חידושי הרשב"א על הש"ס/גיטין/פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.


דף סז עמוד ב[עריכה]

מתני': מי שאחזו קורדייקוס:    פירשו בגמרא: מי שנשכו יין חדש.

ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום:    ואפילו נכתב באותה שעה ולאחר שנתרפא נתנוהו לו ונתנו לה פסול, לפי שלא נכתב במצות הבעל שאין בדבריו כלום.

אמר כתבו גט לאשתי. כלומר בבריו ואחר כך אחזו קורדייקוס ואמר אל תכתבו אין דבריו האחרונים כלום אמר ריש לקיש (ע, ב) וכותבין ונותנין לאלתר. מלישנא יתירא דקתני אין דבריו האחרונים כלום ולא קתני לא אמר כלום.

דף סח עמוד א[עריכה]

דף סח עמוד ב[עריכה]

דף סט עמוד א[עריכה]

דף סט עמוד ב[עריכה]

דף ע עמוד א[עריכה]

דף ע עמוד ב[עריכה]

הא דאקשינן לרבי יוחנן: מדאמר רב יהודה אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו:    דאלמא כותבין ונותנין לאלתר אף על פי שאינו משתפה ומינה דהוא הדין למי שאמר כתבו ותנו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס דכותבין ונותנין לאלתר. קשיא לן אי אתיא לדמויי שחט בו שנים למי שאחזו קורדייקוס תיקשי לן מתניתין דקתני מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום.

ויש לומר דלכולי עלמא שחט בו שנים דעתא צילתא הוא, מי שאחזו קורדייקוס דעתא שגישתא הוא, אלא דסלקא דעתין דמקשה דאי אפשר דבין צואה לכתיבה או לנתינה לא חליש עליה עלמא טובא והוי דעתא שגישתא ואפילו הכי לא חיישינן דכיון דבשעת צואה הוי דעתא צילתא לדעתא שגישתא דבתר הכין לא חיישינן ואתיא כריש לקיש אבל לרבי יוחנן דאמר לכשישתפה קשיא, והכין משמע בירושלמי אלא שהחליפו שם השיטה רבי יוחנן אמר עודהו קורדייקוס עליו כותבין גט ונותנין לאשתו רבן שמעון בן לקיש אמר לכשישתפה אמר רבי זירא מתניתין פליגא על רבן שמעון בן לקיש ולית לה קיום הרי שהיה צלוב או מגוייד ורמז ואמר כתבו גט ותנו לאשתי כותבים ונותנים בחזקת שהנשמה תלויה בו ואפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת הדא פליגא על רבן שמעון בן לקיש ולית לה קיום.

ואם תאמר מכל מקום תיקשי לריש לקיש דהא למאי דסבירא ליה למקשה לשוטה איכא לדמוייה דהא נמי לאו סמיה בידו כשוטה ובשוטה הא אמרינן דמודה ביה ריש לקיש דאין כותבין אלא לכשישתפה, ותירצו בתוספות דאין בדבריו של ריש לקיש ממש שוטה כלל ואנן הוא דאמרינן דאפילו לריש לקיש בשוטה אין כותבין הואיל ולאו סמיה בידו וסמכינן אמסקנא, ושמא המקשה היה סבור עכשיו דלריש לקיש אפילו בשוטה כותבין ונותנין לאלתר כיון שאמר בשעה שהיה בריא כמו בשחוט בו שנים שגם הוא הולך ומתקלקל למאי דסבירא ליה. ויש לומר עוד דשחט בו שנים סמיה בידן דעבידנא ליה סמתרי וחי כדאמרינן בהרוגי מלכות אי לאו זיקא עבידנא להו סמתרי וחיי ואף על גב דהרוח מבלבלתי כדאיתא התם אפשר בביתא דשישא כדאמרינן בסמוך.

[בנדפס: הא דאקשינן מדשמואל דאמר שחט בו שנים או רוב שנים:    קשיא לן למה לי להדורי בתר הא דשמואל ליקשי ליה מגופא דברייתא דקתני ראוהו מגויד או צלוב דשמואל גופיה בההיא ברייתא אמרה ובירושלמי נמי מההיא ברייתא הוא דמקשה ולא מדשמואל כמו שכתבתי למעלה, ונראה לי דאי לאו דשמואל מברייתא לא משמע להו דהוי דעתיה שגישתא כמו קורדייקוס אבל בשחט שנים ודאי משמע להו דהוי דעתא שגישתא כמו קורדייקוס, ואי נמי משום דבעי אגב אורחיה לאשמועינן דטעמא דאינו גולה על ידו כיון דהשתא מיהא חי הוא אלא שהרוח בלבלתו. כן נראה לי].

הא דאקשינן: אלא מעתה יהא גולה על ידו:    לאו אשינויא דשנינן חי הוא וסופו למות הוא דאקשינן דכל שכן דקשיא למאי דסבירא ליה למקשה דמהשתא חשבינן ליה כמת, אלא אעיקרא דמילתיה דשמואל דאמר מעידין עליו הוא דמקשינן דאם כן יהא גולה על ידו אלא מדלא גלי שמע מינה דיכול להתרפאות, ואף על גב דתנן נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, דילמא אדם שאני, ואף על גב דבחולין ריש פרק אלו טרפות (מב, א) לא משמע הכי, דילמא טרפיות יש מהן שנוהגין באדם כבהמה כלקתה בכוליא כדמשמע התם ואף שאינן כאדם כנחבסה הגולגולת וניקב קרום של מוח כדמשמע בהניזקין (נו, ב) גבי טיטוס ביתוש דנקר במוחו שבע שנים, ואף זה סבירא ליה למקשה דיכול להתרפאות [להתרפאות] באדם.

ירושלמי:    נתן לה את גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר ונעשה קורדוקוס הפלוגתא דרבי יוחנן ורבן שמעון בן לקיש. [בנדפס: עד כאן. ומכאן נראה דאפילו כתבוהו בעודו שפוי ונעשה קורדיקוס בשעת נתינה לגירושין פסול לרבי יוחנן, ואם כן חולה צריך בדיקה בין בשעת כתיבה בין בשעת נתינה. וקשיא לי דהא דאמרינן לקמן (עג, ב) בפירקין גמרא לא תתיחד עמו באומר מעת שאני בעולם דמשמע שאינו רוצה שיחול הגט אלא רגע אחרון שהוא בעולם ואותו רגע אי אפשר לבודקו, ומדברי רבותינו בעלי התוספות נראה לי שאין מקפידין אלא בשעת כתיבה ושלא כדברי הירושלמי והתוספתא, וצריך לי עיון].

וקיימא לן כרבי יוחנן דאין כותבין אלא לכשישתפה בין בשוטה בין בשאחזו קורדיקוס, אבל צלוב או מגוייד או ששחט בו שנים או רוב שנים כותבין ונותנין כל זמן שיש בהן נשמה ואין צריכין בדיקה אחר כך דדעתא צליתא נינהו אלא דכחישותא הוא דנקיטא בהו, וכתבו בתוספות דמהכא משמע דכל היכא דכתבינן גיטא לשכיב מרע צריכין לדקדק שלא יתקלקל בשעת כתיבה דפעמים אינו מיושב בדעתו ולא סמסייה בידן ולכולי בדלית סמייה בידן אין כותבין, ואפילו סמייה בידן כיון דמחוסר מעשה אין כותבין לרבי יוחנן, ואף על גב דבשחט בו שנים אין צריך בדיקה הא אמרינן דדעתא צלותא הוא, כיון דמתוך בוריו נשחט אבל הכא דמתוך חליו פעמים שאינו מיושב בדעת, והא נמי דתניא בתוספתא הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת כתבינן כל זמן שיש בו נשמה, וההיא דמתוך [בנדפס: כמתוך] חליו הוא, דילמא התם בבדיקה קאמר, והיינו דאמרינן גבי נשתתק וליחוש דילמא שיחה דלא לאו נקטיה, דאלמא כל שנשתתק כשוטה חשבינן ליה, אף על גב דיש לבעל הדין לחלוק דהתם בנשתתק מתוך בוריו דעתא שגישתא היא אבל מתוך חליו כחישותא דחליו הוא דנקיט ליה, ומיהו בירושלמי משמע דאפילו נשתתק מתוך חליו צריך בדיקה אלא שדיו פעם אחת דגרסינן התם תני במה דברים אמורים בנשתתק מתוך בוריו אבל נשתתק מתוך חליו דיו פעם אחת, ובתוספתא משמע דאפילו חולה בודקין אותו שלשה פעמים דתניא התם היה חולה או משותק והרכין בראשו בודקין אותו שלשה פעמים אם אמר על הן הן ועל לאו לאו דבריו קיימין.

ולענין גוסס כתב הרב רבנו יואל מבונא דכמת הוא חשוב ואף על פי שדעתו מיושבת עליו ודבריו מכוונין בפיו אינו יכול לגרש מדאמרינן בבבא בתרא בפרק יש נוחלין ובקדושין פרק עשרה יוחסין ולרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, ופירש שם רבנו חננאל ז"ל שאינו יכול להקנותם כיון דרוב גוססין למיתה הרי הוא חשוב כמת, והילכך אף אנו נאמר כשם שאינו יכול ליתן ולהקנות נכסיו אף אינו נותן גט, אף על פי ששנינו בריש אהלות (מה, ב) ובמסכת שמחות הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו נוחל ומנחיל זוקק ליבום ופוטר מן היבום, היינו דוקא במילי דאתו ממילא אבל גיטו ומתנתו דמכח דיבורו ודעתו נינהו לא, והא דתנן נמי בפרק כל הגט (כח, א) הניחו זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קיים, ואמרינן עלה בגמרא לא שנו אלא חולה שרוב חולים לחיים אבל גוסס שרוב גוססין למיתה לא, דמשמע דטעמא דרוב גוססין למיתה ואין מחזיקין אותו בחזקת שהוא קיים הוא דלא יתן הא ידעינן ביה דאכתי לא מיית נותנים כל זמן שיש בו נשמה, לא היא אלא הכי פירושו אם נתנו לשליח קודם שהיה גוסס ולא הספיק שליח ללכת עד שהניחו גוסס אינו יכול ליתן בחזקת שנתרפא משום דאין רוב גוססין לרפואה ולחיים אלא למיתה ולא נתרפא ועדיין גוסס הוא או מת.

אבל ר"י בעל התוספות זצ"ל כתב: דגוסס כחי הוא לכל דבריו וכשדעתו מיושבת עליו ויכול לדבר מתנתו מתנה וגיטו גט גמור מדאמר שמואל הכא ובפרק בתרא דיבמות (קכ, ב) נמי איתא שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין ואין לך גוסס גדול מזה וטפי עדיף מגוסס דפעמים שהגוסס מתרפא ושחט בו שנים אי אפשר לו לחיות והתרפאות, וכן מגוייד וצלוב דגוססין הן ותניא כותבין ונותנין ותניא נמי בפרק קמא דערכין גוסס נודר ומעריך, אלמא מתנתו מתנה דאי לא לא עדיף אמירתו לגבוה ממסירתו להדיוט, וההיא דנפלו לו נכסים בשעה שהוא גוסס, לאו משום דגוסס אין מתנתו מתנה נקט לה אלא משום דרוב גוססין אין יכולין לדבר אבל ודאי בשיכול לדבר נותן מתנה ומזכה.

ואם תאמר אם כן אמאי לא נקט בנכסים שנפלו לו בשעה שהוא חולה ונשתתק דאז נמי אינו יכול ליתן אלא בבדיקה, וכדתניא הכא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ומתנות, איכא למימר משום דלא פסיקא ליה דאין רוב חולים או ברואים משתתקין אבל רוב גוססין משתתקין. ועוד דמסתמא רוב חולים לחיים ויתרפא ואז מתנתו מתנה, ואם כן אכתי תהדר קושיין לדוכתיה יכיר למה לי לא יהא אלא אחד [בנדפס: אחר] אי בעי למיתן ליה מתנה מי לא מצי יהיב, ואפשר נמי דרבנו חננאל ז"ל לאו משום דחשבינן ליה מעתה כמת אף על פי שיכול לדבר קאמר אלא משום דכמת הוא חשוב שאינו יכול לדבר אמר, ועוד נראה להביא ראיה מעובדא דפרק הזורק (עז, ב) דההוא גברא דכתב גיטא לדביתהו בהדי פניא פניא דמעלי שבתא ולא איספיק למיתביה ניהליה למחר תקף עליה עלמא טובא אתי לקמיה דרבא אמר ליה ליקנייה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא, אלמא מדאמרינן תקף עליה עלמא טובא שיהוא [בנדפס: שהיו] מתיראין שמא לא יעבור השבת והרי הוא כמת [בנדפס: מת] ולא יכיל [בנדפס: יוכל] ליתן והוצרכו להקנות לה הבית בשבת בודאי גוסס היה ואף על פי מתנתו מתנה וגיטו גט, ובתוספתא שכתבנו למעלה נמי מוכיח כן מדקתני ועלה לגג ונפל כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה.

ודילמא שיחה דלאו לאו נקטיה אי נמי שיחה דהן הן נקטיה:    מקצת ספרים יש דלא גרסי אי נמי והיא הגירסא הנכונה לפי ששלשה פעמים דקתני במתניתין לאו שלשה פעמים של לאו לבד או של הן לבד קאמר אלא שלשה הן ושלה לאו שהן ששה, והכי איתא בירושלמי ובלבד בסירוגין אומר לו נכתוב גט לאשתך הן ולאמך לאו ולאשתך הן לבתך לאו לאשתך הן לחמותך לאו, ואפילו לספרים דגרסי אי נמי איכא למימר דהכי קאמר דילמא בדיקת הלאו או ההן בלא דעת ובמתכוין השיב עליו.

וליחוש דילמא קררא אחדיה או נמי חמה אחדיה:    ואם תאמר מאי פריך וכי בשביל כך נכתוב הגט ואם נחמיר עליו שלא לכתוב היכי שייך הכא חששא, וליכא לפרושי וליחוש דילמא קרא אחדיה ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר נצרכה גט משני, ואם מת חולצת ולא מתיבמת, דהא במתניתין כותבין ואין כותבין קתני, ומצאתי בתוספות דהכי פירושא למה נעגן אשה זו דמיד שלא כיון דבריו נאמר שאינו בדעתו ולא נבדוק אותו יותר דילמא קרא אחדיה ונצריכינהו בדיקות אחרות.

דף עא עמוד א[עריכה]

מאי קא משמע לן תנינא נשתתק ואמר לו נכתוב לאשתך וכו':    קשיא לי טובא קא משמע לן דטפי עדיף הרכנה מכתיבת חרש דהרכנת הראש כדבור דמי וכדאמרינן בירולשמי היא הרכנה היא שמיעת קולו, ולקמן נמי אמרינן דקולו לאפוקי דרב כהנא אמר ואילו בהרכנה כותבין, ויש לומר דהשתא לא סבירא ליה הכין למקשה, ומאן דמתרץ למאי דסבירא לי מתריץ ליה, כך נראה לי.

[בנדפס: הא דפריך: רבי זירא אלם קאמרת:    קשיא לי מאי סבירא ליה אי קסבר דנשתתק כאלם אם כן הרי הוא כפקח ואפילו בדיקה לא ליבעי ואי קסבר דכל שנשתתק חוששין דילמא דעתיה שגישתא אם כן מאי קאמר אלם קאמרת דהא לא דמי נשתתק לאלם ואכתי מאי קא משמע לן רב, ויש לומר דלרבי זירא נמי אין מגרש אלא בבדיקה כשנשתתק, ולא עוד אלא דאפשר דפקח ונשתתק טפי עדיף מאלם מעיקרו כרבן שמעון בן גמליאל דבסמוך דעדיף ליה טפי פקח ונתחרש מחרש מעיקרו. וצריך עיון].

אמר רבי זירא אי קשיא לי הא קשיא לי:    קשיא לן דודאי מדקאמר אי קשיא לי הא קשיא לי משמע דאמילתיה דרב קא מקשה, וכן נמי משמע מדקא נסיב לישנא דרב ואמאי הרי יכול לדבר מתוך הכתב. וזה תמה [תמיה] דבלא מילתיה דרב הוה ליה לאקשויי אמתניתין והלא יכול להגיד בהרכנת הראש, ותירצו בתוספות דהרכנה דאלם הוה אמינא דלא חשיבא הגדה מעליתא לענין עדות אףעלגב דחשיבא לענין גט, דהא איכא למימר דלענין גט לא בעי דיבור, אבל על רב מקשה כיון שהחשיב כל כך חרש שיכול לדבר מתוך הכתב שעל ידי כך הוציאו מדין חרש והוי כמדבר ואינו שומע אם כן דיבור מתוך כתב דיבור גמור חשיב ואם כן אלם יכול להגיד מיקרי, ופירשו גם כן דהא דמקשינן תו מברייתא דקתני כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות לא אדרב קא מקשה אלא מתנייתא פריך אהדדי, ובתר דסיים קושיא זאת חזר להקשות לרב מההיא דחרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו, ואינו מתחויר בעיני, חדא דודאי לכאורה משמע דרבי זירא הוה מקשה ואזיל נמי מברייתא דכשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדיות, ומידע הוה ידע לה לההיא ברייתא, ואם כן כי קא מקשה אדרב מברייתא דפרט לאלם שאינו יכול להגיד הוה ליה למיפרך מינה אמתניתין ואי משנינן לה דגיטין שאני דהרכנה חשיבא הגדה לענין גיטין ולא חשיבא הגדה לענין עדות הוה פריך ליה מדתניא אידך כשם שבודקין אותו לענין גיטין כך בודקין אותו לעדיות, ועוד דאי אמרת דלגבי גיטין לא בעינן הגדה מעליתא כמו בעדיות, אף לדברי רב נמי נימא הכין דגיטין שאני, ועוד דדוחק הוא לומר דכי קא פריך מדתניא כשם שבודקין אותו לגיטין הפסיק הענין ולא אקשי לרב ובתר הכי הדר לאקשיי לרב, ונראה לי דכולהו פירכי אדרב פריך להו ואי לאו דרב מתניתין ומתנייתא לא קשיין אהדדי כלל דהוה אמינא דודאי כשם שהרכנת הראש הויא הגדה לענין גיטין הכי נמי הוי הגדה מעליתא לענין עדות, וכדתניא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדות והיינו באלם ששומע ואינו מדבר שהוא כפקח לכל דבריו, והא דתניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול לדבר, הוה מוקמינן לה באלם שאינו שומע ואינו מדבר דהוה ליה כשוטה, והא דקא קרי ליה אלם ולא קרי ליה חרש משום דנסיב לי צד הצריך לעדות דהיינו צד דיבור, והוא הדין נמי לגיטין דגיטין ועדיות לגבי האחד דינא אית להו, אלא לרב דאמר חרש אינו יכול לדבר אם יכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו דאלמא כתיבא הויא לה הגדה מעליתא ומוציאה אף מידי ספק חרש שאינו שומע ואינו מדבר, אם כן ברייתא דקתני פרט לאלם אמאי שאף כשתמצא לומר דהרי [בנדפס: דהיינו] אלם שאינו שומע ואינו מדבר מכל מקום אם יכול להגיד מתוך חהכתב אמאי אינו חייב ואמאי פסיק ותני דלעולם אינו חייב, אלא שמע מינה דכשוטה חשבינן ליה וכתיבת ידו אינו מוציאתו מידי ספק שטותא, ומשני דלא משום דחשבינן ליה כשוטה הוא דכיון דיכול לדבר מתוך הכתב נפק ליה מתורת שוטה אלא גזירת הכתוב הוא שהקפידה תורה שיעיד בפיו דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם, ומשום הכי הדר ומקשי ליה אם כן אפילו אלם שומע ואינו מדבר נמי לא יעיד דהא לאו מפיהם קרינא ביה אלמה תניא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדיות ומשני אין הכי נמי ומאי עדיות עדות אשה דאקילו בה רבנן. כן נראה לי שיטה זו.

והא דאמרינן: מפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבם:    דמשמע דאי לאו מפיהם משום לא יגיד לא ממעטינן ליה דכתב ידו הגדה מיקריא, קשיא ליה לרב רבי אלחנן זצ"ל דהא אמרינן ביבמות בפרק מצות חליצה [קד, ב) אלם ואלמת פסולין לחלוץ לפי שאינן בואמר ואמרה, ואמאי הרי יכול לומר מתוך הכתב. ותירצו בתוספות דשניא הגדה מאמירה, ויפה אמרו דכתיב ובעל כנפים יגיד דבר.

כתוב בהלכות רבנו אלפאסי ז"ל אמר רב ששת בעדות אשה דאקילו בה רבנן משום עגונה אבל עדות דעלמא לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. ומשמע דסבירא ליה לרבנו ז"ל מדאייתי לה להא דבכל עדות אשה אפילו מפי כתבם סגי ואם מצאו כתוב איש פלוני מת איש פלוני נהרג משיאין את אשתו, אבל ביבמות פרק האשה שהלך בעלה וצרתה הביא רבנו ז"ל הא דגרסינן בירושלמי מצאו כתוב בשטר איש פלוני מת איש פלוני נהרג רבי ירמיה אומר משיאין את אשתו רבי בון בר כהנא אומר אין משיאין את אשתו, מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין מתניתא מסייעא לרבי ירמיה דתניא על פי עדים ולא על פי כתבם ולא על פי תורגמן ולא על פי עד אחד ועכשיו הלא משיאין על פי עד אחד עד מפי עד ודכוותה על פי כתבם ולא [בנדפס: ועל פי] על פי תורגמן משיאין מתניתא מסייעא לרבי בון דתניא יפה כח העדים מכח השטר שהעדים שאמרו מת פלוני נהרג פלוני משיאין את אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני אין משיאין את אשתו, ולא פסק רבנו ז"ל כלום, ושמא סמך רבנו ז"ל על מה שכתוב כאן,והילכך קיימא לן כרבי ירמיה, ומצאתי בחדושי הרמב"ן נ"ר מסכת יבמות על גירסא זו שבירושלמי, וחזינן בה פלוגתא איכא מאן דאמר דוקא היכא דמקוים אבל אין עדים מצויין לקיימו אין משיאין, ואיכא מאן דאמר אף על גב דאין מצויין לקיימו דכיון דקיום שטרות דרבנן כדמפורש בריש מסכת גיטין בעדות אשה לא תקון רבנן, דלא מיבעיא אחמורו דלא מחמרי בה אדאורייתא אלא אפילו נמי מקילין בה טפי מדאורייתא דהא תלמוד מפי כתבם גופיה רחמנא פסליה ואף על פי כן משיאין והוחזקו משיאין על פי עבד ועל פי שפחה, אלמא אפילו עד אחד לא בעינן, ולא דמי לגט דבעינן בפני נכתב ובפני נחתם דהכא איתתא דיקא [דייקא] טפי ומינסבא ומילתא דעבידא לאיגלויי, והדין סברא עדיפא טפי הילכך אפילו בעד אחד מפי כתבו שאינו מקויים משיאין, עד כאן.

דף עא עמוד ב[עריכה]

אמר אביי אף אנן נמי תנינא נשטית לא יוציא נתחרש או נשתטה לא יוציא עולמית מאי עולמית לא אף על גב דיכול לדבר מתוך הכתב:    והקשו בתוספות דהא ביבמות פרק חרש בתר הא רבי יצחק דאמר דבר שוטה מתגרשת אסיק אביי אף אנן נמי תנינא דקתני גבי דידה לא יוציא וגבי דידיה לא יוציא עולמית שמע מינה הא דאורייתא הא דרבנן, ותירצו דאביי ודאי תרוייהו דייק להו מינה מדקתני נתחרש או נשתטה והתם דייק לה מנשתטה והכא דייק לה מנתחרש, והכא דקאמר אי נמי לכדרבי יצחק הכי קאמר אי נמי כולה לכדרבי יצחק קא אתי ויש מפרשים דבתר דשמעה מרב פפא סברה.

הכא במאי עסקינן דלא אמר לבי תלתא:    ובין אמר תנו בין לא אמר תנו, ולא דייקינן השתא טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו נונתין דכיון דאיירי מתניתין בשנים לא חש למידק בין כתבו לתנו דבהא ליכא מאן דפליג אבל עד השתא דסלקא דעתין דמיירי דאמר לבי תלתא דייקינן מינה שפיר דבתלתא איכא לאיפלוגי לרבי מאיר בין תנו לכתבו והילכך מדתניא כתבו ולא תנא תנו דהוה חידושא טפי משמע דדוקא כתבו אבל תנו נותנין וכדרבי מאיר.

הכא במאי עסקינן דלא אמר אמרו:    כלומר והכי דייקינן מרישא דמתניתין טעמא דלא אמר אמרו הא אמר אמרו נותנין וכדאמרינן בסמוך תניא כותיה דרב אשי כתב סופר לשמה וכו' ישמעו לאפוקי ממאן דאמר מודה רבי יוסי באומר אמרו, בשילהי פרק התקבל כתבתיה בסיעתא דשמיא.

דף עב עמוד א[עריכה]

קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב:    דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו, והרכנת הראש דמתניתין לא ממעטה ברייתא, כדגרסינן בירושלמי הוא קולו הוא הרכנת ראשו, וכתוב בתוספות דלא ממעטינן אלא חרש שיכול לדבר מתוך הכתב משום דסתם חרש לאו בר דעת הוא לפיכך אף על פי שכותב בכתב ידו לא חשבינן ליה בר דעת לסמוך על כתיבתו, אבל פקח שכתב בכתב ידו כותבין ונותנין גט לאשתו, וכן אם שלח בכתב ידו ממדינת הים לכתוב וליתן גט לאשתו ועדים חתומין על כתב ידו דלא מזייף הוא, כותבין ונותנין ולא בעינן עד שישמעו קולו, דהא מכל מקום קולו לאו דוקא דהא איכא הרכנת הראש, ומיהו בתוספתא לא משמע הכי דגרסינן התם בפרק שני כתב סופר לשמה וחתמו העדים [בכת"י שלא] לשמה אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו ונתנו לה הרי הגט פסול עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ולא עוד אלא אפילו כתב בכתב ידו ואמר לסופר כתוב ולעדים חתומו אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה הרי הגט פסול עד שישמעו את קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו, אלמא אפילו בפקח אין כותבין עד שישמעו את קולו ממש דהתם לא משתעי בחרש ואי נמי בהרכנת הראש כמתניתין וכטעמא דמתניתין [בנדפס: דירושלמי] דהיא הרכנת הראש הוא קולו, והכי נמי גרסינן לה בירושלמי בפירקין דהכא תני חרש שתרם אין תרומתו תרומה וכו' אבל אם היה פקח ונתחרש כותב ואחרים מקיימין כתב ידו וכו' התיב רבי אבא בר ממל והא מתניתא פליגא הרי שכתב בכתב ידו לסופר וכתב ולעדים ויחתומו אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה אינו גט אמר רבי יוסה אמור דבתרא ולית היא פליגא אינו גט עד שישמעו את קולו ולא אפילו הרכין בראשו ואתמר לית כן אמר רבי מנא אית כן היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש, ואם כן מי ששלח בכתב ידו ממדינת הים לכתוב וליתן גט לאשתו אין כותבין ונותנין.

דף עב עמוד ב[עריכה]

תניא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דבר חכמים רבי אומר כזה גט:    ומפרש בירושלמי דטעמיה דרבי משום דקסבר דמהיום עיקר, לאחר מית הוי תנאה, והכי נמי מוכח בהדיא בגמרין בקדושין פרק האומר (נט, ב) גמרא הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה תוך שלשים יום וכו' דאיתמר עלה התם אמר רב מקודשת ואינה מקודשת לעולם ושמואל אמר מקודשת ואינה מקודשת עד שלשים יום ולאחר שלשים יום פקעי קדושי שני וקא גמרי קדושי ראשון, לרב מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי ושמואל פשיטא ליה דתנאה הוי, ואוקימנא לה בפלוגתא דהני תנאי דתניא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דברי חכמים רבי אומר כזה גט, דאלמא טעמיה דרבי משום דפשיטא ליה דלאו חזרה הוא אלא תנאה, וגרסינן בירושלמי תמן תנינן הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה וכו' אמר רב אילא במתנה מכיון שכתב מהיום ברורה היא לאיזה דבר כתב בה לאחר מיתה לשייר לו [בנדפס: פירות בגט אין גטו ברור לאיזה דבר כתב לה לאחר מיתה לשייר לו] גופה, אמר רבי בון בר כהנא קומי רב אילא שייר לו מעשה ידיה אמר ליה לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה של זה והוה רבי זעירא מקלס ליה וצוח ליה בנייה דאורייתא אף בגט שחרור כן הרי גט שחרוריך מעכשיו לאחר שלשים יום על דעתיה דרבי הרי זה גט על דעתייהו דרבנן אינו גט, אף בהבקר כן שדי מבוקרת מעכשיו ולאחר שלשים יום על דעתיה דרבי מובקרת על דעתין דרבנן אינה מובקרת כלומר דאף בהפקר אי אפשר שיהיה גופו מופקר ופירותיו לבעלים.

אמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר:    ופירש רש"י ז"ל: גיטו של שכיב מרע כמתנתו ולא מיבעיא דאמר אם מתי דהא לא מאית אלא אפילו יהיב לה סתמא אם עמד חוזר דאומדן דעתא הוא דלא גריש אלא מחמת מיתה, ונראה דמברי רש"י ז"ל דכל היכא דאתני אם מתי מדינא אם עומד חוזר לכולי עלמא מחמת תנאו ואפילו בלא אומדנא כרב הונא [בנדפס: דרב הונא] ואיכא דקשיא ליה אם כן היכי מקשינן עליה מזה גיטך אם מתי מחולה זה אם אמרת אם עמד חוזר אומדנא למה לי הרי עמד, ומי איכא דפליג בהא דאי אתני תנאו קיים ואם עמד הרי זה גט בטל וכל שכן כדאתני באם מתי מחולי זה דחולי זה לגרועי הוא דאתא לומר שאפילו מת בפרק זה דוקא אם מת מחולי זה, ובנמקי הרמב"ן נ"ר שכך היא הצעה של שמועתינו דרב הונא אזיל בתר אומדנא בגט כדאזלינן אנן במתנה, וכי היכי דבמתנה כל שעמד והלך בשוק בלא משענת חוזר דאומדן דעתה הוא דלא נתן אלא מחמת מיתה וכיון שניצל עד שעמד והלך בלא משענת סבור הוא שניצל ממיתת אותו חולי הכא נמי אמרינן לגבי גט ואמדינן דעתיה בהכי, ומאן דמקשה ליה ממתניתין סבר דלגבי גט אינו חוזר אלא אם כן ניצל לגמרי ושב לבריו כמות שהיה קודם שנפל למשכב והיינו דקתני במתניתין בעמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו דכיון שלא נתרפא לגמרי היה מן הדין במתנה אם מתי סתם שיהא הגט גט אף על פי שמת מחמת חולי אחר אבל עכשיו שהתנה בחולי זה אומדין אותו אם מת מחמת אותו חולי שאילו מת מחמת חולי אחר הריזה גטבטל מחמת תנאו, אבל לרב הונא דסבירא ליה דכל שעמד והלך בלא משענת אפילו בלא תנאו גיטו בטל למה לי אומדנא דכיון שעמד חוזר הוא וגיטו בטל, ופריך רב הונא מתניתין בשלא עמד בלא משענת אלא בהלך על משענתו ולפיכך צריך אומדנא, הא עמד בלא משענת אומדנא לא בעי, ורבה ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא אפילו באם מתי מחולי זה פליגי עליה דלרב הונא כל שעמד והלך בלא משענת לא בעי אומדנא [בנדפס: דהאומדנא] דהא מדינא בלא תנאי חוזר כמתנה [בנדפס: במתנה ולרבה ורבא עוד הוא צריך אומדנא שמא מחולי זה הוא מת.

דף עג עמוד א[עריכה]

ומה שפירש רש"י ז"ל רבה ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא דהיכא דלא אמר אם מתי מחולי זה סבירא להו אם עמד אינו חוזר, לאו למימרא דבאם מתי מחולי זה לא פליגי עליה אלא לישנא רווחא נקט לומר דבחוזר או אינו חוזר בלא תנאי פליגי עליה, ולא ידעתי מאין זו לחלק לדעת המקשה בין גיטו למתנתו לומר שבמתנה אם עמד בלא משענת חוזר ומאומדן הדעת ובגיטו לא עד שיבריא מהכל, ובתוספות פירשו בשם רבנו תם ז"ל דרב הונא אמהיום אם מתי מעכשיו אם מתי קאי, והכי פירושא גיטו בדאתני מהיום אם מתי כמתנתו סתם מה מתנתו דלא אתני אם עמד חוזר ואף על פי שחזר ומת מאותו חולי דמכל מקום כיון שעמד נתבטלה מתנתנו אף גיטו בשפירש אם עמד חוזר, ומכל מקום אף רב הונא סבר דדוקא בדאתני אבל בסתם לא דלא דמי למתנה דחוזר מן הסתם דשאני מתנה שנוכל לומר שכל עיקרו לא רצה שתחול עד לאחר מיתה מה שאין כן בגט שאם אינו חל מחיים לא יחול לאחר מיתה הילכך אלים טפי כח הגט מכח המתנה.

והא דאסיקנא רבה ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא לומר דבהולך על משענתו מיתוקמא מתניתין, אבל הלך בלא משענת הגט בטל אף על פי שמת מאותו חולי, אלא סבירא להו לרבה ורבא דמתניתין אפילו בהלך בלא משענת גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה שאם אתה אומר דכל שעמד בלא משענת אף על פי שהתנה אם מתי מחולי זה וראינוהו שמת מאותו חולי אינו גט יאמרו שאין התנאי מועיל שהרי מת מחולי זה ואפילו הכי אינו גט אלא הרי הוא כאילו לא התנה כלום והוה ליה כאומר זה גיטך לאחר מיתה, ולפיכך כשהלך בלא משענת נתבטל גיטו וכשמת בלא עמידה שלא במשענת שהגט גט יאמרו שאין זה גט מחמת תנאו כי אם מחמת המיתה כאלו אמר זה גיטך לאחר מיתה ונפיק מיניה חורבא, והשתא נמי אתי שפיר מאי דפרכינן עליה ממתניתין דרב הונא אמתניתין אמרה למילתיה דכל שעמד בלא משענת הרי זה גט בטל, ואינו צריך אומדנא, ולפי פירש זה ההוא דיהב גיטא לדביתהו ואיתנגיד ואיתנח ואמרה ליה אי קיימת דידך אנא ואמר רב נחמן פטומי מילי נינהו והגט קיים אף על פי שעמד כדאיתא בבבא מציעא בפרק איזהו נשך (סו, א) אפילו לרב הונא אתיא, ולפי הפירוש הראשון אתיא כרבה ורבא והילכתא כוותייהו.

ומהכא שמעינן דשכיב מרע שאמר הרי זה גיטך אם מתי והבריא בטל גיטו, ולא אמרינן אם מתי לעולם קודם שתמות היא קאמר אלא אם מתי מחולי זה קאמר, ואשמעינן לה נמי מדאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי ואם מתי, ואם איתא דאם מתי לעולם קאמר אם לא מתי נמי לעולם קאמר ואפשר לתנאי זה לבן אדם שלא ימות, ואם אפשר לומר דאם מתי לעולם בחייך קאמר אם כן אפילו באומר אם מתי מחולי זה נימא אם מתי מחולי זה בחייך קאמר ואם מתה היא בחייו אף על פי שמת הוא מאותו חולי יהא הגט בטל, וברייתא קתני לקמן ימים שבנתים בעלה זכאי במציאתה ויורשה ומיטמא לה וחכמים אומרים מגורשת לכל דבר ובלבד שימות, אלא ודאי כל שהתנה מתוך חליו ואמר אם מתי מחולי זה מחולי זה קאמר ואם נתרפא מאותו חולי הרי זה גט בטל, אבל אם מתוך בוריו התנה באם מתי ודאי כל שמת בחייה קאמר וכל אימת דמאית הרי זו מגורשת דומה לעל מנת שתצא חמה מנרתיקה שסוף התנאי להתקיים והוא מתנה בכך.

הא דאמרינן: ואי אמרת עמד חוזר למה לי אומדנא:    לישנא לאו דוקא דאדרבה הכין הוה ליה כי אמדניה [בנדפס: עמד] מאי הוי הרי עמד ויש לישבו דהכי קאמר למה לי לאמדו הרי עמד, כך נראה לי.

[בנדפס: הלך בשוק קתני בשהלך על משענתו:    ולעולם עמד דקתני בשעמד מחולי זה בחולי אחר, ותדע דאי לא הוה ליה למימר אלא בעמד והלך על משענתו, ועוד מדאמרינן בסמוך שמעת מינה ניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה והצרכו לומר כן מדקתני תרתי עמד והלך דאי לא ליתני ותו לא].

[בנדפס: הא קא משמע לן דהלך על משענתו הוא דבעי אומדנא ואידך אומדנא לא בעי:    פירש רש"י ז"ל: ואידך שלא הלך בשוק על משענתו אף על פי שניתק מחולי לחולי אומדנא לא בעי דמסתמא יש בו מחולי הראשון, ואינו מחוור בעיני חדא דלמה לן למימר הכין דאנן לפרוקה למתניתין בלחוד אליבא דרב הונא הוא דאתיא וכל דאיפרקא דלא תיקשי ליה בהכי סגיא לן והלכך לא הוה ליה למימר אלא קא משמע לן דהלך על משענתו נמי בעי אומדנא, ועוד דאם איתא אמאי שבקיה לעמד, הכי הוה ליה למימר קא משמע לן דעמד והלך על משענתו בעי אומדנא אידך לא בעי אומדנא והכי הוה שפיר טפי דהשתא הוה ממעט מאומדנא ניתק מחולי לחולי ולא הלך וכן עמד על משענתו ולא ניתק מחולי לחולי דבתרוייהו הוי גט ולא צריך אומדנא, ועוד דחדושיה דרב הונא ודאי איצטריכא מתניתין לאשמועינן דאפלו בעמד והלך לא נתבטל הגט, אלא אכתי צריך אומדנא דדלמא מחמת חולי הראשון מת שאילו הלך בלא משענת נתבטל מיד ואפילו חזר ומת מאותו חולי ומתניתין הכי קתני כל שהתנה בחולי זה אף על פי שניתק מחולי לחולי אין אומרין כבר נתבטל תנאי, וכן אפילו עמד והלך על משענתו דאיכא תרי אכתי לא נתבטל אלא אם כן אמדנוהו שלא מת מאותו חולי הראשון עד שיהלך בשוק בלא משענת, עוד קשיא לי מה שפירש טעמא בניתק מחולי לחולי דסתמא יש בו מחולי הראשון ולא בעי אומדנא ורבנו ז"ל הלך בזה לפי שיטת מה שפירש בסמוך בברייתא דנשכו נחש דכל האומר מחולי זה כאומר מתוך חולי זה, ואין זה מחוור דהא במתניתין אם מחמת חולי הראשון קתני דמשמע שמת מחמתו דאי לא ליתני אם מתוך אותו חולי מת, ולי נראה דטעמא דניתק מחולי זה משום דיש חולי שמפיל לחולי אחר שמת מאותו חולי שני, רואין אותו כאלו הפילו לזה והמיתו ולפיכך אף ניתק מחולי לחולי בעי אומדנא לגבי הגט שהתנה בחולי זה לידע אם מחמת הראשון או לא דשמא אף בשניתק מחמת הראשון מת ואין חוזר ושמא לא חוזר, ואומדין דקתני במתניתין בין אעמד בין אהלך קאי שאלו ניתק מחולי לחולי אחר ואמדוה שלא נפל מחולי הראשון לשני זה שהמיתו אינו גט דבחולי דזה התנה ולא במתוך חולי זה, והא דקאמרי הא קא משמע לן דהלך הוא דבעי אומדנא כלומר אף בשהלך על משענתו הוא דבעי אומדנא אבל אידך כלומר אידך שהלך בלא משענתו לא בעי אומדנא כרב הונא, והא דאמרינן שמעת מינה ניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה דמשמע אפילו בלא אומדנא, היינו בנותן סתם בלא התנה מחולי זה והלכך כל שלא עומד ונרפא קאמר, ומדמוקמינן מתניתין בניתק מחולי לחולי ולא קא קריא לה עמידה שמעינן לה דהא לגבי גט נמי לא קריא לה עמידה אלא דמכח תנאו צריך אומדנא שמא לא מת מאותו חולי, ומיהו לשון אידך הוה משמע טפי כפירוש רש"י ז"ל דאידך משמע דתנינן במתניתין, ולפי ששנינו במשנתנו תרי דהיינו עמד והלך ואמר דבהלך על משענתו בעי אומדנא אמר אידך דמתניתין דהיינו עמד ולא בעי אומדנא].

הא דאמרינן: שמעת מינה שכיב מרע שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה:    הכי הלכתא, ואף על גב דעל פירוקיה דרב הונא אמרינן הכי ולא קיימא לן כרב הונא לאו למימרא דהא נמי לית הלכתא דהא רבי אלעזר אמרה משמיה דרבא [בגמרא שלנו הגירסא משמיה דרב] דפליג אדרב הונא אמרה.

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא:    תימא דחלוק גדול יש דברישא דתליה תנאיה באם מתי מחולי זה ונשכו נחש הרי לא נתקיים תנאו שלא מחמת אותו חולי מת אבל בסיפא דתלי בעמידה הרי לא עמד, והכין איתא בתוספתא הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה ונפל עליו הבית או נשכו נחש ומת אינו גט שלא מת מאותו חולי, אם לא עמדתי מחולי זה ונפל עליו הבית או נשכו נחש הרי זה גט שלא עמד מאותו חולי, וכלשון הזה שנויה בירושלמי, ורבנו חננאל ז"ל פירש דהיינו הא דמהדרינן שלחו מתם אכלו ארי אין לנו כלומר אתנאה דרישא קאי דכיון שאמר אם מתי מחולי זה ואכלו ארי אין לנו שיהא גט שהרי לא מת מאותו חולי, אבל בשהתנה אם לא יעמוד הרי נתקיים התנאי שהרי לא עמד, ומיהו אסיקנא דמשבשתא היא ולא איתמר בבי מדרשא, אבל לפי פירושו של רש"י ז"ל יש לומר דגמרא דילן פליגא בטעמא דהא ברייתא אגמרא דבני מערבא שכך פירש דכל שהתנה מחולי זה מתוך חולי זה קאמר, ואם איתא דאונסא דלא שכיח אסיק אדעתיה רישא נמי ליהוי גיטא דהא מתוך חולי זה מת, והא דאמרינן שלחו מתם אכלו ארי אין לנו אסיפא קאי לומר דאפילו באם לא יעמוד אם נשכו נחש או אכלו ארי אין לנו שיהא גט דאונסא דלא שכיח לא אסיק אדעתיה וסיפא דברייתא משבשתא היא, ומתניתין דקתני דאומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת לא דיקא כפירושו דהוה ליה למימר אם מתוך חולי הראשון מת כלומר שלא פסק חולי הראשון אף על פי שלא מת מחמת חולי הראשון כיון שמת מתוכו, ונראה דבגמרא דילן משמע להו דאם לא יעמוד מחולי זה הכא קאמר אם יעכבנו חולי זה מלעמוד והרי לא עכבו אלא ארי והיינו נמי דשלחו מתם אכלו ארי אין לנו שיהא גט באם לא יעמוד שהרי לא עכבו אלא ארי, וסיפא משבשתא היא ולאו משום אונסא דלא שכיח אלא אפילו באונסא דשכיח משום תנאו.

איתביה רבינא לרבא אם לא יעמוד מחולי זה ונפל עליו הבית או שנשכו נחש הרי זה גט:    אלמא אין טענת אונס אפילו באונסא דלא שכיחא, תמיהא לי אמאי לא פריק ליה הא שלחו מתם אכלו ארי אין לנו, ומיהו לפירושו של רבנו חננאל ז"ל לא תיקשי כלל דהא דשלחו מתם אתנאה דריש דברייתא קאי וכולה ברייתא מתרצתא, אלא שמצד אחד קשה דהא משבשתינן לה לברייתא דלא כפירושו. ויש לומר דהכי קאמר הא קתני בברייתא דאפילו אכלו ארי הרי זה גט ואי משום דשלחו מתם ההוא משום דסבירא להו דאם לא יעמוד מחולי זה מחמת חולה זה קאמר ומשום כח תנאו הוא דשלחו כן, והוא הדין אפילו באונסא דשכיחא דכל שלא מחמת אותו חולי אינו גט, אבל באם מתי סתם ואכלו ארי הרי זה גט דאפילו אונסא דלא שכיחא אסיק אדעתיה וקביל אנפשיה, אלא דקשיא מאי קא מהדר ליה רבא אימא רישא דרישא נמי משום שהתנה בפירוש אם ימות מחולי זה ולא נתקיים התנאי שהרי לא מת אלא מחמת הארי שאכלו, ויש לומר דהא דמהדר ליה רבא אימא רישא לאו למימרא דרישא דייקא דאונסא דלא שכיח לא מסיק אדעתיה שאם כן מאי קאמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא, ומשום דקשיא רישא אסיפא לא מותבינן תיובתה מינה, אין ודאי לא מותבינן ואדרבה אדמותבינן מסיפא ניסייעיה מרישא, אלא עיקר קושייתו של רבא לומר דברייתא משבשתא היא דרישא אסיפא פליגא דבסיפא משמע דמאן דמתנה ואמר מחולי זה לאו דוקא בחולי זה קא מתנה אלא מתוך חולי זה קאמר ואם כן ברישא נמי הוה ליה למימר הרי זה גט דהא דקאמר אם מתי מחולי זה מתוך חולי זה קאמר ואם מחולי זה דוקא אם כן סיפא נמי [בכת"י: לא] ליהוי גיטא דהא אם לא יעמוד מחולי זה קאמר אם כן ברייתא משבשתא היא ומשום הכי מקשה ליה רב אחא ומשום דקשיא רישא אסיפא לא מותבינן דמכל מקום מסיפא שמעינן דאין טענת אונס אפילו באונסא דלא שכיחא דילמא [בנדפס: דאלמא] אפילו אונסא דלא שכיח מסיק אדעתיה ואהדר דאין הכי הוא דמשום דקשיא רישא אסיפא כולה משבשתא ולא איתמרא בבי מדרשא ולא מותבינן מינה, וראיתו בתוספות שהעלו אותה בקושיא וזה לשונם רבינא פריך לרבא מדקתני אם לא יעמוד וכו' הרי זה גט אלמא אף על פי שהתנה בפירוש על מנת שימות מחולי זה אמרינן דאין טענת אונס והוי גט כשמת מחמת דבר אחר כל שכן כשלא הוציא שם [בנדפס: שום] אונס מן הכלל שאין לי לפרש דבריו ולומר דאונסא דלא דשכיח הוא, ולא נתכוין לאותו אונס, ורבא מהדר ליה ואימא מרישא אינו גט ולאו לסיועיה לנפשה קא מייתי ראייה מרישא דאינו גט אפילו אי הוה אונסא היינו אומרים דאינו גט מטעם שפירשתי שהוציאו מן הכלל בפירוש אלא לאקשויי לרבינא קא אתי אדפרכת ליה מהרי זה גט דסיפא תיקשי לך רישא אסיפא דקתני ברישא אינו גט אלא משבשתא היא ואידי ואידי אינו גט עד כאן.

ולענין פסק הלכה אף על פי שאמרו אין טענת אונס בגיטין באונסא דלא שכיחא יש טענת אונס, דלא מסיק איניש אדעתיה אונסא דלא שכיחא דהא אסיקנא הכא דאף על גב דקביל כל אונסא דמתיליד אפילו הכי אונסא דלא שכיחא כלל לא הוי במשמע ולא עדיפי גיטין ממתנה בפירוש לענין ממון.

ונמצאת אומר שלשה דינין חלוקין באונסין יש אונסא דשכיחא וההוא לכולי עלמא אין טענת אונס בגיטין כעובדא דההוא גברא דיהב גטא לדביתהו ופסקיה מברא ואמר חזו דאתאי חזו דאתאי ואמר שמואל לא שמיה מתיא ואוקימנא ליה בריש פרק קמא דכתובות (ב, ב) אפילו כמאן דאמר יש טענת אונס משום דאונסא דשכיחא שאני אונסא דשכיחא ולא שכיחא כחולי ומיתה וכיוצא בהן זו היא שנחלקו בה וקיימא לן כמאן דאמר אין טענת אונס בגיטין משום צנועות ומשום פרוצות. אונסא דלא שכיחא כלל כאכלו ארי וכנפל הבית עליו ואפוקי נהרא ואסתכר נהרא וכיוצא בהן יש טענת אונס לכולי עלמא ואפילו התנה בפירוש וקביל עליה כל אונסא דמתיליד אונסא דלא שכיחא לא הוי בכלל דלא מסיק אינש אדעתיה אונסא דלא שכיחא כלל.

מתני': לא תתיחד עמו:    [בנדפס: ירושלמי תני אף המסוכן אמר רב יעקב בר אחא מעשה היה כיון שבעל מת]

אלא על פי עדים ואפילו על פי עבד אפילו על פי שפחה:    כלומר מפני שהוא בוש מלשמש בפניהם חוץ משפחתה מפני שלבו [שלבה] גס בה ואינה בושה ממנה [בנדפס: ממנו], ודוקא בשיש שם עדים שראוה שנתיחדה וטעמא דאמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה [בנדפס: והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם נתיחדה עמו בפני שנים צריכה ממנו גט שני אחד אינה צריכה ממנו שני באחד בשחרית ובאחד בין הערבים זה היה מעשה ושאל רבי אלעזר בן תרדיון את חכמים ואמרו אין זה יחוד] ולפיכך אם אין שם עדים עמהם או אפילו עבד ושפחה דאחרים הוה אמרינן הן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה, אבל עכשיו מימר אמרינן כיון שידענו שיש שם עבד ושפחה לא נתעסקו בדבר אחר אבל שפחה דידיה גיסה בה וחוששין שמא נתעסקו בפניה אלא אם כן אמרה דלא נתעסקו דהתם ודאי מהימנא דתרתי לא עבדה כדאיתא בפרק האשה שנתאלמנה (כז, ב ) ולפי מה שפסק רבנו אלפאסי ז"ל כרב פפא דאמר התם כאן בשפחה דידה כאן בשפחה דידיה כלומר דשפחה דידה אפילו העידה בפירוש לא מהימנא דעבידא דמשקרא דשפחתה כגופה וכברייתא דקתני הכי התם. הכי נמי לא מהימנא אלא במסיחה לפי תומה, וכן נמי פסק הנגיד זצ"ל, אבל עבד ושפחה אין נאמנים לומר שנתייחדה [בנדפס: שלא נתיחדה] כלומר שהם היו עמהם, והכי איתא בירושלמי ועבד ושפחה נאמנין, [בנדפס: פירוש בתמיה] יודעין הם העדים שבשעת שנתיחדה עמו שהיה עם עבד ושפחה.

וטעמא דמתניתין דקתני לא תתיחד עמה [עמו] פירש רש"י ז"ל: משום שמא יבוא עליה דאיכא למאן דאמר חיישינן שמא בעל לשם קדושין וצריכה גט שני ולמאן דלא חאיש מכל מקום פנויה היא ואסור להתיחד עם הפנויה, ואין כאן טעם משום גט ישן שכבר מסרו לה קודם לכן כלומר שאין חוששין לגט ישן בשאמר לה מהיום אם מתי או מהיום ולכשתעשי כך משום דכיון שאם מת או תקיים תנאו נתגרשה למפרע אין חוששין לו כמו שאין חוששין במי שגירש את אשתו בגט גמור מהיום ואחר כך נתיחדה עמו [בנדפס: שנתיחדה עמו] ואפילו למאן דאמר לא תנשא בו לכתחלה וכל שכן למאן דאמר אם נתגרשה בו תנשא לכתחלה, והא דאמרינן הרי זה גיטיך כל זמן שאעבור מנגד פניך שלשים יום והיה הולך ובא הולך ובא הואיל ולא נתיחד עמה הרי זה גט וכו', ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתיחד עמה דאלמא אם נתיחד הוי גט ישן, יש לומר דהתם בדלא אמר לה מהיום ולסוף שלשים יום היא דנתגרשה והלכך כשנתיחד בנתים הוה ליה כאלו נתיחד בין כתיבה לנתינה.

והר"א אב"ד ז"ל פירשה בשלא מסרו לה אלא ביד שליש ואין הלשון מתחוור לפירושו, דהרי זה גיטיך שנתנו לה משמע. ולספרים דגרסי בה על מנת שאעבור מנגד פניך אין לך לומר כלשון הראשון דהאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי אלא על כרחין בשנתנו ביד שליש, ומיהו לפירוש רבנו חננאל ורבנו תם ז"ל שפירשו הא דתנן הכא מה היא באותן הימים דקאי אמהיום אם מתי מעכשיו אם מתי כמו שאני עתיד לכתוב בסמוך, אי אפשר לפרש טעמא דמתניתין משום חשש קדושין שהרי לר' יהודה אינה מגורשת כלל מעכשיו אפילו לכי מאית אלא הוי טעמא משום גט ישן דכיון דלא הוי גט אי לא מאית חיישינן ביה נמי לגט ישן וכן פירש רש"י ז"ל בפרק האשה שנתאלמנה.

והקשו בתוספות לפירוש זה מדמייתינן עלה בגמרא ברייתא דראוה שנתיחדה עמו באפלה וכו' דמפרש [בנדפס: כדמפרש] בה טעמא משום חשש קדושין, דלכאורה משמע דמתניתין נמי מההיא חששא היא. ותירצו דלרבי יוסי יש לפרש דהוי טעמא נמי משום חשש קדושין, ולדידיה איכא משום תרי חששות דכיון דקאמר דהוי מגורשת ואינה מגורשת מספק אם היא מגורשת איכא משום חשש קדושין ואם אינה מגורשת איכא משום גט ישן.

דף עג עמוד ב[עריכה]

ולכי מאית הוי גיטא:    כלומר גט גמור, מדקתני רישא מת הרי זה גט.

והא קיימא לן דאין גט לאחר מיתה:    ולתרוייהו קא פריך דכיון דלרבי יהודה הוי כאשת איש גמורה מחיים דבעל אלמא לדידיה כל שאמר מהיום אם מתי כמו שאמר מהיום ולאחר מיתה דמי וקסבר דחזרה הוי ולרבי יוסי מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי, והלכך מחיים מגורשת ואינה מגורשת, אם כן לדידהו אף לאחר מיתה לא ליהוי גיטא.

ופריק רבא [רבה]: באומר מעת שאני בעולם:    ופירש רש"י ז"ל: דרבי יהודה ורבי יוסי לא אמהיום אם מתי דמתניתין קיימי דהתם ודאי לכי מאית איגלי מילתא דמשעת נתינה הוי גט והבא עליה פטור לגמרי, אלא רבי יהודה ורבי יוסי באומר הרי זה גיטיך מעת שאני בעולם קא מיפלגי כלומר מעת אחרון שהוא בעולם יחול הגט. הלכך לרבי יהודה עד שעה הסמוכה למיתתו לא הוי גט ומעיקרא אשת איש גמורה היתה והבא עליה במזיד נהרג בשוגג מביא חטאת, דרבי יהודה סבר יש ברירה וכדדייקינן מהא מתניתין בריש פרק כל הגט, ורבי יוסי סבר משעת נתינה מספקא מילתא דילמא שעה זו היא סמוכה למיתתו ואף על גב דחיי טפי אין ברירה והלכך כל שעה הוי ספק גט והבא עליה באשם תלוי קאי, ומפרש גם כן תנא ובלבד שימות דאף לרבי יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת דוקא בשמת אבל אי לא מאית איגלי מילתא למפרע דלא הוה גט וחייב חטאת, ואין פירוש זה מחוור, דהיאך באה השאלה במשנתינו מה היא באותן הימים במה שלא הוזכר במשנה ונצטרך לומר דמשנתנו חסורי מיחסרא, ואם הדברים כן הוה ליה לרבא לפרושי בהדיא מתניתין חסורי מיחסרא והכי קתני, ועוד דברייתא דאיתא בסמוך ימים שבנתיים בעלה זכאי במציאתה וכו', כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר בעילתה ספק, מפורשת היא בתוספתא דאמהיום אם מתי היא שנויה דתנא התם זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ימים שבנתים זכאי במציאתה ובמעשה ידיה וכו', אלמא לאו באומר מעת שאני בעולם היא.

ועוד קשה לפירושו דאי רבי יוסי לית ליה ברירה אף כשנתרפא הוה לן למימר דלא מתחייב חטאת כי היכי דאמרינן לדידיה דאפילו חיי טפי לא מתחייב חטאת משום דבההיא שעתא דבא עלה מיהת הוה ספיקא אי שעה סמוכה למיתתו ומאי ובלבד שימות דתני עלה, ועוד כיון דלית ליה לרבי יוסי ברירה אפילו כשמת לא ליהוי גט כלל כיון שאי אפשר לברר שעה שהוא חל, וכדאיתא בעירובין פרק בכל מערבין (לו, ב) גמרא מתנה אדם על עירובו, דלמאן דלית ליה ברירה לא חאיל העירוב כלל כל היכא דשייך ביה דין ברירה.

ונראה מדברי רבנו חננאל ז"ל שהוא גורס נעשה כאומר לו מעת שאני בעולם ואמרינן דמהיום אם מתי קאי כמשמעה דפשטא דמתניתין, אי נמי גרסינן באומר פירושו נעשה כאומר, וכיוצא בו בשילהי פרק קמא דנדרים (יג, ב) באומר יאסר פי לדיבורי שפירושו נעשה כאומר, וכמו שכתבתי שם בסיעתא דשמיא, ובהא קא מיפלגי דרבי יהודה סבר דאם מתי עיקר ומהיום שמתי בו קאמר והילכך ימים שבנתיים הרי היא כאשת איש גמורה ומיהו לכשימות הויא מגורשת דיש ברירה וביום שמת הוברר הדבר שאז חל הגט וכדדייקינן מינה בריש פרק כל הגט ולכי מאית מיהא הוה גט אלמא אית ליה לרבי יהודה ברירה. ורבי יוסי מספקא ליה אי מהיום עיקר ואם מתי תנאה ולכי מאית הויא מגורשת מהיום או אם מתי עיקר כרבי יהודה ולא הויא מגורשת עד שעה הסמוכה למיתתו, ומיהו דוקא אם מת אבל אם נתרפא לא דהא אפילו הוי מהיום עיקר הא אתני במיתה אבל כשנתרפא איגלי מילתא למפרע דלא חל הגט כלל, והיינו דתניא עלה ובלבד שימות ולרבי יוסי דוקא איצטריך למיתני הכי.

ולפי פירוש זה רבי יוסי נמי אית ליה ברירה, וכי דייק מינה בפרק כל הגט דרבי יהודה אית ליה ברירה הוא הדין נמי דהא מצי למידק מינה לרבי יוסי ולמיפרך מדרבי יוסי אדרבי יוסי אלא דאיכא לפרוקי דרבי יוסי אדרבי יוסי כדפרקינן דרבי יהודה אדרבי יהודה, ואף על גב דרבי יוסי אית ליה זמנו של שטר מוכיח עליו והכא מספקא ליה, היינו טעמא דאם מתי מספקא ליה אי הוי כמפרש בהדיא דוקא בשעה אחרונה שהוא בעולם ועוקר הזמן הכתוב בגט.

דף עד עמוד א[עריכה]

מאי איכא בין רבי יוסי לרבי מאיר אמר רבי יוחנן אשם תלוי איכא בינייהו:    ולרבי מאיר דאמר בעילתה תלויה לא מייתי דבעילתה תלויה וקיימא אם מתי מאותו חולי איגלי מילתא למפרע שמגורשת מעיקרא ואם [בנדפס: נתרפאה] מאותו חולי נמצאת אשת איש גמורה מתחלה ועד סוף וחטאת הוא דקא מייתי, ולרבי יוסי דאמר [בנדפס: בעילתה ספק] מגורשת ואינה מגורשת הויא לה ספק לעולם ולעולם אשם תלוי מייתי, ולהכי אקשינן חכמים היינו רבי מאיר דחכמים נמי הכי קא אמרי מגורשת לכל דבר ובלבד שימות, [בנדפס: ורש"י ז"ל גריס בדחכמים מגורשת ואינה מגורשת וגריס נמי מאי איכא בין רבי יוסי וחכמים דרבי זירא איכא בינייהו לרבי יוסי לית לה מזונות לחכמים אית לה מזוני וגרסא זו נראית לי עיקר].

רב הונא אמר והיא תתן וכו' מאי בינייהו איכא בינייהו שנתקרע הגט או נאבד:    והוא הדין דהויא מצי למימר הכא נמי כגון שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, וטובא איכא דמצי למימר אי נמי ולא אמר, ולגבי קדושין דבסמוך נמי דנקט כגון שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ולא נקט בה כגון שנקרע או שנאבד שטר קידושין, היינו טעמא משום דההוא טעמא לא סגי אלא בשקדשה בשטר אבל קדשה בכסף לא, אלא אפילו נתאכלו המעות לכולי עלמא מקודשת משום דבתורת קדושין נתנו לה ולהוציאם לעצמה גם כן כדאיתא בקדושין פרק האומר (כט, א) גבי גמרא האומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום וכו' לא בא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מהו, רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואף על פי שנתאכלו המעות מאי טעמא הני זוזי לא לפקדון דמו ולא למלוה דמו לפקדון לא דמו פקדון ברשותיה דמאריה קא מתאכלי והני ברשותה דידה קא מתאכלי, למלוה נמי לא דמו מלוה להוצאה ניתנה ולא בתורת קידושין יהבינהו ניהלה הכא בתורת קדושין יהב ניהלה ובהא עדיפי קידושי כסף משטר וטעמא משום דאיחייבא לשלומי כספא, והילכך ניחא ליה למינקט נפקותא דסגי לכולהו קידושי בין שקדשה בכסף בין שקדשה בשטר.

עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר לי וליורשי ומר סבר לי ולא ליורשי אבל לכולי עלמא מיהא תנאי הוי:    דאי איתא דאיפליגו אי תנאה הוי או לא, הוה להו למינקט פלוגתייהו במחיים וכגון שנאבד הגט או שנתקרעה.

גרסינן בירושלמי בקידושין פרק האומר גבי פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן אף בקדושין כן האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז כרבן שמעון בן גמליאל אביו ואחיו נותנין לה והיא זקוקה לחליצה וליבום.

כי סלקי להתם אשכחתיה לרב אסי דיתיב וקאמר משמיה דרבי יוחנן הכל מודים באומר על מנת כאומר מעכשיו דמי לא נחלקו אלא במהיום ולאחר מיתה והא תניא מהיום ולאחר מיתה מגורשת ואינה מגורשת דברי חכמים וכו':    פירש רש"י ז"ל: דמספקא להו אי תנאה הוי אי חזרה הוו, והקשו עליו בתוספות דהא ליתא דלרבי יוחנן קיימינן השתא ורבי יוחנן לית ליה האי טעמא כלל, אלא טעמייהו דרבנן דכל האומר מעכשיו ולאחר זמן כאומר יתחיל ולא יגמור עד לאחר זמן ובדין הוא דלרבנן אפילו [בנדפס: יבומי נמי תיבם] חליצה אינה צריכה דאין גט לאחר מיתה והכא הא איכא קצת גט לאחר מיתה, אלא קסבר רבי יוחנן דהכא גזירה משום מהיום אם מתי הוא דאצרכוה חליצה [בנדפס: דאמרו שאינה מתיבמת אלא חולצת] וכדאיתא בקדושין ריש פרק האומר (ס, א) גמרא הרי את מקודשת לי לאחר שלשים ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום וכו' לרבי יוחנן דאמר שיורא הוי כל גט דמשייר ביה לא כלום הוא יבומי תתייבם, אמר אביי היינו טעמא גזירה משום מהיום אם מתי דתנן מהיום אם מתי הרי זה גט.

דף עד עמוד ב[עריכה]

הכי גרסינן: ולרב יהודה דאמר בעל מנת נמי פליגי אדמיפלגי במהיום ליפלגו בעל מנת:    ולא גרסינן ליפלגי נמי בעל מנת דאם כן מאי קא משני להודיעך כחו דרבי דאיפליגי בתרתי הא אודען כחן דרבי ודרבנן, וקשיא לי מאי קא פריך אדמיפלגי במהיום ליפלגו בעל מנת ולא ליפלגו במהיום דהא לא שייכי אהדדי ומעל מנת לא שמעינן מידי למהיום ולאחר מיתה דטעמא דמהיום ולאחר מיתה משום ספיקא אי תנאה אי חזרה וטעמא דעל מנת שימות לרבנן כאומר הרי זה גיטך לאחר מיתה ולא הוי גט כלל, ותירצו בתוספות דהכי פירושו אדמיפלגי במהיום דלא הוי חדושא אלא לרבי דאילו לרבנן הא שמעינן לה במתניתין מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ליפלגו בעל מנת דהוי חדושא לתרוייהו דהא לא שמעינן במתניתין אי כמעכשיו [בנדפס: במעכשיו] או לא אלא מדלא מיפלגי במידי דהוי חדושא לתרוייהו אלמא משמע דלא משכח להו דפליגי אלא במהיום ולאחר מיתה אבל בעל מנת לא פליגי.

[בנדפס: הא דאמרינן: כח דהיתירא עדיף:    קשיא לי דאי מפלגי בעל מנת אשמעינן נמי כחא דהיתירא בעל מנת שתתני לי מאתים זוז ונקרע הגט או שנאבד, ויש לומר דאפילו הכי במהיום ולאחר מיתה שמעינן היתירה טפי דאף על גב דאתני בהדיה בלאחר מיתה ואפילו הכי אמר רבי כזה גט.

חסורי מיחסרא והכי קתני וכו':    קשיא לן ומאי דוחקי דמחסר לה למתניתין ומוקי לה בפלוגתא לימא חסורי מיחסרא וכולה רבן שמעון בן גמליאל היא, ויש לומר משום דלא מיסתבר טעמיה דרבן שמעון בן גמליאל כדאמרינן בסמוך כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, ולא בעי לאוקומי כולה מתניתין בטעמא רעיעא אלא מדמחסרינן לה מוקמינן לה בטעמא תריצא.

איצטליתא דוקא קאמר:    הקשו בתוספות במאי עסקינן אי כגון שהוא רוצה לקבל הדמים ומוחל לו האיצטלית תיפשוט בעיין דבסמוך דאמר לה מחולין לך דלרבנן לא מצי מחיל ולרבן שמעון בן גמליאל מצא מחיל, ואי בשאינו חפץ לקבל הדמים אם כן תפשוט בעיין דנתינה בעל כרחו הוי נתינה דהא הכא לא פליגי רבנן אלא משום דאצטלית דוקא קאמר הא לאו הכי נתינתה נתינה, ורבן שמעון בן גמליאל אפילו בהכי פליג ומכשר, אלא לכולי עלמא הויא נתינה, ובתוספות העלו הדבר בקושיא ומסתברא דלא דמי דהכא מתכוין הוא בקבלת המעות לקיים תנאו והא לא איקיים לרבנן דאיצטלית דוקא קאמר ולרבן שמעון בן גמליאל הא איקיים דלאו דוקא קאמר אבל בעיין דמחולין ליך הא לא מתכוני לקיומי תנאה אלא לבטולי תנאה ומיבעיא בעי אי מצי מחיל אתנאיה או לא, והיינו דקאמר עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דלא אחליה [אחלה] גבה [בנדפס: גבי] כלומר ולקיים תנאה מיכוין ואנן סהדי דלא איקיים, אבל הכא הא קאמר לה מחולין לך ובטליה לתנאיה דומה למה שאמרו בעובדא דאפסקיה מברא ואמר חזו דאתאי וכו', והתם לבטולי גיטא קא מיכוין לקיומיה תנאיה קא מיכוין והא לא איקיים, ואם תאמר כי אמר ליה מחולין ליך ומבטיל ליה לתנאיה נמי ליהוי גיטא דהא תניא לקמן בפרק הזורק בתחלתו כנסי שטר חוב זה או ששלפתו מאחריו קוראה והרי הוא גיטא אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך דברי רבי ורבי שמעון בן אלעזר אומר עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הא גיטך וקיימא לן כרבי דלא בעי נתינה אחריתי, והכא נמי כי אמר מחולין ליך ליהוי כנטלתו ממנה וחזר ונתנו לה בלא שום תנאי, מסתברא דהכא בדלא אמר לה ליהוי גיטא בלא תנאי אלא מחולין ליך לבד קאמר והילכך מיבעיא להו אי מצי מחיל אתנאיה וליהוי גיטא בלא [בנדפס: משום] נתינה קמייתא דלאו בקפידה אתני בהדה דלהרוחת איצטלית איכוון והא לא איצטריך או דילמא בקפידא אתני בהדה ולרבנן עד שתתן איצטלית עצמו, ולרבן שמעון בן גמליאל עד שתתן היא או דמיה, אבל אם אמר לה ליהוי גיטיך בלא תנאי ודאי הרי זה גט, והא דתניא בתוספתא הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה הרי זה גיטך מעכשיו לא אמר כלום כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה. ההיא רבי שמעון בן אלעזר היא, ואף על גב דאוקימנא מתניתין דהמגרש את אשתו ואמר לה חוץ מפלוני וכו' כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה אפילו כרבי הואיל וקנאתו ליפסל בו, דאלמא כל שקנאתו כלל צריך הוא ליטלו ממנה ויחזור ויתננו לה, וכל שכן הכא דקנאתו לגמרי להתגרש בו ולינשא בו. לא היא, דהתם קנאתו לגמרי ליפסל בו ואי איפשר בלאו הכי, אבל הכא אי בעי לא מקיימא תנאה ונמצא גט בטל בביטולו של תנאי אם כן אכתי לא קנאתו, הלכך אי אמר לה ליהוי גיטא בלא תנאי דיו, ואין צריך ליטלו ממנה ולא גרע ממתנה עליה תנאי אחר דבטלו דבריו האחרונים את הראשונים, דהא נמי דאמרינן לקמן (עה, א) הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה על מנת שתשמשי את אבא אין צריך ליטלו ממנה כמו שאנו עתידין לכתוב בסייעתא דשמיא.

הא דבעיא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז ואמר לה מחולין ליך מהו והדר ליה אינה מגורשת:    נראה דאינה מגורשת לא לרבנן ולא לרבן שמעון בן גמליאל קאמר, דמדבעיא איהי מיניה בין לרבנן בין לרבן שמעון בן גמליאל אי איתא דלרבן שמעון בן גמליאל הויא מגורשת לא הוה ליה לאהדורי סתם אינה מגורשת אלא לרבנן אינה מגורשת, ומדפרכינן עליה מהאומר לחברו קונם שאי אתה נהנה לי אם אתה נותן לבני כור של חטים ושתי חביות של יין הרי זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם, ופרקינן התם לצעורה קא מיכוין והא לא צערה הכא משום הרוחה הוא והוא לא איצטריך, משמע דרבן שמעון בן גמליאל נמי אית ליה דלצעורה קא מיכוין אלא דלאו לצעורה בנתינת אצטלית דוקא קא מכוין אלא או בנתינת איצטלית או בנתינת דמיה, וקשיא לן דלקמן משמע דרבן שמעון בן גמליאל לית ליה דלצעורי קא מיכוין אלא דלהרוחה קא מיכוין, מדאקשינן אמתניתין דכמה היא מניקתו שתי שנים ומי בעינן כולי האי והא תניא שמשתו יום אחד הניקתו יום אחד הרי זה גט, ומשני רב חסדא מתניתין רבן שמעון בן גמליאל כלומר דלא סבירא ליה דלצעורה קא מיכוין אלא להרוחה קא מיכוין, הלכך כל כמה דהוא צריך להנקה נתכוין זה כדי שלא יצטרך לשכור אחרת, וברייתא רבנן דאמרי דלצעורה קא מיכוין [בנדפס: והא צערה יום אחד וכן פירש רש"י ז"ל לקמן וכן פירשו בתוספות, אלמא רבן שמעון בן גמליאל לית ליה דלצעורה קא מכוין] והכא משמע דאית ליה כמו שכתבתי.

ויש לומר דלרבן שמעון בן גמליאל עיקר תנאו משום הרוחה הוא אלא מיהו אף לצעורה נמי מתכוין כלומר מתכוין הוא לצערה שתתן לו [בנדפס: איצטליתו או דמיה וכן במתנה על מנת שתתן לו] מאתים זוז משום דהוא צריך להן ומתנה עליהן בדוקא, מה שאין כן בנדרים דאינו מתכוין בתנאו כלל אלא משום הרוחתו לבד וכל שאינו רוצה בהן ומוחל עליהן כאלו קבלום הרי אנו רואין אותו כאלו נתקיים תנאו שלא התנה אלא אם צריך ורוצה והלכך גבי מתניתין דעל מנת שתניקי את בני משום הרוחתו נתכוין והתנה בדוקא אבל לרבנן דלית להו בגיטין משום הרוחתו כלל אלא משום דלצערה כל שצערה במה שהתנה אפילו יום אחד נתקיים כל תנאו דאין לנו לתלות דלצערה הרבה כל זמן שהוא צריך להנקה נתכוין, כך נראה לי.

ותסברא והא קיימא לן הלכתא כותיה דרבה:    פירוש: מדפסקי בעלמא רבה ורב יוסף הלכה כרבה חוץ משדה קנין ומחצה, ומכאן תשובה לאומר דלא נאמרו דברים אלא במה שנחלקו בבבא בתרא בלבד, ומה שהוצרך לפסוק בפרק קמא דקידושין בפלוגתא דשיראי והלכתא שיראי לא צריכי שומא ואף על גב דפלוגתא דרבה ורב יוסף הוא, התם היינו טעמא משום דמייתי רב יוסף התם מנא אמינא לה טובא והוה סלקא דעתין דמסתבר טעמיה.

[בנדפס: הא דאמרינן: הכא משום הרוחה הוא ולא אצטריך:    קשיא לי דמינה משמע לכאורה דכל נותן על מנת שיהנהו המקבל בדבר ידוע ואחר כך לא הוצרך לאותו הנאה מתנתו מתנה והוקבע תנאיה דהא לא אצטריך, ואם כן תקשי לן מתניתין דהנושא האשה ופסקה לזון את בתה חמש שנים דקתני נשאת לשני ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים אחד זנה ואחד נותן דמי מזונות נשאת הבת הבעל חייב במזונותיה והם נותנים לה דמי מזונות, ואמאי והא לא איצטריכא דלית לה תרי תלת כרסי וכן עובדא דאייתי' עלה בגמרא בההיא דאוגר רחיא לטחינה ולבסוף איעתר וזבין רחיא דאסיקנא דאי א"ל למיטחן למריה רחיא קמא כופין אותו ומהדר דמי שכירות לשוכר, ויש לומר דשאני הכא דהתנה בהשקאת שדה זו ואלו משקה אותה לאחר ירידת הגשמים היתה שדה מתפסדת וכן א"א לומר לו השקה אתה ואני אסלק מי גשמים הלכך הוה ליה כאלו התנה עמו אם יצטרך והא לא איצטריך אבל במזונות הבת אף על גב דלית לה תרי כרסי יכולה היא שתאמר לכל חד וחד זון את שאיני חפצה במזונות אידך וכיון שכן כשהתנתה בדוקא התנתה שיהא כל אחד נותן מזונות או דמיהן אם תרצה היא וכן הדין בעובדא דרחיא, והיינו נמי טעמא דמתניתין דנדרים דלא הותר נדרו ממילא אף על גב דלא אצטריך אלא שיכול להתיר שלא על פי חכם ובאומר הריני כאלו התקבלתי, כך נראה לי].

דף עה עמוד א[עריכה]

מכלל דבעלמא נתינה בעל כרחו לא הויא נתינה:    דהיכא דתקין הלל תקין והיכא דלא תקין לא תקין, והא דאצטריכינן למילף מתקנתו של הלל דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה היינו דוקא במה שהוא חייב לקבל מן הדין כגון פדיון הבית, אבל מתנה בעלמא ואמר הלה אי אפשי בה הא לא איצטריך דפשיטא דאינו מקבל בעל כרחו דהא לכולי עלמא בצווח מעיקרא דבריו קיימין ובכי הא לא פליג רב שימי לומר דהויא נתינה, וכיון שכן נצטרך לפרש דכשאמר לה לאשה על מנת שתתני לי מאתים זוז אינו תולה קבלת המעות בדעת עצמו אלא בדעת האשה הוא תולה שכל זמן שתרצה לתת יהא הוא מוכן לקבלם והילכך הוה ליה כמי שהוא חייב בקבלתם ומשום הכי איצטריכינן למילף מדהלל דנתינת בעל כרחו אף בכי הא לא שמה נתינה ואף על פי שתלה הוא בדעת האשה, ובהא הוא דפליג רב שימי, עוד נראה לי דאפילו למאן דאמר נתינה בעל כרחו [בנדפס: אף בכי הא לא] שמה נתינה, היינו דוקא שהנותן נפטר בנתינתו וזכה במה שבידו בקיום תנאו והיינו טעמא דגט והיינו טעמא דבית בבתי ערי חומה זכתה האשה בגט שבידה וזכה הלה בבית בקיום תנאם, והוא הדין לנשבע ליתן לחבירו נותן לו בעל כרחו ונפטר, אבל שתהא נתינה לגבי מי שנתן להם בעל כרחם לא, שאי אפשר לזכות לאדם בעל כרחו והיינו טעמא דמתנה והוא הדין והוא הטעם לאומרת תן לי מנה ואתקדש אני לך ונשבע הלה ליתן לה ונתן לה בעל כרחה יצא הלה ידי שבועה והיא אינה מקודשת, כך נראה לי.

והקשו בתוספות מה היתה סברתו של רבא שמדקדק מכאן דלאו הויא נתינה דילמא היינו טעמא דלשנה משום דהויא שלא בפניו וכדדחי רב שימי אבל בפניו הויא נתינה. ותירצו דקסבר רבא דאם איתא דבפניו הוי נתינה כיון שיש לו לקבל מן הדין כמו כן נמי לשאינו בפניו היה יכול לזכות לו על ידי אחר ואף על פי שחובתו היא ואין חבין לו שלא בפניו הלא כשהוא בפניו נותן לו בעל כרחו אף על פי שאינו רוצה לקבל והויא נתינה וכיון שכן אפילו שלא בפניו מזכה לו על ידי אחר ואמאי איצטריך הלל לתקוני לשנה בלא תקנתו נמי הכי דינא, אלא מדאצטריך הלל לתקוני לשנה שמע מינה דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה זו היתה סברתו של רבא, ורב שימי סבר דאף על גב דבפניו נותנין לו בעל כרחו שלא בפניו לא היה יכול לזכות לו על ידי אחר ומשום כך היה נטמן.

ואם תאמר לרבא מפני מה היה נטמן כיון דנתינה בעל כרחו לא הויא נתינה, יש לומר שאם לא היה נטמן היו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כיון שיש עליו מן הדין לקבלם. אי נמי שהיה בוש מבעל דינו שלא יקבל ממנו כדי שיחלט לו ביתו, וקשיא לי היאך אפשר לומר כך דכל שנותנין לו בפניו בעל כרחו מזכין לו על ידי אחר לחובתו והא אשה מתגרשת בעל כרחה ואין מזכין לה גיטא על ידי אחר לפי שחוב הוא לאשה שיוצאה מתחת בעלה וכדתנן בפירקין קמאי, ועבד נמי אין מקבלין לו גט שחרורו מיד רבו לרבי מאיר דאית ליה חוב הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לפי שפוסלו מן התרומה, ולרבנן אי לאו דזכות הוא שמותר בבת חורין לא היה מקבלין לו שחרורו, ורב שימי נמי היכי דחי ליה לרבא מהאי סברא בדרך דילמא, אלא מסתברא דרבא סבירא ליה דהלל כי תקון אפילו בפניו הוה ליה לתקוניה דנתינה בעל כרחו בין בפניו בין שלא בפניו לא הויא נתינה, אלא מאי דאצטריכא ליה לשעתיה תקין, ומדרך הסברא אמר כך, ומאי דפשיטא ליה לרבא איסתפק ליה לרב שימי דדילמא כל שבפניו הויא נתינה והלל דוקא תקין שלא בפניו אבל בפניו מדינא הוה ליה לקבולי, ותדע לך דבהא פליגי ובסברא דנפשיהו בלחוד פליגי דהא מאי דסבירא ליה לרבא להאי לישנא קמא סבירא ליה לרב שימי בלישנא בתרא ורב שימי הא לאו בטעמא דחי ליה אלא בדילמא אפילו בפניו נמי מדעתו אין בעל כרחו לא והלל מאי דאיצטריכא ליה תקין אלמא טעמיה דרבא דלישנא קמא נמי הכין הוא כן נראה לי.

תמיה לי אשמעתין אמאי לא דקו מקרא דנתינה בעל כרחו הוה נתינה דהא גבי אשה כתיב ונתן בידה וקיימא לן דמתגרשת בעל כרחה, ומסתברא דלא אמרו נתינה בעל כרחו לא שמה נתינה אלא בנתינה שמפסיד בכך המקבל מה שהוא שלו כי הא דאמר לה לאשה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז דאשה זו קנויה היא אצל הבעל וקנינו קרייה רחמנא כדכתיב כי יקח איש אשה וקנין כספו הוא וכדאמרינן לקמן בפרק המגרש (פה, א) חוץ מתרומותיך מהו קנין כספו אמר רחמנא, וביבמות פרק אלמנה, והילכך כשאתה בא לסלקו משלו בעל כרחו אל תסלקנו, ודכוותה בית בבתי ערי חומה דממכר קרייה רחמנא ולא משכונה אלא דזכי ליה רחמנא למוכר שיכול לגאול עד תם שנת ממכרו מכל מקום מכר הוא ומכר קרייה רחמנא, ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה קם הבית לחלוטין ביד הקונה אותו ואינו צריך למכרו לו פעם שניה אלמא מכר גמור הוא ומה שזיכה לו רחמנא לגאול תוך שנה אינו אלא כמי שהתנה לחבירו שדה זו שלקחתי ממך אם יהיו לך מעות מכאן ועד שנים עשר חדש תחזירם לי, והילכך נתינה בעל כרחו בכי הא לא הויא נתינה, אבל גט אשה שאין בעלה קנוי לה שאינו מקיח את עצמו וגט שחרור נמי שאין הרב קנוי לעבד אלא שיש לאשה שעבוד על בעלה בעודה תחתיו כשהוא בא לסלק שעבודו מעליו אם אתה בא לומר שאינו יכול לסלקו אלא מדעת האשה נמצא שאתה מחייב את שלו בעל כרחו ואל תחייבהו, וכיון שכן בפריעת בעל חוב נמי נתינה בעל כרחו של מלוה הויא נתינה, כך נראה לי, וכן מצאתי בתוספות וזה לשונם: ולפי מה שמוכיח לא דמי לפרעון דחוב דפשיטא שיועיל בעל כרחו של מלוה אם רוצה הלוה לפרוע לו, והא דהלל הוצרך לתקן לשנה, משום שאינו כפריעת חוב דעלמא שהרי הבית היה מכור, עד כאן.

ולענין פסק הלכה, לא נתברר אם נתינה בעל כרחו הויא נתינה או לא, הלכך לענין גט דאיסורא הוא אינה מגורשת וגט פסול הוא דספק איסורא לחומרא, ולענין קדושין כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז ונתן לה בעל כרחה שאף הוא בא עכשו לגמור קנינו בנתינה זו בעל כרחה, הרי זו ספק מקודשת, אבל לענין ממונא איכא למימר דהויא נתינה כיון דללישנא בתרא אליבא דרבא הויא נתינה קיימא לן כלישנא בתרא לענין ממונא, ואף על גב דאתקיפו עליה רב פפא ואיתימא רב שימי לאו מדרך הבירור אקשו ליה אלא בדילמא ומאי דאיפשיטא ליה לרבא איסתפק ליה לרב שימי והלכך לא שבקינן מאי דאיפשיטא ליה לרבא ונקטינן מאי דאיסתפקא ליה לרב שימי, ואיכא למימר דכיון דרבא לאו מסברא דנפשיה קאמר אלא מתקנתו של הלל הוא דיליף לה וההיא לא מכרעא שפיר כסברתו של רבא ורב שימי נמי אתקיף ליה דדלמא לא הוה נתינה דהלל מאי דאצטריכא ליה תקין אנן נמי מספקא כרב שימי עבדינן דמספיקא לא מפקינן ממונא וקרקע בחזקת בעליה עומדת. ומיהו ודאי מסתברא לענין מטלטלין אם מסרם לו על מנת שיתן לו מאתים זוז לא מפקינן להו מינה דמטלטלין היכא דקיימי ליקמו ונתינה בעל כרחו הויא נתינה.

וראיתי בספר העיטור בשם רבינו האי גאון זצ"ל דהילכתא כלישנא בתרא דרבא, והרבי אלפאסי ז"ל לא הביא מכל זה כלום בהלכותיו, והרמב"ם ז"ל כתב נתנה לו בעל כרחו והוא אינו רוצה לקבל הרי זה גט פסול עד שתתן מדעתו.

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא:    נראה לי דהאי לישנא לאו בדוקא איתמר דפשטה משמע דמחד טעמא איכא למיפסל בין ברישא בין בסיפא, וליתא דטעמא דרישא משום דאין כאן נתינה אלא אותיות פורחות וטעמא דסיפא משום דלכי מקיימא תנאה הדר גיטא למריה וכדקא סלקא דעתין השתא דכל האומר על מנת לאו כאומר מעכשיו דמי, אלא הכי [בנדפס: קאמר סיפא נמי ליפסל ואמאי קאמר מגורשת ולא מחד טעמא כדאמרן. אי נמי יש לומר דהכא] והכא משום ונתן בידה ספר כריתות הוא דליכא נתינת ספר בשעת כריתות.

הכא נמי אפשר דמפייסי ליה בדמי:    מדקאמר אפשר דמפייסי ליה ולא קאמר הכא במאי עסקינן בדפייסי ליה בדמי משמע דכיון דאפשר לה לפיוסיה אף על גב דלא פייסה ליה מגורשת, וקשיא לי אימת הוי גיטא לכי מהדרא ליה גיטא ההיא שעתא האי [בנדפס: הא] הדר גיטא למריה ואפשר לפיוסיה בדמי מאי קא מהני לה, לפיכך נראה לי דהכי פירושא אפשר דמפייסי לי בדמי, וכיון דאפשר ליה כי קתני מגורשת בדפייסה ליה.

אלא אמר רבא משום דהוה מעשה קודם לתנאי:    פירש רש"י ז"ל: דרבא מוקי לה בין לרבי מאיר בין לרבנן דלכולי עלמא תנאי קודם למעשה בעינן דלא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר אלא בתנאי כפול דלא גמרינן ליה מתנאי בני גד משום דצריך היה הדבר לאמרו שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו כדאיתא בקידושין פרק האומר (סא, ב) ואינו מחוור בעיני דאם כן מאי קשיא ליה סיפא דהא איכא מעשה קודם לתנאי ולכולי עלמא תנאו בטל, ועוד מקשים עליו דבבבא מציעא פרק השוכר את הפועלים שנינו כל תנאי שיש מעשה בתחלתו אינו תנאי, ואמרינן עלה בגמרא אתאן לרבי מאיר דתניא אבא חלפתא איש כפר סכניה אומר משום רבי מאיר תנאי קודם למעשה הרי זה תנאי מעשה קודם לתנאי אינו תנאי, אלמא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר בהא, אלא ודאי רבה [רבא] נמי לרבי מאיר הוא דמוקי לה כאביי.

דף עה עמוד ב[עריכה]

רב אשי אמר הא מני רבי הוא דאמר רב הונא אמר רב כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי:    כלומר, ואפילו כי איכא תנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם למעשה והן קודם ללאו דתנאו קיים הויא מגורשת דמכי מטי גיטא לידה איגרשא לה ומקיימא תנאה ואזלא, ולאו למימרא דכל האומר על מנת לא בעי תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה למאן דסבירא ליה הכי בעלמא, ורבנו אלפאסי ז"ל כתב בתשובה דהאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי בין באיסורא בין בממונא ואין צריך עמו לכל תנאין אלו, ובמקום הזה כתב דאף על גב דבעינן בגיטין תנאי כפול הני מילי באם תשמשי ואם לא תשמשי כענין שנאמר אם לא יעברו בני גד ובני ראובן וגו' וכדאתקין שמואל בגיטא אבל בעל מנת לא דקיימא לן דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי.

נראה שהוא ז"ל מפרש לזו דרב אשי הא מני רבי הוא כלומר לא מפני שהתנאי בטל כאביי ורבה [ורבא] דתנאי ודאי קיים דכל האומר על מנת אינו צריך לכל התנאין הללו אלא דאפילו הכי מתגרשת מעכשיו משום דכמעכשיו דמי ומקימא תנאה ואזלא, ואף משמו של רבנו האיי גאון ז"ל אמר שכתב כן בתשובה ולדבריהם כל שכן במעכשיו שאינו צריך לתנאין אלו, וכך כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות אישות פרק ו וכל האומר מעכשיו [בנדפס: על מנת] אינו צריך לכפול תנאו ולהקדים התנאי למעשה אלא אף על פי שהקדים המעשה תנאו קיים, וכן כתב הגאון ז"ל בתשובה בעל מנת וכל שכן במעכשיו, והראב"ד ז"ל נתן טעם לדבריהם דתנאי דעל מנת או של מעכשיו כיון דמהשתא חאיל מעשה בתנאי חאיל דהשתא מתנה עמו הוא אבל על תנאי דאם כיון שהתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול מעתה אין בו כח לבטל המעשה אלא אם כן כפל אותו, ויש מביאין ראיה מהא דגרסינן בפרק קמא דקדושין (ח, א) אמר רבי אלעזר האומר לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים, כיון דאמר לה מנה ויהיב לה דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי ואמר רב הונא אמר רב כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, והתם ודאי לא כפליה תנאיה ואין מקום שם לכל תנאין אלו, דהא סתם קאמר לה ואפילו על מנת ממש לא אמר לה אלא שאנו רואין מעכשיו כאלו אמר על מנת, ושמא נדחה בזה דטפי עדיף כי לא אדכר מפורש אלא שמעשיו מוכיחין עליו ממי שמזכיר תנאי שלא כדרך תנאין שבכתוב כמו שאנו עתידין לכתוב בסמוך בשם רבותינו בעלי הצרפתים [בנדפס: התוספות] ז"ל בסיעתא דשמיא.

והקשה הרמב"ן נ"ר על סברא זו דהא רבי מאיר בעל מנת שתשמשי את אבא שתי שנים אמרה נמי, כדאיתא בסמוך ותניא בתוספתא בקידושין פרק ג האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל נתן לה שוה פרוטה מקודשת מיד עד שיאמר אם לא דברתי אם לא עשיתי דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, ובודאי אית ליה לרבי מאיר כרב דהאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי כדמשמע בתוספתא דתניא התם על מנת שתשמשי את אבא ועל מנת שתניקי את בני הרי היא מגורשת מיד עד שיאמר אם לא תשמשי את אבא ואם לא תניקי את בני דברי רבי מאיר וכו', הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ועל מנת שתניקי את בני שתי שנים ונתקרע הגט או שאבד אפילו בתוך שתי שנים הרי זה גט שהאומר על מנת כאומר מעכשיו, אלמא מדפליג רבי מאיר ברישא ולא פליג בסיפא שמע מינה דאפילו לרבי מאיר על מנת כאומר מעכשיו ואפילו הכי בעי תנאי כפול, ואשכחן נמי דבעל מנת בעינן תנאי שאפשר לקיימו על ידי שליח וכדקיימא לן חליצה מוטעת כשרה והיכי דמי כגון דאמרינן ליה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז, אלמא אף בעל מנת בעיא כתנאי בני גד ובני ראובן.

ועוד דמי עדיף על מנת ממעכשיו ממש ואף במקום [בנדפס: במהיום] אם מתי אתקין שמואל אם לא מתי ואם מתי, ועוד דבפרק האומר בקידושין שנו בירושלמי מתנה אדם על עירובו אמר רבי אלעזר מאן תנא אם בא ואם לא בא רבי מאיר היירן רבי מאיר חבריה מדין רבי מאיר דקידושין דתני האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת רבי מאיר אומר בין ירדו בין לא ירדו מקודשת עד שיכפול תנאו הכל מודים שאם אמר לאחר שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת וכו' עד רבי חגי בעא קומי רבי אסי והן אם לא כלאחר הוא אמר ליה שנייה היא שהיתה הארץ לפניהם והוא מבקש להוציאה מידם הרי דבגירסא זו משמע שהם סוברים בהפך דבעל מנת ומעכשיו בעינן תנאי כפול ובלאחר ואם לא בלא מעכשיו אין צריך תנאי כפול, והרמב"ן ז"ל גם כן כתב בלאחר שאינו צריך לכפול תנאו, וצריך עיון.

הא דלא אוקמה רבא כרבי כדאוקמא רב אשי לאו למימרא דלית לרבא כרב אשי דודאי רבא כרבי סבירא ליה כדמשמע בבבא בתרא פרק יש נוחלין (קלז, ב) גבי אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי דאמר רבא החזירו יצא לא החזירו לא יצא, ואם איתא דהאומר על מנת לאו כאומר מעכשיו אף על פי שהחזירו היכי יצא והלא לא נתקיים התנאי עד שהחזירו ובאותה שעה אינו בידו שיצא בו, וכן נמי גבי שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי אמר רבא התם שאם הקדישו והחזירו הרי זה מוקדש ומוחזר והיאך הוא מוקדש אי אית ליה לרבי דבשעת קיומו של תנאי אינו בידו, אלמא ודאי רבא כרבי סבירא ליה אלא דרבא למאי דסבירא ליה למקשה קא מהדר דמאן דמקשה רישא אסיפא לית ליה דרבי אלא כרבנן דפליגי עליה, ומשום הכי קא משני ואזיל אפילו אליבא דרבנן, ותדע דאביי גופיה דלא מוקי לה הכא כרבי אית ליה דרבי כדמשמע לקמן (עו, ב) דאמר אביי הכל מודים בעל מנת שתצא חמה מנרתיקה מעכשיו קאמר לה דאמר רב הונא אמר רבי כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי.

אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט וכו':    ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה, שאלו בתוספות בשלמא כשאין תנאי קודם למעשה אין התנאי מועיל לפי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן, אלא המעשה היאך הוא מתקים שהרי גילה בדעתו שאינו רוצה שיתקיים המעשה כי אם בקיום התנאי, ועוד מתנית שכיב מרע דקיימא לן דאם עמד חוזר ואף על פי שכתוב בה קנין דאומדין דעתו שלא צוה אלא על דעת שימות, מכל מקום הרי אין כאן תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה, וכן במברחת וזבין ולא איצטריכו ליה זוזי דבכולהו אזלינן בתר אומדנא ומאי שנא הכא, ויש לומר דטפי עדיף גלוי הדעת לבד מתנאי שאינו כהלכתו דכיון שהתנה ולא התנה כהלכתו הרי גלה בדעתו שאינו חושש בקיומו ואינו רוצה בביטול המעשה אף על פי שמתבטל תנאו, עוד יש לומר דהנהו דלא כרבי מאיר, אלא דקשיא להו אחריתי תנאי ומעשה בדבר אחד מה היה לו לעשות והיאך יתקיים המעשה אחר שגלה בדעתו שאינו מתרצה בכך אלא על דעת כך, והעלו הענין בקושי דשמא בכולהו יש ייתור כמו בתנאי כפול דמפרש רבי מאיר בקידושין פרק האומר, ואם תאמר כיון דבעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר תיקשי לך ההיא דאתרוג דהא הוה ליה תנאי ומעשה בדבר אחד. יש לומר דכיון דקיימא לן כרבי דאמר האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי יפה מתקיימין התנאי והמעשה, והכא דפסלינן ליה גבי על מנת שתחזירי לי את הנייר משום תנאי ומעשה בדבר אחד היינו לרבנן דפליגי עליה דרבי וטעמא דמילתא שאין הגט ראוי לחול עד שיתקיים התנאי וכשנתקיים התנאי כלומר שמחזירתו לו אינה יכולה להתגרש בו שהרי אין גט בידה.

עוד הקשו בתוס' דבכולהו תנאי דמתניתין הוי מעשה קודם לתנאי הרי זה גטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז, הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא על מנת שתניקי את בני וכן כולן, וכי תימא מתניתין דלא כרבי מאיר, מכל מקום קשה דהא תניא בסמוך הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ועל מנת שתניקי את בני שתי שנים אף על פי שלא נתקיים התנאי הרי זה גט לפי שלא אמר אם תשמשי ואם לא תשמשי אם תניקי ואם לא תניקי דברי רבי מאיר, אלמא אפילו לרבי מאיר טעמא דלא כפליה לתנאיה הא כפליה לתנאיה לא הוי גיטא דאי לא תימא הכי הוה ליה למפרך [בנדפ: הכי] כדפרכינן לעיל בריש שמעתין, ועוד קשה דהא אמר רבא בבבא בתרא פרק יש נוחלין (קלז, ?) ובפרק קמא דקדושין (ו, ב) אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא ואמאי לא והא הוה ליה מעשה קודם לתנאי אלא אם כן תאמר דרבא ליה ליה דרבי מאיר אלא דהכא אמאי דסבירא ליה למקשה קא מהדר וליה לא סבירא ליה כדכתבינן לעיל, ומיהו לפי מה שכתבנו בשם רבותינו הגאונים ז"ל דבעל מנת אין מדקדקין בתנאין אלו אתי שפיר דכולהו תנאי דמתניתין בעל מנת הן וכן ברייתא דלקמן בעל מנת היא שנויה ורבי מאיר נמי כרבי סבירא ליה כמו שכתבנו למעלה, אלא שכבר עמדו לנו דבריהם ז"ל בקושיא כמו שכתבנו למעלה, אבל בתוספות תירצו דכולהו תנאי דמתניתין ומתניתא בלישנא קיטא מתניאן ולעולם בשכפל תנאו ובשהקדים תנאי למעשה וכן ההיא דאתרוג בשכפל תנאו ושהקדים תנאי למעשה, אבל הך ברייתא דלעיל דעל מנת שתחזירי לי את הנייר מגורשת וכו' כיון דהשתא לא סבירא ליה כרבי דאמר כל האומר על מנת כאומר מעכשיו על כרחין הוה לן למימר דטעמא משום שלא התנה כתנאי בני גד ובני ראובן, ואכתי קשיא לי דהא תנן כתבו גט ותנו לאשתי אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש כתבו בתוך שנים עשר חדש ונתנו לה לאחר שנים עשר חדש אינו גט, רבי יוסי אומר כזה גט, וההיא ודאי דוקא קתני שהקדים מעשה לתנאי כדאיתא במתניתין, ואפילו הכי הוי תנאה, ואיכא [בנדפס: ואפשר] למימר דתנאה דהוי על ידי שליח לא מצי לשוויה [בנדפס: לשנייה] שליח ואי שני בתנאיה לא עבד ולא כלום אף על גב דמעשה קודם לתנאי, ואינו מחוור כל הצורך דהא ברייתא דלקמן דעל מנת שתשמשי את אבא לכאורה אינה שנויה בקוצר דאם איתא מאי קאמר לפי שלא אמר אם תניקי ואם לא תניקי, אלמא ברייתא דוקא קתני, ודוחק הוא לומר דמקצתה דוקא ומקצתה לאו דוקא לומר דהכי קתני על מנת שתשמשי את אבא זה גיטיך. וצריך עיון לפי דבריהם.

ועוד דגרסינן בירושלמי בקדושין ואיתא נמי בעירובין אמר ר' אבהו בשם רבי יוחנן סדר סמפון כך הוא: אנא פלוני בר פלוני מקדש לך אנת פלונית בת פלונית ומכניסך ליום פלוני ואם אתא יום פלן ולא כנסתיך לא ליהוי לי עלך כלום, אלמא מעשה קודם לתנאי הוי תנאי, ומיהו זו יש לומר דרבנן היא ואפילו בגיטין וקדושין לא בעו הנך תנאין. ואינו מחוור כל הצורך, דודאי משמע דכולהו אמוראי בגיטין וקדושין חוששין להא דרבי מאיר, וצריך עיון.

הא דאתקון שמואל אם לא מתי ואם מתי, לאו משום שהלכה כרבי מאיר דהא פליגי רבנן עליה והוה ליה יחיד ולית הלכתא כותיה, ועוד דעיקר תנאי בני גד ובני ראובן גבי ממון הוא דכתיב ולא באיסורא והתם הוא דבעי' רבי מאיר תנאי כפול כתנאי בני גד ובני ראובן ובגיטין וקידושין דבעינן תנאי כפול משום דאיסורא דאית ביה ממונא הוא, כדאיתא בשבועות פרק שבועת העדות, ולגבי ממונא אפילו גלויי דעתא נמי מהני ביה כדאיתא בקידושין (מט, ב) בההוא גברא דבעא למיסק לארעא דישראל וזבין נכסיה, ואיסתפקא להו התם דברים שבלב אי הוו דברים או לא, אלמא גלויי מילתא בעלמא מהני לענין ממונא וקיימא לן הכין וכל שכן מי שמתנה ולא כפל תנאו שהוא קיים, אלמא לא קיימא לן כרבי מאיר, ומיהו אין מכאן ראיה כל כך דאפשר דטפי עדיף גלויי דעתא מתנאי שאינו כהלכתו כמו שכתבנו למעלה משמן של רבותינו בעלי התוספות ז"ל, מכל מקום לא שבקינן חכמים דרבים נינהו ועבדינן כרבי מאיר דהוא יחיד, אלא שמואל לרווחא דמילתא הוא דאתקין הכי ולחומרא, דדילמא איכא מאן דסבר לה כרבי מאיר ואי לא כפל תנאו אתי למימר דגט קיים ותנאי בטל וקא שרי אשת איש לעלמא, ואפשר [בנדפס: ואף על גב] דאפשר נמי דאתי השתא לידי האי קולא דזימנין דלא כפל [בנדפס: דכפל] ואתו למימר מדאיתקין שמואל אם לא מתי ואם מתי שמע מינה הלכה כרבי מאיר וגטו קיים, להכי ליכא למיחש דמדאתקין הכי וארגילו בכפילא לעולם מיכפל כפלי ליה, וכן דעת רבינו שמואל ז"ל דהא דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע חומר הוא בגיטין וזהו לשונו בבבא בתרא פרק יש נוחלין: גמרא, הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, ואף על גב דלגבי גיטין קיימא לן כרבי מאיר דבעי תנאי כפול כדאמרינן בפרק מי שאחזו אתקין שמואל וכו' הני מילי לענין גיטין וקדושין הוא דבעי תנאי כפול [בנדפס: לכתחלה לרווחא דמילתא דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן, ומיהו לגבי דיני ממונות לא בעינן תנאי כפול] אלא גלויי דעתא כתנאי הוי אפילו היכא [בנדפס] אף על פי] דלא פריש כלום ואיכא למיתלי באומדן דעתא כדאמרינן בפירקין לעיל גבי דינין הרבה כגון כותב כל נכסיו לאשתו ולקמן בפרק מי שמת גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים וגבי מי ששמע שמת בנו וכו', עד כאן.

מתני': הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא על מנת שתניקי את בני כמה היא מניקתו שתי שנים. כלומר עד שיהא הולד בן שתי שנים, רבי יהודה אומר שמונה עשר חדש. דלרבי יהודה זה זמן הנקת תינוק.

מת הבן:    פירוש: ואפילו קודם שהתחילה להניקו כלל, והיינו טעמא לפי שלא נתכוין זה אלא שתניק את הבן כל זמן שיצטרך להנקה והא לא איצטריך וכדאמר רבה לעיל גבי ארישא הא לא איצטריך. ואפילו לרב יוסף דאמר התם הא לא דלא התם הוא דלא טפי ליה אלא מחמת טירחה יתירה והא לא טרח, אבל הכא לצורך הנקת התינוק ושימוש האב נתכוון והא לא איצטריך, ותדע לך דהא במת על כרחין בשמת קודם שתשמשנו כלל מיתוקמא, דאי בשהתחילה לשמשו ומת פשיטא דמגורשת דהא שמשתו כל צרכו, ועד מתי תשמש ותזיל דאין לומר שתשמשנו כל ימי חייה קאמר דאם כן אפילו לא מת אינו גט דאין זה כריתות כדאמרינן על מנת שלא תשתי יין לעולם כלומר כל ימי חייך אין זה כריתות כל שלשים יום הרי זה כריתות, אלא ודאי בשמת עד שלא שמשתו קאמר והיינו דאיצטריך לאשמועינן דמגורשת, ומת הבן נמי בשמת עד שלא הניקתו כלל קאמר, ואפילו הכי מגורשת ומן הטעם שכתבנו דלא נתכוון אלא כמה שיצטרך התינוק לינק והא לא אצטריך, ועוד דעל כרחין לרב אשי דאמר בגמרא כל סתם כמפרש יום אחד דמי כי קתני מת הבן עד שלא הניקתו כלל קאמר, ולכאורה מיניה נשמע לכולהו דמת הבן עד שלא הניקתו קאמר, ומכל מקום מצאתי פלוגתא דאמוראי בגמרא דבני מערבא דגרסינן התם על הא מתניתין אמר רבי בא בחייו והוא שתשמשנו כל צרכו והוא שתניקו כל צרכו, לאחר מיתה אפילו לא הניקתו כל צרכו אלא אפילו שמשתו שעה אחת אפילו הניקתו שעה אחת, רבי שמעון בן לקיש אומר בחיין אפילו לא שמשתו כל צרכו ואפילו לא הניקתו כל צרכו אלא אפילו שמשתו שעה אחת ואפילו הניקתו שעה אחת, לאחר מיתה אפילו לא שמשתו ואפילו לא הניקתו כלום, מתניתין פליגי על רבי שמעון בן לקיש כמה הוא מניקתו שתי שנים רבי יהודה אומר שמונה עשר חדש אמר אבין בשכר מניקה שנו, ופירוש כל צרכו בתינוק שתי שנים או שמנה עשר חדש ובאב כל ימי חייו ומשום פלוגתא פלוגתא דר"ל נקט ליה דאמר דאפילו לא שמשתו כל צרכו אלא אפילו שעה אחת אבל באב לרב אבא לא מיפלגינן כלל בין חיין למות דהכא והכא כל צרכו הוא דכי שמשתו שעה אחת ומת היינו כל צרכו, ומיהו אפילו לא מת שעה אחת בעינן משום קיומו של תנאי, שהרי על מנת שתשמש את אבא ותניק את הבן קאמר, ומיהו כשמת אין אומ' זמן הראוי להנקה ולשמוש קאמר וכמו שפירש כך וכך שנים ואם מת תוך זמן הראוי לכך אינו גט דכיון שלא פירש זמן קצוב כמי שפירש שתשמשו ושתניקו כל שצריך לו קאמר, וריש לקיש סבר דסתם כמפרש יום אחד או שעה אחת הוא כסברת רב אשי דגמרין ולאחר מיתה אף על פי שלא שמשתו ולא הניקתו כלל דכיון שהתנה עליה סתם לא הקפיד אלא אזמן הצריך לו וכל שאינו צריך אינו מעכב ולא התנה עליה מתחלה בכך, ואקשו עליה ממתניתין כדאקשינן בגמרא אדרב אשי ופריך רבי אבין תנא קמא ורבי יהודה דאפליגו בכמה היא מניקתו בשכר מניקה שנו כלומר לאו במתנה עליה על מנת שתניקי את בני קא מיפלגי אלא במתנה על מנת שתתן שכר מניקה להניק את בנו דהתם איכא למימר דלצעורה קא מכוין ובדוקא התנה שתתן שכר זמן הנקת הבן דהיינו שתי שנים לרבנן ושמונה עשר חדש לרבי יהודה דהוה ליה כאלו התנה על מנת שתתן מאתים זוז והילכך מתניתין נמי איכא לפרושי כריש לקיש ואפילו לא הניקתו כלל, אי נמי יש לפרש בשהניקתו שעה אחת דוקא כדי שיתקיים תנאו, ומת האב משום מת בן נקט ליה וכדי נקטיה אי נמי משום סיפא דקתני או שאמר האב איני רוצה שתשמשני שלא בהקפדה דאיפליגי עלה תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל קתני נמי הכא מת האב ואף על פי שאינו צריך לשנותו שהרי נתקיים כל תנאו ושמשתו כל שעתו.

ורש"י ז"ל פירש כן בגמרא דלרבא בשהניקתו שעה אחת ונתקיים תנאו ולרב אשי בשלא הניקתו כלל והיינו דאקשינן עליה דרב אשי בגמרא בשלמא לרבא רישא בדלא פריש ואיכא לאוקומה בשהניקתו שעה אחת והילכך בשמת הבן אחר שהניקתו שעה אחת הרי זה גט אלא לרב אשי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דברישא נמי הרי לא נתקיים תנאו דהא לדידיה רישא על כרחין בשלא הניקתו כלל ולא נתקיים תנאו ואמאי מגורשת, עד כאן. ומסתברא דברישא אם אמר האב איני רוצה שתשמשני שלא בהקפדה מגורשת דמשום הרוחא הוא והא לא אצטרך מדלא התנה עליה זמן ידוע ויש לבעל הדין לחלוק, ובתוספתא שנאה כמחלוקת [בנדפס: שנאה במחלוקת] הריני כותבה לקמן וצריך עיון, ואפילו לרבנן דאמרי גבי איצטלית איצטלית דוקא דלצעורה קא מיכוין, התם הוא דכל שעה צריך לאיצטלית אבל הכא הא מית ליה תינוק ולא צריך להנקה, והיינו נמי דלא אתני בהדה זמן ידוע.

על מנת שתניקי את בני שתי שנים או תשמשי את אבא שתי שנים מת הבן או שאמר האב אי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה:    כלומר אפילו שלא בהקפדה שאין העכבה ממנה כלל אלא שאינו רוצה בשמושה אינו גט דמכל מקום לא נתקיים התנאי, ולא דמיא לעל מנת שתתני לי מאתים זוז חזר ואמר לה מחולין ליך דאבעיא לן אי הויא מגורשת לרבנן דשאני התם דכיון שהבעל עצמו שהתנה מחל אפשר לומר שכל כך לא נתכוון לצערה, אבל הכא שפירש שתי שנים איכא למימר דמעיקרא מיקפד קא קפיד בקיום התנאי, וכיון שלא נתקיים אינו גט, ולרבן שמעון בן גמליאל דקאמר דכל שאין העכבה ממנה הרי זה גט נמי יש לחלק בין תנאי זה לתנאי דעל מנת שתתני לי מאתים זוז ואמר לה מחולין ליך דאיכא למימר דהתם כיון שהתנה עליהן מתחלה ובידו ליקחם עכשיו כמו בשעת התנאי ודאי בעינן קיום התנאי אבל הכא מעיקרא לא נתכוון אלא שאם יצטרך לכך תניק את הבן ותשמש את האב ועכשיו שמת הבן ואינו צריך והאב אינו רוצה בשמושה הרי זו מגורשת שעל דעת כן התנה עליה מתחלה, ואם תאמר לרבן שמעון בן גמליאל דאמר כל עכבה שאינה הימנה הרי זה גט, הא דאמרינן לעיל נתינה בעל כרחו לא שמה נתינה כי לא הויא נתינה מאי הוי מכל מקום תהא מגורשת דהא רוצה לקיים תנאה ואין העכבה ממנה ויכולה היא שתאמר הילך מאתים זוז אם תרצה ליקח קח וכדקתני בברייתא רבן שמעון בן גמליאל אומר יכולה היא שתאמר תן לי בנך ואניקנו תן לי אביך ואשמשנו, גם בזו יש לומר כמו שתרצו למעלה דשאני הכא דאין הדבר תלוי בידו הלכך יש לומר דלא נתכוון אלא אם יצטרך לכך והא לא אצטריך, ואף על פי שהתנה עליה זמן ידוע אין כוונתו אלא אם יצטרך לכך והא לא איצטריך, אבל בעל מנת שתתני לי מאתים זוז מתחלה היה דעתו לקבלם [בנדפס: ועדיין יכול הוא לקבלם] וכיון שכן לא נתקיים התנאי ואינה מגורשת [בנדפס: ולרבנן דהכא דאמרו אינה מגורשת סבירא ליה דהכא נמי מקפיד קפיד בתנאו כיון שפירש לה זמן קצוב], ולרבנן לא תיקשי לן אידך לישנא דאמרינן התם דנתינה בעל כרחו שמה נתינה, דהתם כיון דהויא נתינה והיא נתנה הרי קיימה תנאה אבל הכא הרי לא נתקיים התנאי, כך תירצו בתוס'.

גמרא: רבא אמר לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש:    מתניתין בסתם וקא משמע לן דמסתמא כל שצריך להנקה קאמר, וברייתא במפרש יום אחד וקא משמע לן דאף על פי שמקיל עליה דוקא קאמר, ואם מת קודם שתניקנו אינה מגורשת כדרבן דמתניתין דאמרי מת הבן בתוך שתי שנים אינה מגורשת, כך פירשו בתוספות.

תנן כמה היא מניקתו שתי שנים רבי יהודה אומר שמנה עשר חדש בשלמא לרבא ניחא אבל לרב אשי מה לי שתי שנים ומה לי שמנה עשר חדש ביום אחד סגי:    קשיא לי לישנא דקאמר אלא לרב אשי מה לי שתי שנים דהוה ליה לאקשויי בלישנא דתיובתא או בקשיא ולימא אלא לרב אשי קשיא, אי נמי ותיובתא דרב אשי דלכאורה מתניתין הויא תיובתיה דהא במתנה עליה סתם קאמרי רבי יהודה ורבנן דכמפרש זמן הנקה הוא ובעינן למר כ"ד חדש ולמר י"ח חדש, ויש לומר דר' יהודה ורבנן לאו אתנאי דמתניתין קיימי ולומר דכל שמתנה סתם על מנת שתניקי את בני מניקתו כ"ד ולרבי יהודה י"ח אלא בעלמא קיימי בכמה תינוק יונק וכמה הוא זמן הנקתו ועיקר פלוגתייהו [בנדפס: במניקה שמת בעלה ומחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה היא שנויה בברייתא בפרק אף על פי וכההיא דמניקה שמת בעלה] ומשום הכי מקשינן בהאי לישנא בשלמא לרבא היינו דאצטרכינן הכא לברורי כמה הוא זמן הנקתו משום דכל שמתנה סתם כמפרש לזמן הצריך להנקה הוא, אלא לרב אשי למה לי שתי שנים ולמה לי שמנה עשר חדש כלומר מה בכך ומה נפיק מביניהון הכא דהא ביום אחד סגיא, ופריק דאותו יום שמניקתו מיהא בעינן שיהא תוך זמן הנקתו, והלכך איצטריך תנא דמתניתין לאשמועינן זמן הנקתו עד כמה ולאפוקי לאחר י"ח חדש לרבי יהודה וכ"ד לרבנן, כך נראה לי.

דף עו עמוד א[עריכה]

הא דמקשינן: בשלמא לרבא רישא בדלא פריש וסיפא בדפריש:    פירש רש"י ז"ל: סיפא בדפריש ומה היה לו לפרש אם לא להקפיד אפילו אם תמות, אלא לרב אשי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ברישא נמי היה לנו לומר דלא הוי גט כיון דלא קיימתו כלל שלא התחילה להניקו דעל כרחין לרב אשי מת הבן עד שלא הניקתו כלל קאמר, והקשו עליו בתוספות דלרבא נמי סיפא אמאי אינה מגורשת דהא איכא למימר דמאי דפריש שתי שנים באב איצטריך ליה כדי להקל עליה דאי בסתם הוה ליה לשמושיה עד דמאית, ובהנקה נמי תינח לרבנן דאמרי שתי שנים אלא לרבי יהודה הרי אהני פירושו להחמיר עליה להניק שתי שנים. ועוד מאי קא פריך לרב אשי דילמא רישא בשהניקתו שעה אחת ולא הספיקה להניקו יום תמים עד שמת ורב אשי במפרש יום אחד דוקא קאמר יום אחד ולא תהני לה שעה אחת בדלא מאית הא מאית בשעה אחת סגי דמכל מקום הרי נתקיים התנאי שהניקתו. ועוד, דאם כן למה לי לאיתויי סיפא דהא מרישא הוא דפריך ליה לרב אשי ולא מסיפא.

ופירש ר"י ז"ל: דהכי קאמר, בשלמא לרבא דרישא בדלא פריש וכיון שלא פירש אומדין דעתו שלא נתכוון זה אלא לימי הצורך וכיון שמת אין כאן צורך, ואף על פי שלא הניקתו כלל הרי זה גט, סיפא בדפריש וכיון שפריש איכא למימר דלצעורה קא מיכוון ודוקא קאמר, וברייתא נמי לא להוי בדפירש יום אחד ואם מת עד שלא הניקתו כלל אינו גט כתנא קמא דמתניתין שהרי לא נתקיים התנאי, אלא לרב אשי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כי היכי דבסיפא אינו גט רישא נמי לא ליהוי גט שהרי כיון שלא נתכוון לימי הצורך בדוקא קא מתנה וכאלו אמר בפירוש על מנת שתניקי יום אחד אם כן מאי שנא מסיפא [בנדפס: בסיפא] דאמרינן מת הבן אינה מגורשת כיון שלא נתקיים התנאי, כן פירשו בתוספות.

ולענין פסק הלכה, אמר לה הרי זה גיטך על מנת שתניקי את בני שתי שנים ועל מנת שתשמשי את אבא שתי שנים מת הבן או שאמר האב אי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה אינה מגורשת כרבנן, וכללא דכאיל רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, לאו דוקא הוא דלא אמרין אלא בדאיכא טעמא דמסתבר וכן כתב רבנו אלפאסי ז"ל בפרק גט פשוט גמרא המלוה את חבירו על ידי ערב, וכן פסק הרמב"ם ז"ל, ובירושלמי גרסינן רבי אבהו בשם רבי יוחנן סדר סמפון כך הוא: אנא פלן בר פלן מקדש ליך אנתי פלונית בת פלונית על מנת ליתן לך מקמת פלן ומנכסיך ליום פלן דאי אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהוי לי עלך כלום אירעו אונס רבי יוחנן אמר אונסא כמה דלא עבד כלומר דאין טענת אונס, וריש לקיש אמר אונסא כמה דעבד, כלומר דיש טענת אונס, חד בר נש אקדם פריטין לאלפא ונגב נהרא אתא עובדא קמי רב נחמן בר יעקב אמר הא אלפא אייתי נהרא, אבא בר רב הונא ורב הונא בשם רב אבא הוה מצלי דינגב נהרה בגין דיהיב פריטי כלומר כשהקדים זוזי לאלפא ובעי מהדר ביה הוה מצלי דינגב נהרא כי היכי דלימא ליה למרי אלפא הב לי פריטין דיהבית דהא לא מצית לעבורי, אשכחת אמר רב ורבי יוחנן ורבי אבא סברין כרבן שמעון בן גמליאל כלומר דאמר עכבה שאינה ממנה הרי זה גט ריש לקיש ורבי נחמן בר יעקב לא סברין כרבן שמעון בן גמליאל חתכה דדה כמי שעכבה וחתכה דדה כמי שלא עכבה.

ונראה דגירסא זו משובשת ואיפכא גרסינן רב ורבי יוחנן ורבי אבא לא סברין כרבן שמעון בן גמליאל דריש לקיש ורב נחמן בר יעקב סברין כרבן שמעון בן גמליאל דהא ריש לקיש ורב נחמן יש טענת אונס סבירא להו כרבן שמעון בן גמליאל, ולפי גירסא זו צריך עיון אם הלכה כרבן שמעון בן גמליאל כיון דקא מוקי ליה לרב נחמן דהוא בתרא כותיה וקיימא לן כרב נחמן, ועוד דעבד עובדא כותיה ומעשה רב.

אמר לה סתם הרי זה גיטך על מנת שתניקי את בני על מנת שתשמשי את אבא מת הבן או מת האב אפילו קודם שתניק את הבן ושתשמש את האב הרי זו מגורשת:    ואף על פי שיש לבעל הדין לחלוק ולומר אליבא דרבנן דאינה מגורשת עד שתקיים תנאה שעה אחת כמו שכתבתי למעלה מכל מקום הראשון נראה עיקר מן הטעם שכתבתי במשנתינו, ולמאן דפסק הלכתא כרב אשי ודאי אף על פי שמת האב או הבן קודם ששמשתו ולא הניקתו כלל הרי זו מגורשת לא מת האב אלא שאמר אי איפשי שתשמשני שלא בהקפדה מסתברא דמגורשת כיון שלא הקפיד עליה להתנות עמה זמן קצוב, אבל מצאתי בתוספתא שנחלקו תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל אפילו במתנה עליה סתם דגרסינן התם על מנת שתשמשי את אבא ואמר האב אי איפשי שתשמשני הואיל ולא נתקיים התנאי אינו גט רבן שמעון בן גמליאל אומר אם ברצון אמר הרי זה גט ואם בהקפדה אמר אינו גט, ונראה דדוקא נקיט לה במתנה סתם דלמטה ממנה קא תני תנאי מפורש על מנת שתניקי את בני שתי שנים ועל מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ונתקרע הגט או אבד וכו', משמע דעד השתא במתנה עליה סתם קאמר וכדקתני לעיל מינה על מנת שתשמשי את אבא ועל מנת שתניקי את בני שמשתו שעה אחת הרי זה גט, וזו ודאי בסתם היא ולא במפרש.

שמשה את האב יום אחד או שהניקה את הבן יום אחד ואפילו שעה אחת ועדיין הן קיימין לרבא דאוקי מתניתין בסתם אינה מגורשת דסתם כמפרש כל זמן שצריך לו הוא, עד שיפרש לה זמן ידוע, ולרב אשי סתם כמפרש יום אחד הוא עד שיפרש לה זמן ידוע אלא שצריכה להניק את הבן תוך שתי שנים ללידתו שהוא זמן הנקתו של בן, ורבנו אלפאסי ז"ל פסק כרב אשי דבתרא הוא ואף על גב דאקשינן ליה ואסיקנא בקשיא הילכתא כותיה דהא לא אסיקנא בתיובתא, ואיכא מאן דאמר כיון דדיקא מתניתין כותיה דרבא הילכתא כותיה כמו שכתוב בהלכות הרב ז"ל והרמב"ם ז"ל פסק כרב אשי.

ולענין תנאין שבממון שכיוצא בזה, אם אמר לו בית זה נתון לך במתנה על מנת שתזון את בני או את אבי ולא פירש לו זמן, איכא למימר דלרבא צריך לזונן כל ימי חייהן, ולרב אשי כמפרש על מנת שתזון יום אחד או שעה אחת דמי, ואיכא למימר דלכולי עלמא לענין ממונא סתם כמפרש כל ימי חייו דמי דלא פליג רב אשי אלא לגבי גיטין משום דלצעורה קא מיכוין והא ציערה יום אחד או שעה אחת. ורב חסדא ורבא ורב אשי בהא פליגי רב חסדא סבירא ליה דלתנא קמא דמתניתין סתם כמפרש יום אחד דמי לגבי גיטין משום דלצעורה קא מיכוין והא ציערה ומשום דאקשיתיה לישנא דמתניתין דקתני כמה היא מניקתו שתי שנים דמשמע דחיוב הנקתה של זו שתי שנים אפיק לה למתניתין לבר מהילכתא ואוקמה כרבן שמעון בן גמליאל, ורבא סבר דלענין זה גט כממון וסתם כמפרש כל זמן הצריך לו קאמר דלא אמרו דלצעורה קא מיכוין אלא באיצטלית ודומה לו, דכיון שהתנה עליו בפירש שתתן לו איצטליתו צריכה לקיים תנאו שהתנה עליה דלצעורה קא מיכון להשלים תנאו שפירש לה אבל לגבי האי כיון דלענין ממון מתנה סתם כמפרש כל ימי חייו אף לגבי גיטין כן, אי נמי דלא אמרו לצעורה קא מיכוין אלא להחמיר עליה ולא להקל עליה, ורב אשי סבר כיון דאית להו לרבנן דלגבי גיטין לצעורה קא מכוין אף בזו נאמן [בנדפס: נאמר] דלצעורה קא מכוין ואפילו להקל עליה אלא דאפילו מתניתין רבנן היא ומתניתא לא פליגו ומתניתין הכי קאמר יום אחד משתי שנים לאפוקי לאחר שתי שנים דלא, אבל לגבי ממונא לכולי עלמא להרוחה קא מיכוין וסתם כמפרש כל ימי חייו קאמר. וצריך תלמוד, [ובנדפס: וצריך עיון].

תנו רבנן אמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא וחזר ואמר לה בפני שנים על מנת שתתני לי מאתים זוז לא בטלו דבריו הראשונים את האחרונים רצתה משמשתו רצתה נותנת מאתים זוז וכו':    פירש רש"י ז"ל: כגון שלא מסרו לה בפני השנים הראשונים שאם מסרו לה איגרשא לה ותו לא מצי לאתנויי תנאה אחרינא אלא כך אמר בפניהם כשאמסרנו לה לא אמסרנו אלא על מנת כן וחזר ואמר לה בפני שנים אחרים תנאי אחר ומסרו לה, בכי הא הוא דאמרינן שהוא יכול לבטל תנאו הראשון, וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל שאם מסרו לה בתנאי הראשון שוב אינו יכול לבטל דבריו הראשונים דקיימא לן כרבי דאמר כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ומסתמא הא ברייתא כותיה אזלה ואם כן כיון שגיע גט לידה כל היכא דמקיימא תנאה מגורשת ואפילו נתקרע הגט או נאבד מגורשת לכשתשלים תנאה, וכן כתב רבינו אלפאסי ז"ל בתשובה דמשהגיע גט לידה אינו יכול לבטל הגט שנתן לה על תנאי במעכשיו ובעל מנת קל וחומר משנתקרע הגט או נאבד דמקיימא תנאה ומתגרשת למפרע,ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק קמא דקידושין ואיתא בבבא בתרא פרק הספינה שני שטרות הן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואין חוזר בשדה על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה, דאלמא אף בעל מנת חוזר ומבטל תנאו, הא כבר מותבי לה רבוותא ז"ל ומפרקי לה דכיון דאמר על מנת הוה ליה כמאן דאמר לא תקנה אלא בשטר, ואי לאו דמסתפינא אמינא דאין עיקר לקושיתם כלל דהתם שלוחין שוינהו ומבטל שליחותו ואזיל כל אימת דבעי והכי קאמר להו על מנת שתעשו שליחותי זה שתכתבו לו את השטר ולא תעכבו אתם בכתיבתו כל זמן שאין אני חוזר בי אבל בתולה בדעת הקונה ודאי אינו חוזר דאילו אמר לחברו זכה בשדה זו על מנת שתכתוב [בנדפס: שאכתוב] את השטר כותב הוא את השטר בעל כרחו ומקיים תנאו וזכה בשדהו למפרע והיינו דנקט לה באומר לעדים ולא נקט לה במתנה עם הזוכה בעצמו, וההוא דאמר לה אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא ואמר חזו דאתאי חזו דאתאי ואמר שמואל לא שמיה מתיא, ואותיב מינה אביי לרבא דאמר גלויי מילתא בגיטא מילתא היא, ופרקינן אטו התם לבטוליה קא מיכוין דמשמע דאילו מבטל ליה בפירוש מבוטל, איכא למימר דהתם בדלא אמר לה מעכשיו אי נמי בשמסרו ביד שליש, אלא ודאי הא דאמרינן הכא דיכול לבטל דבריו הראשונים דוקא בשלא מסרו לידה בפני שנים הראשונים, ובתוספתא מוכיח כן וקרובים דברי התוספתא לדברי רש"י ז"ל דגרסינן התם: אמר לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתמתיני לי שתי שנים וחזר ואמר לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתתן לי מאתים זוז לא בטלו דבריו האחרונים את הראשונים הרשות בידה רוצה ממתנת רוצה תתן, אמר לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתמתין לי שתי שנים וחזר ואמר לשנים אחרים על מנת שתמתין לי שלש שנים בטלו דבריו האחרונים את הראשונים, וכתב הרמב"ן נ"ר דאף על פי כן נראה שאם אמר כשאתן גט לאשתי על מנת כן אתתננו לה ובשעת מעשה נתן על תנאי אחר שדבריו הראשונים אינן כלום שהרי לא התנה עמה ואפילו אמר לה מתחלה בפני שנים, על מנת כן אתן ליך גט ובשעת מעשה התנה תנאי אחר בטלו דבריו הראשונים, ולא דמיא לההיא דתניא בתוספתא דקידושין זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה וקדשו [בנדפס: האשה] אם האיש תבע את האשה עשו דברי האשה ואם האשה תבעה את האיש ועשו דברי האיש, דאלמא על דעת ראשון גמרו מעשה, שאני התם דסתם הוא אבל התנה תנאי אחר אין לנו אבל לפי דרכו של רש"י ז"ל כך יש לו לאומרה שאמר בפני שנים הראשונים על מנת כן אתן ולא מסר לה וכן בפני האחרונים ולא מסר לה וכשמסר לה לאחר כן מסר לה בפני כולם סתם ועל תנאין הראשונים מסר והא דקתני הרי זה גיטך על מנת לאו דאמר הכי בפירוש אלא דהא כמאן דפריש, עד כאן, ומיהו לפי דברי התוספתא שכתבתי נראין הדברים דאפילו בשאמר לה על מנת כן וכן אתן ליך גיטיך וכשנתנו לה הזכיר [בנדפס: לו] תנאי אחר לא בטלו דבריו הראשונים כיון שלא בטלן בפירוש דבמוסר לעדים כענין התוספתא אין לומר כדברי רבינו נ"ר אלא שאין זה תנאי אחר אלא תוספת תנאין לומר או ראשון או אחרון, והאי דנקט לה בתוספתא בשני כתי עדים הוא הדין לכת אחת אלא דמשום דינא דסיפא נקט הכי דמסיים בה ואחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפין ליתן לה גיטה, והרב בעל העיטור ז"ל פירשה אפילו בשנתן לה בפני שנים הראשונים ואפילו הכי יכול לבטל תנאו ולהתנות עליה תנאי אחר עד שיתקיים התנאי דלא אמרו כל האומר על מנת כאומר מעכשיו אלא דלכשיתקיים התנאי איגלי מילתא דמההיא שעתא איגרשי לה ואי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר או שאבד הגט או שנתקרע קודם קיומו של תנאי מגורשת אבל ביני ביני יכול הוא לומר איני רוצה בתנאי זה ואינה מגורשת מדגרסינן לעיל אמר רבא מתקנתו של הלל נלמוד אמר לאשתו הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה מדעתו מגורשת בעל כרחו אינה מגורשת, אלמא אף על גב דהתנה עליה בעל מנת יכול הוא לומר איני רוצה בתנאי זה, ומסתברא דלא כותיה דבעל מנת ודאי אינו יכול לחזור בו כדכתבינן לעיל, וראייתו מדרבא אדרבה איפכא שמעת מינה דאם איתא דיכול הוא לחזור בו ולבטל תנאו למה ליה למילף מתקנתו של הלל ומשום דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה דהא אף כשתמצא לומר דבעלמא שמה נתינה הכא אינה מגורשת דכל שאינו רוצה בקיום תנאו בטלי מבטל ליה, אלא ודאי שמע מינה אי לאו דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה וכל המתנה על מנת שתתן לי כך לדעתו קאמר הא נמי הויא מגורשת ואף על פי שאינו רוצה בקיום תנאו וזהו בטולו, ועוד דאמרינן בפרק קמא דקדושין אמר רבי אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים מאי טעמא כיון דאמר לה מנה ויהיב לה דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי דאמר רב הונא אמר רבי כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, ואקשינן עליה מהא דתניא התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה אחד מהם לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו, לומר שאינו כמתנה על מנת שאתן, אלמא באומר על מנת אינו יכול לחזור בו דאי יכול לחזור בו מאי קושיא לעולם מקודשת למפרע לכשישלים ואי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בנתים אינה מקודשת לשני והיינו דרבי אלעזר, אבל אי חזרו בהן עד שלא ישלים הרשות בידן והיינו דברייתא, אלא ודאי כל האומר על מנת אינו יכול לחזור בו, כך נראה לי.

והרמב"ן נ"ר פירשה בשנתן לה הגט בפני שנים הראשונים ובטלו דבריו ולא בטלו לאו על כרחה קאמר אלא דברישא תלה הדבר ברצונה רצתה נותנת רצתה משמשת והיא ודאי יכולה לבטלה שאילו רצתה לא תקיים תנאו ונמצא מתבטל מעצמו והכא נמי לא שנא ואינו צריך ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה בתנאי האחרון דהא תניא בתוספתא הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה הרי זה גיטך מעכשיו לא אמר כלום כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי זה גיטיך מעכשיו ההיא כרבי שמעון בן אלעזר מיתניא דאמר בפרק הזורק עד שיטלנה ממנה ויחזור ויתננו לה ואנן כרבי קיימא לן דאמר אינו צריך אלא שיאמר לה הא גיטיך, וסיפא דקתני בטלו דבריו הראשונים את האחרונים הכי נמי הוא כשקבלה עליה ליתן שלש מאות זוז והילכך שניהם תנאי ראשון וכיון שכן אף על פי שהיא רוצה לקיים תנאה הראשון אינה מגורשת שהרי בטלתו ואינה מתגרשת אלא בתנאי זה השני.

דף עו עמוד ב[עריכה]

למימרא דעכו במדינת הים הוה קיימא והא אמר רב ספרא כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מיפטרי:    ואף על גב דעכו מקצתה בחוץ לארץ כמו שכתבתי בריש מכילתין אפילו הכי מתניתין לא מיתרצא דהגיע לעכו לחלק שהוא פוגע ראשון משמע ומה שממנה בצד הארץ הוא מחלק הארץ והתם הוו מיפטרי רבן וכדכתבינן במתניתין דריש מכילתין.

תניא כותיה דרבי יוחנן הרי זה גיטיך כל זמן שאעבור מנגד פניך שלשים יום:    כך היא גירסת הספרים, וקשה קצת דכיון דלא אמר לה מעכשיו ולא על מנת אמאי איצטריך למיתני בסיפא ולאחר לא תנשא עד שלושים יום דהא ודאי פשיטא דהא לא הוי גיטא עד בתר תלתין, ונראה דעל מנת שאעבור גרסינן וכן היא במקצת הנוסחאות והיינו דאיצטריך למימר ולאחר לא תנשא עד שלשים ואף על פי שאם נתקיים התנאי נמצאת מגורשת מעכשיו, אבל הרמב"ן נ"ר כתב דגירסת הספרים יש ליישבה ולומר דברייתא לפרושי הרי זה גט דמתניתין אתא ולהכי קתני הרי זה גט ולא תנשא עד שיתקיים התנאי דשלשים יום כלומר דלכי מטו תלתין יומין הוא דהוי גיטא.

ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה:    והיינו תניא כותיה דרבי יוחנן דאי כרב הונא הא אם בא עליה בלא גט ישן מיפסיל דהא אתנה בתשמיש ולא קיים תנאו.

וליחוש שמא פייס:    כתב רש"י ז"ל כשהוא בא אצלה פייס קטטה שביניהם ונתיחד עמה ואין פירושו עולה בכאן כהוגן דכיון דאמרינן ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתיחד עמה, ודאי משמע דהא דפרכינן וליחוש שמא פייס מילתא אחריתי היא ולאו שמא נתיחד עמה קאמר, וכבר הארכתי בזה בתחילת פרק המביא בתרא בסייעתא דשמיא.

ורבנו תם ז"ל פירש לאחר שלשים יום נמי אמאי תנשא לאחר ליחוש שמא נתפייס ובא בחשאי ונתבטל תנאו, והא דאמרינן מאן דמתני לה אמתניתין כל שכן אברייתא, היינו כל שכן משום דהיה הולך ובא דאז יותר קרוב לחוש שמא בא כדרכו ולא ראינוהו וכן פירש רש"י ז"ל דהיינו כל שכן דמאן דמתני לה אמתניתין, אבל רבנו אלפאסי ז"ל כתב בתשובותיו שמא פייסה בדברים ומחלה לו התנאי ובטל התנאי ולומר דאף על גב דנתעכב לבסוף בבירור שלשים יום כגון דאתו סהדין ומסהדי עליה דלא זזה ידו מתוך ידם כל שלשים יום אפילו הכי איכא למיחש דמעיקרא כשהיה הולך פייסה ונתפייסה ומחלה לו התנאי ונתבטל מדעת שניהם והיינו דאמרינן מאן דמתני לה אמתניתין כל שכן אברייתא כלומר מאן דחאיש אמתניתין לשמא בא למדינה בחשאי אף על פי שאלו בא היה נראה לבני המדינה כל שכן דחאיש לחששא דשמא פייס בחשאי, אבל מאן דחאיש אברייתא התם הוא דחאיש משום דעבידי אינשי דמפייסי אבל למיתי בצנעה לא חאיש שהרי לא בא שאלו בא היו רואין אותו בני אדם כך פירש הוא ז"ל בתשובה.

ונראה שהוא ז"ל סובר דשתי חששות חלוקות הן דאברייתא חיישינן שמא פייסה ואמתניתין חיישינן שמא בא ולישנא דגמרא ודאי מסייעו דאברייתא פרכינן וליחוש שמא פייס ומאן דמתני לה אמתניתין פריך וליחוש שמא בא, אלא דקשיא לי דהא מאן דחאיש לפיוס, בין אברייתא בין אמתניתין איכא למיחש לה וכן נמי למאן דחאיש לשמא בא בתרוייהו איכא למיחש ליה, ועוד דאיכא דמתני לה אמתניתין קאמר דמשמע דהאי חששא דמתניתין אביריתא דהיינו שמא פייס איכא דמתני לה אמתניתין, ושמא לאו אחששא גופה קאמר, אלא הכי קאמר איכא דמתני אמתניתין דאיכא למיחש בה דלא ליהוי גיטא דדילמא בא בחשאי, ואף על פי שאף במתניתין איכא למיחש לשמא פייס ניחא ליה למתני חשש ביאה לאשמועינן דאפילו לשמא בא בחשאי איכא למיחש ונפקא מינה היכא דאמר לה נאמנת עלי לומר שלא פייסתי דאכתי חיישינן שמא בא ונתבטל תנאו, והא דאמרינן מאן דמתני אמתניתין ומאן דמתני אברייתא לאו למימרא דאמתניתין איכא למיתני הא ולא אברייתא או אברייתא ולא אמתניתין אלא חששא דתנו אמתניתין וחששא דמתנו אברייתא קאמר, ורבנו חננאל ז"ל פירש שמא פייס ובטל הגט דהוא ז"ל גורס כל זמן שאעבור מנגד פניך וכיון דלא אמר לה מעכשיו ולא על מנת אף על פי שמסרו לה יכול הוא לבטלו, ולפי זה הא דאמרינן דמאן דמתני לה אמתניתין כל שכן דמתני לה אברייתא היינו טעמא משום דכיון שהיה הולך ובא קרוב הדבר שנתפייס ובטל תנאו בחשאי מה שאין כן במתניתין דרוב בני אדם אין עשויין לבא בחשאי, ואף בנוסחותיו של רבנו אלפאסי ז"ל כך כתוב בהן ותמיהא לי דכיון דלא אמר לה מעכשיו ולא על מנת למה הוצרך ולענין פסק הלכה, מסתברא דקיימא לן כמאן דמתני לה אמתניתין חדא דקיימא לן כאיכא דאמרי ואיכא דמתני לה כאיכא דאמרי היא, ועוד בדאורייתא הלך אחר המחמיר הילכך אפילו אמר לה אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ולא נודע כי בא בתוך שנים עשר חדש אפילו הכי חיישינן שמא בא בחשאי ולא הרגיש אדם בביאתו וכל שכן דחיישינן שמא פייס, והני מילי בנשואה שלבו גס בה חוששין שמא פייסה, אבל בארוסה שאין לבו גס בה אין חוששין שמא פייס כדאמרינן בפרק כל הגט אמר רבא אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה, ובנשואה נמי אם אמר נאמנת עלי לומר שלא באתי ולא פייסתי אין חוששין לו דמעיקרא אדעתא דהכי גמר ויהיב לה דאי אמרה לא בא ולא פייס דליהוי גיטא מעליא ומבטל תנאו מעתה, ומיהו הרמב"ם ז"ל כתב דלשמא בא בסתר אין חוששין, וכן כתב בפרק י"ו [בנדפס: ט] לפי שאין דרך בני אדם לבא בצערא [בנדפס: בצנעה], ורבי חננאל ז"ל כמאן דמתני לה אמתניתין ולחומרא.

אמר אביי הכל מודים היכא דאמר לה לכשתצא חמה מנרתיק לכי נפקא קאמר לה:    פירש רש"י ז"ל: האומר לאשתו בלילה זה גיטך לכשתצא חמה מנרתיקה לכי נפקא קאמר ואי מאית בלילה לא הוי גיטא וגבי מתניתין הרי זה גיטיך כשלא אבא לאחר שנים עשר חדש לאו גט הוא וליכא למסמך אזמנו של שטר מוכיח דהא בהדיא אמר דכשלא אבא יהא גט אבל לא מעכשיו, ואיכא לאקשויי והא תנן הרי זה גיטיך לאחר מיתה לא אמר כלום ואמר רב הונא ולדברי רבי יוסי חולצת אלמא בהא נמי אמרינן זמנו של שטר מוכיח והוה ליה כמהיום ולאחר מיתה ואין הכל שוין בו אלא למר חולצת ולמר מתיבמת. יש לומר דאביי סבר לה כמאן דמתני לה לדרב הונא ארישא אבל אסיפא דהיינו זה גיטיך לאחר מיתה לא אמר כלום [בנדפס: מודה הוא דלא פליג בה רבי יוסי ולכולי עלמא לא אמר כלום] ומתיבמת.

ואם תאמר והא רבי יוסי כי אמרה גבי כותב נכסיו לבנו ולאחר מותו אמרה, איכא למימר דממונא שאני דאיכא לקיומיה כוליה לישניה גופא מזמנו של שטר ופירא לאחר מיתה אבל הכא לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח דהא לאחר מיתה קאמר דמשמע ולא מהיום, ומיהו כשאמר בהדיא מהיום ולאחר מיתה מימר אמרינן מתוך שאין אדם עשוי לחזור בו בתוך כדי דבורו חוששין דילמא תנאה הוא ומהיום מגורשת לכשימות, ולפי פירוש זה הוא דאמר רבה לעיל כשאמות ולאחר מיתה אין זה גט דלא הוי גיטא כלל קאמר וכאביי דלא אמרינן ביה זמנו של שטר מוכיח, ורש"י ז"ל בעצמו פירשה בעבודה זרה בענין אחר דהכי קאמר הכל מודים כל היכא דאמר לכשתצא חמה מנרתיקה שאינו גט גמור ואפילו רבותינו לא היו מתירין אותה לינשא אבל מכל מקום עדיין הוא מחלוקת דלמר חולצת ולמר מתיבמת, והא דאמר רבה לעיל אינו גט אינו גט גמור קאמר ולאו למימרא שיהא בטל לגמרי אלא חולצת, ותדע לך דהא כי הוה סלקא דעתין לאוקמא בדאמר מהיום ורבנן, על כרחין אינו גט גמור קאמר וחולצת דהא במהיום ולאחר מיתה לרבנן ספוקי מספקא להו אי תנאה הוי אי חזרה הוי וחולצת ולא מתיבמת והשתא נמי כי מוקמת לה בלא מהיום ורבי יוסי חולצת, והסיוע לפירוש זה מדאקשינן בגמרא לעיל גבי מאן דמתני לה ההיא דאמר רב הונא חולצת אסיפא חולצת פשיטא אלמא ליכא מאן דפליג בהא דלרבי יוסי אפילו בזה גיטיך לאחר מיתה חולצת, ומתוך פירושו של רש"י ז"ל שמעמידה במתנה עם אשתו בלילה ומת באותו לילה עצמו שמעינן דשכיב מרע שאמר הרי זה גיטיך מהיום אם מתי ומת באותו יום הרי זה גט גמור ולא אמרינן דמהיום סוף היום קאמר והא מית ליה קודם גמרו של יום ואין גט לאחר מיתה אלא מהיום כמעכשיו דמי ותדע לך דהא לרבי יוסי זמנו של שטר מכשירו וזמנו של שטר מהיום הוא דהא לא כתבינן שעות ואפילו הכי במתנה עמה בלילה ומת בלילה מכשירין אותו לרבי יוסי, ורבותינו בעלי התוספות ז"ל כתבו בשם רבנו תם ז"ל שכתב בסדור הגט שלו ניחא ליה מעכשיו ממהיום דאי מאית בההוא יומא לא ידענא מאי אידון בה, והרמב"ן נ"ר הקשה עליו דאם כן רב דעביד תקנתא מיומא דנן ולעלם אמאי לא אתקין מעכשיו ולעלם משום שכיב מרע דמאית ביומיה דהא רובא כי תקיף להו עלמא טובא יהבי גיטא, אלא אותו יום עצמו בכלל מהיום הוא.

דף עז עמוד א[עריכה]

לא נחלקו אלא באם תצא מר סבר לה כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו והוה ליה כמהיום אם מתי כמעכשיו אם מתי ומר לא סבר לה כרבי יוסי והוה ליה כאם מתי גרידא:    וכתוב בהלכות והלכתא כרבנן, ובבבא בתרא פרק נוחלין גבי הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך לכתוב לו מהיום ורבי יוסי אומר אינו צריך ופסק רב התם כרבי יוסי, כתב הלכות חזינן למקצת מרבוותא ז"ל דאמרי לא דמי מתנה לגט דהכא ממונא והכא איסורא וטעמא דמסתבר הוא כי היכי דלא תקשי דרב אדרב, ולהאי סברא ודאי משמע דמידי ספק מיהא לא נפיק וחולצת ולא מתיבמת, והאי דכתב הכא והלכתא כרבנן לאו דוקא כרבנן ומתיבמת נמי אלא הילכתא כרבנן דאינה מגורשת ודאית וחולצת, והראב"ד ז"ל פסק כרבי יוסי ומתירין אותה לינשא כרבותינו שהתירוה לינשא משום דרבותינו בתר רב הוו דהיינו רבי יהודה הנשיא בנו של רבן גמליאל ברבי ועבדי עובדא כותיה דרבי יוסי בגיטין ומעשה רב ואי משום תקנת רב בגיטין לא איריא דהכי סבר דילמא איכא בי דינא דלא סבירא ליה כרבי יוסי ואתי לקלקולה משום הכי תקין לכתחילה כליכתבו הכי בגופא דגיטא, ואי משום דאמרינן מיומא דנן לאפוקי מדרבי יוסי משום דהאי תקנתא לדעתא דמאן דפליג עליה דרבי יוסי הוא ומשום חששא דבר פלוגתיה הוא, והר"ז הלוי ז"ל כן כתב בפרק המגרש דתקנת רב בגיטין תקנתא היא לשופרא דגיטי להרחיק מן הלעז אבל בדיעבד לא פסלי ליה לגיטה דהא רב גופיה הוא דאמר הלכה כרבי יוסי הלכך בזה גיטיך אם מתי עבדינן כלישנא קמא דרב הונא דאמר חולצת וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכן כתב בפרק המגרש מן יומא דנן לאפוקי מדרבי יוסי דאמר אין צריך לכתוב מהיום בגט דשכיב מרע דזמנו של שטר מוכיח ולא הוי הגט לאחר מיתה לכך תיקון רב בכל הגיטין להיות סופרין רגילין בו, ואף על גב דקיימא לן כרבי יוסי בעינן לאפוקי נפשין מפלוגתא שיצא הדבר בהיתר, עד כאן.

וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל ורבנו תם ז"ל כן כתב דתקנת רב בגיטין לאו משום דלית הלכתא כרבי יוסי אלא להחמיר דשופרא דשטרא הוי לברר הדבר ולכתוב בפירוש וכן מצינו בהרבה מקומות, ורבנו יצחק ז"ל בעל התוספות כתב דאפשר דלא קיימא לן כרבי יוסי מדקאמר לאפוקי מדרבי יוסי, ומדפסק רב כרבי יוסי אין ראיה דאיכא למימר דהיינו דוקא שכתב אבל לא בעל פה, ומסתברא ודאי דרב לשופרא דגיטא תקין הכי דהא רב הונא תלמידי דרב הוה וממאי [בנדפס: ומאי] דפסק רב כרבי יוסי הוא דיליף איהו גבי הרי זה גיטיך אם מתי דחולצת, אלמא רב ודאי כרבי יוסי סבירא ליה בין בשטרות בין בגיטין ומאי דתקין לשופרא דגיטי תקין, והרמב"ן נ"ר כתב כיון דאשכחן לרבי יוחנן דפליג דאמר דחלוקין עליו חביריו על רבי יהודה הנשיא כדאמר לא הודו לא כל סיעתו כלומר בית דינו כדאיתא בירושלמי, אי נמי לא הודו כל שעתו כלומר לא בית דינו ולא בית דין אחר לו הודו לו כל ימיו אנן ודאי כותיה עבדינן דאפילו תימא דרב ורבי יוחנן פליגי אי הלכה כרבי יוסי או לא אנן כרבי יוחנן עבדין דכל רב ורבי יוחנן קיימא לן כרבי יוחנן וכל שכן דרב לא סמך אסבריה ותקין בגיטין מיומא דנא ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי, אבל ודאי אין יוצאין מידי ספק הילכך חולצת, והרמב"ם ז"ל כתב שאינו גט כלל לומר שמתיבמת, נראה שהוא ז"ל מפרש לאפוקי מדרבי יוסי שאינו גט כלל וכרבי יוחנן דאמר לא הודו לו כל סיעתו ולומר שחלוקין עליו חביריו לגבי גיטין שאינה מתגרשת דבר תורה, וצריך עיון.

לאחר יובל שבוע לאחר שבוע שנה לאחר שנה חדש לאחר חדש שבת לאחר שבת מאי יתיב רבי זירא קמיה דרבי אסי ואמרי לה רבי אסי קמיה דרבי יוחנן ויתיב וקאמר חד בשבתא ותרי ותלתא בתר שבתא ארבעה וחמשה ומעלי שבתא קמי שבתא:    וכתבו בתוספות דלא מיבעיא אם עומד בתחלת השבוע אלא אפילו באמצע או בסוף יכול להיות דכיון שמזכיר שבוע מכל מקום שנה מיקרי לאחר שבוע.

תניא רבי אומר לאחר הרגל שלשים יום נפק רבי חייא ודרשה משמיה דרבי וקלסוה משמיה דרבים ולא קלסוה אלמא לית הלכתא כותיה:    וכתב רבינו חננאל ז"ל אפילו לא עברו עליו אלא חמשה עשר יום דיו, והרמב"ן נ"ר כתב עליו איני יודע מנין לו זה ואפשר שכשם שאמרו בשבת מחצה לאחר ומחצה לפני אף כאן חצי חדש שהיא שלשים לאחר ואינו מחוור, עד כאן. ולפני שבוע ושנה וחדש צריך עיון אם כלאחר הוא דאפשר לומר דילפינן משבת דכשם דלפני שבת כלאחר שבת אף לפני שבוע ושנה וחדש כלאחר, אבל בירושלמי מצאתי רבי בון בר חייא בעי קמי רבי זעירא הרי גיטיך ערב הפסח אמר ליה אפילו כמאן דאמר כל שלשים שלאחר החג כלאחר החג הוא מודה כל שלשים שלפני הפסח שאינן כלפני הפסח, אלמא אין למדין לפני מלאחר, וצריך עיון.