גיטין נ ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
יתומין שאמרו גדולים וא"צ לומר קטנים אבין לשבועה בין בלזיבורית:
אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין:
בעי רב אחדבוי בר אמי במתנה היאך תקנתא הוא דעבוד רבנן משום פסידא דלקוחות אבל מתנה דליכא פסידא דלקוחות לא או דלמא מתנה נמי אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה מתנה והלכך כי פסידא דלקוחות דמי א"ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי ת"ש גשכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני וג' מאות לפלוני וד' מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מכולן אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני אומרים כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שט"ח גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו ואע"ג דקמא בינונית ובתרא זיבורית מזיבורית גבי מבינונית לא גבי ש"מ דבמתנה נמי עבוד רבנן תקנתא הכא במאי עסקינן בבעל חוב והא תנו קאמר תנו בחובי וליחזי שטרא דמאן קדים דליכא שטרא והא כל הקודם בשטר קאמר בשטר פקדתא ואב"א אפילו מתנה נמי ולא קשיא מאי גובה מן האחרון אין נפסד אלא אחרון ואב"א דשוו כולהו להדדי:
אין מוציאין לאכילת פירות:
מאי טעמא אמר עולא אמר ריש לקיש לפי שאין כתובין אמר ליה רבי אבא לעולא והא מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמו וקתני אין מוציאין א"ל התם מעיקרא הכי אתקון כתובין הן אצל בני חורין ואין כתובין הן אצל משועבדין וכן אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן לפי שאין כתובין אמר ליה רבי זירא לרב אסי והא מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמו וקתני אין מוציאין א"ל מעיקרא הכי אתקון כתובין הן אצל בני חורין ואין כתובין הן אצל משועבדין ר' חנינא אמר הלפי שאין קצובין איבעיא להו לרבי חנינא קצובין וכתובין בעי
רש"י
[עריכה]
במקום שיש בני חורין - דאתו לקוחות לאינצויי ולמימר מיניה גבי שהרי יש לך מקום:
במתנה היאך - אם שיעבוד של משועבדים הללו אינו מחמת מכר אלא שנתנם במתנה לאחר שלוה מזה ושייר זיבורית לפניו היאך מיגבי מזיבורית בני חורין או מבינונית משועבדים:
אין אומרים כל הקודם בשטר - צואה זכה ליקדם שלא יטלו אחרונים אלא מה ששייר הראשון שאם יחסר שלא ימצאו שם כל כך לא יהיה נפסד הראשון הא לא אמרינן דכיון דלא אמר אחריו לפלוני לאו דוקא אקדמיה אלא שאי אפשר להוציא שני דברים כאחד:
יצא עליו שטר חוב - על המת לאחר שגבו אלו:
גובה מכולם - כלומר כולן נפסדים בדבר איש איש לפי חלקו בעל ארבע מאות נפסד יותר מכולן שהדין לחזור ולחלק לאחר שיפרעו לזה מחלקו של אחד מהם שאם יצא עליהם חוב של מנה חולקין אותו לתשעה חלקים וישלם זה ב' חלקים וזה שלשה וזה ד':
גובה מן האחרון - שאפילו יצא שט"ח קודם שגבו הן וגבה בעל חוב את חובו הוה הראשון לצואה קודם לגבות את הנמצא עד שיגבה כל חובו ואחריו יטול שני והשלישי יפסיד והשתא נמי לא שנא:
אין לו - אין בשל אחרון כדי חיוב השטר:
מזיבורית גבי - מבתרא כדאמרן דקמא קדים ואמר ליה כשנשתעבדו לי תחילה קודם שאמר ואחריו לפלוני היו שלי משועבדים והשאר בני חורין והוטל דינך עליהן הלכך בתרא שקל דינך אלמא במתנה נמי אמרינן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח:
בבעל חוב - אותן שאמר עליהם תנו להם כך וכך מלוים היו:
וליחזי שטרא - דהלואה דמאן קדים אמאי אזלינן בתר דקדים ומאוחר דצואה אי נמי ברישא כי לא אמר ואחריו אמאי גובה מכולם:
דליכא שטרא - דהלואה דמלוה על פה הואי:
פקדתא - צוואה:
ואי בעית אימא - לעולם אי קמא בינונית ובתרא זיבורית מקמא גבי דשקיל דיניה ולא אמר במתנה אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ומאי גובה מן האחרון אינו נפסד אלא אחרון דכי נמי גבי מקמא חוזר על האחרון וגובה ממנו דאמר ליה לית לך למשקל מקמאי:
ואי בעית אימא - דוקא גובה מן האחרון קאמר ואפילו הכי לא תפשוט מינה דאין נפרעין כו' והכא במאי עסקינן דשוו כולהו קרקעות או כולן בינונית או כולן זיבורית או כולן עידית:
לפי שאין כתובין - הפירות הללו כשנכתב שטר מכירת הקרקע הגזולה עדיין לא היו ולא כתב בשטר אלא פלוני מכר קרקע פלוני לפלוני באחריות הלכך דמי הקרקע הוו כמלוה בשטר להחזיר אחריותו עליו אבל דמי הפירות הוי כמלוה על פה ולא טרפי ממשעבדי ואף על גב דכתב ליה אנא איקום ואשפי זבינא אלין אינון ועמליהון ושבחיהון ופירי דידהון אהני לאחייביה באחריות' וליגבי מבני חרי אבל ממשעבדי לא דטעמא דמלוה בשטר טרפא ממשעבדי משום דאית ליה קלא ולהך כתיבה לית לה קלא דבשלמא על הקרקע נפיק קלא פלוני מכר לפלוני וקיבל עליו אחריות אבל על הפירות שאינן עדיין בשעת מכירה אין קול יוצא: כמאן דכתיבי דמי: דתנאי בית דין הוא ומשניסת לו קול יוצא שהוא משועבד לה דתנן לא כתב לה בנן נוקבין דיהוו ליכי מינאי כו' ואת תהא יתבא בביתי כו' חייב שהוא תנאי ב"ד בכתובות בפרק נערה (דף נב:):
מעיקרא להכי איתקן - תנאי ב"ד כך היה שיהו כתובים אצל בני חורין ולא יהו חשובים ככתובים אצל משועבדים לפי שאין לך אדם רוצה ליקח שדה מחבירו אם מזון אשתו ובניו חוזרים עליו עולמית:
תוספות
[עריכה]
יתומין שאמרו כו' בין לשבועה בין לזיבורית. וא"ת לשבועה היכי משכחת לה בקטנים לרב אסי דאמר בפרק שום היתומים (ערכין דף כב.) אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם ובשלמא זיבורית משכחת לה כשהודה ומת לרב הונא דאמר דמשום צררי אבל שבועה ליכא ולר"ת דמפרש דדוקא שותפות אמרו חכמים (סנהדרין דף סג:) דאסור לעשות עם העובד כוכבים שמא יתחייב לו שבועה אבל אם כבר נתחייב מותר לקבל הימנו כדי להציל מידו וקרא דמייתי לא ישמע על פיך (שמות כג) אסמכתא בעלמא דקרא בישראל איירי אתי שפיר דאיכא לאוקמי בשטר שיש בו רבית ובעובד כוכבים שקיבל עליו לדון בדיני ישראל אבל לפי מה שפי' רבינו שמואל דאסור לקבל הימנו שבועה מק"ו דשותפות קשה וי"ל דמיירי בגר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים אי נמי כדמוקי לה בירושלמי בהכותב תיפתר כשערב לו מן העובד כוכבים וקיבל העובד כוכבים להפרע מן החייב תחילה דאי לאו הכי העובד כוכבים בתר ערבא אזיל ואסור כדאמרינן באיזהו נשך (ב"מ דף עא:) אי נמי כר' יוחנן דאמר נזקקין לכתובה:
תנו מאתים זוז כו'. דוקא בכי האי גוונא שאינו נותן להם בשוה אבל אם היה נותן להם בשוה אפילו בלא אחריות נמי כל . הקודם בשטר זכה מדלא אמר תנו שש מאות לפלוני ופלוני ופלוני ש"מ דלהקדימם נתכוון:
גובה מכולם. נראה דכל אחד יתן לפי חלקו כדאשכחן גבי בכור דנותן פי שנים ורבינו חננאל דימה למתניתין דפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צג.) ונראה שיש לחלק:
אע"ג דקמא בינונית. קשה קצת דמאי קא סלקא דעתין דמקשה דלא מפרש דאין נפסד אלא אחרון והא רישא דקתני גובה מכולם על כרחך צריך לפרש דנפסדים כולם דהתם פשיטא דשקיל בינונית:
שמע מינה במתנה נמי עבוד רבנן תקנתא. דאע"ג דיש לחלק בין מתנת שכיב מרע לשאר מתנות דלא מסיק אדעתיה דמית ויהיב כל נכסיו כדאמרינן לעיל דלא מסיק אדעתיה מלוה דמית לוה ואין כאן נעילת דלת לא מסתבר ליה לחלק אי נמי הכא במתנה במקצת דהויא כמתנת בריא:
הכא במאי עסקינן בבעל חוב. ומהכא משמע דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה דקתני יצא עליו שטר חוב כו' וכן הלכה במקרקעי:
והא כל הקודם בשטר קאמר. אי במתנה איירי ניחא דפשיטא דאיירי בשטר פקדתא דליכא לספוקי בשטרא אחרינא:
אין מוציאין לאכילת פירות. בפרק נערה (כתובות דף נא:) תניא חמשה גובין מן המשוחררין ותנא ושייר הכא והתם ואע"ג דהתם תני חמשה:
לפי שאין כתובין. פי' בקונטרס אע"ג דבפ"ק דבבא מציעא (דף טו.) אמרינן שכן כותב ללוקח אנא איקום ואשפי זבינא אלין אינון ועמליהון ושבחיהון ופירי דידהו מ"מ כיון דבשעת כתיבה לא הוי עדיין שום שבח אין קול לאותה כתיבה לפי זה הא דפריך והא מזון האשה והבנות כמאן דכתיבי דמי לאו מבנות פריך אלא מאשה שהיא בעולם אי נמי דבנות נמי מי לא עסקינן דהוו בעולם כגון דגירשה ואהדרה:
כתובין הן אצל בני חורין. וא"ת אמאי לא משני אימור צררי אתפסה כדאמרינן לקמן ויש לומר דהשתא לית ליה האי שינויא אי נמי לקמן דמוקי לה בקנו מידו איכא למיחש לצררי והכא לא מיירי בקנו מידו וליכא למיחש לצררי:
רבי חנינא קצובין וכתובין בעי. אריש לקיש לא מיבעיא ליה אי קצובין וכתובין בעי או לאו:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/גיטין/פרק ה (עריכה)
יז א מיי' פי"ד מהל' מלוה ולוה הלכה א', סמ"ג עשין סד, טור ושו"ע חו"מ סי' ק"ח סעיף ג' וסעיף יז, וטור ושו"ע אה"ע סי' צ"ו סעיף ט"ז:
יח ב מיי' פי"ט מהל' מלוה ולוה הלכה א', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' ק"ח סעיף י"ח וטור ושו"ע חו"מ סי' תי"ט סעיף ג':
יט ג מיי' פ"י מהל' זכייה ומתנה הלכה י"ג, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קי"א סעיף ח' וטור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ג סעיף ט':
כ ד מיי' פי"ט מהל' מלוה ולוה הלכה ב', סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' קי"א סעיף ח':
כא ה מיי' פכ"א מהל' מלוה ולוה הלכה א':
ראשונים נוספים
יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים: כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל והני מילי לענין בעל חוב דלא מסיק אדעתיה דמאית ונפלי נכסי קמי יתמי. אבל לענין נזקין דדינן מן התורה בעידית, לקטנים עבדינן תקנתא ולא לגדולים. עד כאן. ונראין הדברים. וזה הדרך פירושנו שכתבנו למעלה.
אף על גב דקמא בינונית ובתרא זיבורית מזיבורית גבי מבינונית לא גבי: מהכא משמע דקמא גבי בינונית ובתרא זיבורית מדינא דכי היכי דאקדמיה בפרעון הכי אקדמיה ליטול מן העדית או מן הבינונית אם אין לו עידית, דאי לא תימא הכי, היכי משכחת לה דקמא בינונית ובתרא זיבורית.
ואם תאמר בשנתרצו לו האחרונים ליתא, חדא, דאם כן היכי פשיטא ליה אף על גב דקמא בינונית ובתרא זיבורית דילמא אם הוה גבי קמא מדינא מן הבינונית מקמא גבי. אלא הכא בשלא גבה אלא כדיניה, ועוד דאי משום דנתרצו לו ודאי כיון דלא נחת לה משום הקדמת השכיב מרע אף על גב דנחת לה משום רצוי האחרים, מבינונית דקמא גבי כדיניה לפי שהאחרון נכנס בנחת הבעלים והוא זכה בבינונית וזיבורית ואחר שזכה בו מכר בינונית לראשון בזבורית והילכך בכי הא רצה בעל חוב גובה מבינונית דקמא או מזיבורית דשייר בתרא לפניו כיון דלא שייר לפניו בינונית כדי חובו של זה והיינו דרבא דאמרינן בבבא קמא פרק קמא [ח, ב] אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא בעל חוב דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא אמרן אלא דזבן בינונית אבל זבן עידית וזיבורית אמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזית לך, והא נמי להא דמיא, אלא ודאי משמע דכשם שגובה ראשון מדיניה ומשום דאקדמיה שכיב מרע הכי נמי גובה מן הבינונית מדיניה משום דאקדמיה.
ומקצת ספרים ישנים הבאים מספרד ראיתי שכתוב בהן אף על גב דקמא בבינונית ובתרא בזיבורית, דמשמע דקמא דיניה בבינונית ובתרא דיניה בזיבורית קאמר וזה כראיה גמורה לדברינו. ואי נמי יש לומר דהכא לאו למימר דקמא גבי כוליה בינונית אלא כולהו בבינונית וזבורית פלגי דלגוביאנא אקדמיה ומשום בעל חוב דלא ליתי ולגביה מיניה, אי נמי דאי לא מלו נכסי לכולהו בתרא ליפסיד קמא לא ליפסיד אבל ליפות כחו בבינונית לא, והכא הכי פירושא אף על גב דקמא ודאי אית ליה קצת בינונית ובינונית דבתרא לא הויא כנגד חובו של זה מזיבורית דבתרא גבי מקצת חובו מבינונית דקמא לא גבי כלל. כך נראה לי. וראיתי לרבותינו בעלי התוספות ז"ל שנסתפקו בדין זה אי אקדמיה נמי לקמא ליטול מן הבינונת או שמא אין דינו כך אלא שהמקשה היה סבור כך ואין אנו צריכין לכך, כמו שכתבתי.
הא דקתני: יצא עליהן שטר חוב גובה מכולן: פירש רש"י ז"ל וגובה מהן לפי חשבון מזה שני חלקים ומזה שלשה ומזה ארבעה. וכן דעת הרב אלפאסי ז"ל וכן נראה דעת מורי הרב רבי יונה ז"ל, ויש מביאין ראיה מדאמרינן גבי בכור נוטל פי שנים יצא עליהן שטר חוב נותן פי שנים, ואינה ראיה גמורה דדילמא שאני ירושה לפי שאין להן בנכסים כלום שלא מה ששייר בעל חוב של אביהם, וכן דחו בתוספות. והיכא דלא הספיקו נכסים לתשע מאות זוז כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל שנוטלין גם כן לפי חשבון. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל.
ואיני יודע מאי שנא מההיא דמי שהיה נשוי שלש נשים, דלפי אותה משנה כדברי רבי אם היו שם מאתים חולקין בשוה ואם היו שלש מאות בעל מאתים נוטל בשוה עד מאתים ובמנה השלישי חולקין בעל שלש מאות ובעל ארבע מאות ואם יש שם ארבע מאות המנה הרביעי לבעל ארבע מאות וחוזרין וחולקין כן מארבע מאות ולמעלה [בנדפס: אם היו שם עד שש מאות כולן חולקין בשוה כדי שיטול בעל המאתים כל חלקו ומשש מאות ועד שמונה מאות כולן חולקין בין בעל שלש מאות ובעל ארבע מאות ונמצא בעל השלש מאות נוטל שלש מאות ובעל ארבע מאות שלש מאות ואם יש שם יותר משמונה מאות נוטלן בעל ארבע מאות] כדרך שאמרו שם וכמו שכתובה בהלכות הרב אלפאסי ז"ל.
אחר כך מצאתי לרב אלפאסי ז"ל בשילהי יש נוחלין שנשמר מקושיא זו וכתב דהכא משום אומדן דעתא הוא דאומדן דעתיה דנותן הוא דלישקול בעל ארבע מאה זוזי חדא ותילתא במאי דשקיל בעל תלת מאה ובעל תלת מאה חדא ופלגא במאי דשקיל בעל מאתן, אבל בעלי חובות פלגין לפום שעבודא ולא לפום ממונא כדברירנא בפרק מי שהיה נשוי.
מבינונית דקמא לא גבי: ואיכא למידק דילמא מתנת שכיב מרע דלאחר מיתה שאני דאפילו מיתומים גדולים לא גבי אלא מזיבורית וכטעמא דאמרינן דלא מסיק אדעתה דמאית ואיכא למימר דלא פלוג רבנן במתנות בין בריא לשכיב מרע וכיון דבבריא גבי מבינונית אף במתנת שכיב מרע כן ותו איכא למידק אשמעתין היכי קרי למתנת שכיב מרע משעבדי דאם כן מלוה על פה בגו זמניה ומזון האשה והבנות לא יגבו מהם וליתא מדאמרינן ביש נוחלין השתא ירושה דאורייתא אמרת אלמנתו ניזונית מנכסיו מתנת שכיב מרע לא כל שכן [בנדפס: דהיא רבנן], ויש לומר דהכא במתנת שכיב מרע במקצת ובקנין דכמתנת בריא היא והילכך במתנת שכיב מרע אי קמא בינונית דבתרא זיבורית מבינונית דקמא גבי, ולא אמרו כאן מזיבורית דבתרא גבי אלא במתנת שכיב מרע במקצת ובקנין דכמתנת בריא היא, וכן פסקו הרב אלפאסי ז"ל והרב רבי יוסף אבן מיגש תלמידו ז"ל בתשובה וכן כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל, וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל בתשובה.
הכא במאי עסקינן בבעלי חוב: וכמאן דאמר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. ושמעינן מיהא [בנדפס: מהא] דאפילו למאן דאמר מה שגבה לא גבה לענין בינונית וזיבורית מה שגבה גבה.
והא בשטר קאמר, בשטר פקדתא: דאף על גב דלמאי דסבירא לן מעיקרא בשטר פקדתא קאמר הכא הכי קא פריך בשלמא אי במתנה קאמר על כרחין בשטר פקדתא קאמרינן אלא אי אמרת בבעל חוב סתמא דמילתא כל הקודם בשטר חובו קאמר, ואהדר ליה לדידי נמי שטר פקדתא היא. ואי קשיא אשמעתין אי בבעל חוב לכולהו משתעבדי כהדדי בעל כרחיה דלוה ואף על גב דקאמר אחריו מאי הוי ואמאי גובה מן האחרון, נראה לי דהכא בדליכא סהדי כלל דמדקאמר דליכא שטרא ולא אמר לה ואי דאיכא ניחזי עדים מאי קאמרי, שמע מינה בדליכא עדים ושטרא קאמר, וכיון שכן מפיו אנו חיין, והאי דקאמר אחריו אחריו לפי שזה קדם לזה בשעבוד הנכסים קאמר ונאמן משום מגו ולפיכך כל הקודם קדם בשעבודו, ואפילו במלוה על פה דהא קיימא לן שעבודא דאורייתא וכיון שכן מה לי בשטר מה לי מלוה על פה וכמו שכתבתי בפרק מי שהיה נשוי, וכן דעת רב האי גאון ז"ל, וכמו שכתבתי שם.
וקיימא לן דבמתנה נמי עבוד רבנן תקנתא ומזיבורית דבתרא גבי מבינונית דקמא לא גבי כפשטה דברייתא ובמתנת בריא אי נמי בשכיב מרע במקצת ובקנין כמו שכתבנו. ואף על גב דדחי הכא במאי עסקינן בבעל חוב, אי נמי אינו נפסד אלא האחרון אי נמי בדשוו, דחיאתא נינהו ולא סמכינן עלייהו כדכתיבא בהלכות הרב אלפאסי ז"ל.
וגרסינן בפרק מי שהיה נשוי איבעיא להו אשתדיף בני חרי מהו דליטרוף ממשעבדי ואיפסיקא הלכתא אשתדיף בני חרי טריף משעבדי. ותמיהא לי למאן דסבירא ליה למימר דבמתנה לא עבוד רבנן תקנתא תיפוק לי משום דאין נפרעין מן הערב תחלה, וקיימא לן דנכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, וגבי לקוחות נמי אמאי איצטריכי לתקוני הא מדינא לא גבי מהאי טעמא דאמרן, ויש לומר דלא ערבין לגמרי קאמר, דטעמא דערב משום דלא גמר ומשעבד נפשיה אלא היכא דלית ליה נכסי ללוה לאיפרועי מיניה ומלוה גופיה עיקר שעבודיה ליתיה אערב אלא אלוה אבל גבי נכסי דלוה ודאי עיקר אסמכתיה עלייהו. ולוה נמי בעידן מלוה גמר ומשעבד כולהו נכסי והילכך אי לאו תקנתא דעבוד רבנן גבי לקוחות הוי אמינא כיון דעיקר שעבודיה אהאי בינונית הוה אף על גב דשייר לוה זיבורית קאי מלוה ליגבי מלוה מלוה מבינונית דהוה שעבודיה עליה דאמר ליה ללוקח ארעא דידי גבי דידך הוא ומשום פסידא דלקוחות אמור רבנן דזבורית דבני חרי ליגבי בינונית דמשעבד לא ליגבי, הילכך גבי מתנה אי לא עבוד בה תקנתא מבינונית דמתנה גבי. כן נראה לי.
אמר עולא אמר ריש לקיש לפי שאינן כתובין: פירש רש"י ז"ל שאף על פי שכתב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי ואמרוק זביני אילין אינון ועמליהון ופירי דידהון אכתי לא ליגבי ממשעבדי לפי שאין קול יוצא על הפירות ועל השבח אלא על עיקר המקח. ורבותינו בעלי התוספות נתנו טעם לדבר דכיון שעדיין אינן בעולם ואפשר שלא יבואו לעולם אין קול יוצא עליהן [בנדפס: וגם במקצת פירוש רש"י ז"ל מצאתי כן].
ואם תאמר אם כן מאי קא פריך ליה רבי אבא לעולא והא מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמי דבנות לא באו לעולם בשעת כתיבה ושמא לא יבואו לעולם, יש לומר דלא פריך ממזון הבנות אלא ממזון האשה, והיינו דלא מתרץ הכא כיון דבתנאי בית דין קא אכלה אימר צררי אתפסה כדמתרץ לקמן גבי מזון הבנות משום דהא לא פריך אלא ממזון האשה ובאשה כיון דאי בעיא כתובתה גביא ולית לה מזוני אף על גב דבתנאי בית דין קא אכלה לא מתפיס לה צררי, והכי מוכח בפרק שני דייני גזרות.
הא דאיבעיא להו לרבי חנינא קצובין וכתובין בעי או דלמא קצובין אף על פי שאינן כתובין: איכא למידק מאי טעמא לא איבעיא להו נמי כתובין אף על פי שאינן קצובין. ויש מפרשים דהכי מיבעיא ליה רבי חנינא היכי קאי אי אמזון אשה ובנות דמתניתין ואמר אף על פי שהן כתובין ומשום שאין קצובין לא גבי דקצובין וכתובין בעינן או דילמא אשארא נמי קאי ואמר לפי שאינן קצובין אבל אם היו קצובין אף על פי שאינן כתובין מלוה על פה גובה ממשעבדי.
ותמיהא לי דודאי עולא אפירות ושבח קרקעות דמתניתין קאי מדיהיב טעמא לפי שאינן כתובין ואילו מזון האשה והבנות כתובים הם וכדאקשינן עלה והאי מזון האשה והבנות כמאן דכתיבי דמי, ואמאי דמפרש עולא לפי שאינן כתובין קאי רבי חנינא, אלא דרבי חנינא לא ניחא ליה לאוקומי טעמא דמתניתין לפי שאינן כתובין כעולא משום דקשיא ליה מזון האשה והבנות ולא ניחא ליה לפרוקי דכתובין הן אצל בני חורין ולחלק בתקנתן של חכמים. ומשום תלי טעמא בקצבה וכולן בכלל טעם זה דכולהו אין להם קצבה ולפיכך קא מיבעיא לן כולי טעמא בקצבה כי היכי דהוי כולי טעמא לעולא בכתובה או דילמא אף לפי שאינן קצובין קאמר ותרווייהו בעינן כלומר כתיבה וקציצה, אבל כתיבה לחודא פשיטא דלא מהניא שהרי מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמו ואפילו הכי אינן נגבין אלא מבני חרי. כך נראה לי.
והא דאיבעיא להו קצובין אף על פי שאינן כתובין: פירש רש"י ז"ל דנפקא מינה אי סבירא ליה קצובין אף על פי שאינן כתובין דמלוה על פה גובה ממשעבדי. ואינו מחוור, דהא דתנן בבבא בתרא פרק גט פשוט [קעח, א] המלוה את חברו בעדים גובה מנכסים בני חורין, ורבי חנינא מי פליג אמתניתין ופירשו בתוספות דנפקא מינה היכא שקצב שבחופירות וקבל עליו אחריות עד כדי אותה קצבה וקא מבעיא ליה כיון דקצץ הרי זה כמעות המכר ויש לו קול דקיימא לן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משעובדים דקלא אית ליה דמשום דמאן דזבין בפרהסיא זבין והילכך נפיק קלא בין הגוף המכר בין אפירות או דילמא כתובין וקצובין בעינן, אבל ודאי מלוה על פה אינה גובה ממשעבדי לכולי עלמא דאין קול יוצא למלוה על פה וכדאמרינן מאן דיזיף בצנעא יזיף והיינו דאתינן לדמויי לפרנסת הבת דקיצה ולא כתיבא ואף על פי כן גובה גובה ממשעבדי משום דמילתא דפרהסיא היא, ודחינן שאני פרנסה דאית לה קלא טפי משבח ופירות ואף על גב דקיץ להו משום דכל מאן דשביק ברתא מידע ידעי דעישור נכסי נטלה.
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/גיטין/פרק ה (עריכה)
ירושלמי אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשטר שהרבית אוכלת בו וי"א אף לכתובת אשה מפני מזונות וי"א אף לגזילה ולניזקין א"ר יוסי אף אנן תנן תרויהון לגזילה מן הדא דתניא בהגוזל ומאכיל אם היה דבר שיש בו אחריות חייבים להחזיר ולניזקין מהדא אין נפרעים מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית כך היא מתני' אין נפרעין מנכסי יתומים לניזקין אלא מן הזיבורית והתניא עמד הבן תחת האב הניזקין שמין להן בעידית וכו' א"ר יוסי לא קשיא כאן ביתום גדול כאן ביתום קטן ובהא פליג עם תלמודא דידן דאמרינן יתומים שאמרו גדולים ואין צ"ל קטנים בין לשבועה בין לזבורית:
מתני' אין נפרעין מנכסי משועבדי' מקום שיש נכסים ב"ח ואפילו הן זיבורית אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם בעי רב אחדבוי בר אמי במתנה היאך תקנתא הוא דעביד רבנן משום פסידא דלקוחות אבל מתנה דליכא פסידא לא או דלמא מתנה נמי אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה והילכך כלקוחות דמיא ופשיט מר קשישא לרב אשי דמתנה נמי עביד רבנן תקנתא בה כלקוחות ובפ' מי שהיה נשוי איפסיקא הלכתא אישתדוף בני חורי טריף ממשעבדי:
מתני' אין מוציאין לאכילת פירות. פי' אכילת פירות תמצא אצל נגזל דאתי ושקיל לה לארעא ומשלם ליה כל פירי דשמט ואכיל מינה דהדרא ארעא והדרי פירי אבל ב"ח נהי דגובה שבח המגיע לכתפים מפני שהוא מחובר לקרקע אבל פירי דשמיט לוקח מההוא שדה לית ליה ושבח נמצא בין בנגזל בין בבעל חוב אלא זה שביניהן שב"ח טורף את השבח ואינו נותן הוצאתו של לוקח שהוא אומר לו אילולי אתה שקנית שעבודי היה (לו) הלוה מוציא (ליה) הוצאות ומשביחה והייתי טורפה ממנו ולא הייתי נותן לו מהוצאתו כלום וכל דיני שהיה על הלוה יש לי עליך שקנית שעבודי אבל הנגזל טורף השבח ומחזיר לו הוצאתו אם השבח מרובה על ההוצאה שאף אם מצאה ביד הנגזל היה דינו כך שאין לו לטרוף אלא את שלו ולא היתר ולמה ירויח הוצאתו של זה לא יהא אלא היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות שיש לו הוצאתו אבל בע"ח בחובו הוא טורף הכל ואינו מחזיר כלום ואם מכר ראובן לשמעון שדה ובא הנגזל וטרפה ממנו עם הפירות שאכל ממנה או שבא בע"ח דראובן וטרפה ממנו עם השבח שהשביחה וחוזר שמעון על ראובן מפני שמכרה לו באחריות הקרן של שדה גובה מנכסים משועבדים אם אין לו בני חורין והפירות והשבח שהפסיד אינו גובה אלא מבני חרי וכן מזון האשה דכתב לה ואת תהא יתבת בביתי וכו' וכן מזון הבנות דכתב לה בנן נוקבין דיהוין ליכי מינאי וכו' אינן ניזונות אלא מנכסים בנ"ח מפני תיקון העולם פי' מפני תקון הלקוחות ואמרינן מ"ט אמר עולא אר"ל לפי שאין כתובין פי' מוקי למתני' כגון דכתב ליה אחריות על השבח ועל הפירות אלא כתב לו אני מוכר לך שדה זו באחריות ולא כתב לו אנא אקום ואשפי זבינייא אילין ועמליהון ושבחיהון ופירי דידהון וקסבר עולא כיון שמכר לו השדה באחריות דין הוא שישלם לו הפירות והשבח אבל מיהו מבני חרי ולא ממשעבדי דכיון שלא כתב לו אחריות השבח והפירות בפירוש יכולים הלקוחות לטעון לא סברנו שקבל עליו באחריות אלא גוף השדה ולא הפירות והשבח אבל אם כתב לו בפירוש אנא אקום וכו' הכי נמי דגבי הכל ממשעבדי:
א"ל רבי אבא לעולא והא מזון האשה והבנות כמאן דכתיבי דמי וקתני אין מוציאין פי' שהן תנאי ב"ד הנכתבים בכתובה ואע"ג דלא כתב לה ככתובים דמי כדתנן בפ' נערה שנתפתתה א"ל התם מעיקרא הכי איתקון כתובים הם אצל נכסים בני חורין ואין כתובים אצל משועבדים על כך היתה תיקון ב"ד מעיקרא שלא יהו ניזונות אלא מנכסים בני חרי ולא ממשעבדי שא"כ אין לך אדם שיקנה שדה מחבירו אם מזון אשתו ובניו עולמית חוזרין עליו. ורבי חנינא אמר לפי שאין קצובים. פי' פליג אדעולא ואמר אע"ג דכתב ליה הכי כיון שאינן קצובים לא גבו ממשועבדים ואין הלקוחות יכולין להזהר ולהניח לו מקום לגבות ממנו ומסתברא דהלכה כר' חנינא דאע"ג דכתב ליה אחריות בפירוש אפירות ואשבח אינם גובים ממשועבדים:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה