גיטין לח ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תלמוד בבלי

<< · גיטין · לח ב · >>


תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפטשלימות: 50%
ראשונים | אחרונים

וכפו את רבה ועשאה בת חורין ואמר רב נחמן בר יצחק אמנהג הפקר נהגו בה הכי השתא התם לא לעבד חזיא ולא לבן חורין חזיא הכא אפשר דמיחד לה לעבדיה ומנטר לה גופא אמר רב יהודה אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר (ויקרא כה, מו) לעולם בהם תעבודו מיתיבי מעשה בר' אליעזר שנכנס בבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה במצוה שאני:

ת"ר לעולם בהם תעבודו רשות דברי רבי ישמעאל ר"ע אומר (ב)חובה ודילמא ר"א סבר לה כמאן דאמר רשות לא סלקא דעתך דתניא בהדיא רבי אליעזר אומר חובה אמר רבה בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון דמפקי עבדייהו לחירותא ודסיירי נכסייהו בשבתא ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתא בשבתא ואחת קבעה סעודתא בערב שבת ושתיהן נעקרו אמר רבה אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מאי טעמא גופיה לא קדיש לדמי לא קאמר דליהוי (דברים יד, ב) עם קדוש קאמר ורב יוסף אמר רב גהמפקיר עבדו יצא לחירות מ"ד מקדיש כ"ש מפקיר מאן דאמר מפקיר אבל מקדיש לא דלמא לדמי קאמר איבעיא להו צריך גט שיחרור או לא צריך ת"ש דאמר רב חייא בר אבין אמר רב אחד זה ואחד זה יצא לחירות דוצריך גט שחרור אמר רבה ומותבינן אשמעתין המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים האין הגזברין רשאין להוציאן לחירות אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות רבי אומר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו מתני' קא רמית עליה דרב רב תנא הוא ופליג ת"ש (ויקרא כז, כח) אך כל חרם וגו' מאדם אלו ועבדיו ושפחותיו הכנענים הכא במאי עסקינן דאמר לדמי אי הכי אידך נמי דאמר לדמי א"ה אין הגזברים רשאין להוציאן לחירות גזברים מאי עבידתייהו ותו אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות אחרים מאי עבידתייהו ותו רבי אומר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו ואי לדמי מאי מפני שהוא כמוכרו לו תא שמע המקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו

רש"י[עריכה]


וכפו את רבה - מפני שלא היתה ראויה לא לעבד ולא לבן חורין:

ואמר רב נחמן - לאו משום דאיתתא מיפקדה אפריה ורביה אלא מתוך שלא היתה ראויה לא היתה מיוחדת לאיש והיו נוהגין בה הפקר בזנות:

רשות - משום דכתיב (דברים כ) בשבעה אומות לא תחיה כל נשמה איצטריך למיכתב מבני התושבים לעולם בהם תעבודו להתיר אחד משאר אומות הבא על הכנענית שהיא משבעה אומות והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד והכי מפרש לה בהמקנא:

ודלמא ר' אליעזר סבר לה - כר' ישמעאל ומאי דוחקיה לשנויי לעיל מצוה שאני:

דמפקי עבדייהו לחירות - ועברי בעשה:

מסיירי נכסייהו - שדותיהם מסתכלין בשבת לידע מה הן צריכין:

בעידן בי מדרשא - כשהחכם דורש דרשות לרבים בשבת והם יושבין בסעודה והיה להם להקדים או לאחר:

בערב שבת - בלילי שבת ואין כאן כבוד שבת דקיימא לן כבוד יום קודם לכבוד לילה והם היו מתכוונים בשביל ביטול בית המדרש ואיכא דמפרשי בערב שבת ממש וכן בכל יום מרוב עושר אבל בהא מיהא איכא איסורא שיכנס לשבת כשהוא שבע בלא תאוה:

גופיה לא קדיש - שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית:

לדמי לא קאמר - היה לו לומר דמי עבדי עלי:

דליהוי עם קדוש - ישראל גמור דכתיב בהו כי עם קדוש אתה (דברים יד) ולא דמי למקדיש בהמה טמאה דהתם כיון דליכא למימר בה דתיהוי עם קדוש קאמר על כרחך לדמי קאמר ואע"ג דלא קאמר דמיה עלי הכי קאמר הרי היא קדושה לימכר אבל הכא דשייכא בגופיה לשון קדושה לא אמרינן לדמי קאמר:

צריך גט שיחרור - מקדיש ומפקיר:

אחד זה ואחד זה - מקדיש ומפקיר:

ומותבינן אשמעתין - אשמועת עצמינו:

אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות - ואפי' לקבל מיד העבד פדיונו דקיימא לן (קידושין כג:) עבד קונה את עצמו בכסף אם נתנו לו על מנת שאין לרבו רשות בו פודה בו את עצמו מיד בעליו והני גזברין אין רשאין לכך שאין גופן קנוי להקדש שלא הקדישן אלא לדמן וזו דרך שחרור הוא ולא דרך מכירה אבל מוכרין אותן לאחרים והדמים להקדש ואותן אחרים מוציאין אותם לחירות אם ירצו:

אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא - אם ימצא אדם שיהא נותן לו כסף על מנת שאין לבעליו רשות בו:

מפני שהוא כמוכרו - הגזבר לו לעצמו כשם שהוא יכול למכור לאחרים ובלבד שיתנם דרך מקח וממכר ולא דרך פדיון אלמא המקדיש עבד קדוש לדמיו: אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם וגו' אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים. שאם הקדישן מקודשים לבדק הבית וכיון דיליף טעמא מקרא קשיא לרב:

דאמר לדמי - דמיו עלי להקדש ולא הזכיר עליו שם קדושה:

אי הכי אידך נמי - אמאי אוקמת דפליג אדרב תרצה נמי דאמר לדמי:

גזברין מאי עבידתייהו - מה רשות יש להן בעבד הלא אין להן על הבעלים אלא מעות ואי קשיא לוקמה כגון דאמר הרי הוא קדוש לדמיו דעכשיו הוא קדוש לימכר ורשותו עליו למכור וכמקדיש קרקע ובהמה טמאה תריץ דכיון דשייך בגופו לשון קדושה דעם קדוש כי אמר הרי הוא קדוש לדמיו חיילה אגופו למיהוי בן חורין כדקיי"ל במתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח בכריתות ובתמורה (דף לג) הלכך על כרחך מתני' פליגא למימר דכי אמר הרי הוא קדוש לא לשון עם קדוש הוי אלא לשון הקדש לימכר בדמיו:

עושה - העבד:

ואוכל - ואין מעשה ידיו הקדש:

שלא הקדיש אלא דמיו - ולא אמר אלא הרי הוא הקדש לדמיו והוי כקרקע ובהמה טמאה:

תוספות[עריכה]


גופיה לא קדיש. פי' בקונט' שאינו ראוי למזבח ולא לבד"ה לדמי לא קאמר דהיה לו לומר דמי עבדי עלי ולא דמי למקדיש בהמה טמאה דהתם כיון דליכא למימר למיהוי עם קדוש קאמר ע"כ לדמי קאמר אע"ג דלא אמר דמיה עלי הרי היא קדושה לימכר קאמר אבל הכא דשייכא בגופיה לשון קדושה לא אמרינן דלדמי קאמר ואם תאמר ואמאי לא קאמר נמי קדוש לימכר לא קאמר כיון דמילתא אחריתא היא וי"ל כדפירש בקונטרס בסמוך דאפי' אמר כן בהדיא שיהא קדוש לימכר יצא לחירות מידי דהוה אמתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח לעולם ולהכי לא מוקי ההיא דאין הגזברין כגון דאמר שיהו קדושין לדמיהן ומיהו קשה דאי מדמינן למתפיס תמימים נימא דאף על פי שהעבד יצא לחירות צריך לפדייה ויפלו דמיו לבדק הבית כמו במתפיס תמימים שתימכר לצורכי מזבח כדאמרי' בהמנחות והנסכים (מנחות קא.) כשהן נפדין אין נפדין אלא למזבח והדמים הם לבדק הבית כדאמר בפרק קמא דתמורה (דף ו.) דאף על פי שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי ולכאורה משמע דליהוי עם קדוש קאמר ואינו נותן שום דמים להקדש ועוד מאי קפריך מאך כל חרם דהתם דאמר בלשון חרם לא שייך לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר ועוד כי משני דאמר לדמי והיינו לפירוש הקונטרס דאמר דמי עבדי ושפחתי עלי דאם הקדישם לדמים יצאו לחירות ואם כן מאי איריא עבדיו ושפחותיו אפילו דחברו נמי ועוד מאי שנא כנענים אפילו עבדיו ושפחותיו העברים נמי ונראה לפרש גופיה לא קדיש פי' ליאסר בהנאה כמו בהמה טמאה שמועלין בה וכן בקרקע אם עקר ממנו חוליא ואפילו במחובר איסורא מיהא איכא לדמי לא קאמר שיהא גופיה קדוש לימכר והשתא פריך שפיר מכל חרם דמיתפסא בהון קדושה ליאסר בהנאה כמו מחרים שאר נכסים ומשני דאמר לדמי שיהיו לימכר ולא מיירי במקדיש בלשון חרם והשתא ניחא דדוקא עבדיו ושפחותיו הכנענים ופריך אידך נמי דאמר לדמי ומשני אי הכי גזברין מאי עבידתייהו דאותו שהקדישו לדמיו הוא יפדנו ויהיה שלו:

אין הגזברין רשאין להוציא אותן לחירות. וכן אמר בפרק הנזקין (לקמן נב.) גבי יתומין דאין האפוטרופסין רשאין להוציא אותן לחירות אבל מוכרין אותן לאחרים כו' ונראה דהיינו טעמא דאסור דרך שיחרור דסברי דקא מזלזלי בנכסי יתומים והקדש אבל דרך מכירה ידעי כולי עלמא שמוכרין אותן בשויין:

עין משפט ונר מצוה[עריכה]

מתוך: עין משפט ונר מצוה/גיטין/פרק ד (עריכה)

סב א ב מיי' פ"ט מהל' עבדים הלכה ו , סמ"ג עשין פב , טור ושו"ע יו"ד סי' רסז סעיף עט:

(ב) מיי' פ"ט מהל' עבדים הלכה ו , טור ושו"ע יו"ד סי' רסז סעיף עט:

סג ג ד מיי' פ"ח מהל' עבדים הלכה יג , סמ"ג עשין פב , טור ושו"ע יו"ד סי' רסז סעיף סד:

סד ה מיי' פ"ו מהל' ערכין הלכה יח:

סה ו מיי' פ"ו מהל' ערכין הלכה יז , סמ"ג עשין קלב: