ר"ן על הרי"ף/גיטין/פרק ז

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף לג עמוד ב[עריכה]

מי שאחזו קורידקוס שם שידה השולטת על מי ששותה יין מגתו:

לא אמר כלום שאין דעתלו מיושבת עליו:

נשתתק לאו אמי שאחזו קורדיקוס קאי דהא לא מהניא ביה בדיקה דהא אמרינן דחזר ואמר אל תכתבו אין בדבריו האחרונים כלום אלמא כשוטה דיינינן ליה ולא מספקינן ביה כלל אלא נשתתק היינו אדם שאחזו חולי שתוק:

הרכין ויט שמים מתרגמינן וארכין שמיא:

בודקין אותו בדברים אחרים שואלין לו דברים שראוי להשיב עליהם לאו או הן ואם דעתו מיושבת שמרמז על תשובת לאו הרכנה שדרך בני אדם להרכין על לאו ועל [הן] הרכנת הן ג' פעמים לכל אחד כותבין ונותנין אם הרכין על הגט הרכנת הן:

אמרו לו לבריא או לשכיב מרע חכם:

נכתוב גט לאשתך שלא תזקק לייבום:

ואמר להם כתבו ותנו והם אמרו לסופר וכו' והרי הגט בטל דמילי לא מימסרן לשליח כדאיתא בפרק התקבל:

גמ' אמר רשב"ל כותבין ונותנין גט לאלתר ואפילו בתוך חליו הואיל ואמר קודם לכן ולא אמרינן שוטה הוא ואינו יכול לגרש:

אימלוכי ביה ליטול רשות ואמרינן בגמ' דריש לקיש מדמי ליה לישן ורבי יוחנן מדמי ליה לשוטה ודייק עלה ורבי יוחנן נדמייה לישן ישן לאו מחוסר מעשה האי מחוסר מעשה כלומר שצריך רפואה ור"ל נדמייה לשוטה שוטה לאו סמיא בידן כלומר אין רפואתו בידינו:

האי סמיה בידן בשרא סומקא אגומרי כלומר כחוש:

וחמרא מרקא כלומר מזוק במים הרבה:

ופרכינן איני והא אמר רב יהודה אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כבתו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ותנא ראוהו מגוייד מחותך בחתיכות לשון גודו אילנא או צלוב ואמר כתבו גט לאתשי הרי אלו יכתבו ויתנו והך פירכא אפילו לרשי לקיש היא דע"כ לא פלוג ריש לקיש עליחה דרבי יוחנן אלא משום דסמיה בידן והאי ודאי לאו סמיה בידן:

ומפרקינן הכי השתא התם דעתא צילתא הוא וכחישותא הוא דאתחילה ביה כלומר צלולה היא דעתו אלא שתשש כוחו מלהוציא דבר מפיו אבל הכא דעתא שגישתא הוא ואיכא למידק ואי סבירא לן כי פרכינן דהאי גוונא לקורדיקוס דמי תקשי ליה אמתני' דתנן אמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום והכא אמרינן דהרי אלו יכתבו ויתנו יש לומר דודאי פשיטא לן דהשתא כי רמז ואמר דעתא צילתא אית ביה אלא דס"ל דאי אפשר שלא תטרף דעתו עליו שעה אחת קודם למיתתו ואפילו הכי אמרינן דיכתבו ויתנו אלמא כל היכא דמעיקרא אית ביה דעתא צילתא אף על גב דבתר הכי אית ליה דעתא שגישתא כותבין ונותנין וכן איתא בירושלמי אלא שהחליפו שם דריש לרקיש לר"י ור"י לר"ל דגרסי' התם ר' יוחנן אמר עודהו קורדיקוס עליו כותבין ונותנין גט לאשתו ר"ל אמר לכשישתפה אמר רבי זעירא מתניתין פליגא על ר"ל ולית לה קיום הרי שהיה צלוב או מגוייד ורמז ואמר כתבו גט לאשתו כותבין ונותנין בחזקת שהנשמה תלוי' בו ואי אפשר שלא נטרפה דעתו שעה אחת הדא פליגא על ר"ל ולית לה קיום עד כאן ובגמ' דילן אשכחו לה קיום כמו שתירצו הכי השתא התם דעתא צילתא הוא וכתבו המפרשים ז"ל דבשחט בו שנים [או רוב שנים] ומגוייד אף על פי שנשתתק אינו צריך בדיקה וכן כתבו בתוספות דליכא למימר דכי אמרינן כותבין היינו בבדיקה דאי הכי מאי קא פריך מינה אלא ודאי אפילו בלא בדיקה ואף על גב דבנשתתק אמרי' במתני' דבודקין אותו התם בנשתתק מתוך בוריו אבל היכא דידעינן דמחמת שחיטתו נשתתק לא חיישינן שמא נטרפה דעתו ולפי זה איכא מאן דאמר דבנשתתק מתוך חליו לנשחט בו שנים או רוב שנים דמי דהתם

דף לד עמוד א[עריכה]

נמי כיון דידעינן דמחמת חליו נשתתק לא חיישינן לטירוף הדעת מיהו בירושלמי גרסי' עלה דמתני' תני בד"א בנשתתק מתוך בוריו אבל בנשתתק מתוך חוליו דיו פעם אחת אלמא משמע דפעם אחת מיהא בעי ובנפל מן הגג תניא בתוספתא דכותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה ואיכא מאן דאמר דדיניה כנשתתק מתוך בוריו ובעי בדיקה ג"פ שהרי יש לחוש שמתוך הנפילה נטרפה דעתו עליו ואני חוכך עוד להחמיר בכל נשתתק דצריך בדיקה ואפילו בשוחט בו שנים דאף על גב דאמרי' סתמא הרי אלו יכתבו ויתנו דילמא לעולם בבדיקה דהא לאו בהאי דינא עסיק אלא לומר שאע"פ שבודאי סופו למות אין דינו כמת מעכשיו ולעולם כל נשתתק בדיקה בעי וכי תימא אי בדיקה קאמר מאי פרכינן מינה לרבי יוחנן וריש לקיש לא קשיא מידי דמעיקרא סברי שאי אפשר שלא יבא קודם נתינת הגט לידי טירוף דעת כקורדיקוס ולא סגי ליה בבדיקה כדכתיבנא ומשני דלאו הכי דדעדתא צילתא אית ביה ואפי' נשתתק בבדיקה מיהא סגי ליה ומיהו בבדיק'ה בפעם אחת סגי ליה דלא גרע מנשתתק מתוך חליו לפי דברי הירושלמי אלא שמן התוספתא נראה דאפי' נשתתק מתוך חליו בעי בדיקה ג"פ דתניא התם היה חולה או משותק והרכין בראשו בודקין אותו ג"פ אם אמר על הן הן ועל לאו לאו דבריו קיימין כתב רבינו יצחק זכרונו לברכה דבגט שכיב מרע צריך ליזהר שלא תטרף דעתו עליו בשעת כתיבה ובשעת נתינה שאם תטרף דעתו עליו אפילו לריש לקיש לא מהני דהא לאו סמיה בידן ואפילו סמיה בידן לרבי יוחנן אין כותבין כיון שהוא מחסור מעשה וכל שהוא מטורף קצת איכא לספוקי אי חשבינן ליה כשוטה או שמא תונבא בעלמא הוא דנקיט ליה וכישן דמי וצריך בדיקה גם כן בשעת נתינה דגרסינן בירושלמי נתן לה את גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר ונעשה קורדיקוס פלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן כלומר דלרבי יוחנן צריך שיהא בדעתו בשעה שהגט גומר ולענין גוסס כתב הרב רבינו יואל זכרונו לברכה דכמת הוא חשוב ואף על פי שדעתו מיושבת עליו ודבריו מכוונים בפיו אינו יכול לגרש מדאמרינן בפ' יש נוחלין ובפ"י יוחסין ולר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי בנכסים שנפלו לא כשהוא גוסס ופר"ח ז"ל שאינו יכול להקנותם דכיון דרוב גוססים למיתה הרי הוא כמת ולפי זה כשם שאינו יכול להקנות נכסים כך אינו יכול לגרש ואף על גב דתנן בריש אהלות ובמס' שמחות הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו נוחל ומנחיל זוקק ליבום ובפוטר מן היבום היינו דוקא במילי דאתו ממילא אבל גיטו ומתנתו דמכח דעתו ודיבורו אתו לא והא דתנן בפרק כל הגט הניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים ואמרי' עלה בגמ' לא שאנו אלא חולה שרוב חולים לחיים אבל גוסס הרי הוא כחי לכל דבריו כל שהוא מדבר ודעתו מיושבת עליו מתנתו מתנה וגיטו גט מדאמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין ואין לך גוסס גדול מזה וגרע נמי מגוסס דפעמים שהגוסס מתרפא ושחט בו שנים אי אפשר להתרפאות ולחיות ומגוייד וצלוב נמי גוססין הן ואפילו הכי כותבין ונותנין ותניא נמי בפ"ק דערכין גוסס נודר ומעריך אלמא מתנתו מתנה דאי לא לא עדיפא אמירתו לגבוה ממסירתו להדיוט והיא דנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס היינו טעמא משום דרוב גוססין אין יכולין לדבר אבל בשיכול לדבר ודאי נותן ומזכה והכי נמי מוכחא ההיא תוספתא דכתיבנא לעיל דקתני דנפל מן הגג דכותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה:

וניחוש דילמא שיחיא לאו או דהן הן נקטיה חולי השגעון המלמדו להרכין תמיד ראשו לאו או הן ואינו משיב על דברי שאלתם:

שחיא השתחואה:

דאמרינן ליה בסירוגין חד הן ותרי לאו חד לאו ותרין הן דכי הך שחיא לא נקטיה:

אומרין לו כשבודקין אותו על לאו שואלין לו דברים הראוים לו בימות החמה ועכשיו ימות הגשמים:

מאי היא פירי שאין מצויין באותה שעה כגון פירוא"ש בימות הגשמים ובימות החמה נישפולא"ש ונמצאת בדיקה זו שלשה פעמים על לאו וג' פעמים על הן והכי איתא בירושלמי דאמרינן התם נכתוב גט לאשתך הן לבתך לאו לאשתך הן לאמך לאו לאשתך הן לחמותך לאו ואע"ג דבגמ' דילן לא אמרי' הכי אלא חד הן ותרין לאו חד לאו ותרין הן מכל מקום נלמוד ממנו שששה פעמים בודקין אותו:

ת"ר כשם שבודקין אותו אהרכין בראשו ונשתתק קאי:

בעדות אשה להשיאה דאקילו רבנן בה בעד אחד קרוב עבד ושפחה הרי"ף ז"ל כ' בפ"ב דיבמות ירוש' מצאו כתוב איש פלוני מת איש פלוני נהרג רבי ירמיה אומר משיאין את אשתו ר' בון אומר אין משיאין את אשתו מתני' מסייע לדין ולדין לר' ירמיה דתני' ע"פ עדים ולא ע"פ כתבם ולא ע"פ תורגמן ולא ע"פ ע"א ועכשיו הלא משיאין עד מפי עד ודכותה ע"פ כתבם וע"פ תורגמן משיאין מתני' מסייע לר' בון דתניא יפה כח העדים מכח השטר שהעדים שאמרו מת פלוני נהרג פלוני משיאין את אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני אין משיאין את אשתו ולא פסק שם הרי"ף כלום ושמא סמך הרב ז"ל (בשטר מת) על מה שכתב כאן דבעדות אשה אפילו מפי כתבם מהני וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות גירושין מצאו כתוב בשטר איש פלוני בן פלוני מת או נהרג פלוני בן פלוני ונודע שזה כתב ישראל ה"ז תנשא אשתו וכתב הרמב"ן שם בפרק בתרא דיבמות וחזינא בה פלוגתא איכא מאן דאמר דוקא היכא דמקויים אבל אין עדים מצויין לקיימו אין משיאין ואיכא מאן דאמר אף על גב דאין עדים מצויין לקיימו דכיון דקיום שטרות דרבנן כדמפרש בריש גיטין בעדות אשה לא תקון רבנן דלא מיבעיא אחמורי דלא מחמרינן אדאורייתא אלא אפי' קולא נמי מקילינן בה טפי מדאורייתא דהא תלמוד מפי כתבם גופיה דרחמנא פסליה ואעפ"כ משיאין והוחזקו משיאין ע"פ עבד וע"פ שפחה אלמא אפי' עד א' כשר לא בעינן ולא דמי לגט דבעי בפני נכתב ובפני נחתם דהכא איתתא דייקא טפי ומינסבא ומילתא דעבידא לגלויי והדין סברא עדיפא טפי הילכך אפילו בעד אחד מפי כתבו ואף על פי שאינו מקויים משיאין ע"F:

ירושות לאו ירושות דעלמא כלומר להעיד על ירושה שהוריש אדם בעלמא:

אלא ירושת בנו הבכור אם רצה להשוות את הבכור לאחד מבניו ולהכי נקט ירושת בנו הבכור דאם לא לשנות על משפט הירושה של תורה הוא בא מה לנו ולדבריו הירושה מאליה תפול:

ומשאות ומתנות נמי דידיה שיכול לישא וליתן ברמיזה:

אבל לחרש לא כשאינו מדבר ואינו שומע:

כשם שכנס ברמיזה ולא היו קדושין גמורים:

נשטית היא משנשאת לא יוציא אסור להוציאה ואף על פי שפקחת ונתחרשה יוצאה דאשה לא בעי דעתה שהרי יוצאה לרצונה שלא לרצונה היכא דנשטית אמור רבנן דלא יוציא דכיון שאינה יודעת לשמור את [עצמה] ינהגו בה מנהג הפקר:

נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית מפרשינן בגמ' דתנא עולמית למידק מינה מדתנא בסיפא עולמית וברישא דנשטית לא תנא עולמית משום דרישא דרבנן וכדכתבינא וסיפא דאורייתא דגבי מגרש בעינן דעת שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו:

רומז ונרמז מה שהוא רומז קיים ומה שהם רומזים לו והוא מתרצה קיים רמיזה בידו ובראשו קפיצה עקימת שפתים כמו קפצה פיה ואינו סימן ניכר כרמיזה:

מתני' הרי זה גיטיך אם מתי לא אמר כלם דמשמע לכשאמות ואין גט לאחר מיתה:

זה גיטיך מחולי זה משמע מחולי זה ואילך וכיון שמת מתוך החולי נמצא שאין הגט גגט ולא חל עליו אלא לאחר מיתה:

מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט מספקא לן אי תנאי הוי מהיום אם אמות וכיון שמת נתקיים התנאי ונמצא שהוא גט משעת נתינתו או חזרה הוי שחזר בו ממאי דאמר מהיום ואמר לאחר מיתה יהא גט ואינו כולם דבשלמא גבי מתנה איכא למימר מהיום גופא ופירות לאחר מיתה אבל הכא ליכא למימר הכי ואי משום

דף לד עמוד ב[עריכה]

תנאה הוה ליה למימר מהיום אם מתי:

חולצת שמא אינו גט:

ולא מתיבמת שמא גט הוא והויא לה גרושת אחיו וקיימא עליה בכרת הואיל ולא החזירה ואמרי' בגמ' דלר"י דס"ל זמנו של שטר מוכיח עליו כלומר דמהני כאילו אמר מהיום שאל"כ למה נכתב הזמן בשטר יהא הדין כך דאם מתי הוי כמהיום אם מתי שהוא גט גמור ולאחר מיתה הוה כמהיום ולאחר מיתה שהוא גט ואינו גט ובסוף הפרק יתבאר אי קי"ל כרבי יוסי או לא:

אמר אביי אם מתי שתי לשונות ממשע פירוש אמר אביי הכי לפרוקי מאי דקשיא לן בגמ' רישא אסיפא דברישא תנן ה"ז גיטיך אם מתי לא אמר כלום דאלמא אם מתי כלאחר מיתה דמי והדר תני מהיום אם מתי הרי זה גט דאלמא לאו כלאחר מיתה דמי דאי הכי הוה לי גט ואינו גט ומהדר אביי דאם מתי שתי לשונות משמע וכו' לא אמר מהיום כמאן דאמר לאחר מיתה דמי שכך הדין בכל התנאין שהאומר הרי זה גיטיך אם אעשה דבר פלוני אם לא אעשה אין הגט חל אלא מאותו זמן ואילך כגתנן הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש אינו גט:

גיטו כמתנתו גיטא דש"מ כמתנתו מה מתנתו אמרי' בב"ב דאם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ולא מיבעיא היכא דאמר אם מתי דהא לא מיית אלא אפי' לא אמר אם מתי אלא יהב לה גיטא סתמא אם עמד חוזר דמסתמא אדעתיה דמיתה יהב לה והא לא מת זה לשון רש"י זכרונו לברכה וכתב גם כן במאי דאמרינן רבה ורבא לא ס"ל הא דר"ה [דהיכא דאמר לה אם מתי ס"ל דאם עמד אינו חוזר] גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה דאי אמרי' חוזר אתי למימר לא הוי גט עד דמיית וכי חינא דלכי מיית הוי גיטא שמע מינה יש גט לאחר מיתה ואתי לאכשורי זה גיטיך לאחר מיתה ע"כ ונראה מדבריו דלא פליגינן אדרב הונא אלא בשלא אמר אם מתי אבל באומר אם מתי דברי הכל אם עמד חוזר וע"פ שמת מאותו חולי והקשו עליו מדפרכינן בגמ' עליה ממתני' דתנן הרי זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה והלך ועמד בשוק וחלה ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה"ז גט ואם לאו אינו גט ואי אמרת אם עמד חוזר למה לי אומדנא הרי עמד כלומר ובטל הגט מאליו ומפרקינן אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא שניתק מחולי לחולי כלומר שלא נתרפא כל כך מחולי ראשון עד שיוכל ללכת בלא משענת לפי שבא עליו חולי אחר ונמצא שלא עמד כלל בלא חולי והא הלך בשוק קתני הלך על משענתו כלומר נשען על מקלו ואין זו עמידה והא קמ"ל הלך על משענתו הוא דבעי אומדנא אידך לא בעי אומדנא כלומר בשלמא אי ליתא לדרב הונא טובא קמ"ל שאע"פ שעמד לגמרי אפ"ה אומדין אותו ולאפוקי מדרב הונא אלא א"א שלא הלך בלא משענת פשיטא דבכה"ג אומדנא בעי ומאי קמ"ל ומהדרינן אין הכי נמי אלא לדיוקא הוא דאיצטריך דדוקא הלך הוא דבעינן אומדנא אם מחמת חולי הראשון מת דאיכא למימר הואיל והלך ניצל מאותו חולי ומת מחולי אחר והוא אמר אם מתי מחולי זה אבל אידך כלומר מי שלא הלך בשוק מסתמא אע"פ שניתק מחולי זה לחולי אחר יש בו מחולי הראשון ולא בעי אומדנא [דוודאי גיטא מעליא הוה דמחולי הראשון מת ועמידה נמי ליתא] ואמרי' עלה שמעת מינה שכיב מרע שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה כלומר אפי' מת מחולי האחר דהא אמרת לאו עמידה הוא וגבי גט דמתניתין הוא דבעי אומדנא משום דמחולי זה קאמר ומהדרינן אין דאמר רבי אלעזר משמיה דרב שכיב מרע שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה כלומר אפילו מת מחולי האחר (דהא) רבא ורבא לא ס"ל הא דרב הונא גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה זו היא סוגיית הגמרא והקשו ממנה לרש"י זכרונו לברכה דאם איתא דאנן נמי מודינן לר"ה באם מתי דאם עמד חוזר כי פרכינן עליה ממתני' הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה ואי אמרת אם עמד חוזר למה לי אומדנא הרי עמד נימא ולטעמיך מי לא מודינן באם מתי דאם עמד הרי הגט גבטל וכיון שכן אם מתי מחולי זה נמי אם עמד חוזר הוא דמחולי זה לגרועי אתא וכל שאילו עמד חוזר באם מתי גרידא חוזר הוא ודאי באם מתי מחולי זה לכך אמרו שכך הוא הצעה של שמועה דרב הונא אזל בתר אומדנא בגט כדאזלינן אנן גבי מתנה ולגבי מתנה כל שעמד והלך בשוק בלא משענת חזרה מתנתו אע"פ שמת מאותו חולי לפי שכיון שנתחזק סבור הוא שניצל מאותה מיתה של אותו חולי וכן בגט לר"ה בין בסתם בין במפרש אם מתי בין במפרש מחולי זה בכולן כיון שהלך בלא משענת בטל גיטו אבל לדידן אפי' באומר אם מתי אין הגט בטל עד שיתרפא מאותו חולי לגמרי לפיכך האומר הרי גיטיך אם מתי ועמד והלך בשוק וחלה ומת אע"פ שלא מת מאותו חולי הראשון הרי זה גט עד שיבריא מאותו חולי ראשון לגמרי כמו שהיה קודם שחלה ונפל ממנה למשכב הלכך כשאמר מחולי זה אע"פ שעמד אומדין אותו אם מת מאותו חולי ראשון מפניי תנאו אע"פ שאינה נקראת עמידה עד שיתרפא ממנו לגמרי כמתחלה כך כתוב בחדושי הרמב"ן זכרונו לברכה ולפיכך כתב שמה שכתב רש"י זכרונו לברכה בסוף השמועה רבה ורבא לא ס"ל דר"ה דהיכא דלא אמר לה אם מתי ס"ל אם עמד אינו חוזר לישנא רויחא נקט לפרושי פלוגתייהו בחוזר ובאינו חוזר כלל אבל ודאי אפי' באומר אם מתי מחולי זה פליגי לענין עמידה כגון שהלך בשוק בלא משענת דלר"ה בטל הגט ולרבה ורבא אומדין אותו מפני התנאי שלו ע"כ ונראה לפי שדעתו ז"ל שמה שכתב רש"י ז"ל בתחלת השמוע הלא מיבעיא היכא דאמר אם מתי וכו' לא נתכוון לומר דבאם מתי מודו רבה ורבא דליתא דאפי' באם מתי פליגי אלא דמכל מקום בסתם הוי רבותא טפי וכן נראה דעם הר"ם במז"ל שכתב בפ"ט מהל' גירושין ה"ז [גיטיך מעכשיו אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט] ואם לאו אינו גט ע"כ הרי שהוצרך אומדנא אפילו בהולך בלא משענת ולפי שיטה זו גם כן באומר אם מתי אפילו שהלך בלא משענת כל שמת אחר כך קודם שנתרפא לגמרי גיטו גט ואיני אומר כן אלא רבה ורבא באם מתי מודו ודברי רש"י ז"ל מדוקדקין דנהי דכי פרכינן עליה דר"ה ממתניתין הכי בעי למימר דאפילו באם מתי עמד אינו חוזר ומש"ה לא פריך ולטעמיך אפ"ה רבה ורבא לא פליגי אלא בסתם משום דבכי האי גוונא איכא למיחש לשמא יאמרו יש גט לאחר מיתה שכיון שלא הטיל שום תנאי בגט וא על פי כן אנו אומרים שאם עמד חוזר יאמרו שהדין כך לפי שאנו אומדין דעתו שלא נתכוון לגרש אלא לאחר מיתה ויאמרו יש גט לאחר מיתה שהרי הוא לא אמר מהיום אבל באומר [מהיום] אם מתי או מהיום אם מתי מחולי זה מודו לרב הונא שכל שהלך בלא משענת בטל הגט שלא יאמרו כשמת שיש גט לאחר מיתה שהרי הזכיר בפירוש מהיום ומה שחוזר בהלך בלא משענת או יתלו הדבר מפני שלשון תנאי משמע כך או משום דאזלינן בתר אומדנא כדאזלינן בתרה במתנה דהא רבה ורבא גופייהו באומדנא דגט מודו אי לאו מטעמא דיש גט לאחר מיתה והאי חששא לא שייך באומר מהיום ואע"פ שלא אסמוך על סברתי להקל מכל מקום אין הדבר יוצא מידי ספק באומר מהיום אם מתי או אם מתי מחולי זה להצריכה גט שני כל שהלך בלא משענת ויש כאן שיטה אחרת לרבותינו הצרפתים ז"ל שאומרים דאפי' ר"ה לא קאמר אלא במפרש מהיום אם מתי [ור"ה הכי קאמר גטו דמתניתין מהיום אם מתי] כמתנתו סתם דמה מתנתו בדלא אתני אם עמד חוזר ואע"פ שחזר ומת מאותו חולי דמכל מקום כיון שעמד נתבטלה מתנתו ואף גיטו כשפירש אם עמד חוזר ומכל מקום אף ר"ה סבר דדוקא בדאתני אבל בסתם לא דמי למתנה דחוזר מן הסתם דשאני מתנה שנוכל לומר שכל עיקר לא רצה שתחול עד לאחר מיתה מה שאין כן בגט שאם אינו חל מחיים לא יחול לאחר מיתה הלכך אלים טפי כח הגט מכח המתנה והא דאסיקנא רבה ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא היינו לומר דלא ס"ל דמתניתין דוקא בהלך על משענתו אבל הלך בלא משענת שיהא הגט בטל ואע"פ שמת מאותו חולי אלא אינהו ס"ל דמתני' ואפי' הלך בלא משענת גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה שאם אתה אומר דכל שהלך בלא משענת ואע"פ שהתנה אם מתי מחולי זה וראינוהו שמת מאותו חולי אינו גט יאמרו שאין התנאי מועיל שהרי מת מאותו חולי ואפילו הכי אינו גט אבל הרי הוא כאילו לא התנה כלום וה"ל כאומר זה גיטיך לאחר מיתה ולפי' כשהלך בלא משענת נתבטל גיטו וכשמת בלא עמידה בלא משענת שהגט גט יאמרו שאין זה גט מחמת תנאו כי אם מחמת המיתה כאילו אמר זה גיטיך לאחר מיתה:


אמר ר"א משמיה דרב ש"מ שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה כתב רש"י זכרונו לברכה אפי' מת מחולי האחר וגבי גט דמתני' הוא דבעינן אומדנא משום דמחולי זה קאמר אבל הרי"ףז "ל כתב עלה דהא בפרק מי שמת בסוגיא דשמעתא דוקא בשלא עמד והלך על משענתו אבל עמד והלך על משענתו אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה ואם הלך בשוק בלא משענת אין מתנתו מתנה ואין צריך אומד עד כאן וכן כתב הר"ם במז"ל בפ"ח מהל' זכייה ומתנה ודבריהם מתמיהים דמתני' מוכחא דכי בעי אומדנא היינו דוקא באומר מחולי זה אבל באומר אם מתי וכן במתנה בסתם גיטו גט ומתנתו מתנה ולא בעי אומדנא דהא קתני ברישא תלתא בבי הרי זה גיטיך אם מתי הרי זה גיטיך מחולי זה הרי זה גיטיך לאחר מיתה וקתני דלא אמר כלום והדר מפרש תרתי מינייהו במהיום אם מתי הרי זה גט ומהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט והדר מפרש מחולי זה במהיום דאומדין אותו דאלמא ליכא אומד אלא במחולי זה אבל מהיום אם מתי לא בעי אומדנא ומכל מקום משמע ודאי דהאומר אם מתי [קודם] שאתרפא מחולי קאמר ולא תנאה דלעולם הוא והכי מוכח מדאתקין שמואל ביגטא דשכיב מרע באם מתי יהאע גט ואם לא מתי לא יהא גט ואי האי לישנא תנאה דלעולם משמע היכי תקין ליה שמואל בגיטא דשכיב מרע דהא איהו לא בעי דתהוי מגורשת אלא בשלא עמד אבל

דף לה עמוד א[עריכה]

בשעמד לא אלא ודאי כדכתבינא ומיהו ה"מ בש"מ שאומר כן לפי שדעתו בכך אבל בבריא שהתנה ואמר אם מתי תנאה דלעולם הוא ואע"פ שסוף התנאי להתקיים שסוף אדם למות מצינו תנאה כיוצא בו כדאמרינן לקמן על מנת שתצא חמה מנרתקה:

גרסי' בגמרא ת"ר הרי זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה ונפל עליו הבית או נשכו נחש אינו גט פירש רש"י ז"ל דאונסא דלא שכיח לא אסיק אדעתיה ולא אמר אלא אם ימות על ידי החולי ומשום הכי אינו גט:

אם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו בית או נשכו נחש הרי זה גט מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא פירש"י ז"ל אי אונסא דלא שכיח אסיק אדעתיה רישא נמי להוי גיטא דהא מתוך אותו חולי מת דמחולי זה לא משמע אלא מתוך חולי זה שלחו מתם [אכלו] אי אין לנו פירש רש"י ז"ל על ידי מעשה שאירע באחד שאמר אם לא אעמוד מחולי זה ואכלו ארי ושלחו הדבר לארץ ישראל והשיבו אין לנו שיהא גט דאונסא דלא שכיח לא אסיק אדעתיה וסיפא משבשתא היא ולזה הפירוש היה לו לרי"ף זכרונו לברכה לכתבו בהלכות ובתר הכי גרסינן ההוא גברא וכו' כדאיתא בהלכות:

קלב עליה כל אונסא דמתיליד בה שיפצה אותו המוכר:

אפיקו בה נהרא צוה המלך שיעבירו הנהר דרך אותו שדה:

שפי ליה העמידה לפניו בשופי:

אונסא שלא שכיח הוא ולא מיחייב ביה דלא אסקיה אדעתיה וגרסינן עלה בגמרא איתיביה רבינא לרבא אם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו בית או נשכו נחיש הרי זה גט והא אונסא דלא שכיח הוא וקא הוי גט אמר ליה רבא אימא רישא אינו גט אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא משום דקשיא רישא לסיפא לא מותבינן תיובתא [מיניה ואמר ליה אין] כיון דקשיא רישא לסיפא לא איתמר בי מדרשא ומשבשתא היא זיל בתר סברא דאונסא דלא שכיח הוא ע"כ והשתא קשיא טובא לרש"י ז"ל היכי אמרינן משום דקשיא רישא לסיפא לא מותבינן תיובתא [מינה וא"ל אין] כיון דקשיא רישא לסיפא לא איתמר בי מדרשא ומשבשתא היא זיל בתר סברא דאונסא דלא שכיח הוא ע"כ והשתא קשיא טובא לרש"י ז"ל היכי אמרינן משום דקשיא רישא לסיפא לא מותבינן תיובתא [מינה דודאי דלא דכיון דמרישא משמע דאונסא דלא שכיח לא אסיק אדעתיה היכא מותבינן תיובתא] מסיפא אדרבה סייעיה מרישא לפיכך נראה כמו שכתב הרמב"ן זכרונו לברכה דכי אמרי' מאי שנא רישא ומ"ש סיפא סיפא הוא דקשיא לן אבל רישא לא קשיא ליה מידי דאפי' נימא דאונסא דלא שכיח מסיק איניש אדעתיה הכא שאני דבהדיא אמר מחולי זה וכיון שנשכו נחש הרי לא מת מאותו חולי אבל סיפא הוא דקשיא ליה משום דאם לא אעמוד מחולי זה משמע שאם לא יעמוד מחמת אותו חולי וכשנשכו נחש הרי לא מנעו אותו חולי מלעמוד ואמאי קתני הרי זה גט ומתני' נמי מוכחא דמחולי זה מחמת חולי זה משמע דקתני גבי מהיום אם מתי מחולי זה דאומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת אלמא מחולי זה מחמת אותו חולי משמע דאילו לפירוש רש"י ז"ל הכי הל"ל רואין אם מתוך חולי הראשון מת כלומר שלא פסק חולי הראשון מעליו אע"פ שלא מת ממנו ושלחו מתם דאכלו ארי אין לנו דמשמעות אם לא יעמו מחולי זה מחמת אותו חולי משמע והרי לא מת מאותו חולי ולא מיבעיא כי מת באונסא דלא שכיחא דלא הוי גיטא אלא אפי' מת נמי באונסא דשכיחא כיון שלא מת באותו חולי ממש אינו גט לפי זה אתי שפיר מאי דאמרינן משום דקשיא רישא לסיפא לא מותבינן תיובתא מיניה דה"ק דנהי דברייתא [משבשתא] היא משום דאם לא אעמוד מחולי זה הרי הוא כאם מתי מחולי זה [דרישא וה"ל למתני בתרוייהו אינו גט מכל מקוםש מעינן מינה דהיכא דלא אמר מחולי זה אלא אם מתי סתמא דאפילו אכלו ארי או הכישו נחש דהרי זה גט דאפילו אונס דלא שכיח מסיק אדעתיה ומדלא מתרץ רבא דהתם היינו טעמא משוםד אין אונס בגיטין שמע מינה דאף על גב דאין טוענין טענת אונס בגיטין באונס דלא שכיח טוענין דלא עדיפי גיטין מהיכא דקביל עליה כל אונסא דאפילו הכי אמרינן דאונסא דלא שכיח לא אסיק אדעתיה ונמצאת אומר ששלשה מיני אונס הן אונסא דשכיח טובא ואונסא דשכיח ולא שכיח ואונסא דלא שכיח כלל אונסא דשכיח אפילו בממון לא הוי אונסא מדהוה ליה לאתנויי ולא אתני כדמוכח בריש כתובות ואונסא דלא שכיח כלל אפילו בגיטין טוענין בו טענת אונס אבל באונסא דשכיח ולא שכיח הוא דאיכא פלוגתא בין ממון לגיטין דבממון טוענים בו טענת אונס אבל בגיטין לא דקיימא לן אין אונס ביגטין וכמו שכתב הריא"ף ז"ל בפרק כל הגט והר"ם במז"ל סובר דמאי דאמרינן אכלו ארי אין לנו היינו לומר שאין לנו שיהא גט גמור ומספקא לן מילתא וספק מגורשת מיהא הויא ולפיכך כתב בפ' תשיעי מהלכות גרושין במהיום אם מתי מחולי זה ונפל עליו בית וכו' אינו גט אמר לה אם לא יעמוד מחולי זה ונפל עליו בית או טרפו ארי הרי זה ספק מגורשת:

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע זבון שומשמי לקחו שומשמים:

אגרוי מלחי שלחו להם ספנים להוליכם לביתם וקבילו עלייהו המוכרים כל אונסא דמתיליד בדרך:

איסתכר נהר מלכא ולא יכלו הספינות לעבור שעשו בנהר סכר שקורין אשקלוש"א:

אמרו ליה רב פפא ורב הונא למוכרים אגירו חמרי וכו':

קאקי חיוורי אווזים לבנים לפי שהיו זקנים:

משלחי גלימי מפשיטין בגדי אנשים כלומר פוסקין עליהם דין להנאתן:

מתני' לא תתייחד עמו זה שנתן לה הגט ואמר לה מהיום אם מתי לא תתיחד עמו שמא [יבא עליה ואיכא מאן דאמר בגמרא דחיישינן שמא] בלע לשם קדושין וצריכה גט שני וכגון דאיכא עדי יחוד דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עידי ביאה כדאיתא בהזורק ולמאן דלא חישי נמי מכל מקום פנויה היא ואסור להתייחד עם הפנויה אבל לאו משום גט ישן אתינן עלה דכיון דלרבנן דקיימא לן כוותייהו אם מת הרי היא מגורשת מעכשיו כדאיתא בגמרא תו ליכא משום גט ישן דלא חיישינן להכי אלא כשילעיזו עליה דגיטה קודם לבנה ואינו כן אבל הכא שהיא מגורשת גמורה לרבנן אם ילעיזו עליה כדין ילעיזו ומיהו לרבי יהודה דסבר דבינתים הרי היא כאשת איש לכל דבריה [ודאי ליכא למיחש משום קידושין ולדידיה היינו טעמא דלא תתייחד משום גט ישן ר' יודא אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה] וטעמייהו דר"י ור"י מפרש בגמ':

גמ' תאנא ובלבד שימות הא דקתני מגורשת ואינה מגורשת והוי באשם תלוי ובלבד שימות אבל אי לא מצת אגלאי מילתא דלאו גיטא הוא וחייב חטאת ופרכינן בין לרבי יוסי בין לר"י הא לדידהו לא הוי גיטא למפרע משעת מסירה אם כן לא הוי גט עד לאחר מיתה אמר רבא מעת שאני בעולם עיקר הפירוש דס"ל לר"י דמהיום אם מתי ר"ל מהיום שמתי בו כלומר שעה אחת לפני מיתתו ורבי יוסי מספקא ליה דלמא מהיום ממש קאמר או שמא מהיום שמתי קאמר וכרבי יהודה ולפיכך בעילתו ספק:

ימים שבינתים בין נתינה למיתה:


ומיטמא לה אם כהן הוא:

שאינה צריכה הימנו גט שני אם מת דסמוך למיתה הוי גט:

בעילתה תלויה הדבר תלוי עד שימות או יעמוד מחולי זה דלרבי מאיר משמע ליה מהיום משעת מסירת הגט וכשמת נמצאת מגורשת גמורה למפרע רבי יוסי אומר בעילתה ספק ואם ימות חייב באשם תלוי וכטעמא דפרישית:

וחכמ"א מגורשת ואינה מגורשת לכל דבר ובלבד שימות

דף לה עמוד ב[עריכה]

דמהיום משמע להו מיום המסירה ופרכינן בגמרא חכמים היינו רבי יוסי ומשנינן דאיכא בינייהו הא דרבי זירא דאמר רבי זירא כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה:

ולא תתייחד עמו ואפילו בנה קטן וכו' תוספתא היא זו:

אחד אינה צריכה הימנו גט שני שאפילו קידש ממש בפניו אין חוששין לקדושין שאין דבר שבערוה פחות משנים כדאיתא בפרק האומר דקדושין:

זה היה מעשה ואמרו אין מצטרפין דאע"ג דלגבי ממון קיימא לן בפרק זה בורר דהלואה אחר הלואה והודאה אחר הודאה מצטרפין לגבי אישות דשייך בדיני נפשות בבת אחת בעיא להו:

וכתב הרשב"א זכרונו לברכה ומסתברא כגון שראה הוא את העדים אבל ראו אותו שנים מן החלון והם רואין ואינן נראין לו אינה צריכה ממנו גט שני לפי שאדם יודע שהמקדש בינו לבין עצמו שלא בפני עדים אע"פ ששניהם מודים אינה מקודשת הלכך כשבעל זה לא לשם קדושין בעל אלא לזנות בעלמא:

מתני' נתנה לו בתוך שלשים יום מגורשת לאחר שלשים יום אינה מגורשת בגמ' פריך פשיטא ומפרקינן מהו דתימא קפידא לא הוי כדי לזרזה אתי קא משמע לן:

אמר רבן שמעון בן גמליאל מעשה בצידן וכו' בגמרא פרכינן מאן תנא דקתני מעשה כלומר שאין דרך התנא לשנות מעשה אלא לראיה ומפרקינן חסורי מיחסרא והכי קתני אם אמר לה על מנת שתתני לי אצטליתי ואבדה אצטליתו אצטלית דוקא קאמר לה רשבג"א תתן את דמיה ואמר רבן שמעון בן גמליאל מעשה בצידן וכו' וכי תימא ולמה הוצרך לחסר דפליגי רבנן עליה דרשב"ג תירץ ר"ח ז"ל קבלה היתה בידם דפליגי [רבנן] ושהלכה כמותם כדאמרינן בגמרא עוד יש לומר דאי לא הוו פליגי רבנן עליה דרשב"ג לא הוה שייך למיתני אמר רבן שמעון בן גמליאל מעשה בצידן אלא הכי הוה תני תתן את דמיה דברי רבן שמעון בן גמליאל ומעשה בצידן וכו' ומדתנן במתניתין אמר רבן שמעון בן גמליאל משמע להו דפליג אדרבנן:

גמרא רב הונא אמר והיא תתן תנאה בעלמא הוי וכי מקיימא ליה איגלי מילתא דמשעת נתינה הוי גיטא דכל על מנת כמעכשיו הוא:

ולאחר לא תנשא עד שתתן מכאן נראה שכל אשה המתגרשת תנאי אין מתירין אותה לינשא עד שתקיים תנאה והכי נמי משמע לקמן בפרק המגרש דאמרינן על מנת שתבעל לפלוני נתקיים התנאי הרי זה גט על מנת שלא תבעלי לאבא ולאביך אין חוששין שמא נבעלה להם כלומר שמא תבעל להם וןמותרת לינשא מיד אלמא ברישא עד שיתקיים התנאי אין מתירין אותה לינשא וגדולה מכולן אמרו לקמן בסוף פירקין גבי מעכשיו אם לא באתי מכאן עד יב"ח ומת דלא שריא לה אלא לאחר יב"ח דמקיים תנאה ואע"פ שאין לחוש שמא יתבטל התנאי שהרי מת ושוב לא יבא ואיכא למידק דבפרק המגרש מקשינן אי הכי כולהו תנאין דעלמא לא תנסוב דלמא לא מקיים תנאה ונמצא גט בטל ובניה ממזרין דאלמא בכל תנאי מותרת לינשא ואין חוששין שמא [לא] יתקיים התנאי יש לומר אינו דומה תנאי שהוא בשב ואל תעשה לתנאי שיש בו קום עשה שכל תנאי שהוא בשב ואל תעשה כגון שלא תנשא לפלוני ושלא תשתי יין מתירין אותה לינשא מיד ואין חוששין שמא תעבור על תנאה ומשום הכי פרכינן בפרק המגרש אי הכי בכולהו תנאין דעלמא לא תנסוב דאלמא שריא לאינסובי משום דהתם אתנאי שהוא בשב ואל תעשה קיימי אבל תנאה שהוא בקום עשה כגון שתתי לי מאתים זוז ושתבעלי או שתנשא לאיש פלוני או שתשתי יין חוששין שמא לא תתקיים התנאי וכן כל תנאי שברשת אחרים בין שהוא [בקום עשה בין שהוא] בביטול חוששין לו כגון אם לא באתי מכאן ועד יב"ח חוששין שמא יבא ואפילו מת נמי גזרינן ואחרים מחמירין ואומרים שאפי' בתנאי שהוא תלוי בה ואפי' שהוא שב ואל תעשה אסורה לינשא עד שיתקיים התנאי כגון ע"מ שלא תשתי יין עד ל"י שאין מתירין אותה עד שיעברו עליה שלשים יום ודפרכינן בפרק המגרש אי הכי בכולהו תנאין דעלמא נמי לא תנסוב נהי דודאי אסורה לינשא עד שלא יהא אפשר לתנאי שיתבטל אפילו הכי צריך לומר שאפטילו בקיום התנאי לא תנסוב לפי שכיון שבשעת נתינת הגט היה ראוי לחוש לביטולו נמצא שאין זה כריתות ופרכינן הכי לר"ע דחייש התם כה"ג ואחרים מקילין בה ואומרים שכל תנאי שהוא בידה בין שהוא בשב וא"ת בין יש בו קום עשה כגון ע"מ שתשתי יין וע"מ שלא תשתי מותרת לינשא מיד והכי מוכחא בפ' המגרש גבי ע"מ שתנשאי לפלוני דבעי' למימר התם דשריא לינשא לאחר ופרכי' והא לא איקיים תנאה ובטל הגט וכ"ת אפשר דמינסבא לאחר היום ומגרשה למחר אטו בדידה קאי לאיגרושי דאלמא אי הוה קאי בדידה היתה מותרת לינשא ולא היינו חוששין שמא לא תתקיים תנאה והיינו נמי דאמרינן הם אטו בדידה קאי קיומי לתנאי דאי בעי מבריז נפשיה בסילוא ולא נאים וכו' אלמא כל שבידו אין חוששין לו וכי תימא אם כן היכי אמרינן הכא דלאחר לא תנשא עד שתתן היינו טעמא לפי שהוא תנאי שתלוי בדעת אחרים דשמא ילך לו הבעל למדינת הים ונתינה בע"כ שלא בפניו לא שמה נתינה כמו שנתבאר לפנינו בס"ד וכל שהדבר תלוי ברשות אחרים חוששין לו שהרי באם לא באתי מכאן ועד יב"ח אפי' מת גזרינן אבל בתנאי שבידה אין חוששין שמא לא תקיימנו ואפי' הוא בקום עשה וזהו דעת הר"ם במז"ל בפרק שמיני מהל' גירושין שכתב ויש לה לינשא לכתחלה ואע"פ שעדיין לא נתקיים התנאי ואין חוששין שמא לא יתקיים הואיל והיה התנאי במעכשיו או בעל מנת והמחוור שבדברים אלו דבתנאי שבידה והוא בשב ואל תעשה לא חיישינן שמא תעבור עליו אבל אם הוא בקום עשה חוששין שמא לא תקיימנו וכל תנאי שהוא תלוי באחרים בין שיש בו קום עשה בין שהוא שב ואל תעשה חוששין שמא לא יתקיים ולפ"ז ממשע דהאומר לחבירו הרי אני נותן לך כך וכך על מנת שתעשה דבר פלוני על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו אבל אמר על מנת שלא תעשה על הנותר להביא ראיה שביטל תנאו ודאמרינן דהיכא שנתקרע הגט או שאבד דמגורשת היינו דוקא בע"מ משום דכאומר מעכשיו דמי אבל באם כיון שאין הגט חל אלא בשעה שהתנאי מתקיים משמע שאם נתקרע קודם לכן אינה מגורשת כלל ואפילו נשאת תצא ויש לתמוה על הר"ם במז"ל שכתב בפרק הנזכר שאם נשרף הגט או שאבד קודם שנתקיים התנאי שהוא באם אינה מגורשת ולכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא וכבר השיגו ה"ר משה הכהן זכרונו לברכה:

בעא מיניה ר' אסי מרבי יוחנן וכו' וחזר ואמר מחולין לך מהו מי הוי הך מחילה קיום תנאי כאילו נתנתן לו או לא אמר ליה אינה מגורשת דלצעורה קא מכוין והא לא ציערה כלומר דאף על גב דבנדרים אמרינן האומר קונם שאי אתה [נהנה לי אם אי אתה] נותן לבני כור א' של חטים וב' חביות של יין שיכול להתיר את נדרו שלא ע"פ חכם ואומר הרי אני כאילו התקבלתי דאלמא מחילה מהניא בקבלה הכא שאני משום דלצעורה איכוון:

ההוא גברא דא"ל לאריסיה כ"ע דלו תלת דלואתא כל שאר האריסין של מקום זה משקין את התבואה שלש פעמים בשנה:

ושקלי רבעא ומנהג האריסים ליטול רביע התבואה בשביל טורח חרישה וזרע וניכוש והשקאה וכל צרכי השדה:

את דלי ארבעה השקה השדה ד"פ:

אתא מטרא סמוך להשקאה רביעית:

הא לא דלה ולא שקיל אלא ריבעא כמנהג המקום:

הא לא איצטריך למדלי ומזלו גרם:

וקשיא לן וכו' וכמו שכתוב בהלכות [וכן תי' בתוספות] אבל הראב"ד זכרונו לברכה כתב דלאו דוקא אריס שאפי' קבלן נמי כך הוא דינו שאם קבל קמה לקצור וקצר חציה ובאו אחרים [וגמרוה] או נמלים

דף לו עמוד א[עריכה]

וקרסמוה זכה בשכירותיה דדוקא בפועל הוא דאמרינן דפסידא דידיה לפי ששכרו אינו אלא כפי טרחו וכל שאינו טורח אינו נוטל אבל קבלן אין שכרו תלוי אלא בגמר מלאכה וכל שנגמר בין על ידו בין על ידי אחרים נוטל קבלנותו עוד כתב הרב זכרונו לברכה בשם אחרים שאפי' בפועל כך הוא דינו כל זמן שהתחיל במלאכה שמאותה שעה זכה בשכירותו ואע"פ שלא נעשית על ידו ורוחא דידיה הוא וכי אמרינן פסידא דפועלין דוקא כשלא התחילו במלאכה וראיה לדבר מדאמרינן התם בסמוך [האי] מאן דאגר אגירי לעבידתיה ושלים עבידתא בפלגי דיומא דאי לית ליה דכוותה נותן להם שכרן משלם כלומר של כל היום אלמא דאפי' פועל כל שהתחיל במלאכה אף על פי שלא טרח בה כפי מה שנזכר נוטל שכרו משלם והרמב"ן ז"ל חולק בשתיהן בפועל כל שלא עשה שליחותו אע"פ שמשהתחיל במלאכה נעשית מלאכתו מאליה לא זכה בשכרו וראיה לדבר מדאמרינן בפ' הגוזל בתרא גבי שטף נהר את חמורו וחמור חבירו בעא מיניה רב מרבי ירד להציל ולא הציל מהו אמר לו זו שאלה היא אין לו אלא שכרו איתיביה השוכר את הפועל להביא לו כרוב ודורמסקנין לחולה ומצאו שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם ושני ליה התם עבד שליח שליחותיה הכא לא עבד שליח שליחותיה אלמא טעמא דעבד שליחותיה הא לאו הכי אע"פ שנעשית מלאכה מאליה כגון שבאו לו דורמסקנין ממקום אחר הפסיד שכרו ואפילו בקלבן נמי הפסיד דמסתמא הך ברייתא דמצאו שמת או שהבריא בקבל הוא ואפילו הכי טעמא דעבד שליח שליחותיה הא לאו הכי אינו נותן לו שכרו וכי תימא אם כן קשיא הך דאמר רבה התם בסמוך דאי [לית] ליה עבידתא דכוותה נותן להם שכרן משלם ואמאי והא לא טרח לאו קושיא היא דהתם נמי עבד שלחיח שליחותיה דההיא ע"כ בששכרו בפירוש למלאכה ידועה היא דאי לא תימא הכי דקשיא מינה אמאי לא מפקיד להו והא כיון ששכרו סתם אי בעי מסר ליה [עבידתא] קשיא ברישא אלא ודאי בששכרו למלאכה ידועה היא וכיון שכן בעל הבית דהוה ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה דכולא פשיעותא דידיה היא דאיהו הוא דידע אבל פףועל לא ידע ולא הוה ליה לאתנויי:

ומה שכתב הרי"ף ז"ל והלכתא כרבה כתב כן מדאמרינן בגמרא לימא רב יוסף דאמר כרבנן כלומר דסבירא ליה דאין דמים במקום איצטלית והכי נמי אין מטר תחת השקאה ורבה דאמר כרבן שמעון בן גמליאל כלומר דס"ל דדמים במקום איצטלית והכא נמי מטר תחת השקאה ואמרינן עלה ותסברא והא קיימא לן הלכתא כוותיה דרבה ובהא אין הלכה כרשב"ג משמע מהא בהדיא דהלכתא כרבה בהא ודקדקו מכאן בתוספות דבכולי תלמודא הלכתא כרבה לגבי רב יוסף מדלא קאמרינן הכא והא קיימא לן בהא כרבה כדאמרינן ובהא לא קיימא לן כרשב"ג וזה שלא כדברי האומר דהא דאמרי' בפרק יש נוחלין ובפ' מי שמת דהלכתא כרבה לגבי רב יוסף בר משדה ענין ומחצה היינו דוקא במאי דפליגי בב"ב אבל במאי דפליגי בעלמא זמנין כרבה וזמנין כרב יוסף וסמכו דבריהם דהא אפליגו רבה ורב יוסף בשומר אבידה וקיימא לן כרב יוסף דאמר שומר שכר הוי דליכא למימר דבההיא נמי הלכה כרבה דהא בפרק האומנין ובפרק הדיינים מתמיהין לימא דרב יוסף תנאי ואמרי' דלכ"ע אית להו דרב יוסף אלמא הלכתא כוותיה ועוד דבפרק הדיינין מוקמינן פלוגתייהו דרבה ורב יוסף כתנאי ואתוקם רבה כר"א ורב יוסף כר"ע ורבי אליעזר במקום רבי עקיבא אינה משנה דשמותיהוא ועוד דבנדרים אקשינן מינה ואמרינן ואידך פרוטה דרב יוסף לא שכיחא ומשמע מכל הני דהלכתא כרב יוסף וכן פסק הרי"ף זכרונו לברכה בפרק הכונס צאן לדיר ולפיכך אמרו דההוא כללא ליתיה אלא בב"ב בלבד אבל באידך תלמודא לא איפסק כרבה לגבי רב יוסף ולא מחוור דמדאמרינן הכא דהא קיימא לן הלכתא כוותיה דרבה ולא אמרינן בהא כרבה משמע דבכוליה תלמודא קי"ל כרבה לגבי רב יוסף ואע"ג דקי"ל כרב יוסף בשומר אבידה ונפקא מהי כללא לאו פירכא היא שאף ברוב הכללות איכא דנפקי מינייהו ואפי' במקום שנאמר בהן חוץ ומיהו כל היכא דלא אשכחן בהדיא דנפקי מכללא סמכינן עליה הלכך נקיטינן בכוליה תלמודא בפלוגתא דרב יוסף ורבה כרבה בר משדה ענין ומחצה ושומר אבידה דמוכחא בהדיא וכי תימא אם כן אמאי איצטריך למיפסק בפלוגתייהו דרבה ורב יוסף בשיראי בפרק קמא דקדושין כרבה דאמרינן התם והלכתא שיראי לא צריכי שומא יש לומר דאיידי דאצטריך התם רב אשי [למפסק בה אשקי ושדי] כמאן דאמר אינה מקודשת פסק נמי התם כרבה אע"ג דלא הוה צריך וכדפסקינן נמי התם כרבי אליעזר וכרבא אמר רב נחמן אף על גב דליכא דפליג עלייהו ועוד משום דרב יוסף מייתי התם טובא מנא אמינא לה והא דלא חשיב התם ההיא דחזקת הבתים דהלכתא כרב יוסף בזוזי משום דבההיא מילתא גופא הלכתא כרבה בארעא:

גרסינן בגמרא תנן התם במסכת ערכין:

בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חדש כדי שיהא חלוט לו כלומר הקונה בית בבתי ערי חומה היה נטמן יום סוף שנים עשר חדש כדי שלא ימצאנו המוכר לתת לו מעותיו כדי שיהא חלוט כדכתיב ואם לא יגאל עד מלאת לו וגו: ה תקין הלל שיהא חולש את מעותיו ללשכה כלומר שיתנן בלשכה המוכנת לכך וחולש היינו זורק כמו חולש על גוים מטיל גורל:

ואמרי' עלה אמר רבה מתקנתו של הלל נלמוד אמר לאשה הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זו ונתנה לו בין מדעתו בין בעל כרחו הוי נתינה מדאיצטריך ליה להלל לתקוני שלא בפניו אבל בפניו בין מדעתו בין בעל כרחו הויא נתינה כלומר דאי לא הוה ליה להלל נמי לתקוני בפניו בעל כרחו:

ואמרינן עלה מתקיף לה ר"פ ואי תימא רב שימי בר אשי ודלמא אפילו בפניו נמי מדעתו אין בעל כרחו לו [במתנה פשיטא דלא נחלקו דכ"ע בעל כרחו לא הוו מתנה] וכדמוכח בס"פ שני דחולין בפרעון חוב נמי לא נחלקו דלכ"ע נתינה בעל כרחו שמה נתינה ופרעון וראיה לדבר מדאמרי' בפרקא בתרא דב"ק הלוהו בישוב לא יחזיר לו במדבר מכלל דבישוב מחזיר לו על כרחו ותניא נמי בתוספתא התם מי שבא בדרך והיו בידו מעות וראה אנס בא כנגדו ואמר ליה טול את אלו שאני חייב לך אם קבל עליו פטור ואם לאו חייב טעמא דראה אנס הא לאו הכי אע"פ שלא קבל עליו פטור לא נחלקו אלא בגט על תנאי דמעות הללו שהיא חייבת כדי להשלים תנאה דמו לחוב ודמו למתנה ובעינא למידק האי גוונא מבית בבתי ערי חומה דדמי לה שהבית מכור אצלו מכירה גמורה אלא דרחמא אוקמיה אפדיון ומשום הכי דמי לחוב ודמי למתנה:

ולענין הלכה כתוב בספר העיטור בשם רבינו האי גאון זכרונו לברכה במאמר שלישי דהלכתא כלישנא בתרא דרבא דאע"ג דאתקיף עלה ר"פ ואמר דלמא אפי' בפניו נמי מדעתו אין בעל כרחו לא לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרבא משום אתקפתיה דר"פ דלא איתמר אלא דרך דחייה בעלמא ואף דברי הר"ם במז"ל מטין כן שכתב בפ"ח מהלכות גירושין נתנה לו בעל כרחו והוא אינו רוצה לקבל הרי זה גט פסול עד שתתן מדעתו וכבר כתב הרב ז"ל בפרק עשירי מהלכות גירושין שכל מקום שנאמר בחבור זה שהגט פסול אין פסולו אלא מדברי סופרים בלבד ולכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא והולד כשר ומעתה אילו היה הרב ז"ל סובר שהדבר ספק היה כותב מגורשת ואינה מגורשת אלא ודאי נראה שהוא פוסק כלישנא בתרא דרבא אלא שרצה להחמיר לכתחלה מפני חומר ערובה ולא רצה להתירה לינשא לכתחלה ונמצאת למד שהאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז ונתנם לה בעל כרחה מקודשת וכן לענין דיני ממונות נתן לו בית נתן לו שדה על מנת שיתן לו מאתים זוז ונתנם לו על כרחו זכה ואחרים אומרים שהדבר ספק בהני לישני הלכתא כמאן ולפיכך בגיטין וקדושין הרי היא ספק מגורשת וספק מקודשת ובדיני ממונות במטלטלין שמסר ליד המקבל מספיקא לא מפקינן מיניה ובקרקעות הרי הן בחזקת בעלים הראשונים דלעולם ארעא בחזקת מרה קמא קיימא:

כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב בשלהי גט פשוט:

צידן במתניתין:

ראיה אחרונה בפרק זה בורר דאיפלוג התם באמרו לו כל ראיות שיש לך להביא הבא עד ל' יום ולא הביא עד לאחר שלשים יום ובאמרו לו הבא ראיה ואמר אין לי ראיה בקמייתא הלכתא כוותיה ובבתרייתא לית הלכתא כוותיה וכתב הרי"ף זכרונו לברכה בפרק גט פשוט דהדין כללא לאו דוקא הוא דלא אמרינן הלכה כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא:

אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע שיאמר לה כשימסרנה לה:

אם לא מתי לא יהא גט וכו' אם לא מתי לא יהא גט לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה כלומר שאם לא כן היה אומר בתחלה אם מתי

דף לו עמוד ב[עריכה]

יהא גט שהרי הוא לגרש מתכוין:

בעינן הן קודם ללאו כדאשכחן בתנאי בני גד ובני ראובן אם יעברו ונתתם ונ"ל דמאי דבעינן הן קודם ללאו היינו שלא יהא מסיים דבריו בהן [בכי האי גונא ס"ל] דבגמר דבריו אדם מתפיס ונמצא מעשה קיים ותנאי בטל הלכך אע"ג דמקדימין לאו להן כי היכי דלא לקדים פוענותא לנפשיה כיון שגומר דבריו בלאו סגי ודעת הר"ם במז"ל דשמואל מדינא אתקין הכי משום דקי"ל כר"מ דבעינן תנאי כפול בין בגיטין וקדושין בין בדיני ממונות שכך כתוב בפירוש בפרק ששי מהלכות אישות אבל אחרים אומרים דהא דאתקין ביה שמואל תנאי כפול לרווחא דמילתא אתקין הכי ולאו דבעינן ליה מדינא וכרבי מאיר וראיה לדבר דהתם בסוף פרק שבועת העדות אמרינן דלא בעי רבי מאיר תנאי כפול [אלא בממונא אבל באיסורא לא והא דבעי רבי מאיר תנאי כפול] בגיטין ובקדושין משום דאיסורא דאית ביה ממונא הוא ואילו אנן אשכחן דאפילו בממונא גרידתא לא בעינן תנאי כפול אלמא ליתא לדרבי מאיר וראיה לדבר מדאמרינן בפרק האיש מקדש ההוא גברא דזבנינהו לנכסי אדעתא למיסק לארץ ישראל ולא סליק ואמר רב אשי אמרי' ליה קום סליק ואיכא דאמרי אי בעית סלקת והתם ליכא למימר שהתנה וכפל תנאו שאם יעלה יהא מכר ואם לאו לא יהא מכר דאי הכי לא אמרינן ליה קום סליק ולא אי בעית סלקת אין בעל התנאי חייב לקיים תנאו אלא אדרבה אם רצה הוא עצמו מבטלו כדי שיהא עמשה בטל כדאמרי' בפ"ק דקדושין זכו בשדה זו לפלוני על מנת שתכתבו לו את השטר חוזה בזה ובזה אלא ודאי בשלא התנה עסקינן אלא אמר סתם כדי לעלות לארץ ישראל אני מוכר ואפילו הכי דוקא משום דאמרינן ליה עדיין אתה יכול לעלות הא לאו הכי תנאו קיים אע"פ שלא כפל תנאו וליכא למימר דטפי עדיף לר"מ אומדנא בגלוי הדעת מתנאי שלא נכפל דהא לעיל בפרק השולח גבי מוציא אשתו משום אילונית איכא אומדנא וגלוי דעתא ואפילו הכי אמרינן התם דלר"מ בעי דליכפליה לתנאי אלמא אפילו הכיא דאיכא אומדנא וגלוי הדעת בעי רבי מאיר תנאי כפול אלא ודאי ליתא לדרבי מאיר ושמואל לרווחא דמילתא אתקין לחומרא דלמא איכא דסבר לה כרבי מאיר ואתי לאכשורי לגיטא אפילו כי לא מת ושרי אשת איש לעלמא וכן כתב רבינו שמואל בפרק יש נוחלין ומיהו אף על גב דלא קי"ל כר"מ דבעי דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן לגמרי איכא מילתא מיהא דקי"ל כוותיה דרבי מאיר דיליף מתני בני גד ובני ראובן חמשה דקדוקי תנאין תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ותנאי קודם למעשה ושיהא אפשר לקיים המעשה על ידי שליח ואנן קיימא לן כוותיה בתנאי קודם למעשה דסתם משנה היא בפרק השוכר את הפועלים כל תנאי שיש בו מעשה בתחלתו תנאו בטל והרי"ף כתבה בהלכותיו ורבינו חננאל זכרונו לברכה גם כן כתב דאף על גב דלא אשכחן לה אלא אליבא דרבי מאיר הלכתא כוותיה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא וכן נמי קיימא לן דבעי שיהא אפשר לקיים המעשה על ידי שליח ומשום הכי קיימא לן דאין תנאי בחליצה כדאיתא בפרק מצות חליצה ובפרק המדיר וכי תימא מאי שנא דגמרינן להני תרי מילי מתנאי בני גד ולא גמרינן לכולהו יש לומר דאנן לא גמרינן מתנאי בני ראובן ובני גד דמעשה שהיה כך היה ולא משום דאיצטריך להכי ותדע לה דהא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ודאי בלאו הכי לא אפשר ליה אלא דמאי דמשמע לן מסברא מסמכינן ביה ותדע דהא איכא תנא התם ביבמות בפרק ר"ג דס"ל דבעינן תנאי כפול וילפינן ליה מתנאי בני גד ובני ראובן אבל לא ילפינן מיניה דניבעי שיהא אפשר לקיים המעשה על ידי שליח וקסבר דיש תנאי בחליצה וכיון שכן לדידן נמי מאי דחזי לן מסברא דמצטריך ילפין מיניה ואידך לא ילפינן ונקטינן מיניה בלחוד דבעינן שיהא אפשר למעשה להתקיים על ידי שליח ושיהא התנאי קודם למעשה ואם תאמר והאתנן בפרקין כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש והא הכא דמעשה קודם לתנאי ואפילו הכי תנאו קיים איכא למימר דמתני בהדי שליח שאני דכל תנאי מהני ביה לפי שאינו נעשה שלוחו אלא במה שנראה מתוך גלוי דבריו ומכל מקום צריך לומר דהא דתנן בפרקין הרי זה גיטיך אם לא באתי ופרכינן עלה וליחוש שמא בא דאלמא התנאי קיים שהמשנה שנויה שלא בדקדוק וכן הרבה כיוצא בה דאי לא הוה ליה מעשה בתחלתו ותנאו בטל אבל יש דעת אחרת לר"ם במז"ל במעשה קודם לתנאי כמו שכתבתי בפרק האומר בקדושין בסייעתא דשמיא:

תנו רבנן הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת דלא יהיב לה מידי ורחמנא אמר ונתן בידה:

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא קא סלקא דעתין על מנת לאו כאומר מעכשיו דמי כרבנן דפליגי עליה דרבי והוי כאילו אמר לכשתחזירי לי את הנייר יהא גט ואמאי מגורשת והא בשעת גירושין לאו מידי נקטה ואמר עלה בגמרא אמר רב חסדא הא מני רשב"ג היא דאמר תתן לו את דמיה והכא נמי אפשר דמפייסה בדמיה ומדאמרינן דדוקא כרשב"ג אתיא ולא כרבנן שמעינן מינה דרבנן לאו באיצטלית דוקא שהוא דבר חשוב פליגי אלא הוא הדין בדבר שאינו חשוב כנייר וכיוצא בו הלכך אמר לה הרי זה גיטיך על מנת שתחזירי לי את הנייר ונשרף או נאבד לדידן דקיימא לן כרבנן אינה מגורשת וזה שלא כדברי בעל העיטור ז"ל ואמרינן עלה בגמרא מתקיף לה אביי אימר דאמר רשב"ג היכא דליתא בעינא אבל היכא דאיתא בעינא מי אמר אמר אביי הא מני רבי מאיר היא דאמר בעינן תנאי כפול והכ אדבלא כפליה לתנאה מתקיף לה רבא טעמא דלא כפליה לתנאה הא כפליה לתנאה לא הוי גיטא מכדי כל תנאי מהיכא גמרי לה מתנאי בני גד ובני ראובן מה התם תנאי קודם למעשה אף כל תנאי קודם למעשה לאפוקי הכא דמעשה קודם לתנאי אלא אמר רבא משום דהוי מעשה קודם לתנאי מתקיף לה רב אדא בר אהבה טעמא דמעשה קודם לתנאי הא תנאי קודם למעשה לא הוי גיטא מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן מה התם תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר לאפוקי הכא דתנאי ומעשה בדבר אחד [כלומר שהכל הוא בגט עצמו אלא אמר רב אדא בר אהבה משום דתנאי ומעשה בדבר אחד] ובתר הכי אמרינן רב אשי אמר הא מני רבי היא דאמר כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי כלומר הא דקתני על מנת שתחזירי לי את הנייר מגורשת רבי היא דאמר כאומר מעכשיו דמי ואשתכח דבשעת גירושין נקיטא ליה לגט ולאחר זמן היא מחזירתו ומתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ונראה מדברי רש"י ז"ל דתנאי קודם למעשה ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר אפי' לרבנן בעי הכי דלא איפלוג רבנן אלא בכפילא וכדמפרש טעמא בפר האומר בקדושין דהתם הוצרך הדבר לאמרו שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו ותמהני דאדרבה אית לן למימר דאפי' לר"מ לא בעינן להו משום דאיהו לא בעי כפילא אלא משום דס"ל שלא היה הדבר צריך לאמרו ומיתורא מפיק לה כדמוכח התם אבל בתנאי קודם למעשה מאי יתורא איכא דלמא לאו בקפידא עבד הכי אלא אף על פי שהקדים התנאי היה אפשר לו גם כן להקדים המעשה וכן נמי תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר התם אי אפשר בלאו הכי אבל אין הכי נמי שאם היה אפשר להיות שניהם בדבר אחד מהני ונראה לי דתנאי קודם למעשה מוכחינן ליה משום דאם איתא דאפילו מעשה קודם לתנאי מהני כשם שבני גד ובני ראובן הקדימתו המעשה לתנאי כדאיתא בקראי כך היה לו למשה להקדים גם כן המעשה אלא ודאי כיון ששינה את סדרן מוכח דתנאי קודם למעשה בעינן ולפיכך אומר רש"י ז"ל דבהא ליכא לשוייה פלוגתא בין רבי מאיר ורבנן דהא אינהו לא פליגי אלא בתנאי כפול דרבי מאיר אמר דאית ביה ייתורא ורבנן אמרי דלית ביה יתורא אבל בתנאי קודם למעשה אין מקום למחלוקת רבי מאיר וחכמים וכן נמי תנאי ומעשה בדבר אחד היינו טעמא דלא מהני משום דכיון דמעיקרא ס"ל דאומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי ונמצא שהתנאי סותר את המעשה דאין הגט חל אלא לאחר שנתקיים התנאי ואז אין הגט בידה אבל בלמאי דמסקינן דאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי כון שאין התנאי סותר את המעשה הוה ליה כתנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ומשוםה כי קיימא לן בפרק יש נוחלין דהאומר הילך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירהו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא ולפי שיטה זו שפירשתי אתי לי שפיר מה שאמרו מקצת הגאונים והרי"ף ז"ל דבעל מנת לא בעינן דקדוקי תנאים כלל ואף הר"ם במז"ל כתב בפרק ששי מהלכות אישול כל האומר מעכשיו אינו צריך לכפול תנאי ולא להקדים תנאי למעשה אלא אף על פי שהקדים המעשה תנאו קיים והא דרב אשי מוכחא היכ דכיון דבין רבנן בין רבי מאיר מודו דבעינן תנאי קודם למעשה ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר למה הוצרך רב אשי לאוקמה כרבי והא שפיר מיתקומה כד"ה א"ו דמשום דקושטא דמילתא דבע"מ לא קפדינן בדקדוקי תנאין אוקמה כרבי והראב"ד ז"ל נותן טעם לדבריהם ואומר דתנאי על מנת או של מעכשיו כיון דמהשתא חייל מעשה בתנאי הוא דחייל דהשתא מתנה אבל על תנאי דאם כיון שהתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול מעתה אין בו כח לבטל המעשה אלא אם כן כפל אותו אבל אין שיטה זו מחוורת דהא בסוף פ' הפועלים מוכח דרבנן פליגי עליה דרבי מאיר ולא בעו תנאי קודם למעשה ומשמע דהיינו טעמיא דרבי מאיר מיתורא דכפילא יליף נמי שאין לנו בתנאין אלא כמו שנכתב תנאי בני גדג ובני ראובן ורבנן דס"ל דליכא יתורא לא גמרינן מינה מידי ומעתה פשטן של דברים דרב אשי בעי לאוקומה אפילו כרבנן ומיהו מודה הוא דמיתוקמא שפיר כר"מ ודר"מ עדיפא מדרבנן דאילו לרבנן אינה מגורשת אלא אם תקיים תנאה ולר"מ מגורשת מיד מטעמיה דרב אדא בר אהבה משום דה"ל תנאי ומעשה בדבר אחד דאפי' דאפי' ס"ל לר"מ דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי בעי נמי כל חזוקי התנאין ואי לא אינו מבטל המעשה וקל וחומר

דף לז עמוד א[עריכה]

הדברים השתא אפילו במעשה שאינו חל מעכשיו דלא אלים סבירא ליה לרבי מאיר שאין תנאי מבטלו אלא אם כן נתחזק התנאי בכל חיזוקי תנאין כל שכן במעשה שהוא מעכשיו דאלים שאין תנאי מבטלו אלא אם כן נתחזק התנאי כהלכתו וראיה לדבר מדאמרינן בסמוך דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ושכיב מרע ודאי במעכשיו הוא דאמר מעכשיו אם מתי אי נמי מהיום אם מתי דאילו אם מתי גרידא משנה שלימה שנינו דלא אמר כלום אלא ודאי בדאמר מעכשיו עסקינן ואפילו הכי בעינן תנאי כפול ואמאי לא ובעי ליה נמי בעל מנת משום דכאומר מעכשיו דמי ואף על פי שנראה מדברי הר"ם במז"ל בפרק תשיעי מהלכות גירושין דהא דאתקין שמואל דלא אמר מעכשיו היא דבריו תמוהין הרבה ועוד ראיה מדרבי יוחנן דאמר לעיל הכל מודים באומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואיהו הוא דאמר התם ביבמות דחליצה מוטעת כשרה ואי זו היא חליצה מוטעת כל שאומרים לו חלוץ לה על מנת שתתן ק"ק זוז ואפילו הכי לא מהני תנאה לבטולי למעשה משום דהוה ליה מעשה שאי אפשר לקיימו על ידי שליח ולא דמי למעשה בני גד ובני ראובן אלמא דאפילו בעל מנת בעי רבי מאיר כל דקדוקי התנאין והכי נמי מוכח בירושלמי בפרק האומר דקדושין דגרסינן התם תמן תנינן מתנה אדם על עירובו אמר רבי אלעזר מאן תנא אם בא ואם לא בא רבי מאיר היא [היי דין] רבי מאיר חבריה מארין רבי מאיר דקדושין דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירדו גשמים ירדו גשמי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת רבי מאיר אומר בין ירדו בין לא ירדו מקודשת עד שיכפול תנאו הכל מודים בלאחר שירדו גשמים ירדו מקודשת לא ירדו אינה מקודשת כלומר משום דלאחר לאו תנאי הוא ר' חגאי בעי קומי רבי יוסי והן אם לאו כלאחר הוא כלומר אם יעברו ואם לא יעברו דכתיב גבי בני גד ובני ראובן לאו כלאחר הוא דהא משמע דלא היו נותנן להם הארץ מיד אלא לאחר שיעברו א"ל שאני ההיא שהיתה הארץ לפניהם והוא מבקש להוציאה מידם כלומר מפני שמיד היה נותן להם הארץ הרי מפורשת דבע"מ בעי ר"מ תנאי כפול ומשמע נמי לפום גמרא דידהו דדוקא בע"מ הוא דבעי רבי מאיר תנאי כפול אבל באם לא בעי והרי זה הפך סברת הגאונים ז"ל ונהי דלפום גמרא דילן ממשע דבאם בעי רבי מאי רתנאי כפול מכל מקום נ ראה שאין לנו לתפוס הפך סברת הירושלמי לגמרי דנימא דדוקא באם הוא דבעיא אבל בעל מנת לא בעיא:

מתני' כמה היא מניקתו שתי שנים עד שיהא הולד בן שתי שנים שכך היא זמן הנקתו ולענין לשמש את אביו כל ימי חייו:

רבי יהודה אומר שמונה עשר חדש לרבי יהודה זו היא זמן הנקת תינוק עד שיהא לו י"ח חדשים בכתובות בפרק אף על פי:

מת הבן קודם הזמן:

או מת האב הרי זה גט דכיון דלא פירש מידי לא איכוין אלא להרווחה כל ימים שהוא צריך ומכאן ואילך אינו צריך כך כתב רש"י ז"ל ובגמרא גם כן בהא דאמרינן בשלמא לרבא רישא דלא פריש וסיפא דפריש כתב דבסיפא דמתני' דפריש שתי שנים שכיון דלא איצטריך לפרושי ופריש דוקא קאמר ואין כל זה מחוור אצלי דכיון דרישא דמתני' כרבנן מוקמינן לה לרב חסדא כדאיתא בגמרא היכי נימי דלהרווחה קא מכוין אדרבה רבנן סברי דלצעוריה קא מכוין לפיכך נ"ל דטעמא דמתני' משום דאמרינן דלצעורה קא מכוין [ואין לנו בפירוש תנאו אלא אחד משני דברים או שנאמר שהוא מתכוין לצורך הנקתו ותצטרך להניקו ב' שנים ואם מת הרי זה גט או שנאמר שאינו מתכוין אלא להנקה ולא תצטרך להניקו אלא יום אחד ואם מת אינו גט ומשום דמתני' כרבנן דס"ל דלצעורה קא מכוין] אנו תופסין המשמעות שהוא מצער אותה יותר והיינו שתניקהו כל הזמן שיצטרך להנקה ואף על פי שיש בו צד קולא שאם מת הרי זה גט אי אפשר לתפוס מדבריו תרי חומרי דסתרין להדדי ולפיכך אנו תופסין הצד שהוא יותר חמור אבל בסיפא דפריש שתי שנים משום דמתני' כרבנן דסברי דלצעורה קא מכוין אמרינן דאם מת אינו גט ולא נצטרך להקל עליה בשביל זה שהזמן כבר הוא קצוב בדבריו ועל כרחך אתה צריך לומר כן שאם אתה מפרש דטעמא דסיפא מפני שלא הוצרך לפרש ופירש כמו שכתב רש"י ז"ל תינח תניקי את בני לרבנן אבל תשמשי את אבא ותניקי את בני לר"י מאי איכא למימר אלא ודאי כדכתבינא ומדברי רש"י ז"ל נראה דכי אמרינן מת הבן או מת האב הרי זה גט היינו דוקא בשהתחילה בני לר' יהודה מאי איכא למימר אלא ודאי כדכתיבנא ומדברי רש"י זכרונו לברכה נראה דכי אמרינן מת הבן או מת האב הרי זה גט היינו דוקא בשהתילה להניק או לשמש אבל בשלא התחילה כלל אינו גט וכן נראה מפירושו בגמרא גבי בשלמא לרבא וכו' אלא לרב אשי וכו' ולרב אשי הוא דהוי גט אע"פ שלא הניקה ושמשה כלל [ומשוםה כי פריך ליה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כיון דלא נתקיים כלום מן התנאי אמאי הרי זה גט] אבל לרבא לא ובתוספות הקשו עליו [אי כשהתחילה פשיטא אם מת הי זה גט] דבשלמא גבי בן הוצרך התנא להשמיענו דהוי גט אף על פי שלא הניקתו כ"ד חדש אבל גבי אב אם איתא ששמשתו כלל מאי קא משמע לן פשיטא דהוי גט כיון ששמשתו כל ימי חייו דמאי איבעי לה למעבד טפי וליכא למימר דאשמיעינן דאף על גב דאיהו מיית ברישא הוי גט דלא בעינן שתשמשהו כל ימי חייה דאם איתא דבעינן הכי לא הוי גט כדאמרינן בפרק בתרא כל ימי חיי וחייכי אין זה כריתות ובמתניתין לא אתא לאשמעינן דהוי כריתות אלא דבשמוש כי האי סגי לפיכך פירש רבינו יצחק זכרונו לברכה דאפילו מת קודם שמניקה ושמשה הרי זה גט אבל דעת הרב רבינו משה זכרונו לברכה בפרק שמיני מהלכות גירושין כדברי רש"י זכרונו לברכה דמת הבן או האב קודם שתניק או שתשמש אינו גט וכמו שאכתוב בגמרא בסייעתא דשמיא:

הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים וכו' פרשתיה:

שלא בהקפדה והיא לא הכעיסתו ואפילו הכי שאין העכבה ממנו אינו גט וכל שכן בהקפדה:

רשב"ג אומר כזה גט הואיל ולא הקפידתו ואין העכבה ממנה:

גמרא ברייתא רשב"ג דמיקל בתנאי דאמר תתן את דמיה וקאמר כל עכבה שאין הימנה הרי זה גט:

ולית הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל דכללא דחוץ מערב וצידן לאו דוקא הוא וכמו שכתבתי למעלה:

כאן במפרש יום אחד וקא משמע לן דדוקא הניקתהו ושמשהתו יום אחד אבל מת ולא הניקתהו ולא שמשתהו כלל אינו גט דסד"א כיון שהקל עליה כל כך שלא אמר אלא יום אחד אע"ג דמת ולא הניקתו ולא שמשתו כלל להוי גט קמ"ל דכיון דפריש יום אחד אע"ג דמית כיון שלא הניקתו ולא שמשתהו כלל אינו גט:

אבל לאחר שתי שנים או לאחר שמונה עשר חדש לא לפי שכבר עבר זמן הנקה:

והלכתא כרב אשי דבתרא הוא ואף על גב דאקשינן עליה ואסיקנא בקשיא וכו' פירוש דבגמרא אמר מיתיבי הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא ב' שנים ע"מ שתניקי את בני שתי שנים מת הבן או שאמר האב אי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה אינו גט בשלמא לרבא רישא בדלא פריש סיפא דפריש אלא לרב אשי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא קשיא ופירש רש"י ז"ל בשלמא לרבא דאוקי רישא דמתני' דאמר שתי שנים [ממש] אף על גב דבסתם רישא דקאמר מת הבן בתוך שתי שנים הרי ה גט בדלא פירש שתי שנים וכל צרכו הניקתהו וסיפא כיון דפריש שתי שנים על כרחיך דוקא קאמר דהא לא איצטריך לפרושי ומפרש אלא לרב אשי דפריש רישא דמתניתין יום אחד קאמר על כרחיך מת הבן דקתני היינו כגון שמת ולא הניקתו כלל ואמאי הרי זה גט והרי לא נתקיים כלום מן התנאי כך פרש"י ז"ל ונראה מדבריו דדווקא לדרב אשי מיירי כשלא נתקיים מן התנאי כלום אבל לרבא דווקא כשהתחילה להניק ונמצינו למדין לפי שיטתו שלדברי מי שפוסק כרבא מת הבן קודם שהתחילה להניק אינו גט ולרב אשי הרי זה גט אבל ר"י ז"ל סובר דאפילו לרבא מת קודם שהתחילה להניק הרי זה גט וכמו שכתבתי במשנתנו והכא הכי קאמר בשלמא לרבא וכו' סיפא כדפריש דהואיל ופירש שתי שנים ודאי לצעורה קא מכוון ואפילו מת אינו גט אלא לרב אשי כיון דרישא במפרש יום אחד הרי נתכוין לצעורה כיון דכמפרש דמי ואפילו מת לא להוי גיטא כדאמרינן בסיפא ונמצא לפי שיטה זו דבין לרבא בין לרב אשי אפילו מת קודם שהתחילה להניק הרי זה גט והר"ם במז"ל פסק בפ"ח מהלכות גירושין כרב אשי אלא שכתב מת האב או הבן קודם שתניק או תשמש אינו גט והוא מן התימה דמשמע דלרב אשי אף על פי שלא התחילה להניק כלל כיון שמת הרי זה גט על הדרך שפירשנו ונראה שהוא ז"ל היה מפרש כך בין לרבא בין לרב אשי ודאי בעינן שיתקיים התנאי בהנקה ומשום הכי פריך בשלמא לרבא רישא כיון דלא פריש והתחילה להניקו הרי נתקיים וסיפא דפריש כיון שמתו האב והבן בתוך הזמן לא נתקיים אלא לרב אשי על כרחין רישא בהניקתו יום אחד עסקינן דאי לא הניקתהו כלל אפילו ברישא לא הוי גט שהרי לא נתקיים וכיון שכן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כלומר פשיטא כיון דברישא לא הוי גט אלא כשנתקיים התנאי בסיפא נמי אילו נתקיים הוי גט ואמאי תנא ברישא הרי זה גט ובסיפא אינו גט דכאן וכאן נתקיים התנאי הרי זה גט ולא נתקיים אינו גט רב אשי אמר לך אין הכי נמי וכי תנן ומת הבן או מת האב הרי זה גט אתא לאשמועינן דסתם כמפרש יום אחד דמי והכי קאמר כל שהתחילה להניקו מת הרי זה גט והוא הדין נמי לא מת אלא דתנא הכי אגב סיפא ולפי זה צ"ל דמת האב לא אתא לאשמועינן מידי דכיון שהתחילה לשמשו ומת מאי אית לה למעבד טפי והא ליכא למימר דאיהו מכווין טפי מהכי אלא אגב סיפא נקטינן או שמא אתא

דף לז עמוד ב[עריכה]

לאשמועינן דשמוש יום אחד שמוש מיקרי ואיקיים תנאי דסתם כדמפרש יום אחד דמי ונמצא לפי שיטה זו דבין לרבא בין לרב אשי כל שלא התחילה להניק ומת אינו גט ומכל מקום לדברי כולם נראה דיום אחד לאו דוקא אלא אפילו שעה אחת ותוכל ללמוד זה ממה שפירש"י ז"ל במאי דפרכינן אלא לרב אשי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דאי יום אחד דוקא לא הוה פריך ליה מידי לפי שיטתו:

ואיכא מאן דאמר כיון דדייקא מתני' כוותיה דרבא הלכתא כוותיה וכתב הרשב"א ז"ל דבדיני ממונות כיוצא בזה אם אמר לו בית זה נתון לך במתנה על מנת שתזון את בני או את אבי ולא פירש לו זמן דלרבא צריך לזונן כל ימי חייהם ולרב אשי כמפרש יום אחד או שנה אחת דמי ואיכא למימר דלכולי עלמא לענין ממונא סתם כמפרש כל ימי חייו ולא פליג רב אשי אלא לגבי גיטין דלצעורה קא מכוין אחת והרי צערה יום אחד או שעה אחת והדבר צריך תלמוד ע"כ:

תנו רבנן הרי זה גיטיך וכו' לפי שלא אמר לה אם תניקי יהא גט ואם לא תניקי לא יהא גט דבעינן תנאי כפול והלכתא כרבנן דבעל מנת לא בעינן תנאי כפול:


תנו רבנן אמר לה בפני שנים הרי זה גיטיך וכו' ולא מסרו לה בפניהם דאי מסרו לה איגרשה לה בהאי תנאה ותו לא מצי לאתנויי תנאה אחרינא אלא כך אמר לה בפניהם כשאמסרנו לה לא אמסרנו לה אלא על מנת כן:

וחזר ואמר לה בפני שנים כו' ומסרו לה לא בטל כו' שלא בא זה להוסיף [מדלא אמר לה ע"מ שתתני מאתים זו] תוספת על תנאי ראשון ולא בא גם כן לבטל [מדלא בטל] תנאו הראשון בפני אלו אלא הכי קאמר לה או תנאו ראשון או מאתים זוז:

ג' מאות ודאי עקר ליה לתנאי קמא כך פירש"י ז"ל ועל דרך זה שנויה בתוספתא דתניא התם אמר לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתמתין לי שתי שנים וחזר ואמר לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתתן לי ק"ק זוז לא בטלו דבריו אחרונים את הראשונים אלא הרשות בידה רצתה תמתין רצתה תתן אמר לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתמתין לי שתי שנים וחזר ואמר לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתמתין לי שלש שנים בטלו דבריו האחרונים את הראשונים ואין אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפין לתת לה גט ע"כ ואף על פי שאין זה שוה לגמרתינו מכל מקום נראה ממנו דלאו בשנתן לה גיטה בתנאי הראשון עסקינן ועוד נראה ממנה דאפילו בשעה שאמר תנאי שני לא מסרו אלא לאחר מכאן שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב וחזר ואמר לה בפני שנים ומסרו לה ואפשר דבכי האי גוונא תנאי דבשעת מעשה מבטל דבריו הראשונים אף על פי שבתחלה אמר בפני שנים כשאתן גט לאשתי על מנת כן אתננו לה ולא דמי לההיא דתניא בתוס' דקדושין [זה אומר במנה] וזה אומר במאתים והלך זה לביתו [וזה לביתו] ואחר כך תבעו זה את זה וקדשו אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה וכו' דאלמא על דעת ראשון גמרו מעשה דשאני התם דסתם הוא אבל התנה תנאי אחר אין לנו ולפיכך לפי דרכו של רש"י זכרונו לברכה כך יש לאומרה שאמר בפני ב' הראשונים על מנת כן אתן לה ולא מסר לה וכן בפני האחרונים ולא מסר לה וכשמסר לה לאחר כן מסרו לה בפני כולם סתם ועל תנאין הראשונים מסר והא דקתני הרי זה גיטיך על מנת לאו דאמר הכי בפירוש אלא דהוא כמאן דפריש וכן העמידה רב אחא משבחא ז"ל בדלא מטא גיטא לידה מתנאה קמא אבל אחרים פירשו דהכא בשנתן לה גיטה ואמר על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ואחר כך אמר שתתני לי מאתים זוז וכה"ג לא בטל אלא רצתה משמשתו רצתה נותנת לו מאתים זוז שכיוןש לא קיימה תנאי ראשון נמצא הגט לבעל ומתגרשת בתנאי שני מאמירה שניה ואף על גב דתניא בתוספתא ה"ז גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר הרי זה גיטיך מעכשיו לא אמר כלום כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הא גיטיך מעכשיו ליתא אלא אפילו אמר לה הרי זה גיטיך מעכשיו בלא שום תנאי הרי זה גט דקיימא לן כרבי דאמר בפרק הזורק עד שיאמר לה הא גיטיך וההיא כרבי שמעון בן אלעזר דבעי שיטלנו הימנה ויתננו לה וסיפא דקתצני בטלו דבריו אחרונים את הראשונים ה"נ הוא דכיון דאמר הרי זה גיטיך על מנת שתתן לי שלש מאות זוז וקבלה עליה הרי בטלו שניהם תנאי ראשון וכיון שהתכימו שניהם לבטלו אפי' נתקיים אינו כלום ומתגרשת מנתינה זו על תנאי זה השנו ובודאי שזה מן התימה שכיון שנתנו לה בע"מ שהוא כאומר מעכשיו היאך הוא ביד שניהם לבטלו ועוד אכתוב בזה בסמוך בס"ד:

ואין אחד מן העדים הראשונים ואחד מןה עדים האחרונים מצטרפין להעיד שהיה תנאי בגט זה וכל זמן שלא יבאו שנים באחד מן התנאים הגט כשר על ידי עדי החתימה ולאו כל כמינייהו דהנך לשוויי תנאה בגיטא:

אילימא אסיפא פ]שיטא דאין אחד מן הראשונים כלום שאפי' באו שניהם אינן כלום דהא בטיל ליה ההוא תנאה:

אלא ארישאדקאמר או האי או האי מהו דתימא הואיל ומתקים גיטא בחד מהני תנאי הוו להו כחד תנאה וכל סהדי

דף לח עמוד א[עריכה]

דמסהדי לקיומי תנאה בהאי גיטא ליצטרפו קמ"ל:

מתני' הרי זה גיטיך אם לא באתי וכו' והגיע לאנטיפרס מוכחין בגמרא דאנטיפרס בסוף יהודה באותו צד שיהודה סמוכה לגליל ושני תנאין הוא מתנה עמה בשעה שהוא נפרד ממנה כדי לילך בגליל אחד מהם שאם לא יבא מכאן ועד שלשים יום ואפילו לא יצא מיהודה שיהא גט והיינו דקתצני אם לא באתי וכו' ותנאי שני שאפילו לא נשתהה שלשים יום כל שיגיע לגליל מיום שאצא מכאן והיה הולך מיהודה לגליל ותלה הגט גם בביאתו לגליל ומשום הכי קתצני שאם הגיע לאנטיפרס שביהודה כלומר שלא יצא מיהודה וחזר לאלתר כלומר שלא נשתהה שלשים יום בטל תנאו ואין כאן עוד לקיימו שהרי לגליל לא בא ולא נשתהה בדרך ואפילו קיימו לאחר זמן הרי לא התנה אלא על מהלך ראשון:

והיה הולך מגליל ליהודה והגיע לכפר עותני שהוא בסוף הגליל באותו צד הסמוך ליהודה ונמצא שלא יצא מגליל וחזר בתוך ל' יום בטל התנאי ושוב אי אפשר שיתקיים ושני תנאים הוא מתנה עמה בזו גם כן כמו שפירשתיה למעלה:

והיה הולך למדינת הים והגיע לעכו כלומר שעדיין לא יצא מארץ ישראל לפי שעכו מארץ ישראל היא ובסופה וף על פי שחציה גם כן בחוצה לארץ כמו שכתבתי בריש מכילתין כיון דתנא מיירי בהולך מארץ ישראל למדינת הים הגיע לעכו משמע שמיד שהגיע לחומת עכו שכנגד ארץ ישראל חזר ותרי תנאי קא מתנה עמה כמו שפרשתי למעלה לפיכך כיון שלא הגיע למדינת הים ולא נשתהה גם כן שלשים יום בטל תנאו ושוב אי אפשר לקיימו שאפילו הלך לאחר מכן ושהה שלשים יום הרי לא התנה אלא על מהלך ראשון:

כל זמן שאעבור מכנגד פניך מיד יהא גט ובגמ' פריך והא לא עבר שהרי היה הולך ובא בתוך שלשים יום:

גמ' והא לא עבר ל' יום רצופין:

[תשמיש והרי שלשים יום רצופין] בלא תשמיש כדקתני הואיל ולא נתייחד עמה:

לישנא מעליא פניה של מטה:

הרי זה גט קתני ואין הגט נפסל משום גט ישן הואיל ולא נתייחד עמה:

גט ישן כל שנתייחד עמה בין כתיבה לנתינה ופסלוהו רבנן משום שלא יאמרו גיטה קודם לבנה לקמן בהזורק תניא כוותיה דרבי יוחנן מסייע ליה מינה מדקתני ולגט ישן אין חוששין דמשמע דאם נתייחד עמה לא הוי אלא גט ישן ואילו לרב הונא אם נתייחד עמה בטל הגט לגמרי:

וליחוש שמא פיסס פירש רש"י ז"ל שמא פייס ונתייחדה עמו ובעל והויא לה גט ישן ואף על גב דקיימא לן בפרק הזורק שאם נתגרשה בו תנשא לכתחלה הכי קאמר היכי אמרת דהרי זה גט דמשמע גט שראוי להתגרש בו לכתחלה ליחוש שמא יבא בעל ויערער ויאמר שפייס והוה לה גט ישן ומפרקינן באומר בשעת התנאי על מנת כן אני מוסר לה שתהא נאמנת עלי כמאה עדים כל זמן שתאמר שלא באתי ונתיחדתי ופייסתי ולא נהירא דאם איתא דאיכא למיחש לגט ישן כי הימנה מאי הוי וכי נפקא מידי חששא דגט ישן בהכי ואפשר דכל היכא דבעל לא מערער אנן לא חיישינן וכיון דהימנה תו לא אתי ומערער אבל הרי"ף זכרונו לברכה פירש בתשובה דהכי קאמר כיון שהיה הולך ובא אף על פי שלא נתייחד עמה ניחוש שמא פייסה בדברים ומחלה התנאי ויש נוסחאות שגורסים בהך ברייתא על מנת שאעבור וכתב הרב רבינו משה בן נחמן זכרונו לברכה שלפי גירסא זו למדנו בפירוש שהנותן גט לאשתו אע"פ שאמר לה מעכשיו אם התנה עליה תנאי ובטלוהו שניהם בטל הגט שאין התנאי כלום מאחר שבטלו אותו ואינן רוצין שיהא תנאי דהא הכא על מנת קאמר לה שהוא כאומר מעכשיו ואפילו הכי פרכינן וליחוש שמא פייס ולפיכך האומר לאשה על מנת שתני לי מאתים זוז אם רצו שניהם ובטלו התנאי הגט בטל ואף על פי שנתנה לו אחר כן שכל זמן שלא קיימתו לתנאי אפשר לבטלו מדעת שניהם וכשמתקיים התנאי אחר כך כאילו לא נתקיים ומיהו דוקא בשהסכימה היא בבטולו הא לאו הכי לא שלא כדברי מי שמפרש שמא נתפייס הוא ובטלו שאף על פי ששנינו משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו הכא כיון שעל תנאי ניתן ולא נתקיין עדיין התנאי יכול הוא לבטלו ואין זה מחוור

דף לח עמוד ב[עריכה]

כמו שכתב הרי"ף זכרונו לברכה בתשובה דכיון שאם נתקרע הגט או שאבד הרי זה גט כל שכן שאינו יכול לבטלו וכן כתב רב אחא גאון זכרונו לברכה בשאלתות דראשי המטות אבל כשהסכימה היא בביטול התנאי משמע מהכא דבטל הגט דהא פרכינן ליחוש שמא פייס ומיהו דוקא בתנאי שהוא בידם שלא יתקיים שמתוך שבידם שלא יתקיים יכולים הם לומר שאף על פי שיתקיים יהא כאילו לא נתקיים אבל בתנאי שהוא מתקיים על רחן אין בידם לומר שיהא כאילו לא נתקיים דאי לא תימא הכי לעיל בפרקין בגמרא דשקלינן וטרינן בראוה שנתייחדה עמו באפילה אי חוששין משום קדושין או לא למה לא חששו בבטול התנאי דהא אמתניתין דאם מתי קיימין אלא ודאי כל תנאי שהוא מתקיים על כרחן אין בידם לבדטו אבל בתנאי שאפשר להתבטל רשאין לבטלו ולפיכך כתב הרמב"ן ז"ל [דאומר] על מנת שתתני לי מאתים זוז אם קבלה עיה שלא תקיים התנאי ולא תתגרש באותה נתינה בטל הגט מעתה ואין צריך לומר שאם לא נתנה לשם תנאי ונתנה לו לשם מתנה דגט בטל אלא אפילו אמרה אחר כך נותנת אני ומקיימת התנאי כבר נתבטל שכיון שבידם לבטל התנאי שלא תתן מכיון שבטלוהו בטל לגמרי ושוב אין לו קיום ואני תמה אם איתא שהיא יכולה לבטל התנאי לומר שאף על פי שנתקיים יהא כאילו לא נתקיים ולבטל הגט בכך היכי אסיקנא לעיל כדאמרינן מחולי ןלך דאינה מגורשת נהי דמעיקרא לצעורה איכוין למה לא יהא בידו לומר שיהא כאילו לא נתקיים ולבטל הגט בכך היכי אסיקנא לעיל כדאמרינן מחולין לך דאינה מגורשת נהי דמעיקרא לצעורה איכוין למה לא יהא בידו לומר שיהא כאילו נתקיים כם שבידה למר שיהא כאילו לא נתקיים ולפיכך אני אומר שבכל גט הניתן במעכשיו או בעל מנת דכאומר מעכשיו דמי ואין ביד שניהם לבטל התנאי אלא דוקא במתנה להנאתה של אשה כי הכא שהתנה אם לא באתי וכל זמן שאעבור מכנגד פניך דמסתמא להנאתה מתנה עמה ולומר שאם לא ינהוג עמה בזמן זה מנהג אישות שלא תתעגן מחמתו ותהא מגורשת ומשוםה כי פרכינן וליחוש שמא פייס ומחלה לו והויא כאומרת כלום אמרת אלא להנאתי זו היא הנאתי אבל במתנה עמה על מנת שתתני מאתים זוז ונתגרשה מעכשיו ודאי לא כל הימנה לומר שאפילו (קיימה) תנאה שלא תהא מגורשת וההיא ברייתא דלעיל דבטלו דבירו האחרונים את הראשונים או תתפרש כדברי רש"י זכרונו לברכה או אתיא כמאן דאמר דאומר על מנת לאו כאומר מעכשיו דמי:

ואיכא דמתני לה אמתניתין וכו' כל שכן אברייתא שהיה הולך ובא:

אבל אמתניתין דאמר בתוך שנים עשר חדש ולא ראינו שבא בעיר משיצא לא חיישינן שמא בא ואפילו לא הימנה עליה מעיקרא הוי גט דהא לא אתא והרי"ף ז"ל כתב לשונות הללו סתם ונראה שהוא פוסק כלישנא בתרא ואפילו אמתניתין בעינן נאמנת עלי והכי נמי מוכח בגמרא בפרק כל הגט דפרכינן וליחוש שמא פייסה מי לא תנן מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש וכו' ואמר רבה בר רב הונא באומר נאמנת עלי שלא באתי אלמא סוגין דעלמא כמאן דמתני לה אמתניתין וכן דעת רבינו חננאל ז"ל והראב"ד ז"ל בהשגת אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק תשיעי מהלכות גירושין הרי זה גיטיך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד יב"ח אין חוששין שמא בא בסתר וטעמו ז"ל לפי שהוא סובר דהאי חשש דשמא פייס ובא מדרבנן בעלמא נינהו שכך כתב בפרק זה ומפני חשש זה יהא הגט פסול וכבר ביאר ז"ל בפרק עשירי שכל מקוםש הוא מזכיר פסול אין פיסולו אלא מדברי סופרים בלבד ולפיכך הוא פוסק בלשונות הללו להקל:

מתני אינו גט דכיון דלא מגרש לה אלא כי היכי דלא תיפול קמי יבם אף הוא אינו רוצה שיחול גיטה אלא לאחר מיתה דסבר הוא דיש גט לאחר מיתה אבל הכא דתלה באם לא באתי סלקא דעתך אמינא שמעכשיו משמע קמ"ל אי נמי סד"א התם משוםה כי אמרי' דכי לא אמר מעכשיו כלאחר מיתה דמי דחיישינן דלמא אינו רוצה בגירושיה כלל דיודע הוא שאין גט לאחר מיתה קמשמע לן אי נמי סלקא דעתך אמינא התם משום הכי אמרינן דכי לא אמר מעכשיו כלאחר מיתה דמי דחיישינן דלמא אינו רוצה בגירושיה כלל דיודע הוא שאין גט לאחר מיתה ולפיוסה איכוין אבל הכא דאפילו נימא דלאחר שלא יבא משמע מכל מקום כי לא מת גירושיה חיילי ולגירושיה קא מכוין הלכך סלקא דעתך אמינא שאם לא באתי גרידא מעכשיו משמע קמשמע לן ובהכי מיתרצא לי לישנא דנקט אביי בגמרא הכל מודים כל היכא דאמר לכתצא חמה מנרתיקה וכו' ואמאי לא נקטה בגוונא דמתני' ולימא הכל מודים היכא דאמר לה לאחר שלא אבא וכו' לא נחלקו אלא באם לא אבא אלא [דסירכא] דרבותא דמתניתין נקט דלא מיבעיא (דפסולה) גיטא בתנאי שאפשר שלא יתקיים אמרינן דלרבנן אם לאו כאומר מעכשיו דמי אלא אפילו תלה בתנאי המתקיים ודאי דסד"א דמעכשיו גמר ומגרש קמשמע לן דאפילו הכי לרבנן אם לאו כאומר מעכשיו דמי:

כתבו בתוך שנים עשר חדש אף על פי שנתנו לאחר יב"ח אינו גט דלא תימא שלא הקפיד אלא על הנתינה אלא אף על הכתיבה הקפיד:

גמ' התירוה לינשא דאף על גב דלא אמר מעכשיו דמסתמא מעכשיו קאמר לה:

בי דינא דשרו משחא שמן של גוים והוא רבי יהודה נשיאה שהיה בימי האמוראים בן בנו של רבינו הקדוש כדאמרינן במסכת עבודה זרה מסתמיך ואזיל ר' יהודה נשיאה אכתפיה דרבי שמלאי וכו':

כרבי יוסי בבבא בתרא הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה רבי יוסי אומר אינו צריך שזמנו של שטר מוכיח עליו שלהכי אכתוב זמן בשטרא לידע שמהיום נתן לו גוף הקרקע שלא ירשו אחיו עמו והפירות לאחר מיתה:

הכל מודים היכא דאמר לה לכשתצא חמה מנרתקה פירש רש"י ז"ל האומר לאשתו בלילה הרי זה גיטיך לכשתצא חמה מנרתקה לכי נפקא אמר לה ואי מית בלילה לא הוי גט וגבי מתניתין נמי הרי זה גיטיך לכשלא אבא אחר שנים עשר חדש לא הוי גט וליכאל מיסמך אזמנו של שטר מוכיח עליו דהא בהדיא אמר לכשלא אבא לאחר שנים עשר חדש יהא גט אבל לא מעכשיו נראה מדבריו דאפי' רבי יוסי מודה דבכה"ג לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו דנימא דליהוי כמהיום ולאחר מיתה וליהוי גט ואנו גט דליתא דכיון דבהדיא אמר לכשתצא לא חיישינן לזמנו של שטר למחשביה כמהיום ולכשתצא אלמא לא הוי גט כלל ואף על גב דרבי יוסי כי אמרה בכותב נכסיו לבנו לאחר מיתה אמרה שאני היום דאיכא תרי מילי גופא ופירות ואיכא לקיומינהו לתרוייהו גופא מהיום ופירי לאחר מיתא [אבל הכא לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עלחיו דהא לכשתצא קאמר דמשמע ולא מהיום] והקשו עליו מדאמרינן לעיל בגמ' בלישנא בתרא דרב הונא אמר בהרי זה גיטיך לאחר מיתה דלדברי רבי יוסי חולת ואקשינן פשיטא ואם איתא דאביי פליג בהאי מאי פשיטותא ואפשר דאין הכי נמי [דהוי מצי] לתרוצא הכי אלא פרקינן פירוקא אחרינא דאיצטריך לאשמועינן דלא סבר לה רבי יוסי כרבי ורבי יוסי גופיה איצטריך למעוטה דאמר כזה גט כדאיתא לעיל גמרא ונמצא לפי שיטה זו שאפילו נחוש לדברי רבי יוסי הרי זה גיטיך לאחר מיתה לא אמר כלום ומתיבמת אבל רש"י ז"ל עצמו פירש בפרק אין מעמידין בענין אחר דהכי קאמר הכל מודים וכו' וכי מיית בליליא לא הוי גיטא כלומר דאפילו רבי יוסי מודה דלא הוי גט גמור דנהי דאית ליה לרבי יוסי אפילו בכי הא זמנו של שטר מוכיח עליו מכל מקום הוה ליה כמעכשיו ולכשתצא ומספקא ליה לרבי יוסי אי תנאה הוי אי חזרה הוי כדמספקא להו לרבנן במהיום ואף על גב דאמרינן לא הוי גיטא לאו דלא הוי גיטא כלל אלא דלא הוי גט גמור ואשכחן דכותיה דאמר (רבה) רבא לעיל בגמרא כשאמות ולאחר מיתה אין זה גט ומוקמינן לה לחד לישנא דאמר מהיום ורבנן ובודאי דלהאי לישנא כי קאמר אין זה גט אין זה גט גמור קאמר דליכא למימר דלא הוי גיטא כלל דהא בהדיא תנן מהיום ולאחר מיתה גטי ואינו גט ה"נ הכי קאמר הכל מודים דלא הוי גט גמור ולרבנן אינו גט כלל ואפילו לרבי יוסי לא הוי גיטא מעליא וחולצת ותמיהני דהיכי לימא דהכל מודים כיון דבהאי גוונא גופא פליגי ואי משום דאפילו לרבי יוסי לא הוי גיטא מעליא פשיטא והאי מילתא לא שייכא בפלוגתייהו כלל ואפשר דאיצטריך לאשמועינן דאף על גב דרבי יוסי מיקל בתנאי אפילו הכי לא סבר לה כרבי דאמר מהיום ולאחר מיתה דגיטא מעליא הוי וכדאיתא בסוגיין לעיל בגמ':

לא נחלקו אלא באם תצא ודכותה אם לא באתי (ואע"ג) דאמרינן לעיל בפירקין גבי אם מתי דשתי לשונות משמע [משמע] מעכשיו ומשמע לכשימות [אמר מהיום כמעכשיו דמי לא אמר כלאחר מיתה דמי הלכך פליגי רבותינו המתירים סברי כרבי יוסי] באם מתי גרידא אמרינן לעיל דכלאחר מיתה דמי וכתב הרמב"ן ז"ל שלפי פירוש רש"י זכרונו לברכה שמעמידה במתנה עם אשתו בלילה ומת באותו לילה ולרבי יוסי כשר משום זמנו של שטיר מוכיח עליו ושמעינן מינה דשכיב מרע שאמר מהיום אם מתי ומת בו ביום דהרי זה גט דמהיום כמעכשיו דמי שהרי זמנו של שטר יום הוא שהרי אין כותבין שעות ומכשירין אותו לרבי יוסי וזה שלא כדברי רת"ם שכתב בסדר הגט שלו ניחא לי מעכשיו ממהיום דאי מיית בההוא יומא לא ידענא מה אדון בה ולי מהא לא איריא דנהי דבגיא דש"מ איכא לספוקי דילמא מסוף היום קאמר הכא ליכא למימר הכי דהא קאמר אם תצא ואפילו תימא דהוי כאחר שתצא מכל מקום דבריו מוכיחין שדעתו לגרשה קודם סוף היום הילכך על כרחין [מתחלת היום] קאמר אבל בש"מ דאמר מהיום אם מתי דילמא מסוף היום קאמר ועוד הקשה עליו אם כן רב דאתקין בגיטין פטרית פלוניתא אינתתי מיומא דנן ולעלם כדאיתא לקמן בפרק המגרש אמאי לא איתקין מעכשיו ולעולם משום שכיב מרע דמית ביומיה דהא רובא כי תקיף להו עלמא טובא יהבי גיטא ולדידי לא קשיא דרב לתקוני דלא נסמוך עליה דרבי יוסי עבד הכי ובשלמא כי תקין מהיום מינכר שפיר דלא סמכינן עליה

דף לט עמוד א[עריכה]

דרבי יוסי דלדידיה לא צריך מהיום דהא איכא יום בשטרא ואילו תקין מעכשיו לא הוה מינכר כלל דדלמא כי היכי דניחול מעכשיו עבד הכי דדכוותא אמרינן התם דתקין ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן כלומר דבעא מיניה היום אין את אשתי ולמחר את אשתי אף על גב דאסיקנא התם כיון דפסקא פסקא בעא לתקוני הכי לרווחא דמלתא ובודאי דאפילו הכי לעלם לא צריך דמסתמא לעלם משמע אלא דתקין לפרושי הכי כי היכי דנשמע ממילתיה דלא נסמוך אהיום אין את אשתי ולמחר את אשתי וה"נ התקין מהיום ולא בעי לתקוני מעכשיו כי היכי דנשמע ממילתיה דלא ניסמוך אדרבי יוסי:

והלכתא כרבנן זהו לשון הרי"ף ז"ל ונראה שהוא סומך ארבנן אפילו להקל דהיכא דאמר אם תצא אינו גט כלל ומתיבמת ואף על גב דרב פסיק כרבי יוסי כדאיתא לעיל בפרקין בגמרא ובפרק יש נוחלין איפשר שהוא דוחה אותה מהלכה משום דרב גופיה אתקין בגיטא דש"מ מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי ועו דהכא אמרינן בגמרא אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן רבי יהודה הנשיא בנו של רבן גמליאל הורה ולא הודו לו כל שעתו ואמרי לה כל סייעתו ומשמע שאמר כן לומר שאין הלכה כמותו ואפילו רבנן דדריה פליגי עליה וקי"ל דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ולפי זה לא קיימא לן כרבי יוסי אפילו בממון אבל אין נראה כן דעת הרי"ף ז"ל ממ"ש בפ' יש נוחלין בלשון הזה ופסק רב הלכה כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואשכחן בגיטין בפרק המגרש דאתקין רב בגיטין מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו וקשיא לן דרב אדרב דהכא קא פסיק הלכתא כרבי יוסי והתם אתקין מן יומא [דנן ולעלם] לאפוקי מדרבי יוסי וחזינן למקצת רבואתא דשני לא דמי מתנה לגט דהכא ממונא [והתם] איסורא וטעמא דמסתבר הוא כי היכי דלא תקשי דרב אדרב ורב נחשון גאון זכרונו לברכה פליג ואמר הכין נהיגי במתיבתא כרבי יהודה [דאיהו פליג על רבי יוסי התם ביש נוחלין] כתקנת רב בגיטין עד כאן לשונו שם ונראה שלפי דעת מקצת רבואתא שסמך עליו הרב שם נהי דמחמירינן בגיטין שלא לסמוך על דברי רבי יוסי אפ"ה לא מקילין בהכי שתתיים דכיון דבממונא נקטינן כוותיה (כי) היכי לא ניחוש בסבריה לאיסורא אלא ודאי משמע דכי אמרין הנהו רבואתא דלא דמי מתנה לגט דהכא ממונא והכא איסורא היינו לומר דבאיסורא לא סמכינן בדרבי יוסי אבל מכל מקום מיחש חיישינן ליה שהרי מן הדין הלכה כמותו ומה שכתב כאן והלכתא כרבנן היינו להצריכה חליצה אבל לא שתתייבם או שסמך כאן על דברי רב נחשון גאון ז"ל דפליג ואמר דלא נקטינן כרבי יוסי כלל ואפילו בממון ולפי זה אין דבריו מסכימין עם מ"ש בפרק יש נוחלין אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דקי"ל כרבי יוסי בממונא ובגיטין לא חיישינן ליה כלל שהרי פסק בפרק אחרון מהלכות זכייה ומתנה כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו גבי נותן נכסיו לבנו לאחר מותו ובפרק שמיני מהלכות גירושין כתב התנה עליה שאם זרחה חמה יהא גט אם לא יהא גט ומת בלילה אינו גט שהרי לא נתקיים התנאי עד שמת ואין גט לאחר מיתה הרי שהוא ז"ל פוסק כרבי יוסי בממון [ואינו חושש בגיטין כלל ולא ידעתי למה דכיון דפסקינן כרבי יוסי בממון] ואיהו נמי בגיטין אמר כדאיתא בסוגיין היאך לא ניחוש בגיטין כלל אי מדרב דאתקין מן יומא דנן ולעלם ולאפוקי מדרבי יוסי דילמא לאו משום דלא סבר לה כוותיה אלא לרווחא דמילתא הוא דתקין הכי למיחש לבר פלוגתיה וכן כתב רש"י ז"ל שם לקמן בפרק המגרש וכדחזינן דתקין ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן דאע"ג דאסיקנא התם כיון דפסקא פסקא תקין הכי לרווחא דמילתא ובתוספות פוסקים כרבי יוסי כיון דרב פסק הלכתא כותיה ומאי דתקון ולעלם לרווחא דמילתא תקון ועוד דרבותינו דבתראי נינהו דהיינו ר' יהודה הנשיא בן בנו של רבינו הקדוש כדמוכח בגמרא עבדו בה עובדא והתירוה להנשא ומיהו מוכיח בגמרא בפרקין דרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו אפילו בעל פה כלומר דלא מיבעיא דזמנו של שטר מוכיח למאי דכתב בשטר דמהיום חייל אלא אפילו בתנאין דמתנה על פה כי הכא מוכח זמנו של שטר דמהיום חיילי ואי מדרבי יוחנן דאמר דלא הודו לו כל סייעתו לא איריא דדילמא דרבי יוחנן לאו למיפלג אמר הכי אלא לומר דאע"ג דלא הודו לו כל סייעתו איהו אגמריה סמך ומחוורתא דפסקא דספקא הוי וחולצת ולא מתיבמת:

כי שרי לה לאלתר שרו לה כששמעו בו שמת ואפילו קודם שני םעשר חדש דהא ודאי לא אתי שהרי ודאי לא יבא עוד ויש כאן קיום תנאי ולא איפשיטא ולחומרא והקשו בתוספות ולאלתר מה יש לחוש והא ודאי נתקיים התנאי דכיון שמת לא ישוב עוד לביתו ותירצו דאיכא למיגר אטו לא מת לפי שאין העולם יודעין שמת אבל לאחר י"ב חדש הכל יודעין שנתקיים התנאי ול"נ דהיינו טעמא משום דאיהו ודאי לא הוה חייש למיתה דידיה ולא היה גומר ומגרש אלא לאחר י"ב חדש ומשום הכי חיישינן ולא שרינן לה מקמי הכי ולישנא הכי מוכח דאמרינן או דילמא לאחר יב"ח שרינן לה לכי מקיים תנאיה:

מתני' רבי יוסי אומר כזה גט מפרש טעמא בגמ':

זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת דלא מוקמינן ליה בחזקת חי ונימא דלאחר י"ב חדש מת אלא כיון דהשתא מת מקמי הכי מספקינן ליה דילמא בתוך י"ב חדש מת:

גמ' לימא קסבר ר"י כתבו גט על תנאי כשר ואפי' לא נתקיים התנאי דהא הכא לא צוה לכתוב אלא לאחר י"ב חדש והם קדמו וכתבוהו ומכשר רבי יוסי ונימא נמי דפליג אמתני' קמייתא דאם לא באתי מכאן ועד יב"ח כבתו ותנו גט לאשתי:

מדהל"ל וכו' אבל ברישא מודה ולרבנן דפליגי עליה סברי ל"ש אמר כתבו אם לא באתי ול"ש אם לא באתי כתבו הוא לא צוה אלא לאחר יב"ח:

לאחר שבוע אמר הרי זה גיטיך אם לא אבא לאחר שבוע כלומר לאחר שמיטה זו ממתינין לו שנה שמינית דכל שנה שמינית קרויה [אחר] שבוע וטעמא דמילתא דכיון שהוא תפוס חשבון זמן שהוא מקובץ מפרטים כשבוע שהיא מקובצת משנים אחר שלו היינו החשבון המקובץ מפרטים שהוא בא אחריו [ומשום הכי] לאחר שבוע שנה שהוא החשבון המקובץ הבא אחריו ולאחר שנה חדש ולאחר חדש שבת וכתבו בתוס' שאפי' לא נשאר מן השבוע אלא מעט ואמר לאחר שבוע זה אחריו שנה כיון שהזכיר לשון שבוע אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק תשיעי מהלכות גירושין נראה שהוא היה מפרשה כך שאם אמר להם כתבו ותנו גט לאשתי אחר השבוע אין כותבין אלא תוך שנה שמינית אבל לא לאחר מכן ומיהו תכף אחר שבוע כותבין וכן באומר לאחר שנה כותבין מיד תוך חדש ראשון משנה שניה ואינך נמי דכותייהו ולא ידעתי למה כתב לאחר מכאן שאם אחרו לאחר הזמן שאמר ואחר כך כתבו שהגט פסול ומשמע שאינו פסול אלא מדברי סופרים ואם נשאת לא תצא כמו שהוא נתן כלל בזה בראש פרק עשירי והוא מן התימה דמשמע ודאי דמידי ספיקא לא נפיק ואפי' נשאת תצא:

חד בשבא תרי ותלתא בשבא קרי בתר שבת שעברה אבל רביעי וחמישי וששי נקראין על שם שבת הבאה:

דף לט עמוד ב[עריכה]

קמי שבתא האי שבת דקאמר הכא יום שבת ממש קאמר:

לאחר הרגל אם לא אבא לאחר הרגל צריך להמתין ל' יום:

וקלסוה יפה אמרת דודאי יחידאה היא:

ולא קלסוה ולא הודו לוט שנאמרה מפי רבים משום דלית הלכתא כותיה הלכך באומר לאחר הרגל לא אתפרש ומיהו איכא מאן דאמר דלאחר שלו כלאחר שבת דהיינו שלשה ימים שהוא הקטן שבכולם אבל רבינו מאיר הלוי זככרונו לברכה סובר דכי היכי דלאחר שבת הוי מחצית הזמן שבין שבת לשבת הכי נמי לאחר הרגל מחצית הזמן שבין רגל לרגל וכן כתב הרי"ף זכרונו לברכה בתשובה ראובן שנשבע לחבירו לפרוע לו אחר הפסח רואין אותו כמה יש בין פסח לעצרת ויש לו מחצית הימים שבינתים כמו בשבוע שמחלקין מחציתו לפני שבת ומחציתו לאחריו ולפי זה אם נשבע לפרוע אחר סוכות יש לו שלשה חדשים ורבינו חננאל זכרונו לברכה כתב דלאחר הרגל ט"ו יום ולא נתבררו דבריו ולפני שנה ולפני חדש ושבוע לא אתפרש ולכאורה משמע דלפני שלו כלאחר וכדאמרינן לגבי שבת אבל בירושלמי לא משמע הכי:

הדרן עלך פרק מי שאחזו

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=ר%22ן_על_הרי%22ף/גיטין/פרק_ז&oldid=2768731"