חידושי הרשב"א על הש"ס/גיטין/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.


דף מח עמוד ב[עריכה]

מתני': וכתובת אשה בזיבורית:    ואכולהו תנן בסיפא מפני תיקון העולם. ואם תאמר והלא דינא מדאורייתא כך הוא שהרי היא כבעלת חוב, וליכא משום נעילת דלת דיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא, ומאי מפני תקון העולם. יש לומר דהכי קאמר בעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית אף על פי ששניהם בעלי חוב לפי שכך הוא קיום העולם שאף על פי שלא נחוש לכתובת אשה לפי שאין בה משום נעילת דלת דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא נחוש לבעל חוב כדי שלא תנעול דלת בפני לווין וכן פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שלו. ויש מתרצים שאם היו גובות מן הבינונית ממנעי [בנדפס: אינשי] ולא נסבי.

ובתוספות מקשין למאן דאמר כתובת אשה דאורייתא ונפקא ליה מדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות שיהא זה כמהר הבתולות ומהר הבתולות כזה, אם כן כיון דמאונס גמרינן לה אף היא תגבה מן העדית כאונס ומפתה ולמה גרעוה מדינה, ותירצו שם דהיינ תיקון העולם כדי שלא תתקוטט עם בעלה כדי להתגרש ולגבות את העדית. ויפה תירץ הרמב"ן נ"ר שאין אנו אומרים שהתא כתובה כאונס דהתם בחמשים כסף צורי וכאן סלע מדינה והתם נמי בעידית וכאן בבינונית, אלא משום דאפקיה רחמנא בלשון מהר סמכו חכמים שיש מהר לבתולות והיינו כתובה אלא שאין לה שיעור וכל אחד כתב כרצונו וחכמים תקנו מאתים, עד כאן. ולפי דברי רבינו נ"ר הא דאמרינן בריש פרק קמא דכתובות הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה כתובתה אלא מן הזיבורית, לאו למימרא דלמאן דאמר דאורייתא תגבה כתובתה מן העידית אלא מן הבינונית כמו שכתבתי שם בסייעתא דשמיא.

קשיא לי אמאי לא תנא במשנתנו המלוה את חברו בעדים גובה מנכסים בני חורין. וזה גם כן מפני תקון העולם דמשום תקנת לקוחות היא. וניחא לי דלמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ההוא דשאינו גובה מנכסים משועבדים מדינא הוא ואפילו למאן דאמר שעבודא דאורייתא איתיה בכלל אין מוציאין לאכילת פירות וכל שכן היא שאפילו פירות דכתיבי כיון דלית להו קלא לא חשבינן להו ככתובין ואינו גובה מנכסים משועבדים כל שכן מלוה על פה שאינה כתובה כלל, ורבי חנינא דמפרש טעמא משום שאינן קצובין, דילמא סבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא ולפיכך לא הוצרך לשנות מלוה על פה.

גמרא: ולרבי ישמעאל אכל שמנה משלם שמנה אכל כחושה משלם שמנה:    כלומר אי אפשר לומר דכי אכל אינו משלם לו יותר ממה שהזיק וכשהזיק כחושה ישלם לו דמי שמנה. ואם תאמר ומנא ליה דרבי ישמעאל סבירא ליה הכי דלפי מדה משלם ולא לפי דמים דילמא רבי ישמעאל נמי לפי דמים קאמר כרבי עקיבא ויש לומר דלישנא דרבי עקיבא קשיתיה דקא מהדר ליה לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית דלכאורה משמע דרבי ישמעאל לחומרא ואתיא רבי עקיבא למימר לא בא הכתוב להחמיר עליו כך אלמא משמע [בנדפס: דשמעיה] לרבי ישמעאל דאמר [בנדפס: דקאמר] דטפי ממה שהזיקו משלם לו ואהדר ליה איהו דלא בא הכתוב להגבותו יותר ממה שהזיקו אלא לגבות מן העידית.

דף מט עמוד א[עריכה]

אילימא דנגחיה תורא דידן לתורא דהקדש שור רעהו אמר רחמנא ולא של הקדש:    והוא הדין לנזקי שן ורגל כמו שפירש רש"י ז"ל בבבא קמא. ואי אפשר לפרש דבנזקי שן ורגל הושוו כולן לנזקין, דאם כן לוקמה הכא בנזקי שן ורגל. ועוד מדאמרינן בסמוך מה לבעל חוב שכן יפה כחו בנזקין תאמר בהקדש שהורע כחו בנזקין ואם הוה ליה לפרש שכן יפה כחו בנזקי קרן ושכן הורע כחו בנזקי קרן, ועוד דכי אמרינן בעלמא מה לנזקי קרן שכן אין בנזקי שן ורגל ומה לנזקי שן ורגל שכן אין בנזקי קרן, לא אמרינן בשום מקום מה לנזקי שן ורגל שכן בהקדש תאמר בקרן שאינו בהקדש ותני רבי חייא נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה, אלא ודאי אפילו שן ורגל בהקדש לא משלמי.

ואומר בתוספות דפטורא דכולהו נזקין נפקא לן מדכתיב גבי תרומה ואיש כי יאכל קדש בשגגה ודרשינן פרט למזיק וילפינן קדש קדש מתרומה כדילפינן לה לגבי שאר מילי ואפילו הוא עצמו שהזיק את ההקדש ולא נהנה פטור מהאי טעמא וכדאמרינן במעילה פרק הנהנה [נג, א] אקשה רחמנא לתרומה מה תרומה כי יאכל פרט למזיק אף הקדש כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה פטור ומידי דבר אכילה לאו דוקא וכן פירש רש"י ז"ל שם.

ואם תאמר והא בתרומה קרן מיהא משלם ולא פטרה תורה את המזיק אלא חומש אם כן אף בהקדש נאמר כן, יש לומר דגבי תרומה כי משלם קרן היינו משום דהוה לה ממון כהן וחייביה לאו [בנדפס: משום] מכי יאכל קדש נפקא אלא מגוזל דעלמא נפקא אבל הקדש מכי יאכל פרט למזיק גמרינן לפטורא לגמרי. ובתוספות תירצו דכיון דגלי לן רחמנא פטורא לכל מזיק בהקדש מכי יאכל פרט למזיק לגמרי פטרינן ליה כדגלי לן בנזקי קרן דפטר ליה לגמרי ומיהו אדם המזיק את ההקדש משלם את הקרן מדבריהם והיינו דאמרינן במציעא פרק השולא [=צט, ב] גמרא זה אומר שאולה מתה, אמר שמואל האי מאן דגזל חביצא דתמרי מחבריה ומזדבני מהדדי בחמשין נכי חדא וחדא מזדבני בחמשין כי משלם חמשין נכי חדא משלם ולהקדש משלם חמשין וחומשיהון מה שאין כן במזיק דלא משלם חומש דאמר מר איש כי יאכל קדש פרט למזיק [בנדפס: ובפירקא קמא כתבתי יותר מזה בסייעתא דשמיא].

והא דלא מוקי לה הכא במועל בהקדש שמשלם ממיטב כתבו בתוספות משום דההוא נפקא לן בהדיא מקרא ולא ילפינן בקל וחומר דנזק הדיוט דכתיב בתרומה ואשר חטא מן הקדש ישלם ומיתי לה בגזירה שוה דישלם דכתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, כדחזינן בריש בבא קמא [ה א] אתיא תחת נתינה ישלם כסף וילפינן קדש קדש מתרומה.

לא יהא אלא בעל חוב ותנן בעל חוב בבינונית:    לרבותא קאמר הכא בבינונית דהא מתניתין לא דאורייתא אי מדאורייתא בזיבורית היא, אלא הכי קאמר ובעל חוב אפילו מדרבנן אינה אלא בבינונית אי נמי כיון דתנן במתניתין מפני תקון העולם שמעינן מינה דמדאורייתא בזיבורית וכאילו אמר הכא ותנן בעל חוב בבינונית מפני תקון העולם ומדאורייתא בזיבורית. כך נראה לי.

ורבי עקיבא סבר לה כרבי שמעון בן מנסיא:    ואם תאמר אם כן מאי קל וחומר דהא בבבא קמא פרק שור שנגח ד' וה' [לז, ב] מפרש טעמיה דרבי שמעון בן מנסיא משום דסבירא ליה דהכל היו בכלל נזק שלם כשפרט לך הכתוב גבי תם רעהו דרעהו הוא דתם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם הא דהקדש בין תם בין מועד משלמין נזק שלם וכיון שכן הוה לה במיטב כדין שאר נזיקין.

תירצו בתוספות דהיינו טעמא משום דגבי מיטב כתיב ובער בשדה אחר דמשמע בשדה אחר כמוהו מה הוא הדיוט אף אחר הדיוט, וכי האי גונא דריש בפרק קמא דזבחים [ז, ב] גמרא חוץ מן החטאת אמר רבא חטאת שנשחטה על מי שמחויב חטאת פסולה על מי שמחויב עולה כשרה דכתיב וכפר עליו ולא חברו וחברו דומיא דידיה מי שמחויב כפרה כמוהו, וכן נמי בחולין פרק שני [לא, ב] גמרא נפלה סכין מידו שחט פרה ונשחטה בהמה עמה לרבי נתן פרה פסולה וכו' ופריך פשיטא נשחטה בהמה אחרת עמה ורבי נתן איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא ושחט אותה ולא אתה ואת חברתה והיכי דמי כגון ששחט שתי פרות כאחת, אבל בהמה דחולין אימא לא קא משמע לן. אלמא הוה משמע קצת דחברתה דומיא דידה הכא נמי בשדה אחר הוה משמע קצת מיעוטא אחר דומיא דידיה למעוטי הקדש. לפיכך איצטריך קל וחומר. ומיהו בקל וחומר מרבינן ליה משום דאחר לאו מיעוט גמור הוא אלא קצת הוה ושמע הכי כההיא [בכת"י: בההיא] דפרה דבפרק שני דחולין.

אם כן מאי לא בא הכתוב:    כלומר דמשמע דרבי ישמעאל ורבי עקיבא במשמעותיה דקרא פליגי ולומר דהאי קרא דממעט מיניה רבי ישמעאל את ההקדש לא בא אלא לגבות לנזקין מן העידית. ואנן הא אמרינן דתרווייהו שוו בשמעתיה דקרא ולתרווייהו ממיטב דניזק קאמר.

ועוד מאי קל וחומר להקדש:    פירש רש"י ז"ל הואיל ומן העידית דקאמר רבי עקיבא אניזק קאי ולאקולי עליה אתא מאי קל וחומר להקדש. וקשיא לי דילמא קל וחומר שחייב לשלם להקדש אם הזיקו קאמר. ויש מתרצים דלאו קושיא היא דאי רעהו דוקא ולא של הקדש קל וחומר מאי אהני הא פטריה רחמנא ואי לא דריש ליה אלא לומר בין תם ובין מועד משלם נזק שלם כרבי שמעון בן מנסיא קל וחומר מאי עבידתיה נפקא ליה מדנפקא ליה לרבי שמעון בן מנסיא דהכל היו בכלל נזק שלם כשפרט לך הכתוב רעהו לגבי תם כדאיתא בבבא קמא ריש פרק שור שנגח ד' וה' [לז, ב].

ולאו מילתא היא, דדילמא רבי עקיבא לדבריו דרבי ישמעאל קאמר איך אתה פוטר לגמרי נזקין בשל הקדש ואפילו לכשתמצא לומר רעהו דוקא מקל חומר לחייב כהדיוט דהשתא דהדיוט כי נגח דהדיוט חייב דהדיוט נגח דהקדש לא כל שכן וכדאמרינן התם בריש פרק שור שנגח ד' וה' [לז, ב] ורבי שמעון בן מנסיא מאי קסבר אי רעהו דוקא אילו הדיוט נמי אי נגח דהקדש ליפטר ואי רעהו לא דוקא וכו', וכי תימא לאו רעהו דוקא מיהו דהדיוט כי נגד דהקדש היינו טעמא דמיחייב משום דמייתי בקל וחומר דהדיוט כי נגח דהדיוט ליחייב וכו'.

ואפשר לפרש ועוד מאי קל וחומר דכיון דרבי ישמעאל לא אמרה בפירוש לא הוה ליה רבי עקיבא למסתם ולאיתויי חיובא דהקדש בהאי לישנא, אלא הוה ליה למימר בפירוש רבי עקיבא אומר אף להקדש משלם מקל וחומר. ובפירושי הרמב"ן נ"ר כתוב דקא סלקא דעתך דבפלוגתא דרבי שמען בן מנסיא ורבנן קא מיפלגי רבי ישמעאל סבר מיטב שדהו של ניזק ובהקדש פטור, ואמר לו רבי עקיבא הקדש בעידית דמזיק משלם ולגבות לנזקין דהקדש מן העידית של מזיק קאמר ולפום הכי אקשינן מאי לא בא הכתוב דמשמע דאקרא דרבי ישמעאל קאי. ועוד מאי קל וחומר להקדש, אינה אלא קולא שאתךה מיקל עליו לעשות כשל הדיוט והכתוב מחמיר עליו יותר משל הדיוט כדאמרן, ועוד אי משום קל וחומר שניהן שוין. ועוד דהא אנן בהקדש קיימינן ומאי קל וחומר להקדש. עד כאן.

דף מט עמוד ב[עריכה]

מפני מה אמרו בעל חוב בבינונית:    שדכלומר כיון שתקנו משום נעילת דלת מפני מה לא תקנו שיהא אף בעידית כנזקין.

מהא דאמרינן: אפשר דמשהי לה בגט:    שמעינן דלעולם אין אשה יכולה להפקיע עצמה מיד בעלה שלא לרצונו דבעל ואפילו באומרת מאיס עלי דאם כן לתקנו ליה כתובה מינה, ומכאן תשובה לרמב"ם ז"ל שכתב דבמאיס עלי כופין אותו להוציא.

משום חינה:    בכל מקום פירש רש"י ז"ל משום חינה כדי שימצאו האנשים חמן בעיני הנשים. ורבינו חננאל ז"ל פירש בהפך כדי שימצאו הנשים חן בעיני האנשים, כשידעו שיש להם ממון ויקפצו עליהן. ונראין דבריו חדא דהא אמרינן יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא, ועוד דגרסינן בירושלמי כדי שיקפצו עליה בני אדם לישאנה.

אמר אביי תא שמע הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית ממאן אילימא מיתמי מאי איריא כתובת אשה אפילו כל מילי:    כך היא הגירסא בכל הספרים. ומיהו עיקר הקושיא אינה מן מאי איריא כתובת אשה דההיא הא איפריקא לעיל כתובת אשה איצטריכא ליה אלא עיקר הקושיא כך הוא הניזקין שמין להן בעידית וכו' וכולה מתניתין בחד גונא מיתוקמא או כולה מיניה דידיה או כולה מיתמי ואי מיתמי מאי איריא כתובת אשה דבזיבורית אפילו נזקין ובעל חוב, והיכי קתני במתניתין נזקין בעידית ובעל חוב בבינונית.

ותיפוק לי דערב דכתובה לא משתעבד בקבלן:    פירש רש"י ז"ל שהתפיסה בנו מטלטלין לכתובה והיא מסרתן ביד האב בתורת קבלנות. ואינו נראה, דאינו צריך לישא וליתן ביד, ועוד דאי נשא ונתן ביד אין לה על הבעל כלום אלא על הקבלן כדאיתא בבבא בתרא שילהי גט פשוט [קעג, ב], אלא קבלן דהכא כקבלן דעלמא שאמר לשון קבלנות כמו שמפורשים בשילהי גט פשוט. ומשום הכי מתשעבד דכיון שאמר שיפרע ממנו תחלה גמר ומשעבד נפשה אבל ערב דאינו נפרע ממנו תחלה לא גמר ומשתעבד נפשיה, בתוספות.

ולי נראה שלא בא רש"י ז"ל לפרש שתשא היא ותתן ביד ממש אלא לומר לך דתן לו ואני קבלן צריך לומר לו, וכמו שפסק גם הרב אלפאסי ז"ל. ואילו בכתובה שהיא אינה נותנת כלום לא שייך קבלנות אלא אם כן יתן לה הבעל כסף כתובתה ויחזור הקבלן ויאמר לה תן לו ואני קבלן, ומדברי רבינו ז"ל נלמוד למחייב עצמו ליתן מנה לחבירו ונתן לו קבלן עליהן שאין לו דין קבלן עד שיתן לו המתחייב ממון החיוב וחזר ואמר לו הקבלן תן לו ואני קבלן.

הניחא למאן דאמר קבלן אף על גב דלית ליה נכסי ללוה משתעבד שפיר אלא למאן דאמר כי לית ליה לא משתעבד מאי איכא למימר:    דהכא ודאי בדליכא נכסי ללוה היא, דאי אית ליה אף על גב דקבלן הוא ונפרע ממנו תחילה אם ירצה מכל מקום אינו דינו לגבות אלא מן הזיבורית כדרך שהוא גובה מן היורשין אבל כשאין להם ליורשים לשלם כיון שלא נתחייבו לו נכסי היורשין כשבא לגבות מן הקבלן הרי זה נפרע ממנו מן הבינונית כדינו.

ואינו נראה, דכיון שהוא יכול לגבות מן הקבלן תחלה ואף על פי שיש נכסים ליורשים כשהוא נפרע ממנו כדינו הוא נפרע מן הבינונית, וכן נראה דעת הרמב"ן נ"ר, ופירשה הוא נ"ר שאם היו נכסים ליורשין היו היורשין יכולין לסלקו דזבורית ועל כרחו יקבל מהן כיון שהן רוצין לפרעו מה שעליהן דלא אמרו שנפרעין מן הקבלן תחלה אלא שאין הקבלן יכול לדחותו אצל הלוה כערב, אבל כל זמן שהלוה רוצה לפרעו אינו רשאי לחזור על הקבלן אלא אם כן נשא ונתן ביד הקבלן וכדאמרינן התם דלא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד, וכיון שכן אם יש נכסים ללוה היכא פסיק ותני הניזקין בעידית, ובעל חוב בבינונית דליתא כל היכא דבעו יתומים להגבות זיבורית. ועוד צריכא לי תלמוד דאם איתא מאי קושיא הכא כשבא לגבות מן הקבלן ואין היורשין רוצין לסלקו מדעת עצמם.

דף נ עמוד א[עריכה]

אמר רבינא תא שמע מעיקרא דתקנתין יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא ואי סלקא דעתך מיתמי האי משום דיתמי הוא:    אלא ודאי אפילו דידיה כתובה מן הזבורית וסלקא דמר זוטרא בתיובתא. הילכך בין מיתמי בין מיניה דידיה מן הזיבורית, דאין כאן נעילת דלת בפני נישאות דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא, ואפשר לומר מהאי טעמא דאפילו נדוניא אינה נגבית אלא מן הזיבורית [בנדפס: דאין כאן נעילת דלת ואדינא מוקמינן לה כשאמר בעל חוב דמדינא לא גבו אלא מן הזיבורית].

ומיהו מהא דאמרינן בריש אף על פי בכתובת [נד, ב] תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה לזיבורית, ליכא ראיה, דהתם דמשלו הוא מוסיף לה איכא למימר דליכא נעילת דלת דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וליטול ממנו כל דהו, אבל אם מגבית לה נדוניא שהביאה מבי נשא מן הזיבורית ממנעא ולא נסבא, ולכאורה הכי הוה משמע נמי משמעתין דהכא מדפרכינן לעיל ותיפוק ליה דערב דכתובה לא משתעבד ואם איתא דמתניתין אף בנכסי צאן ברזל קאמר מאי קושיא דהא ודאי ערב דנדוניא משתעבד דמידי חסרה, אלא דאיכא למימר דאף כשתמצא לומר דמתניתין אף בנדוניא קא מיירי ויש בכלל כתובה דמתניתין נכסי צאן ברזל מכל מקום עיקר כתובה לא נפיק מכללא ואפילו בעיקר כתובה קא תני דנגבית מן הזיבורית ואי מערב קאמר הא לא משתעבד, ואלא מיהו מחלוקת היא, שנויה בגמרא דבני מערבא בפירקין דהכא דגרסינן התם כתובת אשה בזיבורית אמר רבי ירמיה לא שנו אלא כתובה של מנה ומאתיים אבל כתובה של אלף דינר גובה מן הבינונית אמר רבה יוסה אפילו כתובה של אלף דינר אינה גובה אלא מן הזיבורית ואתיאן אילן פלוגואתא כאינן פלוגואתא דתנינן תמן כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי לא שנו אלא כתובה של מנה ומאתים אבל כתובה של אלף דינר גובה כתובתה לעולם, ואתא רבי אבהו בשם רבי יוחנן ואפילו כתובה של אלף דינר אינה גובה אלא עד עשרים וחמש שנים, ואתיא דרבי יוסה כרבי יוחנן ודרבי ירמיה כרבי יהושע בן לוי. עד כאן.

[בנדפס: וליתא דלא כתובה של אלף דינר של נדוניא קאמר אלא של תוספת קאמר ובתוספת הוא דפליגי וההיא פלוגתא דכל זמן שהיא בבית אביה בתוספת היא שנויה בגמרין התם בפרק הנושא ומאן דאמר תוספת יש לה לית ליה דרב ינאי דאמר תנאי כתובה ככתובה כדאיתא התם].

אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומים אף על פי שכתוב בו שבח אין גובה אלא מן הזיבורית [בנדפס: אמר אביי דבעל חוב בבינונית ומיתמי בזיבורית אמר ליה רבא הכי השתא וכו' אלא הכא כיון דמדאורייתא בעידית אפילו מיתמי נמי:    איכא למימר דרבא דאמר דהכא דיניה בעידית מדאורייתא אית ליה שעבודא דאורייתא. ועוד נראה לי דכל ששעבדו בפירוש אפילו מאן דאמר בעלמא שעבודא אחריות לאו דאורייתא בשעבוד מפורש מודה ולא נחלקו אלא בשטר חוב שאין בו מפרש [מפורש]. וכן נראה לי גם כן ממה שאמרו בקידושין [יג, ב] קסבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וכבר כתבתי שם בארוכה בסייעתא שמיא].

וקיימא לן כמר זוטרא דאמרה משמיה דרב נחמן וכאביי דפירש תדע דבעל חוב דיניה בבינונית ומיתמי בזיבורית. ואף על גב דפליג עליה רבא ופריק כולהו קושיי דאקשינן עלה לא קיימא לן כותיה דאשנויי לא ניקום ונסמוך, ועוד דהוה רבא יחיד ועוד דמאן [בנדפס: דמה] דמתרץ באברהם חוזאה רבי ישמעאל היא לתה [ליתא] דאנן כרבינא סבירא לן דאוקי מתניתין כרבי עקיבא ולית ליה לרבי ישמעאל שומא בדמזיק כלל.

וכתב הרמב"ן נ"ר דנראין הדברים דדוקא כשכתב לו שבח סתם גובה מן העידית ומן הדין גובה מן העדית בין ממנו ובין מיורשיו, אבל מכיון שתקנו חכמים ליתומים מן הזיבורית אין עוקרין תקנת חכמים בכתב אלא אם כן פירש ואמר גבה מן העידית בין ממני בין מיורשי, וגמרינן להא מדקיימא לן כאבא שאול בן אימא מרים דאמר בין מנכסי בין מנכסיא אילין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ובשפירש תנן כין הוא בין יורשים אין משביעין אותה כדכתב רבינו הגדול ז"ל, וכן מצאתי בחבור הרב רבי משה הספרדי ז"ל, עד כאן. וכן דעת מורי הרב רבי יונה ז"ל.

מאי עידית שפאי עידית:    פירש רש"י ז"ל שנשתפה העידית ושבא לגבות מן העידית שבשאר נכסים אומר לו לא תגבה אלא מן הבינונית באותה שהיתה ראוי לך כבר נשתדפה ומזלך גרם והילכך מיניה דידיה בבינונית. ומיתמי בזיבורית.

ואינו מחוור. חדא דאף על פי שנשתדפה עידי עדית למה אינה גובה מן העדית שבשאר נכסים שהיא ראויה לו מדין תורה ואין חיובו אלא בשעת תשלומין, ועוד דמדאורייתא גובה בין מן העדית בין מן הזיבורית וכדאמרינן בפרק קמא דבבא קמא אם כן הודעה כחן של נזיקין אצל בינונית דרחמנא אמר ממיטב ואת אחת מבינונית נמי לא, ועוד דלא הוה ליה למימר מאי עידית שפאי עדית אלא הכא במאי עסקינן דשפאי עידית, ורבינו חננאל ז"ל פירש שפאי מלשון על שפאים, פירוש מרעה שבסביבות העידית ועומד שם לרעות בהמות של בעל השדה, הכי פירושו מאי אפילו הן עידית שאפילו הזיק שפאי עידית דהוה ליה כבעל חוב ולא כמזיק לפי שבעל השדה בעצמו ניחא ליה בכך שירעה שם זה בהמותיו וישלם לו דמי מרעהו. ולפיכך דבר תורה גובה מן הבינונית כבעל חוב וגבי יתמי מזיבורית כשאר בעל חוב.

בעי רב אחדבוי בר אמי יתומים שאמרו קטנים או אפילו גדולים:    קשיא לי אי בגדולים וכטעמא דאמרינן דלא מסיק אדעתיה דמאית, היכי קתני במתניתין מפני תקון העולם ואי אפשר לפרש אין בזה מפני תקון העולם דהא אכולה מתניתין קתני ואי אפשר לפרשו לצדדין. עוד נזקין מאי איכא למימר דאנן כן ניזקין בעידית דליכא טעמא דלא מסיק אדעתא דדינא בעדית דבר תורה ואי בגדולים אמרו ליכא תקנתא [בנדפס: אלא דינא].

ונראה לי לפרש דלכולי עלמא נזיקין ודאי מפני תיקון העולם הוא ובקטנים דוקא דכי עבוד רבנן תקנתא בקטנים אבל בגדולים לא. והכא הכי פירושא יתומים שאמרו במשנתנו דוקא בקטנים כן נזקין כן לבעל חוב וכי קתני מפני תיקון העולם אכולהו הנך מילי דמתניתין קאי, או דלמא בעל חוב דינא ומשום דלא מסיק אדעתיה דמאית ואפילו גדולים נמי. ונזקין בלחוד תקנתא דבדידהו איכא לתקוני וכי עבוד רבנן תקנתא בקטנים ולא בגדולים, ואסיקנא בין גדולים בין קטנים כלומר בבעל חוב. והלכך לענין חובו דינא ובין גדולים ובין קטנים, ולענין נזקין בקטנים ולא בגדולים ובדידיהו קתני במתניתין מפני תיקון העולם. כן נראה לי.

ואסיקנא: והלכתא יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה:    ולמאן דאמר נזקקין לנכסי יתומים לכתובת אשה משום מזוני או משום חינא משכחת לה לשבועה בבאה ליטול כתובתה, ולמאן דאמר דאין נזקקין אלא אם כן רבית אוכלת בהן משכחת לה בגר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ולא קבלו עליו שלא ליטול רבית, ואי נמי בנכרי כדברי רבינו תם ז"ל דפירש דהא דאמרינן דאסור לעשות בשותפים עם הנכרי שמא יתחייב לו שבועה והתורה אמרה לא ישמע על פיך, דוקא לכתחילה אבל אם עשה ונתחייב לו שבועה מותר להשביע, אבל רש"י ז"ל אסר אפילו בדיעבד.

ירושלמי (פ"ה ה"ב): רבי יוחנן בשם רבי ינאי אין נפרעין בנכסי יתומים קטנים אלא בשטר שהרבית אוכלת בהן ויש אומרים אף לכתובת אשה ויש אומרים אף לגזלה ולנזקין אמר רבי יוסה בן רבי בון אוף אנן תנינן תרויהון, לגזלה מן הדה אם היה דבר שיש לו אחריות חייבין לשלם, נזקין מן הדה אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית, מכי מתניתא אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית והתנן עמד הבן תחת האב הנזקין שמין להם בעידית ובעלי החוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית אמר רבי יוסה בן רבי בון כאן ביתום גדול כאן ביתום קטן.

דף נ עמוד ב[עריכה]

יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים:    כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל והני מילי לענין בעל חוב דלא מסיק אדעתיה דמאית ונפלי נכסי קמי יתמי. אבל לענין נזקין דדינן מן התורה בעידית, לקטנים עבדינן תקנתא ולא לגדולים. עד כאן. ונראין הדברים. וזה הדרך פירושנו שכתבנו למעלה.

אף על גב דקמא בינונית ובתרא זיבורית מזיבורית גבי מבינונית לא גבי:    מהכא משמע דקמא גבי בינונית ובתרא זיבורית מדינא דכי היכי דאקדמיה בפרעון הכי אקדמיה ליטול מן העדית או מן הבינונית אם אין לו עידית, דאי לא תימא הכי, היכי משכחת לה דקמא בינונית ובתרא זיבורית.

ואם תאמר בשנתרצו לו האחרונים ליתא, חדא, דאם כן היכי פשיטא ליה אף על גב דקמא בינונית ובתרא זיבורית דילמא אם הוה גבי קמא מדינא מן הבינונית מקמא גבי. אלא הכא בשלא גבה אלא כדיניה, ועוד דאי משום דנתרצו לו ודאי כיון דלא נחת לה משום הקדמת השכיב מרע אף על גב דנחת לה משום רצוי האחרים, מבינונית דקמא גבי כדיניה לפי שהאחרון נכנס בנחת הבעלים והוא זכה בבינונית וזיבורית ואחר שזכה בו מכר בינונית לראשון בזבורית והילכך בכי הא רצה בעל חוב גובה מבינונית דקמא או מזיבורית דשייר בתרא לפניו כיון דלא שייר לפניו בינונית כדי חובו של זה והיינו דרבא דאמרינן בבבא קמא פרק קמא [ח, ב] אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא בעל חוב דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא אמרן אלא דזבן בינונית אבל זבן עידית וזיבורית אמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזית לך, והא נמי להא דמיא, אלא ודאי משמע דכשם שגובה ראשון מדיניה ומשום דאקדמיה שכיב מרע הכי נמי גובה מן הבינונית מדיניה משום דאקדמיה.

ומקצת ספרים ישנים הבאים מספרד ראיתי שכתוב בהן אף על גב דקמא בבינונית ובתרא בזיבורית, דמשמע דקמא דיניה בבינונית ובתרא דיניה בזיבורית קאמר וזה כראיה גמורה לדברינו. ואי נמי יש לומר דהכא לאו למימר דקמא גבי כוליה בינונית אלא כולהו בבינונית וזבורית פלגי דלגוביאנא אקדמיה ומשום בעל חוב דלא ליתי ולגביה מיניה, אי נמי דאי לא מלו נכסי לכולהו בתרא ליפסיד קמא לא ליפסיד אבל ליפות כחו בבינונית לא, והכא הכי פירושא אף על גב דקמא ודאי אית ליה קצת בינונית ובינונית דבתרא לא הויא כנגד חובו של זה מזיבורית דבתרא גבי מקצת חובו מבינונית דקמא לא גבי כלל. כך נראה לי. וראיתי לרבותינו בעלי התוספות ז"ל שנסתפקו בדין זה אי אקדמיה נמי לקמא ליטול מן הבינונת או שמא אין דינו כך אלא שהמקשה היה סבור כך ואין אנו צריכין לכך, כמו שכתבתי.

הא דקתני: יצא עליהן שטר חוב גובה מכולן:    פירש רש"י ז"ל וגובה מהן לפי חשבון מזה שני חלקים ומזה שלשה ומזה ארבעה. וכן דעת הרב אלפאסי ז"ל וכן נראה דעת מורי הרב רבי יונה ז"ל, ויש מביאין ראיה מדאמרינן גבי בכור נוטל פי שנים יצא עליהן שטר חוב נותן פי שנים, ואינה ראיה גמורה דדילמא שאני ירושה לפי שאין להן בנכסים כלום שלא מה ששייר בעל חוב של אביהם, וכן דחו בתוספות. והיכא דלא הספיקו נכסים לתשע מאות זוז כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל שנוטלין גם כן לפי חשבון. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל.

ואיני יודע מאי שנא מההיא דמי שהיה נשוי שלש נשים, דלפי אותה משנה כדברי רבי אם היו שם מאתים חולקין בשוה ואם היו שלש מאות בעל מאתים נוטל בשוה עד מאתים ובמנה השלישי חולקין בעל שלש מאות ובעל ארבע מאות ואם יש שם ארבע מאות המנה הרביעי לבעל ארבע מאות וחוזרין וחולקין כן מארבע מאות ולמעלה [בנדפס: אם היו שם עד שש מאות כולן חולקין בשוה כדי שיטול בעל המאתים כל חלקו ומשש מאות ועד שמונה מאות כולן חולקין בין בעל שלש מאות ובעל ארבע מאות ונמצא בעל השלש מאות נוטל שלש מאות ובעל ארבע מאות שלש מאות ואם יש שם יותר משמונה מאות נוטלן בעל ארבע מאות] כדרך שאמרו שם וכמו שכתובה בהלכות הרב אלפאסי ז"ל.

אחר כך מצאתי לרב אלפאסי ז"ל בשילהי יש נוחלין שנשמר מקושיא זו וכתב דהכא משום אומדן דעתא הוא דאומדן דעתיה דנותן הוא דלישקול בעל ארבע מאה זוזי חדא ותילתא במאי דשקיל בעל תלת מאה ובעל תלת מאה חדא ופלגא במאי דשקיל בעל מאתן, אבל בעלי חובות פלגין לפום שעבודא ולא לפום ממונא כדברירנא בפרק מי שהיה נשוי.

מבינונית דקמא לא גבי:    ואיכא למידק דילמא מתנת שכיב מרע דלאחר מיתה שאני דאפילו מיתומים גדולים לא גבי אלא מזיבורית וכטעמא דאמרינן דלא מסיק אדעתה דמאית ואיכא למימר דלא פלוג רבנן במתנות בין בריא לשכיב מרע וכיון דבבריא גבי מבינונית אף במתנת שכיב מרע כן ותו איכא למידק אשמעתין היכי קרי למתנת שכיב מרע משעבדי דאם כן מלוה על פה בגו זמניה ומזון האשה והבנות לא יגבו מהם וליתא מדאמרינן ביש נוחלין השתא ירושה דאורייתא אמרת אלמנתו ניזונית מנכסיו מתנת שכיב מרע לא כל שכן [בנדפס: דהיא רבנן], ויש לומר דהכא במתנת שכיב מרע במקצת ובקנין דכמתנת בריא היא והילכך במתנת שכיב מרע אי קמא בינונית דבתרא זיבורית מבינונית דקמא גבי, ולא אמרו כאן מזיבורית דבתרא גבי אלא במתנת שכיב מרע במקצת ובקנין דכמתנת בריא היא, וכן פסקו הרב אלפאסי ז"ל והרב רבי יוסף אבן מיגש תלמידו ז"ל בתשובה וכן כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל, וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל בתשובה.

הכא במאי עסקינן בבעלי חוב:    וכמאן דאמר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. ושמעינן מיהא [בנדפס: מהא] דאפילו למאן דאמר מה שגבה לא גבה לענין בינונית וזיבורית מה שגבה גבה.

והא בשטר קאמר, בשטר פקדתא:    דאף על גב דלמאי דסבירא לן מעיקרא בשטר פקדתא קאמר הכא הכי קא פריך בשלמא אי במתנה קאמר על כרחין בשטר פקדתא קאמרינן אלא אי אמרת בבעל חוב סתמא דמילתא כל הקודם בשטר חובו קאמר, ואהדר ליה לדידי נמי שטר פקדתא היא. ואי קשיא אשמעתין אי בבעל חוב לכולהו משתעבדי כהדדי בעל כרחיה דלוה ואף על גב דקאמר אחריו מאי הוי ואמאי גובה מן האחרון, נראה לי דהכא בדליכא סהדי כלל דמדקאמר דליכא שטרא ולא אמר לה ואי דאיכא ניחזי עדים מאי קאמרי, שמע מינה בדליכא עדים ושטרא קאמר, וכיון שכן מפיו אנו חיין, והאי דקאמר אחריו אחריו לפי שזה קדם לזה בשעבוד הנכסים קאמר ונאמן משום מגו ולפיכך כל הקודם קדם בשעבודו, ואפילו במלוה על פה דהא קיימא לן שעבודא דאורייתא וכיון שכן מה לי בשטר מה לי מלוה על פה וכמו שכתבתי בפרק מי שהיה נשוי, וכן דעת רב האי גאון ז"ל, וכמו שכתבתי שם.

וקיימא לן דבמתנה נמי עבוד רבנן תקנתא ומזיבורית דבתרא גבי מבינונית דקמא לא גבי כפשטה דברייתא ובמתנת בריא אי נמי בשכיב מרע במקצת ובקנין כמו שכתבנו. ואף על גב דדחי הכא במאי עסקינן בבעל חוב, אי נמי אינו נפסד אלא האחרון אי נמי בדשוו, דחיאתא נינהו ולא סמכינן עלייהו כדכתיבא בהלכות הרב אלפאסי ז"ל.

וגרסינן בפרק מי שהיה נשוי איבעיא להו אשתדיף בני חרי מהו דליטרוף ממשעבדי ואיפסיקא הלכתא אשתדיף בני חרי טריף משעבדי. ותמיהא לי למאן דסבירא ליה למימר דבמתנה לא עבוד רבנן תקנתא תיפוק לי משום דאין נפרעין מן הערב תחלה, וקיימא לן דנכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, וגבי לקוחות נמי אמאי איצטריכי לתקוני הא מדינא לא גבי מהאי טעמא דאמרן, ויש לומר דלא ערבין לגמרי קאמר, דטעמא דערב משום דלא גמר ומשעבד נפשיה אלא היכא דלית ליה נכסי ללוה לאיפרועי מיניה ומלוה גופיה עיקר שעבודיה ליתיה אערב אלא אלוה אבל גבי נכסי דלוה ודאי עיקר אסמכתיה עלייהו. ולוה נמי בעידן מלוה גמר ומשעבד כולהו נכסי והילכך אי לאו תקנתא דעבוד רבנן גבי לקוחות הוי אמינא כיון דעיקר שעבודיה אהאי בינונית הוה אף על גב דשייר לוה זיבורית קאי מלוה ליגבי מלוה מלוה מבינונית דהוה שעבודיה עליה דאמר ליה ללוקח ארעא דידי גבי דידך הוא ומשום פסידא דלקוחות אמור רבנן דזבורית דבני חרי ליגבי בינונית דמשעבד לא ליגבי, הילכך גבי מתנה אי לא עבוד בה תקנתא מבינונית דמתנה גבי. כן נראה לי.

אמר עולא אמר ריש לקיש לפי שאינן כתובין:    פירש רש"י ז"ל שאף על פי שכתב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי ואמרוק זביני אילין אינון ועמליהון ופירי דידהון אכתי לא ליגבי ממשעבדי לפי שאין קול יוצא על הפירות ועל השבח אלא על עיקר המקח. ורבותינו בעלי התוספות נתנו טעם לדבר דכיון שעדיין אינן בעולם ואפשר שלא יבואו לעולם אין קול יוצא עליהן [בנדפס: וגם במקצת פירוש רש"י ז"ל מצאתי כן].

ואם תאמר אם כן מאי קא פריך ליה רבי אבא לעולא והא מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמי דבנות לא באו לעולם בשעת כתיבה ושמא לא יבואו לעולם, יש לומר דלא פריך ממזון הבנות אלא ממזון האשה, והיינו דלא מתרץ הכא כיון דבתנאי בית דין קא אכלה אימר צררי אתפסה כדמתרץ לקמן גבי מזון הבנות משום דהא לא פריך אלא ממזון האשה ובאשה כיון דאי בעיא כתובתה גביא ולית לה מזוני אף על גב דבתנאי בית דין קא אכלה לא מתפיס לה צררי, והכי מוכח בפרק שני דייני גזרות.

הא דאיבעיא להו לרבי חנינא קצובין וכתובין בעי או דלמא קצובין אף על פי שאינן כתובין:    איכא למידק מאי טעמא לא איבעיא להו נמי כתובין אף על פי שאינן קצובין. ויש מפרשים דהכי מיבעיא ליה רבי חנינא היכי קאי אי אמזון אשה ובנות דמתניתין ואמר אף על פי שהן כתובין ומשום שאין קצובין לא גבי דקצובין וכתובין בעינן או דילמא אשארא נמי קאי ואמר לפי שאינן קצובין אבל אם היו קצובין אף על פי שאינן כתובין מלוה על פה גובה ממשעבדי.

ותמיהא לי דודאי עולא אפירות ושבח קרקעות דמתניתין קאי מדיהיב טעמא לפי שאינן כתובין ואילו מזון האשה והבנות כתובים הם וכדאקשינן עלה והאי מזון האשה והבנות כמאן דכתיבי דמי, ואמאי דמפרש עולא לפי שאינן כתובין קאי רבי חנינא, אלא דרבי חנינא לא ניחא ליה לאוקומי טעמא דמתניתין לפי שאינן כתובין כעולא משום דקשיא ליה מזון האשה והבנות ולא ניחא ליה לפרוקי דכתובין הן אצל בני חורין ולחלק בתקנתן של חכמים. ומשום תלי טעמא בקצבה וכולן בכלל טעם זה דכולהו אין להם קצבה ולפיכך קא מיבעיא לן כולי טעמא בקצבה כי היכי דהוי כולי טעמא לעולא בכתובה או דילמא אף לפי שאינן קצובין קאמר ותרווייהו בעינן כלומר כתיבה וקציצה, אבל כתיבה לחודא פשיטא דלא מהניא שהרי מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמו ואפילו הכי אינן נגבין אלא מבני חרי. כך נראה לי.

והא דאיבעיא להו קצובין אף על פי שאינן כתובין:    פירש רש"י ז"ל דנפקא מינה אי סבירא ליה קצובין אף על פי שאינן כתובין דמלוה על פה גובה ממשעבדי. ואינו מחוור, דהא דתנן בבבא בתרא פרק גט פשוט [קעח, א] המלוה את חברו בעדים גובה מנכסים בני חורין, ורבי חנינא מי פליג אמתניתין ופירשו בתוספות דנפקא מינה היכא שקצב שבחופירות וקבל עליו אחריות עד כדי אותה קצבה וקא מבעיא ליה כיון דקצץ הרי זה כמעות המכר ויש לו קול דקיימא לן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משעובדים דקלא אית ליה דמשום דמאן דזבין בפרהסיא זבין והילכך נפיק קלא בין הגוף המכר בין אפירות או דילמא כתובין וקצובין בעינן, אבל ודאי מלוה על פה אינה גובה ממשעבדי לכולי עלמא דאין קול יוצא למלוה על פה וכדאמרינן מאן דיזיף בצנעא יזיף והיינו דאתינן לדמויי לפרנסת הבת דקיצה ולא כתיבא ואף על פי כן גובה גובה ממשעבדי משום דמילתא דפרהסיא היא, ודחינן שאני פרנסה דאית לה קלא טפי משבח ופירות ואף על גב דקיץ להו משום דכל מאן דשביק ברתא מידע ידעי דעישור נכסי נטלה.

דף נא עמוד א[עריכה]

והא פרנסה דמיקץ קיצה:    מכאן דקדקו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דהא דאמר שמואל לפרנסה שמין באב לא למעוטי אמרו מעישור נכסי אלא להוסיף כמו שפירש רש"י ז"ל שם דאם כן לא קיצה אלא ודאי להוסיף אמרו במי שדעתו עשירה ולא למעט, ונראה דהוא הדין כדברי רבינו חננאל ז"ל שפירש דוקא לפחות ולא להוסיף דהא איכא קיצבה עם עישור ולא יותר. אבל לדברי המפרשים שמין באב בין להוסיף בין לגרוע ודאי קשיא להו שמעתין.

והיא ניזונית מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב:    ופירש רש"י ז"ל דקשיא לעולא דהכא מיקץ קייצי דחמש שנים קצובין הן ומיכתב לא כתיבא ואפילו הכי גובה מנכסים משועבדין, וכן נמי שמעינן מיניה דרבי חנינא קצובין אף על פי שאינן כתובין קאמר.

ואינו מחוור, דמזון בת אשתו לא קייצא ולא כתיבא קרינן לה דדמי מזונות לא קייצי פעם השער מוקיר ופעם מוזיל, והכי מוכח בהדיא בכתובות פרק אף על פי [נח, ב] דאמרינן התם רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר ורב אדא בר אהבה סבר תקנו מזונות תחת מותר ומעא כסף תחת מעשה ידיה וכו' ואמרינן במאי קא מיפלגי מר סבר מידי דשכיח ממידי דשכיח ומר סבר מידי דקיץ דהיינו מעשה ידיה ממידי דקיץ דהיינו מעה כסף, אלמא מזונות מידי דלא קיץ נינהו, ולא תימא דהתם במזונות לעולם ומשום דלא קיץ זמנם הוא, דאם כן אף מעשה ידיה דלעולם לא קיצי, אלא ודאי התם אפילו מזונות של שנה או שנתים קרי מידי דלא קיץ. [בנדפס: ועוד קשיא לי דאם איתא הוה להו למימר מותיב רב הונא בר מנוח לעולא לסיועי לרבי חנינא שכן שיטת התלמוד כשמביא ברייתא או משנה להקשות על אחד ולסייע לחברו ודכותא בשמעתא דאומן בבבא בתרא [מב ב] וטובא דכותיה בתלמוד. ואי נמי הוה ליה למימר מותיב רב הונא לעולא].

והא דפרקינן הכא במאי עסקינן בשקנו מידו פירש רש"י ז"ל וסתם קנין לכתיבה הוא עומד. גם זה תימה דאם כן למה ליה למימר בשקנו מידו לימא בכשכתב ליה. ועוד קשיא לי דאם איתא כי תרצי הכא במאי עסקינן כשקנו מידו עולא נמי הוא דתרץ הכי, וכי הדרינן לאקשויי אי הכי בנות נמי לעולא נמי אקשינן ומאי קושיא והא עולא הוא דאמר דכתובין הן אצל בני חורין ואינן כתובין אצל משועבדין אלמא לאו משום דלא כתיבה אלא משום דעיקר תקנתין הכי הות.

ונראין דברי רבינו חננאל ז"ל שפירש כאן דמזון בת אשתו לא כתיבי ולא קייצי ואכולהו פריך ושנינן בשקנו מידו דהא שעבד נפשיה ואלים כח הקנין לפי מכתיבה אחריתי וכדאמרינן בבבא בתרא פרק חזקת [מג, א] הכא במאי עסקינן בשכתב לו דין ודברים אין לי על שדה זו ותהניא דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסולקות הימנה לא אמר ולא כלום ומשני הכא במאי עסקינן בשקנו מידו כלומר דאלים טפי, ואמרינן במציעא בשטרא אקנייתא דהא שעבד נפשיה. ומשום הכי אקשינן אי הכי בנות נמי דאף על גב דמעיקר תקנתין לא גביא ממשעבדא דאינן כתובין אצל משועבדין מחמת קנין מיהא ליגבו.

ומיהו אף רבינו חננאל ז"ל כתב בכתובות בריש פרק הנושא בלשון הזה, ואוקימנא שקנו מידו במזונות בת אשתו וקיימא לן דסתם קנין לכתיבה עומד, עד כאן. וזה כפירוש רש"י ז"ל. ומה שפירש כאן נראה לי עיקר.

תא שמע אמר רבי נתן אימתי בזמן שקדם מקחו וכו':    אלמא משום שקדם פירשו רש"י ורבינו תם [בכת"י: רש"י ורבינו חננאל] ז"ל דלתרויהו קא פריך דמשום דקדם הוא ולאו משום כתובין וקצובין.

והקשו בתוספות דאם כן שלש מחלוקת בדבר, ולפום מאי דמשמע תנאי היא אתיא דרבי יוסי כרבי חנינא ודתנא קמא כעולא אבל דרבי נתן לא כמר ולא כמר [בנדפס: ולי נראה שאין זה כלל לדברי רש"י ז"ל דמאי קושיא אי רבי נתן דהוא הוא אי הוה מחלוקת שלישי ולא קאי לא כמר ולא כמר, ומאי דקאמר תנאי הוא לאו למימרא דהא דרבי נתן תנאי הוא אלא כי אקשינן מינייהו לתרווייהו כל חד מינייהו אמר לך מאי דקאמרי תנאי הוא ואנא דאמרי כי האי תנא דלית ליה דרבי נתן אלא או לפי שאין כתובין או לפי שאין קצובין מר כדאית ליה ומר כדאית ליה] ובתוספות פירשו דלעולא קא פריך דאמר משום כתובה דהא דאמרינן הכא שאם קדם שבחו של ראשון למקחו של שני גובה מנכסים משועבדים, אלמא לאו משום כתיבה הוא דאי משום כתיבה אף על פי שקדם שבחו לית ליה למיגבי דהא לא כתיבא דבשעת כתיבה לא היה בכתוב כדאמרינן לעיל, ואף על פי שעתה בא מכל מקום בשעת הכתיבה לא בא ואם כן אותו כתיבה אינה כלום אלא משום קצבה ואף על פי שבשעת המקח לא היה קצוב כיון שעכשיו הוא קצוב קול יוצא עליו שקרקע זה שוה כך וכך והכל יודעין שזה קבל עליו אחריות השבח כענין שאמרו בפרנסת הבת ועכשיו הוכיח דרבי חנינא קצובין אף על פי שאינן כתובין קאמר, והוכיח גם כן דטעמא דמתניתין דלא כעולא ומשני תנאי היא דתנא קמא כעולא ודרבי יוסי כרבי חנינא ורבי נתן נמי כרבי יוסף, וגם בירושלמי מצאתיה על דברי רבי חנינא.

וקיימא לן כעולא דהא רבי יוחנן וריש לקיש הכי סבירא ליה, ועוד דקיימא לן כתנא קמא דרבי יוסי דרבים נינהו, ומזונות הבנות נמי אם לא קנו מידו אינן כתובין דהא לא ידעינן בשעת נשואין אם עתידות לבא אם לאו, ואפילו [בנדפס: גרשה והחזירו] וקנו מידו דאלים כח הקנין [בנדפס: והיו הבנות בשעת הקנין] לא גבו ממשעבדי דכיון דבתנאי בית דין קא אכלה אימר צררי אתפסיה, ואף על גב דגבי בעל חוב דחיישינן לצררי גבי מלקוחות בשבועה, מיהא הכא לענין משעבדי כעין ודאי חשבינן ליה ואפילו בשבועה לא גביא דכיון דבתנאי בית דין קא אכלה ודעתו קרובה אצל בת אשתו מימר אמרינן ודאי צררי אתפסה.

ומיהו לענין בני חרי אפילו שבועה לא צריכא ואפשר דקיל הוא שהקלו במזונות משום כדי חייה אבל מזון האשה אף על גב דאינן כתובין אצל משועבדים אם קנו מידו גובה מנכסים משועבדים דילפינן לה מבת אשתו דאף על גב דלא קיצי ולא כתיבי אי קנו מידו גובה מנכסים משועבדין ואף על גב דאף היא בתנאי בית דין קא אכלה לא חיישינן לצררי דכיון דלא אכלה אלא עד שירצו היורשין ליתן לה כתובה כאנשי [יהודא] יהודה אי נמי עד שתתבע כתובתה בבית דין כאנשי גליל, ואי נמי דמעשה ידיה ליתומים ושמא ספקה ואין לה עליהם מזונות מה שאין כן בבתו דמעשה ידיה לעצמה אף הוא אינו מתפיסה צררי שאינו ידוע אם תזון אם לאו.

הנהו יתומים שסמכו גבי ההיא סבתא הויא להו תורתא וכו' אתו קרובים לקמיה דרב נחמן אמרו מאי עבידתה דמזבנה אמר להו יתומין שסמכו אצל בעל הבית תנן:    וכתב הרמב"ן נ"ר כיון דקתני במתניתין דבסמכו אצל בעל הבית דחייב לעשר ואמרינן נמי הכא דמזבין כאפטרופא נקיטין ביה כדברי הראב"ד ז"ל שאמר שאין משביעין אותו. קול וחומר הדברים השתא באפטרופוס שמינהו אבי יתומים דאיכא למימר אי לאו דאית ליה הנאה מניה לא הוה מוקי ליה אפטרופוס אמרת לא ישבע משום דילמא מימנעי כל שכן בשסמכו מאיליהן דאתו לאימנועי וקורא אני בזה משלם רעה תחת טובה. עד כאן.

[בנדפס: הא שמעתא דאמר שמואל נכסי יתומין הרי הן כהקדש ומאי דאתמר עלה הכא פירשתיה בפרקא קמא דקידושין בסייעתא דשמיא].

דף נא עמוד ב[עריכה]

דף נב עמוד א[עריכה]

דף נב עמוד ב[עריכה]

קא אכיל ושתי מדידהו ולא אמיד דאימור מציאה אשכח:    ודוקא באפטרופא שמינהו אבי יתומים האו דתלינן במציאה אבל באפטרופא שמינוהו בית דין כיון דאיכא למיחש ביה מסלקינן ליה דכי דינא לא מוקמי אלא גברא דבדיק ומהימן, והאי כיון דסאני שומעניה לא חזי להכי זו דעת הרמב"ם ז"ל. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו ז"ל בזה דבשלמא לכתחלה לא מוקמינה ליה אפטרופא כיון דסני שומעניה אבל מכיון דנחית להו לנכסים, מספיקא אמאי מסלקינן ליה דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ואי משום דלא אמיד מחזקינן ליה דאכיל מיתמי, אף בשמינהו אבי יתומים נסלקיה דהא אפטרופא דאפסיד אפילו כשמינהו אבי יתומים מסלקינן ליה, אלא אי איכא למיתלי בתרווייהו תלינן, ואי ליכא למיתלי בתרוייהו לא נתלה, ועוד דאם איתא דדוקא בששינהו אבי יתומים, לעולם לא הוה שתיק גמרא מיניה, והוה ליה למימר עמרם צבעא אפטרופוס שמינהו אבי יתומים הוה וכו' אלא ודאי מדסתם תלמודא ואמר אפטרופא דיתמי הוה, משמע דכך הדין בכל אפוטרופוס ומן הטעם שאמרנו דכיון שהורידוהו בית דין לנכסים מספיקא כיון דאיכא למיתלי במציאה לא מחזקינן ליה בגנב דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן. וצריך עיון.

אי רמית שבועה עליה אתי לאימנועי:    כלומר קודם שיחזיק בנכסים וכן פירש רש"י ז"ל. אבל לאחר שהחזיק בנכסים לא כל הימנו ואינו יכול להססלק, וכן מפורש בתוספת[א] בבא בתרא [פרק ח] אפטרופין עד שלא החזיקו בנכסי יתומין יכולין לחזור בהן משהחזיקו בנכסי יתומין אין יכולין לחזור בהן, אפטרופוס שמינהו אבי יתומין ישבע וכו', ומדפליג בסופא בין מינהו אבי יתומין למינהו בית דין שמע מיניה דרישא בין כך ובין כך משהחזיקו בנכסי יתומין אין יכולין לחזור בהן.

אבא שאול אומר חילוף הדברים מינוהו בית דין ישבע מינהו אבי יתומין לא ישבע אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל הלכה כאבא שאול:    והכי קיימא לן. ואף על גב דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר זה וזה ישבע והלכה כדבריו, הא קיימא לן דאין למדין הלכה לא מפי משנה ולא מפי תלמוד.

וכתב הרמב"ן נ"ר דאף לענין תשלומין כן דאפוטרופא שמינהו אבי יתומין אף על פי שפשע פטור מן התשלומין שאם לא כן אתי לאימנועי, והביא ראיה מהא דאמרינן בבבא קמא פרק שור שנגח ד' וה' [לט, א] גמרא, שור של חרש שוטה וקטן שנגחו מעמידין להן אפטרופין ומעידין להן בפני אפטרופא ומשוינן ליה מועד דכי הדר נגח משלם מן העליה ואמרינן מעלית דמאן רבי יוחנן אמר מעלית יתומין רבי אסי בן רבי חנינא אמר מעלית אפטרופין ומפרש טעמא התם רבי יוחנן אמר מעלית יתומין דאי אמרת מעלית אפטרופין מימנעי ולא עבדי ואף רבי יוסי בן רבי חנינא מודה דאפטרופין חוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי כדאיתא התם. והתם לכאורה בשפשע אפטרופא ולא שמרו קאמר דכיון דאיתמר סתמא משמע דלעולם משתלם מעידית יתומין בין שפשעו בשמירתו בין ששמרוהו שמירה פחותה, ואפטרופוס שמינוהו בית דין הרי הוא כנושא שכר משום דמצוה קא עביד ומשתכר בפרוטה דרב יוסף דהא קיימא לן כותיה. וכיון דליכא למיחש דילמא אתי לאימנועי משום דניחא ליה דנפיק עליה קלא דגברא מהימנא הוא והילכך חייב בגנבה ואבדה ונשבע כשומר שכר.

ואם תאמר והלא אפטרופוס של שור המזיק מינוהו בית דין הוא ואפילו הכי אמר רבי יוחנן דאינו משלם דלמא אתי לאימנועי, יש לומר דהתם לא נפיק עליה קלא בהכי דגברא מהימנא הוא דלאו לתקנת היתומין מינוהו אלא לשמור השור שלא יזיק.

והכי איתא הכא בירושלמי איתא [בנדפס: אתיא] דרבי יוחנן כרבנין ודרבי יוסי בן רבי חנינא כאבא שאול ומהדרין ואפילו יסבור כאבא שאול בעי הוא בר נש למיתן כמה ומיתקרי מהימנא. פירש דהתם איכא נאמנות ולא אתי לאימנועי משום שבועה אבל הכא ליכא משום נאמנות ואי רמית עליה תשלומין אתי לאימנועי ודרבי יוסי בר רבי חנינא כאבא שאול ואפילו יסבור כרבנין אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין אדם מבריח עצמו מן התשלומין, והראב"ד ז"ל תירץ אותה במציעא בשילהי פרק המפקיד דטעמא דהתם דאפטרופוס אינו לא רועה בקר ולא בקרא אלא שמירת נכסים עצמו הוא מקבל עליו אבל שמירת נזקיהן שהן מזיקין לאחרים אינו מקבל עליו מן הסתם כי גנאי הוא לאפטרופוס שיהא בקרא אלא שימסור אותו לבקרא אם ימצאנו. עד כאן.

ואי קשיא לך אי משוית ליה שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף היכי אמר ליה רבי אבהו לרב תחליפא בר מערבא את אייתית קבא וכיילת ליה, אין ודאי כיילינן ליה פרוטה דרב יוסף, איכא למימר דאי משום פרוטה דרב יוסף קאמר אפילו מינהו אבי יתומין נמי אלא מדקאמר מנוהו בית דין בלחוד שמע מינה דלאו משום פרוטה דרב יוסף קאמר אלא שהוא כנושא שכר משום דמהימן ליה ולהכי הוא דלא מימנע, ורבינו האי גאון ז"ל כתב בספר המקח דאפטרופא דפשע נתחייב באותה פשיעה, והביא ראיה מהא דאמרינן בבבא מציעא פרק המפקיד [מב, ב] ההוא אפטרופוס דיתמי דזבן להו תורא ליתמי לא הוה ליה ככי ושיני למיכל ומית אמר רמי בר חמא היכי לדיינוה דייני להאי דינא לימא ליה לאפטרופא זיל שלים לימא [נדפס: אמר אנא לבקרא מסרתיה דאלמא משום דאית להו בקרא ועלי דידיה רמיא ההיא נטירותא הוא דמיפטר אפטרופא הא לאו [בנדפס: הכי] איהו משלם דכשומר שכר הוא, והרמב"ן נ"ר כתב דההוא דינא לא קאי במסקנא אבל לעולם אפטרופוס שמינהו אבי יתומים פטור אפילו מפשיעה משום דמימנע ולא עביד כיון דליכא הנאה דמהימן, [בנדפס: ור"י ז"ל הידוע בעל התוספות מן המחייבים כדעת הגאון רבינו האי דדחה אותה ראיה של שור חרש שוטה וקטן דשאני התם דאינו נעשה אפטרופא לתועלת היתומין אלא אדרבא לחוב להן ואי אמרת מעלויה דאפטרופא אתי לאמנועי אבל בעלמא דלתועלת היתומים לא אתי לאימנועי משום פשיעתו. ונראין דבריהן דההוא אפטרופא דבפרק המפקיד ראיה גדולה היא דהא דלא קאי ההוא דינא התם לא מהאי טעמא הוא וכדאיתא התם].

איתמר מנסך רב אמר מנסך ממש:    ולרב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרי דאפילו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו הני מילי נכרי אבל ישראל לצעוריה קא מכוין הא אוקימנא התם בשחיטת חולין בשילהי השוחט [מא, א] בישראל מומר ואי נמי בישראל שקבל התראה דכיון שהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה, אבל לרב הונא דאמר היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודה זרה כיון ששחטי בה סימן אחד נאסרה דסבירא ליה דאפילו בישראל אמרינן אדם אוסר דבר שאינו שלו מוקמינן לה להא אפילו בישראל שאינו מומר ושלא קבל ההתראה.

ומיהו מסתברא דהכא בשהתרו בו וקבל עליו ההתראה משמע להו מדאמרינן מאן דאמר מערב מאי טעמא לא אמר מנסך אמר לך מנסך קם ליה בדרבה מיניה ואי בשלא התרו בו לא הוה ליה למימר בהאי לישנא קם לה בדרבה מיניה דהשתא מיהא לאו בר קטלא הוא דאף על גב דקיימא לן כריש לקיש דאמר חייבי כריתות שוגגין ודבר אחר פטור כיון דאילו אתרו ביה פטור כדאיתא בכתובות פרק אלו נערות [לד, ב] הכי הוה ליה למימר מנסך כיון דאילו אתרו ביה פטור דקם ליה בדרבה מיניה השתא נמי פטור, ודוקא בשלא הגביהו דאילו הגביהו מדאגביה קנייה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דמנסך ליה והגבהה לאו צורך ניסוך היא וכדאמרי בכתובות בריש פרק אלו נערות [ל, ב] גבי גונב חלבו של חברו ואכלו, ואי נמי הכא אפילו בשהגביהו ושלא לקנותו.

[בנדפס: והא דלא קאמר מנסך ממש ובשהגביהו ורבי ירמיה משום דמתניתין מנסך סתם קאמר ולא קאמר הגביהו ונסכו ורב ירמיה משום דקשיא ליה היינו מערב והיינו מדמע מוקי לה דעל כרחין לאו מערב הוא מתניתין דתרתי למה אלא במנסך ממש בלא הגבהה על דעת לגזלה אי אפשר דאם כן קם ליה בדברבה מיניה אבל ליכא למימר דפליגי דאגבהה אי אמרינן הגבהה לאו צורך ניסוך הוא או לא דהא קיימא לן בפרק אלו נערות דאמרינן הגבהה לאו צורך אכילה היא דאי בעי גחין ואכיל. הכי נראה לי].

דף נג עמוד א[עריכה]

אבל מטמא דלא מפסיד ליה לגמרי:    ואף על גב דלעיל קרינן לה למטמא מפסיד לגמרי איכא למימר דלעיל לגבי מדמע דלא מפסיד ליה אלא כל דהוא דאי בעי לזבוניה לכהן בדמי תרומה מזבין חשיב ליה למטמא מפסיד לגמרי משום דלא חזי אלא להסיקה תחת תבשילו, אבל הכא לגבי מנסך דמפסיד ליה לגמרי ממש דאפילו בהנאה אסור לא קרי למטמא ואפילו תרומה מפסיד לגמרי משום דבהנאת הסקה מיהא חזיא ליה.

ומה טעם אמרו במזיד חייב שלא היא כל אחד ואחלֹ הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני:    אבל שוגג לא מחייבינן ליה כדי שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר שוגג הייתי, משום דסבירא ליה לרבי יוחנן דכולי הא לא קנסינן דנוציא ממון מזה שהואשוגג גמור, וליכא דקניס הכי אלא רבי מאיר דמחייב בין בשוגג בין במזיד, ואוקימנא לקמן טעמיה דקניס שוגג אטו מזיד, ואנן כרבי יהודה סבירא לן דלא קניס. ואף על גב דרבי יהודה קניס שוגג אטו מזיד באגוזי פרך שנפלו ונתבצעו ואמרינן לקמן דהיינו טעמיה דרבי יהודה משום דאתי לאיערומי כלומר שמבע במזיד ואומר שגוגג הייתי, התם לא מפקינן מיניה מידי, אבל מיסר הוא דאסרינן עלהאבל לאפוקי מיניה ממונא לא מפקינן, אלא דקשיא לי דאם כן כי רמינן לקמן דרבי יהודה אדרבי יהודה מן המבשל בשבת, לימא ליה שאני הכא דאפוקי ממונא לא מפקינן, אלא משמע דמיסר עליה מאי דאית ליה אפוקי מיניה הוא.

ומעתה צריך לדקדק מאי טעמא לא קנסינן נמי הכא שוגג אטו מזיד דילמא אתי לאיערומיכ דקנסינן בנפלו ונתבצעו אפילו לרבי יהודה [בנדפס: ולאו קושיא היא דטפי ניחא לה לאוקומא בטעמא רויחא דבדאורייתא קנסינן משום דחמיר איסורו ואפילו בעלמא לאפוקי ממונא, ועוד דטפי ניחא ליה לאוקומא בהכי כי היכי דניסוק טעמא בהכין בין לרבי יהודה בין לרבי מאיר. כך נראה לי].

העושה מלאכה במי חטאת:    כלומר קודם שנתן בהן אפר אבל משנתן בהן אפר אינן נפסלין במלאכה כדמפיק לה בסופרי מדרשא.

הוא מותיב לה והוא מפרק לה פרה שהכניסה לרבקה על מנת שתינק ותדוש:    ואם תאמר מאי שנא מפיגול דהוי נמי במחשבה ואף על גב דלא עביד מעשה, ותירצו בתוספות דשאני התם דבשעה שמפגל עושה מעשה ששוחט אבל [הכא אינו עושה מעשה, ואף על גב דלא ניחא ליה לבעל הפרה במלאכה זו ואנן בעינן עובד דומיא דעבד דניחא ליה. יש לומר דלא בעינן דניחא ליה לבעלים ממש אלא דניחא ליה לעושה בה מעשה [בנדפס: ממש] דלא בעינן דומיא דעבד אלא לאפוקי בשנעשה בה מלאכה ממילא בלאל דעת העובד בה.

דף נג עמוד ב[עריכה]

הא דאמרינן: הא בגופן הא בכנגדן:    פירש רש"י ז"ל בגופן שיש לו כלי שיש בו שנתות ונותנין בו מים ונותנין הבשר במים ושוקלין בו הבשר כשמגיעים המים כאן יש בו ליטרא וכאן שני ליטרין, בכנגדן שנותנין המים בכף אחד והבשר בכף שנייה. ורבינו חננאל ז"ל פירש בגופן ששקל כהן בשר עצמו בכל מאזנים, ובכנגדן ששוקל בהן אבן שלא לצורך, וחזר ושקל בשר באותו אבן וכיון ששקל בהן שלא לצורך לא קרינן ביה עובד דומיא דעבד ולא נפסלו אלא משום היסח הדעת.

הא דפרקינן: לא קשיא הא דאסיח דעתיה הא דלא אסח דעתיה:    תימה כיון דתלוי בהיסח הדעת אמאי נקט לה בעושה בהן מלאכה לישמעינן בשהסיח דעתו בלא מעשה. יש לומר רבותא קא משמע לן דאפילו עשה מעשה כיון שלא הסיח דתעו אינה פסולה. כך תירצו בתוספת. ועדיין צריכין אנו לתירוץ אחר דבשלמא דרבא דנקט לה להיתירא ודאי ניחא כדתרצינן, אלא ברייאת דנסיב לה לאיסורא כלומר העושה [בנדפס: שעושה] מלאכה במי חטאת חייב בדיני שמים כלומר פסולה היא ולכך חייב בדיני שמנים מאי רבותיה דנקט עושה מעשה אדרבה אי נסיב לה בהיסח הדעת טפי אשמועינן חדיוש. ויש לומר דהתם נמי משום רבותא דפטורא דדיני אדם נקט לה.

ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק ממונא מעליא בעי שלומי תיובתא. לימא כתנאי:    ואף על גב דסלקא בתיובתא יש כיוצא בה בתלמוד דבתר לֹדסלקא בתיובתא בעינן לימר כתנאי בתמורה שיירו משוייר, ואם תאמר אמאי לא אייתי תנאי מרבן שמעון בן גמליאל ורבנן דפליגי בפרק השולח בהעושה עבדו אפותיקי ושחררו דפירשה עולא מי שחררו רבו שני ובהיזק ניכר פליגי, יש לומר משום [דקים להו דמי שחררו רבו ראשון כרב ומבזיק שעבודו של חברו פליגי ולא כעולא. ולרב ודאי היזק הניכר הוא דכיון דמדינא משוחרר דשחרור מפקיע מידי שעבוד הרי אינו יכול לומר הרי שלך לפניך דעבד אינו עומד לפניו, והרי זה כנוטל כיסו של זה נותנו לחברו, וכן נמי במוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו שהזיקו ניכר כנוטל ממונו של זה ונתנו לזה הוא.

רבי יהודה אומר בשוגג פטור במזיד חייב:    ואי קשיא הא דתנן בבכורות פרק עד כמה דן את הדין טמא את הטהור מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואמרינן עלה בגמרא לימא מתניתין רבי מאיר היא דדאין דינא דגרמי ודחינן אמר רבי אלעאי אמר רב כגון שנשא ונתן ביד, טמא את הטהור דאגע ביה שרץ, ואכתי מאי קאמר דהא שוגג הוא ולא אשכחן תנא דמחייב מטמא בשוגג אלא רבי מאיר, ויש לומר דהאי כפושע חשבינן ליה, דנהי דסבירא ליה דפירותיו טמאין מכל מקום למה ליה למנגע בהו שרץ כיון שלא היה לו לעשות כן כמזיד חשבינן ליה.

אמר עולא אמר רב נחמן [בגמרא] אמר רבנן נחמן בר יצחק], דכולי עלמא היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק:    מסתברא דהוא הדין דמצי למימר איפכא דכולי עלמא היזק שאינו ניכר שמיההיזק והכא בהא קמיפלגי מר סבר פטרינן שוגג כדי שיודיעו ומר סבר לא פטרינן, משום דסלקא בתיובתא לא בעי לאוקומי לתנאי דלא כהלכתא.

הא דתניא המבשל בשבת:    כבר פרשתיה בפרק קמא דחולין בסייעתא דשמיא.

[בנדפס: משום חומרא דעבודה זרה מיבדיל בדילי אינשי מיניה:    ואיכא למידק אמאי לא אקשינן תו ממטמא דמטמא תרומה אסורא דאורייתא דכתיב ושמרתם את משמרת תרומותי. ונראה מכאן דאפילו מטמא את התרומה אינו אסור מדאורייתא וקרא אסמכתא דרבנן. [וא"נ] יש לומר דליכא לאו אלא עשה ולפיכך אינו חמור כל כך, [כך] תירצו בתוספת. ואין דברים אלו מחוורים בעיני, אלא מסתברא דאי אקשינן הכי הוה אפשר לאוקומי במטמא לחולין משום גורם טומאה לחולין ואינו אלא דרבנן אבל שלא לטמא את התרומה דאורייתא היא, וכן פירש רש"י ז"ל בשלהי גבי חלה].

דף נד עמוד א[עריכה]

שילם חולין טמאין בשוגג תשלומיו תשלומים:    פירש רש"י ז"ל שאף על פי שהן נעשין תרומה, דכתיב ונתן לכהן את הקדש מה שמשלם תעשה קדש, וכיון שכן הוה להו כתרומה טמאה ולא חזו ליה, הא קיימא לן באוכל תרומה שלפי מדה משלם ולא לפי דמים. והקשו עליו דהא בעיא היא בפסחים פרק כל שעה [לב, א] ואם כן אמאי לא פשטוה מהא, ועוד דהיכא שההקדש מפסיד דכולי עלמא לא פליגי דלפי דמים משלם כדאמרינן התם דכל היכא דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא לא מבעיא לן דארבעה משלם דלא גרע מגזלן ותנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה, כי איבעיא לן היכי דמעיקרא שויא זוזא והשתא שויא ארבעה דמשלם לפי מדה וירויח ההקדש אלמא דלהנאת ההקדש אמרו ולא לגריעותו, משום כך פירשו בתוספות דמשלם חולין טמאין שוין להסקה כדמי תרומה טהורה שאכל קאמר אלא דלא קפיץ עלייהו זיבונא כולי האי להסקה כדקפיץ למיזבן תרומה טהורה לאכילה.

ויש מפרשין דבתר שעת תשלומין אזלינן וכיון דבשעת תשלומין דמי קב חולין טמאין כדמי קב תרומה טהורה [בנדפס: שאכל] פטור ואף על פי שנעשין תרומה לאחר מכן היינו לאחר שנגמרו תשלומין של זה ובאו ליד כהן כדכתיב ונתן לכהן את הקדש לכשיבאו ליד כהן יהיו קודש, וכן יש לנו לפרש למעלה במה שאמרו תבוא עליו ברכה דאכל מיני מידי דלא חזי ליה ומשלם ליה מידי דחזי ליה. כלומר חזי ליה בשעת תשלומין דאילו לאחר תשלומין לא חזי ליה לכהן דתרומה טמאה הן.

דף נד עמוד ב[עריכה]

אמר אביי כל שבידו נאמן:    פירש רש"י ז"ל כל שבידו לטמאם ולפגלם כלומר בין עבודה לעבודה וכן פירש רבינו חננאל ז"ל.

רבא אמר כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולבתר הכי אמר ליה:    כלומר ואף על פי שאין בידו. וסופא דאינו נאמן כגון דאשכחיה ולא אמר ליה, נתנן לו מיד ליד ולא אמר לו היינו אשכחיה ולא אמר ליה, ואף על פי שאמר לו לאחר מכאן פעם ראשון שמצאו אינו נאמן, והיינו דאמרינן בעובדא דרבי אמי ספר תורה ביד מי ביד לוקח שורת הדין אינו נאמן, ולא נאמרו דברים הללו אלא בפועל דכיון דקבל עליו לעשותן בטהרה אי נמי כהן שפגל דמזיד הוא או פושע אינו נאמן דחזקה מיזהר זהיר ולא כל כל כמיניה להעיד על עצמו שפשע או שקלקל אלא אם כן יש בידו לטמאן עדיין או לפגלם לדעת אביי ולרבא נאמן כל שאמר בשעה ראשונה שמצאו. אבל בשמצאו ולא אמר לו או בשעה שנתנן לו מידו לידו חזקה לא קלקל וכחש לו. שאילו כדבריו מתחלה היה לו לומר, אבל עד אחד דעלמא ודאי נאמן שמא לא נזכר בשעה ראשונה דלאו עליה רמיא או שלא רצה להעיד לו ולבתר הכי נמלך ואמר, ואביי גופיה הוא דאמר בקידושין פרק האומר אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן וכל אותה סוגיא שבפרק האומר מוכחת כן.

והראב"ד ז"ל הביא ראיה מהא דאמרינן לעיל ומה טעם אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו. אבל הוא ז"ל פירש הא דאביי ורבא בענין אחר ואמר דהא דאמר אביי כל שבידו נאמן פירש כל זמן שהוא תחת ידו ואם אמר לו בשעה שהוא יוצא מתחת ידו נאמן ואי לא אמר בההיא שעתא לא מהימן דכיון דפועל הוא בשעה שיוצאה מלאכה מתחת ידו הוה ליה למימר ורבא סבר אף על פי שלא אמר בשעה שיוצאה מלאכה מתחת ידו ואף על פי שנתנה מידו לידו אם אמר ליה לאחר מכן בשעה ראשונה שמצאו מהימן דמה שלא אמר ליה בשעה שהחזירה לו אומר משום כיסופא הוא דעבד הכי. ונראה לי דברי רש"י ז"ל דאם כפירושו של הראב"ד ז"ל מאי קא מייתי רבי אסי ראיה מעבודת יום הכפורים ומאי קאמר אי לאו דמהימן אף על גב דשמעיניה נמי לא, דדילמא בתר הכי קאמר דהא לכולי עלמא כי האי גוונא מהימן, דכל שישנו תחת ידו אף על פי שסיים עבודה מהימן.

ולענין פסק הלכה:.רבינו חננאל פסק כרב ככללא דכיילינן כל אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. וכתב דמעשה דרבי אמי דאמר ספר תורה ביד מי כפירוקיה דרבא הוי מדאמר ליה ספר תורה ביד מי דאילו לאביי אפילו היה ספר תורה ביד מוכר לא היה נאמן דאזכרות שבו כבר היו כתובות ושוב לא היה יכול לכתבן שלא לשמן והוה ליה כזבחים לאחר גמר עבודה שאינו נאמן, וזה על דרך פירושו שפירש כל שבידו לפגל ולטמא, וכן מצאתי בנמקי הרמב"ן נ"ר.

ותמיה לי דמעשה דרבי אמי דההוא דאמר לה לחבריה טהרות שעשיתי עמך נטמאו כאביי שייך, חדא מדלא בעא מיניה אי אשכחיה לאחר שהוציאן מתחת ידו עד עתה אלא [בנדפס: או לא] דאילו לרבא אף על פי שטהרות ביד בעל הבית אם כשהוציאן מתחת ידו לא נתנן לו מיד ליד אלא על ידי השליח אם בשעה שמצאו אמר לו נאמן ואם איתא הוה ליה לרבי אמי למיבעי מיניה אם נתנה מיד ליד או אם מצאן לאחר שבאו לידו ולא אמר ליה, ועוד דמאי מקשה ליה רבי אסי מדרבי יוחנן דאמר התורה האמינתו ודייק לה מכהן גדול ביום הכפורים דפגול דההיא אפילו רבא מודה בה דהא בשעה דאשכחינהו לישראל אמר להו, ולא עוד אלא בעודנו בפנים שמעינן ליה דפגול ובכי הא ודאי לרבא נאמן. ואם איתא דמעשה בתרא דרבי אמי דספר תורה שכתבתי פלוני אתי כפירוקיה דרבא תיקשי לן דרבי אדרבי אמי אלא משמע דאף מעשה דספר תורה כפירוקיה דאביי אתי.

והא דבעא מיניה ספר תורה ביד מי היינו טעמא דאילו היה ביד סופר הוה בידו לאסור שיכול ליטול אזכרות ולגרור ולחזור ולכתוב והילך או לאו דספר תורה ביד לוקח אפילו לאביי נאמן דמה לי אם יכול לפסול ולכתוב לכתחלה שלא לשמן משיכול לגרור ולכתוב שלא לשמן, וכל שכן לפי פירושו של הראב"ד דיש לנו להעמיד כל הני דרבי אמי כאביי ודלא כרבא דאי כרבא כי אמר ליה ביד לוקח מאי הוי אכתי הוה ליה לשאליה אי אשכחיה מקמי הכין לאחר שיצא ספר תורה מידו, ואם תאמר דידוע היה אצלו מתוך דברים בסופא לפניו, הא ליתא דאפילו ספר לא היה יודע ביד מי עד שהוצרך לשאל להן ביד מי, וכיון דרבי אמי קאי כפירוקיה דאביי ועבדה בה עובדא אפשר לומר דהלכתא כותיה דאביי דמעשה רב, דאפשר שזה שלא הביא הרב אלפאסי ז"ל בהלכותיו הא דרבא אלא עובדא דרבי אמי לבד, ואפשר לומר דעובדא קמא דרבי אמי ודאי כפירוקיה דאביי אתא אבל לבתר דשמע מרב אסי הא דרב יוחנן רביה סברא וחזר לומר כרבי יוחנן כפירוקיה דרבא וצריך עיון.

אמר ליה אין שכל ספר תורה שאין אזהרות אלו כתובות לשמן אינו שוה כלום:    קשה לי רבי ירמיה מאי קסבר, אי קסבר אזכרות אין צריכות לשמן אף דמי אזכרות לא ליפסיד, ואי קסבר צריכות לשמן שפיר קאמר רבי אמי דאינו שוה כלום. ונראה לי דקסבר רבי ירמיה דלמצוה מן המובחר הוא דבעי לשמן ולפיכך דמי הזכרות הפסיד כולה ספר תורה לא הפסיד, ואין לומר דאפילו דמי כוליה ספר תורה הפסיד דאינו שוה כלום, ואי נמי רבי ירמיה היה סבור דבהעברת קולמוס סגי ליה וכרב יהודה וכדהדר ואמר ליה כמאן דלא כרבי ירמיה, עד יהודה הוא דקאמר ליה הכי, וכן נראה מדברי הרבינו חננאל ז"ל כמו שאכתוב בסמוך.

ההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו אמר לה ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילין שלו לא עיבדתים לשמן:    וספר תורה עבוד לשמן בעי, והא דאמרינן לעיל [מה, ב] גבי ספר תורה שכתבו נכרי קורין בו, השתא רבן שמעון בן גמליאל עבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי דתניא ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות אף על פי שלא עבדן לשמן רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדן לשמן, לאו למימרא דרבן שמעון בן גמליאל לחוד הוא דבעי לשמן בספר תורה דאפילו לרבנן בעי אלא דרבן שמעון בן גמליאל אדרבי שמעון בן גמליאל בעי לאקשויי, והתם בתפילין הוא דפליגי עליה רבנן קסבר [קסברי] דתפלין לא בעי לשמן, וקיימא לן כרבנן, וכן נראה מדברי רבינו אלפאסי ז"ל שכתב אותה ברייתא כצורתה ולא כתבה בה הלכה כדברי מי ומן הסתם אין הלכה כדברי היחיד, וכאן כתב מעשה דרבי אבהו דלמא יש להפריש בין ספר תורה לתפלין, והרמב"ן נ"ר כתב דכן למזוזה דלא בעינן עבוד לשמה שלא מצינו בה חומר אלא בשרטוט משום הלכה, ועוד אמרינן בפרק הקומץ רבה ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, הא מורידין עושין אלמא מזוזה אינה צריכה עבודה לשמה כתפלין, והרמב"ן ז"ל כתב דבין ספרים בין תפלין צריכין עיבוד לשמן נראה שפסק כרבן שמעון בן גמליאל.

הא דאמר ליה ר"נ רבי אבהו ספר תורה ביד מי:    תמיהא לי למאי איצטריך ליה למיבעי הכי דכיון דהמנוע אף על פי שספר תורה ביד לוקח כל שכן דמהימן אי הוה ספר תורה ביד מוכר, ושמא אגב אורחיה קא משמע לן דאף על גב דספרי [דספר] תורה ביד לוקח נאמן, ולא פליגי בין דרבי אמי להאי כדמקשינן התם טעי בדרבי ירמיה הכא פסיד כוליה אגריה.

דף נה עמוד א[עריכה]

מאי שנא מדרבי אמי התם איכא למימר טעי בדרבי ירמיה:    פירש רש"י ז"ל דסבור הוא שלא יפסיד אלא שכר הזכרות שבו כסברתיה דרבי ירמיה וניחא ליה דליפסיד איהו הפסד מועט כי היכי דלפסוד אידך כוליה ספר אפילו הכא דפסיד כוליה אגריה מהימן, והקשו עליו דלפי פירושו אי אמר הכי בדף אחת או ביריעה אחת לא היה נאמן דהפסד מועט הוא ולא מצינו כאן חלוק בין הפסד מרובה להפסד מועט, ולא ידעתי עיקר לקושיא זו דודאי אף לפירושו של רבינו ז"ל אף ביריעה אחת נאמן דלגבי אותה יריעה מפסיד הוא כוליה אגריה ולוקח נמי לא מפסיד אלא אותה יריעה, אם כן חזר הדין להיות ביריעה אחת כדין כל הספר, ואם תאמר אם כן בהזכרות נמי נהימניה לגבייהו וליפסיד שכר הזכרות, הא ליתא דבהזכרות אי מהימנת ליה כוליה ספר אינו שוה כלום, ורבינו חננאל ז"ל פירש טעי וסבור היה שאין לו בו שום הפסד דבהעברת קולמוס סגי לה ולטורח כזה אינו חושש, ולפי דבריו הא דאקשינן וליעבר עליה קולמוס רבי ירמיה הוא דמקשי ליה.

מתני': ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה:    פירש רש"י ז"ל בתרומה דרבנן לפי שאין נשואי קטנה דאורייתא אלא דרבנן, ונראה שהזקיקו לרבינו זצ"ל לפרש כן מפני שאמרו בפרק האשה רבה בשמעתא דאין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, והתנן מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה וכו' רבי אליעזר אומר משתבעל ויורשה ומטמא לה ואוכלת בגינו בתרומה, ואוקימנא בתרומה דרבנן, ותמיהני מדמקשינן בגמרא ואפילו חרשת לא אכלי גזרה שמא יאכלו חרש כחרשת וליכול דקטן אוכל נבלות הוא ואין בית דין מצווין להפרישו. ולמאן דאית ליה הכי אף בדאורייתא קא אכלה, ועוד מדמקשינן חרש בפקח נמי בתרומה ליכול משמע דעד השתא בתרומה דאורייתא קא מיירי, ועוד דביבמות מייתי על הא מתניתין עובדא דרבי יצחק בר ביסנא דאירכס ליה מפתחות בי מדרשא ברשות הרבים ואתא לקמיה דרב פדת ואמר ליה זיל דבר טלי וטלייא ליטיילו, התם אפשר דמשכחי להו ומייתי להו ניהלך, וכולה סוגיא שקלא וטריא דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו או לא, ואי מתניתין בתרומה דרבנן היא מאי קא מייתי עלה כל ההיא שקלא וטריא דקטן אוכל נבלות, אלא ודאי שמע מינה דבתרומה דאורייתא קאמר משום דאין בית דין מצווין להפרישו.

ואם תאמר אם כן מאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו ליפשטה התם מהא מתניתין, יש לומר משום דהוה מצי לדחויי דילמא בתרומה דרבנן כדדחי התם דבן חבר דרגיל לילך אצל אבי אמו עם הארץ, ובן חבר כהן שרגיל לילך אצל אבי אמו כהן עם הארץ, ומכל מקום מדקיימא לן דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו ומייתינן על הא מתניתין כל ההיא שקלא שמע מינה בהאי דינא שייכא ובתרומה דאורייתא קאמר. וההיא דיבמות הוא הדין דהוה מצי לאוקומה בתרומה דאורייתא אלא דבעי לאוקומה אף כמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו כי היכי דלא תיקשי ליה שמע מינה אין בית דין מצווין להפרישו כדמקשי בשבת גבי קטן שבא לכבות, וכן בנדרים, ויש לומר דלישנא דאוכלה בתרומה משמע ליה לרש"י ז"ל שאומרין לה לאכול, אי נמי אפילו להאכיל לה בידים ובכי הא ודאי בתרומה דאורייתא אסור וכדאמרינן התם ביבמות מניחו זורק מניחו תולש אבל לא יאמר לו הבא לי מפתח הבא לי חותם וכדדרשינן ליה מלא תאכלום קרי ביה לא תאכילום כדאיתא התם. אבל בתרומה דרבנן שרי אפילו להאכילו בידים משום דאתו נשואין דרבנן ומאכילין אותה בתרומה דרבנן [בנדפס: וכדאמרינן בנדה במופלא סמוך לאיש בפרק יוצא דופן אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן].

ומיהו אכתי לא מיחוור לי, מדמקשינן בגמרא חרש בחרשת נמי לוכיל דקטן אוכל נבילות הוא, ואי אוכלת דמתניתין מאכיל בידים אי נמי אומרים לה לאכול משמע הא [בנדפס: האי] לאו קטן אוכל נבלות הוא אלא מאכילין בידים ואסור מלא תאכילום ושמא אף רבינו ז"ל לא פירש אלא למאן דאית ליה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו, ובכדי להעמיד משנתינו ככולי עלמא וכאותה שאמרו ביבמות, וכשתמצא לומר אין מצווין להפרישו אף בתרומה דאורייתא קא אכלה, והא דקא מקשי בגמרא חרש בחרשת ליכול דקטן אוכל נבילות הוא, ואף על גב דמתניתין לא מיירי בתרומה דאורייתא, יש לומר משום דלא איתפרשא ליה מתניתין למקשה במאי קא מיירי אי בשל תרומה או בשל דבריהם קא מקשה ואזיל הכי ולרבותא קאמר כלומר אי מתניתין בשל דבריהם ליכול דאף זו נשואים של דבריהם, ואם תמצא לומר בתרומה דאורייתא וכמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו אף זו תאכל דכקטן אוכל נבילות היא דאין לה דעת ואין בית דין מצווין להפרישה, והיינו דלגבי חרש בפקחת קא מפרש בהדיא בתרומה דרבנן מיהא תאכל כלומר ומי שמעת מינה דמתניתין אף בשל תורה קאמר, ומשום הכי קטנה דוקא דליכא למימר אטו קטן בגדולה משום דקטן לא תקינו ליה נשואין אבל חרש בחרשת דאיכא למיגזר אטו חרש בפקחת לא. ואמר ליה אכתי לא שמעינן מינה מידי אלא אף כשתמצא לומר דמתניתין בתרומה דרבנן אכתי חרש בחרשת לא משום דאיכא למיגזר אטו חרש בפקחת וגזרה דרבנן אטו דאורייתא, אלא דקשיא לי אם כן בקטנה נגזור תרומה דרבנן אטו דאורייתא וכדאמרינן בחרש בפקחת, ושמא יש לומר דהתם בגדולה איכא למיגזר דילמא מישתלו ואמרו דנישואיה דאורייתא ואוכלת בשל תורה, אבל קטנה כולי עלמא ידעי דנישואיה לאו דאורייתא ולא אתו לאוכילה בתרומה דאורייתא.

[בנדפס: שלא נודעה לרבים שתהא מכפרת:    ירושלמי: וכמה הם רבים רבי גוריון בשם ר"ל [ריש לקיש] שלשה בני אדם, רבי אבין בשם רבי יוחנן והבאתם גזול את הפסח ואת החולה מה פסח וחולה בגלוי אף כל דבר שהוא בגלוי].

גמרא: ומה טעם אמרו לא נודעה מכפרת, כדי שלא יהו כהנים עצבים:    וכתב רש"י ז"ל ואי קשיא לך התנו בית דין לעקור דבר מן התורה לפטור מחטאת את זה שהוא חייב הא אמרינן ביבמות שב ואל תעשה שאני דלאו מעקר הוא, עד כאן לשון רש"י ז"ל, ודברי תימה הם בעיני, לפי שהוא ז"ל נראה שדימה אותה למה שאמרו שם בפרק האשה רבה תא שמע דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה וכדתנן על מה הציץ מרצה על החלב ועל הבשר ועל הדם כו', ואמור רבנן לא הורצה אמר רבי יוסי בר רבי חנינא מאי לא הורצה להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו, סוף סוף קא מתעקר באכילה, וכיון דבשר לא מיתכיל כפרה היכי הויא להו לבעלים והא כתיב ואכלו את הבשר אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ומשום [בנדפס: ומשני] שב ואל תעשה הוא, ולפי דעתי אין הנדון דומה לראיה דהתם אף על גב דאמור רבנן לא הורצה ואמרו שהבעלים נתכפרו היינו משום דאין כאן אלא שב ואל תעשה אבל כאן הא [בנדפס: הרי] מתעקר לגמרי שהרי כהנים אוכלין בשר [בנדפס: ושמחים] וקא אכלי חולין שנשחטו בעזרה ומקטירין אימורין של חולין על גבי המזבח, אלא טעמא דהא מתניתין משום הפקר בית דין הפקר וכדאמרינן בסמוך כרת שעל ידי דבריהם באתה לו אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עליה כרת, ואפילו גיזות וולדות, דמהאי שעתא ואילך לאו דנגזל הוו. כך נראה לי.

דף נה עמוד ב[עריכה]

אלא לרב יהודה מאי שנא חטאת אפילו עולה:    הא לישנא לאו דוקא, דכל שכן עולה הוה ליה למימר, אלא מדקאמר בדעולא חטאת דוקא ולא עולה אמר לרב יהודה אפילו עולה.

[בנדפס: הא דקאמר ליה [בגמרא: לא] מיבעיא קאמר:    קשיא לי מאי שנא גזל מרובה ומאי שנא גזל מועט. ונראה לי דהוה אמינא דמשום חלב ודם בלחוד לא מיחזי כאוכל גזלות דדם לא חשיב לבעלים דנשפך הוא כמים וחלב נמי לא חשיב להו דכיון דלא מתאכיל להו קא משמע לן].

ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתיה:    כלומר שהרי אינו ראוי לפתח אהל מועד, ואיכא למידק דמגופא דמתניתין הוה ליה לאקשויי דקתני אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואי יאוש כדי לא קני הקדש לא הוי וחולין גמורי נינהו וחייבים בתשלומי ארבעה וחמש, ותירץ רבינו תם ז"ל דלא אמרו יאוש כדי לא קני אלא לענין קרבן ומשום מצוה הבאה בעבירה והקדש מזבח אינו חל עליו אבל לשאר מילי קני והוה מוקמינן הקדש דמתניתין בבעלי מומין ושהקדיש לבדק הבית דהוה ליה כהדיוט. אבל מדקתני עלה בברייתא השוחט בחוץ חייב כרת על כרחין בקדשי מזבח עסקינן ולעולא לא קני לה כלל וכן כתב נמי רש"י ז"ל וזה לשונו, כרת מאי עבידתיה דבשלמא לענין ארבעה וחמשה לא קשיא לן דכי אמרינן יאוש כדי לא קני לענין הקרבה קאמר ולא לענין הקדש, אבל לענין שחוטי חוץ קיימא לן הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ מידי אחרינא לא. עד כאן.

והשתא לפי דבריהם לא תיקשי לן דעולא אדעולא דאף על גב דאמר הכא יאוש כדי לא קני וכן נמי בבבא קמא פרק מרובה [סז א] דאמרינן התם אמר עולא מנין ליאוש דלא קני שנאמר והבאתם גזול את הפסח ואת העולה מה פסח דלית להו תקנה אף גזול לית ליה תקנה, ואילו בבבא קמא פרק הגוזל בתרא [קיד, א] גמרא המציל מן הגייס אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו איפליגו בה ביאוש אי קני או לא ואמר עולא מחלוקת בסתם כלומר דרבי שמעון ורבנן בעורות של גנב ושל גזלן אי מחשבה מטמאתן, אבל בידוע דברי הכל קני יאוש, ולפי מה שכתבנו איתא להא ואיתא להא דכי קאמר הכא ובפרק מרובה יאוש לא קני לענין הקרבה וכדדייק לה מדכתיב והבאתם גזול את הפסח ומשום מצוה הבאה בעבירה וכדדריש לה נמי רבי יוחנן בסוכה ריש פרק לולב הגזול [לא] כותיה דעולא ומשום מצוה הבאה בעבירה, וכן כתב רבינו חננאל ז"ל בפרק מרובה דלא אמר עולא אלא בקרבן הגזול ובלולב הגזול וכיוצא בהן דהיא מצוה הבאה מעבירה אבל בכולי עלמא כגון אבדה וכיוצא בהן יאוש מדעת כגון דשמעינן דנתיאש המחזיק אחר יאוש קנה, ולא כן דעת הראב"ד ז"ל דקשיא ליה מדאמרינן הכא אמר רבא הא ודאי מיבעיא לי כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גנבה או משעת הקדישה למאי נפקא מינה לגיזותיה וולדותיה ופשיט לה דמשעת הקדישה אלמא אף להדיוט [בנדפס: לא] קני יאוש דהא גיזותיה וולדותיה להדיוט נינהו, ואיכא מאן דמתרץ דרבא קודם יאוש קא מיבעיא ליה דלענין קרבן אחר יאוש וקודם יאוש חד דינא אית להו דבין הכא ובין הכא מדינא לא קני הקדש אלא משום דאוקמוה רבנן ברשותיה, והיינו דקאמר כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גנבה וקא מיבעיא ליה כיון דאוקמוה רבנן ברשותיה לבסוף וקנה לגבוה אף לעצמו קנה משעת גניבה מדבריהם או דילמא לא העמידוה ברשותו אלא משעת הקדש והילכך גיזותיה וולדותיה דקודם יאוש בדינייהו קיימי ולא קנה ופשיט ליה דלא קנה. אלא דקשיא לי קצת דאם כן אמאי קא יהיב טעמא משום כדי שלא יהא חוטא נשכר הא מדינא לא קנה.

[בנדפס: וימיה אינו קשה כל כך דאי לאו שלא יהא חוטא נשכר היה מן הדין לומר שלא יעמידוה ברשותיה לחצאין, ואחרים תירצו דרבא אליבא דנפשיה קאמר דאית ליה בפרק מרובה ובפרק הגוזל בתרא דיאוש לא קני ואפילו שמעיניה דמיאש כדאיתא בפרק הגוזל ואפילו להדיוט דלית ליה לרבא משום מצוה הבאה בעבירה, ומשום הכי קא מיבעיא ליה מהאי שעתא אוקמוה ברשותיה, ואלא מיהו אכתי מחו לה אמוחא להדין סברא דרש"י ז"ל ורבינו תם ז"ל ממתניתין גופא דקתני גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואי סלקא דעתך יאוש כדי להדיוט קני מאי איריא הקדיש אפילו לא הקדיש אינו משלם ארבעה וחמשה דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, ולפיכך יש מפרשים דלעולם יאוש כדי לעולא לא קני ואפילו להדיוט והיינו דכי לא הקדיש משלם תשלומי ארבעה וחמשה וההיא דהגוזל בתרא הוי יאוש ושנוי השם דמעיקרא משכא והשתא אברזין, ואף על גב דגבי קרבן נמי הוי יאוש ושנוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש, מכל מקום כיון דבתחלת הקדשו אינו קנוי לו עדיין פסליה רחמנא להקרבה משום מצוה הבאה בעבירה [בנדפס: שהרי לא נגמרה קנייתו אלא על ידי הקדש מזבח] אבל לשאר הקדשות לא פסלינן וקדוש משום דאיכא יאוש ושנוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש וכדאמרינן במרובה בגנב וגזלן דתרומתן תרומה והקדישן הקדש משום שנוי השם ואפילו רבי יוחנן דאמר התם יאוש כדי לא קני, אי נמי יש לומר דאפילו הקדישו למזבח הקדשו הקדש דהא קני ליה הקדש ביאוש ושינוי השם ואי נמי ביאוש ושינוי רשות, דעד כאן לא קאמרי התם בפרק הגוזל המקדיש אינו כמוכר אלא שאינו כמוכר להתחייב על הקדשו תשלומי ארבעה וחמשה דומכרו לגמרי משמע וכדאמרינן במרובה דמכרו לשלשים יום אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה וכי הקדישו אינו כמוכרו משום דמעיקרא תורא דראובן והשתא נמי תורא דראובן, אבל מכל מקום לענין קנין מיקנא קני ליה הקדש אלא דלגבי מזבח פסליה רחמנא משום והבאתם גזול אי נמי מקרבנו ולא הגזול, וההיא דהגנב והגזלן שתרמו אפילו בקדשי מזבח היא מתניתא והשתא ניחא הא דאקשי לעולא מדתני עלה שחטו בחוץ חייב כרת ולא אקשי ליה מגופא דמתניתין דקתני אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, דלעולא נמי קני ליה הקדש אלא שאינו ראוי למזבח לפי שלא קנאו גזלן לגמרי קודם שהקדישו, ואי קשיא לך אי יאוש כדי לא קני היכי מצי מקדיש ליה, יש לומר כיון דשנוי השם אי נמי שנוי רשות קני הקדשו וקנייתו באין כאחד, ועולא הכי מפרש לה למתניתין דהכא בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת משום דקודם הקדש לא קני ליה דיאוש כדי לא קני ואימת קני ליה משעת הקדש משום שנוי השם ההיא שעתא הוה ליה מצוה הבאה בעבירה ולכולי עלמא לאו מצוה היא, ואף על גב דלעולם לא מדכר כלל טעמא דמצוה הבאה בעבירה היינו טעמא משום דעיקר טעמא דהוי מצוה הבאה בעבירה היינו משום דיאוש כדי לא קני והלכך לא מדכר אלא עיקר טעמא דפלוגתא, ורב יהודה אמר יאוש כדי קני וכיון שקנה עד שלא הקדישה מכפרת ולא הויא מצוה הבאה בעבירה שהרי בשעת הקדישה קני לה [בנדפס: גופה] גופא ודמים הוא דחייב להחזיר, והכי מוכח בסוף פרק לולב הגזול [לא] דכל שקנה בין ביאוש ושינוי רשות בין בשינוי השם בין ביאוש כדי למאן דאית ליה יאוש כדי קני לא קרינא ביה מצוה הבאה בעבירה והיינו טעמא דסוכה גזולה כשרה, ולא תיקשי לך דעולא אדעולא כדאקשינן לעיל דאיכא למימר דהא דקאמר בפרק הגוזל מחלוקת בסתם אבל במפרש לא התם להנהו תנאי קאמר וליה לא סבירא ליה וזו דעת הראב"ד ז"ל בפרק מרובה, ולא מיחוור, דאם כן מאי דוחקיה למימר הכי לוקי פלוגתייהו סוף במפרש ודאוקי לה רבא התם, ויש לומר דמתניתין קשיתיה מדקתני לפי שלא נתיאשו הבעלים טעמא דלא נתיאשו קני וכדאמר ליה ההוא סבא לרבא לא תיפלוג עליה דעולא דתנן מתניתין כותיה לפי שלא נתיאשו הבעלים, וזה נראה לי נכון.

ויש מפרשין דלאו יאוש כדי איתמר התם בפרק הגוזל אלא יאוש קונה כלומר דהוי יאוש וקונה בשינוי רשות. ואינו מחוור בעיני, דאם כן אפילו לרבא קני דהא אמר להו רבא להנהו אונכרי ליגזזו אינהו וליתבו לכו כי היכי דליהוי יאוש בידייהו דידהו ושינוי רשות בידייכו דידכו, ועוד דפלוגתא דרבי שמעון ורבנן דעורות של גנב ושל גזלן לכאורה ודאי משמע דבעודן ביד הגנב והגזלן היא פלוגתא, דאף על גב דמותבינן עלה ממתניתין דנטלו מוכסים חמורו ונתנו לו חמור אחר דמשמע דדכותא היא ומתניתין הא איכא יאוש ושנוי רשות לא היא דמתניתין לאו שינוי רשות היא דלא חשיב שינוי רשות אלא כשנתנו לו על דעת חליפי שלו, אבל כאן שטעו ונתנו לו בטעות כסבורים שהיא שלו ואינו שלו אין זה שינוי רשות לפי שאין שינוי רשות אלא דמשנין מדעת אבל מי שנטל מרשות של גזלן אין זה שינוי רשות וכדמפרש התם בפרק מרובה, ואם תאמר ולרב יהודה דאמר יאוש כדי קני מאי שנא כי אקדיש דאינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה אפילו כי לא אקדיש נמי דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, ויש לומר דרב יהודה מוקי לה בשהקדישו בעלים בבית גנב כדמוקי לה ריש לקיש בפרק מרובה וסבירא ליה כצנועים דאמרו כל המתלקט יהא מחולל על מעות הללו לומר דאף על פי שאינו ברשותו יכול הוא להקדישה, והא דלא מוקמינן לה נמי בהכי אליבא דעולא משום דעולא כרבי יוחנן סבירא ליה דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש והילכך מוקי לה בשהקדישה גנב ולאחר יאוש, ואי נמי איכא למימר דהוה מצי למימר ולטעמך לרב יהודה נמי מי ניחא ולתרוצי לתרוייהו בשהקדישה בעלים בבית גנב אלא דבעא לתרוצי לעולא אפילו בשהקדישה גנב אלא לרב יהודה ודאי מיתרצא כריש לקיש [בנדפס: כנ"ל] והרבה יש כיוצא בו בתלמוד דאפשר לומר ולטעמיך ולא אמר.

מתני': לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה:    ופירש רש"י לה בגמרא לא היה דין סיקריקון דאגב אונסייהו גמרו ומקני אבל מהרוגי המלחמה ואילך יש בה דין סיקריקון דלא גמרי ומקנו ומימר אמרי לישקול השתא ומחר תבענא ליה בדינא, כיצד לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל, ואף על גב דקיימא לן כרב הונא דאמר תלוה וזבין זביניה זביני שאני התם דקא יהיב דמי ואגב אונסיה עם קבלת מעות גמר ומזבין, אבל הכא דבלא כסף דסיקריקון לא דמי הוא דשקיל לא גמר ומקני דתלוה ויהיב אין מתנתו מתנה, ומיהו בהרוגי המלחמה אף על גב דלא יהיב דמי אין בו דין סיקריקון דאגב אונסייהו גמרי ומקנו הואיל והפקירה אותם המלכות להריגה ואינם מקוים לשׁוב לנחלתם עוד, ודוקא ביהודה [בנדפס: אין בה משום סיקריקון אבל בגליל אפילו בשעת מלחמה יש בה משום סיקריקון], וכדתניא בתוספתא ארץ יהודה אין בה סיקריקון משום יישוב המדינה במה דברים אמורים בהרוגים שנהרגו לפני המלחמה וכו' גליל לעולם יש בה סיקריקון ואריסין, והחכירות והמטלטלין אין בהם משום סיקריקון, וטעמא כדגרסינן בירושלמי בראשונה גזרו גזירת שמד ביהודה שכן מסורת בידן מאבותם שיהודה הרג את עשו דכתיב ידך בעורף אויביך והיו הולכין ומשתעבדין בהן ונוטלין שדותיהן מלפניהם ומוכרין אותם לאחרים והיו בעלי בתים באין וטורפין נמנעו מליקח והארץ היתה חלוטה ביד סיקריקון התקינו שלא יהא סיקריקון ביהודה, וגליל לעולם יש בו משום סיקריקון, המטלטלין אין בהם משום סיקריקון.

ומסתברא דמשנה ראשונה דהיינו תרי בבי דרישא, לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה ומהרוגי המלחמה ואילך יש בה סיקריקון, דינא קתני דבהרוגי המלחמה אין בה דין סיקריקון מדינא משום דגמרי ומקנו כדאיתא בגמרא, אבל משנה אחרונה תנא תקנתא דאילו מדינא יש בה סיקריקון דלא גמרי ומקנו כדאיתא בגמרא דמימר אמרי לישקול השתא ומחר תבענא ליה בדינא והילכך מדינא הדרא לבעלים בלא כלום אלא דהתקינו כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סיקריקון דאף על גב דאכריזו כל דקטיל ליקטלוה אכתי מסתפו משום דחזו קמאי דאיקטול ולא הוו אזלי למיקבל ואחרים נמי לא הוו זבני משום דאתו בעלים ומפקי לה מינייהו ובין כך ובין כך היתה הארץ חלוטה ביד סיקריקון, ולפיכך התקינו שהלוה מסיקריקון אפילו מהרוגי המלחמה ואילך לא תחזור לבעלים בלא כלום אלא שהלוקח נותן לבעלים רביע ורבי הושיב בית דין והוסיף על התקנה והכל כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סיקריקון, וכדתניא בתוספתא אין בה סיקריקון משום ישוב המדינה, וכדגרסינן נמי בירושלמי נוטלין שדותיהן מלפניהן ומוכרין אותן לאחרים והיו בעלי בתים באין וטורפין נמנעו מליקח והיתה הארץ חלוטה ביד סיקריקון התקינו שלא יהא סיקריקון ביהודה, ואף על פי שנראה מן התוספתא ומן הירושלמי שאמרו שהתקנה היתה במשנה ראשונה שאמרו שלא יהא סיקריקון ביהודה, אפילו כן נראה לי שזה שלא כדרך מה שאמרו בגמרא, דהא מדקאמרינן בגמרא קמייתא ומציעתא אגב אונסייהו גמרי ומקנו משמע דמדינא קני ולית בה דין סיקריקון, ואנו אין לנו אלא כגמרתינו, ואי משום דקיימא לן דתלוה ויהיב אין מתנתו מתנה הוא [בנדפס: הכא] שהפקירה אותם המלכות שאני דגמרי ומקנו וכמו שכתבנו למעלה. כן נראה לי.

ומשום דמדינא מהרוגי המלחמה ואילך יש בה סיקריקון וחוזרים לבעלים בלא כלום, והתקינו שלא יהא בה סיקריקון כדי שלא תהא הארץ חלוטה ביד סיקריקון שנאוה בפרק זה דבתקנות קא מיירי. ואגב דתנא הכא דין סיקריקון דהוה טעמא משום דאמר ליה בעל הבית נחת רוח עשיתי לסיקריקון, סמך לו דין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי.

והא דקתני: לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל:    איתמר עלה אמר רבה בר רב הונא לא נצרכה אלא לאותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שייחד לה בכתובתה ואחת שייחד לה משלו [בנדפס: שהכניסה לו שום משלה], ואסיקנא בבבא בתרא בפרק חזקת [נא] דלא אתיא למעוטי שאר נכסים דכל שכן דהויא לה איבה דאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה, אלא למעוטי [בנדפס: שאר] נכסי מלוג דבנכסי מלוג דדידה הוי לא הויא לה איבה והילכך מקחו קיים, וכתב רבינו שמואל ז"ל בפרק חזקת דלא אמרו מקחו בטל אלא מצד האשה דכשתבוא לגבות כתובתה טורפת אינה נמנעת מצד מכירתה אבל כל זמן שלא תבא לגבות אינה יכולה לבטל המקח ואפילו לא לקח אלא מן האיש לבדו. ותדע לך שהרי משנה זו כוללת בין אותן שלש שדות ובין שאר נכסים דידיה ואכולהו קתני בטל ושאר נכסים דידיה ודאי מוכר הוא וקיים עד זמן גביית כתובתה כדאמרינן בכתובות פרק האשה, דאי לא תימא הכי סיפא דקתני וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השולחן וכו' אשתו איבעיא לה לזבוני מי לא מצי מזבין.

ורש"י ז"ל פירש בכתובות דבאותן שלש שדות מקחו בטל לאלתר, והא דאמרינן התם בבבא בתרא [נא] אילימא למעוטי שאר נכסים דידיה כל שכן דהויא לה איבה, לאו למימרא דהוו שאר נכסים בכלל מקחו בטל, דמקחו בטל לאלתר משמע, אלא לענין דין טענת נחת רוח קאמרינן משום דכל שכן דהויא לה איבה. ותדע לך שהרי רבה בר רב הונא לא איצטריך למעוטי שאר נכסים לענין ביטול מקח דהא ודאי פשיטא דשאר נכסים יכול הבעל למכרם ולכשיגיע זמנה לטרוף טורפת, אלא ודאי רבה בר רב הונא לא בא אלא למעט לענין דין איבה ובכלל דין זה איתנהו לכולהו לבר מנכסי מלוג.

ויש מי שפירש דדוקא בנכסי צאן ברזל מקחו בטל לאלתר ומשום שבח בית אביה כדאיתא בפרק אלמנה לכהן גדול אבל בשאר נכסים מקחו קיים עד זמן גוביינא, וכבר כתבתי למעלה בפרק השולח גבי העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה הכרעת רבינו בזה דאפילו באפותיקי מקחו בטל לאלתר שלא עלתה על דעת שתהא האשה מחזרת על בתי דינין, ואותן שלש שדות בכולהו איכא משום שבח בית אביה ובטל לאלתר ויש להן ראיה מן הירושלמי כמו שכתבתי [בנדפס: שם] בסייעתא דשמיא.

אימתי בזמן שאין בידן ליקח אבל יש בידן ליקח הן קודמין לכל אדם:    וגרסינן בירושלמי: הם אומרים היה בידינו ליקח והלקוחות אומרים לא היה בידם ליקח אמר רבי יוסה לעולם השדה בחזקת בעליה שהמוציא מחברו עליו הראיה.

דף נו עמוד א[עריכה]

דף נו עמוד ב[עריכה]

דף נז עמוד א[עריכה]

דף נז עמוד ב[עריכה]

דף נח עמוד א[עריכה]

גמרא: אמר רב לא שנו אלא דאמר ליה לך חזק וקני:    פירש רש"י ז"ל דכיון דבדיבורא בעלמא הוא דאיכא למימר השני נוח לי אבל אי כתב ליה שטרא בשמיה קנה כולי האי לא הוה ליה למיעבד אי לאו דזבנה ליה מוכר גמור ומדעת, עד כאן, ותמיהא לי דהאי ודאי לא הוי טעמא אלא משום דאמר ליה נחת רוח עשיתי לסיקריקון משום איבה ויראה הוא שמכר ומשום הכי סמכו לו דין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה שהוא משום טענת נחת רוח עשיתי לבעלי כדאיתא בבבא בתרא [עט, ב] ובכתובות [צה, א] ובשאר מקומות, ועוד שהרי אותיב מינה רב המנונא לרב הונא דאמר תלוה וזבין זביניה זביני כדאיתא התם בפרק חזקת דאלמא משמע דאונס הוא ולא משום טענת השני נוח לי, ועוד דבמכר לא שייך למימר השני נוח לי, ועוד דאם כן שמואל דאמר עד שיכתוב לו אחריות סבירא ליה דאף על גב דקא עביד מעשה דהיינו כתיבת השטר מצי למימר השני נוח לי ואם כן שמואל דאמר כאדמון דאילו לרבנן כיון דקא עביד מעשה לא מצי למימר השני נח לי וכדאיתא בבבא בתרא בריש פרק חזקת והאי דקאמר רב [בנדפס: אשי] אף בשטר קנה אף על גב שנאנס אכתיבת השטר קאמר דכיון דאנסוהו עד שכתב את השטר שוב אינו מצפה שתחזור לו, ואגב אונסיה ואגב כתיבת השטר גמר ומקנה.

והכי מוכח בבבא בתרא בפרק חזקת דאמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני ואותיב עלה רב המנונא ממתניתין דהכא דקתני לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל אלמא דאף על גב דאניס לא גמר ומקני, ופריק הא אמר רב לא שנו אלא דאמר לו לך חזק וקני אבל בשטר קנה, אלמא כי כתב ליה שטרא אף על גב דאניס קנה מדאמרינן לה להא דרב הונא, אבל שמואל דאמר דכתיבת השטר לא קנה עד שיכתוב לו אחריות נכסים אי אנסוהו לכתוב אחריות וכתב לא קנה דכיון שנאנס כשם שלא גמר להקנות אגב אונס כתיבת השטר כך לא גמר להקנות אגב אונס האחריות והיינו טעמא דשמואל דכתיבת השטר אף על פי שלא אנסו סיקריקון בהדיא על כתיבתו מכל מקום הוא לא כתב אלא מחמת אימת סיקריקון דמקפיד אם יסרב על כתיבתו דאמר ליה עיניך נתת שתחזור לך, אבל באחריות ודאי לא קפיד דאמר ליה את מזבנת קרקע דידך ואנא מקבלינא אחריות הילכך מסתמא לאו מחמת יראת סיקריקון כתב לו את האחריות אלא מדעת גמר ומקנה. כך כתב רבינו הרב בבבא בתרא.

והא דאמר שמואל עד שיכתוב לו את האחריות יש מי שפירש דאזיל לטעמיה דאמר בבבא מציעא [טו, ב] אחריות לאו טעות סופר הוא, ולדידן דקיימא לן אחריות טעות סופר הוא כל שלא כתב בלא אחריות מפורש היינו כתיבת אחריות וקנה, וזה דעת רבינו האי גאון בספר המקח בשער ל' דכל שלא פירש בלא אחריות היינו כותב אחריות, ולא מיחוור, דבעלמא קיימא לן כמאן דאמר אחריות טעות סופר הוא ודלא כשמואל, והכא מותבינן עליה דרב ולסיועיה לשמואל, אלא ודאי הכא כיון דמחמת יראת סיקריקון כתב לו את השטר, אף על גב דבעלמא קיימא לן דמן הסתם אחריות טעות סופר הוא, הכא לא אמרינן, דהתם היינו טעמא משום דלא שדי איניש זוזי בכדי ומוכר כי שקיל מיניה דלוקח זוזיה אדעתא דמקבל עליה אחריות שקלינהו, אבל הכא דמינס אנוס מוכר זה על כתיבת השטר דמשום נחת רוח דסיקריקון כתב ליה עד דמפרש ליה את האחריות ודאי לא אמרינן ביה אחריות טעות סופר הוא, והוא הדין בלוקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה.

דף נח עמוד ב[עריכה]

לקח מן הסיקריקון ואכלה שלש שנים בפני בעלים וחזר ומכרה לאחר אין לבעלים על לוקח שני כלום:    ואסקה רב ששת דאף על גב דלא טעין מינך זבנה כלומר הראשון אלא דאמר מפלניא זבינתא ואפילו הכי טוענין לו דלוקח ראשון זבנה מיניה דטוענין ללוקח. אבל לוקח ראשון אי טעין מינך זבינתה טענתיה טענה ואי לא טעין לא טענינן ליה דאי מיזבן זבנה מיניה הוה ליה למטען. והא דנקט אכלה שלש שנים וחזר ומכרה לאחר, לאו דוקא אלא אפילו אכלה יום אחד וחזר ומכרה ואכלה לוקח שני שלש שנים טוענין לו, וקשיא לי היכי טענינן ליה, ולוקח ראשון נמי כי טעין ואמר מינך זבינתה אמאי מהימן דהא זבנה מסיקריקון ומחמתיה הוא דנחת לה וכדאמרינן לקח מסיקריקון דאלמא משמע דמידכר דכירי דמן סיקריקון זבין ואם כן היאך עלתה לו חזקה דהא חזקה מכח מחאה היא באה והאי הא לא מצי מחי דמירתת ואמר אי מחאי הוה ממטי ליה סיקריקון ולחמריה לשחוור כדאמרינן בגזלן, ואמרינן נמי הני דבי ריש גלותא לא מחזקי ולא מחזקינן בהו, ובשלמא אי אמרינן דלא אמרו לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל אלא בשלקח מבעל הבית לאלתר דבשעת המכר מסתפי מסיקריקון דלא לימא ליה את גרמת לי טירחא יתירא דלא בעו אינשי למזבן מנאי משום דלא כתבת להו שטרא, אבל אם עמד ומכר לאחר שמכר הסיקריקון לאחר שנה או לאחר שנים מקחו קיים דאחר שנגמרה מכירתו של סיקריקון מאי איכפת ליה ולא מקפיד בכך וכשמכר זה מדעת גמר ומכר, דאי איכא למימר הכי הוה ניחא לן דכיון שלא מיחה עלתה לו חזקה דהא איבעי ליה למחויי, אלא דודאי הא ליתא, חדא דסתמא קתני לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית דמשמע בין שחזר ולקח מיד בין שחזר ולקח לאחר כמה דכל זמן מיסתפי ליה מיניה דלא ניחא ליה לסיקריקון דליבטיל הלה זביניה, ועוד משום דלוקח אי מפקי לה מיניה עליה דידיה הדר, ועוד דתנן בכתובות בשילהי מי שהיה נשוי מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשוּנה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השניה מוציאה מיד הלוקח וראשונה מוציאה מיד שניה ולוקח מיד ראשונה וכו' ואמרו עלה בגמרא וכי כתבה לה מאי הוה והתניא דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסולקות ממנה לא אמר כלום הכא במאי עסקינן בשקנו מידה, וכי קנו מידה מאי הוי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל ופריק רבי זירא הא רבי מאיר והא רבי יהודה, ופריך ורבי סתם הכא כרבי מאיר והכא כרבי יהודה, ואוקי רב אשי הא והא רבי מאיר ועד כאן לא קאמר רבי מאיר אלא בשני לקוחות דאמר לה אם איתא דנחת רוח עבדת מקמא איבעי לך למעבד אבל בלוקח אחד אפילו רבי מאיר מודה, ואם איתא דכי לקח מן האשה לאחר זמן מקחו קיים איבעי להו לאוקומה בשכתבה לו לאחר זמן ודברי הכל, דהתם עיקר דינא לאו לאשמועינן דין שני לוקחין אלא דין חזרת חלילה והטלת פשרה, אלא ודאי מדדחקינן ומוקמינן כתנאי והדר מוקמינן כרבי מאיר ודלא כרבי יהודה שמעינן מינה דאפילו לקח ממנו לאחר זמן מקחו בטל דיכול הוא לומר נחת רוח עשיתי לסיקריקון וכיון דעביד מעשה מחמת יראת סיקריקון כל שכן דלא מצי למחויי משום דמסתפי מסיקריקון. וצריך עיון.

ונראה שרש"י ז"ל נשמר מקושיא זו ופירש כגון זה טוענין ללוקח כלומר אפילו למאן דאמר אין טוענין ללוקח הכא מודה משום דחזקה לא שדי איניש זוזיה בכדי, פירוש לפירושו שאין אדם עשוי ליתן מעותיו ויבוא בעל הבית ויוציא מידו, ואף על פי שאינו מוציא מידו עד שהחזיר לו מעותיו, אלא ודאי חזקה לא קנה זה מסיקריקון עד שלקח מבעל הבית.

ואכתי לא מחוור לי, דאם כן אפילו תוך שלש שנים נמי נטעון ליה דחזקה לא שדי זוזיה בכדי. וכי תימא תוך שלש ריע טענתיה דאמרינן ליה אחוי שטרך, לא היא דכל שיש חזקה לטענתו אפילו תוך שלש לא מזדהר בשטריה. ותדע לך דהא רבא דהוא מרא דשמעתא דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה הוא ניהו דאמר גבי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו, אם חפר בה בורות שיחין ומערות לאלתר יש לו חזקה דאין דין חזקה לנזקין ולא אמרינן כיון דלא מפיק שטרא ריע טענתו.

[בנדפס: גם מה שפירש הוא ז"ל דאפילו למאן דאמר אין טוענין ללוקח הכא תימה הוא שלא מצינו מחלוקת בדבר זה. ואדרבה בבבא בתרא גבי דאם לקחו אפילו פחות מרובע הרי הוא בחזקתו אמרו זאת אומרת טוענין ללוקח ואקשינן טוענין ללוקח פשיטא, אלמא ליכא מאן דפליג, ונראה שהזקיקו לרבינו לומר כן מדאמרינן וכגון זה, דמאי כגון זה ונראה לי דהכא הכי קאמר אף על גב דבלוקח מגזלן בעלמא אין טוענין ואפילו טען אין מקבלין ממנו הכא טוענין וטעמא דמילתא דכיון שתקנו ללוקח מסקריקון דקנה ובלבד שיתן לבעלים מה שהוזיל גבי סיקריקון דהיינו רביע ותקנה ידועה היה אצל הכל חזקה שנתן והוא שטען, ואם מכרה טוענין ללוקח שני ומיהו דוקא אכלה שלש שנים אחר סיקריקון דהשתא איכא רגלים לדבר הא לאו הכי לא, מה שאין כן בלוקח מגזלן דעלמא דלא עשו בו תקנה ונגזל מוציא מידו בלא כלום ואין הלוקח עשוי לקנות מן הגזלן ולחזור ולוקח עוד בכדי דמיו מבעל הבית, ולפיכך אמר בלוקח מסיקריקון כגון זו דעשוי הוא הלוקח ליקח מעיקרא ליתן שלשה דמי חלקים לסיקריקון ודמי הרביע לבעלים, וצריך עיון.

נכרי הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון:    נראה שרש"י ז"ל פירש בכל מקום אנפרות שאונס ולוקח בלא נתינת דמים, ולפי פירושו ניחא לי הכא דמדינא תחזור בלא כלום דתלוה ויהיב היא, ואפילו הכי בבבל דאיכא בי דואר ידוע אין בו משום אנפרות אלא הלוקח ממנו מקחו קיים, ואף על גב דתלוה ויהיב הוא משום דלא אמרינן בעלמא אין מתנתו מתנה אלא משום דאיכא למימר אף על גב דלא אזיל וקביץ מיד לא משום דאחיל [בנדפס: דאיזיל] גביה הוא אלא משום דלא מצא עת למיזל ולמיקבל אבל הכא דאיכא בי דואר ידוע כלומר [בנדפס: דיינין] הממונין על הגזילות דבכל עת בי דואר מוכן לעשות לו דין ולא אזיל שמע מינה דאחולי אחיל. אבל לדברי רבותינו בעלי התוספות שפירשו אנפרות שנותנין קצת דמים, אני תמה למה אמרו אין בו משום סיקריקון, ומאי שנא בבל בכל מקום נמי דתלוה וזבין הוא דזביניה זביני, ועוד דלישנא נמי דאחולי אחיל לא ניחא, ויש לומר דשני סוגי אנפרות יש שנותן קצת דמים ויש שאונס בלא נתינת דמים כלל והכא בשאנס בלא נתינת דמים כלל, ולפי מה שכתבתי אני בשמעתא דתלוה וזבין זביניה זביני דדוקא בשנתן דמי שויו של שדה אבל בפחות מכדי דמיו לא, הכא נמי ניחא דאנפרות פחות מכדי שוויו של קרקע היא.

גידל בר רעילאי קביל ארעא מבני באגא בטסקא:    פירוש שהמלך מכר בקעה אחת לאנשים רבים בסך ידוע והם חלקוה ביניהם זה נותן סאה וזה נותן סאתים וכולן ערבין זה לזה ומי שנמצא מהן פורע מס המלך והלכו קצתן והנשארים מכרו לגידל בר רעלאי הקרקע בחובת המלך וכשחזרו הבורחים אמרו לו לגידל שתא קמייתא דיהבת כדין יהבית וכדין נטלת ואכלת פירי דפירי דהשתא מיפסדי בטסקא דההיא שעתא מכאן ואילך אנן יהבינן למלכא ומינן קא תבע ואנן אכלינן, סבר רב פפא למיכתב טרפא מכולהו פירי דתרתין שנין דאשתארו אכולהו בני באגא דזבנוה ניהליה, אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע אם כן עשיתם לאלו בני באגא כסיקריקון ואגב אונסייהו גמרי בעלים ומקנו ומשום הכי כתבת ליה טרפא דאי לא קנה נהי דמעות שנתן יש לו אבל פירות אין לו ואם כן היה לך לומר שישלמו הבעלים כמה שנתן כדין לוקח מסיקריקון ויש ביד בעלים ליקח שמחזירין ללוקח מה שנתן וטופיינא דאיכא בין מה שנתן לדמי הפירות יתנו בני הבאגא לפי שהבעלים פטורין ממנו כדין נותן לבעלים רביע.

אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא קנה קרקע:    דלא סיקריקון הוא וליכא אונסא דליחול גביה, וכיון שכן אף מה שהוציא ממנו השנים הבאות לא יטול דהוה ליה כפורע חובו של חבירו שהוא פטור ובעלי השדות פטורים מטסקא דתרתין שנין והיינו דאמר הניח מעותיו על קרן הצבי וכדתנן בפרק בתרא דכתובות [קז, ב] מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו וכו' הניח מעותיו על קרן הצבי, ומשם למדו לפורע חובו של חברו שהוא פטור כדאיתא במסכת נדרים ובכתובות בירושלמי ואפילו נטל המלך הקרקע ואי נמי נטלוהו בני הבאגא אף על פי כן פטורין כדאיתא בירושלמי, ואפילו משכון בידו מימר אמר מפייס הוינא ליה והוא מחזיר לי זו היא סברתו של הרמב"ן נ"ר.

אבל הראב"ד ז"ל כתב דהכא מיירי בששינה המלך הגזברים ואינן מכירין מי פרע כבר על השנים הבאות ולפיכך יכולין הן לומר מאי אהנית לן מלכא מינן קא תבע אבל אם לא שינה המלך הגזברין למה הניח מעותיו על קרן הצבי, המס שרוצין הבעלים ליתן למלך יתנוהו לגידל שהמלך אינו מבקש מעותיו שני פעמים מגזבר אחד [בנדפס: וזה נראה יותר מדקאמרו בעלים אנן יהבינן ואנן אכלינן] וקשיא לי היכי מצי בעלים לסלוקיה לגידל מן הקרקע כלל דהא אמרינן בפרק חזקת הבתים הני זהרורי דמלכא דזבני ארעא לטסקא דבינייהו זביני ולא ימר דוקא משום מה שעבר וכדי המס שעבר הוא שמכור, אבל מטסקא של השנה שעברה ואילך אינו מכור דהא אמרינן התם דאין הבכור נוטל בה פי שנים דהויא לה ראוי כאילו לקוחה הם ממש מן המלך לפי שאינה של אביהם עד שיפרע הטסקא ואמרינן נמי התם אמר שמואל נכסי הנכרי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זוכה בהן וכו' אמר ליה אביי לרב יוסף ומי אמר שמואל הכי וכו' אמר ליה אנא לא ידענא, עובדא הוה בפומבדיתא בדורא דרעותא בישראל דזבן ארעא מנכרי ואתא ישראל אחרינא ורפק בה פורתא ואתא לקמיה דרב יהודה ואוקמיה בידיה דשני אמר לי דורא דרעותא קאמרת באגי מיטמרו הוו דאינהו גופיהן לא הוה יהבי טסקא למלכא ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא, אלמא מכורה גמורה היא מטסקא, ויש לומר דהתם הוא דמטמרי ולא יהבי טסקא, וכי לא משכח מלכא מאן דפרע ליה טסקא שקיל ארעא גופה דארעא דידיה היא ואדעתא דיהבי ליה טסקא יהיב לה ניהלייהו וכי מטמרי שקיל ומזבין לה לאחריני דאדעתא דהכי יהבה ניהלייהו, אבל הכא דכולהו בני באגא קבלוה בטסקא אלא דחלקוה ביניהן ומלכא כל אימת דמשכח חד מינייהו מניה קא שקיל כוליה טסקא דכולה באגא לא מזבין ליה אלא אינהו הוא דזבניה משום דנעשו אחראין זה לזה, ואינהו לית להו לזבוני כעין קבלן שפרע לבעל חוב והמלך נתן להם רשות למכור השדות לפירותיהן בשביל החוב שפרעו והילכך מה שנתן מטסקא שעברה ומה שאכל פירות השנה כדין נתן וכדין נטל דמלכא אמר דפית דההיא שתא לזזדבנו בטטסקא דההיא שתא אבל מכאן ואילך לא היה להם למכור דעדיין לא תחייבו הם משום טסקא שלהם., כן נראה לי.

דף נט עמוד א[עריכה]

מתני'. הא דתנן: הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר:    פרישנא בגמרא טעמא משום כדי חייו, והילכך אי אית ליה אפטרופא אין ממכרו ממכר וכדאמרינן בשילהי מציאת האשה אמר רפרם לא שנו אלא שאין שם אפטרופא אבל יש שם אפטרופא אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר. וכתב רבינו האי גאון ז"ל בשער שלישי של ספר המקח שלא ימכור אלא לכדי חייו כדגרסינן עלה אמר רבי אבא בר יעקב אמר רבי יוחנן משום כדי חייו, ולפי דעתינו אנו רואין שאם יש שם ממון הרבה שנתן לו ממנו מקצת לסחורה במה שיתלמד מקח וממכר ואף על פי שאינו צריך [בנדפס: שצריך] לכדי חייו ולפי מראית עיני הדיין. עד כאן. אבל הרמב"ן נ"ר כתב דכין דתיקון רבנן שיהא ממכרו ממכר לא פלוג בין מוכר לכדי חייו למוכר יותר מכדי חייו דהא במתניתין אסיקנא דמתנתו מתנה בין מתנה מרובה בין מתנה מועטת, ואף על פי שאינה משום כדי חייו כי היכי דלעבדו ליה מילי ואפילו הכי לא פלוג רבנן, ואפילו במתנת שכיב מרע דתו ליכא דליעבדו מיליה משום דלא פלוג רבנן. והכי נמי משמע בשלהי מציאת האשה גמרא המשליש מעות לבתו.

דף נט עמוד ב[עריכה]

דף ס עמוד א[עריכה]

[בנדפס: ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו:    נראה לי דיריעה אחת לא דוקא דאפילו כתב אחד מעכב קל וחומר מתפילין דתנן במנחות [לד, א] דכתב אחד מעכב. ועוד דהא אקשינן אפילו כתב אחד מעכב פשיטא והוצרכו לתרץ לא צריכא אלא לקוצו של יו"ד, ואי בספר החמור אינו מעכב אלא יריעה אחת היאך הקשו להדיא בתפילין דלא חמירי כספר תורה, כתב אחד מעכב פשיטא, ועוד דעל כרחין אפילו טעות אחד מעכב דבמסכת סופרים אמרו דאפילו תיבה אחת נראית כשתים פסול ואין קורין בו, ויש מרבותינו שאמרו דחסר בסופו אינו נפסל בפחות מיריעה אחת אבל באמצעיתו אפילו כתב אחד מעכב, ואינו מחוור בעיני, כי בראשו ובסופו מעכב יותר לפי שחסרונו ניכר, והראיה שהרי במגילה אפילו היו בה אותיות מקורעות או מטושטשות אפילו אין רישומו ניכר אסיקנא התם דכשר עד רובה ואילו בראשה אמרינן אפילו למאן דאמר מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה, אלא נראה לי דהכא נמי אפילו כתב אחד מעכב בכל מקום אלא דרבי שמואל בר נחמני למעוטי חומשין קאתי וכדפשטוה מינה ביה מדרשא ודרך התלמוד כן לקרב הענינים ושלא יאמר זה אפילו חסר ארבעה חומשין קורין בו וזה יאמר אפילו חסר כתב אחד אין קורין בו, ולפיכך אמר אפילו חסר יריעה אחת אין קורין בו ואסיקנא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין קורין בחומשין משום כבוד הצבור. ונראה לי להלכה דכיון שכן כל שלם רצה לומר חמשה חומשין אפילו נמצאו טעיות [טעויות] באחד מן החומשין כל שאינו קורא באותו החומש קורא בשאר החומשין ואינו חושש שאין טעות חומש פוסל את השאר שהרי אין מעכבים זה את זה אלא לכבוד בעלמא שלא יראה מעשיו כעושה מעשיו בעניות שאין צבור עני ומשום דמסתר במילתיה נמי ליכא דהא במילתא דההוא חומש שאין קורין בו לא מחסר כלום. כן נראה לי].

רבי שמעון בן לקיש אומר תורה חתומה נתונה:    הקשה הר"א אב בית דין דהא כתוב בסוף ואלה המשפטים ויקח את ספר הברית ויקרא באזני העם וגו' וזה היה לפני מתן תורה, והא נמי דקאמר אי נמי לכדרבי לוי לא ברור לן. עד כאן. ואילו נאמר דאפילו ריש לקיש לא אמר אלא שלא היה כותב כל פרשה ופרשה כמו שנאמרה לו אלא סודרה על פה עד גמר התורה, אלא פרשיות שהיו צריכות לשעה היה כותבן כדי שיראו וילמדו מתוך הכתב.

דף ס עמוד ב[עריכה]

הא דתרגם שמואל אליבא דרב באמה המהלכת על פי בורו:    פירש שמורי הרב ז"ל שהיה הבור חפור שם מתחילה קודם שהעבירו שם האמה, שאם לא כן אכתי עשו לאי שלא כדין לתתאי שלא היה להם חפור שם בור שיתמלא מן האמה קודם שתגיע להם.

אמר רב הונא בר תחליפא השתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר:    וכן פסקו הגאונים ז"ל ואף על גב דקיימא לן דהילכתא כשמואל בדיני הני מילי היכא דלא אסתפקא להו בגמרא הילכתא כמאן אבל הכא דאסתפקו בהא הילכתא כמאן ואמרו מדלא איתמר בה בהדיא הלכתא כמאן כל דאלים גבר אנן נמי מספקא לא פסקינן אלא כמאי דאיתמר בה בגמרא, אבל רש"י ז"ל כתב דרב הונא בר תחליפא לא סבירא ליה הילכתא כשמואל בדיני. משמע דסבירא ליה דאנן דקיימא לן הילכתא כשמואל בדיני הכא נמי כשמואל עבדינן ועלאי שתו מיא ברישא, ולדידיה הא דלא טעמינהו אביי לכולהו פירי דההיא שתא אתי שפיר דהא עבדי להו לעלאי שלא כדין אבל אי סבירא ליה כל דאלים גבר אמאי לא טעמינהו.

ואיכא למימר דמכל מקום דינא או כמר או כמר ומאן דעביד כתרוייהו מיגזל גזיל לחד מינייהו או לעלאי או לתתאי וכאותה שאמרו בפרק חזקת זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי כל דאלים גבר אמרי נהרדעי אם בא אחד מן השוק והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו דתני רבי חייא גזלן של רבים לא שמיה גזלן ואסקא רב אשי לעולם שמיה גזלן ומאי לא שמיה גזלן שלא ניתן להשבון. והא דאמר להו אביי לבני חרמך זילו סליקו נפשייהו מהתם פירש רש"י ז"ל לתתאי אמר להו דלאו כל כמינייהו לאתקולי נהרא, ולפי פירושו שפירש דרב הונא לא סבירא ליה הלכתא כשמואל אתי שפיר דאביי סבירא ליה דעלאי שו ברישא כשמואל ולאו כל כמינייהו דתתאי לאקולי נהרא.

וראיתי בתוספות דאפילו למאן דאמר כל דאלים גבר לית להו לבני חרמק לאתקולי נהרא ולהוליכו דרך אחרת לסבבו סביב שדותיהן אלא אם ירצו סוכרין ומשקין ודיין בכך. ורבינו חננאל ז"ל פירש דאבני באגא קאמר דליסלקו משום אם ירצו דמשום שדותיהן לא יניחו התחתונים את מסבתן דכל דאלים גבר, וכן פירשו מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל.

דף סא עמוד א[עריכה]

אם נטל ונתן ביד הרי זה גזל גמור:    ולא נטל ונתן ביד במתכוון לתת בהן קאמר דאם כן מאי למימרא, אלא במלקטו ביד כדרבה קאמר ואף על פי כן זכה ויש בה משום גזל גמור והכי איתא בגמרא בבן מערבא הדה דתימר בהן ברבים אבל בליקט ביד זכתה לו ידו.

רב כהנא הוה אזיל להוצל חזייה לההוא גברא דהוה שדי גופי וקא נתרן ונתפלו תמרי אזל קא מנקיט:    ואף על ב דאית בהו משום דרכי שלם איכא למימר דסבור הוא שהוא נכרי וכיון דלית בהו גזל גמור אפילו בישראל בנכרי נמי לית ביה משום חלול השם. ומפני דרכי שלום בנכרי נמי ליכא בכי האי גונא,וזה שהשיבו חיי דמר בידי שדיתינהו, היה סבור דרב כהנא לא חש משום דרכי שלום ואמר לו דדזכיה גמורה יש לו בהן.

הא דתניא וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל:    פירש רש"י ז"ל לא בקברי ישראל אלא מתעסקין בהן אם מצאום הרוגים עם ישראל, נראה מתוך פירושו דדוקא קאמר עם מתי ישראל כלומר בעודנו מתעסק בשאר מתים ישראלים דאז הוה ליה איבה אם מתעסק באלו ומניח את אלו, אבל אם צאן בפני עצמן לא דנקיט ליה עילא לא מזדהמנא וכהני דאמרינן בעבודה זרה, ולא מיחוור דהאי עם מתי ישראל דקתני כשם שמתעסק קאמר וכן מפרנסין עניי נכרים עם עניי ישראל וכן כולם וכן מפורסם בירושלמי כאן דגרסינן התם תני עיר שיש בה נכרים מישראל מעמידין גבאי נכרים וגבאי ישראל וגובין משל נכרים ומושל ישראל ומפרנסין עניי נכרים ועניי ישראל ומבקרין חולי נכרים וחולי ישראל וקוברין מתי נכרים ומתי ישראל ומנחמין אבלי נכרים ואבלי ישראל ומכניסין דלי נכרים ודלי ישראל מפני דרכי שלום, ומפרש עוד בתוספתא שאין מזכיר בכולן ישראל כלל אלא מספידין מתי נכרים מפני דרכי שלום ומנחמין אבלי נכרים מפני דרכי שלום.

מתני': משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה וכו':    קשיא לן דהא תניא פרקא קמא דעבודה זרה [טוו, א] לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית ובית הלל מתירין מפני שיכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך דאלמא אי ליכא למיתלי אסור. ויש לומר דהכא נמי איכא למיתלי. והכי גרסינן בירושלמי: רבי זעירא בעיקומי רבי מונא מתניתא כסתם הא במפרש לא אמר ליה וסתמו לאו כפירושו הוא. אני אומר נפה למפזר בה מעות כברה למכבה בה חול ריחים לטחון בה סמנין תנור לטמא בו אונין של פשתן.

ואם תאמר אם כן אמאי קתני הכא וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום והא אמרינן התם דאף במכירה דליכא מפני דרכי שלום כי איכא למיתלי מותר, יש לומר דהכא כיון דלית הנאה מיניה לא משום דרכי שלום אף על גב דהוה ליה למיתלי לא הוה ליה לעיולי נפשיה בספיקא ותרתי בעינן, אבל התם במכירה כיון דאיכא למיתלי התירו לו לצורך עצמו והיינו דלא קתני בסיפא אלא אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ולא קתני ריחים ותנור משום דרישא לא איצטריך אלא לאשמועינן דבריחים ותנור איכא למיתלי בטחינת סמנין ובטמינת אונין של פשתן אבל בסיפא לא איצטריך.

אבל לא תבור ולא תטחון עמה:    דאסור לסייע ידי עוברי עבירה ודוקא בחשודה ממש אבל סתם עמי הארץ אינן חשודין על השביעית דחמירא להם טפי, והיינו דקתני סיפא אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ וטוחנת ובוררת עמה, ואפילו לאביי דמוקי לה בעם הארץ דרבנן, והיינו נמי דתניא הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה וכן נמי בפודקית ואילו לשביעית לא חיישינן, וגרסינ ן הכא בירושלמי: רבי פנחס בעי במה קנסו במקום שזורעין ואוכלין או במקום שזורעין אונין אוכלין מהנפק מביניהון ראו אותו לוקח מן הסידקי אין תימר במקום שזורעין ואוכלין ראו אותו לוקח מן הסידקי אסור ואין תימר במקום שזורעין אונן אוכלין ראו אותו לוקח מן הסידקי מותר, אלמא בחשוד ממש קאמרינן ואפילו בחשודה ממש לא אמרינן אלא בשנים הקרובות לשביעית אבל לאחר שתים ושלש לאחר השביעית לא חיישינן, וכבר כתבתיה בארוכה ובראיות בפירקא קמא דחולין בסייעתא דשמיא.

גמרא: רבא אמר הכא בעם הארץ דרבי מאיר:    פירש רש"י ז"ל לעולם במחצה על מחצה מספקינן להו ואסור לסייען הואיל ואיסורא דאורייתא היא, ולא מיחוור, דהא בין לרבא בין לאביי רוב עמי הארץ מעשרין הן וכדמתרץ רבא גופיה בפרק אף על פי בדמאי הקילו. והיינו משום דרובן מעשרין הן, ואביי ורבא בכתובות פרק האשה שנתארמלה [כד א] הכין סבירא להו, וכן בפרק קמא דשבת אמר רבא בהדיא רוב עמי הארץ מעשרין הן, אלא דהכא היינו טעמא דרבא דכיון דלית ליה הנאה בסיועו לא התירו לו להביא עצמו לבית הספק ואף על פי שלא נחשדו בכך אלא מיעוטן, דבשל תורה בדלית ליה הנאה אפילו למיעוט חששו, אלא הכא בעמי הארץ דרבי מאיר וטומאה וטהרה דרבנן, ואביי סבר לעולם לא חישינן למיעוט ואפילו בשל תורה.

רישא וסיפא בטומאה וטהרה:    כלומר דכולה מתניתין בשהוכשרו והיינו דלא תטחון עמה אלא מפני דרכי שלום דהא איכא נידנוד עבירה דמסייע ידי עוברי עבירה שגורמין טומאה לפירות שבארץ ישראל, ומיהו כיון דליכא אלא טומאה וטהרה דרבנן משום דרכי שלום התירו, אבל משתטיל מים דאיכא טומאת חלה דהיא דאורייתא לא תגע דלא התירו ולא הקילו בשל תורה. ומשתטיל מים משתגלגל קאמר דעד שתגלגל לא הוטבלו לחלה, אי נמי משתטיל בה את המים ממש קאמר דמכי נתנה בה מים יכולה להגביה חלתה וכדתנן במסכת חלה [עה, א] אוכלין עראי מן העיסה על שתגלגל בחטים, גלגלה האוכל ממנה חייב מיתה, וכיון שהיא נותנת מים מגבהת חלתה ובלבד שיהא שם חמש רבעים קמח ועוד.

וקשיא לי דממה נפשך שרי לסיועה בעיסה, דאי בטמאה גמורה שודאי טומאתה מטמאה חולין מחזקת לה כזבה ונדה וטמאה בטומאת שרץ ונבלה, אם כן כבר נטמאה העיסה קודם שתגלגל וקודם שתטיל לה מים, ומותר לעשות בטומאה מעתה כדתנן במסכת חלה [שם ב] נולד לה ספק כלומר שנולד לאשה ספק טומאה קודם שתגלגל תעשה בטומאה, ואמרינן עלה בפרק קמא דנדה [ו, ב] מאי טעמא חולין נינהו ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל כלומר דטומאת חולין שבארץ ישראל דרבנן נינהו, וכיון שנולד להם ספק טומאה ואי אפשר לאכלן עוד בטהרה מותר לטמאם טומאה ודאית, ואי לאו בטומאה גמורה מחזקת לה אלא כטבולת יום אם כן אפילו לכתחלה תגלגל את העיסה וקוצה לה חלה ובלבד שלא תקרא לה שם עד שתניחה ותקרא לה שם אחר כך דתנן אשה והיא טבולת יום לשה את העיסה והיא קוצה ממנה חלה ומניחה בכפישה או באנוחתה ומקפת וקוראה שם מפני שהוא שלישי ושלישי טהורה בחולין, ובעינן למידק מינה בפרק קמא דנדה [ז, א] דפירות הטבולים לחלה לאו כחלה דמו דאי כחלה דמו הא טמיתינוה משעה שגלגלה, ותירץ אביי כל שודאי מטמא חולין גזרו על ספקו משום חולין הטבולין לחלה והוי טבול יום דכיון דלא מטמא חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה והוי טבול יום כיון דלא מטמא חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה, והילכך הכא ממה נפשך תסייע בהדה אף בעיסה. ויש לומר דהכא ודאי לאו בטומאה גמורה מחזקינן לה דאינהו גופייהו בטומאה ודאית מיזהר זהירי ולא מטמו לה וכדתנן אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ בזמן שהיא טמאה כלומר שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטמאה דאז היא מיזהר זהירה ולא נגעה אבל לא בזמן שהיא טהורה כלומר שהיא מחזקת עצמה בטהורה, ואי נמי לא זהירי בדידהו אלא בפירי דאחרינא קאמר הכא מספק לא מחזקינן בטמאה גמורה אלא בטבולת יום להחמיר ולאסור לסייעה, ואף על גב דעמי הארץ בעלמא עשאום כזבים התם להחמיר עליהם וכאן כיון שאתה עושה אותה כטבולת יום בלחוד הוי חומרא דלא תסייע בהדה אף אתה מחמיר עליה שלא להחזיקה אלא בטבולת יום, וכי קאמרינן סיפא בטומאת חלה לאו למימרא דהשתא איכא איסורא דאורייתא דהא פירות הטבולין לחלה לאו כחלה דמו בטומאה שאין ודאה מטמא חולין אלא משום דמשעה שתטיל מים הן המלאכות המקרבות לחלה ועל ידי כך תבוא היא ליגע בחלה ולטמאה וקא עבדה איסורא דאורייתא אסרינן לה לסייעה משום דמסייע ידי הבאים לעבור עבירה דאורייתא ואף משתטיל מים דוקא קאמר ולא משגלגלה דהיא קובעת לחלה אלא אף משתטיל לה מים מן הטעם שאמרנו, אבל בוררת וטוחנן דהן מלאכות רחוקות מאד מן החלה כולי האי לא אסרינן משום דרכי שלום. כן נראה לי.

ומסתברא דלאביי במוכשרים אסור לסייען כלל כדקתני משתטיל מים לא תגע דאסור לסייע אף ידי עוברי עבירה דרבנן. והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם תמן תנינן נחתום שהוא עושה לחמו בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו ותני עלה לא בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין עמו והכא הוא אמר הכין אמר רבי לא כאן בחולין וכאן בתרומה והא תנינן נחתום אית לך למימר נחתום בתרומה חברייא אמרין כאן בלותתת כאן בשאינה לותתת מתניתא מסייע לחברייא אבל משתטיל לה מים לא תגע אצלה שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה ורבא מוקי לה לההיא בחשוד ממש לטמא וכיון שכן אף בבורר וטוחן יש למיגזר אבל הכא בסתם עמי הארץ דרבי מאיר דאינו חשוד לגמרי וכן משמע דהתם קתני נחתום העושה לחמו בטומאה דמשמע דידוע הוא ומוחזק בכך והכא לא אמר רבי מאיר אלא איזהו עם הארץ כל שאינו אוכל חוליו בטהרה כלומר שאינו מוחזק בכך אבל אינו אומר דמוחזק שאוכל שלא בטהרה וכן מצאתי תירוץ זה בתוספות בשם רבינו תם ז"ל.

דף סא עמוד ב[עריכה]

במוקף צמיד פתיל:    וטוחנין דקתני בנכנס ויוצא.

וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה:    הקשו בתוספות מאי איריא שמא תסיטם אשתו תיפוק לי שמא יסיטם הוא דעם הארץ הרי הוא כזב וכדאמרינן בחגיגה פרק חומר בקודש [כג, א] כלים הנגמרין בטהרה צריכין טבילה לקדש ואמרינן דגמרינהו מאן אילימא דגמרינהו חבר אמאי צריכי טבילה ואלא דגמרינהו עם הארץ נגמרין בטהרה מי איכא ומשני לעולם דגמרינהו חבר ומשום צנורא דעם הארץ, אלמא משקה עם הארץ טמא כשל זב, וכן נמי בנדה פרק בנות הכותים [לג] מעשה בכהן גדול שספר עם צדוקי בשוק ונתזה צנורא על בגדיו והוריקו פניו של כהן גדול ונכנס אצל אשתו וכו' ופריך ותיפוק לי משום צנורא דעם הארץ ואוקמה רבא ברגיל דטומאת עם הארץ ברגל כטהרה שוויה רבנן, אלמא הרי הוא כזב גמור, ותירץ רבינו תם ז"ל דלענין היסט לא גזרו להיותו כזב שאם אין אתה אומר אין לך מעביר חביות לחברו ממקום למקום. וכן מוכח לקמן [סב, א] בשמעתין דאמרינן דמנח ליה בכלי אדמה כלי גללים כלי אבנים דאלמא אף על גב שמסיטם אין בכך כלום, ורש"י ז"ל פירש כן לקמן דלא גזרו עליהן להיות כזבין גמורין לכל. וכן משמע נמי בטהרות פרק שביעי [יב, א] דתנן הגנבים שנכנסו לבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומה הן מטמאין האוכלין והמשקין וכלי חרס פתוחין אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל טהורים. אם יש עמהן נכרי או אשה הכל טמא. אלמא אין מטמא בהיסטו אבל לשאר דבריו הרי הוא כזב. והא דאמרינן בפרק שני דחולין [לה, א] בגדי עם הארץ מדרס לפרושין בגדי פרושין מדרס לאוכלי רומה בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי הקדש ומפרש התם משום שמא ישבה עליהן אשתו נדה איכא מאן דאמר דלאו אבגדי עם הארץ קאי דהעם הארץ איהו גופיה מטמא להו בישיבתו עליהן אלא אשל פרושין קאי. ונראה דאכולהו קאי אלא דלא בעי לאוקמינהו בתרי ספקי כלומר עם הארץ משום טומאת עצמו ופרושין משום אשתו הילכך כללינהו כולהו בחד טעמא כיון דההוא טעמא מספיק לכולהו, ואי נמי דכל היכא דמצי לאוקמי בספק טומאה חמורה דאורייתא לא מוקי ליה בספק טומאה קלה דרבנן. כן נראה לי.

אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ:    כלומר אשת חבר טוחנת את שלה עם אשת טוחן עם הארץ בזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטומאה לא בזמן שהיא מחזקת עצמה בטהורה, ולא כן פירש רש"י ז"ל, ובפרק קמא דחולין כתבתי בארוכה בסייעתא דשמיא.

דף סב עמוד א[עריכה]

אין עושין חלת עם הארץ בטהרה:    פירש רש"י ז"ל מפני שכבר נטמאת החלה והכהן והכהן יסמוך על הגבל שסבור שהיא טהורה, והקשו עליו בתוספות אם כן היכי קתני אין עושין בטהרה ואיך יעשנה בטהרה אחת שנטמאת, ופירשו אפילו לא הוכשרו הפירות או אפילו לא נגע בהן עם הארץ דהשתא טהורה היא אפילו הכי אסור שמא נגע בה ויטמאנה דבשביל שכר מועט לא התירו לו אבל עושין כל עיסת החולין בטהרה כיון דשכרו מרובה משום כדי חייו דגבל התירו לו, ובשם רבינו חננאל ז"ל משום כדי חייו דגבל שיצטרך עם הארץ לעשות כל עיסתו בטהרה ויטול [בנדפס: שכר הרבה ועל ידי כך יהיו הגבלים מוכנין לטהר טהרות בני אדם אבל אם יעשה חלתו בלבד] בטהרה יהיה שכרו מועט ולא ימצאו כדי חייהן ילכו ויתעסקו במלאכה אחרת.