שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ב/דף כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף כב עמוד א[עריכה]

וזה לשון הריטב"א ז"ל: תרי ותרי נינהו — פירש רש"י ז"ל, תרי ותרי נינהו, וכל תרי ותרי ספיקא הוא, ואפילו העידו עליו עד שלא חתמו הם או אחרים, האיך חותם? דהא ספק פסול הוא. ואילו ערעור דפגם משפחה, שמעידין עליו שהוא עבד, גלויי מילתא בעלמא הוא, ואפילו משחתמו יעידו עליו, שאין זה גמר, כי סוף שיתברר עניינו מאליו ואין עדותם אלא גלויי מילתא בעלמא.

ויש מקשים: ומנלן שהיה מתברר מאליו עניינו למחר להכשר? דילמא יתברר לפסול? ויש לומר, דלעניין פסול יוחסין – כל המשפחות בחזקת כשרות הם עומדות.
ומהדרינן, דאמרינן: ידעינן ביה דעבד תשובה, דבהא ליכא הכחשה דסהדי קמאי ולית לן למיחש אלא לנגיעת עדות. וכן פירש הרי"ף ז"ל. וזה לפי שיטתם, שהם פוסקין דכל תרי ותרי ספיקא דאורייתא. אבל דעת רבינו חננאל ז"ל שפסק דכל תרי ותרי אוקי גברא אחזקתיה. פירש ר"י ז"ל: עד שלא חתמו, מעידין עליו חבירו או אחרים וחותם. משחתמו, אין מעידין עליו לא הם ולא אחרים כדי שיחתום עמהם בזה, דנהי דמתכשרי מכאן ואילך, כשחתמו בכאן לא היו במותב תלתא כחדא, שפסול של זה הפסיק בינתים. ופרכינן: והיכי דמי? אילימא ערעור דגזלנותא, תרי ותרי נינהו וכאילו אין כאן עדים דמי ואוקי גברא אחזקתיה, וכאילו היה כשר לעולם, ולא נתבטל הצירוף. וכל שכן אי ערעור דפגם משפחה הוה, דגלויי מילתא בעלמא הוא ואוקי גברא אחזקתיה. ופרקינן, דלעולם ערעור דגזלנותא, וכגון דאמרי: ידעינן ביה דעבד תשובה; שאפילו לפי עדותם של אלו גזלן היה, וליכא למימר אוקמיה אחזקתיה, והרי נתבטל הצירוף בינתים.
ואם תאמר: וכיון שהעידו שעשה תשובה, משמע שכבר עשה תשובה קודם ערעורים של אלו, הרי לא נתבטל הצירוף, וכשחתמו כשר היה? ויש לומר דהא ליתא, שאין זה נכשר עד שהעידו עליו בבית דין. ועוד, אפילו הוא נכשר למפרע משום שחזר בתשובה, כיון שלא נתברר הכשרו עד עכשיו, דין הוא שיתבטל הצירוף. ע"כ:

כתב בהשלמה: מה שכתב הרי"ף ז"ל, דחזקת ממונא עדיף מחזקה דגופא, דווקא בברי וברי, אבל בברי ושמא קיימא לן דאיהי מהימנא משום חזקה דגופא, כיון דאיהי ברי ובעל שמא. וטעם הדבר דבברי וברי לא אזלינן בתר חזקה דגופא, שאם נכשיר השנים נפסול השנים האחרים, אף על גב דגבי עדות לא פסלו להו, וקיימא לן התם: זו באה בפני עצמה ומעידה; דמכל מקום שנים מהם שקר העידו, ואמאי אזלינן בתר חזקה דגופא לגבי הני מדלגבי הני? הילכך אזלינן בתר חזקה דממונא, ודאי אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה, כדאמר בהאי פירקא גבי מעלין לכהונה על פי עד אחד: אנן נחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן, אלמא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דמוחזק לן באבוה דכהן הוא, אף על פי שמעידין על עיקר לידתו שהוא בן גרושה או בן חלוצה.

ואי קשיא לך הא דגרסינן במסכת קידושין בפרק האומר גבי ינאי, היכי דמי? אילימא דאתו בי תרי ואמרי אשתבאי ואתו בי תרי ואמרי לא אשתבאי, מאי חזית דסמכת אהני דאמרי לא אשתבאי? סמוך אהני דאמרי אשתבאי, אלמא כיון דעל עיקר לידתו הם מעידין שהוא בפסלות, לא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה? איכא למימר, דשני לן בין תרומה ליוחסין, דכי מוקמינן גברא אחזקה דכשרות הני מילי לענין תרומה, אבל איוחסין לא, ומילתא דינאי ליוחסין הוה, שהיה עומד ומקריב קרבנות בכל יום. ומה שכתב הב"ה‏[1] בזה גם בהאי שמעתא דעד נעשה דיין הם דברים רחוקים מדעתא, ע"כ. כן מצאתי בפירושי הרב המעילי ז"ל על ההלכות:


צריכין למכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי — כיון שאין חותמין אלא שנים; שאם לא יכתבוה, איכא למיטעי ולומר שאין צריך בית דין בקיום השטר, ומה שכתבו מתחילה "במותב תלתא כחדא הוינא", לא לשם בית דין, אלא שהיה בדעתם לרבות ולא נזדמן להם אלא השנים שחתמו. אבל כשכתבו "וחד ליתוהי" ליכא למיטעי. אבל אם לא נכתב "וחד ליתוהי" פשיטא דלא נפסל בהכי. תדע, מדקאמר בתר הכי: "ואי כתב ביה בי דינא תו לא צריך"; פירוש, לא צריך ליה למכתב "וחד ליתוהי", מדפריך: "ודילמא בית דין חצוף הוא?" תוספי הרא"ש ז"ל, וכן כתב בפסקיו:

וכן כתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: צריכין למכתב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי — פירוש, אין הקפדה אלא דלכתבו במותב תלתא כחדא הוינא, ואף על גב דלא כתבו וחד ליתוהי, דכיון דכתבי "במותב תלתא כחדא" למה ליה למכתב "וחד ליתוהי"? ואמאי פריך טפי? מי עדיפי כי כתיב "בי דינא" מהיכא דכתבי "במותב תלתא כחדא הוינא"? וכי תימא דמיירי בדכתבי וחד ליתוהי, אם כן האיך חשו לבית דין חצוף? אלא ודאי כדאמרן, וכן פירשו בתוס', ע"כ. וכן כתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות.

וכך כתבו בשיטה ישנה: צריכין למכתב במותב תלתא וחד ליתוהי — לפירושא בעלמא כתבי ליה. ואי כתיב ביה בי דינא תו לא צריך — דתרי לא מקרו בי דינא. וכן הלכה, דלית הלכתא כשמואל דאמר: "שנים שדנו דיניהם דין". וקשיא לי הא דגרסינן בגיטין פרק השולח: "בפני כמה מבטלו? רב נחמן אמר: בפני שנים", ומפרש טעמא: "תרי נמי בי דינא קרו להו", וכן גבי פרוזבול סגי בתרי, דהתם מייתי רב נחמן ראיה מפרוזבול, דתנן: "מוסרני לכם פלוני" וכו', אלמא בתרי סגי, וקיימא לן התם כרב נחמן. ויש לומר, בדבר שאינו צריך משא ומתן, בשנים סגי; אבל לדין שצריך משא ומתן, אין שנים דנין. וקיום שטרות, אף על פי שאינו צריך משא ומתן, טעמא אחרינא הוא, שלא יהא כעד מפי עד. והא דתלינן להו בגמרא בחד טעמא, דמקשינן: ודילמא בית דין חצוף הוא כדשמואל, אלמא דינין וקיום שטרות טעם אחד יש להם? הכי פירושו: ודילמא בית דין חצוף הוא, וסבירא להו בשטרות נמי כשמואל בדין. וכן מוכח, ד"כשמואל סבירא להו" לאו דווקא, מדמקשינן: "ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא להו", ואף על גב דשמואל לא אמר לכתחילה, דהא בית דין חצוף קרי ליה, פירושו: כשמואל סבירא להו דלכתחילה נמי. אלא דבהא יש לומר, דשמואל בקיום שטרות שאינו צריך משא ומתן סבירא ליה דאפילו לכתחילה סגי בתרי. ועוד, דלא שייך "בית דין חצוף הוא" אלא בדין, מפני שאין ביניהם מכריע כשיש ביניהם מחלוקת, וצריכין להגיד סברותם לאחרים להכריע, ונמצאו סברותם של זה וזה מתגלות, וזהו פירוש "בית דין חצוף":

דאמר לנא רבנא אשי וכו' — פירוש, דכיון דבעצת רב אשי ומדעתו נזקקו לקיימו, מסתמא כהלכה עשאוהו, דרב אשי מסתמא לא סבירא ליה אלא כהלכתא. והוא הדין כל שכתוב בהנפק שעשו מדעת אדם גדול בקי בדינין. הריטב"א ז"ל:

לא גרסינן "ואמרן ליה לרבנא אשי", ומאן דגריס לה מפרש: אמר לנו שנשב בדין, ואמרן שיצטרף עמנו. ולא נהירא, דאם כן בהכי סגי ולא צריך למכתב "במותב תלתא הוינא", דהא "לנא" משמע דתרי, ורב אשי שנצטרף עמהם הא תלתא. אמי"ץ. שיטה ישנה:


מתניתין[עריכה]

האשה שאמרה אשת איש הייתי וכו' שהפה שאסר וכו' — ונאמין אותה במיגו שהיתה יכולה לומר "פנויה אני", כיון שאין לנו עדים שיודעים שהיתה אשת איש. ודוקא באומרת בתוך כדי דיבור "גרושה אני", אבל לאחר זמן לא מהימנא אלא אם כן נתנה אמתלא לדבריה, שהרי הודאת עצמה כמאה עדים וכבר הודית בדבר שיצאה מחזקתה, והשתא דקאמרה "גרושה אני" – מיהדר הוא דקא הדרה ולפיכך לא מהימנא. אבל כשאומרת בתוך כדי דיבור "גרושה אני", לאו מיהדר קא הדרה בה, אלא מתחילה באת לברר דבריה נתכוונה. ואם יש עדים וכו' – ואם נישאת קודם שבאו עדים, תצא. ודווקא כשאומרת שלא בפני בעלה, אבל בפני בעלה נאמנת, דקיימא לן חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה, כדבעינן למימר קמן. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:


גמרא[עריכה]

אמר רב אשי מנין להפה שאסר וכו' — קשיא לי, דהכא משמע דלרב אשי דווקא אב הוא דנאמן להתירה, הא אחר לא. ואילו בקידושין פרק האומר (דף סג:) אית ליה לרב אשי גופיה דאפילו אחר נאמן להתירה, דתנן התם: "קידשתי את בתי ואיני יודע למי, ובא אחד ואמר: אני קדשתיה, נאמן", ואמרינן עלה בגמרא, "אמר רב נחמן: נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס, ורב אשי אמר: אף לכנוס". ויש לומר, דהתם היינו טעמא משום דאמר: חזקה לא משקר, דרתותי מרתת דילמא מדכר אב ולא מחפה עלה, מדתני: "זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה, רצו – אחד נותן גט ואחד כונס", ופרקינן: "אמר לך רב, שאני התם דכיון דאיכא אחרינא בהדיה – רתותי מרתת"; והכי נמי משמע בברייתא דקתני: "קידשתי את בתי ואיני יודע למי, ובא אחד ואמר: אני קידשתיה, נאמן אף לכנוס, והאשה שאמרה: נתקדשתי ואיני יודעת למי, ובא אחד ואמר: אני קידשתיה, אינו נאמן לכנוס מפני שמחפה עליו". כן נראה לי. הרשב"א ז"ל:

למה לי קרא הוא אסרה וכו' — אבל למתניתין לא קשיא לן כלל, דאורחא דמתניתין למתני מאי דתליא בסברא; ואי נמי משום דרבי יהושע פליג אמיגו דרבן גמליאל, אצטריך לאשמועינן דבהאי מיגו מודה הוא. ולמאי דסליק אדעתין השתא, דקרא לאשמועינן "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" הוא דאצטריך, ולומר דבלא מיגו לא מהימן, קשיא להו לרבותינו בעלי התוספות ז"ל, דכיון דמשום מיגו הוא, אם כן, אילו בא ואמר: קידשתי את בתי, ולאחר כדי דבור פירש: לפלוני הוא שקדשתי, לא יהא נאמן, דהא ליכא מיגו; ואין הדעת נותנת כן. ותירצו הם, דכל זמן שאינו סותר את דבריו הראשונים, כי הכא שדבריו הראשונים עומדים, אלא שמפרש הוא למי קידשה, אפילו בלא מיגו מהימן. והכא דמשמע דלא מהימן משום דליכא מיגו, איכא למימר דהיינו היכא דקאי חתן קמיה וקאמר: "את בתי נתתי לאיש" ולא פירש למי, והשתא איכא למיחש, דכיון דלא אמר מיד "לאיש הזה", דהא קמיה קאי, דילמא לאו היינו האי; והילכך היכא דליכא מיגו לא מהימן. אי נמי איכא למימר, דאפילו תמצי לומר בכי האי גוונא אפילו בלא מיגו מהימן, מכל מקום קרא יתירה קא דרשינן, ואם אינו עניין כאן, שהרי אפילו לאחר זמן מהימן, דסברא הוא, תנהו ענין להיכא שאינו נאמן לאחר זמן, שיהא נאמן משום מיגו. הרשב"א ז"ל:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: מנין להפה שאסר וכו' — ולפי מה דסלקא דעתך השתא, דדווקא שאמר תוך כדי דיבור "לפלוני קידשתיה". אבל במסקנא, דפרישנא קרא לומר שנאמן האב לאסור את בתו מן התורה אפילו כשלא אמר "לפלוני קדשתיה", אלא לאחר זמן הוא נאמן, דגילויי מילתא בעלמא היא, דהא כיון שאמר שקידשה לא סגיא שלא קידשה לשום פלוני. והכי מוכח במסכת קידושין כדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא, ואתיא כמסקנא דהכא. ויש מקשים: ואכתי למה לי קרא שיהא נאמן לאוסרה? דהא כיון דבידו לקדשה, פשיטא דנאמן עליה במיגו. ומתרצים שאין זה מיגו גמור, שאין הדבר בידו לקדשה, כיון דבעינן דעת מקדש. והנכון, דהכא כולה מילתא חדא, דקרא אשמועינן שבידו לקדשה, ומינה שיהא נאמן לאסרה. ע"כ:


אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת — פירוש: אף לאחר כדי דיבור, וכגון שנתנה אמתלא לדבריה, כדאזיל ומפרש. ורבותא קא משמע לן: לא מיבעיא חזרה ואמרה "גרושה אני", דמתקנת דיבורה, דנאמנת בנתנה אמתלא לדבריה, אלא אפילו חזרה ואמרה "פנויה אני", אף לאחר כדי דיבור, אם נתנה אמתלא לדבריה מהימנא. שיטה ישנה:

והא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא — והא דלא מתרץ לה בחוזרת תוך כדי דיבור, משום דאי הכי פשיטא. ועוד, דלא שייך חזרה ואמרה תוך כדי דיבור. שיטה ישנה:

וזה לשון הרא"ה ז"ל: אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת — כלומר: אף על פי שסותרת דבריה, שאמרה שלא היתה אשת איש מעולם, דליכא טעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. כלומר, בדברים הניכרים לנו אמת, אף על פי שאינן ידועין לנו. ואפשר באומרת "מקודשת אני לפלוני" לא סמכינן באמתלא, שכבר הודית לנו‏[2] ושוב לא כל הימנה לחוב לו. עד כאן:

ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וזה לשונם: פירוש אמתלא, טענה שנראה אמת, כעניין המעשה שהביא בסמוך.

וכתב הרמ"ה ז"ל: והיכא דלא נתנה אמתלא לדבריה, דקתני "אינה נאמנת", דווקא לאחר כדי דיבור; אבל תוך כדי דיבור, אף על פי שלא נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, דקיימא לן תוך כדי דיבור כדיבור דמי, לבר מעבודת כוכבים ומגדף ומקדש ומגרש. ע"כ:

וכתב הרשב"א ז"ל: אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת — כלומר: אפילו לאחר כדי דיבור, וכדאסיקנא בשנתנה אמתלא לדבריה, כלומר: טענה הנכרת שהיא כדאי להסמך עליה. אבל תוך כדי דיבור נאמנת אף על פי שלא נתנה אמתלא לדבריה, מפני שהיא יכולה לחזור בה, דכל תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר מעבודת כוכבים. ואם תאמר: אם כן, "אשת איש הייתי וגרושה אני", ו"נשביתי וטהורה אני", וכן "שדה זו של אביך היה ולקחתיה ממנו", למה לי משום מיגו? תיפוק ליה דלא תהא אלא חזרה, הא יכולין לחזור בתוך כדי דיבור; דמיגו נמי בתוך כדי דיבור הוא. ויש לומר, דשאני התם דעומדין בדיבורם, אלא שהם מתירין עצמן מצד אחר; וכיון שכן, אי לאו הפה שאסר הוא הפה שהתיר לא מהימני.

ובסוף הפרק אכתוב תשובת הראב"ד ז"ל שהאריך בזה, ומשם תבין כל מה שכתבו הני רבוותא ז"ל בסייעתא דשמיא:

ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת — אומרים בשם רבינו יחיאל ז"ל, שאם אמרה בתחילה: "אשת איש הייתי", אינה צריכה אמתלא, ד"אשת איש הייתי" משמע דעכשיו פנויה היא. אבל עדים שאמרו "אשת איש היתה", אין ראיה שהיא פנויה עכשיו, אלא דאינהו לא ידעי שנתגרשה אם לאו; והיינו דתנן: "ואם יש עדים שהיתה אשת איש" וכו', ונכון הוא. הריטב"א ז"ל:


וחזרה ואמרה טהורה אני מהו — יש לפרש: אם צריכה אמתלא אי לא, משום דנידה קילא לה מאשת איש, שאין בה מיתה. כן כתב הרא"ש ז"ל. אי נמי, דהא ודאי כל מדאורייתא חדא היא, דאין לחלק בין נידה לאשת איש כלל; אלא היינו טעמא דאסיק אדעתין דלא צריכה אמתלא, משום דכיון דיש לה תקנה, דהא מיא בשקעא, תיזיל ותטבול, אי לאו דקושטא הכין – לא עברא אדאורייתא כולי האי במידי דיש לה תקנה לאחר ז'. ומיהו לא נהירא האי פירוש כלל. חדא, מדלא קאמר: "אף היא צריכה אמתלא". ועוד, אמאי לא עבד שמואל עובדא בנפשיה? ואין לומר משום דלא נתנה אמתלא לדבריה, דהא מייתי הירושלמי עובדא היכי הוה, ומייתי לה רבינו חננאל ז"ל בפירושיו, ומוכח בהדיא דבנתנה אמתלא לדבריה מיירי. לכך הנכון דהכי פירושו: אי מועיל אמתלא אי לאו, אף על פי דקילא מאשת איש, סלקא דעתך אמינא כיון דאפילו אי לא מהימנא תשתרי לאחר ז', אם כן לא נסמוך על אמתלא; ולא דמי לאשת איש, דאם לא נאמין אין לה היתר.

וכן פירש הריטב"א ז"ל וזה לשונו: אף בזו אי נתנה אמתלא וכו' — ואם תאמר: מאי אף בזו? והלא אשת איש חמור טפי, דאית בה מיתת בית דין. ויש לומר דהכי קאמר: אף בזו שיש לה תקנה בטבילה, נאמנת ולא אמרינן: הא מיא בשקעא, תיזיל ותטבול. כן פירש ר"י ז"ל, ע"כ:

וזה לשון הרשב"א ז"ל: אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת — דמשמע דאיכא לאפלוגי בינה לעובדא דאותה אשה שהיתה גדולה בנוי. איכא למימר, משום דבאשת איש איכא למסמך אאמתלא, דדברים הניכרים הם, דהיה לה לחוש ולהערים לומר כך כדי שלא יראו אותה אנשים שאינן מהוגנים. אבל ב"טמאה אני לך", למה לה למימר כך? לימא ליה בפירוש: "לית אנא בחילי", או "בושה אני מאמך או מאחותך". ואהדר ליה דאפילו הכי נאמנת. ע"כ:

וזה לשון הרא"ה ז"ל: הא דבעא מיניה שמואל מרב, אמרה טמאה אני וכו' — מספקא ליה בהא, משום דאפשר בתקנתה. אי נמי משום דכל לגבי בעל הוה ליה למימרא מילתא כדאיתא. ואמר ליה: אף בזו וכו', עד כאן:


דף כב עמוד ב[עריכה]


ואפילו הכי לא עבד בה שמואל עובדא בנפשיה — המעשה הזה הביאו אותו בירושלמי, דאמרינן התם: שמואל בעא לאזדקוק לאתתיה. אמרה לו: טמאה אני. למחר אמרה לו: טהורה אני. אמר לה: אמש טמאה, שמירון טהורה? אמרה ליה: לא הוית בחילאי, ע"כ. פירוש, "שמירון" לשון יווני הוא כמו "היום" בלשון עברי. "לא הוית בחילאי", שהיתה חוששת שום מיחוש בגופה שהיה התשמיש קשה לה. הריטב"א ז"ל. והכין מייתי לה הך עובדא בתוספות בשם הירושלמי.

וקשה לפירוש זה, דאין זו אמתלא טובה, דלמה לה למימר "טמאה אני"? אילו אמרה כן לבעלה ד"לא הוית בחילאי", מי הוה שמואל אניס לה? ובתשובת הגאונים מצאתי דעובדא הכי הוה, דשמואל הוה רגיל להושיט כוס של ברכה לאשתו; בזמן שהיא טהורה מקבלתו, בזמן שהיא נדה אינה מקבלתו, וזה היה סימנו לידע אימת היא נדה. פעם אחת הושיט לה ולא קבלה ממנו, משום כבוד אחותו של שמואל. סבר שמואל טמאה היא. לכשסילקו הטבלא אמרה לו: טהורה אני, אלא לכבוד אחותך נתכוונתי. ואף על פי שנתנה אמתלא לדבריה, לא האמינה שמואל אלא פירש ממנה ז' נקיים כדין כל נדה. ע"כ:


תנו רבנן שנים אומרים וכו' — פירוש, כולה מיירי בהכחשה גמורה, שנים אומרים כך ושנים אומרים כך, דהכי סתמא דלישנא. והיינו דפרכינן: "מכדי תרי ותרי נינהו, הבא עליה באשם תלוי קאי". והאי לישנא אתיא שפיר למאן דאמר דכל תרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא, דאילו למאן דאמר אוקי אתתא אחזקתה, ליכא בהא אשם תלוי, דאי בחזקת אשת איש היתה חייב חטאת הוא דאיכא, ואי בחזקת פנויה היתה ליכא קרבן כלל. והא דנקיט אשם תלוי, פירש ר"י ז"ל דלא דק, והכי קאמר: בספק אשת איש קאי, דלמאן דאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא, הא איכא אשם תלוי ממש, דאפילו למאן דבעי חתיכה משני חתיכות, ספק אשת איש כזה כיון דאפשר להתברר – כחתיכה מב' חתיכות דמיא, וכדמוכח. ולמאן דאמר מדאורייתא אוקי אתתא אחזקתה, אפילו תימא דבחזקת פנויה היתה, מכל מקום הא איכא ספיקא דרבנן לעניין אשת איש מיהת. ומשום דהא פלוגתא היא התם ביבמות, נקט הכא אשם תלוי לרווחא דמילתא. הריטב"א ז"ל:

וזה לשון הרא"ה ז"ל: ומדקאמרינן הבא עליה באשם תלוי קאי, שמעינן מינה דכל תרי ותרי לא אזלינן בתר חזקה, דאי לא, אם כן הכא במאי עסקינן? אי דקיימא בחזקת אשת איש, כיון דאתו תרי ותרי הוה ליה לאוקמה אחזקתה דקיימא בחזקת אשת איש, ואשם ודאי מיבעי ליה. ואי דקיימא בחזקת פנויה, אפילו אשם תלוי ליכא, דמוקמינן לה אחזקתה. אלא לאו ודאי כדאמרן. ומיהו תמיהא מילתא, דהא התם ביבמות אסיקנא בהדיא דמדינא דאורייתא ודאי אמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי אתתא אחזקתה, אלא דמדרבנן בעלמא היכא דהוי לחומרא לא אמרינן אוקי אתתא אחזקתה. ומשמע נמי דדווקא באשת איש. וכיון דכן, הדרה קושיא לדוכתה, היכי איכא אשם תלוי?

ואיכא למימר דלא דאיק, דכיון דלחד לישנא דהתם איכא אשם תלוי, ולאידך לישנא מכלל איסורא דרבנן מיהת לא נפיק, נקט עליה באשם תלוי ולא דק, ודכוותא בתלמודא, ע"כ.
ולי נראה איברא, ודאי דבחזקת אשת איש קיימא, וכדמשמע לשון הברייתא בפשטה. ומיהו מאי דקשיא ליה לתלמודא: הבא עליה באשם תלוי קאי, עלה דר' מנחם בר' יוסי קיימא, דעליה דידיה נמי פריך, דאף על גב דנישאת ואחר כך באו עדים, מכל מקום ספק כרת איכא והבא עליה מכאן ולהבא באשם תלוי קאי. והיינו דנקט: מכדי וכו'. אבל עליה דתנא קמא פריך להדיא, דתרי ותרי נינהו חטאת ודאי נמי איכא. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל: לא תצא. ולקמיה פריך תרי ותרי נינהו. ע"כ. פירוש, דעלה דתנא קמא פרכינן: תרי ותרי נינהו בלחוד, ובחטאת קאי כפי המסקנא דפרק ד' אחין. אלא משום דקאי נמי לאקשויי עלה דר' מנחם בר' יוסי, להכי נקט באשם תלוי קאי, הכין משמע לי.
ומיהו אכתי קשיא, דמאי משני לתנא קמא, "עד נמי, כשנישאת לאחד מעדיה"? והא לתנא קמא עד נמי בחנק קאי, דאוקמא אחזקתה וכמו שהקשו התוספות. ואפשר, כיון שנישאת לאחד מעדיה והיא גם היא אומרת ברי לי, לא אמרינן "אוקמה אחזקה". ועיין לקמן בסמוך בלשון תלמידי ה"ר יונה ז"ל.
ורבינו תם פירש וכו', דהכא אורעא חזקתה משום דאתתא דייקא ומנסבא. ואם תאמר: הא הכא לא דייקא ומנסבא, הואיל ואיכא עדים דאמרי מת, דאז לא שייך חומר בסופה כדאמרינן בפרק האשה רבה: נישאת שלא ברשות, מותרת לחזור לו. ופירשו התם דהיינו נישאת בעדים, שאינה צריכה שום בית דין? ויש לומר, הואיל ומכחישין זה את זה, איכא חומר אם תעמוד תחת בעלה בטענת ברי שלה, ולכך דייקא. וכן גבי שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה, אמאי לא תצא? והא לא דייקא, ואינה נאמנת לומר נתגרשתי משום שלא בפני בעלה מעיזה, ועוד, דהיכא דאיכא עדים דמסייעי לה מעיזה. אלא ודאי מכל מקום לעניין הכי מהני האי דייקא, דמגרע לחזקה דאשת איש. וכן כתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו:

וזה לשון תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל: וקשיא ליה לרבי יעקב ז"ל, היכי קאמר: באשם תלוי קיימא? כיון דתרי ותרי נינהו, הוה לן למימר: העמד אשה אחזקתה והבא עליה בחטאת קאי, דהכי חזינן בפרק ד' אחין, דאמרינן: שני כתי עדים המכחישות זו את זו, סלק את העדים כאילו אינם והעמד דבר על חזקתו בין לקולא בין לחומרא. לקולא, כגון שנים אומרים נתקדשה וכו', נעמיד אותה בחזקת פנויה כמו שהיתה עומדת. לחומרא, כגון שמכחישים אלו לאלו בגרושין וכו'. ותירץ הרב ז"ל, דהכא אורעא החזקה של אשת איש, דכיון דאשה דייקא ומינסבא, רגלים לדבר להאמין יותר לעדים שאומרים שנתגרשה, ולפיכך לא נעמיד אותה בחזקת אשת איש ממש. וכל שכן לאוקימתא דמוקמינן לה כשברי לשניהם, דלא קשיא מידי. ע"כ:

באשם תלוי קאי — והיינו למאן דאמר יש אם למסורת, ד"מצות" כתיב ולא בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות. ולמאן דאמר יש אם למקרא, מכל מקום נהי דאינו מביא אשם תלוי בחתיכה אחת, מכל מקום איסור אשם תלוי איכא, כיון דמספקא לן אם היא אשת איש אם לאו, איסורא איכא מספיקא, אלא גזירת הכתוב היא דאינו מביא אשם תלוי להגין עליו מן הייסורין אלא בחתיכה אחת משתי חתיכות. לשון הרא"ש ז"ל:

וזה לשון שיטה ישנה: הבא עליה באשם תלוי קיימא — אם תאמר, והא ליכא אשם תלוי אלא בשוגג אבל לא במזיד? יש לומר הכי קאמר: הרי הוא עושה איסור [ש]שגגתו באשם תלוי. ואם תאמר, הניחא למאן דאית ליה אשם תלוי בחתיכה אחת, אבל לרב דאמר בכריתות שאין אשם תלוי בחתיכה אחת אלא בשתי חתיכות, היכי מקשים: הבא עליה באשם תלוי? יש לומר, שתי חתיכות מאי טעמא? משום דאתחזק איסורא, אשה נמי הא אתחזק בה איסורא, דכולהו מודו דאשת איש היתה. ע"כ:

וזה לשון תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל: הבא עליה באשם תלוי וכו' — פירוש, אי אמרינן דמשנשאת לא תצא, דכיון דתרי ותרי נינהו הוה ליה כשתי חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב ואינו יודע איזו מהן של חלב ואכל אחת מהן, יש לו להביא אשם תלוי על הספק, ואפילו אכלו במזיד. והכא נמי עומד בכל ביאה וביאה באשם תלוי, כיון שאינו יודע אי זו כת מהם מעידה אמת. ע"כ:


כגון שנשאת לאחד מעדיה — פירוש, והוא אומר שברי לו שהיא פנויה, דכיון שנשאת לא תצא. הריטב"א ז"ל.

ואם תאמר, היאך מותרת לינשא לו? הא אמרינן בפרק ב' דיבמות: "מת, הרגתיו, הרגנוהו, לא ישא את אשתו", ו"הרגנוהו" משמע דאיכא תרי סהדי, ואפילו הכי קאמר "לא ישא את אשתו". ופירש רבינו חננאל, דהכא מיירי כגון שיש ג' עדים, ותלתא לא חשידי. ונראה דבתרי מיירי, ואפילו הכי לא חשידי, כדמוכח לקמן, דאפילו למאן דחייש לגומלין, בזמן שיש שנים מעידים על זה ושנים מעידים על זה נאמנין. וכן מוכח בשלהי פרק ב' דיבמות, דתנן התם: מיאנה או חלצה בפניו – ישאנה, מפני שהוא בית דין. ודייק התם: טעמא דבית דין, הא בתרי לא, מאי שנא מהא דתנן: שנים עדים חתומים על השטר או שטר מקח או גט אשה לא חשו חכמים לדבר? מהדרינן: היא גופא קא משמע לן, לאפוקי ממאן דאמר מיאון בפני שנים. אלמא דתרי לא חשידי. והא דקאמר: "הרגנוהו", עד אחד קאמר; כלומר, הרגנוהו בין אנשים הרבה. לשון הרא"ש ז"ל:

באומרת ברי לי — פירש רש"י ז"ל, שאומרת: אין לבי נוקפי; ואין אשם תלוי אלא למי שלבו נוקפו. והוצרך רבינו לפרש כן, משום דאי אמרה "ברי לי" ממש, למה לה עדים? הא כל שאומרת "מת בעלי" תנשא. והקשו עליו ז"ל, דנהי דליכא אשם תלוי למי שאין לבו נוקפו, מכל מקום איסורא דאורייתא או דרבנן איכא; וכל שכן אי קיימא בחזקת אשת איש, דאיכא חיוב חטאת. לכך פירשו, באומרת ברי לי ממש, וכדדייק לישנא. וכי אמרינן: "האומרת מת בעלי תנשא", הני מילי היכא דליכא עדים דסייעי לה כלל; אבל אי איכא עדים, סמכה אעדים ולא דייקא ומינסבא. הריטב"א ז"ל. וכן כתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות:

וזה לשון הרא"ה ז"ל: באומרת ברי לי — פירש רש"י ז"ל, שאין ליבי נוקפי ומוחזקני בו שאם היה קיים וכו' ואין אשם תלוי בא אלא במי שליבו נוקפו. ואין דבריו מחוורים, דהא ודאי לא חשיבא ידיעה לאפוקי נפשה מספיקא דתרי ותרי. והנכון, באומרת ברי לי, שראתה אותו מת. ואם תאמר: אם כן, אמאי לא מהימנא? והא קיימא לן: האשה שאמרה "מת בעלי" נאמנת. ואפשר דהא קשיא ליה לרבינו ז"ל. ואי משום הא לא איריא, דהני מילי היכא דליכא עדים, אבל במקום עדים (כלל), ודאי אמירה דידה לית בה מששא. ובהא לא קשיא לן: לכתחילה אמאי לא תינשא? דבהא ודאי כיון דתרי ותרי נינהו דינא הוא דלא נעביד מידי אפומייהו. ולכתחילה לא תינשא, ואם נישאת לא תצא. ע"כ:


מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא — פירוש, דאפילו תימא דרישא כדקיימא בחזקת פנויה וסיפא כדקיימא בחזקת אשת איש, מכל מקום אפילו רישא לא נפקא או מספיקא דאורייתא או מספיקא דרבנן, דכל תרי ותרי באשת איש לכל הפחות ספיקא דרבנן איכא, ולמה לא תצא? ועוד, דהכא מסתמא כולה פירושא רישא וסיפא בחדא גוונא מיירי, דאי לא, אמאי נקט חדא במיתה וחדא בגירושין? הריטב"א ז"ל:

ודע, שקיבלנו מרבותינו ז"ל, דכל מקום שאומר התלמוד: "מאי שנא... ומאי שנא", ולא קאמר "מאי שנא רישא מסיפא" או "מאי שנא סיפא מרישא", דהכי בעי למימר, דהא ודאי לית לן לפלוגי בינייהו כלל, ואם באנו לחלק – איפכא הוה לן למימר. והכא נמי הכי קאמר, דהא ודאי לא הוה לן לפלוגי בינייהו כלל, דבתרווייהו הוה לן למימר תצא, אי נמי לא תצא, ואם באנו לחלק – איפכא הוה ליה למיתני גבי "שנים אומרים מת" וכו' דתצא, משום דאיכא למימר דאמרי בדדמי, כגון שהלך במלחמה אי נמי טבע במים, ואמרי בדדמי דמת. אבל בגירושין ליכא למימר בדדמי ד"נתגרשה", דהא קאמרי דנתן גיטא בידה. כן נראה לי:

תרגמא בעד אחד וכו' — פירוש, והא דאמר: "שנים אומרים", אחד משנים קאמר. אי נמי משום דעד ראשון הימנוהו רבנן כבי תרי, כדאיתא בסמוך, נקט ביה שנים, ונקט אידך אגב דידיה.

עד אחד אומר מת הימנוהו רבנן כבי תרי — פירוש, וכגון שבא לבית דין קודם שיבא העד המכחישו, והתירוה על פיו. דאילו אתו בהדי הדדי, עד אחד בהכחשה אינו כלום וכדאיתא בפרק האשה. הריטב"א ז"ל:

וזה לשון שיטה ישנה: עד אחד אומר מת וכו' — והוא שבא והעיד תחילה, שאם באו שניהם כאחד, עד אחד בהכחשה לא מהימן. והכא באשה שמוחזקת באשת איש עסקינן, דאי באשה שאין לה חזקה, אפילו בלא האי עד שהוא מעיד מת, אין כח ביד אחד לאוסרה. ואפשר דבאשה שאין לה חזקה עסקינן, וקא משמע לן דאף על גב דתרווייהו מודו דאשת איש היא, מהימן עד זה שהעיד "מת" אם העיד תחילה; הילכך רישא בכל עניין מיתוקמא. ע"כ:

דאמר עולא בכל מקום שהאמינה תורה עד אחד וכו' — יש שפירשו, דבעדות אשה לא האמינה עד אחד, שאין דבר שבערוה פחות משנים. ומה שאמרו שהאשה נשאת בעד אחד שמת בעלה, אינו אלא מדרבנן, שהקלו משום עיגונא ואפקעינהו רבנן לקידושי מינה. וכי אמרינן שהאמינה תורה עד אחד כשנים, זהו בשאר איסורין שעד אחד נאמן בהם מן התורה, ורבנן נמי האמינו גבי תרי בעדות אשה. ולפירוש זה, אפילו באיסורין דעלמא, אם באו שני עדים בזה אחר זה, אין דבריו של שני במקום ראשון כלום, וראשון נאמן אפילו להקל. ופשטא דמימרא דעולא משמע דהוא הדין באיסורין, דהא כל מקום קאמר. ומיהו בעניין עדות אשה שמת בעלה נראין דברי רבינו ז"ל דההיא מדאורייתא נמי היא, וכדפירשתי בדוכתה בס"ד. הריטב"א ז"ל:

אי הכי אפילו לכתחילה נמי — פירוש, דבשלמא דבההיא דלעיל, כיון דאיכא תרי ותרי – דין הוא שלא תינשא לכתחילה אפילו לאחד מעדיה באומרת ברי לי. אבל הכא אימא לא, דהא אין דבריו של אחד במקום שנים כלל. הריטב"א ז"ל:

משום דרב אסי דאמר רב אסי הסר ממך עקשות פה — יש לפרש דרב אסי לאו מקרא קא יליף, ולא איירי קרא בהכי כלל, אלא רב אסי אתא לאשמעינן בדרך עצה טובה, דראוי שלא תינשא לכתחילה, והיינו משום ד"הסר ממך עקשות" וכו'; פירוש, בדרך הלצה וצחות לשון נקט לישנא דקרא, ולא משום דקרא איירי בהכי כלל. וניחא להאי פירושא, דפריך בהאשה שלום עלה מהא דתנן: "עד אחד אומר מת ונישאת" וכו', "טעמא דנישאת, הא לא נישאת לא תינשא? והא אמר עולא: כל מקום" וכו'; דהא עולא לא קאמר הכא משום דרב אסי, הסר ממך עקשות פה וכו', אלא בדרך עצה טובה, ומדינא אפילו לכתחילה תינשא, ואילו ממתניתין דהתם משמע דמדינא נמי לכתחילה לא תינשא.

והתוספות ז"ל לא פירשו כן, אלא דרב אסי מקרא קא יליף ופסוק הוא דמייתי, ולא נקיט האי לישנא בדרך צחות לשון כדפרישית לעיל. ומעתה קשיא, למה ליה לאתויי לדרב אסי? והא קרא משמע הכין בהדיא. ותירצו בתוספות, משום דרב אסי רגיל להביאו, לכך מייתי דרב אסי. וקשיא להו נמי ההוא דאשה שלום, ותירצו כמו שכתוב בתוספות עי"ש:

והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: ומשום דרב אסי דאמר רב אסי ולזות שפתים הסר ממך — פירש רש"י ז"ל, דעיקר מימרא דרב אסי בפרק בתרא דיבמות. ולא נהירא, דהתם נמי הכי אמרינן, "אלא כי הא דאמר רב אסי", ולא אשכחן עיקרה דהאי מימרא בשום דוכתא. לכך יש לומר כי זה הפסוק הוא בספר משלי, דרב אסי היה רגיל לומר בכל דבר שהוא מגונה כיוצא בזה, וההוא דיבמות. וכן פירשו בתוספות, ע"כ:


תרווייהו באשת איש קא מסהדי וכו' — תמיה לן, ואפילו ליכא עֵד שלא נתגרשה, עד אחד מי מהימן לומר נתגרשה? ועוד, אי מהימן, מאי קאמר: אין דבריו של אחד במקום שנים? הא אמרת מהימן במקום מאה דאמרי אשת איש היתה. ואפשר דהכא במאי עסקינן? שאין כאן עדים שהיתה אשת איש, וכדקאמרי: תרווייהו באשת איש קא מסהדי, אלמא ליכא עדים שהיתה אשת איש אלא אלו, שהן מעידין שהיא אשת איש. ואביי סבר לה כרב פפא, דאמר לעיל גבי עד אחד שאמר "תנאי" כי האי סברא. אי נמי עד כאן לא אמר רב הונא בריה דרב יהושע: "למעקר סהדותייהו אתו" אלא גבי תנאי, שמתחילת עדות זה תנאי הוה; אבל הכא אשת איש היתה ואחר כך נתגרשה, וכשתי עדיות דמי, והוה ליה חד במקום שנים. ומיהו רבא ורב אשי לית להו הך סברא, אלא אמרי למיעקר אתו.

ובתוספות מדקדקים, אם כן האחד מהני עדים פסול הוה, ולא מצטרפי תרווייהו בעדות אשת איש, כדאמרינן גבי שתי כתי עדים המכחישות זו את זו? והעמידו אותה כשזרק לה קידושין, זה אומר: קרוב לו, וזה אומר: קרוב לה; ולאו הכחשה היא, דעבידו למטעי בה.
ואני אומר, כיון דאיכא עדים דידעי כלל, אינה נאמנת לומר "גרושה אני", דאזיל ליה מיגו. והוקשה לי הא דאמרינן לקמן גבי אחד אומר נתקדשה, "תרוייהו בפנויה קא מסהדי" וכו'; אטו עד אחד בקידושין כלום הוא? הא אמרינן בקידושין (דף סה:) שאין דבר שבקידושין פחות משנים, ולא שנא נתקדשה בפניו, לא שנא אמר אחד "נתקדשה", דהכי מוכחא סוגיא התם בהדיא. עד שראיתי דרב פפא דאמרה הכא סבר שהמקדש בעד אחד חוששין לקידושיו, ולית ליה בקידושין "אין דבר שבערוה פחות משנים", לפיכך צריך להכחשתו של שני. ומכל מקום דווקא באשה שותקת, או שאמרה: איני יודעת אם קרוב לי או קרוב לו; הא במכחישו, עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, כדאיתא התם.
וזה כפי דרך רבותינו ז"ל בעלי התוספות, בין רישא בין סיפא בחד גוונא מיתוקמא. אבל אם נרצה להעמיד סיפא כשאמרה "אשת איש הייתי וגרושה אני", ומפני כך מעמידים אותה בחזקת אשת איש על פי אלו, כמו שפירשתי אני, יש לומר דרישא נמי כשאומרת "פנויה אני". ואם תאמר: אם כן אמאי לא תינשא? והרי אין עד אחד נאמן באיסורין אלא בששותק, כדאיתא בקידושין בפרק האומר, וכל שכן בדבר שבערוה? יש לומר לרב פפא, הבעל חושש לעצמו, דתנן (כריתות יא, ב): עד אחד אומר "אכל חלב" ועד אחד אומר "לא אכל", מביא אשם תלוי. ומכל מקום "אין דבריו של אחד במקום שנים" דרישא לאו דווקא, אלא סירכא דסיפא נקט. הרמב"ן ז"ל:

וזה לשון הרא"ה ז"ל: תרווייהו באשת איש קא מסהדי וכו' — קשיא לן, הא למה לי? פשיטא, ובלאו טעמא נמי דחד במקום שנים, אטו עד אחד בגירושין כלום הוא? ויש לומר, כגון שאינה בחזקת אשת איש אלא על פי אלו, ולהכי איצטריך למימר "משום דהוה ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים". וקשיא לן, השתא נמי היכי מתוקמא אשת איש אפומא דהנך? דהא כיון דקא מכחשי אהדדי, לא סגיא דליכא חד פסול, וכיון דכן הוא ליכא אלא עד אחד כשר דמוקים לה בחזקת אשת איש. והכי מוכח התם בבבא בתרא בעדות המוכחשת, דכל אותה עדות פסולה. תירצו בתוספות, דהכא אי דקא מכחשי אהדדי לגמרי הכי נמי, אלא הכא במאי עסקינן? דלא קא מכחשי אהדדי לגמרי, אלא שזה אומר: נתגרשה בגט קרוב לה, וזה אומר: בגט קרוב לו; דהא לא חשיבא הכחשה למפסלינהו לסהדי, דעבידי אינשי דטעי בהכי. ולשון דחוק הוא. ואי קא מפרשים לה בדלא מכחשי אהדדי, אלא שזה אומר: נתגרשה, וזה אומר: איני יודע בגירושין, כדפירש רש"י לעיל בעד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי, אתיא שפיר. אלא דלא ניחא לי, משום דרישא בעד אומר מת ועד אומר לא מת לא אתיא אלא בהכחשה. ואפשר דרישא תנא ליה אפילו בהכחשה, וסיפא תנא ליה בלא הכחשה דווקא, וקא אתיא שפיר. ואפשר עוד לפרש, דוודאי בהכחשה גמורה איירי; ומיהו כגון דקא אמרה איהי: אשת איש הייתי וגרושה אני, דשויא נפשה חתיכה דאיסורא, וכיון דכן תו לא מהני לומר "גרושה אני", דהשתא ליכא טעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון דאיכא עדים כלל, אף על גב דהני עדים לאו כלום הוא וכדפרישית, מכל מקום כיון דאיכא עדים כלל ליכא הפה שאסר, דלא ניחא לה למימר "פנויה אני" במקום עדים, דהא כולהו מודו בהא מיהת דאשת איש הות. והא אתיא כשיטתיה דרב פפא דלעיל דאמר: תרווייהו בשטר מעליא קא מסהדי, והאי דקא מסהיד תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ואפשר לפרש, דאפילו לרב הונא בריה דרב יהושע, דעד כאן לא אמר רב הונא בריה דרב יהושע אלא לעיל, דאיכא למימר למיעקר סהדותייהו קא אתו, אבל הכא דכולי עלמא סהדותא אחריתי הוא, שהרי אין עוקרין עדותן לומר שלא היתה אשת איש. מה שאין כן באומר תנאי שעוקר עדותו, דכיון שהיה תנאי בדבר, אם לא נתקיים התנאי נמצא הדבר בטל למפרע מעיקרו. ואם איתא להאי סברא, אם כן נפקא לן בשנים אומרים "כתב ידינו הוא זה" ואחד אומר "פרוע" שאינו נאמן, דהשתא איכא למימר: תרוייהו בשטרא מעליא מסהדי, והאי דקא אמר "פרוע" הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים, דהשתא ודאי פריעא סהדותא אחריתי הוא וכן עיקר. (ואפשר לפרש) ע"כ:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: תרווייהו בפנויה וכו' — הקשו בתוספות, דמהאי לישנא משמע דהאי אתתא לא הויא קיימא מעיקרא בחזקת אשת איש אלא אפומייהו דהני דקא מסהדי עלה הכי. ותו, דאי קיימא בחזקת אשת איש פשיטא, דעד אחד בגירושין אינו כלום ואפילו ליכא דמכחיש ליה. ואם כן, דבחזקת פנויה היתה, היכי הויא אשת איש אפומייהו? דהא כיון דמכחשו אהדדי, חד מינייהו שקורי משקר. ותירצו, דהכא במאי עסקינן? כגון שזרק לה גיטה, חד אמר: קרוב לו היה ולא נתגרשה כלל, וחד אמר: קרוב לה היה ונתגרשה ודאי, דאף על גב דכל חד מיניה טעין הכי בברי, מכל מקום כהאי גוונא טעותא היא, וכל חד מינייהו סבור לומר הכי בקושטא ולא חשדינן ליה דמסהיד בשיקרא; והוה ליה כההוא דאמרינן: זה אומר בשתי שעות וזה אומר בשלש שעות. ולא שינויא דחיקא היא, דהא מסתמא לא עבידי דפליגי סהדי בגירושין דמכחשי אהדדי אלא גבי האי גוונא. אבל יש שתירצו, דהכא כשהיא אומרת: אשת איש הייתי וגרושה אני, דאילו ליכא עדים כלל הכא מהימנא; אבל השתא דאיכא עדים כלל, לא מהימנא, ומיהו אהני דיבורא לשוויי סהדותא דמסהדי אשת איש הוות בקושטא. והפירוש הזה דחוק, מדלא פרישו לה בגמרא. ע"כ:

וזה לשון הרשב"א ז"ל: תרווייהו באשת איש וכו' — האי לישנא, על כרחך דמיירי דלא אתברר לן מעיקרא אם היא אשת איש או פנויה; דאי באשת איש, למה לן למימר תרווייהו קא מסהדי? דאפילו לא אמר האי "לא נתגרשה", האי דקאמר "נתגרשה" לא מהימן כלל. והא דנקט ליה כהאי גוונא, משום דבאשת איש ידועה מאי קא משמע לן? פשיטא דעד אחד לא מהימן. אבל השתא קא משמע לן דאף על גב דלא אתחזקא באשת איש אלא אפומא דהאי, והאי הוא דקאמר "נתגרשה", אימא ניהמניה משום הפה שאסר, קא משמע לן דלא, מאי טעמא? תרווייהו באשת איש קא מסהדי, והאי דקאמר "נתגרשה" – עדות אחרינא הוא וליתיה אלא חד ולא מהימן. ולא שייכא בפלוגתא ד"זה אומר תנאי" ו"זה אומר אינו תנאי" דאפליגו בה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, דבהא אפילו רב הונא מודה בה, דהתם היינו טעמא דאמר רב הונא: למיעקר סהדותיה קא אתי, משום דחד סהדותא היא, וברורי הוא דקא מברר ליה ואמר דעל תנאי כך הקנה זה או מכר זה. אבל הכא תרי מילי נינהו, דנישואיה לאו בגירושיה מיתלו, אלא הוה ליה כשנים אומרים: "כתב ידינו הוא זה", וזה אומר: "עדיין לא פרעו", וזה אומר: "פרעו", דהאי דקאמר "פרעו" לא מהימן. ורבא דאוקמה בתרי ותרי וראה ר' יוחנן דבריו של רבי מנחם וכו' ורב אשי דאוקמה בתרי, לאו משום דפליגי עליה דאביי בעיקר דינא ולומר דברב פפא שייכא, אלא משום דרבי יוחנן אמר: "שנים אומרים נתגרשה" וכו', ולא ניחא להו לשבושי לישנא דאיתמר בבי מדרשא משמיה דרבי יוחנן ולומר דלא איתמר שנים אלא אחד, ואשכחו להו אורחא דלישנא דווקא איתא, כן נראה לי. ע"כ:

וזה לשון תלמיד הרשב"א ז"ל: הקשו בתוספות: היכי אמרי דתרווייהו באשת איש קא מסהדי? והא עדות מוכחשת היא, וחד מהני פסול הוא, והיכי מצטרפי בעדותייהו זו שמעידין שהיא אשת איש, כדאמר גבי שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו. תירצו בתוספות, דהכא ליכא הכחשה, דלאו בדווקא קא מסהדי, אלא כגון שזרק לה גטה וכו'. ונראה לי דקושיא מעיקרא ליתא, שאם אתה עושה עדות זו כעדות מוכחשת גם כן, תקשי נמי הא לרב פפא דאמר בסמוך דעד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה תרווייהו באשת איש קא מסהדי. ויש לך לתרץ בה כמה דתרצתא הכא, משום דעבידי למטעי. ואם כן קשיא דידיה אדידיה, דאילו לעיל גבי עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי אמר רב פפא: תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי, ותקשי לן היכי מצטרפין לאסהודי בשטרא מעליא? והלא עדות מוכחשת היא וחד מינייהו פסול. וליכא לתרוצי התם דלאו בדווקא קא מסהדי כי הכא, דוודאי מאי דקא מסהיד אתנאי בדווקא קא מסהיד דליכא למטעי בה. על כן אפשר לומר, דכי אמרינן בשתי כיתי עדים דלא מצטרף חד מכל כת וכת בעדות אחת, הני מילי להבא, אבל למפרע לא מפסלי; והכא כשמכחישין זה את זה, כבר היתה עדותם שהעמידו באשת איש עדות גמורה, ועדות זו שמכחישין בה זה את זה עדות אחרת היא, דנישואין לאו בגירושין מתלו, דתרתי מילי נינהו. והשתא מתרצא לן הא דעד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי, דהתם קודם שמכחישין זה את זה בתנאי כבר נתקיים השטר למפרע, ולאו כל כמינייהו למעקריה השתא מחמת הכחשה זו. ע"כ:

וזה לשון הרא"ש ז"ל: תרווייהו באשת איש קא מסהדי וכו' — מדאיצטריך למימר הכי, משמע דאיירי באשה שאין אנו תופסין אותה בחזקת אשת איש אלא על פיהם. ואם תאמר: אם כן, להמניה להאי דאמר נתגרשה במיגו דאי בעי הוה שתיק? יש לומר דלא חשיב מיגו, דשמא הוא רוצה לומר האמת כדי לפוסלה מן הכהונה. ואין כאן עדות מוכחשת לומר שעדותם בטל, דהכא מיירי כגון שזרק לה גט וכו'. ע"כ:

וזה לשון שיטה ישנה: סיפא עד אומר נתגרשה וכו' — קשיא לי, אי באשה שיש לה חזקה דאשת איש עסקינן, מאי האי דקאמרי: תרווייהו באשת איש קא מסהדי? בלא עדותם היא אסורה. ועוד, מאי האי דקאמר "נתגרשה הוה ליה חד"? הוה לן למימר: "אוקי חד לגבי חד ואוקי אתתא אחזקה". ועוד, אפילו ש[לא] יבוא עד שיעיד "לא נתגרשה", האי דקאמר "נתגרשה" לא מהימן להתיר אשה העומדת בחזקת אשת איש. אלא ודאי באשה שאין לה חזקה דאשת איש עסקינן, וכיון דתרווייהו מודו דאשת איש היתה, הרי החזיקוה באשת איש ואין זה נאמן לומר "נתגרשה". ואם תאמר: הא קיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע בעד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי, דהאי דקאמר "תנאי" למיעקר סהדותיה קאתי, ולא אמרינן: תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי, והאי דאמר תנאי הוה ליה חד? תירץ מורי יצ"ו, דהכא לא שייך למימר: "האי דקאמר נתגרשה למיעקר סהדותיה קא אתי", שהרי מודה בעדותו האחר דאומר דאשת איש היתה, אלא שנתגרשה אחר כך. מה שאין כן בעד אומר תנאי, שחוזר על עיקר עדותן לומר שלא היה אלא על תנאי. אבל הכא, כיון שהחזיקוה באשת איש, אין אחד יכול להוציאה מחזקתה. ע"כ:


כתוב בהשלמה: עד אחד אומר מת הימנוהו רבנן כבי תרי — כדאמרינן בעלמא, שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד, הרי כאן שנים. ואי אתא עד אחד ואמר "לא מת", הוה ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים. והילכך אם נישאת לא תצא, אבל לכתחילה לא תינשא, משום דכתיב: "ולזות שפתים הרחק ממך". ונראה לפרש באומרת היא והוא: ברי לנו שמת, שאם לא כן קיימי באשם תלוי, כדפרישית לעיל.

עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה, תרוייהו באשת איש קא מסהדי, והאי דאמר נתגרשה הוה ליה וכו' — ואפילו נישאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי, תצא. ומיירי כגון דלא קיימא בחזקת אשת איש, דאי הוה קיימא בחזקת אשת איש, אפילו לא אתא עד אחד דלא נתגרשה תצא, דאין עד אחד נאמן בגירושין. וכי תימא, מאי שנא ממיתה? מיתה אינה יכולה מכחישתו, גירושין יכולה מכחישתו. אלא ודאי בדלא קיימא בחזקת אשת איש מיירי. וכי תימא, עד אחד דנתגרשה הימנו רבנן כבי תרי? אין הכי נמי אי לא אתא עד אחד דלא נתגרשה; אבל מאחר שבא עד אחד שלא נתגרשה, תרוייהו מוקמי לה בחזקת אשת איש, ועד אחד דנתגרשה במקום חזקת אשת איש לא מהימן.
אם בא עד אחד ואמר "נתקדשה" ועד אחד אומר "לא נתקדשה", תרוייהו בפנויה קא מסהדי, והאי דקאמר "נתקדשה" הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ע"כ.

וכתב הראב"ד ז"ל, גבי עד אחד אומר מת וכו', וקבילניה אסהדותיה, והדר אתא אידך דאמר "לא מת", לא מהימן דהוה ליה כקלא דבתר נישואין. אבל אי אתו בבת אחת, עד אחד לא מהימן, כדאיתא בסוטה פרק בתרא.

צריך עיון, שוטה שאמרה מת בעלה, אם נאמנת להתירה להינשא. ונראה לפי סוגיית הגמרא פרק האשה שלום שנאמנת. ודין זה צריך ביאור גדול. לשון פירוש רבינו מאיר הלוי פרק האשה שלום. ושמעינן מינה דאפילו שוטה נמי, כי אתיא ואמרה "מת בעלי" נאמנת, ודווקא שיודעת בטיב נישואין ואלמנות, אבל שוטה שאינה יודעת בטיב אלמנות ונישואין לא מהימנא. והרב ר' שמואל בר דוד כתב: כי אמרי רבנן דשוטה מהימנא ותינשא על פיה, הני מילי בשוטה מעיקרא, דכקידושין כך גירושין, כלומר, ככניסתה כך יציאתה. עכ"ל הרב ר' מאיר בר שמעון המעילי ז"ל:


וראה רבי יוחנן וכו' — פירוש, וכגון שבאו עדים, ואם כן נישאת לאחד מעדיה ובאומרת ברי לי. ולפום האי אוקימתא ליתא לדרבי יוחנן, דהא ר' מנחם בר יוסי יחידאה הוא וכרבנן קיימא לן. ואף על גב דלהאי אוקימתא רבי יוחנן סבר ליה כוותיה בגירושין, הא איכא אידך אוקימתא דרב אשי בסמוך דמוקים לה לדרבי יוחנן אפילו כרבנן ועלה סמכינן. הריטב"א ז"ל:

מיתה אינה יכולה מכחישתו — שאם יבוא בעלה לא היה לה שום טענה, ומתוך כך מעיקרא דייקא ומנסבא, ומסתמא נתברר לה שמת קודם שנישאת ולפיכך לא תצא. גירושין יכולה להכחישו, שאומרת בליבה: אפילו אם יבוא בעלי ויאמר "לא גירשתיה" יכולה אני להכחישו ולומר שגירשני, ומתוך כך לא דייקא כולי האי וסומכת על העדים שמסייעים אותה ואומרים שגירשה ונישאת על הספק, ולפיכך תצא. תלמידי הר' רבינו יונה ז"ל:


ומי חציפה כו' והאמר רב המנונא וכו' — ואף על גב דרב המנונא לא אמר אלא בפניו, אבל שלא בפניו לא, הכי קאמר: מדקאמר רב המנונא שאינה מעיזה פניה בפניו ומתירין אותה לכתחילה על סמך זה, הוה לן למימר דשלא בפניו נמי, אם נישאת מיהא לא תצא. ואהדרי ליה דכיון דאיכא סהדי דמסייעי לה מעיזה ואפילו בפניו, והילכך אפילו נישאת תצא. הרשב"א ז"ל:


רב אשי אמר דאמרי עכשיו מת וכו'. — פירוש, ואפילו נישאת לאחר שבאו עדים, ובשנישאת לאחד מעדיה ובאומרת ברי לי, דבלאו הכי ליכא לאוקמה לעולם, כל היכא דאיכא תרי ותרי, וכדמוכח לעיל בהדיא. ואפילו בהא בגירושין תצא, דכיון דאפשר לברורינהו דאמרינן לה(ו) אחוי גיטך ולא מחויא ליה, ודאי שקרא קא אמרת. הריטב"א ז"ל:

וזה לשון הר' רבינו יונה ז"ל: דאמרי עכשיו מת וכו' — פירוש, כגון שהעדים שאומרים שמת בעלה מעידים שעכשיו מת, ולפיכך אם נישאת לא תצא, דמיתה ליכא לברורה, שאפשר לאחר שראו אותו מת הפילו אותו בני אדם במקום שלא יוכל שום אדם לראותו לעולם. אבל גירושין איכא לברורי, דאמרינן לה: אי איתא דהכי הוא, אחוי גיטך, דכיון שמעידים שעכשיו גירשה, ודאי אם היה אמת – היה הגט מזומן בידה, דברגע קטן לא היתה מפסידתו. אבל אם מעידין לאחר זמן, ודאי לא תצא, שאפשר שאיבדה אותו. והילכתא כרב אשי. מיהו במיתה נמי, היכא שאפשר להתברר ולא ביררה, תצא. ע"כ:

גרושין איכא לברורי דאמרינן וכו' — ואף על גב דיכולה למטען דקרעתו או שנאבד לה? שאני הכא, דכיון דאיכא דמכחשי לה חיישינן לה. אבל היכא דליכא הכחשה, אף על גב דעכשיו גירשה, יכולה למימר "קרעתיו" או "איבדתיו" ולא חיישינן לה. ובתרי ותרי נמי, היכא דליכא לברורי, כגון דאמרי עדים אלו: זה כמה גירשה, ואלו אומרים: לא גירשה, אף על גב דליתיה לגיטה בידה – אלו דאמרי "נתגרשה" מהימני, דאין כאן הוכחה כלל דמשקרא, דזמן מרובה לא נטרא ליה לגיטה. הרשב"א ז"ל:

וזה לשון ליקוטי הגאונים ז"ל: אוקמה רב אשי אליבא דרבנן כדאיכא לברורי, הילכך מיתה, בין דאמרה "מת" סתם בין דאמרה "מת עכשיו", כיון דליכא לברורי אם מת אם לא מת ואין בידינו כלום טענה לסתור בה את דבריה, לפיכך קא אמרי רבנן: לא תינשא, ואם נישאת לא תצא. גירושין נמי, אי אמרי "גירשה" ולא אמרי "עכשיו גירשה", כיון דבאיכא לברורי תליא מילתא, הכא ליכא לברורי, דיכולה לטעון: גירשני ואבד הגט ממני, לפיכך לא תינשא, ואם נישאת לא תצא. אבל כי אמרי: "עכשיו גירשה", כיון דאיכא לברורי לאחוויי גיטה, דהא אינה יכולה לומר: אבד הגט ממני, מפני שעכשיו גירשה ובשעה קלה ודאי לא איבדתהו, אי לא ברירא ומחוויא לה לגיטא אם נישאת תצא, ע"כ.

ולפי זה ניחא, דאיכא למידק, דלרב אשי לפלוג וליתני בגירושין גופייהו בין היכא דאמרי "עכשיו גירשה" ובין היכא דאמרי "זה כמה גירשה". ובמאי דכתבו הגאונים ניחא, דהא אתא לאשמעינן דבמיתה, בין דאמרי "מת" סתם בין דאמרי "מת עכשיו", דאף על גב דאיכא למימר הא דמיתה נמי איכא לברורי, קא משמע לן דלא שנא, דאיכא למימר שתיכף ומיד לאחר שראו אותו שמת הפילו אותו בני אדם במקום שלא יזכר ולא יפקד וכמו שכתבו תלמידי הר"י, וכדכתיבנא לעיל. ובזה ניחא נמי קושיא אחריתי, דלקמיה בסמוך עלה הא דתניא: שנים אומרים נתקדשה וכו' לא משני רב אשי הכין, וכדבעינן למכתב קמן בס"ד.

הקשו בשיטה ישנה, דהיכי אמרינן דבמעידין "עכשיו מת" אם נישאת לא תצא? והא צריכה להמתין ג' חדשים. ותירצו דהכי קאמר, דעדים מעידים "עכשיו מת" ו"עכשיו גירשה", ולאחר זמן אם נישאת לא תצא כשנים אומרים "מת". אבל בגירושין תצא, דכשאמרו העדים "עכשיו גירשה" – רגלים לדבר דשקרי נינהו, מדלא הוה לה גט בההיא שעתא בידה:

הערות[עריכה]

  1. ^ נראה דהיינו הרב בעל העיטור
  2. ^ אולי צ"ל לו. ויקיעורך