פני יהושע/גיטין/פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סז עמוד א[עריכה]

מי שאחזו פרק שביעי

רש"י בד"ה נשתתק לאו אמי שאחזו קורדייקוס קאי אלא אדם שנעשה אלם מחמת חולי עכ"ל. נראה דמה שכתב שנעשה אלם מחמת חולי לאו למימרא דדוקא באלם מחמת חולי בעי בדיקה אבל בנשתתק מתוך בוריו לא בעי בדיקה דאדרבה נשתתק מתון בוריו גרע טפי דשייך בי' טפי חשש טירוף הדעת משנשתתק מתמת חולי דלא חיישינן כולי האי לטירוף דעת כיון שמחמת חולי בא לו כדאיתא בירושלמי דנשתתק מחמת חולי לא בעינן בדיקה ג' פעמים אלא בפעם א' סגי ונהי דרוב הפוסקים לא חיישי לדברי הירושלמי והשוו מידותיהם דבכל נשתתק בעינן בדיקה ג' פעמים כמבואר להדיא בלשון רש"י ז"ל וכמ"ש הב"י סי' קכ"א מ"מ לא אשכחן מאן דמחמיר בנשתתק מתוך חוליו טפי מתוך בוריו וליכא למימר נמי דשיטת רש"י ז"ל דנשתתק מתוך בוריו לא מהני בי' בדיקה כיון דגרע טובא הא נמי ליתא חדא דלא אשכחן סברא זו לשום א' מהפוסקים ועוד דבשחט בו שנים או רוב שנים אשכחן דמהני בי' הרכנה אע"ג דכנשתתק מתוך בוריו דמי כמבואר לקמן בל' הרשב"א ז"ל בחידושיו ואף שיש לחלק מ"מ לא מסתבר כלל לומר דלרש"י ז"ל נשתתק מתוך בוריו אינו רשאי לגרש כלל לכך נראה דמ"ש רש"י ז"ל שנעשה אלם מחמת חוליו אורחא דמילתא נקט ולא בעי למעט אלא אלם מעיקרא דלא בעי בדיקה דכשם שנכנס ברמיזה כך מוציא כמ"ש רוב הפוסקים אף לענין חרש מעיקרא ועי"ל דלישנא דמתניתין קשיא ליה לרש"י ז"ל דקתני נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך משמע דלא שיילינן ליה אלא על הכתיבה לחוד ולא על הנתינה ואילו בבריא אפילו בפקח צריך לומר כתבו ותנו ולא עדיף אלם מפקח לענין זה לכך ניחא ליה לפרש באלם שהוא חולי ומש"ה סגי באמרו נכתוב לחוד כמו בכל שכ"מ שהוא מסוכן דסגי באומר כתבו לחוד כן נ"ל:


דף ע עמוד א[עריכה]

ע"ב גמרא אמר רשב"ל כותבין ונותנין גט לאלתר ור"י אמר אין כותבין אלא לכשישתפה. ולכאורה נראה דטעמא דר"י דבעינן שיהא שפוי בשעת כתיבה היינו משום שהסופר צריך לכתוב בשליחות הבעל דקי"ל שלוחו של אדם כמותו וא"כ אם הבעל מטורף בשעת כתיבת הגט שאינו ראוי לכתוב בעצמו ממילא השליח שהוא הסופר נמי אין יכול לכתוב דקי"ל דליכא מידי דאיהו לא מצי למיעבד ושלוחיה מצי עביד והיינו נמי טעמא דרשב"ל בשוטה אלא דמדמה קורדייקוס לישן כיון דסמיא בידו כך היה נ"ל לכאורה פשוט ומצאתי ג"כ סברא כזו בס' גט פשוט הנדפס מחדש לענין גוסס אלא דקשיא לי בזה לפי שיטת התוס' לעיל פרק המביא תניין דף כ"ב שכתבו שם דלא בעינן שליחות בכתיבה ע"ש בסוגיא דחרש שוטה וקטן בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו וא"כ תיקשי להו מ"ט דר"י בשמעתין ונ"ל דלפ"ז צריך לומר דטעמא דר"י משום דכתיב וכתב ונתן דבעינן שיהא ראוי לנתינה בשעת כתיבה וכיון שהבעל אינו בדעתו בשעת כתיבה נמצא דבהאי שעתא אין הגט ראוי לנתינה ואפי' ע"י שליח מטעמא דפרישית מי איכא מידי דאיהו לא מצי למיעבד ושלוחו מצי עביד. ומזה נראה לי סתירה גמורה על שיטת התוספות שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו דלא קפדינן אלא שיהא שפוי בשעת כתיבה ועל שעת נתינה לא איכפת לן ולהני טעמי דפרישית נראה להיפך דעיקר הקפידא על שעת נתינה דודאי בעינן שליחות וכן נראה מלשון ר"י בעל התוספות בשמעתין בד"ה התם דעתיה צילותא וכ"כ בעל הלבוש בא"ע סי' קכ"א דצריך ליזהר שיהא שפוי בשעת הכתיבה וכ"ש בשעת נתינה ובחנם השיג עליו בס' ג"פ וכתב דלאו כ"ש הוא ולמאי דפרישית אתי שפיר ומתוך מה שכתבתי יש לי לפקפק על מה שכתב הב"ח שנהגו הגדולים באשה שנשתטית ואינה יכולה לקבל גיטה שיש לזכות לה הגט ע"י אחר ולמסרו לידה כשתתרפא ולפמ"ש יש לפקפק ולומר דלא מהני לה האי גיטא כלל אף לכשתתרפא ותשתפה כיון דבשעת הכתיבה לא היה הגט ראוי לנתינה אי אינה יכולה לשמור גיטה באותה שעה ומדאורייתא אינה מתגרשת ואין כאן גט כלל כדאמרינן הכא בשמעתין בקורדייקוס לר' יוחנן ובשוטה לכ"ע ולדעתי צריך להתיישב הרבה בדבר שקרוב הדבר בעיני דלא הוי גיטא בכה"ג. אמנם כן גם על שיטת הירושלמי שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו דאפילו בבריא גמור שמסר גט לאשתו ואמר לה לא תתגרשי עד למחר ואחזו קורדייקוס פסול לר' יוחנן נמי יש להקשות מה טעם יש בזה דלא שייכי הני טעמי דפרישית וע"כ צריך לומר דעיקר הקפידא על שעת חלות הגט וטעמא דמילתא לא ידענא ועדיין צ"ע וכאן אין להאריך:

תוספות בד"ה ורמז ואמר כו' ושמא אין צריך לבודקו כמו במתני' דאית ביה דעתא צילותא כדאמרינן בסמוך עכ"ל. ואע"ג דלכאור' נשתתק דמתני' נמי דעתא צילותא היא דאי דעתא שגישתא לא הוי מהני ביה בדיקה כמו בקורדייקוס אלא דאיכא למימר דשאני קורדייקוס דודאי בא מחמת רוח רעה ונטרפה דעתו בודאי מש"ה לא מהני ביה בדיקה משא"כ בנשתתק דמתני' מספקא מילתא אם מחמת טירוף הדעת הוא או איזה סיבה אחרת משום הכי בדקינן ליה דרוב המטורפין אינן מבחינין להרכין ולהבחין כל כך וא"כ מתוך הבדיקה נתברר שלא נטרפה דעתו כלל ותלינן דנשתתק מאיזה סיבה אחרת משא"כ בשחט בו שנים או רוב שנים פשיטא לתלמודא למסקנא דלא שייך ביה טירוף הדעת ומה שנשתתק היינו מחמת שנשחט בו רוב שנים ולעולם בחדא דעת הוא עד שיתוודע שנטרפה דעתו כמו שפירש ר"י בסמוך וק"ל:

בד"ה התם דעתא צילותא לא ידע רבינו יצחק עד מתי כו' דליכא למימר דבדקוהו דא"כ לא הוי פריך מידי לר"י כו' עכ"ל. ויש לתמוה דהא לסברת המקשה דמדמי ליה לקורדייקוס לא מהני ביה בדיקה וכן הקשה מהרש"א ז"ל ומה שתירץ שם אין זה מספיק דסברת המקשה ודאי הוי דמאי דאמר שמואל שחט בו שנים ורמז ואמר כתבו גט היינו שאמר כן מיד סמוך לשחיטה ובהאי שעתא דעתא צילותא אית ליה אלא דקשיא ליה אדר' יוחנן דסוף סוף כיון דשחט בו שנים סופו למות לאלתר סמוך לנתינת הגט ובהאי שעתא סמוך למיתה רגיל להתקלקל מאד ולטרוף דעתו מש"ה קשיא לר"י ומשני הש"ס דלעולם דעתא צילותא עד שימות ולעולם אימא לן דבעי בדיקה כמו בנשתתק דמתניתין אלא דאלו בעצמן דברי ר"י בעל התוס' כיון דע"כ המקשה סבר דרגיל להתקלקל ועל זה משני דדעתא צילותא ולעולם חדא דעתא אית ליה משעת שחיטה עד שימות וא"כ מהאי טעמא גופא לית לן למימר דבדקינן ליה דבין אם נאמר דבדקינן ליה בשעה שרמז ובין אם נאמר דלא בעי בדיקה כמו שנסתפקו התוס' בד"ה ורמז סוף סוף לא שייך בדיקה אח"כ כיון דחדא דעתא אית ליה עד שימות והיינו כדמסיק ר"י דלא דמי לשאר שכ"מ שרגיל להתקלקל סמוך למיתה בחולי בידי שמים משא"כ בההיא דנשחט מתוך בוריו חדא דעתא אית ליה וזה ברור ודו"ק:

בא"ד ובגט שכ"מ אומר ר"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בינתיים כו' עכ"ל. מה שכתב אם נתקלקל בינתיים לא איירי שנתפקח אח"כ קודם נתינה דבהא אין טעם לפסול אלא עיקר כוונת ר"י ז"ל שאם נתקלקל בין כתיבה לגמר הנתינה אעפ"י שנתפקח אחר נתינה לא אמרינן איגלי מילתא למפרע שהיה שפוי בשעת נתינה וכ"כ הב"י סי' קכ"א ע"ש ומהרש"א ז"ל לא עיין בזה בשיטת הפוסקים וק"ל:

בד"ה אלא מעתה יהא גולה על ידו לשמואל פריך דכיון דקאמר דמת לאלתר כו' עכ"ל וע"כ דאף למאי דמשני הש"ס חי הוא וסופו למות מיקרי נמי מת לאלתר שסופו למות סמוך לנתינת הגט ולאפוקי ממאי דס"ד שאין סופו למות אלא לזמן מרובה דבהכי הוי אתי ליה שפיד הא דאינו גולה וזה ברור בכוונתם וכמו שכתבו במס' יבמות דף קכ"א וע"ש בחידושי מהר"מ מלובלין אבל באמת בעיקר דבריהם יש לתמוה דאיזה שיעור יש לדבר דמיקרי מת לאלתר כיון דע"כ לאו מת לאלתר איירי דהא אמרינן חי הוא וסופו למות סמוך לנתינת הגט ולא אשכחן שום שיעור מיתה אלא בעבד שנדון ביום או יומים משא"כ לענין גלות אם נאמר דפשטא דקרא שימות לאלתר ע"כ היינו לאלתר ממש תוך כדי דיבור וזה א"א מדאמרינן כותבין ונותנין גט בעודנו חי ולולא דברי התוס' היה נ"ל לפרש דודאי בעיקר מילתא דברייתא דקתני אינו גולה הוי ס"ד דהיינו משום דשחט בו שנים נהי דמת לאלתר היינו משום שמקרב בעצמו את מיתתו ע"י פירכוס או ע"י שמבלבלו הרוח ואע"ג שזה נעשה ע"י השחיטה אפ"ה פטור השוחטו כיון שהוא בעצמו קירב מיתתו או הרוח בלבלתו ודמי להכוהו בני אדם בעשר מקלות דלרבנן כולהו פטורין ולר"י בן בתירה האחרון חייב שקירב מיתתו כדאיתא בסנהדרין דף ע"ח ומשמע שם דאף מי שעשאו גוסס פטור לכ"ע אע"ג דרוב גוססין למיתה משום דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם עד דאיכא כל נפש ועיין שם בתוס' שכתבו כן להדיא וה"נ דכוותיה מי ששחטו הו"ל כעשאו גוסס ומשום הכי פטור והא דמעידין עליו אע"ג דאין מעידין על הגוסס שאני הכא שסופו למות בודאי מחמת הפירכוס או בלבול הרוח מה שאין כן למאי דאמר שמואל בשמעתין שכותבין גט ונותנין לאשתו והיינו דאפי' בדיקה לא בעי כמו שפירש ר"י והיינו כדפרישית דחדא דעתא צילותא אית ליה ולפי זה משמע שאין דרכו לפירכוס או שיבלבלו הרוח דאל"כ ע"כ לית לן למימר דחדא דעתא אית ליה דנהי דבשעת שחיטה דעתא צילותא היינו משום דנשחט מתון בוריו כמ"ש הרשב"א ז"ל משא"כ ע"י פירכוס או בלבול הרוח ודאי רגיל להתקלקל כיון שזה קירב מיתתו וא"כ יש לדמותו בהאי שעתא לקורדייקוס ומכ"ש לטעמא דהרוח בלבלתו דדמי לגמרי לקורדייקוס דאפילו בדיקה לא מהני ביה וע"ז משני הש"ס לאו איתמר עלה חיישי' שמא הרוח בלבלתו אי נמי הוא קירב פירוש דלאו ודאי מחמת הפרכוס או הרוח הוא דמית דדוקא לענין גלות חיישינן שמא הרוח בלבלתו או הוא קירב משום דלא אזלינן בתר רובא כמ"ש התוספות לענין גוסס בפ' הנשרפין משא"כ לענין הגט לא חיישינן להכי אלא מוקמינן ליה אחזקתיה דלעולם חדא דעתא אית ליה עד שיודע בודאי שנטרפה דעתו מחמת הפירכוס כמ"ש ר"י ז"ל בתוספות או שנאמר דשמואל איירי דשחטו בביתא דשישא ולא פירכס ומש"ה כותבין ונותנין גט לאשתו כן נ"ל לולא שהתוס' לא כתבו כן:

שם בגמ' אי נמי הוא קירב את מיתתו ופרש"י ז"ל אבל מ"מ סופו למות כוונתו דמש"ה מעידין עליו ולפי פשוטו היינו משום שדרכו לפרכס ואפ"ה לענין גלות פטור כיון שהוא עצמו קירב מיתתו וכדפרישית מסוגייא דפ' הנשרפין ומכ"ש דא"ש למאי דפרישית דאפילו בלא פירכוס ובלבול הרוח סופו למות בודאי אלא דאפ"ה לענין גלות פטור משום שהוא קירב או בלבול הרוח מסייעו והו"ל כאילו הכוהו י' בני אדם בעשר מקלות דכולן פטורין אע"ג דכל א' עביד שיעור מיתה. ועוד דלענין שמעידין עליו להשיא את אשתו לא משכחת אלא כשברח וא"כ בודאי מעידין עליו שמת שהרי בלבלו הרוח כשהלך לו מביתא דשישא וק"ל:


דף עא עמוד א[עריכה]

גמרא אמר ר' כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו. למאי דמסקינן בסמוך דתנאי היא ורב דאמר כרשב"ג לפ"ז לא איירי רב אלא בפקח ונתחרש משא"כ בחרש מעיקרא ויש לדקדק דא"כ הו"ל לרב למימר בהדיא הלכה כרשב"ג כדמקשה הש"ס בכמה דוכתי. ולכאורה היה נ"ל דרב אתא לאשמעינן דכותבין סתמא ואפילו בדיקה לא בעי דלא דמי לנשתתק דמתניתין דשאני הכא כיון שיכול לדבר מתוך הכתב הרי הוא כפקח גמור ואין צורך לבודקו יותר וכ"כ הבית יוסף להדיא סי' קכ"א בשם הרמב"ם ז"ל ולכאורה מסתבר טעמיה וממקומו הוא מוכרע דודאי לא פליג רב אסתם מתני' דיבמות דמייתינן לקמן בשמעתין דקתני נתחרש לא יוציא עולמית משמע דאין לו תקנה אע"כ דסבר רב דכל שיכול לדבר מתוך הכתב לא מיקרי נתחרש דכפקח גמור הוא ולא איירי ביה מתניתין ולפ"ז ממילא דלא בעי בדיקה. אלא דאכתי אין זה במשמע לשון מימרא דרב טפי מדרשב"ג. והנלע"ד דרב כותבין ונותנין אתא לאשמעינן דאי מדרשב"ג דקאמר הוא כותב והן חותמין הוי משמע דלא התיר רשב"ג אלא בחתימה כיון דאי אפשר בענין אחר ועוד כיון דעיקר גריעותא דחרש אינו אלא משום דבעינן שישמעו קולו שאומר לכתוב ולחתום לשמה דבענין אחר לא מיקרי לשמה וא"כ לענין חתימת העדים דלא בעינן לשמה אלא מדרבנן למאי דקי"ל עידי מסירה כרתי והכי אית ליה לרשב"ג בהדיא ואמרינן נמי להדיא בריש מכילתין דלא בעינן חתימה לשמה אלא מדרבנן מש"ה מיקל רשב"ג בחרש שיחתמו העדים ע"פ כתב שיכתוב החרש חתמו משא"כ לענין כתיבה ונתינה סד"א דלא סגי בהכי אלא צריך שיכתוב ויתן בעצמו כיון דאפשר בהכי ולא שרינן לעשות שליח בכתב דחרש אין לו שליחות וכ"ש לענין כתיבה דלא מיקרי לשמה עד שישמעו קולו ממש כדאיתא לקמן וכמו שאפרש בסמוך בשם רבינו תם דבפקח גמור לכ"ע לא מהני עד שישמעו קולו ממש ולא מתוך הכתב קמל"ן רב דבכל ענין שרי לגמרי לכתוב וליתן ע"י שליח שימנה הסופר והשליח מתוך הכתב כן נ"ל נכון ולפ"ז מ"ש רש"י ז"ל בסמוך במילתא דרשב"ג הוא כותב ואחרים חותמין שהוא כותב הגט בעצמו וכתב נמי היינו כדרב כהנא לאו דוקא נקיט שכותב בעצמו אלא לרבותא נקיט וה"ה דאם כתב לסופר שיכתוב נמי שרי ודו"ק:

שם אמר רב יוסף מאי קמ"ל תנינא נשתתק והרכין בראשו כו' משמע מכאן בפשיטות דכתיבה עדיף מהרכנה והיינו דקשיא ליה לר"י בתוספות דאדרבה תיקשי ליה לרב למה לי יכול לדבר מתוך הכתב בהרכנה סגי אבל הרא"ש ז"ל כתב לקמן גבי קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב דדוקא כתיבה ממעטינן אבל הרכנה הוי כמו קולו כיון שעושה מעשה בגופו ומייתי להדיא מתוספתא דאפילו פקח גמור שכתב בכתב ידו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו פסול ואילו הרכנה ודאי מועיל בנשתתק כדאיתא במתני' וע"כ משום דהרכנה עדיף מכתיבה וכ"כ הרשב"א והר"ן ורוב הפוסקים וכן הוא בש"ע. אלא דלפ"ז קשיא טובא מאי מקשה הכא מאי קמל"ן תנינא דהא טובא אשמעינן רב דכתיבה מהני כמו הרכנה והרשב"א ז"ל בחידושיו הרגיש בזה וכתב דר' יוסף הוי משמע ליה דכתיבה עדיף מהרכנה ור' זירא נמי לפי סברתו מהדר ליה ומלבד שנראה דוחק לומר דר' יוסף לא הוי ידע מברייתא דתוספת' אלא שיותר יש לתמוה דהוי טעי ר' יוסף ורבי זירא בסברא הפוכה לגמרי. והנלע"ד בזה דודאי הכי הוא משום דע"כ ר' יוסף ור' זירא לא הוו ידעי פלוגתא דתנאי דמייתי הש"ס בסמוך פלוגתא דרשב"ג ורבנן דא"כ מאי מקשה ר' יוסף מאי קמל"ן תנינא ותיפוק ליה דרבנן דרשב"ג קאמרי בהדיא דכתיבה לא מהני בחרש ואשמעינן רב דהלכה כרשב"ג ור' זירא נמי מאי קאמר אי קשיא לי הא קשיא לי מאם לא יגיד פרט לאלם ומאי קשיא ליה אדרב אי ס"ד דרב לאו שמעתא דנפשיה קאמר אלא דהלכה כרשב"ג וא"כ לפי סברתו של ר' זירא ע"כ בלא"ה לא מיתוקמא ברייתא דאם לא יגיד כרשב"ג ומאי קשיא ליה אדרב אע"כ דלא שמיעא להו האי ברייתא דרשב"ג ורבנן. ולפ"ז ע"כ הוי משמע להו דכתיבה עדיף מהרכנה דאלת"ה תיקשי ליה לרב מתניתין דיבמות דקתני נתחרש לא יוציא עולמית ונהי דלענין כתיבה מצינן למימר דאיירי מסתם חרש שאינו יכול לדבר מתוך הכתב אכתי יכול להוציא ע"י הרכנה. אע"כ דהרכנה ודאי לא מהני ורב כתיבה דוקא קאמר דעדיף מהרכנה ומהתוספתא נמי לא תיקשי לרב דאיכא למימר דדוקא בפקח גמור פסלינן בכתיבה משום דאפשר שיצוה בדיבור ומכ"ש דפסול בהרכנה בפקח משא"כ באלם וחרש שיכול לדבר מתוך הכתב מכשרינן כיון דלא אפשר בענין אחר וכמו שכתב הרא"ש בשם רבינו תם לאידך פירושא ע"ש ואע"ג דברייתא דמייתינן לקמן ד' ע"ג דהרי זה בטל עד שישמעו קולו ומסיק ר' אשי דהיינו בטל לגמרי ועלה קאמרי' לאפוקי מדרב כהנא א"ר וא"כ תו ליכא למימר דבחרש ואלם כשר בדיעבד וא"כ בפקח לא שייך לומר שיהא בטל מדאורייתא אע"כ דכתיבה לא מיקרי כלל לשמה וא"כ אפילו בחרש ואלם אמאי כשר. מיהו כיון דאליבא דרב קיימינן ולרב ע"כ בלא"ה הא דקתני לקמן הרי זה בטל עד שישמעו קולו לאו בטל ממש איירי דהא ממעטי' לקמן נמי מהאי ברייתא אומר אמרו אע"ג דלרב אומר אמרו אין הגט בטל דהא אית ליה מילי מימסרן לשליח בפ' כל הגט אע"כ דהא דקתני הרי זה בטל אמאי דקתני בהדיא קאי אבל בהנך דממעטינן מדיוקא דעד שישמעו קולו לא פסלינן אלא לכתחילה וה"ה לענין כתיבה דממעטינן מקולו היינו נמי בפקח אבל בחרש ואלם הו"ל כשעת הדחק דכשר בכתיבה ולעולם דכתיבה עדיף מהרכנה והא דמכשרינן בנשתתק הרכנה היינו משום דאיירי באין יכול לדבר מתוך הכתב וא"כ מקשה ר' יוסף שפיר. ונתיישבה נמי קושיית ר"י בתוס' דבהרכנה סגי נמצא דכל זה לפי מאי דס"ד עכשיו אליבא דרב משא"כ למסקנא דמסיק ר' אשי לקמן דף ע"ג דהא דקתני הרי זה בטל עד שישמעו קולו היינו דלא מיבעיא קאמר דבכל ענין בטל לגמרי עד שישמעו קולו דמה"ט דייק ר' אשי לקמן דאומר אמרו בטל כמו שאפרש לקמן בעזה"י וממילא דכל שלא שמעו קולו הוי בטל וא"כ בכתיבה בטל בין בפקח בין אלם וחרש דבפסול דאורייתא לא שייך לחלק ולהכשיר בשעת הדחק ומדמכשרינן בנשתתק ע"י הרכנה אלמא דהרכנה עדיף מכתיבה כיון שעושה מעשה בגופו הו"ל כמו קולו כמ"ש ר"ת בשם הירושלמי ולמסקנא לא תיקשי נמי מה שהקשיתי אי ס"ד דהרכנה עדיף אמאי קתני ביבמות נתחרש לא יוציא עולמית ואמאי לא מגרש ע"י הרכנה דהא מסקינן דפלוגתא דתנאי היא ולרשב"ג אין ה"נ דמכשיר בכתיבת חרש וכ"ש בהרכנה והא דקתני הוא כותב היינו כדפרישית דאשמעינן שהחרש עצמו יכול לכתוב הגט כמו שכתב רש"י ז"ל. אבל ההיא דקתני לא יוציא עולמית היינו כרבנן דרשב"ג כדדייק ר' יוחנן ואביי לקמן דחולקין עליו חביריו על רשב"ג כן נ"ל נכון ליישב שיטת רבינו תם וסייעתו הרשב"א והרא"ש והר"ן ז"ל ורוב הפוסקים ודוק היטב:

תוספות בד"ה אמר ר' יוסף מאי קמ"ל כו' תימא לר"י אדרבה תיקשי ליה כו' בהרכנה סגי עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך שרבינו תם הביא מהתוספתא דאדרבה כתיבה גרע מהרכנה וא"כ תיקשי לר"י מהתוספתא וליכא למימר דהא דפסיל בתוספתא כתיבה היינו בפקח כיון דאפשר ע"י דבור דא"כ אכתי מאי מקשה ר"י בהרכנה סגי דלמא הא דמכשרינן הרכנה במתניתין היינו דוקא כשאין יכול לדבר מתוך הכתב כיון דלא אפשר לגרש כ"א ע"י הרכנה משא"כ בחרש שיכול דבר מתוך הכתב לא מהני הרכנה כיון דאפשר בכתיבה דעדיף מהרכנה. מיהו למאי דפרישית אתי שפיר דודאי ר"י לא נחית לחלק בין היכא דאפשר בענין אחר ואפ"ה לא קשיא ליה מהתוספתא כיון דהשתא אליבא דרב קיימינן דע"כ סובר דכתיבה עדיף מהרכנה כי היכי דלא תיקשי ליה מההיא דיבמות דקתני נתחרש לא יוציא עולמית למאי דלא ס"ד עכשיו מפלוגתא דרשב"ג ורבנן וא"כ ע"כ לא סבר ליה רב לההיא דתוספתא וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו אמנם למאי דפרישית דרב נמי אית ליה דתוספתא אלא שמפרש לענין פקח דאפשר בענין אחר א"כ אין מקום לקושיית ר"י דה"נ כיון דאפשר בכתיבה דעדיף לא מכשרינן בהרכנה דגרע למאי דס"ד עכשיו. מיהא אכתי קשה לי מאי קשיא ליה לר"י בהרכנה סגי דהא רב סתמא קאמר כותבין ונותנין וא"כ מצינן למימר דאין ה"נ דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב דהוי בר דעת ולא דמי לשאר חרש כותבין ונותנין לא שנא ע"י כתיבה ולא שנא ע"י הרכנה וצריך עיון ודו"ק:

גמרא אמר ר' זירא אי קשיא לי הא קשיא לי אם לא יגיד פרט לאלם. כבר כתבתי דמשמע לכאורה דר' זירא לא אסיק אדעתיה מברייתא דמייתינן בסמוך דפלוגתא דתנאי היא דא"כ מאי מקשה אדרב דהא לאו שמעתיה דנפשיה קאמר אלא דהלכה כרשב"ג מיהו למאי דפרישית בתחילת מימרא דרב כהנא אמר רב דרב אשמעינן כותבין ונותנין דלא שמעינן מדרשב"ג א"כ אתי שפיר דר' זירא הוי מצי לאוקמי ברייתא דאם לא יגיד אפי' כרשב"ג דלרשב"ג גופא לא שרינן ע"י כתיבת החרש אלא חתימת העדים דהוי מדרבנן למאי דקי"ל עידי מסירה כרתי וממה שהחרש כותב בעצמו הגט אכתי לא שמעינן דכתיבה דידיה הוי כהגדה דמאי ענין כתיבת הגט להגדת עדות כמ"ש התוספות משא"כ מימרא דרב דקאמר כותבין ונותנין משמע דכתיבה נמי מכשרינן ע"י שכותב לסופר שיכתוב אע"ג דבעינן שישמע קולו דבלא"ה לא מיקרי לשמה כדאיתא לקמן דף ע"ג אע"כ דכתיבה חשיב לרב כמו הגדה דכשמיעת קולו חשיב ליה א"כ מקשה שפיר:

תוספות בד"ה אמר ר' זירא כו' וי"מ דאמתניתין לא קשיא ליה דאיכא למימר כו' היינו אלם שאינו שומע דהיינו חרש כו' עכ"ל. וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו שכן עיקר ולכאורה יש לתמוה דמאי ס"ד דאיירי בחרש דא"כ אמאי איצטריך למעוטי מאם לא יגיד ותיפוק ליה דחרש שאינו שומע ואינו מדבר לאו בר עדות הוא ולא שייך במצות כלל כמו שוטה וקטן. אמנם ראיתי שהרמב"ם ז"ל בהל' עדות כתב דעשרה פסולין לעדות וקחשיב חרש בהדייהו ויהיב טעמא לכולהו מהיכא מימעטי ובחרש לא כתב שום טעם וכן הא דחרש לא שייך במצות נמי לאו הלכה פסוקה דבמס' תרומות בירושלמי מייתי תנאי דחרש שייך בכל המצות וקידושיו קידושין גמורין ובתלמודא דידן נמי מצינו ביבמות דאשת חרש לר' אלעזר חייבין עליה אשם תלוי דמספקא ליה אי דעתא צילותא אית ליה וא"כ איכא למימר דהא דממעטינן חרש מעדות היינו מהאי קרא דאם לא יגיד. אבל אכתי קשיא לי מאי מקשה ר' זירא נמי לרב דהא רב גופיה לא קאמר דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין גט אלא בפקח ולבסוף נתחרש ולא בחרש מעיקרו כדרשב"ג בסמוך וא"כ אכתי איכא לאוקמי ההיא דאם לא יגיד בחרש מעיקרו והא דל"ק לי נמי לפירוש ר"י דאיירי באלם ומאי מקשה דלמא הא דקאמר רב דכתיבה הוי כהגדה היינו בפקח ולבסוף נתחרש משא"כ בחרש מעיקרו וכן באלם מעיקרו לא מהני כתיבה דידיה הא ליתא דדוקא בחרש שייך לחלק בכך דחרש מעיקרו כיון שאינו שומע ואינו מדבר א"א לו לכתוב כתיבה של דעת שאין לו ממי ללמוד והחוש מעיד על זה משא"כ באלם כיון ששומע ויכול ללמוד ענין הכתיבה תו ליכא לחלק בין אלם מעיקרו לנשתתק אבל לסברת הי"מ דבחרש איירי ודאי קשה. ולמאי דפרישית לעיל דר' זירא לא אסיק אדעתין ברייתא דרשב"ג ורבנן דבסמוך יש ליישב קצת דלא נחית נמי לחלק בין חרש מעיקרו לפקח ולבסוף נתחרש כנ"ל ודו"ק:

גמרא מיתיבי כשם שבודקין כו' קתני מיהא עדיות. עיין מ"ש התוספות בזה דאדרב מקשה. אמנם למאי דפרישית לעיל דלרב בחרש שיכול לדבר כותבין גט ולא בעי בדיקה כלל א"כ יש ליישב בדרך אחר דדוקא אדרב מקשה דאי לאו דרב הייתי אומר דהא דדרשינן אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד היינו משום מפיהם ולא מפי כתבם והא דקתני הכא דבודקין אותו לעדיות היינו בעדות בכתב שחתם האלם על שטרו דתו לא מיקרי מפי כתבם כמו שפירש"י ז"ל בד"ה ולא מפי כתבם משא"כ עכשיו ולמאי דקאמר רב דחרש שיכול לדבר כותבין גט והיינו אפי' בלא בדיקה אם כן כ"ש באלם שיכול לדבר מתוך הכתב דלא בעי בדיקה ולפ"ז על כרחך הא דקתני כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדיות לא איירי במי שיכול לכתוב דא"כ לא בעי בדיקה וקשה ממ"נ לרב כן נ"ל והתוספות לשיטתייהו דמשמע מלשונם בד"ה אמר רב יוסף דבחרש שיכול לדבר מתוך הכתיבה אפי' כשמגרש ע"י כתיבה אפ"ה בעי בדיקה מדמקשו בהרכנה סגי והיינו ע"י בדיקה וכן נראה מתירוץ ר"י ועוד דהתוספות כתבו ביבמות דף ל"א להדיא דהא דמכשרינן עדות ע"פ חתימה ולא הוי מפי כתבם היינו משום דראוי להגיד בע"פ וא"כ אלם אינו יכול להעיד אפילו ע"פ חתימתו בשטר לכך הוצרכו לפרש בענין אחר. ועכ"ז לפי שאין דבר זה מוכרע לפי שיטת הפוסקים החולקים לכן לא נמנעתי לכתוב הנלע"ד ודו"ק:

תוספות בד"ה והא קתני ירושות כו' ס"ד דפרושי קא מפרש כו' א"נ המ"ל ולטעמיך היינו עדות עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך אין צורך לידחק בזה דמעיקרא ס"ד דהא דקתני לירושות ולמתנות היינו לעדות בע"פ והא דקתני לעדיות היינו עדות ע"פ חתימה בשטר או להיפך וק"ל:


דף עא עמוד ב[עריכה]

משנה אמרו לו נכתוב גט לאשתך כו' הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו. מסוגיא דשמעתין משמע להדיא דכל שלא אמר לסופר כתוב ולעדים חתומו הוי גט בטל לגמרי דאלת"ה לא הוי שייך כל שקלא וטריא דשמעתין דמקשה דיוקא דרישא וסיפא אהדדי דאיכא למימר בכתבו הוי בטל ובאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו הוא עיקר מצותו לכתחלה ומאי דביני ביני אסור לכתחלה או פסול מדרבנן אבל בטל לא הוי וכמו שאפרש בסוגיין אע"כ דלישנא דעד שיאמר משמע ליה לתלמודא דכל שלא אמר כן הוי בכלל גט בטל דסליק מיניה ולפ"ז משמע בפשיטות דאף שאמר לסופר כתוב ולא אמר לעדים חתמו או להיפך נמי בכלל גט בטל הוא מדקתני עד שיאמר לסופר ולעדים וקשה ממה נפשך אי למ"ד עידי מסירה כרתי אמאי הוי גט בטל כשלא אמר לעדים חתומו דאפי' אם חתמו אחרים נהי דלא מקרי לשמה הא אסקינן בריש מכילתין דלא בעינן עידי חתימה לשמה אלא מדרבנן דהוה ליה כמזוייף מתוכו אבל גט בטל מיהא לא הוי ובשלמא לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דהיכא דאיכא ע"ח לא בעינן עידי מסירה איכא לאוקמי מתני' בדליכא עידי מסירה משא"כ לשיטת רש"י ותוספות והרא"ש ז"ל שכתבו בכולי מכילתין דלעולם בעינן עידי מסירה א"כ קשה אמאי בטל כשחתמו אחרים ואף למאי דפרישית בדף ס"ו דלענין החתימה בלא"ה פסול משום דהו"ל עד מפי עד אכתי לא הוי בטל דלא גרע מאילו לא חתמו כלל ונהי דגרע דהו"ל כמזוייף מתוכו אכתי לא מיפסל אלא מדרבנן ואי למ"ד עידי חתימה כרתי כר' מאיר מאי פסול כשלא אמר לסופר כתוב דהא אפי' מצאו באשפה כשר. מיהו לפי מה שכתבתי לעיל דף ס"ו ע"ב בלשון התוס' בד"ה הא כתב הגט דאף לתירוץ הראשון של התוס' נמי סברי דהיכא דאמר הבעל כתבו ונתכוון אכתיבה ואחתימה דאפי' ר' מאיר מודה דבטל כשכתבו אחרים משום שלא נעשה ציווי הבעל אלא שבתירוצם השני באו להוסיף דאפי' אי כתובו שאמר הבעל כתב ידן הוא אפ"ה כאילו מצוה שיכתוב הסופר דוקא בשליחותו וכמו שכתבתי שם נמצא דלפ"ז אתי שפיר דבמשנתינו שאמר כתבו ונתכוון אתרווייהו ולשמואל דמספקא ליה אי כתובו כתב ידן הוא או כתב הגט ע"כ צריך לומר דמתניתין איירי שאמרו לו נכתוב ונחתום ואמר להם כתובו וחתומו כמו שכתבתי לעיל והוא מוסכם מהפוסקים וא"כ כל ששינו באחד מהם הוי בטל לכ"ע לא שנא בכתיבה ל"ש בחתימה כיון שעברו על ציווי הבעל כן נ"ל ברור. ותדע דהכי היא דהא למ"ד בפ' כל הגט דטעמא דמתניתין הוי משום בזיון הבעל וכמו שכתב נמי רש"י בשמעתין לר' מאיר. א"כ ע"כ הוי גט בטל בין בכתיבה ובין בחתימה דבתרויייהו איכא בזיון ואדרבא בחתימה איכא בזיון טפי כמ"ש התוספות להדיא לעיל דף ס"ו ע"ב בד"ה והאמר שמואל. ולפ"ז ע"כ דה"ה למ"ד דטעמא דמתניתין משום מילי לא מימסרן לשליח כדמסקינן בשמעתין נמי בטל בתרווייהו בין ששינו בכתיבה או בחתימה דאלת"ה תיקשי הא דאמרי' בפרק כל הגט דף כ"ט בפלוגתא דאביי ורבא משום בזיון או מילי לא מימסרן דאיכא בינייהו מתנה ואמאי לא אמרינן דאיכא בינייהו טובא לענין ע"ח בגט גופא דלמ"ד משום בזיון בטל ולמ"ד משום מילי לא מימסרן לא מיפסל אלא מדרבנן ותפסי בה קידושין ואיכא למ"ד אם ניסת לא תצא. אע"כ דלכ"ע בטל בין בכתיבה ובין בחתימה מטעמא דפרישית. ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שאפרש בסמוך דלכ"ע אית להו טעמא דבזיון כדמשמע מלשון רש"י ז"ל. ולכאורה ממשנתינו הוא מוכרע דקתני אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה הרי הגט בטל ואי לטעמא דמילי לא מימסרן לא משמע שום רבותא דמה שנתנו לו וחזר ונתנו לה דכיון דמעיקרא נכתב ונחתם שלא בשליחות הבעל או דלא מיקרי לשמה כשיטת הרמב"ן ז"ל שהביא הר"ן ז"ל בסוף פרק התקבל א"כ מאי ס"ד דאחר שנפסל יחזור ויוכשר משא"כ לטעמא דבזיון הבעל אתי שפיר דקמ"ל דאע"ג דחזינן דהבעל אינו מקפיד על בזיונו אפ"ה כיון שהיה מקום לקפידא מעיקרא לחול ממילא נתבטל' השליחות וכ"ש למ"ד מילי לא מימסרן הכי קאמר אע"פ שחזרו ונתנו לו דליכא בזיון הבעל אפ"ה פסול משום מילי לא מימסרן נקטינן מיהא דלעולם איתא לסברא דבזיון הבעל וא"כ פשיטא דבטל בכל ענין ששינו בין בכתיבה ובין בחתימה כן נלע"ד נכון וברור והתמיה קיימת על בעל ספר גט פשוט בסי' ק"כ שהאריך מאד ועכ"ז כתב דבשינו בחתימה לא הוי גט בטל אלא פסול למאי דקי"ל עידי מסירה כרתי ונלענ"ד דלא יתכן כלל וביותר שמשמע להדיא מלשון התוספות לעיל בד"ה הא כתב הגט דאפילו לר"מ בטל כששינו בכתיבה דלא דמי למצאו באשפה וכ"ש דלמ"ד נמי ע"מ כרתי בטל בחתימה מה"ט גופא וזה ברור ודו"ק:

רש"י בד"ה טעמא דלא אמר תנו בלא כתבו דכיון דאמר להם כתבו מקפיד היה בדבר כו' עכ"ל. הכי משמע ליה מלשון הגמרא דקאמר ר"מ היא דאמר מילי מימסרן לשליח א"כ משמע מפשט הלשון דהא דפוסל ר"מ בכתבו לאו משום דמילי לא מימסרן וע"כ דמשום בזיון הבעל הוא אף למאי דמשמע בשמעתין דלר' יוסי הוי טעמא משום מילי לא מימסרן ולפ"ז משמע דר' יוסי נמי אית ליה טעמא דבזיון הבעל אלא שמוסיף טעמא דמילי לא מימסרן דלא מיסתבר למימר דפליגי ר"מ ור"י בסברות הפוכות דר"מ אית ליה טעמא דבזיון ולית ליה טעמא דמילי לא מימסרן ולר' יוסי איפכא אע"כ כדפרישית אבל מלשון התוס' לעיל דף ס"ו משמע דלמסקנא למ"ד משום מילי לא מימסרן לר"מ נמי הוי טעמא משום הכי ולא משום בזיון הבעל וכמ"ש מהרש"א ז"ל בחידושיו ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בשמעתין ר"מ היא דאמר מילי מימסרן היינו דבשלשה שאמר להם תנו סובר ר"מ דמילי מימסרן לשלשה שעשאן ב"ד וזה ברור וכמו שהארכתי בזה בפ' התקבל ע"ש:

גמרא אימא סיפא עד שיאמר לסופר כתוב כו' אתאן לר' יוסי ופרש"י ז"ל דמשמע שאין לך שום צד היתר לומר לאחרים כו'. כבר כתבתי שיש להקשות דאכתי אפי' לר' מאיר אין שום צד היתר לכתחלה לומר לאחרים שיחתמו משום חששא דשמא תשכור עדים כדאיתא לעיל ס"פ התקבל והאי טעמא שייך נמי בדאמר תנו שאין להם לצוות לאחרים מיהו בהא מצינן למימר דכיון דהכא בשלשה שאמר תנו אליבא דר' מאיר קיימינן ולשיטת התוס' לעיל דף ס"ו ע"ב בד"ה מתניתין מני לא שייך לר"מ בשלשה שאמר תנו חששא דשמא תשכור כמו שהאריכו שם. אבל בסמוך דמסקינן ר' יוסי היא ומקשינן עד שיאמר אמרו מיבעיא ליה ומאי קושיא הא אומר אמרו מיהא לכתחלה אסור דבחתימה אליבא דכ"ע כשר ולא תעשה ובכתיבה פלוגתא דאמוראי היא בסוף פרק התקבל. אע"כ דפשיטא לתלמודא דהא דקתני עד שיאמר לסופר כתוב היינו שאם לא עשה כן הוי בכלל גט בטל וא"כ מקשה שפיר דליתני עד שיאמר אמרו דבכה"ג לא הוי בטל וזה מוכרח. מיהו למאי דפירשתי לעיל ס"פ התקבל דאפילו לר' יוסי לא שייך בשלשה חששא דשמא תשכור כמו שהארכתי שם ודלא כשיטת התוספות שם א"כ אתי שפיר טפי הא דמקשינן בסמוך עד שיאמר אמרו מיבעי ליה והיינו דליתני עד שיאמר לשלשה אמרו דכשר לכתחלה וכמדומה לי דמכאן ראיה ברורה למה שהעליתי שם סוף פרק התקבל בזה. ולפ"ז נתיישב מיהא הא דמשנינן בסמוך הב"ע דלא אמר אמרו ולא סליק אדעתא דליקשו ליה עד שיאמר אמרו מיבעיא ליה כיון דאומר אמרו אסור מיהא לכתחילה דבחתימה לכ"ע ובכתיבה למ"ד כשר ולא תעשה כן נ"ל נכון אלא שהתוספות בסמוך כתבו בענין אחר:

שם אלא כולה ר' יוסי היא והב"ע דלא אמר אמרו. ופרש"י ז"ל דהשתא הא דנקיט ברישא כתבו לאו למידק תנו בלא כתבו כשר אלא למידק דאומר אמרו כשר ואי הוי נקיט תנו אפשר דלא הוי ממעטינן אומר אמרו דאיכא למימר דנמי בטל והא דנקט תנו היינו לאשמעינן רבותא דאפילו בשלשה שעשאן ב"ד נמי בטל אלא דהתוס' בזה לשיטתייהו דאומר אמרו עדיף טפי משלשה שעשאן ב"ד כמ"ש להדיא בפרק התקבל בד"ה מתניתין מני ע"ש ומש"ה מקשו כאן דאכתי ליתני תנו וכמ"ש מהרש"א ז"ל והאריך בזה ובאמת לשון התוס' תמוה בזה. אמנם לענ"ד נראה ליישב עוד בדרך אחר דהשתא דאתינן להכי דאומר אמרו כשר תו ליכא למידק כלל דנקיט כתבו למעוטי תנו דאיצטריך לאשמעינן במתניתין כתבו לאשמעינן דאע"ג שלא אמר אלא כתבו לחוד אפ"ה אמרינן דנתכוין בין אכתיבת הגט ובין אכתב ידן דהיינו חתימה משא"כ בתנו פשיטא דלתרווייהו איכוון וכמו שהארכתי בזה לעיל ס"פ התקבל בהא דשלחו מבי רב לשמואל ואפי' את"ל דבתנו נמי מספקא להו אפ"ה שייך האי רבותא טפי בכתבו מבתנו ונהי דלשמואל מספקא ליה אפ"ה לסתמא דתלמודא פשיטא להו עכשיו דכתבו דמתניתין אתרווייהו קאי אלא הא דמקשינן מעיקרא טעמא דלא אמר תנו היינו משום דס"ד דאומר אמרו פסול כדמסקינן בשמעתין. ולפ"ז תו ליכא רבותא בכתבו טפי מבתנו לאשמעינן דלתרווייהו איכוון דאפילו את"ל דלא נתכוון אלא לכתיבה או לחתימה אפ"ה פשיטא דבטל בשניהם כל ששינה בא' מהם דנהי דאידך הו"ל כאומר אמרו כדאמרינן בפרק התקבל גבי מילתא דשלחו מבי רב לשמואל דנעשה כאומר אמרו אכתי אומר אמרו גופא בטל הוא וא"כ מדייק שפיר ליתני תנו משא"כ למאי דמשנינן עכשיו דאומר אמרו אינו בטל וא"כ הוי שפיר רבותא טפי בכתבו מבתנו דלא תימא דכתבו כתב ידן הוא אבל לענין כתיבת הגט נעשה כאומר אמרו קמ"ל דאפ"ה בטל בתרוייהו כל ששינה בא' מהם כן נ"ל נכון ודוק היטב:

תוספות בד"ה הכא במאי עסקינן כו' וא"ת השתא דמוקי לה כר"י אמאי נקיט כתבו כו' ועוד כיון דכתבו לאו דוקא וה"ה תנו נימא נמי דהוא הדין אמרו ותיתי שפיר סיפא כו' עכ"ל. ומהרש"א ז"ל האריך בזה ועכ"ז הניחו בצ"ע ולענ"ד דברי התוס' פשוטין בטעמן דבדרך את"ל כתבו כן דאפילו את"ל דהשתא דמוקמינן דמתני' ר' יוסי היא נקיט כתבו וה"ה תנו דהא לר"י לא מפלגינן כלל ולא איצטריך ליה למיתני תנו דהא בפרק התקבל אמר ר"י בהדיא דתנו דמי לכתבו דדוקא למאי דס"ד מעיקרא בשמעתין דעיקר מתניתין דהכא לא איצטריך כלל דלענין כתבו משנה יתירא היא דהא ר"מ ור"י תרווייהו מודו בפרק התקבל אע"כ ס"ד דרבי נקיט להאי מתניתין למידק מינה לענין תנו דליהוי מחלוקת ואח"כ סתם לשיטת התוס' דפרק התקבל קודם לפ' מי שאחזו כמ"ש בריש פרק התקבל וכן בסמוך בד"ה משום כיסופא וא"כ מדייק הש"ס שפיר דאכתי לא שמעינן מידי דהא קשיין דיוקי אהדדי רישא כר"מ וסיפא כר"י משא"כ עכשיו דמסקינן דמתניתין ר"י גופא היא איכא למימר דלאו לדיוקא איתמר לענין תנו דכבר אשמעינן בפ' התקבל אלא כולה מתניתין דהכא לא איצטריך אלא לאשמעינן חידוש הדין לענין אומר אמרו וע"ז מקשו התוספות שפיר דאדרבה לפ"ז הול"ל טפי דעיקר מתניתין לא אתא אלא לאשמעינן דיוקא דסיפא דאומר אמרו בטל ומש"ה גופא קתני כתבו לאשמעי' דאומר אמרו דמי לכתבו דבטל בכל ענין ל"ש בכתיבה ל"ש בחתימה כנ"ל נכון וברור בכוונת התוס' וק"ל:


דף עב עמוד א[עריכה]

תוספות בד"ה משום כיסופא דסופר כו' הוי מצי לשנויי כיון דאמר מר כשר ולא תעשה לא שכיח כו' עכ"ל. לפי מאי דפרישית נראה שאין מקום לקושייתם דבלא"ה סוגיא דשמעתין ע"כ כמ"ד כשר ותעשה דאי למ"ד כשר ול"ת מאי מקשה עד שיאמר אמרו מיבעיא ליה הא אסור מיהא לכתחילה אע"כ דאליבא דמ"ד כשר ותעשה איירי הכא ונהי דלענין חתימה לכ"ע כשר ול"ת מ"מ מקשה שפיר ליתני עד שיאמר אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתמו כן נ"ל נכון וכ"ש למאי דמשמע דהא דמשנינן אלא כולה ר' יוסי היא תירוצא דאביי גופא היא ואליביה שקלינן וטרינן בהא וא"כ הא שמעינן לאביי בפרק כל הגט דטעמא דמתניתין משום בזיון ואם כן מהיכא תיתי ס"ד דפסול באומר אמרו הא לא שייך בזיון הבעל באומר אמרו אע"כ דאתי לאשמעינן דכשר לכתחילה אלא שאין זה מוכרח דאפשר דלא איירי הכא אליבא דאביי דאיהו בעי לאוקמי כר' מאיר דוקא. ולמאי דפרישית לעיל סוף פרק התקבל דהא דאמרינן מעיקרא שם כשר ול"ת לא שכיח היינו דוקא אליבא דשמואל כמו שהארכתי אבל לרב חסדא דמוקי מתני' דחתם סופר כר"י ע"כ סבר דכשר ול"ת שכיח אליבא דשמואל נמי הדר ביה הש"ס מהאי סברא לגמרי דכשר ול"ת לא שכיח א"כ בלא"ה אתי שפיר הא דלא מייתי בשמעתין הא מילתא דכשר ול"ת לא שכיח וזה ברור ועיין בחידושינו שם:

גמרא תניא כוותיה דרב אשי כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו כו' הרי הגט בטל. כאן ודאי יש להקשות כמו שהקשיתי במשנתינו שאם נפרש דבין בכתב סופר שלא ע"פ הבעל אף ע"פ שחתמו העדים ע"פ הבעל אפ"ה בטל לגמרי וכן להיפך וא"כ קשה ממה נפשך אי כר' מאיר דעידי חתימה כרתי אמאי מיפסל בכתיבה ותיפוק ליה דאפילו מצאו באשפה כשר ואי כר"א דעידי מסירה כרתי א"כ בחתימה שחתמו שלא ע"פ ציווי הבעל אמאי הוי בטל מדאורייתא דהא בריש מכילתין משמע להדיא דלא הוי אלא כמזוייף מתוכו בחתימה שלא לשמה ולא הוי אלא פסול מדרבנן ולא בטל ובשלמא לשיטת הגאונים שהביא הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' גירושין דין ח' דבחתימה שלא לשמה בטל מדאורייתא אתי שפיר אבל להרמב"ם ז"ל וסייעתו ודאי קשה וכאן לא שייך לפרש כדפרישית במתניתין דהכא גרע ממצאו באשפה כיון שעברו על ציווי הבעל או משום בזיון דבעל שהרי בברייתא דהכא בכתב הסופר לשמה וחתמו העדים לשמה לא ציוה הבעל כלום ולא שייכי הנך טעמי אם לא שנאמר דבברייתא דהכא איירי שכתב הסופר שלא בציווי הבעל וגם חתמו העדים שלא בציווי הבעל והא דאיצטריכו תרווייהו אע"ג דבכתיבה לחוד בטל למאי דקי"ל ע"מ כרתי וכן לר"מ בעידי חתימה לחוד בטל אפ"ה לא קשיא מידי דכיון דברייתא לא מיבעיא קאמר ובזה א"ש טפי הא דמייתי תניא כוותיה דרב אשי דמוכח דלא מיבעיא קאמר וכן נראה עוד דע"כ ברייתא לא מיבעיא קאמר מדקתני אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו ואי כדקתני מאי אע"פ דקתני הא ע"כ בהכי איירי כיון דמעיקרא כתבו וחתמו שלא בציווי הבעל וא"כ אם לא מסרוהו להבעל פשיטא דבטל אם נתנוהו שלא בציווי הבעל אלא ע"כ דלא מיבעיא קאמר וא"כ הא דקתני אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו אאינך בבי קאי כגון שאמר הבעל כתבו ותנו או תנו לחוד או אמר אמרו דבכה"ג אתי שפיר לא מיבעיא אם לא נתנוהו לבעל דאיכא למיחש טפי לבזיון הבעל אלא אפי' מסרוהו להבעל נמי בטל כדפרישית במתני' כנ"ל נכון אע"ג דבלא"ה מסקו התוספות שפיר הא דאמרינן תניא כוותיה דמוכח דלא מיבעיא קאמר כמו שפירש רבינו אלחנן בשם ר"י. אלא דאכתי קשה סיפא עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו משמע דכל שלא שמעו קולו בין בכתיבה בין בחתימה בטל וזה א"א אם נאמר דקאי דוקא בדאמר תנו או אמר אמרו וכדפרישית במתני' אבל בכתב סופר שלא בציווי הבעל כלל לא הוי בטל אלא בכתיבה ולא בחתימה דלא הוי אלא פסול וזה דוחק. אמנם ראיתי בכסף משנה שכתב בפ"ג דין ה' דלענין אומר אמרו נמי יש לספק אי הוי בטל או פסול ע"ש באריכות וכ"כ בס' גט פשוט בשם מהר"ם אלשקאר דאפשר דאומר אמרו לר' יוסי גופא לא הוי אלא פסול מדרבנן והא דנקיט בברייתא בטל לא קאי אהנך דלא מתניין בהדיא וכן נסתפק בעל ספר גט פשוט בזה אלא דלענ"ד במחילה מכבוד תורתם של אלו הגדולים לא דקו שפיר בהא מילתא דנראה דלענין אומר אמרו א"א לומר כן דהא לעיל דף ס"ו ע"ב בהא דקאמר שמואל תצא והדבר צריך תלמוד מסקינן דמספקא ליה אי כתב ידן הוא וכתב הגט נעשה כאומר אמרו ומקשינן עלה ומי מודה ר' יוסי באומר אמרו ומסקינן דשמואל פליג ואי ס"ד דלר' יוסי נמי לא הוי אלא פסול שפיר מצינן למימר דשמואל כר' יוסי ס"ל ואפ"ה קאמר שפיר תצא והדבר צריך תלמוד דאי כתב ידן הוא וכתב הגט נעשה כאומר אמרו לא הוי אלא פסול ואם ניסת לא תצא אע"כ דפשיטא לתלמודא דלא שייך כלל שום פסולא דרבנן באומר אמרו אלא מאן דפסל היינו מדאורייתא ויש ליישב בדוחק גדול לפי מה שהארכתי לעיל דף ס"ו ואין להאריך דבלא"ה כתבתי בסוגיא דשמעתין דמכל השקלא וטריא דשמעתין משמע דהא דקתני ה"ז בטל עד שיאמר היינו דבכל ענין ששינה הוי בטל לגמרי ואין צורך לכפול הדברים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. מיהו יש ליישב דהא דמשמע הכא דבטל משום שלא לשמה בין בכתיבה ובין בחתימה היינו אליבא דרבי יהודא דבעי כתיבה וחתימה לשמה כדמוקי ר' אשי גופא מתני' דריש מכילתין דף ד' כר' יהודא ע"ש ומשמע לכאורה דהיינו מדאורייתא דוכתב לה ספר כריתות אתרווייהו קאי. אמנם למאי דפרישית שם דר' יהודא נמי לא בעי חתימה לשמה אלא מדרבנן דהו"ל כמזוייף מתוכו ע"כ צ"ל כשיטת הגאונים החולקים על הרמב"ם ז"ל וס"ל דמזוייף מתוכו לענין שלא לשמה נמי הוי בטל כמו שהביא הרמב"ם ז"ל בשמם כנ"ל ודוק היטב:

שם קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב. אף שאין דרכי בחיבורי זה לכתוב מה שנוגע לפסק הלכה זולת מה דאתיא לן ממילא משקלא וטריא דשמעתין עכ"ז לא אוכל להתאפק ומילתא דתמיה מידכר דכירנא שכל הפוסקים כולם כא' פסקו דלא כרב כהנא אמר רב משום דרב אשי דבתראה הוא מסיק הכא לאפוקי מדרב כהנא אמר רב וקשיא לי טובא מאי שנא מאומר אמרו דאע"ג דאמר רב אשי נמי לאפוקי ממ"ד מודה ר"י באומר אמרו אפ"ה כתב ר"י בעל התוס' וכמה מגדולי הפוסקים כמוהו דקי"ל כשמואל דפליג אדר"י לעיל דף ס"ו ונהי דרב אשי בתראה הוא וקאמר לאפוקי היינו דלפרש ברייתא מסיק הכי אבל אין בזה הכרח דס"ל כהאי ברייתא כיון דלא אשכחן דפליג בהדיא אדשמואל וכ"כ הרא"ש ז"ל בפ' המגרש גבי חתם סופר ועד וא"כ לענין חרש המדבר מתוך הכתב נמי אית לן למימר הכי דרב אשי לפרש לשון הברייתא מסיק הכי ומיתוקמא כרבנן דרשב"ג דמייתינן לעיל בדף הקודם אבל לעולם דשפיר מצי סבר כרב כהנא אמר רב דפסק לעיל כרשב"ג דחרש המדבר מתוך הכתב יכול לגרש ולא אשכחן מאן דפליג דר' יוחנן גופיה ואביי לא קאמרי אלא חלוקין עליו חביריו על רשב"ג אבל לענין פסק הלכה לא איירי ואע"ג דהלכה כסתם משנה היינו היכא דלא איירי אמוראי בהדיא משא"כ הכא דרב פסק בהדיא כרשב"ג ויש ליישב ולענ"ד צריך עיון:

תוספות בד"ה קולו לאפוקי כו' אלא למעוטי חרש דמסתבר למעוטי כמו תן גט זה לאשתי כו' עכ"ל. לשונם בזה אינו מדוקדק וכוונתם דדוקא חרש מסתבר למעוטי כיון שאינו בן דעת משא"כ בנשתתק דבן דעת הוא וכ"ש פיקח גמור ודאי מהני הרכנה וכ"ש כתיבה כיון דקים לן שמתרצה לא בעינן קול כמו בתן גט זה לאשתי דמהני היכא דקים לן שמתרצה וק"ל ובעיקר דבריהם כבר כתבתי בסוגיא דרב כהנא אמר רב שזה שיטת ר"י בעל התוס' אבל רבינו תם והרא"ש והרשב"א ז"ל כתבו דלא ממעטינן הכא אלא כתיבה דגרע מהרכנה ולפ"ז לא מהני כתיבה אפי' בנשתתק וכ"ש בפקח גמור וכמו שהארכתי בזה וכאן אין להאריך יותר:

משנה זה גיטך אם מתי לא אמר כלום ופרש"י ז"ל דמשמע לכשאמות ואין גט לאחר מיתה. ויש לדקדק במאי איירי אי בדלא כפליה לתנאיה הא קי"ל דלא הוי תנאי כלל והתנאי בטל והמעשה קיים א"כ אין כאן גט לאחר מיתה ואי בדכפלי' לתנאיה ואמר נמי אם לא מתי לא יהא גט אכתי אמאי לא אמר כלום דמסיק אביי דכיון דלא אמר לה מהיום כמאן דאמר לאחר מיתה דמי והיאך דמי כלאחר מיתה דהא מפיק לה בפירוש בלשון תנאי ומלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' גירושין נראה מבואר דבדכפליה לתנאיה אע"ג דלא אמר מהיום הוי גט ופי' המגיד משנה כדפרישית אלא שהבעל לחם משנה הקשה עליו דא"כ הוי לן למימר דתנאי בטל ומעשה קיים ולענ"ד משום הא לא איריא דלעולם בדלא כפלי' איירי ואפ"ה לא שייך לומר תנאי בטל ומעשה קיים דכיון שלא אמר מהיום הו"ל כמאן דאמר לאחר מיתה וא"כ אין כאן לשון תנאי כלל אלא לשון קביעות זמן לכשימות ומש"ה לא אמר כלום ועוד נפרש בזה לקמן גבי הא דאתקין שמואל בגיטא דף ע"ה ע"ב ובסוף פירקין גבי ולכשתצא חמה מנרתיקה ע"ש:

תוספות בד"ה מהיום אם מתי כו' כתב רבינו תם מהיום אם מתי אם מת בו ביום לא ידענא מה אדון בה כו' עכ"ל. אע"ג דבכל גיטי דעלמא שמתגרשת ביום הכתוב בו לא מספקא לן אי מתגרשת מתחלת היום או מסופו אע"ג דלא כתבינן שעות מ"מ כיון דמשעה שבא גיטה לידה מתגרשת אין כאן מקום ספק כלל ודוקא במהיום אם מתי יש לספק כיון שלא נגמרו הגירושין משבא הגט לידה לא מיבעיא לר' יהודא דאמר לקמן הרי היא כאשת איש לכל דבריה אלא אפילו לר' יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת מ"מ לא נגמר הגט מיד והיינו מטעם שכתבו התוס' לקמן דמסתמא דעתו לאחר הגט כל מה שיכול ומש"ה מספקא ליה לר"ת כן נ"ל וק"ל:

רש"י בד"ה ור' הונא כרבי יוסי כו' דאם לא נתן לו הגוף מעכשיו למה נכתב זמן בשטר המתנה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה טובא דלפי זה מאי מדמה רב הונא גט למתנה דהא בגט לא שייך האי טעמא כלל דבלא"ה צריך לכתוב זמן בגט דגט שאין בו זמן פסול כדאיתא לקמן דף פ"ז ושם יבואר דלרוב הפוסקים אפילו בדליכא עידי חתימה אלא עידי מסירה לחוד נמי פסול ולכאורה היה נ"ל דבגט שכ"מ שאומר אם מתי לא בעינן זמן כלל ואדרבא קשיא לי כיון דקי"ל באומר מהיום אם מתי דלר"י ור' יוסי לקמן לא נגמר' הגירושין אלא לאחר מיתה ולגירסת רש"י ותוס' לקמן הכי קי"ל כחכמים דימים שבינתיים מגורשת ואינה מגורשת וא"כ היאך כותבין זמן בגט זה הא הו"ל גט מוקדם וליכא למימר דאיירי שכותב זה התנאי בגט מהיום אם מתי דתו ליכא למיחש לבת אחותו ולא לפירות כיון שנכתב בפירוש בגט אלא דבשמעתין בסמוך משמע להדיא דאדרבא בגט איירי שאומר התנאי בעל פה מדאמרינן מספקא לן אי אמר רבי יוסי בע"פ וכן פרש"י ז"ל להדיא כגון בגט שכתב כהלכתו וכשמוסרו לה אומר זה גיטך אם מתי וכמו שאפרש עוד בסמוך דלרש"י והרי"ף והרמב"ם ז"ל וסייעתו אין לכתוב שום תנאי בגט וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה אמאי לא מיפסל משום מוקדם וליכא למימר נמי דאיירי שמגרשה ע"י שליח וכשיטת הסוברים דגט מוקדם כשר ע"י שליח משום דקלא אית ליה כמו בגט הבא ממדינת הים אלא דלשון המשנה דקתני זה גיטך אם מתי לא משמע דאיירי ע"י שליח וכמו שאפרש עוד לקמן במשנה דלא תתייחד עמו אלא בפני עדים ועוד דלעיל פרק המביא תניין דף י"ח משמע להדיא דאפילו בגיטין הבאין ממדינת הים לא סמכינן אהא דאית להו קלא אלא משום שהעדים רואין שלא נמסר ביום שנכתב וע"י כן אית להו קול ומסקו אדעתייהו יום המסירה וכמ"ש שם התוס' בד"ה הנהו קלא אית להו דמה שכותבין זמן בגיטין הבאין ממדינת הים אע"ג דזמן הגט לא מהני ביה מידי אלא משום שע"י הזמן יש לו קול כשניתן אח"כ ע"י השליח דוקא כמ"ש שם התוס' בד"ה עד שעת נתינה ע"ש. נמצא דכל זה לא שייך כאן דאפילו את"ל שמגרשה ע"י שליח אכתי לית ליה קלא כיון שנמסר ביום שנכתב ואכתי הו"ל מוקדם כיון שאין הגט חל אלא לאחר כמה ימים. ואף את"ל דגט שכ"מ כי האי שמגרשה על תנאי אם ימות אית ליה קלא וכמדומה לי שראיתי סברא זו באיזה ספר דגט על תנאי יש לו קול ונעלם ממני אלא דסוף סוף זמן הגט לא מהני ביה מידי דאדרבה גרועי מגרע שקרוב להיות מוקדם כיון שאין הגט חל מאותו זמן דנהי שכותבין זמן בגיטין הבאין ממדינת הים היינו משום שע"י כך יצא הקול שרואין העדים שלא נמסר ביום הכתיבה משא"כ הכא שנמסר ביום הכתיבה ואפ"ה אינו חל מיד אין צורך כלל לכתוב זמן בגט ושייך שפיר לומר זמנו של שטר מוכיח עליו כמו במתנה. אלא שלא מלאני לבי לפרש כן דא"כ בכל גיטין שנכתבו על תנאי דאם דקי"ל שאינו גט אלא לכשיתקיים התנאי נמי תיקשי לן הכי כיון שאין כותבין התנאי בגט אלא בע"פ אמאי לא מיפסלי משום מוקדם ונצטרך לומר ג"כ דאית להו קלא וא"כ יוכשרו כשאין בהם זמן ולא ראיתי שהתעורר שום מפרש או פוסק בזה והדבר צריך תלמוד ועוד לפ"ז תיקשי הא דאמרי' בשמעתין מתניתין כרבנן ורב הונא דאמר כר' יוסי ואמאי לא מוקי רב הונא מתניתין נמי כר' יוסי ואיירי כשלא נכתב זמן בגט סוף דבר פשטא דמילתא משמע שכותבין זמן בכל הגיטין ולא פלוג רבנן וא"כ לפי מה שפי' רש"י בהאי דאמרינן במתנה זמנו של שטר מוכיח עליו דהיינו משום דאל"כ למה הוצרך לכתוב זמן ותיקשי לן טובא דה"ט לא שייך כלל בגט לכך נלע"ד בכוונת רש"י ז"ל דבעיקר מימרא דרב הונא דלענין גיטין סבר ר' יוסי דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו לא הוצרך לפרש שום טעם דרב הונא אזה גיטך אם מתי קאי וכיון דאמר אביי דאם שתי לשונות משמע אמרינן שפיר דזמנו של שטר מוכיח על לשון אם דמהיום מגרש לה ואם לשון תנאי הוא והיינו נמי טעמא דרבותינו בסמוך לענין אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש דהתירוה לינשא מה"ט דסברי כר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח על לשון אם דלשון תנאי הוא כיון דבלא"ה שתי לשונות משמע וכדמסיק נמי אביי בסוף פירקין גבי אם תצא חמה מנרתיקה דלר' יוסי מגורשת למפרע אמנם מצאתי לרשב"ם ז"ל בפ' גט פשוט שכתב דר' יוסי ס"ל כר"א דע"מ כרתי ולא בעינן זמן אלא דאכתי ע"כ האי סוגיא לענין דכשר בדיעבד אבל לכתחלה לכ"ע בעינן זמן שלא תצטרך להביא ע"מ לפנינו וכן משמע להדיא מסוגיא דלעיל גבי מפני מה תקנו זמן וע"ש בחידושינו. משא"כ לענין מתנה דאיירי בה ר' יוסי שהוא בלאחר מיתה דלא שייך בלאחר שתי לשונות וא"כ מהיכא תיתי נאמר דזמנו של שטר מוכיח ונצטרך לומר דהא דקאמר לאחר מיתה מיהדר קהדר ביה והא קי"ל יד בעל השטר על התחתונה וכ"ש דלשון לאחר לא שייך כלל למפרע וכמו שכתב רש"י ז"ל להדיא סוף פירקין גבי לכשתצא חמה מנרתיקה דאפילו לר' יוסי לא שייך בכה"ג לומר זמנו של שטר מוכיח כיון דקאמר בהדיא שלא יחול אלא לכשתצא ומ"ש במתנה דלר' יוסי זמנו של שטר מוכיח מש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דבמתנה מוכחא מילתא דזמנו של שטר מוכיח דאם לא נתן לו הגוף מעכשיו למה נכתב זמן בשטר משא"כ בגיטין דלא שייך האי סברא כדפרישית דלעולם צריך לכתוב זמן מש"ה לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח בלאחר מיתה אלא באם דוקא והיינו דללישנא קמא דרב הונא לא מתני לה אסיפא וכמו שאפרש עוד בטוב טעם אף ללישנא בתרא דר' הונא בסמוך דמתני לה אסיפא עיין עליו זה נ"ל ברור כשמש בכוונת רש"י ז"ל דאזיל ביה לשיטתו דסוף פירקין וכמו שאפרש שם בעזה"י ודוק היטב:

תוס' בד"ה הכי אמר רב הלכה כר' יוסי והא דאמר בפר' בתרא אתקין רב כו' אין זה אלא לשופרא בעלמא כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה אמאי לא ניחא להו דלרב מספקא ליה אי הלכה כר' יוסי בעל פה כדמסקינן בשמעתין דלרב הונא מספקא ליה ומש"ה הוצרך רב לתקן מיומא דנן לאפוקי מספיקא וכן הקשה מהרש"א ז"ל. מיהו מצינן למימר דאכתי קשיא להו ללישנא בתרא דרב הונא דמתני לה אסיפא וא"כ משמע דהא דלא מתני נמי ארישא היינו משום דברישא לר' יוסי חליצה נמי לא בעיא דלא שני ליה בין זמנו של שטר בתנאי בכתב לבעל פה כדפשיטא ליה לרבה ומש"ה לא משמע להו דלרב מספקא ליה בע"פ. ויותר נראה לי דא"א לומר כלל דלרב מספקא ליה בע"פ והיינו לפי מה שפירש רש"י ז"ל דריעותא דתנאי בע"פ היינו משום דאיכא למימר מיהדר הדר ביה מזמן השטר וא"כ מה הועיל נמי במאי דתקין בגיטא מיומא דנן ולעלם ומשמע שכותב לשון זה בגט ואכתי לא מהני אי מתנה לאח"כ שום תנאי דאיכא למימר הדר ביה ממה שכתב מיומא דנן והיה לו לתקן שיאמר כן בעל פה אע"כ דרב לא שני ליה בין כתב לבע"פ כן נ"ל נכון אלא דמל' התוספות בסמוך בד"ה אי אמר לא משמע כן ודו"ק. ובזה נתיישב' לי ג"כ שיטת הרי"ף שכתב בפ' יש נוחלין לתרץ קושיא דרב אדרב ומחלק בין ממונא לאיסורא ופירשו כל מפרשי דבריו דהיינו משום דמספקא ליה לרב ומשום חומרי דעריות לא פסיקא ליה בגיטין וא"כ קשיא לן דטפי הו"ל למימר דמספקא ליה לרב בעל פה כדאמרינן בשמעתין ולמאי דפרישית אתי שפיר דלענין תקנתא דרב מיומא דנן ולעלם לא שייך לומר דשני ליה בין כתב לבע"פ. והרמב"ם ז"ל מחלק ג"כ בין ממון לגיטין וכתב הכסף משנה משום דבגיטין שצריך לכתוב זמן לא אמרי' זמנו של שטר מוכיח ומלבד מה שהארכתי דא"א לומר כן עוד יש לתמוה שחילוק זה לא נזכר בשמעתין ואין להאריך יותר:


דף עב עמוד ב[עריכה]

תוספות בד"ה אי אמר כו' אם מבטל בדיבורו כו' עכ"ל. הלשון מגומגם קצת וכוונתם מבואר' דכיון שאין כתוב בו מהיום יש לספק דלא אמר ר' יוסי זמנו של שטר מוכיח דאפשר שמבטל בדיבורו הוכחת זמן השטר כן נ"ל וזה דלא כמו שכתבתי בסמוך דאפילו אם כתב מהיום נמי יש לומר שמבטל בדיבורו והדר ביה אלא צריך שיכתוב התנאי בגט או שיאמר מהיום אם מתי הכל בע"פ וכן מבואר בל' רש"י ז"ל ודו"ק:

גמרא ומי מספקא ליה והתנן הרי זה גיטך אם לא באתי כו' ויש לדקדק מאי קושי' דילמא התם איירי שכתב תנאי דאם לא באתי בגוף הגט מש"ה אמרינן זמנו של שטר מוכיח דהא לא מספקא לן אלא בעל פה וכן יש לדקדק במאי דמקשינן בסמוך מהא דאמר רבא ודלמא התם נמי איירי בתנאי שכתב בגט. מיהו לפרש"י דלקמן בפ' המגרש דף פ"ד ע"ב אתי שפיר שכתב שם דכל התנאין פוסלין בגט כשנכתבו בגוף הגט וכ"כ הרי"ף והרמב"ם ז"ל וא"כ ע"כ איירי בעל פה ואע"ג דלאחר התורף משמע שם דכשר לר' זירא לדברי הכל ולרבא אליבא דרבנן מ"מ נראה דהכא ליכא לאוקמי בלאחר התורף שעיקר הטעם שם שכיון שכתב תנאי בגט לא נכתב לשם כריתות והרב המגיד ביאר יותר דבירושלמי פרק כל הגט מייתי האי טעמא להדיא דכיון דקי"ל אין ברירה וא"כ כשנכתב התנאי בגט נמצא שהסופר כתבו שלא לשם כריתות אף שנתקיים בסוף לא אמרינן הוברר דמעיקרא אדעתא דהכי נכתב. נמצא דלפ"ז בתנאי דאם מתי אם באנו להכשיר ע"י זמנו של שטר מוכיח ע"כ היינו משום דאמרי' דכיון שכתב בפירוש אם מתי סמוך לזמן השטר לא הדר ביה מזמן השטר אלא הזמן נכתב על זה התנאי דאם מתי נמצא שכתב הסופר הזמן שהוא התורף על תנאי דאם מתי ולא נכתב לשם כריתות למאי דקי"ל אין ברירה וא"כ בכתב פסול ממה נפשך אי הדר ביה הו"ל גט לאחר מיתה ואי פרושי מפרש לזמן הגט אין זה לשם כריתות וע"כ צריך לאוקמי בע"פ ומקשי שפיר כן נ"ל נכון לשיטת רש"י ז"ל משא"כ לשיטת ר"י בעל התוס' בפ' המגרש שמפרש פירוש אחר בההיא דכל התנאין פוסלין בגט ולדידיה שרי לכתוב תנאי בגט וא"כ צ"ע בשמעתין וצריך לומר דפשיטא לתלמודא דהאי לישנא דהרי זה גיטך משמע דאיירי בתנאי בע"פ כן נ"ל ודו"ק:

שם ומי מספקא ליה והאמר רבא כו' היכי דמי אי בדא"ל מהיום ורבנן צריכא למימר. ויש לדקדק דטפי הו"ל לאקשויי אי בדא"ל מהיום ורבנן היאך אמר רבא כשאמות ולאחר מיתה אינו גט הא תנן במתניתין מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ובשלמא אי איירי בדלא א"ל מהיום ורבי יוסי איכא למימר דרבא סבר כי האי לישנא קמא דרב הונא למאי דפרישית בסמוך דדוקא באם מתי סובר רבי יוסי זמנו של שטר מוכיח אבל בלאחר לא שייך זמנו של שטר מוכיח וכשיטת רש"י ז"ל סוף פירקין גבי לכשתצא חמה משא"כ לרבנן ובדא"ל מהיום ודאי קשה. ונראה דלמאי דמוקמינן מימרא דרבא בא"ל מהיום ורבנן איכא למימר דרבא סובר כר' יוחנן פ' האומר דף ס' דמעכשיו ולאחר ל' וכן מהיום ולאח"מ לא מספקא לן אי תנאה או חזרה אלא שמתחיל הגט מהיום וגומר לאחר מיתה או לאחר שלשים ומה"ט מקשה שם בש"ס דכל גיטא דמשייר בה לאו מידי הוא אלא כדמסיק אביי דבאמר מהיום ולאח"מ לא הוי גיטא כלל אלא הא דתנן גט ואינו גט היינו לענין חליצה לחוד משום גזירה דמהיום אם מתי ע"ש נמצא דלפ"ז שפיר קאמר רבא כשאמות ולאחר מיתה אינו גט והיינו מדינא ולענין חליצה לא איירי רבא ונותן לה גט כדי לאוסרה לכהן דבאינה זקוקה איירי ובזקוקה נמי לא הוי אלא משום גזירה כן נ"ל נכון ועיין בסמוך ולקמן דף ע"ד אפרש עוד בזה בסוגייא דלכשתתן ע"ש ודוק היטב:

שם ואיכא דמתני לה אסיפא כו' פשיטא מדסיפא לרבנן חולצת. מכאן ודאי קשה לשיטת רש"י ז"ל דלעיל שכתב דטעמא דרבי יוסי במתנה היינו משום שאין צורך לכתוב זמן וכתבתי שם דנהי דבגיטין לא שייך האי טעמא אפ"ה בלא"ה שפיר אמרינן לר"י זמנו של שטר מוכיח כיון דאיירי בתנאי דאם משא"כ בתנאי דלאחר לא שייך זמנו של שטר מוכיח אף לרבי יוסי וכמו שפרש"י להדיא בסוף פירקין גבי לכשתצא חמה מנרתיקה וא"כ אמאי פשיטא לתלמודא הכא דבתנאי דלאחר מיתה נמי שייך זמנו של שטר מוכיח ונהי דמצינן למימר דלשון רש"י ז"ל דלעיל היינו ללישנא קמא דוקא וכן מה שפי' כן בסוף פירקין היינו משום דלישנא דאביי גבי לכשתצא חמה משמע ליה לרש"י דהיינו כלישנא קמא דרב הונא ולא כלישנא בתרא אכתי מאי מקשה הש"ס הכא פשיטא הא איצטריך לרב הונא לאשמעינן דבסיפא לר' יוסי חולצת לאפוקי ממאי דמשמע מלישנא קמא דרבי יוסי גופא מודה בלאחר מיתה דלא שייך זמנו של שטר מוכיח. ולפום ריהטא היה נ"ל ליישב דאדרבא אף ללישנא בתרא פשיטא לתלמודא שאין שום סברא לומר זמנו של שטר מוכיח בלאחר מיתה אלא במתנה דוקא מטעמא דפרישית. אלא הא דקאמר רב הונא למאי דמתני אסיפא דלרב יוסי חולצת היינו כדפרישית בסמוך דבשיטת ר' יוחנן דפ' האיש מקדש קאי דלרבנן נמי הא דמהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט וחולצת לאו משום דמספקא לן אי גיטא או חזרה הוי אלא כדמסיק אביי דמהיום ולאחר מיתה לרבי יוחנן שיורא הוי ולא מהני בגט כלל אלא דאפ"ה חולצת ולא מתייבמת משום גזירה דמהיום אם מתי וא"כ מצינן למימר דהיינו נמי טעמא דר' הונא לרבי יוסי כיון דלרבי יוסי באם מתי חולצת ולא מתייבמת משום זמנו של שטר גזרינן נמי לאחר מיתה משום אם מתי. ואם נפשך לומר דלא שייך גזירה בכה"ג אלא דוקא במהיום אם מתי דדמי למהיום ולאחר מיתה כיון דאמר לישנא דמהיום משא"כ לענין זמנו של שטר לא שייך לגזור לאחר מיתה גרידא אטו אם מתי תשובתך בצידך דא"א לומר כן דא"כ תיקשי לקושטא דמילתא לכל הפירושים מאי מקשה הכא פשיטא מדסיפא לרבנן חולצת רישא נמי לרבי יוסי ומאי קושיא הא איצטריך לאשמעינן לאפוקי מדרבי יוחנן דלא תימא הא דסיפא לרבנן חולצת היינו משום גזירה משא"כ ברישא לא שייך לגזור אע"כ דפשיטא לתלמודא דלכולהו אמוראי הוי רישא לרבי יוסי כמו סיפא לרבנן דכל היכא דאם מתי חולצת ולא מתייבמת שייך לגזור לאחר מיתה אטו אם מתי וא"כ מצינן למימר שפיר דפשיטא לתלמודא דהיינו טעמא דרב הונא משום גזירה והיינו דמקשה פשיטא ובהכי הוי אתי לן שפיר לישנא דרב הונא דמתני אסיפא וקאמר לרבי יוסי חולצת ולא קאמר כלישנא דמתניתין דלרבי יוסי גט ואינו גט אע"כ דהיא גופא אתי לאשמעינן דדוקא לענין חולצת מדמה להו משום גזירה דרבי יוחנן כדמסיק אביי בפרק האיש מקדש. אבל מה אעשה שרש"י ז"ל גופיה כתב כאן בד"ה חולצת דטעמא דמספקא לן אי תנאה או חזרה וא"כ קשה טובא מאי מקשה פשיטא דהא לשיטת רש"י ז"ל דסוף פירקין משמע דבתנאי דלאחר לא שייך זמנו של שטר מוכיח וכן ללישנא קמא דרב הונא כמו שדקדקתי מלשון רש"י ז"ל לענין שטר מתנה וטובא אשמעינן מאן דמתני אסיפא דלענין תנאי דלאחר נמי אמרינן לר"י זמנו של שטר מוכיח לכן חוזרני לפרש בדרך אחר דאף ללישנא קמא דרב הונא דמתני ארישא אסיפא נמי קאי ואע"ג דמלשון רש"י ז"ל סוף פירקין משמע דבתנאי דלאחר לא שייך זמנו של שטר היינו דוקא לשאר תנאים כגון לכשתצא חמה מנרתיקה דלא מפקינן לישנא דלכשתצא ממשמעותו ע"י זמנו של שטר כמו שכתב רש"י ז"ל בלשונו הצח. משא"כ בתנאי דלאחר מיתה לית לן לאוקמי לישנא דלאחר מיתה אמשמעותו דהכל יודעין שאין גט לאחר מיתה ואין אדם מוציא דבריו לבטלה ונהי דלרבנן לאחר מיתה לא הוי גט היינו משום דלית לן מידי למיסרך לעקור דבריו שאמר לאחר מיתה משא"כ לרבי יוסי דאית ליה זמנו של שטר מוכיח פשיטא לתלמודא דמהני זמנו של שטר לענין שנאמר דמהאי זמן מגרש לה ממה שנאמר שמגרשה לאחר מיתה דלא מהני מידי וסברא כיוצא בזו כתב הרב המגיד אלא דקשיא ליה ההיא דאם לא באתי ולמאי דפרישית אתי שפיר דבתנאי דאם בלא"ה אמרינן זמנו של שטר משא"כ בתנאי דלאחר לא מהני בשום דוכתא אלא כשאמר בפירוש לאחר מיתה ומטעמא דפרישית דאדם יודע שאין גט לאחר מיתה ואין מוציא דבריו לבטלה נמצא דכיון דטעם זה לא שייך אלא בגט ולא במתנה א"כ במתנה הוי לן למימר דלאחר מיתה לא שייך זמנו של שטר מוכיח ולעקור משמעות הלשון דלאחר מיתה דמשמע דלא יהיב ליה אלא מתנה לאחר מיתה דמהני לכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש לעיל בשמעתין דהא דלרבי יוסי מהני גבי מתנה בפרק יש נוחלין אפילו בלאחר מיתה היינו משום דמוכחא מילתא דאל"כ למה כתב הזמן כן נ"ל נכון ליישב כל הלשונות של רש"י ז"ל דשמעתין ודסוף פירקין דלא קשיין אהדדי ודוק היטב כי נכון הוא. מיהא כל זה לשיטת רש"י ז"ל אבל התוספות כתבו להדיא בסוף פירקין גבי לכשתצא חמה מנרתיקה דלרבי יוסי בכה"ג נמי שייך זמנו של שטר מוכיח ומספקא ליה אי תנאי הוי או חזרה וא"כ לפ"ז פשיטא דהני לישני דרב הונא לא פליגי אלא דמאן דמתני אסיפא היינו משום דברישא פשיטא ליה דלרבי יוסי חליצה נמי לא בעיא וכן אני מפרש ג"כ בשיטת רש"י ז"ל למאי דפרישית ועיין מה שאפרש עוד בזה לקמן דף ע"ד בפלוגתא דרב הונא ורב יהודה בותתן ולכשתתן ושם אאריך בעזה"י:

שם אמר רב הונא גיטו כמתנתו ופרש"י גיטו דשכ"מ כמתנתו. וקשיא לן הא במתנת שכ"מ גופא היכי דהוי במקצת הא בעי קנין ואם עמד אינו חוזר ואי למתנת שכ"מ בכולה איירי והכי קאמר כי היכי דסמכינן אאומדנא במתנת שכ"מ בכולה דאמרינן דעתו כיון שנתן כל נכסיו מסתמא אדעתא דמיתה יהיב ואם עמד חוזר ה"ה בגיטו דמסתמא אדעתא דמיתה מגרש לה אכתי קשה מאי מדמה גיטו למתנתו דלמא שאני מתנת שכ"מ דלא הוי אלא מדרבנן כדמסקינן בבבא בתרא דהא דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי היינו מדרבנן שלא תיטרף דעתו והם אמרו והם אמרו דאם עמד חוזר משא"כ בגיטין דלא שייך לומר כן מנא לן דסמכינן אאומדנא והיאך תלי לה במתנתו ועוד דאפילו את"ל דבמתנת שכ"מ בכולה שקנו מידו איירי דהוי מדאורייתא ואפ"ה אם עמד חוזר כדאמר שמואל בפרק מי שמת אלא דלפ"ז תלי בדלא תניא ותו דבמתנת שכ"מ בכולה ודאי מוכחא מילתא דלא שכיח כלל שיתן אדם כל נכסיו לאחרים ושביק נפשיה ערטילאי אלא ודאי אדעתא דמיתה כדמפרש שמואל להדיא משא"כ בגט שכ"מ לא מוכחא מילתא דכמה בני אדם בריאים מגרשין נשותיהם לגמרי והאי שכ"מ נמי הו"ל לאתנויי ומסתמא לגמרי מגרש לה לכך נלע"ד דהא דא"ר הונא גיטו כמתנתו ופרש"י בשכ"מ היינו במסוכן שקפץ עליו החולי דהו"ל כמצוה מחמת מיתה דבמתנה כה"ג אפילו במתנה במקצת מהני ואף ע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר וה"ה לגיטו כיון דמצוה מחמת מיתה הוא דומיא דמתניתין דקאמר זה גיטך אם מתי דהיינו מחמת מיתה ממילא דבשכ"מ כי האי דידעינן דמחמת מיתה מגרש אם עמד חוזר דמה שלא התנה אפשר דאין לו תנאי והיינו דאמרינן מה גיטו כיון דאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו והיינו נמי בשכ"מ שהוא מסוכן כדפרש"י והיינו נמי מהאי טעמא דאגב פחדיה דמיתה לא פריש כמו שפירש רש"י ז"ל להדיא בפרק האומר התקבל דף ס"ה ע"ב וכמו שכתב הרא"ש ז"ל להדיא בשמעתין דההיא דגיטו כמתנתו היינו בגט שכ"מ שמצוה מחמת מיתה כן נ"ל נכון ועיין בסמוך ובחדושינו לעיל פרק התקבל בעובדא דגניבא הארכתי ע"ש:

תוספות בד"ה אמר רב הונא כו' אבל קשה דאמאי הוצרך שמואל לתקן כו' ומיהו י"ל דשמואל לא ס"ל כרב הונא כו' ומיהו קשה דאמר באיזהו נשך כו' עכ"ל. במה שכתבו דשמואל לא ס"ל כרב הונא כן נראה מלשון הרי"ף ז"ל להדיא אהאי דרבה ורבא בסמוך דלא ס"ל הא דרב הונא מסיים בה הרי"ף ואלא היכי עביד כדאתקין שמואל וא"כ מבואר מדבריו להדיא שמפרש כפרש"י ז"ל ומה שהקשו מההיא דפרק איזהו נשך לענ"ד לק"מ לפי מה שפירשתי בסמוך בשיטת הרא"ש ז"ל דלפרש"י נמי לא איירי רב הונא אלא בשכ"מ שמצוה מחמת מיתה דומיא דמתניתין ובזה א"ש נמי לשון גיטו דאמר רב הונא וא"כ מצינן למימר דההיא דפרק איזהו נשך איירי בסתם שכ"מ שאינו מסוכן אלא דבר מן דין קשיא לי מאי קשיא להו מפרק איזהו נשך דהתם איירי בדקים לן שהשכ"מ גמר בלבו לגרשה לגמרי שכן כתבו שם התוספות להדיא בד"ה פטומי מילי דאיירי שגמר בדעתו לגרשה בלי שום תנאי דומיא דההיא דלעיל מיניה בעובדא דהאי גברא דזבין שלא באחריות דאיירי נמי כה"ג שמפרש בהדיא בלא אחריות דקי"ל אחריות ט"ס הוא ע"ש ובאמת יש לתמוה טובא דשם כתבו התוס' מיד בדיבור שאחריו והקשו ג"כ על פרש"י דשמעתין כדמקשו הכא וא"כ דבריהם סותרין תוך כ"ד ולפ"ז ע"כ צ"ל דמ"ש שם דאיירי שגמר בדעתו לגרשה בלא תנאי היינו דמגרש לה סתם ואף שכתבו דומיא דזבין שלא באחריות מ"מ הא כדאיתא והא כדאיתא דהתם למ"ד אחריות ט"ס ע"כ איירי שאמר בפי' בלא אחריות משא"כ בגט שכ"מ דלהתוספות לכ"ע אם עמד אינו חוזר כדמסקו התם והכא א"כ איירי עובדא דהתם שגירשה סתם כמו שאר גט שכ"מ. והתמיה קיימת על מהר"ם ז"ל מלובלין שהאריך מאד בתשובותיו סי' קכ"ג ודקדק מלשון התוספות דפרק איזהו נשך שכוונתם דהאי עובדא דהתם איירי שגמר בדעתו לגרשה ואמר בפירוש שמגרשה בלא תנאי דומיא דשלא באחריות ולא שת לבו דלפ"ז דברי התוספות דפרק איזהו נשך סותרין זה את זה תוך כ"ד אע"כ דכוונתם כדפרישית מיהו נחה גם שקטה קושייתם בזה על פירש"י ורבינו חננאל דאינהו ודאי מפרשי דעובדא דאיזהו נשך איירי דידעינן בודאי שגירשה מעיקרא בפירוש בלי שום תנאי וכדפרישית ודו"ק:

בא"ד ע"כ נראה לר"ת כו' אף גיטו בתנאי כו' רבה ורבא לא ס"ל כו' כיון דשוב מת מאותו חולי אינו חוזר והוי גט כו' עכ"ל. ותמיה לי טובא לפר"ת דלא אמרינן אף לרב הונא אם עמד חוזר אלא כשהתנה ולבסוף מת ובהא פליגי רבה ורבא אם כן מאי מקשה הש"ס ארבה ורבא מי איכא מידי דמדאורייתא הוי גיטא ומשום גזירה שרינן אשת איש לעלמא דהא לא שייך כלל איסור אשת איש כיון שכבר מת בסוף ולא הל"ל אלא דמשום גזירה שרינן יבמה לשוק ואין לדחוק וליישב דאיירי לענין אם קדשה אחר קודם מיתת בעלה ולאחר מיתתו קבלה קידושין משלישי דמדאורייתא לא הוי גיטא ולא תפסי קידושי שני ותפסי קידושי שלישי ומשום גזירה אמרו רבנן דהוי גיטא ותפסי קדושי שני ולא תפסי קידושי שלישי דשרינן לה לשני דהו"ל אשת איש מדאורייתא דמלבד שזה דוחק א"א לפרש כן דהא מדרבנן נמי נהי דהוי גיטא אפ"ה קידושי שני שקידש קודם מיתת בעלה הו"ל קידושי ספק למאי דקי"ל לקמן כרבי יוסי וחכמים דמגרש מהיום אם מתי הו"ל מגורשת ואינה מגורשת עד שימות לשיטת ר"ת לקמן בדף הסמוך דגריס נעשה כאומר מעת שאני בעולם ע"ש וצ"ע ודו"ק:

בא"ד דאי לא הוי גט כו' אלא מיתה גורמת כו' ויש גט לאחר מיתה עכ"ל. פי' כשיראו בשכ"מ אחד שחלה ולא עמד בינתיים כלל ומת דהוי גט יאמרו דמיתה גורמת ואתי למיטעי ולומר דיש גט לאחר מיתה וכה"ג פרש"י לקמן בד"ה גזירה שמא יאמרו וק"ל:


דף עג עמוד א[עריכה]

רש"י בד"ה גזירה שמא יאמרו כו' ש"מ יש גט לאחר מיתה ואתי לאכשורי זה גיטך לאחר מיתה עכ"ל. ואע"ג דלרבא אפילו באומר הרי זה גיטך לאחר מיתה הוי גט ספק למאי דס"ל לרבא כר"י דזמנו של שטר מוכיח והו"ל כמהיום ולאחר מיתה כדאמרינן לעיל בשמעתין דלרבא פשיטא ליה והא דקאמר רבא לעיל כשאמות ולאחר מיתה אינו גט היינו דלא הוי גט גמור אלא גט ספק כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו סוף פירקין אלא דאכתי שייך האי גזירה גופא שאם נאמר אם עמד חוזר ואפ"ה לכי מייתי הוי גיטא ושרינן לה לגמרי כשהיא יבמה לינשא לשוק א"כ אתי למימר דבגט לאחר מיתה נמי מותרת לשוק בלא חליצה כן נ"ל:

גמרא אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. וכתבו התוספות בריש כתובות ולעיל דף ל"ג דמשום כך אומר בשעת קידושין כדת משה וישראל והא דלא אמרינן בשמעתין כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש שכך כותב ג"כ בגט כדת משה וישראל ודעתייהו דרבנן שאם יעמוד אינו חוזר ומגרשה לגמרי אלא דלענין גט לא שייך לומר כן דסוף סוף אם יאמר שעבר על דעת חכמים אין כח ביד חכמים לומר דגיטא הוי גט כיון דמדאורייתא לא הוי גיטא היכא דאיכא אומדנא מעליא שאינו רוצה לגרשה אלא כי מיית בסוף ולא שייך לומר אפקעינהו אלא בקידושין כיון דאדעתא דרבנן מקדש אם כן אם יאמר שנתכוון לעבור על דעתם יש כח בידם להפקיע הקידושין דהפקר ב"ד הפקר ולמשוייה נמי לבעילתו בעילת זנות וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה לעניין שכותבין כדת משה וישראל בגיטין וכאן אין להאריך. מיהו ממילא רווחא שמעתין דלכאורה יש לתמוה מאי הפקעת קידושין שייך כאן כיון דלא פשע מידי והדרא קושיא לדוכתא משום גזירה שמא יאמרו נשוויה בעילת זה בעילת זנות ובשלמא בבטל ומבוטל שייך לומר כן כיון שעבר על תקנת חכמים משא"כ הכא ולמאי דפרישית אתי שפיר דבלא"ה אין צורך כאן להפקעת קידושין אלא משום גזירה דשמא יאמרו תקנו חכמים בגט שכ"מ שכל שלא התנה בפי' אם ימות אין לו לגרש על תנאי שבלבו אלא או יגרש לגמרי בלי תנאי או יוציא בשפתיו אלא דאכתי יש מקום לשכ"מ לערער אם יעמוד ויאמר שכך היה בלבו ובהאי תקנתא דרבנן לא ניחא ליה ויהא נאמן בדיבורו דלא הוי כדברים שבלב כיון דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי גירשה לכך הוצרכו להפקיע הקידושין למי שיעבור על דבריהם וכה"ג גופא יש לפרש בריש כתובות לענין אין אונס בגיטין שכך תקנו חכמים במגרש על תנאי שיהא בלבו שלא יועיל לו טענת אונס אלא שאם יאמר דאפ"ה לא אשגח בהאי תקנתא ולא סליק אדעתא בכך הוצרכו להפקעת קידושין למי שעובר על דבריהם והו"ל לפרש בפירוש שאם יהיה אונס ליבטל התנאי וכיון שעבר ולא התנה אפקעינהו לקידושין כנ"ל נכון:

תוספות בד"ה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא בירושלמי מפרש כו' אבל תלמוד שלנו אינו סובר חילוק זה כו' עכ"ל. והרא"ש ז"ל כתב בשם רבינו חננאל דהא דמשני נמי בשמעתין אכלו ארי אין לנו היינו נמי כשיטת הירושלמי וטעמא דרישא קא מפרש שכיון שאמר אם מתי מחולי זה ואכלו ארי הרי לא נתקיים התנאי ואעפ"כ תמה הרא"ש ז"ל על רבינו חננאל ז"ל דשביק תלמודא דידן ומפרש ע"פ שיטת הירושלמי דלכאורה פליגי אהדדי ונראה כוונת הרא"ש ז"ל מדמקשינן בסמוך מהאי ברייתא ומסקינן כיון דקשיא רישא אסיפא לא איתמר בבי מדרשא אלמא דלא משמע לתלמודא ההיא דשלחו מתם לתרוצי ברייתא איירי ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל באריכות:

בד"ה איתיביה רבינא לרבא כו' תימא מאי פריך כו' הא אית ליה לרבא בפ"ק דכתובות כו' אין טענת אונס בגיטין משום צנועות ומשום פרוצות כו' עכ"ל. וקושייתם בזה אין מובן לי דבשלמא התם דאיירי בתנאי דאם לא באתי מכאן עד י"ב חדש שהוא תנאי דשב ואל תעשה שייך שפיר חששא דצנועות ופרוצות דהא בסוף י"ב חדש מסתמא מותרת לינשא ואין לחוש לשמא איתניס וא"כ שייך שפיר חששא דצנועות שיחמירו לחוש שמא איתניס וכן להיפך בפרוצות יש לחוש דזימנין דאיתניס ואמרה דלא אניס אף על פי שיצא קול כמ"ש שם התוספות בריש כתובות משא"כ הכא שהתנה בפירוש אם ימות מחולי זה וא"כ מדינא אין לה לינשא עד שתדע שנתקיים התנאי שמת מחולי זה ותו לא שייך חששא דצנועות וחששא דפרוצות נמי לא שייך דמסתמא לא תינשא עד שתדע אם נתקיים התנאי דהא בכל תנאים לא חיישינן דפרוצות ינשאו כשלא יתקיים התנאי ותדע דהא בהאי תנאי גופא דאם לא מתי מחולי זה אם עמד בינתיים והלך בלא משענת לא הוי גיטא ולא חיישינן משום פרוצות דזימנין דעמד בינתיים וסברה דלא עמד וכן להיפך בצנועות אע"כ דבעיקר התנאי לא חיישינן וכ"כ שם התוספות להדיא דמיתה קלא אית ליה וא"כ ה"ה לענין אכלו ארי ויש לחלק וליישב בדוחק וק"ל:

בד"ה לא תתיחד כו' ואור"י דודאי לרבי יהודא הוי טעמא משום גט ישן אבל לרבי יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת כו' איכא למיחש לקידושין עכ"ל. ואף על גב דלרבי יוסי שייך נמי חששא דגט ישן ובגמרא משמע דקי"ל כרבי יוסי דחכמים קיימו בשיטתיה לפי גירסת רש"י והתוספות לקמן בברייתא אפ"ה ניחא למיתני בברייתא טעמא דחשש קידושין שהוא חמור שביטל הגט ולפ"ז אם ניסת תצא משא"כ בגט ישן איפסקא הלכתא לקמן דף ע"ט דאם ניסת לא תצא ואיכא למ"ד אם נתגרשה תינשא לכתחילה ואע"ג דהכא בלא"ה א"א לה להנשא עד שימות ושוב א"צ לגט אפ"ה שייך האי נפקותא אם ניסת לשוק במקום יבם דמשום טעמא דגט ישן לא תצא ומשום חששא דקידושין תצא דשמא קידש וביטל הגט והו"ל יבמה לשוק כנ"ל ונתיישב מה שדקדק מהרש"א ז"ל ואף על גב דלכאורה משמע מדלא פסלינן להאי גיטא אליבא דרבי יוסי משום מוקדם דכיון דלדידיה מגורשת ואינה מגורשת יכול לחפות על בת אחותו אע"כ דאיירי שמגרשה ע"י שליח דתו לא מיפסל משום מוקדם דקלא אית ליה ואפ"ה שייך חשש דגיטין שיאמרו גיטה קודם לבנה כמ"ש הרשב"א ז"ל לקמן דף ע"ט דנהי דאית ליה קלא לגבי הב"ד אפ"ה לעז איכא דאיכא דלא ידעי בהאי קלא וכיון דבמגרשה ע"י שליח איירי א"כ לענין גט ישן נמי אם ניסת תצא כמ"ש הטור א"ע סי' קמ"א וקמ"ו אלא דהתם איירי שהגט היה ביד השליח כשנתייחד עמה משא"כ הכא איירי שהשליח מסרו כבר ליד האשה כמו שאפרש בסמוך בשיטת רש"י ז"ל מיהו בלא"ה כבר כתבתי לעיל בדף הקודם דלא משמע הכי דאיירי שמגרשה ע"י שליח אלא דאפ"ה לא פסול משום מוקדם משום דגט שכ"מ שמגרש מהיום אם מתי אית ליה קלא וכמו שאפרש עוד בסמוך ודוק מיהו בסמוך בלשון התוספות בד"ה תנא אפרש בעזה"י דלא שייך חששא דמוקדם הכא לר"י ע"ש:


דף עג עמוד ב[עריכה]

רש"י בד"ה ואין חוששין לקידושין כו' והאי חששא דזנות לאו דוקא דמאי חששא איכא כו' עכ"ל. לכאורה יש ליישב הלשון דחוששין משום זנות ואין חוששין לקידושין דכולה חדא מילתא היא דאף על גב דבעלמא קיי"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והוי לן למימר דבעל לשם קידושין ודאי וס"ד דאי לא יהיב לה גט שני שריא ליבם קמ"ל דאפ"ה חוששין לזנות כיון שנתן לה כספים ומהני האי חששא לאוסרה ליבם ונראה דלאו לשון חוששין דייק רש"י ז"ל דבלא"ה מצינו לשון חוששין אף לקולא כגון חיישינן שמא חוץ לחומה לנו בשבת פרק שואל וחיישינן שמא באמבטי עיברה בחגיגה אלא דכולה בבא דחוששין משום זנות משמע לרש"י ז"ל דלא צריכה כלל כיון דקתני אין חוששין משום קידושין וראוה שנבעלה פשיטא דבעילת זנות היא וכמו שאפרש בסמוך בלשון התוספות וק"ל:

תוספות בד"ה נתן לה כספים חוששין כו' פרש"י דבזנות אין שייך לשון חוששין כו' עכ"ל. ומשמע דלכל השיטה צריך לפרש כן וקשיא לי דלפי שיטת רבינו חננאל ור"ת שכתבו בסמוך בד"ה אמר רבה דגרסינן באומר מעת שאני בעולם וכולה מתניתין דלא תתייחד ומה היא באותן הימים חדא מילתא היא וכמ"ש ג"כ בד"ה לא תתייחד דנראה גם כן שהיא שיטת ר"י ולפ"ז צריך לומר דברייתא דהכא דקתני חוששין משום זנות לא מיתוקמא כר"י דאמאי קרי ליה ביאת זנות כיון דכאשתו היא לכל דבר והגט אינו חל אלא סמוך למיתה ממש אע"כ דברייתא מיתוקמא כחכמים ורבי יוסי דאידך ברייתא דמגורשת ואינה מגורשת דהכי הלכתא לפי גירסת רש"י ותוספות כמו שאבאר והא דקרי לדידהו בעילת זנות אע"ג דמגורשת ואינה מגורשת סוף סוף כיון דאסורה לו באותן הימים מספק מיקרי שפיר ביאת זנות וא"כ לפ"ז מאי קשיא להו להתוספות בלשון חוששין משום זנות דודאי איצטריך לאשמעינן הא מילתא גופא דאי מדקתני אין חוששין משום קידושין אכתי לא שמעינן אלא שאין להחמיר להצריכה גט שני מחמת קידושין דאי הוי בעיא גט שני מחשש קידושין אם ניסת בלא גט שני לשוק הוי דינא דתצא ועוד דלכתחילה הוי שריא ליבם ובהא דקתני אין חוששין משום קידושין אשמעינן דאסורה ליבם ואם ניסת בלא גט שני לא תצא אבל אכתי יש סברא לומר דלכתחילה מיהא בעיא גט שני מחשש גט ישן כיון שנבעלה לאחר הגט בטעות שהיה סבור שהיא מותרת לו וא"כ שייך חששא דגיטה קודם לבנה קמ"ל דחוששין משום זנות ותלינן בודאי דביאת זנות היא כיון דמדינא אסירא ליה דמגורשת ואינה מגורשת וממילא דתו לא שייך שמא יאמרו גיטה קודם לבנה דהא לקושטא דמילתא גיטה קודם לבנה והבן נולד מביאת זנות באיסור וכמו שכוונתי בעזה"י בזו הסברא לדעת הר"ן ז"ל ע"ש. ואי משום דקשיא להו להתוספות לשון חוששין כבר כתבתי דמצינו כמה פעמים חוששין לקולא כמ"ש התוספות בכמה דוכתי ועוד דעיקר מילתא דחוששין לזנות חומרא היא שע"י כך אסורה ליבם וכמ"ש בלשון רש"י ז"ל ובשלמא לשיטת רש"י ז"ל אתי שפיר דאזיל לשיטתיה דההיא דלא תתייחד לא איירי באומר מעת שאני בעולם אלא באומר מהיום אם מתי דלכ"ע מגורשת למפרע מהיום כמ"ש רש"י ז"ל בסמוך וא"כ האי בבא דחוששין משום זנות לא צריכא כלל משא"כ לשיטת התוספות צריכה וצריכה כדפרישית וצ"ע ודוק היטב:

שם בגמ' מתקיף לה רבא מאי אף ופרש"י דהאי חששא דזנות לאו דוקא חששא כו' והו"ל למימר חוששין לקידושין ואין תולין להקל בזנות עכ"ל. וקשיא לי דאי הוי קאמר רבי יוסי ברבי יהודה חוששין לקידושין סד"א דכיון דראוה שנבעלה ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ה"ל קידושי ודאי ושריא ליבם שנתבטל הגט קמ"ל דחוששין נמי לזנות ומש"ה חולצת ולא מתייבמת וצריך עיון משום דבכמה דוכתי משכחינן דמה"ט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הו"ל קידושי ודאי ויש מקומות דלא הוי אלא קידושי ספק וא"כ הא דקאמר חוששין לקידושין בלא"ה משמע דלא הוי אלא קידושי ספק כן נ"ל ועדיין צ"ע:

שם כמאן דלא כחד. וקשיא לי דהא בלא"ה תיקשי הא דאמר רבה בר בר חנא משמיה דר"י דבלא ראוה שנבעלה מודו בית הלל דאין צריכה גט שני משום דלא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ומאי שנא דבגט ישן אסרי בית הלל כל שנתייחד עמה לאחר הכתיבה וחיישינן שמא יאמרו גיטה קודם לבנה אלמא דביחוד גרידא חיישינן שבא עליה וכן הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו ס"פ הזורק ותירץ דבמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי כיון שכבר גירשה ומסתמא מחמת שנאה גירשה וכיון דסני אהדדי לא חיישינן שמא בא עליה משא"כ בגט ישן שעדיין לא גירשה וא"כ לפ"ז שפיר מיתוקמא מילתא דרבה בב"ח משמיה דר"י כרבי יוסי בר יהודא והא דחייש הכא ר"י בר יהודא לקידושין אפילו בלא ראוה שנבעלה היינו משום דהכא אין מגרשה מתוך שנאה ואדרבא אמדינן דעתה דלא נתכווין לגרשה אלא בתנאי שימות וכ"ש דלפמ"ש בסמוך לשיטת התוספות ע"כ ברייתא דרבי יוסי ב"י ורבנן סברי כר' יוסי וחכמים דמתניתין דמגורשת ואינה מגורשת וא"כ שפיר יש לחוש לקידושין ואמאי מסקינן דהוי דלא כחד ולדעתי היא קושיא עצומה על הרשב"א ז"ל אמנם לדעתי בלא"ה אין דבריו מוכרחין דבפשיטות אתי שפיר מילתא דרבה בב"ח דבלא ראוה שנבעלה אין צריכה גט שני לכ"ע היינו משום דאיכא תרי ספיקי שמא לא נבעלה כלל ואת"ל דנבעלה שמא שלא לשם קידושין נבעלה אלא לשום זנות ובנבעלה לשם זנות ודאי לא שייך גט שני משום חששא דשמא יאמרו גיטה קודם לבנה דהא קושטא דמילתא גיטה קודם לבנה דבמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי איירי וכדפרישית בשם הר"ן ז"ל דהיכא דליכא לעז על הבן שלא כדין לא שייך האי חששא וסברא פשוטה וברורה היא משא"כ בההיא דגט ישן דאסרו ב"ה היינו משום דליכא אלא חד ספיקא שמא בא עליה ויאמרו גיטה קודם לבנה ולפ"ז מסקינן שפיר דמילתא דרבה בב"ח הוי דלא כחד וכרבי יוסי בר יהודא נמי לא מיתוקמא דאמאי חייש ריב"י לקידושין האיכא נמי תרי ספיקי כנ"ל נכון. ולענ"ד התמיה קיימת על רבינו הרשב"א ז"ל שלא פירש כן אם לא שנאמר דאיהו סבר דלמאן דאית ליה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ה"ל ודאי קידושין א"כ ליכא אלא חד ספיקא וזה דלא כמו שכתבתי בסמוך ודוק היטב. ועוד אפרש בזה סוף פרק הזורק בעזה"י:

תוספות בד"ה תנא ובלבד שימות פי' בקונטרס כו' ואין נראה לר"י דאי סבר אין ברירה כו' ולעיל בפרק כל הגט דייקינן בהדיא דיש ברירה כיון דכי מיית הוי גיטא כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא ולדידהו מי ניחא הא לקושטא דמילתא סבר ר' יוסי אין ברירה אפי' בתולה בדעת אחרים כמו שדקדקו התוס' בפ' כל הגט מההיא דסלע שתעלה מן הכיס וע"כ תיקשי מההיא דאמרינן לכי מיית הוי גיטא לר' יוסי אע"כ שיש לחלק דההיא דלכי מיית לא מיקרי ברירה כ"כ והיינו כמו שכתבו התוס' שם דלענין מיתה סופו להתברר בודאי באותו שעה וכן למאי דמוקי לה במעת שאני בעולם היינו ממש סמוך למיתה באותו הרגע שנתבררה השעה בבירור שהיא הרגע הסמוכה למיתה וע"כ דהכי הוא לשיטת התוס' ודלא כמ"ש שם מהרש"א ז"ל דלענין משעה שאני בעולם לא מיקרי סופו להתברר וכתב שם דהא דמשנינן בשמעתין באומר מעת שאני בעולם היינו לר' יהודא דוקא ולא לר' יוסי וכבר השגתי עליו שם דאגב חורפיה לא דק דודאי לר' יוסי נמי מוקמינן באומר מעת שאני בעולם לרש"י ז"ל או להתוס' דנעשה כאומר והדברים ברורים כשמש נקטינן מיהא דע"כ באומר מעת שאני בעולם נמי שייך סופו להתברר וכדפרישית בשיטת התוס'. ולפ"ז ממילא רווחא שמעתא נמי לשיטת רש"י דנהי דלכי מיית הוי גיטא היינו משום דבשעת גמר מיתה נתבררה השעה דמהאי שעתא חל הגט בודאי ולא דמי לשאר ברירה משא"כ משעת נתינת הגט עד סמוך למיתה הו"ל ברירה גמורה אם נאמר כיון דלבסוף נתברר שלא מת עד בסוף הוברר הדבר למפרע שלא היה ראוי למות באותו שעה וא"כ דמי שפיר לשאר ברירה שהעיקר סובב על זה דלמ"ד אין ברירה לא אמרי' הוברר הדבר למפרע אע"פ שנתברר לבסוף והא עדיפא לן מהחילוק שכתב מהרש"א ז"ל אף לפי סברתו בין שעת המיתה ממש ובין שעה הסמוכה למיתה ממש דוק ותמצא ובזה נתיישב ג"כ מאי דמקשו התוס' לפרש"י מההיא דפ' בכל מערבין דהתם כיון דלא אמרינן הוברר הדבר למפרע אע"ג דהוברר בסוף אכתי מיהא בשעת קניית העירוב שאינו חל כלל אלא בין השמשות לא הוברר וכיון דלא הוי עירוב בהש"מ ממילא לא מהני מאי דנתברר בשבת משא"כ הכא לענין גט נהי דבשעה שמסרו לידה לא חל הגט כיון שלא נתברר אם הוא שעה הסמוכה למיתה מ"מ חל הגט בשעה ורגע הסמוכה למיתה בודאי כיון שהגיע השעה זמן הבירור שראוי הגט לחול בודאי ומאי סברא היא זו לומר כיון דלא הוברר בשעה שמסרו לידה לא ליהני אם הוברר אח"כ כיון שיכול הגט לחול באותו שעה דודאי לא הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע כיון דבתורת גירושין מסר לידה כדאמרינן בכל גט על תנאי וזה נ"ל ברור ליישב שיטת רש"י ז"ל לולא שאיני כדי להשיג על דברי התוספות במילתא דתליא בסברא. מיהא בעיקרא דמילתא הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא מה שנתקשו קדמאי ובתראי בגט שכ"מ דמהיום אם מתי היאך מצאנו ידינו ורגלינו כיון דאנן קי"ל אין ברירה אפילו בתולה בדעת אחרים כדאיפסקא הילכתא בביצה פ' משילין וא"כ לכי מיית נמי לא הוי גיטא כדדייק הש"ס להדיא בפ' כל הגט ומה שכתבתי בסמוך בשם התוספות פ' כל הגט דההיא דלכי מיית לא דמי לשאר ברירה אכתי קשה שלא נזכר חילוק זה שם בגמרא וכיון דבגמרא דפ' כל הגט מדמה לה בהדיא היאך ניקל מסברא דנפשין לומר דלא דמי ואף לפמ"ש בשם מהרש"א ז"ל דלא מדמי אלא מעת שאני בעולם ולא מהיום אם מתי לא אהני לן כלל דאכתי הקושיא במקומה דהא מסקינן בשמעתין להדיא דמתני' מיתוקמא ע"כ במעת שאני בעולם וכ"ש לשיטת התוספות דמהיום אם מתי נעשה כאומר אם מתי וא"כ אמאי הוי גיטא הא קי"ל אין ברירה וכבר האריך בזה במרדכי בפירקין וכן בס' גט פשוט הנדפס מחדש האריך מאוד בזה אלא דעכ"ז העלו דמאי דמדמה להו בפ' כל הגט לא סלקא לפי המסקנא וזה דוחק גדול. והנלע"ד בענין זה דהא דאמרינן בפ' כל הגט דמההיא דלכי מיית הוי גיטא מוכח דאין ברירה לאו אשעת מיתה שחל הגט קאי דבההיא שעתא ודאי לא שייך ברירה כיון שנתברר בודאי כדפרישית אלא אשעת כתיבה קאי דכיון דלא חל הגט אלא בתנאי כשימות ותנאי זה לא היה מבורר כלל בשעת הכתיבה כיון שאינו בידו נמצא שנכתב הגט שלא לשם כריתות כמו שכתבתי בדף הקודם גבי ומי מספקא ליה שהרב המגיד כתב דמהאי טעמא פסול כשנכתב התנאי בגוף הגט משום דקי"ל אין ברירה ולא נכתב לשם כריתות ושכן מבואר בירושלמי בפ' כל הגט. ולפ"ז אף אנו נאמר דאף החולקים על פרש"י והרי"ף והרמב"ם ז"ל בההיא דכל התנאים פוסלין בגט דפ' המגרש שהתוס' מפרשים בענין אחר היינו בשאר תנאים דלא מיקרו ברירה כיון שהתנאי בידי אדם משא"כ בתנאי דאם מתי דגרע טובא כדפרש"י ותוספות פ' כל הגט אפשר דפשיטא דבכה"ג כ"ע מודו דיש לפסול הגט כשנכתב התנאי בגוף הגט מה"ט דקי"ל אין ברירה ונמצא שנכתב הגט שלא לשם כריתות כדאיתא בירושלמי. ובאמת עיקר ברירה דפ' כל הגט אכתיבת הגט קאי התם כמו שכתב ר"י בעל התוספות שם דף כ"ד ע"ב בד"ה לאיזה שארצה דאף מאן דאית ליה יש ברירה מודה בגט דאין ברירה דכתיב לה לשמה שיהא מבורר בשעת הכתיבה ע"ש בתוספות ובחידושינו שהארכתי בתכלית האריכות בענין זה ולפ"ז נראה לי ברור דהא דדייקינן לכי מיית הוי גיטא בפ' כל הגט דאין ברירה היינו דוקא אליבא דר' יהודה דאמר הרי היא כאשת איש לכל דבריה וא"כ ע"כ איירי שנכתב התנאי בגוף הגט דליכא למימר שהסופר כתב הגט לשם כריתות גמור שלא בתנאי ואח"כ התנה הבעל בעל פה הרי זה גיטך מהיום אם מתי דא"כ תיקשי ליפסול האי גיטא משום מוקדם כיון דהיא עדיין כאשת איש אף בשעת המסירה עד סמוך למיתה א"כ שייך חששא דבת אחותו שאם זינתה לאחר מסירת הגט היא בת סקילה ותוציא הגט ותאמר שמעיקרא נתגרשה מזמן הגט ולא דמי לכל גיטין הבאין ממדינת הים ונמסרו לאחר הכתיבה זמן מרובה דהנהו אית להו קלא מזמן המסירה מיהא כמ"ש התוספות דף י"ח משא"כ הכא שאף מזמן המסירה אינו חל תו לא שייך האי טעמא כדפרישית לעיל בדף הקודם ומכ"ש דשייך חששא דפירות שתוציא האשה שלא כדין מיום המסירה ובאמת היא כאשתו לכל דבר אע"כ דאיירי שכתב התנאי דמהיום אם מתי בגוף הגט דתו ליכא למיחש למידי משום מוקדם וא"כ מדייק שפיר דלכי מיית אמאי הוי גיטא הרי נכתב הגט שלא לשם כריתות אי ס"ד דאין ברירה אע"כ דיש ברירה. וליכא למימר שנכתב בגוף הגט ולאחר כתיבת התורף הא נמי ליתא דכיון דאליבא דר' יהודא קיימינן ואיהו הוא דאמר דבעינן כתיבה וחתימה לשמה כדדייקינן בריש מכילתין דף ד' וא"כ אפילו בנכתב אחר התורף נמי יש לפסול כיון שנחתם שלא לשם כריתות ופשטא דלישנא משמע דלר' יהודא לא מכשרינן שום גט אלא בעידי חתימה דלדידיה וכתב אתרווייהו קאי אכתיבה ואחתימה ועיין מ"ש בזה בריש מכילתין. נמצא דכל זה לר' יהודא דוקא משא"כ לר' יוסי וחכמים דקי"ל כוותייהו לגירסת רש"י ז"ל ותוספות בשמעתין דמגורשת ואינה מגורשת לא מצינן למידק דאין ברירה מדסברי דלכי מיית הוי גיטא דלדידהו איירי שפיר שהתנה כן בעל פה לאחר כתיבת הגט נמצא שהגט נכתב לשם כריתות ואפ"ה אין לפסול הגט משום מוקדם דכיון דמשעה שהגיע הגט לידה מגורשת ואינה מגורשת ואם זינתה פטורה באמת מסקילה תו לא שייך חששא דבת אחותו ואפשר דאפילו משום לעז ממזרות נמי אין לפסול בכה"ג כיון דבאמת לא הוי אלא ספק ממזרות וכשר מדאורייתא וטעמא דפירות נמי לא שייך בכה"ג דמשעת מסירת הגט נראה שאין לבעל פירות כן נ"ל נכון בעזה"י דלפי מאי דקי"ל דמגורשת ואין מגורשת אין לפקפק בגט שכ"מ שהתנה בעל פה בתנאי דמהיום אם מתי אף למאי דקי"ל אין ברירה וכדפרישית בסייעתא דשמיא ועוד דאליבא דהלכתא אפי' אם נכתב אחר התורף יש להכשיר בעידי מסירה לחוד וכמו שאפרש בפ' המגרש בעזה"י ועוד דאפילו בעידי חתימה כשר דנהי דאמרינן לעיל בריש מכילתין דמקרי מזוייף מתוכו היינו מדרבנן ובדרבנן קי"ל יש ברירה ודו"ק:

בא"ד ואפילו לא מת מאותו חולי היה לנו לומר שתהא מגורשת מספק כו' עכ"ל. וכתב מהרש"ל ז"ל בכוונתם דאפילו לא מת כלל איירי והשיגו מהרש"א ז"ל ובחידושי הרשב"א ז"ל מבואר להדיא כדברי מהרש"ל ז"ל ומה שכתב מהרש"א ז"ל בכוונתם דמשמע להו לחלק בין לא מת כלל שסופו להתברר בודאי ובין אם ימות מאותו חולי דאפשר שלא יבא לידי בירור וכתב דכה"ג חילקו התוס' בפ' כל הגט ולמאי דפרישית בסמוך נתבאר דודאי לא משמע להו להתוספות לחלק כמ"ש מהרש"א ז"ל דא"כ לא הוו מקשו מידי על פרש"י ז"ל דאיכא לחלק בכה"ג דלענין כי מיית הוי גיטא מפני שסופו להתברר אבל בימים שבינתיים אין ברירה שאין סופו להתברר כמ"ש מהרש"א ז"ל גופא בפרק כל הגט אלא שכבר השגתי עליו שם מסוגייא דשמעתין והדברים ברורים למבין ודו"ק:

בא"ד ע"כ נראה לר"י דטעמא דר' יוסי כו' משום דמספקא לן אם חלין הגירושין משעת מיתה כר' מאיר כו' עד סוף הדיבור. ונראה בעיני דרש"י ז"ל לא רצה לפרש כן מדמסקינן לקמן בשמעתין דלר' יוסי מייתי אשם תלוי וידוע דבימי ר' יוסי לא שייך אשם תלוי דלאחר החורבן הוי וע"כ דנפקא מיניה בזמן הבית וכן לכשיבנה במהרה ואי ס"ד דספיקא דר' יוסי היינו ספיקא דדינא לא שייך האי פלוגתא דאשם תלוי דמאן יימר דבזמן הבית מספקא להו כי היכי דמספקא לר' יוסי משא"כ לפרש"י ז"ל א"ש דכיון דקי"ל אין ברירה לעולם היא ספק מגורשת אפילו אם יבא אליהו ויאמר וכן הא דאמרינן בפ' הזהב גבי דוד מוטב שיבא על ספק אשת איש ומייתי התוס' בסמוך מסייע נמי לפרש"י ז"ל קצת דקרי לה ספק א"א בהחלט משא"כ לפי' התוס' מאן יימר דמספקא ליה לדוד דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא וק"ל:

בד"ה אמר רבה באומר כו' פירש בקונטרס כו' ומילתא באפי נפשיה היא כו' ואין נראה לר"ת כו' ועוד אור"י דבתוספתא בהדיא משמע כו' עכ"ל. באמת לא נתפרש בלשון רש"י ז"ל דמילתא באפי נפשיה היא והיה נ"ל לכאורה דלפרש"י ז"ל נמי אדלעיל מיניה קאי אלא דלפי גירסתו דגריס באומר מעת שאני בעולם ולא גריס כאומר מש"ה משמע ליה לרש"י ז"ל דרבה מפרש דכולה מתני' איירי באומר לפי דסתם גט שכ"מ שמגרש בתנאי דמהיום אם מתי רגיל לומר ג"כ מעת שאני בעולם לפי שדעתו לאחר הגט כל מה שיוכל ובהכי הוי אתי שפיר דלא תיקשי שיטת רש"י ז"ל אהדדי דבפ' כל הגט מפרש רש"י ז"ל בהדיא דההיא דהרי היא כאשת איש לכל דבריה קאי אמהיום אם מתי וא"כ מה שפירש כאן בד"ה ומשני דמתני' לאו באומר מהיום אם מתי היינו דלא איירי במהיום אם מתי לחוד אלא שאומר ג"כ מעת שאני בעולם והתנא לשון קצרה נקיט. ובהכי הוי א"ש נמי מה שפי' רש"י ז"ל בפ' האשה שנתארמלה דף כ"ז דטעמא דמתני' דלא תתייחד איירי משום גט ישן וכאן פירש במתני' טעמא אחרינא משום חשש קידושין ולמאי דפרישית אתי שפיר דכאן פירש אליבא דר' יוסי ור"מ וחכמים ושם פירש אליבא דר' יהודא דאמר הרי היא כאשת איש לכל דבריה דתו לא שייך חשש קידושין אלא חששא דגט ישן כמו שכתבו התוס' לעיל במשנתינו ולר' יוסי וחכמים נמי אפשר דשייך נמי טעמא דגט ישן לפי שיטת מהרש"א ז"ל נקטינן מיהא דההיא דלא תתייחד לפרש"י ז"ל דפרק האשה שנתארמלה אפלוגתא דר' יהודא ור' יוסי קאי דלאו מילתא באפי נפשיה כן נ"ל לכאורה אף שהוא קצת דוחק לפי לשון רש"י ז"ל בשמעתין אפ"ה ניחא לי טפי בהכי דלא תיקשין שיטת רש"י ז"ל בכמה דוכתי אהדדי דממילא נתיישב כל מה שהקשו עליו בתוס' וק"ל:

בא"ד ונראה לר"ת כמו שכתוב בפר"ח כו' כלומר מהיום דקאמר היינו מחיים שדעתו לאחר הגט כו' עכ"ל. ולכאורה נראה דל' מהיום משמע להו דהיינו מחיים אבל א"א לומר כן דא"כ לעיל דף ע"ב דשקיל וטרי הש"ס לר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח באם מתי גרידא דלר' יוסי חליצה נמי לא בעיא דלכי מיית הוי גיטא ותיקשי לן והא אין גט לאחר מיתה כדמקשינן בשמעתין והתם לא שייך לתרץ נעשה כאומר מעת שאני בעולם דמהיכא תיתי כיון דהכא לא אמרינן נעשה כאומר אלא דמשום דלשון מהיום הכי משמע והתם לא קאמר מהיום ומה טעם יש לומר דזמנו של שטר הוי כאומר מעת שהוא בעולם וכן יש להקשות לפי פי' הר"ן ז"ל דלשון מהיום אם מתי משמע מאותו היום שימות וזה לא שייך לענין זמנו של שטר מוכיח אבל לפירוש הרא"ש ז"ל אתי שפיר שכתב דלשון מהיום אם מתי משמע דמהיום יתחיל זה התנאי דאם מתי וא"כ לענין זמנו של שטר מוכיח נמי שייך לפרש כן:

בא"ד ואע"ג דקאי ארישא אמהיום אם מתי פריך שפיר כו' עכ"ל. עיין מה שכתבו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל בזה ולפי דמשמע להדיא בלשון רש"י ז"ל בשמעתין שכתב בד"ה ומשני דמתניתין לאו באומר מהיום אם מתי א"כ משמע להדיא דלהמקשה הוי ס"ד דאיירי במהיום אם מתי וכן בתוס' פ' כל הגט דף כ"ה בד"ה מה היא הקשו כן בהדיא על פרש"י ז"ל ע"ש לכך לא רציתי להאריך בדבריהם אלא דלפ"ז באמת יש לדקדק בל' התוס' כאן מה שדקדקו ואע"ג דקאי ארישא הו"ל לאקשויי מעיקרא בדברי המקשה שהקשה והא קי"ל דאין גט לאחר מיתה ונלע"ד דאפשטא דתלמודא לא פסיקא להו לאקשויי הכי בדברי המקשה לפי שיטת רש"י ז"ל דאיכא למימר דהמקשה הוי ס"ד דודאי נעשה כאומר דאדם יודע שאין גט לאחר מיתה ומסתמא דעתו שיחול מחיים אלא דהיא גופא קשיא ליה כיון דקי"ל אין גט לאחר מיתה ודעתו בודאי שיחול מחיים א"כ טפי הוי לן למימר דמה שאמר מהיום אם מתי היינו מהיום ממש כיון דאם מתי לאו דוקא לכשימות א"כ מהיום דוקא וע"ז משני הש"ס דנעשה כאומר בפירוש מעת שאני בעולם משא"כ לגירסת התוספות דלהתרצן נעשה כאומר וא"כ ע"כ דהמקשה לא סליק אדעתא כלל דנעשה כאומר וא"כ מדקדק שפיר לשיטתם ואע"ג דקאי ארישא כן נ"ל נכון:


דף עד עמוד א[עריכה]

בא"ד והא אמרינן הכא הרי היא כאשת איש לכל דבריה לפר"ת דקאי אמהיום אם מתי עכ"ל. ואע"ג דהתם מימרא דאמוראי היא הא דכל היוצא למלחמת בית דוד אפ"ה לא ניחא להו למימר דאליבא דר' מאיר איירי דאמר בשמעתין דמגורשת משעת נתינה או כר"י וחכמים דמגורשת ואינה מגורשת אלא כיון דמקרא דואת ערובתם תקח דרשינן לה וכן מקרא דואת אשתו לקחת לך לאשה דרשינן בפ' במה בהמה ליקוחין יש לך בה משום דאורי' גט כריתות כתב לאשתו וא"כ משמע להו דלכ"ע אית להו הנך דרשי ומש"ה קשיא להו לר' יהודא דמתניתין:

בא"ד אבל קשה דאפילו לפי' הקונטרס דהכא כו' מ"מ קשה דהא אילו לא נהרג אורי' היתה בת שבע אשת איש עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דהא באמת אמרינן להדיא בפ' במה בהמה גבי דוד שביקש לעשות ולא עשה וא"כ משמע אדרבא להדיא דאיהו מיהת לאיסורא איכוון דלא הוי ידע שיהרג אורי' בסוף והיינו דביקש לעשות וחטא לפי מחשבתו אבל מ"מ לא חטא באיסור אשת איש ממש כיון שנהרג בסוף במלחמה. ונראה דהתוספות סברי כשיטת רש"י ז"ל בפ' במה בהמה שמפרש פי' אחר בההיא דביקש לעשות שביקש לשכב עמה קודם קבלת הגט ולכאורה דברי תימה הן דקרא לא משמע הכי דלא הוי ידע לה מעיקרא עד אותו מעשה שהיתה על הגג ואמאי לא מפרש לה כדפרישית ונראה דרש"י ותוספות לא ניחא להו לפרש דעיקר ביאה היתה במחשבת איסור דעל זה לא הוי קאמר כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה דבכה"ג חטא גמור הוא כדאשכחן בעובדא דר' חייא בר אשי דמצער נפשיה ואמר אנא מיהא לאיסורא איכווני אע"ג שהיתה ביאת היתר גמור באשתו ממש וכ"ש הכא לכך מפרשי בענין אחר שביקש לעשות קודם לכן וא"כ לא חטא כ"א במחשבה שלא באה כלל לידי מעשה וק"ל:

בא"ד ומיהו זה יש לומר כו' אלא כלומר אם לא יבא בסוף המלחמה ומשום עיגונא כו' עכ"ל. פירוש דעיקר הגט היה שמא יפול בשבי או יהרג ולא ימצאו עדים להעיד על מיתתו ותתעגן אשתו לעולם מש"ה התנו שאם לא יבא בסוף המלחמה יהא גט וכן פרש"י ז"ל להדיא בפ' במה בהמה ע"ש:

בא"ד ונראה לר"ת שהיו כותבין גט גמור בלא שום תנאי כו' עכ"ל. ואכתי איכא למידק דסוף סוף אפילו בכה"ג לא הוי גט לאלתר אלא אם לא בא בסוף המלחמה והיינו מדאמר רב הונא לעיל בדף הקודם גיטו כמתנתו שאם עמד חוזר ומשמע דה"ה ליוצא בשיירא דלעיל בפרק התקבל דף ס"ה ע"ב במשנה משמע להדיא דיוצא בשיירא דינו כמסוכן וכ"כ התוס' שם להדיא בד"ה כדי לייפות כחו דעיקר מימרא דרב הונא בגיטו כמתנתו דמייתי התם בעובדא דגניבא היינו דיוצא בקולר דמי למסוכן ולמצוה מחמת מיתה וא"כ ממילא דה"ה ליוצא בשיירא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא שאם לא נהרג אורי' אלא בא לביתו היה הגט בטל מעיקרו לרב הונא ואפילו לרבה ורבא דפליגי אדרב הונא היינו משום גזירה דרבנן אבל מדאורייתא ודאי לא הוי גיטא כדאיתא לעיל דף ע"ג בגמרא. מיהו לפר"ת דהכא ודאי לא קשה דאזיל לשיטתו לעיל דרב הונא דאמר גיטו כמתנתו לא קאי אלא אגט על תנאי ולא בסתם גט שכ"מ וא"כ ה"ה ליוצא בשיירא דהוי גט גמור אבל לשיטת החולקים לעיל על ר"ת כמ"ש לעיל דהרי"ף והרמב"ם ורוב המפרשים לא ס"ל כר"ת וא"כ אם נאמר דבההיא דהכא אכתי סברי כר"ת שכל היוצא למלחמה היו מגרשין בגט גמור כי היכי דתיתי להו שפיר האי דדוד ובת שבע א"כ ע"כ צריך לומר דבימי דוד נמי הוו סברי כרבה ורבא דלית להו הא דרב הונא דגיטו כמתנתו משום גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה ואפקעינהו רבנן לקידושין ולפ"ז נלע"ד שזה היה כוונת דוד המלך ע"ה שאמר לאורי' רד לביתך והיינו כדפרישית לעיל דף ע"ג דהא דאפקעינהו רבנן לקידושין היינו משום דחכמים תיקנו בגט שכ"מ שיהא בלבו לגרשה לגמרי ואם יערער הבעל ויאמר שנתכוון בלבו לגרשה על תנאי אם ימות דהו"ל גילוי דעת ואומדנא דמוכח בהא אפקעינהו רבנן לקידושין ולזה נתכוון דוד שאורי' ילך לביתו ויבא בטענה זו שאם עמד חוזר ומסתמא בת שבע שכבר הרגישה לעצמה שהיא הרה לדוד מסתמא לא תרצה לשוב לאורי' ותתעצם בטענותיה שהיא מגורשת גמורה כתקנת חכמים נמצא דמצד הערעור של אורי' יפקיעו חכמים קידושין מיניה כדפרישית וא"כ תהא פנויה גמורה למפרע ותחזור ביאת דוד להיתר מעיקרו כן נראה לי או שנאמר דהנהו דלית להו הא דר"ת בההיא דגיטו כמתנתו בההיא דהכא נמי לא סברי כוותיה אלא שהיו מגרשין על תנאי דדא ודא אחת היא לשיטה זו ובאמת לרבינו תם דהכא נמי אין מוכרח לומר דהכל היו מגרשין לגמרי דמהיכא תיתי ודאי ניחא להו טפי לגרש על תנאי אלא דלאו כ"ע דינא גמירי לגרש על תנאי שיש בהן כמה חילוקי דינים והיו צריכין לגרש בפרהסיא בפני מאן דגמירי דיני תנאי ומש"ה יש שהיו מגרשין לגמרי ובצינעא והכי הוי גט דאורי' לר"ת. וע"פ הדברים האלה נלע"ד שזה כוונת הפסוק דאמר נתן הנביא לדוד מדוע בזית דבר ה' לעשות הרע ודרשו חכמים שביקש לעשות ולא עשה ודרשו עוד את אורי' הכית בחרב שהיה לך לדונו בסנהדרין ואת אשתו לקחת לך לאשה לקוחין יש לך בה וקשיא לן מכדי מעשה דבת שבע קדים להריגת אורי' מ"ש דמקדים קרא הריגת אורי' ברישא תו קשיא לי למה לא דנו דוד לאורי' בסנהדרין ולדרכינו אתי שפיר דבאמת גירש אורי' בגט גמור בלא תנאי אבל דוד הוי סבר שגירש על תנאי אם ימות במלחמה דסתמא דמילתא הכי הוא כדפרישית וא"כ אם היה דנו והמית ע"פ סנהדרין נמצא שלא נתקיים התנאי של אורי' כיון שלא מת במלחמה וכדאמרינן לעיל בדף הקודם הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה ונפל עליו בית או הכישו נחש אין זה גט לכך ציוה דוד לאורי' שיחזור למלחמה וציוה ליואב שיסבב מיתתו ע"י מלחמה כיון דבאמת חייב מיתה דמורד במלכות הוי וכדי שיתקיים התנאי למפרע שיהרג במלחמה ויהיה גט ועל זה הענין הוכיח הנביא ולא היה מקום להוכיחו על מעשה דבת שבע כלל לא במחשבה ולא במעשה כיון דבאמת לא גירש אורי' על תנאי כלל אלא בגט גמור ומש"ה הוכיחו בזה הסדר את אורי' הכית בחרב ולא דנתו בסנהדרין ע"כ מחשבתך ניכר' מתוך מעשיך שהיית סבור שגירש על תנאי אם ימות במלחמה נמצא דבזה בזית דבר ה' לעשות שביקש לעשות ולא עשה כיון דלפי דעתך שהיה גט על תנאי חטאת בחטא גמור במחשבת ביאת איסור כקושית התוס' כאן שאם לא נהרג אורי' היתה בת שבע א"א גמורה אבל לפי האמת את אשתו לקחת לך לאשה דלפי האמת בשעה שלקחת היתה מותרת לך כאשתך גמורה כיון שהיה גט גמור כן נ"ל נכון. ובזה נתיישב ג"כ הא דאמרינן בפ' במה בהמה רבי דאתא מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד פירוש לשון מהפך דייק כיון דקרא שלא כסדרן כתיבי דמעשה דבת שבע הוי ברישא ע"כ מוכח דלא חטא אלא שביקש לעשות ולא עשה והיינו כדפרישית דלפי מה שעלה על דעתו חטא מיהא במחשבה ובדרוש הארכתי וכאן לא באתי אלא לפרש לפי שיטת התוס' ודוק היטב כי נכון הוא:

בד"ה ר"י אומר כו' ולא בעי ר"י חתיכה משתי חתיכות כו' עכ"ל. אין זה מוכרח לפי שיטת הרמב"ם ז"ל בהלכות שגגות שכתב דהיכא דאיקבע איסורא לא בעינן חתיכה משתי חתיכות וכתב שם להדיא דספק גירושין מיקרי איקבע איסורא כיון שהיא בחזקת א"א ע"ש:

גמרא מאי ותתן רב הונא אמר והיא תתן ר"י אומר לכשתתן. ויש לדקדק מאי טעמא דר"י דנהי דסבר דע"מ הוי כמו אם אפ"ה לפמ"ש התוס' לעיל בדף ע"ב בד"ה הכי אמר רב דקי"ל הלכה כר"י אפי' בגיטין דזמנו של שטר מוכיח עליו וא"כ אפילו בתנאי דאם נתגרשה למפרע אם נתקיים התנאי בסוף ולא מסתבר למימר דר"י פליג אדרב רביה אם לא שנאמר דר"י סבר דרב גופא לא קאמר הלכתא כר' יוסי אלא בתנאי שבכתב ולא בעל פה וכי האי לישנא דאמרי' לעיל דלרב הונא נמי מספקא ליה אי אמר רב בעל פה או לא ואפשר דלר"י פשיטא ליה או שנאמר כשיטת ה"ה בפרק ח' מהלכות גירושין דלא שייך זמנו של שטר מוכיח אלא לענין תנאי דאם מתי או לאחר מיתה ולא לענין שאר תנאים ואע"ג דרבותינו התירו לינשא בתנאי דאם לא באתי דמייתי הש"ס לעיל דסברי כרבי יוסי דזמנו של שטר מוכיח מיהו אנן לא קי"ל כרבותינו בהא כדאמר ר' יוחנן סוף פירקין ואפשר דהיינו נמי טעמא דר"י דאמר הכא לכשתתן כנ"ל ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קידושין ולעיל גבי גט הומ"ל נמי דאיכא בינייהו שפשטה ידה כו' עכ"ל. ולענ"ד יש לתמוה טובא דלמאי דפרישית בסמוך ודאי לא פסיקא ליה לתלמודא לומר לעיל דאיכא בינייהו שפשטה ידה וקיבלה קידושין דלרב יהודא דאמר לכשתתן לא תפסי קידושין כלל דמאן יימר דהכי הוא דהא לכולהו לישני לעיל משמע מיהא דלרב הונא מספקא ליה אי הלכה כר' יוסי בע"פ דזמנו של שטר מוכיח או לא ולרבא לחד לישנא פשיטא ליה וא"כ משמע דרב יהודא דאמר לכשתתן משום דע"מ הוי כאם מ"מ בתנאי דאם גופא אם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר קודם שנתקיים התנאי הוי מיהא ספק קידושין דלמא הלכה כר"י נמי אפילו בע"פ ואף לשיטת ה"ה שהבאתי בסמוך דלר' יוסי גופא לא שייך זמנו של שטר מוכיח אלא בתנאי דמיתה אכתי לא פסיקא לתלמודא לומר לענין גט דלר"י לא תפסי קידושין כלל דלמא סבר ר"י כרבותינו דהתירו אפילו בתנאי דאם לא באתי משום דזמנו של שטר מוכיח אלא דלדידהו פשיטא להו ולר"י מספקא ליה בתנאי שבע"פ ואפשר דאפילו רבי יוחנן דקאמר דלא הודו כל סייעתו לרבותינו דאינהו ר"י נשיאה וחבריו בסוף פירקין מסתבר למימר דהיינו לענין דלא הוי גט ודאי אבל לעולם מידי ספיקא לא נפקא כדמספקא לרב הונא אף ללישנא קמא ולרבא ללישנא בתרא ובהכי א"ש טפי דלא מסתבר לומר דשלשה מחלוקות בדבר וכמו שאפרש עוד לקמן בשמעתין ביישוב שיטת הרמב"ם ז"ל. נמצא דלפ"ז לא שייך האי איכא בינייהו דפשטה ידה וקבלה קידושין לענין גט כלל דזמנו של שטר מוכיח והו"ל מיהא ספק קידושין ואפי' לר"י בעיא גט משא"כ לענין קידושין דלא שייך זמנו של שטר דאפי' בקידשה בשטר אמרינן ביבמות דף ל"א דלא תיקנו זמן בקידושין ודברי התוספות בזה צריכין עיון ואף אם נפרש כשיטת מהרש"א ז"ל דאפי' היכא דלר"י הוי ספק גירושין אפ"ה שייך האי איכא בינייהו אי הוי ספק קידושין או ודאי קידושין אלא דאפ"ה יש לתמוה דהתוס' לקמן שכתבו דלר"י הוי ספק גט לא מייתי כלל האי טעמא דזמנו של שטר מוכיח. ובר מן דין יש מקום אתי עוד לפרש ולומר דלרב יהודא נמי דאמר לכשתתן אפ"ה מעיקרא בימים שבינתיים הו"ל כמגורשת ואינה מגורשת ותפסי בה קידושין מספק והיינו לשיטת רש"י ז"ל בעמוד הקודם דהא דקאמר רבי יוסי בתנאי דמהיום אם מתי דבימים שבינתיים מגורשת ואינה מגורשת היינו משום דקי"ל אין ברירה דהתנאי תלוי בדעת אחרים א"כ נראה דה"ה בתנאי דע"מ שתתן מאתים דהו"ל נמי תולה בדעת אחרים ובימים שבינתיים מגורשת ואינה מגורשת דשמא תקיים התנאי מיד ואפי' אם לא קיימא אכתי הוי ספק דאין ברירה ומכ"ש למאי דמסקינן לקמן דהבעל אינו יכול לומר מחולין לך א"כ התנאי אינו בידו ודמי לתנאי דמיתה לענין ברירה אלא דיש לחלק וצ"ע. ומכ"ש דאתי שפיר טפי לשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ח מהלכות גירושין דאפילו בתנאי דאם דלכ"ע אינה מגורשת עד שיתקיים התנאי ואפ"ה כתב דהיינו לענין אם נקרע הגט או נאבד אבל לענין שתינשא לאחר כתב דלכתחילה לא תינשא אבל אם ניסת קודם שנתקיים התנאי לא תצא אם תקיים התנאי אח"כ וא"כ ה"ה והוא הטעם לענין על מנת לרב יהודא דודאי לא גרע מאם לרב הונא וא"כ בימים שבינתיים הו"ל מיהא קידושי ספק אם קיבלה מאחר. ונלע"ד הדבר ברור שמכאן הוציא הרמב"ם ז"ל דין זה מדלא קאמר האי איכא בינייהו ומע"מ לר"י שמעינן לתנאי דאם לכ"ע וכדבעינן למימר לקמן אי"ה אלא שבעיקר שיטת הרמב"ם ז"ל תמהו עליו שלימים וכן רבים וכל מפרשי דבריו נלאו למצוא פתח בטעמא דמילתא. ולכאורה היה נלע"ד לפרש טעמו של הרמב"ם ז"ל כדפרישית בשיטת רש"י ז"ל משום דקי"ל אין ברירה והו"ל ספק מגורשת בימים שבינתיים אלא דא"א לומר כן דא"כ הו"ל ספק מגורשת מדאורייתא ואם ניסת תצא כמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא בפרק עשירי ומה"ט נמי לא מצינו לפרש דבריו דמספקא ליה אי זמנו של שטר מוכיח וליישב כל מה שהוכיחו מפרשי דבריו דפשיטא ליה דלא אמרינן בגיטין זמנו של שטר מוכיח ועלה בידי אלא דאכתי קשה א"כ הו"ל ספיקא דאורייתא ואם ניסת למה כתב דלא תצא והנלע"ד ביישוב דבריו אפרש בסוף הסוגיא בעזה"י כאשר הורוני מן השמים ודו"ק:

גמרא עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר לי ולא ליורשי כו' דכ"ע מיהא תנאי הוי תיובתא דרב יהודא פירש"י דאי לכשתתן קאמר נהי דלי ליורשי משמע הו"ל גט לאחר מיתה עכ"ל. ואף למאי דפרישית בסמוך דלרב יהודה נמי קודם שתתן הוי ספק מגורשת אם נתקיים התנאי בסוף וכ"כ התוספות בד"ה אדמיפלגי אפ"ה מקשה הכא שפיר דהא תנא קמא גופא לא קאמר אלא לא נתנה זקוקה ליבם משמע דלרשב"ג דנותנת לא' מן היורשים אינה זקוקה כלל ומותרת לשוק אלמא דבודאי מגורשת מחזקינן לה למפרע ועיין מ"ש התוספות בקידושין ד' ס' ע"ב בד"ה אבל דכ"ע תנאי הוי אבל אכתי קשה לפי מאי דפרישית בסמוך מאי מקשה הכא תיובתא דרב יהודא דנהי דלא סליק אדעתא דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אכתי איכא לאוקמי האי ברייתא כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ורב יהודא ע"כ לית ליה הא דרבי יוסי או דמספקא ליה ולכאורה היה נראה מכאן כשיטת הרב המגיד שהבאתי בסמוך דלרבי יוסי גופא לא שייך זמנו של שטר מוכיח אלא לענין תנאי דמיתה ולא לענין שאר תנאים וכן נראה לכאורה ממה שכתבו התוספות בד"ה רב הונא אמר והיא תתן וכן הלכה דקי"ל כרבי דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ומאי איצטריכו להאי טעמא הא בלאו הכי כתבו התוספות לעיל דף ע"ב דהלכה כרבי יוסי אף בגיטין דזמנו של שטר מוכיח וא"כ בלא עידי מסירה ואפילו בתנאי דאם נמי אית לן למימר והיא תתן ובשלמא אדרב הונא גופא דאיצטריך למימר בסמוך כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי היינו משום דמשמיה דרבי קאמר ליה ורבי ע"כ פליג בהדיא אדרבי יוסי ולית ליה דזמנו של שטר מוכיח כדאמרינן לעיל כזה גט דקאמר רבי למעוטי דרבי יוסי וכמו שאפרש בסמוך ועוד דלרב הונא גופיה משמע לעיל דמספקא ליה אי הלכה כר"י בעל פה ומשום הכי איצטריך ליה למימר האומר ע"מ כאומר מעכשיו ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל והגאונים דההיא דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו היינו נמי לענין דלא בעינן תנאי כפול כמו שאפרש לקמן בהא דאתקין שמואל משא"כ לשיטת התוספות שפסקו לעיל בהדיא כרבי יוסי אפי' בע"פ א"כ למה הוצרכו לפסוק הלכה כרב הונא משום דאומר ע"מ כאומר מעכשיו ותיפוק ליה משום זמנו של שטר אע"כ דקיימי בשיטת הרב המגיד. אלא דא"א לומר כן דבסוף פירקין כתבו להדיא בד"ה הכל מודים לכשתצא דלרבי יוסי הוי גט ואינו גט אלמא דלהתוספות איירי ר"י בכל התנאים וכך נראה עוד ממה שכתבו לעיל דף ע"ב דהא דתקין רב מיומא דנן ולעלם היינו לשופרא דשטרא ולא כתבו שהוצרך לתקן משום תנאי דאם לא באתי וכיוצא בזה אע"כ דלא נחתו התוספות לסברת ה"ה ולא שני להו לענין זמנו של שטר בין תנאי דמיתה לשאר תנאים ולפ"ז ע"כ דמה שהוצרכו כאן לפסוק דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו היינו לענין קידושין דלא שייך בהו זמן ונ"מ נמי לענין גיטין גופא היכא שאין כתוב בו זמן דבדיעבד הוי גט ואם ניסת לא תצא כדאיפסקא הלכתא לקמן סוף פרק המגרש ומש"ה הוצרכו לפסוק שאם גירשה בע"מ ואין בו זמן אפ"ה מגורשת לאלתר ותפסי בה קידושין כן נ"ל בשיטת התוספות אבל בסוגיא דשמעתין הקושיא במקומה מאי מותיב אדרב יהודא מברייתא האיכא לאוקמי ברייתא כרבי יוסי ורב יהודא כרבנן דרבי יוסי ואפילו לפי שיטת ה"ה אכתי איכא לאוקמי ברייתא דהכא כרבותינו דהתירו לינשא בתנאי דאם לא באתי סוף פירקין מה"ט דזמנו של שטר והנלע"ד ביישוב קושיא זו דלא מייתי בשמעתין הא מילתא דזמנו של שטר מוכיח נראה לי שיש ליישב לפי שיטת רש"י ז"ל דסוף פירקין גבי לכשתצא חמה מנרתיקה דלא שייך הא מילתא דזמנו של שטר מוכיח בלכשתצא וכמו שהארכתי בעה"י לעיל דף ע"ג ע"ב דאף על גב דללישנא קמא דרב הונא משמע דאפילו בתנאי דלאחר מיתה שייך זמנו של שטר מוכיח היינו משום דאין גט לאחר מיתה וכמו שכתבתי שם בטוב טעם ע"ש וא"כ אף אנו נאמר דבעל מנת נמי לא שייך לומר כן אלא דוקא בתנאי דאם משום דשני לשונות משמע ובאמת אפילו בלשון המקרא מצינו הרבה אם שהוא לשון תנאי כגון אם בחקותי תלכו והרבה כיוצא באלו ומצינו ג"כ אם שהוא לשון קביעות זמן כגון ואם יהיה היובל שמשמש לשון כשיהיה היובל וכמו שהביא רש"י ז"ל בפירוש התורה הרבה אם כיוצא באלו ומש"ה אמרינן דזמנו של שטר מוכיח שהוא לשון תנאי משא"כ בלשון על מנת שהוא לשון חכמים אפשר דלא שייך לומר שני לשונות משמע אלא לרב הונא הוא לשון תנאי בהחלט ולרב יהודא הוא לשון קביעות זמן לכשתתן דהיינו כמו לאחר דתו לא שייך זמנו של שטר מוכיח כן נ"ל לשיטת רש"י ז"ל דסוף פירקין אלא דמלשון התוספות סוף פירקין וכן מלשון רש"י ז"ל במס' עכו"ם פרק אין מעמידין דף ל"ו משמע להדיא דאפילו בלכשתצא חמה נמי שתי לשונות משמע ואמרינן לרבי יוסי זמנו של שטר מוכיח וא"כ הדרא קושיא לדוכתא בוודאי לא גרע ע"מ לרב יהודא מלשון לכשתצא דהיינו לכשתתן מיהו לקמן בסוגיא דע"מ שתחזירי את הנייר אפרש בזה ענין אחר יותר מרווח ע"ש. עוד עלה בלבי לפרש דלמאי דלא סלקא אדעתיה דהמקשה דאומר ע"מ כאומר מעכשיו א"כ מסתמא בעינן תנאי כפול בכל תנאי דע"מ דאי לא כפליה לתנאי המעשה קיים והתנאי בטל אע"כ דלרב יהודא בדכפליה לתנאי איירי ואם כן לא שייך לומר שני לשונות משמע כמו שאפרש לקמן בהא דאתקין שמואל לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם והגאונים ז"ל אלא דשיטת התוספות אינו כן כמו שיבואר שם וכן לפי שיטת הרמב"ם ז"ל צריך ביאור כמו שאפרש שם וא"כ האי דשמעתין צריך עיון ודוק היטב:


דף עד עמוד ב[עריכה]

תוספות בד"ה אדמיפלגי במהיום כו' תימה דודאי אי הוי שמעינן כו' ונראה לר"י כו' ואין סברא לומר כו' דא"כ הוי איפכא מדר"י כו' עכ"ל. בישוב דקדוק לשון התוספות כבר האריכו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל בספריהם וא"צ לכפול הדברים אלא מה שנתחדש לנו בעיקר דברי התוספות שכתבו דא"כ הוי סברת ר"י איפכא מדרבי יוחנן ולענ"ד יש לתמוה טובא דבקידושין פרק האומר דף ס' מסקינן להדיא דלרבי יוחנן במהיום ולאחר מיתה נמי לא הוי גט כלל לרבנן דפליגי עליה דרבי אלא הא דקאמרי גט ואינו גט היינו משום גזירה דמהיום אם מתי כדאסיק אביי התם וא"כ לפ"ז הדרא קושיית התוספות כאן לדוכתא מאי פריך אדמיפלגי הא אין ענין זה לזה כלל ואין כאן סברות הפוכות כלל דאיכא למימר דרב יהודה לגמרי כרבי יוחנן ס"ל דבמהיום ולאחר מיתה אין הגט נגמר מיד אלא לאחר מיתה ולא הוי גט כלל אלא דגזרינן אטו מהיום אם מתי ולא פליג ר"י אדרבי יוחנן אלא לענין ע"מ דלרבי יוחנן ע"מ עדיף מהיום ולאחר מיתה דכמעכשיו דמי ולר"י אליבא דרבנן ע"מ לאו כמעכשיו דמי אלא כמהיום ולאחר מיתה דלא הוי גט כלל אלא דהתם אסורה להתייבם משום גזירה מהיום ולאחר מיתה אטו מהיום אם מתי משא"כ בע"מ לא שייך האי גזירה כלל דהא בכל ענין לשון ע"מ לר"י לא הוי גט כלל אלא כשיתקיים התנאי וליכא למימר דגזרינן ע"מ אטו מהיום דמהיכא תיתי הא לכ"ע לא גזרינן אם מתי אטו מהיום אם מתי ה"ה לע"מ לר"י דהוי כמו אם לרב הונא ולכ"ע וכ"ש דקשה יותר אמאי דמייתינן הכא סייעתא לרבי יוחנן גופא מהא דתניא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט רבי אומר כזה גט ופי' רש"י אלמא דבעל מנת מודו ומאי ענין זה לזה הא לר"י התם טעמא דרבנן משום גזירה בעלמא הוא ויותר יש לתמוה על הרשב"א ז"ל בחידושיו שהביא בשמעתין סוגיא דפרק האומר בקידושין ולא הרגיש דלפ"ז ליכא סייעתא לר"י כלל אלא דהרשב"א ז"ל מפרש כתירוץ השני שכתבו התוספות כאן כמבואר שם בדבריו ואני בעניי לא זכיתי להבין כלל תירוץ השני של התוספות שכתבו דהאי מילתא דעל מנת לתרווייהו לא אשמעינן בשום דוכתא והא מילתא דרבי ודאי איתא בברייתא להדיא כמו שהביאו הרא"ש והרשב"א ז"ל מילתא דרבי בתוספתא וממילא דע"כ נמי דמאן דס"ל דפליגי רבנן עליה דרבי הכי שמיעא ליה בשום דוכתא או מדיוקא דברייתא דמסברא דנפשיה בלא שום ראיה ודאי לא הוי אמר דפליגי רבנן דמהיכא תיתי והא קי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן ובזה לא הוי צריך לשום סייעתא לרבי יוחנן אע"כ דבסברא או דיוקא דברייתא פליגי וא"כ אכתי ליכא סייעתא לרבי יוחנן ולא קושיא לרב יהודא ולקמן בדף ע"ה בהא דאמר רב אשי הא מני רבי היא אפרש מה שנ"ל בטעמא דמאן דאמר דפליגי רבנן. ולולא דברי התוספות היה נ"ל לפרש בפשיטות דהא דמייתי תלמודא סייעתא לרבי יוחנן מדתניא מהיום ולאחר מיתה פליגי רבי ורבנן מכלל דבעל מנת מודו ומהאי סברא מקשה לרב יהודא אדמיפלגי במהיום ליפלגו בעל מנת היינו לפי השטה שכתבתי בסמוך דע"כ לרב יהודא גופיה דאמר לכשתתן ע"כ מודה דקודם שתתן הוי ספק גט משום ספיקא דזמנו של שטר שאף אם נאמר דעל מנת גרע מאם והוי כמו לאחר הו"ל כמהיום ולאחר זמן דלרבי יוסי גט ואינו גט בימים שבינתיים איכא מהיום ולאחר מיתה דהו"ל ספק גט לגמרי ועל זה מייתי שפיר מהאי ברייתא דלכאורה נראה פשוט דהאי תנא קמא דרבי דאמר מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ע"כ ס"ל כרבי יוסי דזמנו של שטר מוכיח מדפליג רבי ואמר כזה גט ודייקינן לעיל דף ע"ד דכזה גט למעוטי דרבי יוסי אלמא דשמיעא ליה לרבי דתנא קמא בזמנו של שטר נמי איירי דכשאמר לאחר מיתה גרידא דהוי גט ואינו גט ומש"ה רבי דפליג הוצרך לומר כזה גט למעוטי דרבי יוסי דאי ס"ד דת"ק נמי לית ליה דרבי יוסי מאי איצטריך רבי למימר הכי כזה גט למעוטי דרבי יוסי אע"כ כדפרישית ולפ"ז ע"כ הא דקתני ת"ק מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ולא קתני לאחר מיתה גרידא ומשום זמנו של שטר אלא משום דבהא לא הוי פליג רבי למימר כזה גט דרבי לית ליה דרבי יוסי ומש"ה לא אשכח פלוגתייהו דרבי ורבנן אלא במהיום ולאחר מיתה ולפ"ז מוכח שפיר דבעל מנת מודו רבנן דאלת"ה אדמיפלגי במהיום ולאחר מיתה ליפלגו בע"מ שימות דלרבנן ודאי גט ואינו גט דאפילו בלאחר מיתה גרידא גט ואינו גט משום דזמנו של שטר מוכיח וה"ל כמהיום ולאחר מיתה והוא הדין בעל מנת ולרבי בכה"ג הוי גט גמור משום דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אע"כ רבנן נמי סברי האומר ע"מ כאומר מעכשיו והיינו סייעתא לרבי יוחנן ותיובתא דרב יהודא. ואפילו לרבי יוחנן דפ' האומר דטעמא דרבנן במהיום ולאחר מיתה היינו משום גזירה הוי שייך נמי הא מילתא בעל מנת ואם נאמר דלרבנן על מנת הוי כמו לאחר ומשום זמנו של שטר ה"ל כמהיום ולאחר דגזרינן אטו מהיום ואם ה"נ דכוותיה יש לגזור ע"מ שימות אטו ע"מ אם מתי דהוי גט משום דזמנו של שטר מוכיח אע"כ דרבנן ס"ל ע"מ כמעכשיו דמי וגט גמור הוא כן נ"ל נכון וברור בעה"י לולא שהתוספות לא פירשו כן ודוק היטב כי נכון הוא ומתוך מה שכתבתי נתבאר מיהא דלרבי יהודא דאמר לכשתתן מ"מ קודם שתתן נמי תפסי בה קידושין מספיקא דזמנו של שטר מוכיח והיינו דמדמה לה הש"ס למהיום ולאחר מיתה ולהתוספות נמי לרב יהודא לא תפסי קידושין משום דמספקא ליה אי ע"מ כמעכשיו והיינו דלא קאמר לעיל לענין גיטין דנפקא מיניה ואיכא בינייהו דתפסי קידושין אם פשטה ידה וכמו שהארכתי לעיל בשמעתין. אמנם כן להרמב"ם ז"ל נלע"ד דשיטה אחרת יש לו דאיהו נמי סבר בסוגייא דשמעתין מדאמרינן אדמיפלגי במהיום ולאחר מיתה ליפלגו בעל מנת אלמא דעל מנת לרב יהודא כמו מהיום ולאחר דלרבנן בתרווייהו גט ואינו גט ומינה מדייק הרמב"ם ז"ל דה"ה בתנאי דאם לדידן דהא ע"מ לרב יהודא כמו אם לדידן וזה שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק ח' ובפ"ט מהל' גירושין דכל תנאי דאם אם פשטה ידה וקיבלה קידושין או ניסת לאחר לא תצא וכבר כתבתי שתמהו עליו קדמאי ובתראי. ולפמ"ש נתיישבו דבריו כהוגן וכהלכה דאיהו ז"ל לשיטתיה שנראה מדבריו בפ"ז מה' אישות שפסק כרבי יוחנן דפ' האומר דמהיום ולאחר זמן אפילו מאה תופסין בה דרווחי' שבק וה"ל קידושין ע"י שיור כמ"ש שם בכסף משנה וכן לענין גיטין משמע נמי דמהיום ולאחר הוי גט ע"י שיור וה"ה תנאי דאם לדידן דהיינו כעל מנת לרב יהודא דמדמה להו הש"ס וא"כ כל תנאי דאם לרבי יוחנן הוי גט ע"י שיור ונהי דמקשה הש"ס פרק האומר כל גיטא דמשייר בה מידי לאו כלום הוא כבר כתבו שם התוספות דהיינו דוקא לענין אם מת משום דגט מוציא מרשות יבם ומיתה מכניס אבל לשאר מילי מהני גט על ידי שיור כמו בקידושין ומה ששייר הגט גומרו התנאי. ובזה מבוארין דברי הרמב"ם ז"ל שכן כתב להדיא דכל המגרש על תנאי דאם גירש מיד אלא שגומר התנאי לכשיתקיים ויפה כתב אם ניסת קודם שנתקיים התנאי לא תצא והקשו עליו שהרי אסורה לבועל כשם שאסורה לבעל שהרי זינתה ולמאי דפרישית אין כאן ביאת זנות אלא שתפסו בה הקידושין כדמוכח בשמעתין בעל מנת לרב יהודא וה"ה באם לדידן נתגרשה מהיום אלא שלא נגמר עד שיתקיים התנאי ואז גמרי קידושי ראשון ודוקא אם מת בינתיים או שנקרע הגט או נאבד לא הוי גט כלל כיון דעדיין יש שיור בגט וכדאמרינן בשמעתין בעל מנת לרב יהודא שאם נקרע הגט אינה מגורשת אע"כ דתפסי קידושין אבל כל זמן שהבעל קיים והגט קיים ונתקיים התנאי נגמר השיור שהיה בגט וגמרי הקדושין כן נ"ל נכון בעזה"י ואין להאריך יותר בשיטת הרמב"ם ז"ל כאן ובקצרה שמתי לזכרון ודוק היטב:

גמרא איצטלית דוקא קאמר לה רשב"ג אומר תתן לו את דמיה. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו במאי קמיירי אם נתרצה הבעל ליקח דמי האיצטלא א"כ מ"ט דת"ק לא יהא אלא אילו קאמר מחולין לך לגמרי ותיפשוט דמחולין לך לרבנן לא מהני ומאי קמיבעיא ליה בסמוך ואי שלא נתרצה הבעל ליקח דמי האיצטלא א"כ מ"ט דרשב"ג דאמר תתן לו דמיה הא ה"ל נתינה בעל כרחו דללישנא קמא דרבא בסמוך לא הוי נתינה וע"ש באריכות:

תוספות בד"ה חסורי מיחסרא כו' וא"ת למה הוצרך לומר דפליגי רבנן אדרשב"ג כו' ואומר ר"י דקבלה היתה בידו דפליגי כו' עכ"ל. ולא ידעתי למה הוצרכו לכך דלכאורה נראה דהני רבנן דפליגי לקמן במתניתין גבי ע"מ שתניקי את בני שתי שנים ומת הבן דאינו גט אלמא דלצעורי קא מכוון וכ"ש באיצטלא דאית לן למימר הכי ועוד מדפסקי ותנו לקמן מת הבן דאינו גט ולא אמרינן שתתן דמי ההנקה ושכר שימוש אביו אלא ע"כ דדוקא קאמר לה וכן הני רבנן דלעיל בשמעתין גבי ע"מ שתתן לי מאתים זוז דקאמרי לא נתנה זקוקה ליבם משום דלי ולא ליורשי ואכתי אי ס"ד דלהרווחה קא מכוון אמאי זקוקה ליבם הא לא איצטריך אע"כ דלצעורה קא מכוין ודוקא קאמר לה כן נ"ל ודעת רבותינו בעלי התוספות רחבה מדעתינו ואולי יש לחלק וצריך עיון:


דף עה עמוד א[עריכה]

תוספות בד"ה לאפוקי הכא כו' וקשה דבפרק השוכר כו' משמע בהדיא דפליגי רבנן כו' עכ"ל. ונראה דרש"י ז"ל סובר דנהי דאשכחן דפליגי רבנן אר"מ נמי לענין תנאי קודם למעשה מ"מ רבי חנינא בן גמליאל דפליג בתנאי כפול ע"כ מודה בתנאי קודם למעשה מדיהיב טעמא שהוצרך הדבר לומר ולכפול שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו א"כ משמע דלענין תנאי קודם למעשה דליכא טעמא ודאי מודה מדכתבו כמה פעמים בזה הענין ומה שהכריחו לרש"י ז"ל בשמעתין נראה משום דלישנא דרבא גופא קשיא ליה דמקשה עליה דאביי טעמא דלא כפליה לתנאי כו' ומוקי לה משום דמעשה קודם לתנאי וא"כ לדידיה נמי תיקשי טעמא דמעשה קודם לתנאי ותיפוק ליה דלא כפליה לתנאי ומאי אולמא האי מהאי אע"כ דודאי עדיפא ליה לרבא טעמא דתנאי קודם למעשה משום דרבי חנינא בן גמליאל דפליג בתנאי כפול ומודה בהא כנ"ל ודו"ק:

בא"ד וי"ל דכל התנאים הכתובים דמייתי בקידושין כו' רוב מצות נמי ע"י שליח עכ"ל. ולכאורה דבריהם מגומגמים בזה דהא דקי"ל בעלמא דבעינן תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח היינו שהמעשה אפשר לקיים ע"י שליח אבל בתנאי לא איכפת לן אם יכול לקיים ע"י שליח או לא וא"כ מה זה שכתבו שרוב המצות ע"י שליח הא קיום המצות הם התנאי כדכתיב אם בחקותי תלכו ואם תאבו ושמעתם והמעשה הוא ייעוד הברכות וצ"ע. מיהו בכתובות דף ע"ד כתבו התוספות בענין אחר דהא דבעינן אפשר לקיים ע"י שליח מסברא אתיא לן דכיון שהמעשה כל כך בידו שיכול לעשותו ע"י שליח יכול להטיל בו תנאי ולענ"ד זו הסברא תמוה יותר דאדרבא כל שהמעשה בידו יותר מסתבר שאינו יכול להטיל בו תנאי דלא אתי דיבור ומבטל למעשה ואית לן למימר דהתנאי בטל ומעשה קיים ולולא שאיני כדאי להכריע סברתם היה נלע"ד להיפך דכל היכא שהמעשה יכול להעשות ע"י שליח אין כאן מעשה גמור דמעשה גמור ודאי אין יכול לעשות ע"י שליח כגון חליצה וביאה וכל מעשה התלוי בגופו ודאי אין יכול לעשות ע"י שליח וכיון שהוא מעשה גמור אין יכול להטיל בו תנאי דלא אתי דיבור ומבטל למעשה משא"כ היכא דאפשר ע"י שליח אין כאן מעשה גמור מש"ה יכול להטיל בו תנאי ובהכי הוי אתי לי שפיר מאי דהוה קשיא לי טובא מענין נדרים ושבועות דאשכחן בהו תנאי אע"ג דנדרים ושבועות אין יכול לקיים ע"י שליח ואחר כמה שנים מצאתי קושיא זו בחידושי הרמב"ן ז"ל בפרק יש נוחלין ע"ש באריכות ולמאי דפרישית הוי א"ש דנדרים ושבועות נהי דאין יכול לעשות ע"י שליח אכתי ליכא מעשה גמור אלא דיבור בעלמא ואתי דיבור ומבטל דיבור ואפי' דברים שבלב מהני בנדרים ושבועות לבטל הדיבור דבעינן פיו ולבו שוין כך היה נ"ל לענ"ד לולא שהתוס' בכתובות כתבו להיפך והרבה יש לי להאריך בזה ואין כאן מקומו ודו"ק:

בא"ד והא דבעינן כפילות בסוטה משום דהוי איסורא דאית ביה ממונא כו' עכ"ל. הרי"ף ז"ל כתב להיפך דבממון לא בעינן תנאי כפול והשיגוהו רוב הקדמונים דהא עיקר תנאי כפול מבני גד ובני ראובן ילפינן והתם ממונא הוא. ולענ"ד היה באפשר ליישב שיטת הרי"ף ז"ל לפי מאי דפרישית בסמוך דהרי"ף ז"ל איירי מתנאי ממון שהוא דרך מתנה או חיוב שמחייב עצמו וכיון שאינו אלא מצד הדיבור מש"ה לית לן למימר כלל דהתנאי בטל ומעשה קיים דמילתא דפשיטא היא דאתי דיבור ומבטל דיבור אפילו בלא תנאי כפול ודוקא בתנאי בני גד הוצרך תנאי כפול לפי שכבר היו מוחזקין בארץ עבר הירדן כדאיתא להדיא בירושלמי כנ"ל:

בא"ד הקשה הרב רבי אלחנן כו' ואומר ר"י כו' ויש מקומות דלא בעינן אלא גילוי דעת כו' עכ"ל. ולכאורה לפ"ז הוי מצי לתרץ בפשיטות ההיא דאיזהו נשך דאי לאו פטומי מילי לא הוי בעינן תנאי כפול משום דאיכא גילוי דעת כדאמרינן שם להדיא מהו דתימא אדעתא דידה קא גמר ויהיב גיטא וכמדומה לי שראיתי איזה קדמון שתירץ כן ולהתוספות צ"ל דלא חשיב להו גילוי דעת גמור וכן נראה ממה שכתבו בסמוך בד"ה אלא אמר רבא דמוכחי מההיא דאתרוג זה נתון לך ע"מ שתחזירהו דע"מ כמעכשיו דמי וקשיא לי מאי ראיה מייתי דלמא שאני התם דלאו משום תנאי כפול הוא אלא משום דהוי גילוי דעת גמור שאינו רוצה ליתן אלא ע"מ שיחזירו אע"כ דאפ"ה לא משמע להו גילוי דעת גמור וה"נ דכוותיה ודו"ק:


דף עה עמוד ב[עריכה]

גמרא רב אשי אמר הא מני רבי היא כו' ופירש"י דכיון דכאומר מעכשיו דמי אישתכח דבשעת גירושין נקיטא לגט ולאחר זמן היא מחזרת. וקשיא לי דבכה"ג הוי מצי לאוקמי נמי כרבי יוסי דלעיל דף ע"ב דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו דלאלתר מגרש לה והוי ליה כמעכשיו והתוספות כתבו לעיל דקי"ל להלכה כרבי יוסי ויותר קשה דלחד לישנא אמרינן לעיל דלרבא פשיטא ליה דהלכה כרבי יוסי וא"כ היאך קאמר רבא דבשמעתין טעמא משום דמעשה קודם לתנאי ותיפוק ליה דאפילו תנאי דקודם למעשה נמי מגורשת מה"ט דזמנו של שטר מוכיח וה"ל כמעכשיו ומתוך כך היה נ"ל לפרש דלא שייך לומר דזמנו של שטר מוכיח אלא בתנאי שאין ביד שום אחד מהם לקיים לאלתר כגון בתנאי דאם מתי וכן באם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש דמייתי בס"פ וכן האי דאם תצא חמה מנרתיקה דכיון שאין התנאי בידם לקיים לאלתר והוא כתב הזמן מהיום אלמא דמהיום ולכשיתקיים התנאי קאמר משא"כ בתנאי דע"מ שתחזירי לי את הנייר דשמעתין כיון שתוכל לקיים התנאי לאלתר לא שייך לומר זמנו של שטר מוכיח דלעולם לכשיתקיים התנאי הוא דהוי גיטא אלא שהיה סובר הבעל שיתקיים לאלתר לכך כתב זמנו מהיום כנ"ל נכון. ובזה נתיישב מה שהקשיתי לעיל בסוגיא דע"מ שתתן מאתים זוז דפליגי רב הונא ורב יהודה ולא מייתי התם הא מילתא דזמנו של שטר מוכיח והארכתי שם ולא נתיישב לי כהוגן והשתא דאתינן להכי אתי שפיר טפי. מיהו בלשון הרא"ש ז"ל מצאתי בשמעתין פירוש אחר בהא דרב אשי בשיטת הגאונים והרי"ף והרמב"ם ז"ל דהכי קאמר רב אשי כיון דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי תו לא איכפת לן בהא דלא כפליה לתנאי ומעשה קודם לתנאי דבאומר מעכשיו אין צורך לכל דיני התנאי ולעולם דכרבנן דרבי נמי מיתוקמא האי ברייתא מהני טעמי דאביי ורבא ורב אדא. ולפ"ז א"ש דלא מוקי לה כרבי יוסי מטעמא דזמנו של שטר מוכיח דהא בלאו ה"ט נמי מגורשת משום דבעינן תנאי כפול ותנאי קודם למעשה ותנאי בדבר א' ומעשה בדבר אחר מש"ה מוקי לה כרבי דוקא ולרבא נמי לא תיקשי אמאי לא מוקי לה כרבי יוסי דחד מתרי טעמי נקיט כמו שכתבו התוספות בד"ה אלא אמר רבא דה"ה דהוי מצי לאוקמי כרבי דס"ל כוותיה. אלא דמלשון התוספות בשמעתין בד"ה לאפוקי משמע להדיא דלא ס"ל כשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בזה שכתבו להדיא להלכה דאפילו בעל מנת נמי בעינן תנאי כפול ולשיטה זו ודאי צריך לפרש כדפרישית מעיקרא תו קשיא לי במה שכתב הרא"ש ז"ל בשם הראב"ד ז"ל שנתן טעם לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דכיון דבע"מ ומעכשיו חל המעשה לאלתר בתנאי הוא דחייל מש"ה לא בעינן תנאי כפול וא"כ למאן דפסיק כרבי יוסי דזמנו של שטר מוכיח אפילו בתנאי דאם נמי אית לן למימר דלא בעינן תנאי כפול וכל דיני התנאי ואם כן תנאי כפול היכי משכחת לה ויש ליישב ולחלק וצ"ע ודוק היטב ועיין בסמוך:

שם אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט כו'. והקשה הרב המגיד בפ"ט מהלכות גירושין לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שהבאתי בסמוך דהיכא דאמר מעכשיו לא בעינן תנאי כפול וא"כ אמאי תקון שמואל תנאי כפול ותיפוק ליה דבתנאי דאם מתי ע"כ צריך לומר דמהיום אם מתי איירי דאל"כ הו"ל גט לאחר מיתה כדאיתא במשנה דף ע"ב וא"כ במהיום אין צורך לתנאי כפול ותירץ שם דהא דאמרינן לעיל דבעי למימר מהיום היינו משום דאם ב' לשונות משמע וכיון דתקון שמואל תנאי כפול אין צורך למהיום דבלא"ה לא שייך לומר אם שתי לשונות משמע כיון דכפל בפי' ואמר אם לא מתי לא יהא גט אלמא בלשון תנאי אמר למילתא אלא דקשיא לי לפ"ז הא דאמרי' לעיל אמתני' אם שתי לשונות משמע ותיפוק ליה דמסתמא איירי מתניתין בדכפליה לתנאי שכן הוא מהדין וא"כ אפי' לא אמר מהיום נמי וכבר כתבתי בזה לעיל ובשלמא לשיטת הרי"ף וסייעתו איכא למימר דמתניתין לא בעי תנאי כפול אלא שמואל לרווחא דמילתא הוא דתקון שכ"כ הרא"ש והרשב"א ז"ל בשמו משא"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב להדיא דמדינא בעינן תנאי כפול דבלא"ה לא הוי תנאי כלל א"כ קשה וצ"ע:

תוספות בד"ה מת הבן כו' פירש בקונטרס כו' ואין נראה דאם מת האב כששימשתו יום אחד פשיטא דהוי גט כו' עכ"ל. ולא ניחא להו לפרש דהא דקתני מת האב הרי זה גט היינו לאשמעינן דקודם שמת לא הוי גט כלל וכרב יהודא דאמר לעיל גבי ע"מ שתתן לי מאתים זוז דלכשתתן הוא דהוי גט ואם נקרע הגט או נאבד קודם לכן לא הוי גט וה"נ דכוותיה דלכי מקיימא תנאה הוא דהוי גט והיינו כשמת האב אלא דאכתי תיקשי הניחא לרב יהודא אלא לרב הונא דאמר והיא תתן דלאלתר הוי גיטא א"כ אמאי קתני הכא מת האב לפירוש רש"י ז"ל ואע"ג דטעמא דרב הונא אוקימנא לעיל כרבי דאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ופליגי רבנן עליה אפ"ה כיון דהלכתא כר' בהא כמ"ש התוס' לעיל לא ניחא להו לאוקמי סתם מתניתין דהכא דלא כהלכתא אבל אין לפרש דאפילו למ"ד דאומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי ולכי מקיימא תנאי הוי גיטא היינו דוקא באומר ע"מ שתתן מאתים זוז וכיוצא בזה דאפשר לקיים התנאי לאלתר משא"כ באומר ע"מ שתשמש את אבא נהי דצריכה לשמשו כל ימי חיי האב אפ"ה לא שייך לומר דלא הוי גיטא כלל עד שימות האב כיון שלא הזכיר בפירוש מיתת האב ועוד דבכה"ג אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו דמעכשיו מגרש לה וכדפרישי' לעיל באריכות אלא דא"כ תיקשי להיפך מאי מקשה הש"ס בסמוך ורמינהו הניקתו יום אחד הוי גט ומאי קושיא דילמא לעולם צריכה להניקו שתי שנים והא דקתני הרי זה גט היינו לאשמעינן הא גופא דלאלתר משתתחיל להניק דהוי גיטא וכמ"ד דע"מ לאו כמעכשיו דמי וע"מ שתניק לכשתניק קאמר וזמנו של שטר מוכיח דמשתתחיל להניק קאמר דליהוי גט שזה בידה ולבתר הכי מקיימא תנאה אע"כ דלמ"ד לאו כמעכשיו דמי לא הוי גיטא כלל עד שתקיים לגמרי כל התנאי וא"כ ע"כ צריך לפרש כדפרישית מעיקרא דמשמע להו לפרש מתניתין אליבא דהלכתא ואי תיקשי אכתי אליבא דהלכתא נמי הוי מצי לפרש דהא דקתני מת האב הרי זה גט היינו דמותרת לינשא משא"כ קודם שמת אסורה להנשא כדאמרינן לעיל בברייתא גבי ע"מ שתתן מאתים זוז דאפילו למ"ד כמעכשיו דמי אפ"ה קתני אסורה לינשא לאחר עד שתתן דילמא לא מקיימא לתנאה וה"נ דכוותיה ואע"ג דהרמב"ם ז"ל דוחה האי ברייתא מהלכה אפ"ה רוב הפוסקים חולקין עליו ויש מחלקין בין היכא שהתנאי בידה או לא וה"נ אין התנאי בידה לת"ק דרשב"ג דסיפא דשמא יאמר האב אי אפשי שתשמשני וכ"ש דקשה טפי להפוסקים דבכל ענין היכא שהתנאי בקום עשה חיישינן דילמא לא מקיימא לתנאה. אלא דאפ"ה לא משמע להו להתוספות דמתני' אתא לאורויי הא מילתא דמותרת לינשא מדלא קתני בהדיא אלא הרי זה גט סתמא קתני כן נ"ל בשיטת התוספות ומ"מ עולה מדברינו שנוכל לקיים שיטת רש"י ז"ל בא' מהדרכים שכתבנו ועיין מ"ש הרא"ש והרשב"א ז"ל דבירו' משמע כשיטת רש"י ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל ולשיטת התוס' קשיא לי קצת הא דקתני במתני' מת הבן או שמת האב ולפי סדר לשון המשנה הו"ל למיתני איפכא מת האב ברישא כדקתני רישא ולשיטת רש"י ז"ל אתי שפיר כיון דמת הבן איירי תוך הזמן מש"ה קתני לה האי בבא דקתני כמה היא מניקתו שתי שנים ועלה קתני מת הבן תוך אותו הזמן משא"כ במת האב לא שייך קביעות זמן משא"כ לשיטת התוספות דמת הבן נמי לאו אקביעות זמן קאי אלא שלא הניקתו כלל וא"כ הו"ל למיתני איפכא ומה שיש לדקדק עוד אפרש בסמוך בלשון התוספות בד"ה ורמינהו ע"ש:

בא"ד אלא נראה לר"י דמת קודם שהניקה ושימשה כלל דלא איכוון אלא להרווחה ולא לצעורה ואפילו לרב יוסף דאמר לעיל כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה אמאי פסיקא להו הכא דלהרווחה קא מכוון והא לעיל באיצטלא פליגי רשב"ג ורבנן וקי"ל כרבנן דלצעורי קמכוון ואי משמע להו לחלק הוי להו לפרש בהדיא ואפילו לרבנן דאמרי לצעורי קא מכוון ואמאי מייתי הא דרב יוסף ועוד דבסמוך בד"ה מתניתין רשב"ג מסקו התוספות להדיא דלמסקנא דמוקמינן למתני' כרבנן צ"ל דאפילו אי לצעורי קמכוון אפ"ה אם מת קודם שהניקה ושימשתו הוי גט משום שאינו רוצה לצערה בחנם ונלע"ד ליישב משום דבלא"ה עיקר פלוגתא דרש"י ור"י ז"ל בפירושא דמת הבן או שמת האב ליתא אליבא דרב אשי דלדידיה כל אפין שוין דמת הבן היינו קודם שהניקתו כלל ומה"ט אסיקנא למימרא בקושיא אע"כ דעיקר פלוגתא דרש"י ור"י ז"ל לאינך אמוראי וא"כ איכא למימר דאליבא דרבא דבתראה הוא וקאמר בסתם ע"מ שתניק הוי שתי שנים ע"כ היינו משום דלהרווחה קא מכוון וא"כ אפילו לרבנן דאמרי באיצטלא לצעורי קא מכוון הכא מודו דע"כ להרווחה קא מכוון דאי לצעורי היה לו לקבוע זמן ומדקאמר בסתם ע"מ שתניק ולא פירש ע"כ להרווחה קא מכוון והיינו כל זמן שצריך ומה"ט גופא דע"כ להרווחה קא מכוון ממילא דאם מת קודם שהניקתו כלל אפ"ה הוי גט אפילו לרבנן ומש"ה לא קשיא להו להתוספות אלא לרב יוסף דאף ע"ג דהתם לא שייך כלל לצעורי קא מכוון אלא להרווחה אפ"ה קאמר הא לא דלה והוצרכו לחלק משא"כ בסמוך בד"ה מתני' רשב"ג דקיימי התוס' בהך סברא אליבא דרב חסדא דהא מילתא תליא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן דאיצטלא הוצרכו לפרש שפיר דאי תימא דאפילו למ"ד לצעורי קא מכוון אפ"ה אם מת קודם שהניקתו הוי גט היינו משום שאינו רוצה לצערה בחנם כן נ"ל ועוד אפרש בזה בסמוך בד"ה מתני' ע"ש ודו"ק:

בד"ה כלל אמר רשב"ג כו' הקשה הר"ר אלחנן א"כ אמאי קאמר רבא לעיל כו' וי"ל דהכא בודאי להרוחה כו' אבל התם שתתני לי כו' בדעתו שיקבלם ולבסוף כו' עכ"ל. ויש לדקדק דאכתי באומר האב אי אפשי שתשמשני נמי איכא למימר דמעיקרא היה סובר הבעל שיתרצה האב בשימושה ולבסוף כשלא נתרצה אפ"ה קאמר רשב"ג דהוי גט ותיקשי האי דרבא ואפשר דיש לחלק בין תולה בדעת אחרים לתולה בדעת עצמו כדמפליג הש"ס לעיל פרק כל הגט לענין ברירה ואפשר דמאן דלא שני ליה לעיל לענין ברירה אפ"ה שני ליה הכא בין תולה בדעת אחרים לתולה בדעת עצמו וק"ל:

בד"ה ורמינהו כו' אבל אין לתרץ דא"כ מאי איריא יום א' כו' דהא רש"י ז"ל שפירש בסמוך כו' ה"נ יום אחד לאו דוקא כו' עכ"ל. כוונתם מבואר' דאי ס"ד דיום אחד דוקא מאי מקשה הש"ס מרישא דלמא הא דקתני רישא מת הבן או שמת האב איירי שהניקתו ושמשתו שעה אחת ולא יותר וקמ"ל דאע"ג דהיכא שהבן והאב חיים צריכה לשמשתו ולהניקו יום א' דוקא אפ"ה במתו סגי בשעה אחת לקיומי תנאה אע"כ דיום אחד לאו דוקא. אמנם לענ"ד אין דבריהם מוכרחים בזה דנהי דהיכא דקתני בהדיא יום א' היינו דוקא אפ"ה מקשה שפיר מרישא דמתני' דליכא לאוקמי במניקתו שעה אחת וקמ"ל דלא בעינן יום שלם דא"כ עיקר הדין חסר מהמשנה דלא נחית כלל למיתני יום אחד או שעה אחת ותו דלפי מאי דמשמע להו להתוספות דאי איתא להאי סברא במתני' נמי מצינן לפרש כן א"כ היא גופא תיקשי מי הכריחו לר"י בעל התוספות לפרש לעיל בד"ה מת הבן דהיינו קודם שהניקתו כלל ודלא כפירש"י ז"ל משום דקשיא ליה בבא דמת האב דאכתי הוי מצי לפרושי מת הבן או שמת האב כששימשתו והניקתו שעה אחת וקמ"ל דבמת האב לא בעינן יום שלם ואפ"ה מקשה הש"ס שפיר לר' אסי מ"ש רישא ומ"ש סיפא דברישא נמי אע"ג דהניקתו שעה אחת נמי לא ליהוי גט כיון דלרב אשי כל סתם כמפרש יום אחד דמי והיינו יום שלם וא"כ במת נמי צריך יום שלם דלצעורי קא מכוון שכן מפרש ר"י בעצמו בד"ה בשלמא לרבא ע"ש ונהי דר"י מקשה שפיר עליה דרש"י ז"ל ממה שמפרש רש"י ז"ל גופא בקושי' דרב אשי דאיירי שלא שמשתו כלל וא"כ ע"כ לא משמע ליה לרש"י ז"ל לחלק בין יום אחד לשעה אחת משא"כ ר"י גופא הוי מצי לפרש כשיטת רש"י ז"ל ולעולם בלא הניקתו כלל לא הוי גט אע"כ דלא שייך לפרש לשון המשנה בשעה אחת מטעמא דפרישית דהעיקר חסר וליכא למימר דמה שלא רצה ר"י ז"ל לפרש כשיטת רש"י ז"ל היינו משום דבלא"ה פשיטא ליה לר"י מסברא דנפשיה דאפילו לא הניקתו כלל הוי גט ברישא ורש"י ז"ל גופא נמי דלא משמע ליה לפרש כן היינו משום דהכי משמע ליה ממאי דמקשה הש"ס לרב אשי מ"ש רישא אלמא דפשיט לתלמודא דבלא הניקתו כלל לא הוי גט נמצא כיון דר"י בעל התוס' ע"כ מפרש פירוש אחר בקושיא דרב אשי ממילא מוקי למילתא אסברא דבלא הניקתו כלל נמי הוי גט הא ליתא דאדרבא ממה שכתבו התוספות בסמוך בד"ה מתני' רשב"ג משמע להדיא דמסברא אית לן למימר כיון דלרבנן לצעורי קא מכוון א"כ במת ולא הניקתו כלל לא הוי גט ומה שפירש ר"י במתניתין דהוי גט היינו דוקא מחמת קושייא כמו שכתב מהרש"א ז"ל ולמאי דפרישית אליבא דר"י ליתא להאי קושיא כלל דאיצטריך שפיר למיתני מת האב לאשמעי' דלא אמרינן לצערה יום שלם קא מכוון אף ע"ג דמדבעינן שתי שנים היינו להרווחה אכתי ס"ד דרבנן תרתי חומרי אית להו כשהבן חי צריך ב' שנים דלהרווחה מכוון וכשמת בעינן יום שלם דלצעורי נמי מכוון קמ"ל דבמת סגי בשעה אחת לקיומי תנאה ולכאורה היה נראה בזה דודאי לר"י בעל התוס' לא משמע ליה כלל בשום סברא לחלק בין יום אחד לשעה אחת והתוספות כאן שרצו לפרש כן היינו אליבא דרש"י ז"ל דוקא משום האי קושיא דורמינהו ומש"ה מסקו שפיר דלרש"י ז"ל נמי ע"כ לאו דוקא אלא שמצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו דקאי בשיטת ר"י בעל התוספות בכל פירושיו בשמעתין ואפ"ה כתב דאדרבא פשטא דלישנא דרב אשי דקאמר כל סתם כמפרש יום אחד דמי דהיינו יום אחד דוקא וא"כ להרשב"א ז"ל גופא תיקשי אמאי דחה פירש"י ז"ל במתני' משום קושיא דמת האב דהא מצינן לפרש שפיר כדפרישית וצ"ע ודוק היטיב:

בד"ה מתניתין רשב"ג כו' אי נמי הכא לא נתכוון לצעורה בחנם כו' וכן צריך לפרש בסמוך דמוקי מתניתין כרבנן עכ"ל. ולמאי דפרישית לעיל בלשון התוספות בד"ה מת הבן בשיטת ר"י אין דבריהם כאן מוכרחין דאיכא למימר דהא דמוקי בסמוך כרבנן אמרינן דלרבנן נמי ע"כ הכא להרווחה קא מכוין מדמצרכו שתי שנים ואע"ג דבעלמא סברי רבנן לצעורי מכוון הכא מדסתם ולא פירש קביעות הזמן ע"כ להרווחה מכוון משא"כ למ"ד לצעורי קא מכוון לעולם דבמת ולא הניקתו כלל לא הוי גט אלא דאפ"ה מייתי שפיר מלישנא בתרא דרב חסדא דמוקי למתניתין כרבנן וברייתא כרשב"ג אלמא דאדרבא מאן דאית ליה לצעורי קא מכוון מצריך שתי שנים ומאן דאית ליה להרווחה כרשב"ג סגי בהרווחה כל דהו דאל"כ אין זה ענין כלל לפלוגתא דרשב"ג ורבנן דליכא למימר דטעמא דרבנן דהכא ע"כ להרווחה מכוון מדסתם ולא פירש א"כ האי טעמא שייך נמי לרשב"ג אע"כ כדפרישית אלמא דלרבנן אית להו לצעורי קא מכוון ואפ"ה סברי במת ולא הניקתו הוי גט מדקתני מת האב וע"כ היינו משום שאינו רוצה לצערה בחנם כנ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

בד"ה כאן במפרש כו' דס"ד כיון שהיקל כ"כ כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דקשיא להו הא במפרש כבר שמעינן לה מסיפא דמתני' כו' ולענ"ד אין זה בכוונת התוספות דבדוכתי טובא אשמעינן בברייתא מה דאשמעינן רבי כבר במתני' אלא דקשיא להו אמאי קתני בברייתא מפרש יום אחד דלא שכיח וטפי הו"ל למינקט לישנא דמתני' במפרש שתי שנים דהכי אורחא דמילתא ועל זה כתבו דס"ד כיון שהיקל כ"כ ויותר נראה שכתבו כן ליישב נמי אליבא דרש"י ז"ל דאפילו בסתם אמרינן מת ולא הניקתו לא הוי גט ואמאי קתני בברייתא האי מילתא במפרש וע"ז כתבו דאיכא רבותא טפי וק"ל:


דף עו עמוד א[עריכה]

תוספות בד"ה בשלמא לרבא כו' פירש בקונטרס כיון דלא איצטריך לפרושי כו' ואין נראה לר"י דהא גבי אביו כו' וגבי בן נמי איצטריך לפרושי לרב יהודה כו' עכ"ל. ולענ"ד דברי רש"י ז"ל מבוארין דודאי לענין מת האב וכן בבן אליבא דרב יהודה לא הוצרך רש"י לפרש שום דבר דפשיטא שיש לחלק בין רישא לסיפא דרישא כיון שסתם ולא פירש ואנן הוא דאמרינן דעתיה דמסתמא להרווחה מכוון ומה"ט כשמת האב והבן תוך הזמן הוי גט משא"כ בסיפא שאמר בפירוש שתי שנים צריכה לקיים כפי התנאי דלצעורי קא מכוון ומכ"ש לר"י דסגי ביניקת י"ח חדש להרווחה והוא התנה שתי שנים אלמא דלצעורי קא בעי ודוקא קאמר ולא הוצרך רש"י לפרש אלא לענין יניקת הבן לרבנן דאורחא דמילתא הכי הוא וא"כ יש סברא לומר דאין לחלק עוד בין סתם למפרש דלעולם בכולהו להרווחה קמכוון וכיון שהתנה במידי דאורחא בהכי להרווחה לכך הוצרך רש"י לפרש דהכא נמי ע"כ לצעורה מכוון מדלא הוצרך לפרש ופירש כן נ"ל נכון לשיטת רש"י ז"ל וק"ל:

בא"ד ונראה לר"י כו' אלא לרב אשי כו' הרי נמי נתכוון לצעורה כיון דפירש כו' עכ"ל. והלשון אינו מדוקדק דהא לקושטא דמילתא לא פירש אלא שאנו אומרים כמפרש דמי ומ"מ תוכן דברי ר"י הם בענין זה כיון דלרב אשי כל סתם כמפרש יום א' דמי ע"כ דטעמא דמילתא דאי איתא דלהרווחה איכוון הו"ל לפרושי שתי שנים אע"כ דלצעורה בעלמא איכוון והיינו יום אחד וא"כ מה"ט גופא אפילו מת לא ליהוי גט כנ"ל מדקדוק לשון הר"ן ז"ל שהעתיק שיטת ר"י אלא דגם זה לא יתכן לפי פירוש האי נמי שכתבו התוספות בד"ה מתניתין רשב"ג דאפילו לצעורי קא מכוון לא נתכוון לצערה בחנם ונראה דר"י ס"ל כפירוש קמא לעיל וא"כ הדרא קושיא דלעיל לדוכתא ודו"ק. ויותר נראה דה"ק ר"י כיון דר"א קאמר כל סתם כמפרש יום אחד דמי ובמפרש ודאי אם מת ולא הניקתו לא הוי גט כיון דפירש א"כ משמע דבסתם נמי הוה הכי כנ"ל:


דף עו עמוד ב[עריכה]

גמרא תניא כוותיה דרבי יוחנן כו' וכתבו התוספות מדקתני ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה ולרב הונא אם נתייחד בטל הגט לגמרי. ולכאורה קשה מהאי ברייתא לרב הונא ואנן חזינן דרב הונא גופא איירי בהאי ברייתא דקאמר רבה בר רב הונא הכי אמר אבא משמיה דרב באומר נאמנת עלי אלא דבאמת לא קשה מידי דלפי מאי דמוקי לה רב הונא באומר נאמנת עלי שלא פייסתי א"כ אתי שפיר לישנא דברייתא דמעיקרא קתני הרי זה גט וליכא למיחש שמא פייס ונתייחד ובטל הגט שהרי האמינה עליו לומר שלא פייס אלא דאכתי הוי לן למיחש לגט ישן דפסול משום לעז שיאמרו גיטה קודם לבנה ולהאי חששא לא מהני מה שהאמינה כמו שהקשה רבינו תם לעיל דף י"ח מש"ה מסיים בברייתא דאפ"ה לא חיישינן לגט ישן שהרי לא נתייחד עמה פי' כיון שלא ראינו שנתייחד אין לנו לחוש אלא שמא יבא הבעל ויערער ויאמר שפייס להא נמי לא חיישינן כיון שהאמינה עליו וכמו שתירץ ר"י לעיל בתוספות דף י"ח ע"ש. מ"מ מייתי הש"ס שפיר תניא כוותיה דרבי יוחנן דפשטא דלישנא משמע טפי כר' יוחנן כנ"ל ודו"ק. ויותר נראה לי דלרב הונא הכי קאמר פשיטא דאין לנו לחוש שמא נתייחד עמה בתשמיש לבטל התנאי דלהא לא חיישינן דכל תנאי שהוא בשב ואל תעשה ואחד מהם אומר שעבר בקום עשה אינו נאמן כדאיתא בטוח"מ סי' רמ"א ובאה"ע סימן ל"ח וע"ש בבית שמואל ס"ק ס"ט דאפילו במכחישו אינו נאמן אלא דאכתי הוי לן למיחש שמא נתייחד עמה תוך הזמן ואח"כ עבר שלשים יום בלא תשמיש דנהי דהוי גט אכתי יערער ויאמר שנתגרשה בגט ישן כיון שנתייחד בין כתיבה לנתינה וע"ז מסיים דלהא נמי אין חוששין כיון שלא ראינו שנתייחד עמה וכדמסקינן באומר נאמנת עלי כנ"ל נכון ולשיטת המפרשים לקמן שמא פייס ובא בצינעא כבר כתב הבית שמואל בסי' קמ"ד דבכה"ג לא מיקרי קום עשה כיון שדרך האדם לצאת ולבא למקומו מחמת עסקיו ע"ש ודו"ק:

שם וניחוש שמא פייס פירש"י ולאחר זמן אתי בעל ומערער ויאמר נתיחדתי ופייסתי. כוונתו מבואר לעיל בתוספות דף י"ח דלפי פירושו דהחשש הוא משום גט ישן אם כן לא הוי מהני מה שאמר נאמנת עלי לומר שלא נתיחדתי אע"כ דאנן ודאי לא חיישינן להכי כיון שלא ראינו שנתייחד עמה אלא עיקר קושיית הש"ס היא דאכתי יערער הבעל ויאמר שפייס ובהא משני שפיר באומר נאמנת עלי דהשתא ודאי לא אתי ומערער והא דמקשה הש"ס בסמוך אמתני' דאם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת תוך י"ב חדש וניחוש שמא פייס אע"ג דהתם לא שייך האי חששא שמא יבא הבעל ויערער שהרי מת הבעל אלא דאיכא למימר דאעיקר התנאי קשיא להו היאך תקנו חכמים לכתחילה לגרש בזה התנאי דאם לא באתי מכאן עד י"ב חדש הא איכא למיחש שיבא הבעל ויערער כן נ"ל לשיטת רש"י ז"ל. מיהו בסמוך אפרש בענין אחר אבל התוספות לעיל פירשו דוניחוש שמא פייס היינו שמא ביטל הגט אלא דבההיא דבסמוך דאיכא דמתני אמתני' מעכשיו אם לא באתי וניחוש שמא פייס התם ע"כ ליכא לפרושי שמא ביטל דכיון דאמר מעכשיו שוב אין יכול לבטל הגט וע"כ הא דבסמוך צריך לפרש וניחוש שמא פייס היינו שמא בא בצינעא וא"כ נתבטל התנאי כן העלו התוס' לעיל דף י"ח בשיטת ר"ת ע"ש אלא דלפ"ז קשה א"כ למה הוצרך ר"ת לפרש האי וניחוש שמא פייס אברייתא בע"א דהו"ל לפרושי תרוייהו בענין אחד דהיינו שמא בא ולמאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דכיון דרב הונא גופא משני משמיה דרב ומוקי לברייתא באומר נאמנת עלי שלא באתי ומאי איצטריך ליה לרב הונא לאוקמי בהכי דהא לדידיה דמוקי כל זמן שאעבור מכנגד פניך דהיינו תשמיש תו ליכא לאקשויי וניחוש שמא פייס ובא דבזה לא נתבטל הגט וליכא למיחש שמא פייס ונתייחד עמה שהרי לפי שיטת התוס' א"א לפרש שמא פייס איחוד כיון דקתני בהדיא בברייתא שהרי לא נתייחד עמה לכך הוצרכו לפרש האי שמא פייס לענין אחר שמא ביטל הגט דלפ"ז שייך הקושיא בין לרב הונא בין לר' יוחנן בחד גוונא כן נ"ל נכון ובזה יתיישב גם כן מה שהקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו על שיטת הרי"ף ז"ל דמפרש לוניחוש שמא פייס קמא שמא ביטל התנאי מדעת האשה ושמא פייס דבסמוך אמתני' מפרש הרי"ף שמא בא ונתקשה הרשב"א ז"ל על ככה ולמאי דפרישית א"ש כי היכי דתיתוקם נמי אליבא דרב הונא ודו"ק ועיין בסמוך:

שם מאן דמתני לה אמתניתין כ"ש אברייתא מאן דמתני לה אברייתא אבל אמתניתין הא לא אתא והקשה מהרש"א ז"ל דאכתי אמאי מתני לה אברייתא ולא מתני לה ארישא דמתני' דקתני נמי בהדיא הרי זה גיטך כל זמן שאעבור מכנגד פניך שלשים יום והלך ובא והו"ל לאקשויי ניחוש שמא פייס ולאוקמי נמי באומר נאמנת עלי שלא באתי ולכאורה היא קושי' עצומה ומה שכתב מהרש"א ז"ל נמי דלשיטת רש"י ז"ל אתי שפיר כיון דחששא היא משום גט ישן ניחא ליה לאקשויי אברייתא דקתני בהדיא האי חששא ע"ש וזה נראה דוחק. ולענ"ד נראה ליישב מלתא דשוויא לכולהו פירושי דודאי אמתניתין דקתני כל זמן שאעבור מכנגד פניך לא מצי לאקשויי וניחוש שמא פייס דאיכא לאוקמי בדאמר ע"מ שאעבור מכנגד פניך וקי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וא"כ לא מצי לאקשויי שמא פייס וביטל הגט לר"ת דכיון שהגט חל מעכשיו לא מצי לבטל כמ"ש התוס' דף י"ח ובאמת בלא"ה הביא הרשב"א ז"ל כמה גירסאות דגרסי להדיא ע"מ שאעבור מנגד פניך עי' שם באריכות ועוד בלא"ה מצינן לאוקמי כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו וא"כ כל תנאי בגט שכתוב בו זמן הו"ל כמעכשיו ותו ליכא למיחש שמא ביטל ומה"ט גופא א"ש נמי לשיטת רש"י ז"ל דליכא לאקשויי אמתני' שמא פייס והוי גט ישן דכיון דמעכשיו חל הגט תו לא שייך האי חששא כמו שכתבתי בסוגיא דלעיל דף ע"ג גבי לא תתייחד עמו אלא בפני עדים דהאי חששא היינו כשנתייחד בין כתיבה לנתינה דאיכא למיחש שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ובאמת הולד נולד בהיתר גמור שעדיין היא אשתו כל זמן שלא נתן לה הגט משא"כ באומר מעכשיו או ע"מ וכן לר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח שהגט חל מיד לא שייך לומר שמא יאמרו גיטה קודם לבנה דהא לקושטא דמילתא הגט קודם לבנה דמאחר שנתקיים התנאי חל הגט למפרע ובא עליה שלא כדין בביאת זנות וכמ"ש לעיל באריכות ושכ"כ הר"ן ז"ל משא"כ אברייתא דקתני בהדיא לגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה משמע דבנתייחד הוי גט ישן וממילא דע"כ לא מיתוקמא במעכשיו וע"מ או כר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח דא"כ לא שייך האי חששא דגט ישן כלל אע"כ דאיירי בענין שאין הגט חל אלא לכשיעברו השלשים יום וא"כ מקשה שפיר וניחוש שמא פייס לרש"י משום גט ישן ולרבינו תם שמא ביטל הגט. והשתא דאתינן להכי ע"כ מאן דמתני לה אמתני' דמעכשיו אם לא באתי אפי' לפירש"י אין הטעם משום שמא פייס והוי גט ישן דבמעכשיו לא שייך גט ישן אלא שמא פייס ובא ונתבטל התנאי. משא"כ לעיל לא מצינן לפרש כן כיון דרבה בר רב הונא משמיה דרב הונא מוקי לה באומר נאמנת עלי משום האי קושיא דשמא פייס והתם לא שייך לומר שמא בא דהא לרב הונא נגד פניך היינו תשמיש מש"ה הוצרך לפרש משום גט ישן דפסול בין לרב הונא ובין לרבי יוחנן ולרב הונא נמי לא מצי לאקשויי שמא פייס ונתייחד בתשמיש ונתבטל התנאי שכבר כתבנו לעיל דכל תנאי שהוא בשב ואל תעשה לא מהימן לומר שעבר בקום עשה ותשמיש קום עשה הוא אבל מגט ישן פריך שפיר כדפרישית לעיל בלשון שני בתוספות ד"ה תניא כוותיה כן נ"ל נכון ודוק היטב. ובאמת אני תמה על הרשב"א והר"ן ז"ל בחידושיהם שהביאו הגירסא בברייתא ע"מ שאעבור מכנגד פניך והאריכו בזה ולא הרגישו דא"כ דכאומר מעכשיו דמי תו לא שייך חששא דגט ישן כדפרישית וכמ"ש הר"ן ז"ל להדיא בפ' הזורק וא"כ מדקתני בברייתא ולגט ישן אין חוששין ע"כ לא מיתוקמא בדא"ל מעכשיו וצ"ע גדול ודו"ק:

תוספות ד"ה דהא איקיים ליה תנאיה וא"ת לאלתר מה יש לחוש כו' ויש לומר דאיכא למיגזר כו' עכ"ל. והר"ן ז"ל מפרש בענין אחר דאיהו ודאי לא סליק אדעתיה שימות תוך י"ב חדש וא"כ מסתמא כשאמר לה אם לא אבא לאחר י"ב חודש לא גמר בדעתו להתירה אלא בסוף י"ב חודש ומש"ה אסורה עד סוף הזמן ולפי דבריו למדנו דבאומר ע"מ שתניק את בני למאן דמצריך שתניקו כ"ד חודש וא"כ אפילו מת הולד דאמרינן הרי זה גט מ"מ אסורה לינשא עד כ"ד חודש שהרי לא גמר בדעתו לגרשה ולהתירה עד אותו זמן משא"כ לשיטת התוספות דהכא טעמא משום דגזרינן מת אטו לא מת דאין הכל יודעין משא"כ במת הולד לא שייך האי חששא דמאן דידע שאינה מניקת הולד יודע ג"כ שמת הולד ובכך הייתי רוצה ליישב מה שהקשו התוספות לעיל על רש"י במאי דקתני מת האב דמילתא דפשיטא היא ולמאי דפרישית אפשר דאתי לאשמעינן מת הבן דומיא דמת האב שמותרת לינשא לאלתר כן נ"ל ולהרמב"ם ז"ל עוד טעם אחר כתבו הרב המגיד דלעולם צריך שיתבטל התנאי בפועל והיינו כשנשלם הזמן שקבע ע"ש בפ"ח מהל' גירושין:


דף עז עמוד א[עריכה]

רש"י בד"ה לכי נפקא קאמר לה כו' לאו גיטא הוא כלל וליכא למיסמך אזמנו של שטר מוכיח דהא בהדיא קאמר כשלא אבא עכ"ל. משמע מפירושו להדיא דלרבי יוסי נמי פשיטא ליה בכה"ג דלא הוי גט כלל ודלא כמ"ש התוס' בד"ה הכל מודים דלרבי יוסי הוי גט ואינו גט ובמסכת עבודת כוכבים בפר' אין מעמידין דף ל"ז כתב רש"י ז"ל כמ"ש התוס' כאן ולמאי דפרישית לעיל דף ע"ד ע"ב אפשר לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים דמה שפירש"י כאן היינו ללישנא קמא דרב הונא לעיל דמתני ארישא משמע דבסיפא רבי יוסי נמי מודה דלא הוי גט ומה שפרש"י באין מעמידין היינו ללישנא בתרא דרב הונא לעיל דבלאחר נמי פליג רבי יוסי והו"ל כמהיום ולאחר דגט ואינו גט מיהו כבר הארכתי שם בסתירת זו הסברא וכאן אין להאריך ע"ש ובחידושי הרשב"א כאן ובלשון הר"ן ז"ל:

סליק פרק מי שאחזו