא דאי נפיל בתוך ארבע אמות שלה ונח הרי זו מגורשת, והא אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא כדי שתשוח ותטלנו דאלמא אף ארבע אמות אינן קונות לה, ועוד דאף בכדי שתשוח ותטלנו אמר ליה לא תעביד עובדא.

והרמב"ם ז"ל פסק כרב יהודה דאם היתה ידה עשויה קטפרס אינה מגורשת ואם נח בתוך ארבע אמות דידה מגורשת, דאלמא סבירא ליה דרבי יהודה למעשה אמרה ואף על גב דלא מטא גיטא לידה ודוקא תוך ארבע אמות, וכן כתב הא דאמר רבי יוחנן הוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה לשמרו זה קרוב לו ואפילו מאה אמה שניהן יכולין לשמרו שניהן אין יכולין לשמרו זהו מחצה על מחצה, וכן כתב הא דאמר שמואל לרב יהודה כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד שיגיע גט לידה דמשמע שאינה מגורשת לעולם אף על פי שנח בתוך ארבע אמות שלה ואפילו בתוך פשוט ידיה עד שיגיע גט לידה ממש.

וזה לשונו: היתה ידה עשויה קטפרס וזרק הגט על ידה ונפל לארץ אם נפל לתוך ארבע אמות שלה ונח הרי זו מגורשת, זרקו לה ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם קרוב לה מגורשת קרוב לה אינה מגורשת היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו הרי זה פסול עד שיגיע גט לידה ואחר כך תנשא בו לכתחילה כיצד הוא קרוב לו הרי הוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה לשמרו זהו קרוב לו שניהן יכולין לשמרו או שניהן אין יכולין לשמרו זה מחצה על מחצה הוא בא תחלה ועמד ואחר כך עמדה היא כנגדו וזרקו לה אם היה הגט בתוך ארבע אמות שלו אינה מגורשת אף על פי שאם תשוח תטלנו, עמדה היא תחלה ובא הוא ועמד כנגדה וזרקו לה אף על פי שהוא מחצה על מחצה הואיל והוא בתוך ארבע אמות שלה הרי זה פסול עד שיגיע גט לידה, עד כאן.

ולכאורה דבריו נראין כסותרין זה את זה, ונראה שהוא ז"ל מפרש דהא דאמר ליה שמואל לרב יהודה כדי שתשוח ותטלנו לא בא לפרש קרוב לה דמתניתין כמון שפירש רש"י ז"ל, ויפה פירש דאם איתה הוה ליה לשמואל למימר שיננא כדי שתשוח ותטלנו זה קרוב לה ככולהו אינך דמפרשי לה למתניתין וכן נמי הוה ליה לפרושי איזהו קרוב לו ומחצה על מחצה, ועוד דגבי מימריה דרב יהודה דהיתה ידה עשויה קטפרס לא הוה מקשינן והא כי קא נפיל לארבע אמות דידה קא נפיל דהא רב יהודה קבלה מרביה דאין לה אלא כדי שתשוח ותטלנו והוה להו למימר והא כי קא נפיל בתוך פשוט ידיה קא נפיל דהיא היא סברתו של רב יהודה שקבל משמואל רבו, ועוד כי אמר ליה שמואל כדי שתשוח ותטלנו זה קרוב לה דמשמע דחוץ משיעור זה אינה מגורשת הוה לן לאקשויי עליה מהא דתניא כל שקרוב לה מלו דאתיא כרבי יוחנן ודלא כותיה דשמואל [בנדפס: אבל לכולהו אינך ליכא לאקשויי מינה כמו שכתבתי למעלה].

ומסתברא דהכי פירושה לפי שיטתו של רבנו ז"ל, ארבע אמות שלה כגון שבאה היא ועמדה זכתה בארבע אמותיה [בנדפס: ואם עמד הבעל חוץ מארבע אמותיה] וזרקו לה בתוך ארבע אמות שלה זה קרוב לה והרי זו מגורשת גמורה לכולי עלמא דלא גרע גט משאר דברים דארבע אמות קונות לו בכל מקום וכן שכן גט שהקלו בו משום תקנת עגונות עד שאמר רבי יוחנן דקרוב לה שנינו ואפילו מאה אמה כל שיכולה לשמרו זהו קרוב לה והכי מכרעת ברייתא ומינה דכל שכן ארבע אמות שקונות לו לאדם בכל מקום שקונות בגט לכולי עלמא קנין גמור, והיינו דאקשינן גבי היתה ידו עשויה קטפרס והא כי קא נפיל לתוך ארבע אמות דידה קא נפיל דבהא ליכא מאן דפליג, וכי זרק לה אפילו חוץ לארבע אמות שלה והיא יכולה לשמרו והוא אינו יכול לשמרו נמי מגורשת גמורה כרבי יוחנן וכרבי יונתן וכדתניא כותייהו ומשום תקנת עגונות, וכדאמר רב אסי אמר רבי יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר ואי נמי לקידושין משום לתא דגירושין דכתיב ויצאה והיתה, ובהא אפילו שמואל מודה בה, והא דפרכינן גבי היתה ידה עשויה קטפרס והא כי קא נפיל לתוך ארבע אמות דידה קא נפיל לרוחא דמילתא קאמר לומר דבתוך שיעור זה ודאי מגורשת בין שהוא יכול לשמרו בין שאינו יכול לשמרו דאלו חוץ לארבע אמות אם שניהם יכולין לשמרו אינו מגורשת ודאית אלא מגורשת ואינה מגורשת, ואתא שמואל וחדית בה דאם באה היא תחלה ועמדה אף על פי שזכתה בארבע אמותיה אם בא הבעל כנגדה ונכנס בתוך אותן ארבע אמות שלה וזרקו לה אם נפל הגט בתוך כדי שתשוח ותטלנו הויא מגורשת אף על פי שהגט בתוך ארבע אמות שלו נמי אבל למעבד בה עובדא לא עבדינן הואיל והבעל בתוך ארבע אמות שלה עד שיגיע גט לידה, אבל אם בא הבעל ועמד זכה בארבע אמותיו ואף על פי שבאה היא בתוך אותן ארבע אמות וזרקו לה אפילו בתוך כדי שתשוח ותטלנו אינה מגורשת כלל דזהו קרוב לו דכיון שקדם הוא אין לה באותן ארבע אמות ולא כלום וכאלו לא יצא הגט מרשות בעל כלל דמי ואפילו ספק מגורשת לא הויא, ובזה עמדו כל דברי הרב ז"ל הלכה למעשה ויצאת כל סוגייתינו בשלום, כך נראה לי.

ועם זה נסתלקה מעליו טענת הראב"ד ז"ל שכתב עליו אמר אברהם תמה אני אחר שהסכימו בסוף שאין מתירין אותה לינשא ואם מת צריכה חליצה מכולם עד שיגיע גט לידה למה הוצרך לאלה החקירות ואולי לדעת את שאינה מגורשת כלל, עד כאן. ואי אפשר לומר כן שהרי הרב ז"ל הביא כל צורתן ובנח בתוך ארבע אמות שלה ובשיכולה לשמרו כתב שהיא מגורשת ובהא דשמואל אמר הרי זה גט פסול אלא ודאי עם מה שכתבתי עמדו דבריו אין בהם נפתל ועקש.

הכא במאי עסקינן דאמר ליה זרוק לי חובי והפטר:    קשיא לי אם כן קרוב ללוה אמאי חייב, ויש לומר דכי קאמר ליה זרוק לי חובי והפטר זרוק בתוך רשותי קאמר וכל שקרוב ללוה לא לרשות המלוה, והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם והא תנינן וכן לענין החוב אמר ליה שכן אם אמר לו זורקהו לים ויהא מחול לך מחול לו, מעתה אפילו קרוב ללוה זכה המלוה ותנינן קרוב ללוה הלוה חייב, שכן אם אמר לו זורקהו עד שיכנס לרשותי ועדיין לא נכנס לרשותו.

הא דאמרינן: כגון דאמר ליה זרוק לי חובי בתורת גיטין:    מסתברא דבלשון הזה ממש אמר ליה והיינו חידושו דאפילו הכי לא מצי אמר ליה משטה אני בך דאי לאו דאשמעינן מתניתין הוה אמינא דמצי אמר ליה משטה אני בך דאטו מי אמרינן אלא שתזרקהו לי בתורתי שהוא גט ולא שאהא זוכה בו כל שנכנס לרשות שלו כגט ושתפטר, אבל אי מפרשינן זרוק לי חובי בתורת גיטין שיהא דינך כדין זורק גיטין בכי הא פשיטא לן דלא מצי אמר משטה אני בך דזהו זרוק לי חובי והפטר דלא צריכא למימר.

גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת:    פירשו בתוספות בשם רבנו תם ז"ל רואין כל שאילו גט כבד ומשיחה דקה שתיפסק במשיכתו הרי זו מגורשת דלא אגיד ביה אבל אם המשיחה חזקה שיכול למשכו ולא תנתק המשיחה אינה מגורשת ואפילו קפצה האשה ידה ביותר וכחה יפה משל בעל ומפני זה אינו להביאו אצלו אינה מגורשת דאין זו נתינה אלא כעין גזילה, וכענין זה פירשו משמו של רבנו שמואל זצ"ל, אבל ר"י ז"ל פירש דכיון שנתנו הבעל לידה וקפצה היא ידה מרצון הבעל עד שאין הבעל יכול לנתקו ולהביאו אצלו אף על פי שאם לא קפצה ידה היה הבעל יכול להביאו אצלו מחמת המשיחה שבידו הרי זו מגורשת כיון שקפצה ידה מרצון הבעל דלא גרע מעריך לה חרציה ושלפתיה שאין הבעל נותנו ממש לידה ואפילו הכי מגורשת, ואף על פי כן הורה להחמיר כדברי הראשונים ז"ל והצריך לתת הגט בידה פתוחה או לתוך חיקה שהבעל גומר נתינת הגט לגמרי דבזה אין לפקפק כלום.

היתה ידה עשויה כקטפרס וזרקו לה אף על פי שהגיע גט לידה אינה מגורשת:    ואף על גב דאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (יב, א) מתגלגל כמונח דמי גבי צבי שבור, יש מפרשים דהתם שאני דאפשר לו לצבי שינוח אבל כאן דעל כרחו מתגלגל לאו כמונח דמי, וקשיא לי דאם כן רבא דבעי לה התם אמאי בעא לה באויר שאין סופו לנוח אפילו בזורק ארנקי בפתח זה ומתגלגל ויוצא בפתח זה הוה מצי למיבעי לה דהא ארנקי נמי על כרחיה מתגלגל והתם ודאי משמע דדוקא ביוצא דרך אויר קא מיבעיא ליה אבל במתגלגל פשיטא ליה, ועוד קשיא לי אמאי לא פשיטא ליה לרבא מהכא דאף במתגלגל בעל כרחו לאו כמונח דמי וכל שכן באויר שאין סופו לנוח, ונראה לי דגט שאני דבין אויר שאין סופו לנוח בין מתגלגל כל שלא נח ממש ברשותה אינה מגורשת משום דכתיב ונתן בידה דמשמע שינתן ממש ברשותה כלומר שינוח ברשותה, והא דתנן כיון שהגיע לאויר מחיצות מגורשת ואוקמה שמואל בגג שיש לו מעקה, ועולא אוקמה בגג שאין לו מעקה ובשהגיע לפחות משלשה סמוך לגג דכל פחות משלשה כגג דמי ואף על פי שנשרף או שנאבד קודם שנח התם היינו טעמא משום דנח באויר מחיצות או בפחות משלשה ולאחר שנח באויר וראוי לנוח קלטתו הרוח וזרקתו לחוץ או שקלטתו האש שבא לבסוף ושרפתו משום הכי מגורשת הא למה זה דומה לשרפתו או שהטילתו לים אחר שזכתה בו דמגורשת.

הא דמקשינן: ותיגרש מאוירא דארבע אמות:    קשיא לי דהא קיימא לן דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי, ואיכא למימר משום דבעיא ולא איפשיטא היא, והכי קאמר תפשוט דלאו כמונח דמי או תפשוט דרבי אלעזר דארבע אמות אין להן אויר, ואהדר ליה דלא פשיטא מהא כלל דאיכא לאוקומה בעומדת על גב הנהר דמעיקרא לאיבוד אזלא וארבע אמות כאלו אין קונות כלל, ואם תאמר עוד היכא אקשינן ותיגרש מאוירא והא לא מינטר ולא עדיפא ארבע אמות טפי מחצרה דבעיא דמינטר כדאיתא בסמוך, ויש מפרשים דכל תוך ארבע אמות דידה הוי מינטר ומתניתין דאוקימנא בגג שיש לו מעקה הא לאו הכי אינה מגורשת משום דלא מינטר, איכא למימר דמיירי כגון שלא נכנס תוך ארבע אמות, ובשם ר"י זצ"ל תירצו דהכי קא מיבעיא ליה לרב אלעזר כשתקנו ארבע אמות אפילו אוירן תקנו כאלו היא חצר המשתמרת דכי היכי דעשאום כרשותו ואף על פי שאינן רשותו כמו כן אף על פי שאינו משתמר עשאוהו כמשתמר.

דף עט עמוד א[עריכה]

הא דאוקי עולא מתניתין בגג שאין לו מעקה: ובפחות משלשה לגג:    קשיא לי דהא כיון שהגיע לאויר הגג קתני, ויש לומר דלאוירו של גג ממש קאמר דהיינו תוך שלשה לגג דכל תוך שלשה לגג אף על פי שאין לו מחיצה קרוי אוירו של גג וכדגרסינן בירושלמי שאין לו מעקה והוא שירד לאויר שלשה שהן סמוכין לגג לכל שלשה שהן סמוכין לגג כגג הם].

הא דאמרינן: כמאן כרבי דאמר קלוטה כמו שהונחה:    הקשו בתוספות אמאי נקט כרבי ולא אמר כמאן כרבי עקיבא דהא רבי עקיבא קאמר לה בפרק קמא דשבת (ד, א) דהתם קאמר רבי עקיבא הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע חייב שתים משום דקלוטה כמו שהונחה דמיא והוי כאלו נח ברשות הרבים שבאמצע, ועוד קשה דהא רבי לא אמרה אלא במקורה והכא בחצר איירי דאינה מקורה, ותירצו דהכי קאמר כמאן כרבי דאלו לרבי עקיבא לא אתיא מדבעי מחיצות ולרבי עקיבא קלוטה כמו שהונחה אף על פי שאין שם מחיצות דהא זורק הוא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ורשות הרבים אין לו מחיצות אלא ודאי כרבי אתיא דמחייב שתים בזורק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד דאיכא מחיצות, ואי משום דרבי בעי מקורה ההיא אמוראי נינהו דקאמרי הכי התם ורבי גופיה לא אמר הכי בהדיא, ובירושלמי מצאתי דמקשי לה דגרסינן התם מתניתא דרב עבד אויר מחיצות כממשל [בנדפס: כמשקל], אמר ליה דברי הכל היא הכא בגיטין איתיביניה רבי אומר מקורה ואת אמרת אינה מקורה מה בין גיטין ומה בין שבת אמר רב אילא בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה נעשית היא מאליה ברם הכא ונתן בידה ברשותה.

לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה אבל דרך עליה לא מאי טעמא מעיקרא לאו למינח קאי:    ואין להוכיח מכאן בעיא דרבא דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי דשאני דרך עליה דמינכר טפי שהוא מתרחק מן ההנחה שהולך כלפי מעלה אבל התם לא מיירי בדרך עלייה.

הא דאמרינן: במאי עסקינן אילימא בגג דידה וחצר דידה למה לי אויר הגג:    כלומר מכיון שזרקו הויא מגורשת דהא אויר חצרה זכתה לה. וקשיא לי דהא כל שהוא באויר חצר דרך עלייה הוא ואין אויר חצרה קונה לו אלא דרך ירידה וכדאמר לעיל לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה אבל דרך עליה לא דדרך עלייה לא חשבינן ליה כמונח, ואין לומר דהני מילי כשנמחק או כשנשרף אבל בשנח אויר שסופו לנוח הוא ואפילו דרך עליה זכה לה ובשקבלה קידושין בינתיים דהא ליתא דהכא הא אין סופו לנוח בחצר אלא בגג, ויש לומר דהכי פירושא למה לי אויר הגג דנקט כלומר אמאי נקט שיגיע לאויר הגג דמשמע דאינה יכולה להתגרש עד שיגיע לאויר הגג ודרך ירידתו אפילו בחצר עצמה דרך ירידתו מגורשת.

[בנדפס: מידי איריא דילמא הא כדאיתא והא כדאיתא:    ומסתברא דרבא דדייק מינה סבר דכיון דתנינן תרתי בבי היא בראש הגג והיא מלמטה ולא תנא חדא בלבד ומינה נשמע ודאי לאידך דלא שנא אי איכא למידק ולא אמרינן דמשנה יתירא היא לכדי, כך נראה לי].

הא דאמרינן: קלוטה כמי שהונחה ופליגי רבנן עליה הני מילי לענין שבת אבל הכא משום אינטורי הוא והא מינטר:    קשיא לי דהא בזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע הוא דאמר רבי ומשמע דדכותה הוא דקאמרינן הכא דגבי גט הויא מגורשת, והיכי דמי כגון דזרק לה גט בביתה ונכנס בפתח זה ויצא חוץ לביתה בפתח זה דקלוטה בתוך מחיצות הבית כמי שהונחה דמיא, וזה תמה והא רבא גופיה הוא דאיבעיא ליה בפרק קמא דמציעא (יב) זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח זה מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא, ואם תאמר דבתר דאיבעיא ליה לרבא פשיטא ליה הא ליתא דאם כן הוה ליה לאקשויי הכא דרבא אדרבא ולשנויי הכין, ואם תאמר דהכא שאני דאיכא דעת אחרת מקנה אותו והתם במפקיד קא מיבעי ליה, אם כן כי פרכינן לעיל כמאן כרבי דאמר קלוטה כמי שהונחה הוה ליה לשנויי דהכא שאני דאיכא דעת אחרת מקנה, ואיכא למימר דקלוטה דקאמר הכא היינו כגון ההיא דלעיל שזרקו בביתה והיה ראויה לנוח שם בשעת זריקה ונשבה הרוח וקלטתו וזרקתו לחוץ או שנשרף ונמחק דהשתא קרינן ליה מינטר בשעת כניסתו לרשותה אבל אם מכח זריקתו יצא חוץ לרשותה קלוטה בכי הא לאו כמי שהונחה דמי דהא לא מינטר ולענין שבת אף על פי שהיה ראוי לנוח שם בשעת זריקה אלא שקלטתו הרוח והוציאתו פליגי רבנן ואמרי דלאו כמי שהונחה דנח ממש בעינן, וכדאיתא בירושלמי, גיטין אפילו לא נח שבת עד שעה שינוח כלומר גיטין אף על פי שלא נח בקרקע ממש ושבת עד שעה שיניח בקרקע ממש.

[בנדפס: נעץ קנה ברשות היחיד ובראשו טרסקל:    כך הגירסא ברוב הספרים שלנו אבל רש"י ז"ל לא גריס ובראשו טרסקל ובודאי כן הוא לענין שבת דאפילו נח על קנה לבד חייב דברשות היחיד לא בעינן שיניח על מקום חשוב אלא אפילו כל שהוא וכדאיתא התם בפרק קמא וכמו שכתבתי בריש פרק קמא אבל נראה לי דמשום גט אמרוה כאן לומר דאפילו נח על טרסקל אינה מגורשת דלא מינטר].

זרק ונח על גביו אפילו גבוה מאה אמה וכו' אבל הכא משום איטורי הוא והא לא מינטר:    קשיא לי והא משמע דכי נח ממש ברשותה אף על גב דלא מינטר מחמת רשותה אלא מחמתה דמינטר ליה מגורשת דהא זרקו לה ברשות הרבים כל שיכולה לשמרו מגורשת ואי נמי בתוך ארבע אמות דידה הא לא מינטר מחמת רשותה אלא מחמת שמירת עצמה ואפילו הכי מגורשת ולעיל נמי דפרכינן אמתניתין דהיתה עומדת בראש הגג והא לא מינטר אוקמה עולא משמיה דאבימי בפחות משלשה סמוך לגג דכל פחות משלשה סמוך לגג כגג דמי כלומר ואף על פי שאין לו מחיצות וכדאיתא בירושלמי בהדיא אמר רבי אלעזר מתניתא בגג שיש לו מעקה מעתה והוא שירד לאויר המעקה ושאין לו מעקה והוא שירד לאויר שלשה שהן סמוכין לגג שכל שלשה שהם סמוכין לגג כגג דמי אלמא כל שנח ברשותה ממש או סמוך לקרקע פחות משלשה שהם כקרקע לא קפדינן אמינטר ולא אמרו אלא במתגרשת מאויר רשותה דלא נח ממש אם כן כי נח בטרסקל שלה ממש כי לא מינטר מאי הוי הא נח ממש ברשותה, ואיכא למימר דטרסקל שאני שהוא קצר ביותר ואזיל מיניה אפילו ברוח מצויה ולא מינטר כלל וכמאן דלא נח דמי אבל בגג דידה אף על גב דלית ליה מחיצות מינטר הוא קצת מתוך שהוא רחב, וצריך עיון.

דף עט עמוד ב[עריכה]

והא דאמר רב יהודה אמר שמואל לא יעמוד אדם בגג זה ויקלוט מי גשמים מגג של חברו וכו':    ואי קשיא והא פסק שמואל בעירובין פרק כל גגות( צא, א) כרבי שמעון דאמר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות כולן רשות אחד הן לכלים ששבתו בתוכן ובין עירבו בין לא עירבו, ויש לומר דהכא מיירי להוליך מן גג לבית וההיא אפילו רבי שמעון אסור וכדתנן לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית, והוא הדין לכלים ששבתו בתוכן שאסור להוליכן מגג לבית, ואם תאמר מאי שנא גגו של חברו דנקט אפילו מגג עצמו לבית אסור דהוי גגו נפרץ במלואו למקום האסור לו דהיינו גגו של חברו היכא דליכא מחיצות נכרות בין גגו לגגו של חברו, איכא למימר דלשמואל לא בעינן מחיצות הנכרות אלא אמרינן גוד אסיק מחיצתה כדאיתא התם ומותר לטלטל מגגו לבית מבית לגגו של עצמו אבל לא מביתו לגגו של חבירו ולא מגגו לבית חברו ומגג חברו לביתו, ומיהו בההיא כרב סבירא לן דבעינן מחיצות הנכרות, ואם תאמר מאי קא משמע לן שמואל דאמר כשם שדיורין חלוקין למטה כך דיורין חלוקין למעלה מתניתין היא דלרבנן דיורין חלוקין הן אפילו לכלים ששבתו בתוכן ולרבי שמעון לכלים ששבתו בתוך הבית, ועוד למה ליה לרבא לאיתויי הא דשמואל לייתי מתניתין דכל גגות, ועוד שמואל אמאי נקט קליטת מי גשמים, יש לומר דלשמואל קליטת מי גשמים איצטריכא ליה לאשמועינן דאף על גב דקולט הוא מן האויר מה שלא נח ולא שבת בגגו של חברו כלל אסור לרבנן כדאית להו ולרבי שמעון כדאית ליה, והיינו טעמא נמי דמייתי הכא הא דשמואל לומר דאף על גב דחלוקין כל כך מלמעלה הני מילי לענין שבת אבל הכא משום קפידא הוא וכולי האי לא קפדי אינשי, והא דגיטין לאו למימרא שיהא ממש כעין הא דשמואל דזרק לה בגגו ונח בגגו של חברו דבכי הא ודאי אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה אלא הכא בשהשאיל לה הבעל גגו וזרקו על דעת שינוח כאן ונח בגגו השני וקא משמע לן דאף על גב דאמרינן לעיל (עד, ב) חד מקום מושלי אינשי תרי לא מושלי אינשי התם משום קפידא הוא שמשאיל חצרו ומקפיד על ביתו אבל כולי האי גגין סמוכין שאין תשמיש רגיל בהן לא קפדי אינשי, וכן צריכין אנו לפרש דבגג וחצר קפדי אינשי דהא לעיל אמרינן דבחצר דידה וגג דידיה כי מושיל לה חצר לא מיגרשא בגג דחצר מושיל לה ולא גג, וצריך עיון כיון דבגגין לא קפדי אינשי משום דאין רגילין להשתמש בהן מאי טעמא כי מושיל לה חצר אמאי קפיד אגג, ולא אייתי הא דשמואל הכא אלא לומר דאף על גב דדיורין חלוקין מלמעלה הכא דמשום קפידא לא חשבינן להו כדיורין חלוקין ובששניהם של בעל תרוייהו מושיל לה ולא קפיד ודוקא בשהחזיקה בשניהם כבר אבל אם לא החזיקה בשני לא קני לה, והרמב"ם ז"ל שהעמידה בצורתה דומיא דהא דשמואל כגון שזרקו על דעת שינוח בגגו ונח בגגו של חברו ובתוך פשוט ידים, צריך עיון, חדא דגג של נכרי היאך קנו לה, ועוד דשיעור של פשוט ידים בגמרא לא הוזכר ושמא דמה אותה הרב ז"ל לגמרי עם הא דשמואל דקתני בה לא יעמוד אדם בגג זה ויקלוט מי גשמים מגג של חברו דאפילו תוך שיעור כדי שיקלוט דהיינו כדי פשוט ידים אסור דדיורין מוחלקין הן ובכי הא [בנדפס: הוא] דשרא רבא בגיטין כלומר בתוך כדי פשוט ידים, והראשון עיקר.

כיון שהגיע לאויר מחיצות החיצונה הרי זו מגורשת וכו' מה שאין כן בקופות וכו' אפילו הגיע לאויר הפנימית אינה מגורשת:    כך היא גירסת הספרים ופירושא דמילתא כגון שהיו עודפות וגבוהות מחיצות של חיצונה על מחיצות הפנימית וזרקו לה כנגד הפנימית שאם נפל הגט לתוך הפנימית היה נופל [בנדפס: ואמר אביי כיון שנכנס הגט תוך גובה מחיצות החיצונה מגורשת דהא אי נפיל לתוך הפנימית היה נופל] ואף על פי שלא נכנס עדיין בתוך גובה מחיצות הפנימית כזה �� מאי טעמא פנימית גופה במחיצות דחיצונה רגילה [בנדפס: להשתמש] להשתמר הילכך חשבינן להו למחיצות דפנימית כאלו הן גבוהות כגבהן של חיצונה וכאלו הגיע הגט לתוך אוירן דמי, מה שאין כן בקופות ואוקימנא בקופות שאין לה שולים לחיצונה והלכך כשהגיע מיהא לקרקעיתה של קופה פנימית מגורשת ואפילו הכי עד שינוח ממש בקרקעיתה אינה מגורשת דהא לא נח ופירש רש"י ז"ל: דהא לא נח ואין מחיצות כלי עשוין לאוירן לשמור דאין כלי עשוי אלא לנוח בתוכו, וקשיא לן דהא אמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה (עא, ב) מכי מטי אוירא דמנא קנייה, יין נסך לא הוי עד דמטי לארעיתא דמנא, ובמסכת זבחים פרק שני (כה, ב) אמרינן אויר כלי ככלי דמי מיהו ההיא לאו לענין קנין אמורה, והרמב"ן נ"ר פירש טעמא משום דאויר דחיצונה הוא שהרי בתוך מחיצות של חיצונה הוא עומד וכיון דפנימית לאו במחיצות דחיצונה מינטרא דלאו להכי עבידי והאי גיטא מינטר אף במחיצות דחיצונה אינה מגורשת והיינו מה שאין כן בקופות, עד כאן, ואינו מחוור דמכל מקום גיטא בתוך אויר פנימית מינטר ומחיצות דפנימית לא בטילי לגבי חיצונה דאדרבה משמע דחיצונה לצורך פנימית היא דהא אין לה שולים ולסמוך בה פנימית אותבוה כמו שפירש רבינו חננאל ז"ל אם כן היאך נאמר דמחיצות דחיצונה מחריבות בה ומבטלים מחיצותיה, ורבנו תם ורבנו יצחק הזקן זצ"ל נראה דגרסי כיון שהגיע לאויר מחיצות החיצונות מגורשת, ובקופות נמי גרסי כיון שהגיע להויר מחיצות החיצונות [בנדפס: הפנימית] אינה מגורשת, והוי נמי פירושא כיון שהגיע לגבהן של מחיצות חיצונות וכנגד מחיצות של פנימית דאי נפל לפנימית קא נפיל מה שאין כן בקופות שאף על פי שהגיע לאויר מחיצות הפנימית כלומר כנגד אויר הפנימית אבל הוא ממעל לגבהן של מחיצות דפנימית אלא שנכנס בתוך גבהן של מחיצות דחיצונה אינה מגורשת דהא לא נח בתוך אויר מחיצות דפנימית כי אם ממעל מחיצותיה כנגדה ולא דוקא נקט לישנא דהא לא נח דלא נח ממש צריך רק שיכנוס לתוך אויר הכלי כההיא דעבודה זרה ודזבחים דאויר כלי ככלי דמי.

ומה שפירש רש"י ז"ל במחיצות דחיצונה מינטרא דמשועבדות הן לה מחיצות החיצונות, לאו דוקא נקט משועבדות אלא כאלו הן משועבדות לה דאם כן אדמפליגו בין חצירות לקופות ליפלוג בחצירות עצמן בין משועבדות לשאינן משועבדות, אלא היינו טעמא דמחיצות דחיצונה קבועות ועומדות לישאר שם כל שעה וממילא מינטרא פנימית על ידם אבל שתי קופות אינן קבועות יחדיו ואין עומדות לישאר כך.

מתני': בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן ובית הלל אוסרין ואיזהו גט ישן כל שנתיחד עמה משכתבו לה:    וטעמא מפרש בגמרא גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. וקשיא לי לרבי יוחנן דאמר לקמן (פא, א) גבי מתניתין דהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי מחלוקת בשראוה שנבעלה אבל לא ראוה שנבעלה דברי הכל אין צריכה ממנו גט שני דלכולי עלמא לא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עידי ביאה, אם כן נתיחד עמה אחר שכתבו לה אמאי פסול דהא מסתמא לא בא עליה דהא לא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ומאי גזרת גיטה קודם לבנה איכא, ויש לומר דהתם במגורשת גמורה מסתמא סנו אהדדי ומסתמא לא בא עליה אבל הכא דאכתי לא גירשה איכא למיחש שמא בא עליה ובית שמאי סברי לעולם מכיון שכתב לה גיטא מזוהמת היא בפניו ותו לא חיישינן לשמא בא עליה דחזקה לא בעל, ושניהם הלכו לשיטתן דתנן בפרק המגרש (צ, א) בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערוה ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו הלכך לבית שמאי שהיא מגורשת משום דבר ערוה מזוהמת היא בפניו ומשכתבו לה אינו בא עליה ולבית הלל אינה מזוהמת בפניו עד שיגרשנה לגמרי ולמאי דאוקימנא מתניתין לקמן בלא ראוה שנבעלה מתניתין דהכא אתיא שפיר דבית שמאי לטעמייהו ובית הלל לטעמייהו כדאיתא בירושלמי אמר רב מנא בית שמאי כדעתהון ובית הלל כדעתהון בית שמאי דאינון אמרין פוטר הוא אדם את אשתו בגט ישן אינון אינון דאינין אמרין אינה צריכה גט משני ובית הלל דאינון אמרין וכו' אמר רבי יוסי בר בון בית שמאי כדעתהון ובית הלל כדעתהון בית שמאי דאינון אמרין לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערוה אינון אינון דאינון אמרין מזוהמת היא מלפניו ולפום כן אינה צריכה ממנו גט שני בית הלל דאינון אמרין אפילו הקדיחה תבשילו אינון אינון דאינון אמרין אינה מזוהמת מלפניו והוא חשוד עליה לפום כן צריכה ממנו גט שני, ומסתברא מדלא קתני הכא ומודים בנתגרשה מן האירוסין שפוטר אותה בגט ישן כדקתני לקמן גבי המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, דהכא בין בזה ובין בזה מחלוקת דאף על גב דבמגרש את אשתו אמרינן בגמרא דנתגרשה מן האירוסין אין לבו גס בה ולא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, התם הוא שהיא מגורשת גמורה כיון דאיכא תרתי שאין לבו גס בה ונתגרשה אינו חשוד לבוא עליה אבל הכא כל שלא גירשה שמא עדיין דעתו עליה וגיסי אהדדי וחוששין שמא בא עליה, כך נראה לי.

גמרא: במאי קא מיפלגי בית שמאי סברי לא אמרינן גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה:    דמזוהמת היא בפניו ומכיון שכתבו לה תו ליכא למיחש שמא יבא עליה,

ובית הלל סברי גזרה שמא יאמרו:    דהא אינה מזוהמת בפניו ושמא בא עליה ויוליד ממנה בן ויאמרו בן גרושה הוא דהא גיטה קודם לבנה, ורש"י ז"ל שפירש שמא ישהה את הגט שנתים ושלש בין כתיבה לנתינה, ומשמע דאפילו הכי אי לא משום גט ישן אכשורי מכשרי ליה ולא פסלינן ליה משום מוקדם, ואף על פי ששנינו נכתב ביום ונחתם בלילה פסול, הכא היינו בשנותנו לה על ידי שליח דאית ליה קלא וכדכתבינן בריש פק המביא בתרא גבי גיטין הבאים ממדינת הים, ואפילו הכי משום גט ישן איכא דבי דינא הוא דדייקי בתר קלא ותו ליכא לא משום פירות ולא משום בת אחותו אבל חשש לעז לגיטה קודם לבנה איכא דשאר אינשי לא דייקי בתר קלא, כך נראה לי.

איכא דאמרי אמר רבי אבא אמר שמואל אם נתגרשה תנשא לכתחלה:    וכן הלכה חדא דגזרה דרבנן היא ותפוס לשון אחרון לקולא, ועוד דאמרינן לקמן בפרק המגרש (פו, א) גביה שלשה גיטין פסולין, ותו ליכא והא איכא גט ישן ופרקינן התם תנשא לכתחלה הכא דיעבד, וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכן פסק הרב אלפאסי ז"ל בהלכותיו התם בפרק המגרש.

כתב הרמב"ם ז"ל בפרק תשיעי נתיחד עמה אחר שאמר להם לכתוב ולחתום וליתן לה הרי אלו לא יכתבו קל וחומר הדברים אם הגט שנתן לה לידה כשנתיחד עמה נפסל הגט שמא בעל קל וחומר לזה שלא נכתב ואם כתבו ונתנו לה אחר שנתיחד עמה אינו גט. וקשיא לי שבכל מקום שכתב הרב אינו גט אינה מגורשת כלל ואפילו ריח הגט אין בו ואם נשאת תצא ואם היה בעלה כהן לא נאסרה עליו כמו שכתב הוא ז"ל בפרק עשירי, ותמה על עצמך בכאן למה בטל ולמה פסול אחר שנתנוהו לה דהא אמר רבי אבא אמר שמואל אם נתגרשה תנשא לכתחלה וכן פסק הוא ז"ל, ובשלמא פסול כיון שלא נתנו הוא בעצמו איכא למיחש שמא פייס כשנתייחד עמה וכדאמרינן בפרק מי שאחזו, ולא אמרו כאן תנשא לכתחלה אלא בשנתנו לה הוא אחר שנתיחד עמה אבל כשנתנו לה שליח חיישינן שמא פייס, אבל מכל מקום בטל ליכא למימר.

מתני': כתב לשום מלכות שאינה הוגנת לשום מלכות יון לשום מלכות מדי לבנין הבית לחורבן הבית:    פירוש: בזמן שהאומות מונין למלכיהם ומלכיות מקפידות בדבר אם היה במלכות זה וכתב לשם מלכות אחרת אפילו לשם מלכות שאינה הוגנת משום הכי מזכירו כאן בלשון מלכות שאינה הגונת מה שאינה מזכירו כן בשאר מקומות משום דסלקא דעתך אמינא כיון שאינה הוגנת לא יקפידו בה קא משמע לן, ואף על גב דבגמרא עבידי בה [בנדפס: מינה] צריכותא אחריתי האי צריכותא אשמועינן בלשון שאינה הוגנת, ולא עוד אלא אפילו למלכות שכבר עברה כמלכות מדי ויון דסלקא דעתך אמינא מאי דהוה הוה קא משמע לן, ויש מפרשים דדוקא לשם אלו שהם שם מלכות ובנין הבית נמי משום דחשיבותא דידן הוא, וחורבן הבית נמי משום שהוא זכרון לתקפו של נבוכדנצר ועוד דחשיבותא דידן כשמונין להפסק מלכות שלנו ולא להתחלת מלכות של אחרים אבל מה שמונין ליצירה אין אדם מקפיד בכבוד שמים והראיה שלא הזכירו כאן ליצירה דהוה רבותא טפי.

תוספתא כתב לשם איפרכין לשם הורכינות או שהיו שני מלכין עומדין וכתב לשם אחד מהן כשר, ואם תאמר והא אמרינן בפרק קמא דעבודה זרה (י, א) בגולה אין מונין אלא למלכות יון בלבד, יש לומר דהיינו דוקא בשטרות דאין קפידות מלכיות בכך אבל בגיטין שהוא דבר חשוב שמפרידין בו אשה מבעלה המלכיות מקפידות בו אם לא יכתבו לשם מלכות שנכתב בו.

וצריכה גט מזה ומזה:    פירש רש"י ז"ל: אף על פי שקידושי שני לא היו קידושין, וביבמות (קיב, א) מפרש טעמא זרה שמא יאמרו גרש ראשון גט גמור ונשא שני ונמצא אשת איש יוצאה בלא גט, ואין צריך כאן משום שגט זה גט גמור הוא דבר תורה וקדושי שני קדושין גמורין וצריכה גט שני מן הראשון משום תקנתא דרבנן דפסלוה להאי גיטא.

ולא פירות:    פירש רש"י ז"ל: דין פירות, כלומר פרקונה שהוא תחת פירות, ובירושלמי מפרש שאינה יכולה להוציא ממנו פירות שאכל, ואפשר ליישב דברי רש"י ז"ל כדברי הירושלמי וכמו שכתבתי בריש פרק האשה רבה ביבמות בסיעתא דשמיא.

ולא מזונות:    פירש בשלותה ואכלה אבל לאפוקי מינייהו מזוני השתא לא צריכא למימר דהשתא בעמוד והוצא קיימא מזוני [בכת"י: השתא לא צריכא למימר דהשתא] אית לה, ומסתברא דהאי דקתני ולא פירות כלומר שאינה מוציאה פירות שאכל היינו דוקא פירות שאכל עד שלא נודע פיסולו של גט אבל פירות שאכל לאחר שנודע פיסולו מוציאה, והא נמי דקתני ולא מזונות ואם נטלה מזה ומזה תחזיר דוקא מזונות שתפשה לאחר שנודע פיסולו של גט אבל מזונות שתפסה קודם לכן אינה מחזירה וכאותה שאמרו בירושלמי בפרק האשה שהלכה בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעלה, ולא פירות אמר רבי אבינא שאינה יכולה להוציא ממנו אכילת פירות שאכל הדא דתימר בשאכל עד שלא בא הראשון אבל אם אכל משבא הראשון מוציאה, ואם נטלה מזה ומזה תחזיר הדה דתימר בשנטלה משבא הראשון אבל אם נטלה עד שלא בא הראשון כמה דלא מפקה מיניה לא מפיק מינה.

ולא בלאות:    פירש רש"י ז"ל בלאות הקיימין מבגדים שהכניסה לו וקנסא הוא דקנסוה כדמפרש בגמרא דיבמות דאיבעי לה לאקרויי גיטה, ואינו מחוור שכל כליה הקיימין אינה מפסדת מהם כלום כדאמרינן בכתובות פרק אלמנה ניזונת (קא, ב) אם היא זנתה כליה מי זנו, ויש לומר דכאן קנסו יותר מבמזידה גמורה דההיא לא שכיחא והאי דלא נתכוונה לזנות אלא שסומכת אגיטה יש לקנוס ולגדור יותר וכדאמרינן נמי בגמרא נשאו אין זנו לא, ופירש רבנו אלפאסי ז"ל ביבמות פרק האשה ולא בלאות מה שבלה מנכסי צאן ברזל ואבד לגמרי אינו משלם לה תחתיו אבל הבלאות שהן קיימין יש לה ונוטלתן, עד כאן.

והולד ממזר מזה ומזה:    פירש רש"י ז"ל: אם החזירה הראשון וילדה לו הוי ממזר מדרבנן וביבמות (צב, א) אמרינן דאסור בממזרת הואיל וכשר מן התורה, ואינו מחוור דהתם הוא דאשתו של ראשון גמורה היא אבל כאן קידושי שני קידושין גמורין הן ואם גרשה שני ונשאה ראשון כשר גמור הוא ואפילו מדרבנן דאין ממזר מחייבי לאוין ולא גרע ממחזיר גרושתו דעלמא דאין הולד ממזר כלל אלא [בנדפס: אבל] הכא בשהבעל ראשון בעודה תחת השני והוליד ממנה בן דזה ממזר גמור דברי תורה דנשואי שני נשואין גמורין הן אבל בנה משני קודם שגרש הראשון הוי ממזר דרבנן ואסור בממזרת ואם בא עליה אחר שגרש ראשון הרי זה כשר גמור.

דף פ עמוד א[עריכה]

דף פ עמוד ב[עריכה]

אמר רב הונא אמר רב זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים הולד כשר:    פירש רש"י ז"ל: דאשלום מלכות קאי ולפי פירושו רב לאיפלוגי אדשמואל דאמר הרי זו מגורשת הוא דאתא דאלו לשמואל תנשא לכתחלה ולרב אין הולד ממזר אבל לכתחלה לא תנשא ואם נשאת תצא, וכן נראה מדברי רבינו אלפאסי ז"ל שלא הזכיר הא דרב יהודה אמר שמואל לומד דפליגא אדרב וקיימא לן כרב באיסורי, ולכאורה הכי משמע מהא דאמרינן לקמן בפרק המגרש גבי שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר ותו ליכא והא איכא שלום מלכות ואמרינן התם הולד ממזר הכא הולד כשר, ואקשינן הניחא לרבי מאיר אלא לרבנן מאי איכא למימר ופרקינן התם תצא הכא לא תצא, אלמא לרבנן הולד כשר ואם נשאת תצא כרב, ורבנו תם ז"ל פירש דאהיה במזרח וכתב במערב קאי אבל אשלום מלכות לרבנן לית להו כלל כשמואל ותנשא לכתחלה דרב לא פליג אדשמואל כלל ומר קאי אשלום מלכות ורב קאי אהיה במזרח והכי קאמר אבל חכמים לית להו בכולה מתניתין הולד ממזר כלל חוץ משינה שמו ושמה דמודו ליה לרבי מאיר דהולד ממזר ומיהו לאו בכולה מתניתין אמרי רבנן דהולד כשר ולא תנשא אלא איכא דמודו בה לינשא כשלום מלכות ואיכא דמודו בה שאם נשאת תצא ואין הולד ממזר. ותדע לך מדאמרינן אבל חכמים אומרים אין הולד ממזר חוץ משינה שמו ושמה שהוא דומיא דהיה במזרח וכתב במערב, והא דאמרינן בפרק המגרש והא איכא שלום מלכות רישא דמתניתין נקט ומעיקרא אקשינן [אקשי] מכולה לרבי מאיר וכי מתרץ לה התם הולד ממזר הכא הולד כשר אקשי ליה הניחא לרבי מאיר אלא לרבנן מאי איכא למימר דמכל מקום קשיא סיפא דמתניתין ואפילו לשמואל דלית ליה שלום מלכות לרבנן.

ולענין פסק הלכה סומכין על הפירוש הראשון להחמיר כדברי רש"י ורבנו אלפאסי זכר כולם לברכה, וכן נראה מפירושי רבנו חננאל ז"ל. ומודים חכמים לרבי מאיר שאם שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה שהולד ממזר, יש מי שפירש ששינה שמו לגמרי שהיה שמו יוסי ואסיק שמיה יוחנן ופסולא דאורייתא הוא לפי שכתבו בשם איש אחר, ואינו מחוור דאטו מי איצטריך מתניתין לפסול גט שנכתב בשם אחר, אלא הכא בפסולא דרבנן מיירי כגון שהיו לו שני שמות אחד בגליל ואחד ביהודה ואשתו נמי קורין אותה בשם אחד ביהודה ובשם אחר בגליל וכדאמרינן בפרק השולח (לד, ב) וכתב לגרש אשתו שביהודה בשמו שבגליל לבד וכמו שכתבתי בפרק השולח בסיעתא דשמיא, ושם הארכתי יותר.

נישאו אין זינו לא לימא תיהוי תיובתא דרב המנונא וכו':    פירש רש"י ז"ל: דדוקא בנישאו שייך למיגזר שמא יאמרו חלץ זה ונמצא זה מחזיר גרושתו דקם ליה בלא יבנה דכי האי גונא גזרינן ביבמות בהאשה רבה (צו, א), באשה שהלך בעלה למדינת הים דאסורה לחזור לראשון שמא יאמרו גרש זה ונשא זה ונמצא זה מחזיר גרושתו משנשאת והיינו מיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים דקאמרי בסמוך ובזנו לא גזרו משום דלא שכיחא ומיד ידיע דפריצותא הוי כדפירש רש"י ז"ל.

והקשו עליו בתוספות וזה לשונם אם כן אמאי קאמר תלמודא דמיחלפא באשה שהלך בעלה כיון דההיא גזרה גופה שייכא הכא, ומיחלפא משמע דגזרינן הא אטו הא, ועוד מאי קאמרי בסמוך איכא נשאו והוא הדין לזנו לימא מסייעא ליה לרב המנונא מאי סייעתא יכול להיות דהיכי משמע דהוא הדין לזנו כיון שיש טעם טוב בנשאו דלא שייך בזנו דהא איכא אותה גזרה עצמה דהויא באשה שהלך בעלה למדינת הים, וגם תמה לרבנו מאי שנא דקא דייק תלמודא הכא נשאו אין זנו לא ופריך מינה לרב המנונא ובריש האשה רב דקתני אמרו לה מת בעליך ונשאה וכו' לא דייק נשאת אין זנית לא, ונראה לרבנו דהכי פירושא הכא נשאו אין זנו לא, מדלא נקט זנו דהוה שמעינן תרוייהו משמע דנשאו דוקא שהרי יש טעם בנשאו דלא שייך בזנו דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים וגזרינן לה אטו ההיא דמשום לתא דידה גופה לא גזרינן שמא יאמרו חלץ זה ונשא זה דלא החמירו חכמים לגזור משום הך חששא בשוגג אלא היכא דבמזיד בזנות מיתסרא מן התורה בשכיבה זו כדאמרינן בהאשה רבה בסופו דלא דמיא לאחות אשה, דהאשה שהלך בעלה למדינת הים דבמזיד אסורה דאורייתא בשוגג גזרו ביה רבנן. פירוש הואיל ושייך ביה חששא דשמא יאמרו גרש זה ונשא זה וכו', דהאי טעמא איתיה בהאשה רבה אחות אשה דבמזיד לא אסירא דאורייתא בשוגג לא גזרו רבנן, והלכך הכי נמי ביבמה הואיל דבמזיד לא מיתסרא ליבם מן התורה למאי דלית ליה [בנדפס: לן] השתא דרב המנונא בשוגג לא שייך למיגזר בה, והלכך זנו לא, ונשאו נמי לא היה ראוי לאסור מן הדין אלא משום דיבמה ליבם הוא כעין אשת איש לבעלה ומיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים, ולכך גזרו לאוסרה ליבם בנישואין אבל לא החמירו לגזור אפילו בזנות דלא מיחלפא בזנות אנישואין דאשה שהלך בעלה למדינת הים, ומשום איחלופי בזנות באשה שהלך בעלה למדינת הים לא רצו לגזור דלא שכיח כל כך שנגזור זנות משום איחלופי כיון דמשום לתא דידה לא שייך למיגזר מידי, ולהכי דייק לימא תיהוי תיובתא דרב המנונא דאמר אסורה ליבמה מן התורה כשזינתה, דאם כן היה ראוי לאסור כאן בין בזנות בין בנישואין, ומיהו בהאשה שהלך בעלה למדינת הים גופה בלאו טעמא דאיחלופי איכא למיסר ולהכי לא קשיא ליה לתלמודא בהאשה רבה נשאת אין זינתה לא דהתם ודאי לא הוצרך לשנות זנות דפשיטא דאין חלוק בין נשאת לזינתה, אלא בכל ענין גזרו לאסור בשוגג כיון דבמזיד מיתסרא מן התורה ומשני נישאו והוא הדין לזינו וכו', איכא דאמרי נישאו והוא הדין לזינו לימא מסייעא ליה וכו' דהא איכא דאמרי לא מיסתבר למימר ליה טעמא משום דמיחלפא דמשום איחלופי אין לנו לאוסרה כיון דמשום ליתא דידה אין לנו לאוסרה הואיל ובמזיד לא מיתסרא מן התורה כדפרישית אלא ודאי לאו דוקא נקט נישאו דהוא הדין לזינו, וטעמא משום דמן התורה במזיד כרב המנונא אסורה ולכך גזרו בשוגג בין בזנות ובין בנשואין כמו באשה שהלך בעלה למדינת הים ולא משום אחלופי מאי לאו נישאו דוקא דמיחלפא.

הא דאמרינן: לימא מסייעא ליה וכו'. ואמרינן: לא נישאו דוקא. הוא הדין דהוה מצי למידחי הא מני רבי עקיבא היא דאמר אין קידושין תופשין בחייבי לאוין דמשוי ליה כערוה, וכדדחינן בסוטה בשילהי פרק שני (יח, ב) , אלא עדיפא מינה קא מדחי דאין צריך להעמידה כרבי עקיבא ואפילו הכי לא מסייעא ליה לרב המנונא.

מתני': ונתן גט לאשה ושובר לאיש וכו':    ואם תאמר והא אמרינן בפרק המביא שני (יט, ב) דבתרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למיקרייה, איכא למימר דהכא בדקריוה ובתר הכי עייליה סופר לבי ידיה ונתחלף לו, ושם הארכתי בסיעתא דשמיא.

רבי אליעזר אומר אם לאלתר יצא אין זה גט אם לאחר זמן יצא הרי זה גט לא כל הימנו לאבד זכותו של שני. ומפרש בגמרא: היכי דמי לאלתר אמר רב יהודה אמר שמואל כל שיושבין זהו לאלתר עמדו זהו לאחר זמן ורב אדא בר אהבה אמר כל זמן שלא ניסת זהו לאלתר נשאת זהו לאחר זמן:    ומדמפרשי מילתיה דרבי אליעזר שמעינן מינה דהילכתא כותיה וכפירושו דרב אדא דדייקא מתניתין כותיה דקתני לא כל הימנו לאבד זכותו של שני ואף על גב דשנינן ליה אליבא דשמואל דזכות הראויה לבא לשני קאמר אנן אשנויי לא סמכינן להקל.

ירושלמי, מה אנן קיימין אם בשטעה אף רבי אליעזר מודה אם בשלא טעה אוף רבנין מודויי אלא אם כן אנן קיימין בסתם רבי אליעזר חשש שמא לא טעה ורבנן חששין דילמא טעה.

[בנדפס: כל זמן שלא נשאת:    ירושלמי איזהו על אתר רבי זעירא אמר עד שלא נתארסה ונתארסה רבי יצחק בר חקילא אמר עד שלא נשאת ונשא מתניתא מסייעא לרבי זעירא לא כל הימנו לאבד זכותו של שני, עד כאן. מסתברא דאפילו לגמרין דאמר רב אדא בר אהבה כל שלא נשאת לאו דוקא נשאת אלא אפילו נתארסה דהא ממתניתין דקתני לא כל הימנו לאבד זכותו של שני מסייעא ליה ולההוא טעמא אפילו נתארסה כן כדאיתא בירושלמי, ונשאת דקאמר לא תקשי דהא אמרינן בעלמא נשאת לא תצא ואמרינן עלה לא נשאת דוקא אלא אפילו התירוה לינשא לא תצא מהתירה הראשון אלמא אפילו התירוה לינשא קרו נשאת כל שכן כאן שכבר נתקדשה].

דף פא עמוד א[עריכה]

גמרא: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מחלוקת בשראוה שנבעלה וכו':    כבר כתבתיה למעלה במשנת פוטר אדם את אשתו בגט ישן, בסיעתא דשמיא.

דף פא עמוד ב[עריכה]

[בנדפס: הא דאמרינן הא להאי לישנא: דבית שמאי סברי אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובית הלל סברי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות:    קשיא לי דהא איפכא שמעינן להו ביבמות (קז, א) דבית שמאי אמרי ממאנין את הארוסות ואין ממאנין את הנשואות ובית הלל אומרים בין ארוסות בין נשואות וקא פריש טעמא התם בגמרא משום דבית שמאי סברי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וממנעי ולא נסבי. ויש לומר דהכא אזלי בית שמאי לטעמייהו דאמרו לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בא דבר ערוה והילכך כל שהוציאה מביתו מחמת דבר ערוה חזקה מזוהמת היא בפניו ואינו מחזירה והשתא בעילת זנות הוא דקא עביד ובית הלל נמי אזלי לטעמייהו דאפילו בשהקדיחה לו תבשילו הוציאה ולפיכך יש לומר דנתפייס ומחזירה ולא עשה בעילת זנות, וההיא דממאנין אפילו את הנשואות ולא חיישי בית הלל דילמא ממנעי ולא נסבי היינו משום דכיון דבתקנת חכמים נשא לא ממנע דלאו בעילת זנות היא לו וכדאמרינן התם ובית הלל כיון דאיכא קידושין וכתובה לא אתו למימר דבעילת זנות הוא, כן נראה לי].

אלא מתניתין בשראוה [בשלא ראוה] שנבעלה ורבי יוחנן דאמר כי האי תנא:    ואנן קיימא לן כסתם מתניתין ואף על פי שלא ראוה שנבעלה צריכה ממנו גט שני ואפילו נתן לה כספים אין אומרים זנות הוא ובאתננה נתן לה, והוא שנתיחדה בפני שנים והיו השנים ביחד אבל בפני עד אחד ואפילו בפני אחד בשחרית ואחד בין הערבים לא דאין כאן קידושין דאפילו בא עליה לשם קידושין אין קידושיו קידושין דהמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושין.

וגרסינן בתוספתא ראוה שנים שנתיחדה עמו צריכה ממנו גט שני, אחד אין צריכה הימנו גט שני אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעשה ובא ושאל רבי אלעזר בן תדאי לחכמים ואמרו אינה צריכה ממנו גט שני, ומסתברא כגון שראה הוא את העדים אבל אם ראו אותו שנים מן החלון והם רואין ואינן נראין לו אינה צריכה ממנו גט שני לפי שאדם יודע שהמקדש בינו לבין עצמו שלא בפני עדים אף על פי ששניהם מודים אינה מקודשת, הילכך כשבעל זה לא לשם קידושין בעל אלא לזנות בעלמא.

נתגרשה מן האירוסין לכולי עלמא אינה צריכה ממנו גט שני דכיון דאין לבו גס בה לא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה:    אבל היכא דראוה שנבעלה לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנשואין מימר אמרינן דלשם קדושין בעל וכדאמרינן הכא ואי בשראוה שנבעלה מה לי מן האירוסין ומה לי מן הנשואין, ומסתברא דדוקא בארוסה הוא דאמרינן הכי דבשראוה שנבעלה חוששין לה משום קידושין דכיון שהיתה ארוסתו מכבר ודאי מימר אמרינן דאינו עשה בעילתו בעילת זנות וחוזר ומתפייס הוא ובעל לשם קידושין, אבל בפנויה גמורה שראוה שנבעלה ולא היה מדבר עמה על עסקי קידושיה בפנינו אין חוששין לה כלל דודאי כיון שלא היו לו עליה נשואין או אירוסין מכבר לא בעל לשם קידושין אלא לבעילת זנות, ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דאמרינן הכא היינו בשהיו שם עסקי קידושין מכבר אבל בעלמא עושה, ונושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו אנוסת בנו ומפותת בנו לא שנא מפתה [בנדפס: מפותה] בפני אחד ובפני שנים סתמא קתני, ותדע דלא הוזכר מחלוקת בדבר זה אלא בגרושה לבד כאן ובפרק קורדיקוס תנו רבנן ראוה שנתיחדה עמו באפלה אלמא בגרושה לבד דברים אמורים אבל בעלמא לא, וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפירוש וכתב בשם מקצת הגאונים ז"ל שהורו שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכה גט חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והראשון עיקר.

והא דאמרינן הכא: ומודים ודאי בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה ממנו גט שני דכיון שאין לבו גס בה לא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה:    איכא למימר דהיכי דגיסי אהדדי צריכה וכדאמרינן בכתובות (כח, א) גבי נתגרשה מן האירוסין נפרעת על ידי עצמה לפי שאין לבו גס בה, ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרבא אוקי רבא שליחא בינייהו הוה יתיב רב אדא בר מתנה קמיה אמר ליה למה ליה למר כולי האי והאמר רב נחמן תנא באבל רבתי אמר ליה הני מילי היכא דלא גיסי הכא חזינא להו דגיסי אהדדי, ודכותה נמי הכא היכא דחזינא להו דגיסי אהדדי צריכה הימנו גט שני, כך נראה לי.

וכן נראה מן הירושלמי דגרסי התם על הא דבית הלל דהמגרש את אשתו לא תדור עמו לא באותה חצר ולא באותו המקום אם היתה חצר של אשה האיש מפנה של איש האשה מפנה של שניהם מי מפנה מפני מי אשה מפנה מפני האיש ואם יכולים הם זה פותח לכאן וזה פותח לכאן במה דברים אמורים בזמן שנשאו הא לא נשאו לא ובכהנת אפילו לא נשאו והארוסה שביהודה כנשואה היא, החולץ ליבמתו אף על פי שעשה בה מאמר הרי זה לא יפנה שאין מאמר קונה קנין גמור, עד כאן בירושלמי. ושמע מינה מדמייתי לה גבי הא הכא [הכי] נמי בארוסה שביהודה שלבו גס בה אי נמי [בנדפס: או] בשאר מקומות דחזינא להו דגיסי אהדדי כנשואה היא וחוששין לה משום קידושין וצריכה ממנו גט שני.

מתני': כנסה בגט קרח תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה:    ולית הילכתא הכין דמתניתין רבי מאיר היא אבל לרבנן תצא והולד כשר וכדאמרינן בפרק המגרש (פו, א) גבי שלשה גיטין פסולין והא איכא גט קרח התם הולד ממזר הכא כשר הניחא לרבי מאיר אלא לרבנן מאי איכא למימר התם תצא הכא לא תצא וכי קאמרינן תצא הני מילי בשאין לה בנים מן השני אבל יש לה בנים לא תצא כדי שלא יוציא לעז על בניה, ומיהו לרבי יוחנן משמע לקמן בפרק המגרש דאפילו אין לה בנים לא תצא וקיימא לן כותיה, ולקמן נאריך בה יותר בסיעתא דשמיא בפרק המגרש.

רבי עקיבא אומר אין משלימין עליו אלא קרובים הראויים להעיד:    ואסיקנא דטעמיה דרבי עקיבא משום דבעבד אתי למימר שחרורי שחרריה גזלן נמי אתי למימר תשובה עבד ואתו לאכשורינהו בשטרות דעלמא, אבל קרוב מאי איכא למימר, וקיימא לן כרבי עקיבא חדא דהלכה כרבי עקיבא מחבירו ועוד מדאמר רבי יוחנן לקמן לא הכשירו בו אלא עד אחד קרוב לכאורה משמע דקרוב דוקא קאמר, ובירושלמי גרסינן לה בהדיא אמר רב אמי כמה קופין דעובדין הוה עלל קומי רבי יוחנן וקומי רבי שמעון בן לקיש ואינון אמרין פוק ואשלם כרבי עקיבא ואף על גב דרב אמי אמר להו צא והשלם עליו עבד מן השוק כבן ננס לא קיימא לן כותיה חדא דהוה ליה תלמיד לגבי דרבי יוחנן ועוד דיחיד הוא אצל רבי יוחנן וריש לקיש דפסקי כרבי עקיבא בירושלמי וקיימא לן כרבים ואפילו להחמיר ואפילו בדרבנן כדאסיקנא בעירובין פרק מי שהוציאוהו וכן פסק רבנו חננאל ז"ל כרבי עקיבא ואם השלים עליו עבד הולד ממזר וכדאמרינן לקמן השלים עליו עבד בן ננס אומר הולד כשר רבי עקיבא אומר הולד ממזר, ואי קשיא לך הא דתניא בבבא בתרא פרק גט פשוט היו ארבעה עדים חתומים על השטר ונמצאו הראשונים קרובים או פסולין תתקיים העדות בשאר, דאלמא אף פסולין כשרין למילוי, ולא היא דהתם בשנים כשר והכל יודעים שהשאר אינן לצורך השטר ולא אתו לאכשורי עבד וגזלן דמימר אמרינן לכבוד בעלמא או למילויו של שטר חתמו, אבל הכא דאצריכי רבנן עדיו כקשריו מימר אמרי דכשרין נינהו ואתו לקיומי שטרא דעלמא אפומייהו אבל קרוב לא אתו למטעי ביה, כך נראה לי. ובתוספות מתרצין דפליגי אדהא ואתיא כרבי אמי דמכשר כבן ננס, ואי אפשר לומר כן דאם כן קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן כרבי עקיבא כדכתבינן וקיימא לן נמי כההיא ברייתא, והראשון עיקר.

דף פב עמוד א[עריכה]

אמר אביי שמע מינה האי קרוב:    כלומר שבמקושר חתים בין בתחילה בין באמצע בין בסוף, ולמחתם פסול או קרוב בשאר שטרות שאינן מקושרין כתבתי בריש פרק המביא בתרא בסיעתא דשמיא.

אמר להו [ליה] צא והשלם עליו עבד מן השוק:    מלשון השלמה משמע שכבר נשלם והיה חסר עד להשלים, ומכאן היה מביא רבנו תם ז"ל ראיה לגט פשוט שנחתם בשני עדים כשרים והוסיף בו הבעל עד שלישי שלא בפני העדים שהוא כשר וכן שכן הוא שכאן הוא צריך להשלמה ושם החתימו בחנם, והרב רבי משולם היה מכשירו מסברא דהא דאמרינן עידי הגט אין חותמין זה בלא זה היינו דוקא בשנים שאין הגט נגמר עד שיחתומו דהוי דומיא דכולכם אי נמי בעשרה המזומנים בתחילה לכך אבל היכא שכבר נגמר הגט בשנים מה לנו אם יחתום עוד עד שלישי שלא בפני השנים הראשונים דכיון שלא היה מתחלה בדעתו להחתים בו יותר לא שייך למיגזר ביה משום כולכם דלא דמי לה כלל, ומקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל אמרו דיש לפסלו משום דכיון שחזר הבעל והחתים בו עד שלישי הרי גלה בדעתו שאינו רוצה שיהא הגט גט אלא אם כן תועיל חתימתו של זה והיא אינה מועלת לפי שחתם שלא בפני האחרים והוה ליה כאלו בטלו הבעל, והדבר צריך תלמוד.