כתובות כב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אמתלא לדבריה נאמנת תנא מיניה ארבעים זימנין ואפ"ה לא עבד שמואל עובדא בנפשיה
ת"ר שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא רבי מנחם בר יוסי אומר תצא אמר רבי מנחם בר יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ נשאת אבל נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי א"ר ששת כגון שנשאת לאחד מעדיה היא גופה באשם תלוי קיימא באומרת ברי לי
אמר רבי יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר אביי תרגמה בעד אחד עד אחד אומר מת הימנוהו רבנן כבי תרי וכדעולא דאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים והאי דקאמר לא מת הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים אי הכי אפי' לכתחלה נמי משום דרב אסי דא"ר אסי (משלי ד, כד) הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך סיפא עד אחד אומר נתגרשה ועד אחד אומר לא נתגרשה תרוייהו באשת איש קמסהדי והאי דקאמר נתגרשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים רבא אמר לעולם תרי ותרי נינהו וראה ר' יוחנן דבריו של ר' מנחם בר יוסי בגרושין ולא ראה במיתה מ"ט מיתה אינה יכולה מכחשתו גרושין יכולה מכחשתו ומי חציפה כולי האי והאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה הני מילי היכא דליכא עדים דקא מסייעי לה אבל היכא דאיכא עדים דקא מסייעי לה מעיזה ומעיזה רב אסי אמר כגון דאמרי עדים עכשיו מת עכשיו גירשה מיתה ליכא לברורה גירושין איכא לברורה דאמרינן לה אם איתא דהכי הוה אחזי לן גיטיך
תנו רבנן שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא
רש"י
[עריכה]
אמתלא - משל וטעם למה אמרה תחלה מקודשת אני:
אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת - הואיל ונתנה אמתלא נאמנת:
אמרה טמאה אני - אמרה לבעלה נדה אני:
טהורה אני - לא הייתי נדה:
לא עבד שמואל עובדא בנפשיה - פעם אחת אמרה לו אשתו כן ונתנה אמתלא לדבריה ופירש הימנה עד שטבלה:
לא תצא - ולקמיה פריך תרי ותרי נינהו:
שבאו עדים - שאמרו לא מת:
באשם תלוי - בא על ספק כרת:
לאחד מעדיה - שאמרו מת דאין אשם תלוי אלא למי שלבו נוקפו וזה אומר ברי לי:
באומרת ברי לי - אין לבי נוקפי שברי לי אילו היה קיים היה בא:
תרגמה - להא דר' יוחנן:
בעד אחד - ולאו שנים איתמר אלא עד אומר כו' ועד אומר כו':
הימנוהו רבנן כבתרי - לומר מת כדאמרינן ביבמות בהאשה מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלתה עליה בתחלתה:
אפי' לכתחלה נמי - תינשא:
דרב אסי - ביבמות בפ' שני:
תרוייהו באשת איש קא מסהדי - שניהן מעידין שאשת איש היתה:
מיתה אינה יכולה מכחשתו - אם יבא בעלה אינה יכולה לומר מת אתה הלכך אי לאו דברי לה שמת מירתתא ולא מינסבא:
גירושין יכולה מכחשתו - אם יבא ויאמר לא גירשתיך היא תאמר גירשתני הלכך אי שרית לה סמכה אהכחשה ומינסבא על פי עדים הללו מספק ולא מירתתא למידק שפיר:
עכשיו מת - היום:
ליכא לברורה - אם אמרו טבע במים או אכלו ארי אין אנו יכולין לברר הדברים הלכך לכתחלה לא תינשא ואם ניסת לא תצא כרבנן וכשניסת לאחד מעדיה:
אחזי גיטיך - דבשעתא פורתא לא מהימנא למימר אירכס לי:
הרי זו לא תנשא - לאחר:
תוספות
[עריכה]חזרה ואמרה טהורה אני מהו. פירוש מועיל אמתלא או לא אבל אין לפרש מהו אם צריכה אמתלא או לא מדקאמר אף בזו אם נתנה כו':
ואפילו הכי לא עבד שמואל עובדא בנפשיה. ר"ח הביא ירושלמי שמואל בעא לאזדקוקי לאתתיה אמרה ליה טמאה אני ולמחר אמרה טהורה אני אמר לה אתמול טמאה יומא דין טהורה אמרה ליה אתמול לא הוות בי חילא כי ההיא שעתא אתא שאיל לרב אמר ליה אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת:
הבא עליה באשם תלוי קאי. תימה דבחטאת קאי דהא מסקינן בפרק ד' אחים (יבמות דף לא. ושם) דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקמה אחזקה ומאי משני נמי כשניסת לאחד מעדיה הא עד נמי בחנק קאי דאוקמה אחזקה ואומר. ר"ת דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מרעה לה להך חזקה דמהאי טעמא נמי שרינן לה כי ליכא עדים כלל. אע"פ שהיא בחזקת אשת איש:
באשם תלוי. אפי' למאן דבעי חתיכה אחת משתי חתיכות הכא לא בעינן שתי חתיכות דמאן דמפרש בפרק ספק אכל (כריתות דף יז: ושם) טעמא דבעינן חתיכה משתי חתיכות משום דאפשר לברר איסורו פי' אפשר לברר על ידי בקי שיכיר חתיכה הנשארת אם חלב היא אם שומן היא הכא נמי אפשר לברר ע"י הזמה ולמאן דמפרש משום דבשתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן איקבע איסורא ה"נ איקבע איסורא שהיתה בחזקת אשת איש אי נמי לאו אשם תלוי ממש קאמר אלא כלומר באיסור אשם תלוי:
כגון שניסת לאחד מעדיה. והא דתנן בפ' שני דיבמות (דף כה. ושם) הרגנוהו לא ישא את אשתו לא ששנים מעידין כן דבשום מקום אין שנים חשודין כדמוכח לקמן דאפילו למאן דחייש לגומלין אם שנים מעידין על זה ושנים על זה נאמנין וכן מוכח נמי בפ"ב דיבמות (ג"ז שם:) דתנן התם מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד ודייק בגמרא טעמא דב"ד הא בתרי לא מאי שנא מהא דתנן עדים החתומים על שדה מקח או על גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה היא גופה קמשמע לן לאפוקי ממ"ד מיאון בשנים אלא כלומר שהרגו עם אנשים הרבה:
אי הכי לכתחלה נמי. ומהא דתנן בהאשה שלום (יבמות דף קיז: ושם) עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת הרי זו לא תנשא ליכא לאקשויי לעולא דהתם איירי בבת אחת ואפילו אם ניסת תצא ועולא איירי בזה אחר זה כשבא עד אחד ואמר מת התירוה ואח"כ בא אחר ואמר לא מת אם נשאת לא תצא אבל לכתחלה לא תנשא משום דרב אסי כדמסיק ומרישא דהתם יש להוכיח שיש חילוק בין בבת אחת בין בזה אחר זה דקתני עד אחד אומר מת וניסת ובא אחר ואמר לא מת לא תצא ומפרש בגמרא דלא ניסת ממש אלא התירוה לינשא אע"פ שלא ניסת ולא תצא היינו מהתירה הראשון משמע דווקא התירוה קודם שבא העד ואמר לא מת הא בא קודם שהתירוה לא וצ"ע בפ' מי שקינא (סוטה דף לא:) דמשמע דאיירי עולא בכל ענין בין בב"א בין בזה אחר זה דתנן התם עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת היתה שותה ודייק בגמ' טעמא דהאי מכחיש אבל לא מכחיש עד אחד נאמן מנא ה"מ כו' ופריך כיון דמדאורייתא עד אחד נאמן אידך היכי מצי מכחיש ליה והאמר עולא כל מקום שהאמינה כו' אלא אמר עולא תני לא היתה שותה ור' חייא אומר היתה שותה לר' חייא קשיא דעולא לא קשיא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה משמע דעולא נמי איירי בבת אחת ולכך צריך להגיה ולא משני כדמשני ר' חייא ומיהו איכא למימר דעולא לא מיירי אלא בזה אחר זה אלא שנראה לו דוחק להעמיד המשנה בבת אחת משום דמשמע ליה דמיירי בזה אחר זה ועוד אומר ר"י דאפילו איירי לעולא בכל ענין הני מילי התם דמדאורייתא עד אחד מהימן בסוטה כדנפקא ליה התם מועד אין בה אבל הכא גבי אשה דלא מהימן אלא מדרבנן לא חשיב כשנים אלא בזה אחר זה ואע"ג דיש חילוק בין דאורייתא לרבנן מייתי מדעולא דנראה לו דחשיב כשנים בזה אחר זה בדרבנן כמו בבת אחת בדאורייתא:
משום דרב אסי הסר ממך עקשות פה. פסוק הוא אלא דרב אסי רגיל להביאו וא"ת והא דתנן בהאשה שלום (יבמות דף קיז: ושם) עד אחד אומר מת וניסת ובא עד אחד ואמר לא מת לא תצא ופריך בגמרא טעמא דניסת הא לא ניסת לא תנשא והאמר עולא כל מקום כו' ומאי פריך והא עולא לא קאמר אלא בדיעבד אבל לכתחלה מודה דלא תנשא משום דרב אסי ואומר ר"י דהתם דייק טעמא דניסת הא אם לא נשאת לא תנשא ואם נשאת תצא דהכי משמע מתניתין דוקא נשאת ואחר כך בא העד לא תצא הא בא העד קודם שנשאת ואחר כך ניסת תצא משום הכי פריך מדעולא ואם תאמר והיכי משני התם דה"ק עד אחד אומר מת והתירוה לינשא ובא אחר. ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון משמע ותנשא לכתחלה וי"ל דודאי לכתחלה לא תנשא ולא תצא מהתירה הראשון לענין דאם נישאת לא תצא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ב (עריכה)
סה א ב ג מיי' פי"ב מהל' גירושין הלכה כ"ג, טור ושו"ע אה"ע סי' י"ז סעיף מ"ב:
סו ד מיי' פי"ב מהל' גירושין הלכה ח', טור ושו"ע אה"ע סי' קנ"ב סעיף ג':
סז ה מיי' פי"ב מהל' גירושין הלכה י"ח, טור ושו"ע אה"ע סי' י"ז סעיף ל"ז:
סח ו מיי' פי"ב מהל' גירושין הלכה ט', טור ושו"ע אה"ע סי' קנ"ב סעיף ה':
סט ז מיי' פי"ב מהל' גירושין הלכה ד', ומיי' פ"ד מהל' אישות הלכה י"ג, סמג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' י"ז סעיף ב':
ע ח ט מיי' פי"ב מהל' גירושין הלכה ו' והלכה ז, טור ושו"ע אה"ע סי' קנ"ב סעיף ב':
ראשונים נוספים
מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי: למאן דאית ליה דתרי ותרי ספיקא דאורייתא היא ומפקי לה מחזקתה אתי שפיר, דהא נמי לא קאי בחטאת אלא באשם תלוי, אבל למאן דאית ליה ספיקא דרבנן היא (יבמות לא, א) הוה ליה למימר הבא עליה בחטאת קאי דהא בחזקת נשואה קיימא ואם בא עליה שוגג בחטאת היא, וכבר כתבתי בפרק האומר לשלוחו בקידושין (סו, א, בד"ה מאי) גבי עובדאי דינאי מה שנחלקו בדבר הראשונים ז"ל, ודעת רבינו יצחק אלפסי ז"ל דספיקא דרבנן היא, והכא למאן דאמר ביבמות (לא, א) ספיקא דאורייתא קאמר, ולרווחא דמילתא לומר דהבא עליה לפחות באשם תלוי קאי ודכל שכן למאן דאמר ספיקא דרבנן דאית ליה איסורא טפי. והא נמי דאמרינן לקמן גבי שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה אם נשאת לא תצא, שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אם נשאת תצא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ולא פרקינן אוקי אתתא אחזקתה רישא בחזקת פנויה קיימא סיפא בחזקת אשת איש קיימא (עי' לקמן כג, א, תוד"ה מאי שנא) התם נמי לתירוצא אפילו כמאן דאית ליה ספיקא דאורייתא קא אתו, ובפרק האומר (שם) הארכתי בה בס"ד.
הכא במאי עסקינן בנשאת לאחד מעדיה: וכתב ז"ל: ואף על גב דתנן ביבמות בפרק שני (כה, א) מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו, הכא יש לומר, עד אחר זולתי השנים שמכחישין אלו את אלו, שאם נאמר אחד מאלו שנשא את האשה נשאר ואין דבריו של אחד במקום שנים כלום.
{{דה מפרש|תרגמה אביי בעד אחד, עד אומר מת הימנוהו רבנן כבי תרי כדעולא, ועד אומר לא מת הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים{{ פירוש כשבאו בזה אחר זה, אבל בבת אחת הוה ליה עד אחד בהכחשה ולאו כלום הוא, כדאיתא ביבמות (קיז, ב) ובסוטה פ' מי שקנא (לא, ב).
סיפא: עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה תרווייהו באשת איש קא מסהדי: הא לישנא על כרחין דלא אתברר לן מעיקרא אם היא אשת איש או פנויה, דאי באשת איש למה לן למימר תרווייהו קא מסהדי דאפילו לא אמר האי לא נתגרשה האי דקאמר נתגרשה לא מהימן כלל, והאי דנקט לה בכי האי משום דבאשת איש ידועה מאי קמ"ל פשיטא דעד אחד לא מהימן, אבל השתא קמ"ל דאף על גב דלא אתחזקא באשת איש אלא אפומא דהאי, והאי הוא דקאמר נתגרשה אימא ניהמניה משום שהפה שאסר הפה שהתיר, קמ"ל דלא, מאי טעמא תרווייהו באשת איש קא מסהדי והאי דקאמר נתגרשה עדות אחרינא היא, וליתיה אלא חד ולא מהימן, ולא שייכא בפלוגתא דזה אומר תנאי וזה אומר אינו תנאי, דאיפליגו בה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, דבהא אפילו רב הונא מודה בה, דהתם היינו טעמא דאמר רב הונא דלמעקר סהדותא קא אתי משום דחד סהדותא היא וברורי הוא דקא מברר ליה ואמר דעלתנאי כך הקנה זה או מוכר זה, אבל הכא תרי מילי נינהו דנישואיה לאו בגירושיה מיתלו, אלא הוה ליה בשנים אומרים כתב ידינו הוא זה וזה אומר עדיין לא פרעו וה אומר פרעו,דהאי דקאמר פרעיה לא מהימן. ורבא דאוקמא בתרי ותרי וראה רבי יוחנן דבריו של רבי מנחם וכו'. ורב אשי דאוקמא בתרי, לאו משום דפליגי עליה דאביי בעיקר דינא ולומר דבדרב פפא שייכא, אלא משום דרבי יוחנן אמר שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה קאמר, ולא ניחא ליה לשבושי לישנא דאיתמר בבי מדרשא משמיה דרבי יוחנן ולומר דלא נתגרשה אתמר שנים אלא אחד ואשכחו להו אורחא דלישנא דוקא איתמר, כן נראה לי.
אי הכי אפילו לכתחילה נמי תנשא משום דרב אסי דאמר רב אסי לזות שפים הרחק ממך (משלי ד, כד): פירוש: בעד אחד משום דלא משמע להו לאינשי דתהוי האי דאתא קמן מהימן כתרין, אבל בעד אחד במקום שנים כולי עלמא ידעי דאין דבריו של אחד במקום שנים, ובמקום חד נמי היכא דנשאת או שהתירוה להנשא לא מפקיה לה מהתירא הראשון משום ולזות שפתים, והכי איתא בהדיא ביבמות בפרק האשה (קיז, ב) עד אומר מת ועד אומר לא מת נשאת לא תצא. ואמרינן עלה בגמרא טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים. ופרקינן הכי קאמר: עד אומר מת והתירוה לינשא, ובא אחד ואמר לא מת תצא מהתירא הראשון.
ומי מחצפא ביה והאמר רב המנונא וכו': ואף על גב דרב המנונא לא אמר אלא בפניו (עי' גיטין פט, ב), אבל שלא בפניו לא, הכי קאמר: מדקאמר רב המנונא שאינה מעיזה פניה בפניו ומתירין אותה לכתחילה על סמך זה הוה לן למימר דשלא בפניו נמי אם נשאת מיהא לא תצא, ואהדר ליה דכיון דאיכא סהדי דמסייעי לה מעיזה ואפילו בפניו והילכך אפילו נשאת תצא.
סיפא: עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה תרווייהו באשת איש קא מסהדי: ואם תאמר, אם כן חד מהני סהדי פסול הוא ולא מצטרפי תרווייהו בעדות זו שמעידין שהיא אשת איש, כדאמרינן (ב"ב לא, ב) גבי שתי כתי עדים המכחישות זו את זו דלא מצטרף חד מכת זו בהדי חד מכת האחרת בעדות אחת, תירץ דהכא בדליכא הכחשה כגון שזרק לה גיטא זה אומר קרוב לה וזה אומר קרוב לו דעבידי למיטעי בה.
רב אשי אמר דאמרי עכשיו מת ועכשיו גרשה וכו', גירושין איכא לברורי דאמרינן לה אם איתא דהכי הוא אחוי גיטך: ואף על גב דטענה דקרעתו או שנאבד לה, כיון דאיכא תרי דמכחשי לה חיישינן לה, אבל שלא במקום הכחשה אף על גב דאמרינן עכשיו גרשה ואמרינן אחוי גיטך ואמרה נאבד או שנקרע לא חיישינן ובתרי ותרי נמי היכא דליכא לברורי, כגון דאמרי עדים אלו זה כמה גרשה ואלו אומרים לא גרשה, אף על גב דליתיה גיטא בידה מהימנא, דאין כאן הוכחה כלל דמשקרא, דזמן מרובה לא נטרא ליה לגיטא.
תנו רבנן שנים אומרים וכו': כולה מיירי בהכחשה גמורה שנים אומרים כך ושנים אומרים כך דמסתמא דלישנא היינו דפרכינן מברייתא ותרי נינהו והבא עליה באשם תלד קאי להאי לישנא אתי שפיר למ"ד דכל תרי ותרי ספיקא דאורייתא היא דאלו למ"ד אוקי איתתא אחזקתיה ליכא בהא אשם תלוי דאי בחזקת אשת איש היתה חיוב חטאת הוא דאיכא ואי לא היתה א"א ליכא קרבן כלל והא דנקט אשם תלוי פי' ר"י ז"ל דלא דק וה"ק בספק א"א קאי דלמ"ד תרי ותרי ספיקי דאורייתא איכא אשם תלוי ממש דאסור למ"ד דבעי חתיכה משני חתיכות ספק א"א כזה כיון שאפשר להתברר בחתיכה כשתי חתיכות דמי וכדמוכחאי ולמ"ד מדאורייתא אוקי אתתא אחזקתיה אפילו תימא בחזקת פנויה היתה מ"מ הא איכא ספיקא (כרבנן) [דרבנן] לענין א"א מיחוש ומשום דהא פלוגתא היא התם ביבמות נקט הכא אשם תלוי משום רווחא דמלתא:
אמר רב ששת כגון שנשאת אחד מעדי': פי' שברי לו שהי' פנויה שכיון שנשאת לא תצא ואי קשיא דהכא משמע דהכ' משום דאיכא תרי ותרי לא תנשא לכתחלה הא לאו הכי תנשא לו ואלו בפרק ג' דיבמות תנן הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו וי"ל דשאני הכא דאיכא תרי סהדי שאין שנים מצוין לחטוא בשביל א' וכדאיתא התם בירושלמי באומרת ברי לי פירוש רש"י ז"ל באומרת שאין לבי נוקפי ואין אשם תלוי אלא למי שלבו נוקפו והוצרך רבינו ז"ל לפרש כן משום דאי אמרה ברי לי מ"מ למה לי עדים דהא כשאמרה מת בעלי תנשא והקשה עליו רבינו ז"ל דנהי דליכא אשם תלוי למי שאין לבו נוקפו מ"מ איסורא דרבנן או דאורייתא איכא וכ"ש אי קיימו בחזקת א"א דאיכא חיוב חטאת לכך פירשו שאומר ברי לי מ"מ וכדדייק לישנא וכי אמרינן שהאומרת מת בעלי תנשא הני מילי היכא דליכא עדים דסייע ליה כלל אבל אי איכא עדים דסייע ליה כלל דמביאה עדים ולא דייק ומנסבא:
אמר רבי יוחנן שנים אומרים מ"ש רישא ומ"ש וכו': פירוש דאפילו תימא דרישא בדקיימא בחזקת פנויה וסיפא דקיימ' בחזקת א"א דאפילו רישא לא נפקא או מספיקא דאורייתא או מספיקא דרבנן דכל תרי ותרי בא"א לכל הפחות ספיקא דרבנן איכא ולמה לא תצא. ועוד מסתמא כולה פירוש רישא וספיקא מסתמא בחדא גוונא מיירי דאי לא קנקיט חדא במיתה וחדא בגרושין:
אמר אביי תרגמא בעד אחד: פירוש והא דאמר שנים אומרים אחד משנים קאמר אי נמי משום דעד הימנ' רבנן כבי תרי כדאיתא בסמוך נקט בה שנים ונקט בה אידך גם דידיה אחד אומר מת הימנוה רבנן כבי תרי פירוש וכאן שבאו (שבא) לב"ד קודם שבא לב"ד עד המכחישו והתירו על פיו דאלו אתו בהדי הדדי עד אחד בהכחשה אינו כלום וכדאיתא בפרק האשה דאמר עלה כל מקום שהאמינו עד אחד הרי כאן שנים. יש שפירוש שבעדות האשה לא האמינו עד אחד שאין דבר של ערוה פחות משנים ומ"ש שהאשה נשאת בעד אחד שמת בעלה אינו אלא מדרבנן שהקילו משום עגונה ואפקיענהו רבנן לקדושין מיניה וכי אמרינן שהאמינה התורה עד אחד כב' זהו בשאר איסור שעד א' נאמן בהם מן התורה ורבנן נמי כבי תרי בעדות אשה ולפ"ז אפי' באסורין דעלמא אם באו שני עדים בזה אחר זה אין דבריו של שני במקום ראשון וראשון נאמן אפילו להקל ופשיטא דמימריה דעלמא משמע ה"ה באסורין דהא בכל מקום קאמר ואיהו בעינן בעדות שמת בעלה נראה דברי רבינו ז"ל דההיא מדאורייתא היא וכדפרישנא בדוכתא בס"ד:
א"ה אפילו לכתחלה נמי: פירוש בשלמא דההיא דלעיל כיון דאיכא תרי ותרי דין הוא שלא תנשא לכתחלה אפילו לא מעידים וכשאומרת ברי לי אבל הכא אימא לא דהא אין דבריו נראין של אחד במקום שנים כלל ומשום דרב אסי דאמר רב אסי לזות שפתים הרחק ממך פירש רש"י ז"ל דעיקר מלתא דרב אסי בפרק קמא דיבמות ולא נהירא דהתם נמי הכי קאמר כי הכא דאמר רב אשי ולא אשכחן עיקרא מימרא בשום דוכתא וכך יש לומר כי זה הפסוק הוא במשלי דרב היה רגיל לומר בכל דבר שהוא מגונה כיוצא בו וההיא דיבמות כן פירשו בתוספות:
תרווייהו באשת איש קמסהדי והא דקאמר הוה ליה חד ואין דבריו של חד במקום שנים : הקשו בתוספות דמהאי לישנא משמע דהאי אתתא לא הוי מעיקרא בחזקת א"א חלא אפומייהו דהכי הוא מסהדי עלה הכי ותו דאי קיימי בחזקת א"א פשיטא אין עד א' בגרושין כלום ואפילו ליכא דמכחשי וא"כ בחזקת פנויה היתה היכא הוה א"א אפומייהו דהא כיון דמכחשי אהדדי חד מנייהו שקורי משקרי ותירצו דהכא במאי עסקינן כגון שזרק לה גיטה א"א קרוב (לו) [לה] היתה ונתגרשה ודאי דאע"ג דכל חד מינייהו טעין הכי בבריא מ"מ כה"ג טעותא וכל חד סבר לומר הכי בקושטא ולא חשבינן דמהדרין בשיקרא והוה ליה כההיא דאמרינן זה אמר בשני שעות וזה אומר בג' שעות ולא שנוי' דחיקא היא דהא מסתמא לא עבוד דפליגי סהדי בגרושין דמכחשי אהדדי אלא בכה"ג אבל יש שתרצו דהכא כשהיא אומרת א"א הייתי וגרושה אני כאלו ליכא עדים כלל הכא מהימנא אבל השתא דאיכא עדים לא מהימנא ומיהו מהני דיבורא לשני דמסהדי א"א הכי בקושטא. והפירוש הזה דחוק מדלא פירשו הכי בתלמוד:
רבא אמר תרי ותרי והא דרבי יוחנן: פירוש וכגון שבאו עדים ואח"כ נשאת לא' מעדים ובאומרת ברי לי ולפום הא אוקימתא ליתא להא דרבי יוחנן דהא רבי מנחם ברבי יוסי יחידאה הוא וכרבנן ק"ל ואע"ג בהאי אוקימתא כר"י סבר לי' כוותיה בגירושין הא איכא אידך אוקימתא כרב אשי דבסמוך דמוקי לה כר"י ואפילו לרבנן ועלה סמכינן:
רב אשי אמר דאמר עכשיו מת עכשיו גירשה: פירוש ואפילו נשאת ואח"כ באו עדים ובנשאת לאחד מעידי' באומרת ברי לי דבלאו הכי לאו (לאו) לאוקמא לעולם בכל היכא דאיכא תרי ותרי וכדמוכח לעיל בהדיא ואפילו בהא דגרושין תצא כיון דאפשר לברורינהו דאמר להו אחוי גיטך ולא מחוי ליה ודאי כדקאמרת:
תנו רבנן שנים אומרים נתקדשה וכו': מ"ש רישא ומ"ש סיפא פירוש דמסתמא כולהו בחדא גוונא וליכא בינייהו אלא הא בקדושין והא בגירושין ותו דאפילו תימא דסתם רישא משמע במי שהיתה בחזקת פנויה וסתם סיפא נמי משמע שהיתה בחזקת א"א ובאין להעיד על גרושין מ"מ אפילו רישא לא נפקא מידי ספיקא דאורייתא או דרבנן:
ר"א אמר דאמרו עדים עכשיו מת פי' היום מת עכשיו גירשה מיתה ליכא לברורי פי' אם אמרו טבע בים או אכלו ארי אין אנו יכולים לברר הדברים הלכך לכתחלה לא תנשא מיד דהא צריכה להמתין שלשה חדשים ואם נשאת לא תצא כרבנן וכשנשאת לאחד מעידיה. גירושין איכא לברורינהו דאמרי לה אי איתא דהכי הוא אחוי גיטך פי' ולא תנשא מיד דהא צריכה להמתין ג' חדשים אלא כגון שהמתינה ג' חדשים ונשאת ואפ"ה כיון שעדים העידו שעכשיו גירשה אמרינן לה אי איתא כדאמרת הוה לך לאחזי גיטא דבשעתא פורתא לא מהימנא למימר אירכס לי א"ו שקרא מסהדי והני דאמרו לא גירשך הם נאמנים והלכך תצא ודוקא כשאמרו עכשיו גירשך דמוכחא מילתא דמשקרי אבל אם מעידים שגירשה זה כמה ימים לא תצא כרבנן וליתא לר' מנחם בר"י לא במיתה ולא בגירושין והלכה כר"א דהוא בתרא:
ת"ר ב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה ה"ז ל"ת ואם נשאת ל"ת מ"ש רישא ומ"ש סיפא פי' שאין לומר טעמא דרישא משום דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא (אחזקה) [בחזקת פנויה] דתרי ותרי הן ספיקא דאורייתא ובספיקא דאורייתא לא אזלינן בתר חזקה אלא הבא עליה באשם תלוי קאי אמר (ר"פ) [אביי] תרגמה בע"א. ע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה תרווייהו בפנויה קמסהדי והאי דאמר נתקדשה הו"ל חד ואין דבריו של א' במקום ב'. ע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה תרווייהו באשת איש קמסהדי והאי דאמר נתגרשה הו"ל חד ואין דבריו של א' במקום שנים. ופי' לאו במוחזקת לפנינו שהיא א"א מיירי. דא"כ מה צורך להכחשת העד שאומר לא נתגרשה בלא הכחשתו נמי אינו נאמן ע"א בגירושין ואפי' לאביי דאמר ע"א נאמן באיסורין ואפילו באשה ה"מ לאסור כגון אשתו זינתה בע"א בפ' האומר [קדושין סו ע"ש] דאביי אמר ע"א נאמן בכל איסורין שבתורה ורבא אמר אין דבר שבערוה פחות משנים. ודוקא לאיסור היה אומר אביי דע"א נאמן אבל אשה שהוחזקה בא"א אין מי שיאמר שיהא ע"א נאמן לומר נתגרשה ולהוציאה מחזקת א"א דדוקא במת בעלך האמינו חכמים ע"א משום דמילתא דעבידי לגלויי לא משקרא והיא גופא דייקא ומנסבא. ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה מתחלתה אבל בגירושין לא מהימן. עיין בהאשה רבה. ולא מתוקמא אלא באשה הבאה ממדה"י שלא ידענו מי היא ובאים אלה השנים ומעידים עליה כי א"א היתה אלא שא' אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה. והלשון מוכיח כן שאומר תרוייהו בא"א קמסהדי. דמשמע שלא הוחזקה א"א אלא על פיהם. ואע"ג דאיהי נמי אמרה א"א הייתי וגרושה אני [מ"מ] כיון שיש עדים (שהיתה) [שאומרים] שא"א היתה אינה נאמנת. ועוד שהעד מכחישה ואומר לא נתגרשת. והלכך אם נשאת תצא אבל בודאי אם נשאת תחלה על פיה כשאמרה א"א הייתי וגרושה אני ואח"כ בא העד שאוסרה שאומר לא נתגרשה לא תצא. שאין מוציאין אשה מבעלה בע"א כדרבא דאמר אין דבר שבערוה פחות מב'. וכי היכי דבגירושין לא מתוקמא אלא באשה הבאה ממדה"י שאין לה חזקה מה היא ה"נ עדות דקידושין לא מתוקם אלא בבאה ממדה"י שלא הוחזקה מה היא. והלשון מוכיח דקאמר תרוייהו בפנויה מסהדי. דמשמע שלא הוחזקה פנויה אלא על פיהן. אבל אשה העומדת לפנינו בחזקת פנויה. ובא ע"א ואמר נתקדשה בפני פ' ופ' והלכו להן למדינת הים. אע"פ שאין עד אחר שיכחישנו. אינו נאמן לאוסרה עד שיבואו שנים כדרבא דאמר אין דבר שבערוה פחות מב'. ולכתחלה לא תנשא. ר"א אמר לעולם תרי ותרי ואיפוך פי' המורה ברישא תני תצא. ובסיפא תני לא תצא. ב' אומרים ראינוה שנתקדשה וב' אומרים לא ראינוה שנתקדשה ה"ז לא תנשא. פשיטא לא ראינו אינו ראיה. ל"צ דדיירו בחצר א'. מ"ד אי איתא דקדיש קלא אית ליה למילתא קמ"ל דעבידי אינשי דמקדשי בצנעא. ואי קשה טעמא דאמר' לא ראינוה שנתקדשה דלא ראינוה אינה ראיה אבל אי אמרי (בעיקר) [בבירור] דלא נתקדשה כגון דאמרו האשה או המקדש הי' עמנו במקום פ' שמעידים עדות ברורה. ה"נ דאם נשאת לא תצא . ואמאי לא תצא. תרי ותרי נינהו והבא עלי' באשם תלוי קאי. ואי אמרת דר"א קסבר דאפילו בתרי ותרי אמרי' אוקי אתתא אחזקתה. א"כ מה צורך לאפוכי במאי דתניא מפרשא שפיר גבי נתקדשה לא תצא דאוקמי' לה אחזקה קמייתא ופנויה הות וגבי נתגרשה תצא דמוקמינן לה אחזקתה דא"א הות. ומדלא אוקמוה הכי ש"מ דלא אמרינן תרי ותרי אוקמה אחזקתה. משום דהוי ספק תורה והבא עליה באשם תלוי קאי. תשובה. אילו העידו עדות ברורה. כגון שאמרו אנו היינו כל היום עמכם באותו חצר ולא נתפרדנו מהם כלל ולא יתכן שנתקדשה באותו היום שאילו כך גם אנחנו היינו רואים המעשה. אלא שקר אתם מעידים. אין לומר בכאן תרי ותרי נינהו. שזאת היא הזמה גמורה. כיון שאומרי' להם והלא עמנו הייתם יחד במקום פ' כל היום כלו ואנו לא ראינו. ואתם האיך ראיתם ובהזמה האמינה התורה האחרונים ובטלי עדות הראשונים והלכך טעמא דאמרי לא ראינוה דאינה ראיה דתצא ול"א אי איתא דקדיש קלא אית לה ואכתי הזמה הוא. אבל אם העידו עדות ברורה כיון דמזימים את הראשונים תנשא לכתחלה:
ואפילו הכי לא עבד בה שמואל עובדא בנפשיה — המעשה הזה הביאו אותו בירושלמי, דאמרינן התם: שמואל בעא לאזדקוק לאתתיה. אמרה לו: טמאה אני. למחר אמרה לו: טהורה אני. אמר לה: אמש טמאה, שמירון טהורה? אמרה ליה: לא הוית בחילאי, ע"כ. פירוש, "שמירון" לשון יווני הוא כמו "היום" בלשון עברי. "לא הוית בחילאי", שהיתה חוששת שום מיחוש בגופה שהיה התשמיש קשה לה. הריטב"א ז"ל. והכין מייתי לה הך עובדא בתוספות בשם הירושלמי.
וקשה לפירוש זה, דאין זו אמתלא טובה, דלמה לה למימר "טמאה אני"? אילו אמרה כן לבעלה ד"לא הוית בחילאי", מי הוה שמואל אניס לה? ובתשובת הגאונים מצאתי דעובדא הכי הוה, דשמואל הוה רגיל להושיט כוס של ברכה לאשתו; בזמן שהיא טהורה מקבלתו, בזמן שהיא נדה אינה מקבלתו, וזה היה סימנו לידע אימת היא נדה. פעם אחת הושיט לה ולא קבלה ממנו, משום כבוד אחותו של שמואל. סבר שמואל טמאה היא. לכשסילקו הטבלא אמרה לו: טהורה אני, אלא לכבוד אחותך נתכוונתי. ואף על פי שנתנה אמתלא לדבריה, לא האמינה שמואל אלא פירש ממנה ז' נקיים כדין כל נדה. ע"כ:
תנו רבנן שנים אומרים וכו' — פירוש, כולה מיירי בהכחשה גמורה, שנים אומרים כך ושנים אומרים כך, דהכי סתמא דלישנא. והיינו דפרכינן: "מכדי תרי ותרי נינהו, הבא עליה באשם תלוי קאי". והאי לישנא אתיא שפיר למאן דאמר דכל תרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא, דאילו למאן דאמר אוקי אתתא אחזקתה, ליכא בהא אשם תלוי, דאי בחזקת אשת איש היתה חייב חטאת הוא דאיכא, ואי בחזקת פנויה היתה ליכא קרבן כלל. והא דנקיט אשם תלוי, פירש ר"י ז"ל דלא דק, והכי קאמר: בספק אשת איש קאי, דלמאן דאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא, הא איכא אשם תלוי ממש, דאפילו למאן דבעי חתיכה משני חתיכות, ספק אשת איש כזה כיון דאפשר להתברר – כחתיכה מב' חתיכות דמיא, וכדמוכח. ולמאן דאמר מדאורייתא אוקי אתתא אחזקתה, אפילו תימא דבחזקת פנויה היתה, מכל מקום הא איכא ספיקא דרבנן לעניין אשת איש מיהת. ומשום דהא פלוגתא היא התם ביבמות, נקט הכא אשם תלוי לרווחא דמילתא. הריטב"א ז"ל:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: ומדקאמרינן הבא עליה באשם תלוי קאי, שמעינן מינה דכל תרי ותרי לא אזלינן בתר חזקה, דאי לא, אם כן הכא במאי עסקינן? אי דקיימא בחזקת אשת איש, כיון דאתו תרי ותרי הוה ליה לאוקמה אחזקתה דקיימא בחזקת אשת איש, ואשם ודאי מיבעי ליה. ואי דקיימא בחזקת פנויה, אפילו אשם תלוי ליכא, דמוקמינן לה אחזקתה. אלא לאו ודאי כדאמרן. ומיהו תמיהא מילתא, דהא התם ביבמות אסיקנא בהדיא דמדינא דאורייתא ודאי אמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי אתתא אחזקתה, אלא דמדרבנן בעלמא היכא דהוי לחומרא לא אמרינן אוקי אתתא אחזקתה. ומשמע נמי דדווקא באשת איש. וכיון דכן, הדרה קושיא לדוכתה, היכי איכא אשם תלוי?
- ואיכא למימר דלא דאיק, דכיון דלחד לישנא דהתם איכא אשם תלוי, ולאידך לישנא מכלל איסורא דרבנן מיהת לא נפיק, נקט עליה באשם תלוי ולא דק, ודכוותא בתלמודא, ע"כ.
- ולי נראה איברא, ודאי דבחזקת אשת איש קיימא, וכדמשמע לשון הברייתא בפשטה. ומיהו מאי דקשיא ליה לתלמודא: הבא עליה באשם תלוי קאי, עלה דר' מנחם בר' יוסי קיימא, דעליה דידיה נמי פריך, דאף על גב דנישאת ואחר כך באו עדים, מכל מקום ספק כרת איכא והבא עליה מכאן ולהבא באשם תלוי קאי. והיינו דנקט: מכדי וכו'. אבל עליה דתנא קמא פריך להדיא, דתרי ותרי נינהו חטאת ודאי נמי איכא. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל: לא תצא. ולקמיה פריך תרי ותרי נינהו. ע"כ. פירוש, דעלה דתנא קמא פרכינן: תרי ותרי נינהו בלחוד, ובחטאת קאי כפי המסקנא דפרק ד' אחין. אלא משום דקאי נמי לאקשויי עלה דר' מנחם בר' יוסי, להכי נקט באשם תלוי קאי, הכין משמע לי.
- ומיהו אכתי קשיא, דמאי משני לתנא קמא, "עד נמי, כשנישאת לאחד מעדיה"? והא לתנא קמא עד נמי בחנק קאי, דאוקמא אחזקתה וכמו שהקשו התוספות. ואפשר, כיון שנישאת לאחד מעדיה והיא גם היא אומרת ברי לי, לא אמרינן "אוקמה אחזקה". ועיין לקמן בסמוך בלשון תלמידי ה"ר יונה ז"ל.
- ורבינו תם פירש וכו', דהכא אורעא חזקתה משום דאתתא דייקא ומנסבא. ואם תאמר: הא הכא לא דייקא ומנסבא, הואיל ואיכא עדים דאמרי מת, דאז לא שייך חומר בסופה כדאמרינן בפרק האשה רבה: נישאת שלא ברשות, מותרת לחזור לו. ופירשו התם דהיינו נישאת בעדים, שאינה צריכה שום בית דין? ויש לומר, הואיל ומכחישין זה את זה, איכא חומר אם תעמוד תחת בעלה בטענת ברי שלה, ולכך דייקא. וכן גבי שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה, אמאי לא תצא? והא לא דייקא, ואינה נאמנת לומר נתגרשתי משום שלא בפני בעלה מעיזה, ועוד, דהיכא דאיכא עדים דמסייעי לה מעיזה. אלא ודאי מכל מקום לעניין הכי מהני האי דייקא, דמגרע לחזקה דאשת איש. וכן כתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו:
וזה לשון תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל: וקשיא ליה לרבי יעקב ז"ל, היכי קאמר: באשם תלוי קיימא? כיון דתרי ותרי נינהו, הוה לן למימר: העמד אשה אחזקתה והבא עליה בחטאת קאי, דהכי חזינן בפרק ד' אחין, דאמרינן: שני כתי עדים המכחישות זו את זו, סלק את העדים כאילו אינם והעמד דבר על חזקתו בין לקולא בין לחומרא. לקולא, כגון שנים אומרים נתקדשה וכו', נעמיד אותה בחזקת פנויה כמו שהיתה עומדת. לחומרא, כגון שמכחישים אלו לאלו בגרושין וכו'. ותירץ הרב ז"ל, דהכא אורעא החזקה של אשת איש, דכיון דאשה דייקא ומינסבא, רגלים לדבר להאמין יותר לעדים שאומרים שנתגרשה, ולפיכך לא נעמיד אותה בחזקת אשת איש ממש. וכל שכן לאוקימתא דמוקמינן לה כשברי לשניהם, דלא קשיא מידי. ע"כ:
באשם תלוי קאי — והיינו למאן דאמר יש אם למסורת, ד"מצות" כתיב ולא בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות. ולמאן דאמר יש אם למקרא, מכל מקום נהי דאינו מביא אשם תלוי בחתיכה אחת, מכל מקום איסור אשם תלוי איכא, כיון דמספקא לן אם היא אשת איש אם לאו, איסורא איכא מספיקא, אלא גזירת הכתוב היא דאינו מביא אשם תלוי להגין עליו מן הייסורין אלא בחתיכה אחת משתי חתיכות. לשון הרא"ש ז"ל:
וזה לשון שיטה ישנה: הבא עליה באשם תלוי קיימא — אם תאמר, והא ליכא אשם תלוי אלא בשוגג אבל לא במזיד? יש לומר הכי קאמר: הרי הוא עושה איסור [ש]שגגתו באשם תלוי. ואם תאמר, הניחא למאן דאית ליה אשם תלוי בחתיכה אחת, אבל לרב דאמר בכריתות שאין אשם תלוי בחתיכה אחת אלא בשתי חתיכות, היכי מקשים: הבא עליה באשם תלוי? יש לומר, שתי חתיכות מאי טעמא? משום דאתחזק איסורא, אשה נמי הא אתחזק בה איסורא, דכולהו מודו דאשת איש היתה. ע"כ:
וזה לשון תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל: הבא עליה באשם תלוי וכו' — פירוש, אי אמרינן דמשנשאת לא תצא, דכיון דתרי ותרי נינהו הוה ליה כשתי חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב ואינו יודע איזו מהן של חלב ואכל אחת מהן, יש לו להביא אשם תלוי על הספק, ואפילו אכלו במזיד. והכא נמי עומד בכל ביאה וביאה באשם תלוי, כיון שאינו יודע אי זו כת מהם מעידה אמת. ע"כ:
כגון שנשאת לאחד מעדיה — פירוש, והוא אומר שברי לו שהיא פנויה, דכיון שנשאת לא תצא. הריטב"א ז"ל.
ואם תאמר, היאך מותרת לינשא לו? הא אמרינן בפרק ב' דיבמות: "מת, הרגתיו, הרגנוהו, לא ישא את אשתו", ו"הרגנוהו" משמע דאיכא תרי סהדי, ואפילו הכי קאמר "לא ישא את אשתו". ופירש רבינו חננאל, דהכא מיירי כגון שיש ג' עדים, ותלתא לא חשידי. ונראה דבתרי מיירי, ואפילו הכי לא חשידי, כדמוכח לקמן, דאפילו למאן דחייש לגומלין, בזמן שיש שנים מעידים על זה ושנים מעידים על זה נאמנין. וכן מוכח בשלהי פרק ב' דיבמות, דתנן התם: מיאנה או חלצה בפניו – ישאנה, מפני שהוא בית דין. ודייק התם: טעמא דבית דין, הא בתרי לא, מאי שנא מהא דתנן: שנים עדים חתומים על השטר או שטר מקח או גט אשה לא חשו חכמים לדבר? מהדרינן: היא גופא קא משמע לן, לאפוקי ממאן דאמר מיאון בפני שנים. אלמא דתרי לא חשידי. והא דקאמר: "הרגנוהו", עד אחד קאמר; כלומר, הרגנוהו בין אנשים הרבה. לשון הרא"ש ז"ל:
באומרת ברי לי — פירש רש"י ז"ל, שאומרת: אין לבי נוקפי; ואין אשם תלוי אלא למי שלבו נוקפו. והוצרך רבינו לפרש כן, משום דאי אמרה "ברי לי" ממש, למה לה עדים? הא כל שאומרת "מת בעלי" תנשא. והקשו עליו ז"ל, דנהי דליכא אשם תלוי למי שאין לבו נוקפו, מכל מקום איסורא דאורייתא או דרבנן איכא; וכל שכן אי קיימא בחזקת אשת איש, דאיכא חיוב חטאת. לכך פירשו, באומרת ברי לי ממש, וכדדייק לישנא. וכי אמרינן: "האומרת מת בעלי תנשא", הני מילי היכא דליכא עדים דסייעי לה כלל; אבל אי איכא עדים, סמכה אעדים ולא דייקא ומינסבא. הריטב"א ז"ל. וכן כתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: באומרת ברי לי — פירש רש"י ז"ל, שאין ליבי נוקפי ומוחזקני בו שאם היה קיים וכו' ואין אשם תלוי בא אלא במי שליבו נוקפו. ואין דבריו מחוורים, דהא ודאי לא חשיבא ידיעה לאפוקי נפשה מספיקא דתרי ותרי. והנכון, באומרת ברי לי, שראתה אותו מת. ואם תאמר: אם כן, אמאי לא מהימנא? והא קיימא לן: האשה שאמרה "מת בעלי" נאמנת. ואפשר דהא קשיא ליה לרבינו ז"ל. ואי משום הא לא איריא, דהני מילי היכא דליכא עדים, אבל במקום עדים (כלל), ודאי אמירה דידה לית בה מששא. ובהא לא קשיא לן: לכתחילה אמאי לא תינשא? דבהא ודאי כיון דתרי ותרי נינהו דינא הוא דלא נעביד מידי אפומייהו. ולכתחילה לא תינשא, ואם נישאת לא תצא. ע"כ:
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא — פירוש, דאפילו תימא דרישא כדקיימא בחזקת פנויה וסיפא כדקיימא בחזקת אשת איש, מכל מקום אפילו רישא לא נפקא או מספיקא דאורייתא או מספיקא דרבנן, דכל תרי ותרי באשת איש לכל הפחות ספיקא דרבנן איכא, ולמה לא תצא? ועוד, דהכא מסתמא כולה פירושא רישא וסיפא בחדא גוונא מיירי, דאי לא, אמאי נקט חדא במיתה וחדא בגירושין? הריטב"א ז"ל:
ודע, שקיבלנו מרבותינו ז"ל, דכל מקום שאומר התלמוד: "מאי שנא... ומאי שנא", ולא קאמר "מאי שנא רישא מסיפא" או "מאי שנא סיפא מרישא", דהכי בעי למימר, דהא ודאי לית לן לפלוגי בינייהו כלל, ואם באנו לחלק – איפכא הוה לן למימר. והכא נמי הכי קאמר, דהא ודאי לא הוה לן לפלוגי בינייהו כלל, דבתרווייהו הוה לן למימר תצא, אי נמי לא תצא, ואם באנו לחלק – איפכא הוה ליה למיתני גבי "שנים אומרים מת" וכו' דתצא, משום דאיכא למימר דאמרי בדדמי, כגון שהלך במלחמה אי נמי טבע במים, ואמרי בדדמי דמת. אבל בגירושין ליכא למימר בדדמי ד"נתגרשה", דהא קאמרי דנתן גיטא בידה. כן נראה לי:
תרגמא בעד אחד וכו' — פירוש, והא דאמר: "שנים אומרים", אחד משנים קאמר. אי נמי משום דעד ראשון הימנוהו רבנן כבי תרי, כדאיתא בסמוך, נקט ביה שנים, ונקט אידך אגב דידיה.
עד אחד אומר מת הימנוהו רבנן כבי תרי — פירוש, וכגון שבא לבית דין קודם שיבא העד המכחישו, והתירוה על פיו. דאילו אתו בהדי הדדי, עד אחד בהכחשה אינו כלום וכדאיתא בפרק האשה. הריטב"א ז"ל:
וזה לשון שיטה ישנה: עד אחד אומר מת וכו' — והוא שבא והעיד תחילה, שאם באו שניהם כאחד, עד אחד בהכחשה לא מהימן. והכא באשה שמוחזקת באשת איש עסקינן, דאי באשה שאין לה חזקה, אפילו בלא האי עד שהוא מעיד מת, אין כח ביד אחד לאוסרה. ואפשר דבאשה שאין לה חזקה עסקינן, וקא משמע לן דאף על גב דתרווייהו מודו דאשת איש היא, מהימן עד זה שהעיד "מת" אם העיד תחילה; הילכך רישא בכל עניין מיתוקמא. ע"כ:
דאמר עולא בכל מקום שהאמינה תורה עד אחד וכו' — יש שפירשו, דבעדות אשה לא האמינה עד אחד, שאין דבר שבערוה פחות משנים. ומה שאמרו שהאשה נשאת בעד אחד שמת בעלה, אינו אלא מדרבנן, שהקלו משום עיגונא ואפקעינהו רבנן לקידושי מינה. וכי אמרינן שהאמינה תורה עד אחד כשנים, זהו בשאר איסורין שעד אחד נאמן בהם מן התורה, ורבנן נמי האמינו גבי תרי בעדות אשה. ולפירוש זה, אפילו באיסורין דעלמא, אם באו שני עדים בזה אחר זה, אין דבריו של שני במקום ראשון כלום, וראשון נאמן אפילו להקל. ופשטא דמימרא דעולא משמע דהוא הדין באיסורין, דהא כל מקום קאמר. ומיהו בעניין עדות אשה שמת בעלה נראין דברי רבינו ז"ל דההיא מדאורייתא נמי היא, וכדפירשתי בדוכתה בס"ד. הריטב"א ז"ל:
אי הכי אפילו לכתחילה נמי — פירוש, דבשלמא דבההיא דלעיל, כיון דאיכא תרי ותרי – דין הוא שלא תינשא לכתחילה אפילו לאחד מעדיה באומרת ברי לי. אבל הכא אימא לא, דהא אין דבריו של אחד במקום שנים כלל. הריטב"א ז"ל:
משום דרב אסי דאמר רב אסי הסר ממך עקשות פה — יש לפרש דרב אסי לאו מקרא קא יליף, ולא איירי קרא בהכי כלל, אלא רב אסי אתא לאשמעינן בדרך עצה טובה, דראוי שלא תינשא לכתחילה, והיינו משום ד"הסר ממך עקשות" וכו'; פירוש, בדרך הלצה וצחות לשון נקט לישנא דקרא, ולא משום דקרא איירי בהכי כלל. וניחא להאי פירושא, דפריך בהאשה שלום עלה מהא דתנן: "עד אחד אומר מת ונישאת" וכו', "טעמא דנישאת, הא לא נישאת לא תינשא? והא אמר עולא: כל מקום" וכו'; דהא עולא לא קאמר הכא משום דרב אסי, הסר ממך עקשות פה וכו', אלא בדרך עצה טובה, ומדינא אפילו לכתחילה תינשא, ואילו ממתניתין דהתם משמע דמדינא נמי לכתחילה לא תינשא.
- והתוספות ז"ל לא פירשו כן, אלא דרב אסי מקרא קא יליף ופסוק הוא דמייתי, ולא נקיט האי לישנא בדרך צחות לשון כדפרישית לעיל. ומעתה קשיא, למה ליה לאתויי לדרב אסי? והא קרא משמע הכין בהדיא. ותירצו בתוספות, משום דרב אסי רגיל להביאו, לכך מייתי דרב אסי. וקשיא להו נמי ההוא דאשה שלום, ותירצו כמו שכתוב בתוספות עי"ש:
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: ומשום דרב אסי דאמר רב אסי ולזות שפתים הסר ממך — פירש רש"י ז"ל, דעיקר מימרא דרב אסי בפרק בתרא דיבמות. ולא נהירא, דהתם נמי הכי אמרינן, "אלא כי הא דאמר רב אסי", ולא אשכחן עיקרה דהאי מימרא בשום דוכתא. לכך יש לומר כי זה הפסוק הוא בספר משלי, דרב אסי היה רגיל לומר בכל דבר שהוא מגונה כיוצא בזה, וההוא דיבמות. וכן פירשו בתוספות, ע"כ:
תרווייהו באשת איש קא מסהדי וכו' — תמיה לן, ואפילו ליכא עֵד שלא נתגרשה, עד אחד מי מהימן לומר נתגרשה? ועוד, אי מהימן, מאי קאמר: אין דבריו של אחד במקום שנים? הא אמרת מהימן במקום מאה דאמרי אשת איש היתה. ואפשר דהכא במאי עסקינן? שאין כאן עדים שהיתה אשת איש, וכדקאמרי: תרווייהו באשת איש קא מסהדי, אלמא ליכא עדים שהיתה אשת איש אלא אלו, שהן מעידין שהיא אשת איש. ואביי סבר לה כרב פפא, דאמר לעיל גבי עד אחד שאמר "תנאי" כי האי סברא. אי נמי עד כאן לא אמר רב הונא בריה דרב יהושע: "למעקר סהדותייהו אתו" אלא גבי תנאי, שמתחילת עדות זה תנאי הוה; אבל הכא אשת איש היתה ואחר כך נתגרשה, וכשתי עדיות דמי, והוה ליה חד במקום שנים. ומיהו רבא ורב אשי לית להו הך סברא, אלא אמרי למיעקר אתו.
- ובתוספות מדקדקים, אם כן האחד מהני עדים פסול הוה, ולא מצטרפי תרווייהו בעדות אשת איש, כדאמרינן גבי שתי כתי עדים המכחישות זו את זו? והעמידו אותה כשזרק לה קידושין, זה אומר: קרוב לו, וזה אומר: קרוב לה; ולאו הכחשה היא, דעבידו למטעי בה.
- ואני אומר, כיון דאיכא עדים דידעי כלל, אינה נאמנת לומר "גרושה אני", דאזיל ליה מיגו. והוקשה לי הא דאמרינן לקמן גבי אחד אומר נתקדשה, "תרוייהו בפנויה קא מסהדי" וכו'; אטו עד אחד בקידושין כלום הוא? הא אמרינן בקידושין (דף סה:) שאין דבר שבקידושין פחות משנים, ולא שנא נתקדשה בפניו, לא שנא אמר אחד "נתקדשה", דהכי מוכחא סוגיא התם בהדיא. עד שראיתי דרב פפא דאמרה הכא סבר שהמקדש בעד אחד חוששין לקידושיו, ולית ליה בקידושין "אין דבר שבערוה פחות משנים", לפיכך צריך להכחשתו של שני. ומכל מקום דווקא באשה שותקת, או שאמרה: איני יודעת אם קרוב לי או קרוב לו; הא במכחישו, עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, כדאיתא התם.
- וזה כפי דרך רבותינו ז"ל בעלי התוספות, בין רישא בין סיפא בחד גוונא מיתוקמא. אבל אם נרצה להעמיד סיפא כשאמרה "אשת איש הייתי וגרושה אני", ומפני כך מעמידים אותה בחזקת אשת איש על פי אלו, כמו שפירשתי אני, יש לומר דרישא נמי כשאומרת "פנויה אני". ואם תאמר: אם כן אמאי לא תינשא? והרי אין עד אחד נאמן באיסורין אלא בששותק, כדאיתא בקידושין בפרק האומר, וכל שכן בדבר שבערוה? יש לומר לרב פפא, הבעל חושש לעצמו, דתנן (כריתות יא, ב): עד אחד אומר "אכל חלב" ועד אחד אומר "לא אכל", מביא אשם תלוי. ומכל מקום "אין דבריו של אחד במקום שנים" דרישא לאו דווקא, אלא סירכא דסיפא נקט. הרמב"ן ז"ל:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: תרווייהו באשת איש קא מסהדי וכו' — קשיא לן, הא למה לי? פשיטא, ובלאו טעמא נמי דחד במקום שנים, אטו עד אחד בגירושין כלום הוא? ויש לומר, כגון שאינה בחזקת אשת איש אלא על פי אלו, ולהכי איצטריך למימר "משום דהוה ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים". וקשיא לן, השתא נמי היכי מתוקמא אשת איש אפומא דהנך? דהא כיון דקא מכחשי אהדדי, לא סגיא דליכא חד פסול, וכיון דכן הוא ליכא אלא עד אחד כשר דמוקים לה בחזקת אשת איש. והכי מוכח התם בבבא בתרא בעדות המוכחשת, דכל אותה עדות פסולה. תירצו בתוספות, דהכא אי דקא מכחשי אהדדי לגמרי הכי נמי, אלא הכא במאי עסקינן? דלא קא מכחשי אהדדי לגמרי, אלא שזה אומר: נתגרשה בגט קרוב לה, וזה אומר: בגט קרוב לו; דהא לא חשיבא הכחשה למפסלינהו לסהדי, דעבידי אינשי דטעי בהכי. ולשון דחוק הוא. ואי קא מפרשים לה בדלא מכחשי אהדדי, אלא שזה אומר: נתגרשה, וזה אומר: איני יודע בגירושין, כדפירש רש"י לעיל בעד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי, אתיא שפיר. אלא דלא ניחא לי, משום דרישא בעד אומר מת ועד אומר לא מת לא אתיא אלא בהכחשה. ואפשר דרישא תנא ליה אפילו בהכחשה, וסיפא תנא ליה בלא הכחשה דווקא, וקא אתיא שפיר. ואפשר עוד לפרש, דוודאי בהכחשה גמורה איירי; ומיהו כגון דקא אמרה איהי: אשת איש הייתי וגרושה אני, דשויא נפשה חתיכה דאיסורא, וכיון דכן תו לא מהני לומר "גרושה אני", דהשתא ליכא טעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון דאיכא עדים כלל, אף על גב דהני עדים לאו כלום הוא וכדפרישית, מכל מקום כיון דאיכא עדים כלל ליכא הפה שאסר, דלא ניחא לה למימר "פנויה אני" במקום עדים, דהא כולהו מודו בהא מיהת דאשת איש הות. והא אתיא כשיטתיה דרב פפא דלעיל דאמר: תרווייהו בשטר מעליא קא מסהדי, והאי דקא מסהיד תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ואפשר לפרש, דאפילו לרב הונא בריה דרב יהושע, דעד כאן לא אמר רב הונא בריה דרב יהושע אלא לעיל, דאיכא למימר למיעקר סהדותייהו קא אתו, אבל הכא דכולי עלמא סהדותא אחריתי הוא, שהרי אין עוקרין עדותן לומר שלא היתה אשת איש. מה שאין כן באומר תנאי שעוקר עדותו, דכיון שהיה תנאי בדבר, אם לא נתקיים התנאי נמצא הדבר בטל למפרע מעיקרו. ואם איתא להאי סברא, אם כן נפקא לן בשנים אומרים "כתב ידינו הוא זה" ואחד אומר "פרוע" שאינו נאמן, דהשתא איכא למימר: תרוייהו בשטרא מעליא מסהדי, והאי דקא אמר "פרוע" הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים, דהשתא ודאי פריעא סהדותא אחריתי הוא וכן עיקר. (ואפשר לפרש) ע"כ:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: תרווייהו בפנויה וכו' — הקשו בתוספות, דמהאי לישנא משמע דהאי אתתא לא הויא קיימא מעיקרא בחזקת אשת איש אלא אפומייהו דהני דקא מסהדי עלה הכי. ותו, דאי קיימא בחזקת אשת איש פשיטא, דעד אחד בגירושין אינו כלום ואפילו ליכא דמכחיש ליה. ואם כן, דבחזקת פנויה היתה, היכי הויא אשת איש אפומייהו? דהא כיון דמכחשו אהדדי, חד מינייהו שקורי משקר. ותירצו, דהכא במאי עסקינן? כגון שזרק לה גיטה, חד אמר: קרוב לו היה ולא נתגרשה כלל, וחד אמר: קרוב לה היה ונתגרשה ודאי, דאף על גב דכל חד מיניה טעין הכי בברי, מכל מקום כהאי גוונא טעותא היא, וכל חד מינייהו סבור לומר הכי בקושטא ולא חשדינן ליה דמסהיד בשיקרא; והוה ליה כההוא דאמרינן: זה אומר בשתי שעות וזה אומר בשלש שעות. ולא שינויא דחיקא היא, דהא מסתמא לא עבידי דפליגי סהדי בגירושין דמכחשי אהדדי אלא גבי האי גוונא. אבל יש שתירצו, דהכא כשהיא אומרת: אשת איש הייתי וגרושה אני, דאילו ליכא עדים כלל הכא מהימנא; אבל השתא דאיכא עדים כלל, לא מהימנא, ומיהו אהני דיבורא לשוויי סהדותא דמסהדי אשת איש הוות בקושטא. והפירוש הזה דחוק, מדלא פרישו לה בגמרא. ע"כ:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: תרווייהו באשת איש וכו' — האי לישנא, על כרחך דמיירי דלא אתברר לן מעיקרא אם היא אשת איש או פנויה; דאי באשת איש, למה לן למימר תרווייהו קא מסהדי? דאפילו לא אמר האי "לא נתגרשה", האי דקאמר "נתגרשה" לא מהימן כלל. והא דנקט ליה כהאי גוונא, משום דבאשת איש ידועה מאי קא משמע לן? פשיטא דעד אחד לא מהימן. אבל השתא קא משמע לן דאף על גב דלא אתחזקא באשת איש אלא אפומא דהאי, והאי הוא דקאמר "נתגרשה", אימא ניהמניה משום הפה שאסר, קא משמע לן דלא, מאי טעמא? תרווייהו באשת איש קא מסהדי, והאי דקאמר "נתגרשה" – עדות אחרינא הוא וליתיה אלא חד ולא מהימן. ולא שייכא בפלוגתא ד"זה אומר תנאי" ו"זה אומר אינו תנאי" דאפליגו בה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, דבהא אפילו רב הונא מודה בה, דהתם היינו טעמא דאמר רב הונא: למיעקר סהדותיה קא אתי, משום דחד סהדותא היא, וברורי הוא דקא מברר ליה ואמר דעל תנאי כך הקנה זה או מכר זה. אבל הכא תרי מילי נינהו, דנישואיה לאו בגירושיה מיתלו, אלא הוה ליה כשנים אומרים: "כתב ידינו הוא זה", וזה אומר: "עדיין לא פרעו", וזה אומר: "פרעו", דהאי דקאמר "פרעו" לא מהימן. ורבא דאוקמה בתרי ותרי וראה ר' יוחנן דבריו של רבי מנחם וכו' ורב אשי דאוקמה בתרי, לאו משום דפליגי עליה דאביי בעיקר דינא ולומר דברב פפא שייכא, אלא משום דרבי יוחנן אמר: "שנים אומרים נתגרשה" וכו', ולא ניחא להו לשבושי לישנא דאיתמר בבי מדרשא משמיה דרבי יוחנן ולומר דלא איתמר שנים אלא אחד, ואשכחו להו אורחא דלישנא דווקא איתא, כן נראה לי. ע"כ:
וזה לשון תלמיד הרשב"א ז"ל: הקשו בתוספות: היכי אמרי דתרווייהו באשת איש קא מסהדי? והא עדות מוכחשת היא, וחד מהני פסול הוא, והיכי מצטרפי בעדותייהו זו שמעידין שהיא אשת איש, כדאמר גבי שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו. תירצו בתוספות, דהכא ליכא הכחשה, דלאו בדווקא קא מסהדי, אלא כגון שזרק לה גטה וכו'. ונראה לי דקושיא מעיקרא ליתא, שאם אתה עושה עדות זו כעדות מוכחשת גם כן, תקשי נמי הא לרב פפא דאמר בסמוך דעד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה תרווייהו באשת איש קא מסהדי. ויש לך לתרץ בה כמה דתרצתא הכא, משום דעבידי למטעי. ואם כן קשיא דידיה אדידיה, דאילו לעיל גבי עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי אמר רב פפא: תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי, ותקשי לן היכי מצטרפין לאסהודי בשטרא מעליא? והלא עדות מוכחשת היא וחד מינייהו פסול. וליכא לתרוצי התם דלאו בדווקא קא מסהדי כי הכא, דוודאי מאי דקא מסהיד אתנאי בדווקא קא מסהיד דליכא למטעי בה. על כן אפשר לומר, דכי אמרינן בשתי כיתי עדים דלא מצטרף חד מכל כת וכת בעדות אחת, הני מילי להבא, אבל למפרע לא מפסלי; והכא כשמכחישין זה את זה, כבר היתה עדותם שהעמידו באשת איש עדות גמורה, ועדות זו שמכחישין בה זה את זה עדות אחרת היא, דנישואין לאו בגירושין מתלו, דתרתי מילי נינהו. והשתא מתרצא לן הא דעד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי, דהתם קודם שמכחישין זה את זה בתנאי כבר נתקיים השטר למפרע, ולאו כל כמינייהו למעקריה השתא מחמת הכחשה זו. ע"כ:
וזה לשון הרא"ש ז"ל: תרווייהו באשת איש קא מסהדי וכו' — מדאיצטריך למימר הכי, משמע דאיירי באשה שאין אנו תופסין אותה בחזקת אשת איש אלא על פיהם. ואם תאמר: אם כן, להמניה להאי דאמר נתגרשה במיגו דאי בעי הוה שתיק? יש לומר דלא חשיב מיגו, דשמא הוא רוצה לומר האמת כדי לפוסלה מן הכהונה. ואין כאן עדות מוכחשת לומר שעדותם בטל, דהכא מיירי כגון שזרק לה גט וכו'. ע"כ:
וזה לשון שיטה ישנה: סיפא עד אומר נתגרשה וכו' — קשיא לי, אי באשה שיש לה חזקה דאשת איש עסקינן, מאי האי דקאמרי: תרווייהו באשת איש קא מסהדי? בלא עדותם היא אסורה. ועוד, מאי האי דקאמר "נתגרשה הוה ליה חד"? הוה לן למימר: "אוקי חד לגבי חד ואוקי אתתא אחזקה". ועוד, אפילו ש[לא] יבוא עד שיעיד "לא נתגרשה", האי דקאמר "נתגרשה" לא מהימן להתיר אשה העומדת בחזקת אשת איש. אלא ודאי באשה שאין לה חזקה דאשת איש עסקינן, וכיון דתרווייהו מודו דאשת איש היתה, הרי החזיקוה באשת איש ואין זה נאמן לומר "נתגרשה". ואם תאמר: הא קיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע בעד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי, דהאי דקאמר "תנאי" למיעקר סהדותיה קאתי, ולא אמרינן: תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי, והאי דאמר תנאי הוה ליה חד? תירץ מורי יצ"ו, דהכא לא שייך למימר: "האי דקאמר נתגרשה למיעקר סהדותיה קא אתי", שהרי מודה בעדותו האחר דאומר דאשת איש היתה, אלא שנתגרשה אחר כך. מה שאין כן בעד אומר תנאי, שחוזר על עיקר עדותן לומר שלא היה אלא על תנאי. אבל הכא, כיון שהחזיקוה באשת איש, אין אחד יכול להוציאה מחזקתה. ע"כ:
כתוב בהשלמה: עד אחד אומר מת הימנוהו רבנן כבי תרי — כדאמרינן בעלמא, שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד, הרי כאן שנים. ואי אתא עד אחד ואמר "לא מת", הוה ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים. והילכך אם נישאת לא תצא, אבל לכתחילה לא תינשא, משום דכתיב: "ולזות שפתים הרחק ממך". ונראה לפרש באומרת היא והוא: ברי לנו שמת, שאם לא כן קיימי באשם תלוי, כדפרישית לעיל.
- עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה, תרוייהו באשת איש קא מסהדי, והאי דאמר נתגרשה הוה ליה וכו' — ואפילו נישאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי, תצא. ומיירי כגון דלא קיימא בחזקת אשת איש, דאי הוה קיימא בחזקת אשת איש, אפילו לא אתא עד אחד דלא נתגרשה תצא, דאין עד אחד נאמן בגירושין. וכי תימא, מאי שנא ממיתה? מיתה אינה יכולה מכחישתו, גירושין יכולה מכחישתו. אלא ודאי בדלא קיימא בחזקת אשת איש מיירי. וכי תימא, עד אחד דנתגרשה הימנו רבנן כבי תרי? אין הכי נמי אי לא אתא עד אחד דלא נתגרשה; אבל מאחר שבא עד אחד שלא נתגרשה, תרוייהו מוקמי לה בחזקת אשת איש, ועד אחד דנתגרשה במקום חזקת אשת איש לא מהימן.
- אם בא עד אחד ואמר "נתקדשה" ועד אחד אומר "לא נתקדשה", תרוייהו בפנויה קא מסהדי, והאי דקאמר "נתקדשה" הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ע"כ.
וכתב הראב"ד ז"ל, גבי עד אחד אומר מת וכו', וקבילניה אסהדותיה, והדר אתא אידך דאמר "לא מת", לא מהימן דהוה ליה כקלא דבתר נישואין. אבל אי אתו בבת אחת, עד אחד לא מהימן, כדאיתא בסוטה פרק בתרא.
- צריך עיון, שוטה שאמרה מת בעלה, אם נאמנת להתירה להינשא. ונראה לפי סוגיית הגמרא פרק האשה שלום שנאמנת. ודין זה צריך ביאור גדול. לשון פירוש רבינו מאיר הלוי פרק האשה שלום. ושמעינן מינה דאפילו שוטה נמי, כי אתיא ואמרה "מת בעלי" נאמנת, ודווקא שיודעת בטיב נישואין ואלמנות, אבל שוטה שאינה יודעת בטיב אלמנות ונישואין לא מהימנא. והרב ר' שמואל בר דוד כתב: כי אמרי רבנן דשוטה מהימנא ותינשא על פיה, הני מילי בשוטה מעיקרא, דכקידושין כך גירושין, כלומר, ככניסתה כך יציאתה. עכ"ל הרב ר' מאיר בר שמעון המעילי ז"ל:
וראה רבי יוחנן וכו' — פירוש, וכגון שבאו עדים, ואם כן נישאת לאחד מעדיה ובאומרת ברי לי. ולפום האי אוקימתא ליתא לדרבי יוחנן, דהא ר' מנחם בר יוסי יחידאה הוא וכרבנן קיימא לן. ואף על גב דלהאי אוקימתא רבי יוחנן סבר ליה כוותיה בגירושין, הא איכא אידך אוקימתא דרב אשי בסמוך דמוקים לה לדרבי יוחנן אפילו כרבנן ועלה סמכינן. הריטב"א ז"ל:
מיתה אינה יכולה מכחישתו — שאם יבוא בעלה לא היה לה שום טענה, ומתוך כך מעיקרא דייקא ומנסבא, ומסתמא נתברר לה שמת קודם שנישאת ולפיכך לא תצא. גירושין יכולה להכחישו, שאומרת בליבה: אפילו אם יבוא בעלי ויאמר "לא גירשתיה" יכולה אני להכחישו ולומר שגירשני, ומתוך כך לא דייקא כולי האי וסומכת על העדים שמסייעים אותה ואומרים שגירשה ונישאת על הספק, ולפיכך תצא. תלמידי הר' רבינו יונה ז"ל:
ומי חציפה כו' והאמר רב המנונא וכו' — ואף על גב דרב המנונא לא אמר אלא בפניו, אבל שלא בפניו לא, הכי קאמר: מדקאמר רב המנונא שאינה מעיזה פניה בפניו ומתירין אותה לכתחילה על סמך זה, הוה לן למימר דשלא בפניו נמי, אם נישאת מיהא לא תצא. ואהדרי ליה דכיון דאיכא סהדי דמסייעי לה מעיזה ואפילו בפניו, והילכך אפילו נישאת תצא. הרשב"א ז"ל:
רב אשי אמר דאמרי עכשיו מת וכו'. — פירוש, ואפילו נישאת לאחר שבאו עדים, ובשנישאת לאחד מעדיה ובאומרת ברי לי, דבלאו הכי ליכא לאוקמה לעולם, כל היכא דאיכא תרי ותרי, וכדמוכח לעיל בהדיא. ואפילו בהא בגירושין תצא, דכיון דאפשר לברורינהו דאמרינן לה(ו) אחוי גיטך ולא מחויא ליה, ודאי שקרא קא אמרת. הריטב"א ז"ל:
וזה לשון הר' רבינו יונה ז"ל: דאמרי עכשיו מת וכו' — פירוש, כגון שהעדים שאומרים שמת בעלה מעידים שעכשיו מת, ולפיכך אם נישאת לא תצא, דמיתה ליכא לברורה, שאפשר לאחר שראו אותו מת הפילו אותו בני אדם במקום שלא יוכל שום אדם לראותו לעולם. אבל גירושין איכא לברורי, דאמרינן לה: אי איתא דהכי הוא, אחוי גיטך, דכיון שמעידים שעכשיו גירשה, ודאי אם היה אמת – היה הגט מזומן בידה, דברגע קטן לא היתה מפסידתו. אבל אם מעידין לאחר זמן, ודאי לא תצא, שאפשר שאיבדה אותו. והילכתא כרב אשי. מיהו במיתה נמי, היכא שאפשר להתברר ולא ביררה, תצא. ע"כ:
גרושין איכא לברורי דאמרינן וכו' — ואף על גב דיכולה למטען דקרעתו או שנאבד לה? שאני הכא, דכיון דאיכא דמכחשי לה חיישינן לה. אבל היכא דליכא הכחשה, אף על גב דעכשיו גירשה, יכולה למימר "קרעתיו" או "איבדתיו" ולא חיישינן לה. ובתרי ותרי נמי, היכא דליכא לברורי, כגון דאמרי עדים אלו: זה כמה גירשה, ואלו אומרים: לא גירשה, אף על גב דליתיה לגיטה בידה – אלו דאמרי "נתגרשה" מהימני, דאין כאן הוכחה כלל דמשקרא, דזמן מרובה לא נטרא ליה לגיטה. הרשב"א ז"ל:
וזה לשון ליקוטי הגאונים ז"ל: אוקמה רב אשי אליבא דרבנן כדאיכא לברורי, הילכך מיתה, בין דאמרה "מת" סתם בין דאמרה "מת עכשיו", כיון דליכא לברורי אם מת אם לא מת ואין בידינו כלום טענה לסתור בה את דבריה, לפיכך קא אמרי רבנן: לא תינשא, ואם נישאת לא תצא. גירושין נמי, אי אמרי "גירשה" ולא אמרי "עכשיו גירשה", כיון דבאיכא לברורי תליא מילתא, הכא ליכא לברורי, דיכולה לטעון: גירשני ואבד הגט ממני, לפיכך לא תינשא, ואם נישאת לא תצא. אבל כי אמרי: "עכשיו גירשה", כיון דאיכא לברורי לאחוויי גיטה, דהא אינה יכולה לומר: אבד הגט ממני, מפני שעכשיו גירשה ובשעה קלה ודאי לא איבדתהו, אי לא ברירא ומחוויא לה לגיטא אם נישאת תצא, ע"כ.
ולפי זה ניחא, דאיכא למידק, דלרב אשי לפלוג וליתני בגירושין גופייהו בין היכא דאמרי "עכשיו גירשה" ובין היכא דאמרי "זה כמה גירשה". ובמאי דכתבו הגאונים ניחא, דהא אתא לאשמעינן דבמיתה, בין דאמרי "מת" סתם בין דאמרי "מת עכשיו", דאף על גב דאיכא למימר הא דמיתה נמי איכא לברורי, קא משמע לן דלא שנא, דאיכא למימר שתיכף ומיד לאחר שראו אותו שמת הפילו אותו בני אדם במקום שלא יזכר ולא יפקד וכמו שכתבו תלמידי הר"י, וכדכתיבנא לעיל. ובזה ניחא נמי קושיא אחריתי, דלקמיה בסמוך עלה הא דתניא: שנים אומרים נתקדשה וכו' לא משני רב אשי הכין, וכדבעינן למכתב קמן בס"ד.
הקשו בשיטה ישנה, דהיכי אמרינן דבמעידין "עכשיו מת" אם נישאת לא תצא? והא צריכה להמתין ג' חדשים. ותירצו דהכי קאמר, דעדים מעידים "עכשיו מת" ו"עכשיו גירשה", ולאחר זמן אם נישאת לא תצא כשנים אומרים "מת". אבל בגירושין תצא, דכשאמרו העדים "עכשיו גירשה" – רגלים לדבר דשקרי נינהו, מדלא הוה לה גט בההיא שעתא בידה:
הערות
[עריכה]
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה