קידושין סג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
על מנת שישתוק אבא אימא סיפא מת הבן מלמדין את האב לומר שאינו רוצה אמאי והא שתיק אלא אמר לה על מנת שלא ימחה אבא רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא א"ר ינאי אין אמר ריש לקיש ש"מ לדרבי ינאי דחקינן ומוקמינן מתני' בתרי טעמא ואליבא דחד תנא ולא מוקמינן בתרי תנאי ובחד טעמא רב יוסף בר אמי אמר לעולם חד טעמא הוא ומאי על מנת שירצה אבא ע"מ שלא ימחה אבא מכאן ועד שלשים יום:
מתני' אקדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה ובא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן בזה אמר אני קידשתיה וזה אמר אני קידשתיה שניהם נותנים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס:
גמ' אמר רב נאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו ואין נאמן לכנוס אימא יצרו תוקפו רב אסי אמר גאף נאמן לכנוס ומודה רב אסי דבאומרת נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי ובא אחד ואמר קידשתיה שאין נאמן לכנוס תנן רצו אחד נותן גט ואחד כונס תיובתא דרב אמר לך רב שאני התם דכיון דאיכא אחר בהדיה אירתותי מירתת תניא כוותיה דרב אסי קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה ובא אחד ואמר קידשתיה אף נאמן לכנוס הכנסה ובא אחר ואמר אני קדשתיה לא כל הימנו לאוסרה עליו האשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קידשתי אין נאמן לכנוס מפני שהיא מחפה עליו איבעיא להו מהו לסקול על ידו רב אמר ואין סוקלין ורב אסי אמר סוקלין רב אמר אין סוקלין כי הימניה רחמנא לאב לאיסורא לקטלא לא הימניה רב אסי אמר סוקלין לכולה מילתיה הימניה רחמנא לאב אמר רב אסי זומודינא באומרת נתקדשתי שאין סוקלים ואמר רב אסי הני שמעתתא דידי מרפסן איגרי השתא ומה במקום שאם בא לכנוס כונס אמרת סוקלים מקום שאם בא לכנוס אין כונס אינו דין שסוקלין ולא היא לאב הימניה רחמנא לדידה לא הימנה ורב חסדא אמר אחד זה ואחד זה אין סוקלין ואזדא רב חסדא לטעמיה דאמר רב חסדא בני זה חבן תשע שנים ויום אחד בתי זו בת ג' שנים ויום אחד נאמן לקרבן אבל לא למכות ולא לעונשין תניא כוותיה דרב חסדא טבני זה בן י"ג שנה ויום אחד בתי זו בת י"ב שנה ויום אחד
רש"י
[עריכה]
ע"מ שישתוק - כשישמע רצה האב ששתק בשעת שמיעה מקודשת לא רצה שמיחה:
והא שתיק ליה - וחלו קידושין:
אלא ע"מ שלא ימחה אבא - הך סיפא דקתני מלמדין לא מתוקמא כרישא בע"מ שישתוק אלא בע"מ שלא ימחה וכל כמה דמחי עקר להו שהרי לא קבע זמן למחאה דרישא ליכא לאוקמא בהכי דא"כ מאי רצה האב והלא יש בידו למחות לעולם דאין כאן קידושין לעולם ועל כרחך הכי קתני על מנת שישתוק אבא שתק הרי זו מקודשת לא שתק אלא מיחה לאלתר אינה מקודשת ואם אמר ע"מ שלא ימחה אבא מת האב עד שלא מיחה הרי זו מקודשת אבל כל ימי חייו אינם קידושין מת הבן מלמדין וכו':
ולא מוקמינן בתרי תנאי - לאוקמי באומר על מנת שירצה אבא כדקתני ומי ששנה זו לא שנה זו ובמשמעות לשון קמיפלגי תנא דרישא סבר לשון שתיקה הוא וכיון ששתק חלו קידושין מיד ותנא דסיפא סבר לשון לא ימחה הוא ואינם קידושין עד שימות:
ומאי ע"מ שירצה ע"מ שלא ימחה - וכשקבע זמן למחאתו הלכך רצה האב שעברו שלשים ולא מיחה הרי זו מקודשת לא רצה שמיחה תוך שלשים אינה מקודשת מת האב בתוך שלשים מקודשת דאמרי' תו מאן מחי מת הבן בתוך שלשים מלמדין את האב כו':
מתני' שניהם נותנים גט - להתירה לאחרים:
גמ' אמר רב - הא דתנן בא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן ליתן גט קאמר דנאמן וסמכינן עליה שהוא קידשה וגיטו גט:
שאין אדם חוטא - בדבר שאינו נהנה ממנו להתיר אשת איש חנם:
אף נאמן לכנוס - דלא חציף למימר לפני האב שקבל הקידושין אני הוא דמירתת דלמא מכחיש ליה ואמר ידענא דלאו את יהבת לי קידושין:
כיון דאיכא אחר בהדיה - שאומר אני קדשתיה מירתת מעיקרא שמא יכיר האב שחבירו קידשה ולא הוא והאי קושטא אמר ושכנגדו שכיחש ירא לכונסה ונותן גט:
קדשתי את בתי - קטנה והוא לא ידע למי:
נאמן לכנוס - דמירתת דאב ודאי לא יחפה עליו אבל האשה שקבלה קידושין ואינה יודעת ממי ובא אחד כו' לא מירתת דיודע הוא שתהא מחפה עליו ותתרצה בו ותכחיש את כל הבא לומר עוד אני הוא:
מהו לסקול על ידו - של האב כלומר על פיו אם אמר קדשתי את בתי ועדי קידושין אין באין לפנינו וזינתה מהו להחזיק על פיו כדין נערה המאורסה ולסוקלה:
כי הימניה רחמנא לאב - את בתי נתתי לאיש הזה (דברים כב):
לאיסורא - לאוסרה על כל העולם:
באומרת נתקדשתי - וזינתה אחר כן שאין סוקלין אותה על פיה ואע"פ שהחזיקה עצמה קודם הזנות בחזקת ארוסה וטעמא מפרש ואזיל:
מרפסן איגרי - משברות גגין ועליות כלומר קשות לשומעיהן שאינם מבינים טעמם:
השתא במקום שאם בא - האומר לפני האב אני קידשתיה אמרתי נאמן לכנוס וכונס אלמא לא מחזקינן לה כל כך ע"פ האב כמקודשת שנחמיר עליה לאוסרה על זה אמינא סוקלין ע"פ האב:
מקום שאם בא לכנוס אינו כונס - כגון שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי שהחמרנו עליה לאוסרה למי שבא ואמר אני קידשתיה אלמא בחזקת מקודשת היא ואין אנו יודעים למי אינו דין שאם זינתה סוקלים:
ולא היא וכו' - רב אסי קא מסיק למילתיה ואומר ולא היא אין זו קושיא למבין בטעמי שמועתי:
לאב הימניה - הלכך סוקלין:
לדידה לא הימנה - ואין סוקלין ולענין דיני נפשות לא קטלינן משום חששא ולענין איסורא טעמא אחרינא הוא דשויתא לנפשה חתיכה דאיסורא והאי לא מירתת מפני שמחפה עליו ולגבי אב מירתת:
לטעמיה - דאמר אין האב נאמן להחזיק את הבן ליענש על פיו לא הוא ולא אחר:
בן ט' שנים - ביאתו ביאה לחייב אחת מן העריות מיתה וקרבן וכן קטנה בת ג' ביאתה ביאה לחייב גדול הבא עליה והיא ערוה עליו למיתה וקרבן אם יש עדים שהיא בת ג' וכן הקטן והוא בן ט' שנים אבל ע"פ האב נאמן הוא לקרבן לשוגג:
אבל לא למכות - וליענש מיתה אם בא עליה מזיד: בן י"ג ובת י"ב נדריהן נדר והקדישן הקדש ולענין עונשין של כל המצות אם הביאו שתי שערות סימן הוא והרי הם גדולים לכל דבר אבל קודם לכן אין נדרן נדר ואין הקדישן הקדש ואם הביאו שתי שערות חוששין שמא שומא בעלמא הן ואין נענשין בכך על שום עבירה:
תוספות
[עריכה]
אלא ע"מ שישתוק אבא. פירש בקונטרס שישתוק בשעת שמיעה ואין לפרש שישתוק לעולם דא"כ היינו שלא ימחה דבסמוך והיכי אמר בהם רצה האב מקודשת והרי שמא ימחה אח"כ ויבטל הקידושין אלא ש"מ שישתוק בשעת שמיעה קאמר וה"פ דמתני' רצה האב כלומר ששתק בשעת שמיעה מקודשת לא רצה האב אלא מיחה אינה מקודשת מת האב מקודשת פי' מת האב קודם השמיעה דאין לומר אחר השמיעה ושתק ולא מיחה דאין זה חידוש וא"ת מאחר דמת קודם השמיעה היאך היא מקודשת דלמא אי הוה שמע הוה מוחה וי"ל דיש לנו לדון דעתו שלא ימחה וא"ת אם כן מאי פריך והא לא אמר אין אמאי לא אמרי' דעתו היה לומר אין אם הוה שמע כדצריכינן למימר גבי שתיקה כדפי' ואומר ר"מ דיש לחלק בין היכא דמחוסר אמירה להיכא דלא מחוסר אלא שתיקה:
ת"י [והא שתיק. וליכא למימר מלמדין האב היינו קודם שמיעה שמלמדין משמע לאחר שמיעה להכי פריך והא שתיק ומאי אהני ליה תו אחרי כן]:
ת"י [ולא מוקמינן בתרי תנאי. דלא כר"י בפרק המפקיד גבי חבית]:
כיון דאיכא חד בהדיה ארתותי מירתת. ואע"ג דע"כ איכא חד מינייהו דמשקר מיהו אותו שכיחש מתיירא לכונסה ונותן גט:
לקטלא לא הימניה. וא"ת והא כתיב באותה פרשה דאמר בתי נתתי לאיש הזה וסקלוה אלמא לקטלא נמי הימניה רחמנא וי"ל דסקלוה מיירי היכא דאיכא עדים מיהו לאיסורא הימניה רחמנא כדכתיב את בתי נתתי לאיש:
ת"י [ולא לעונשין. תימה היכי מייתי דרב חסדא לטעמיה הא מסתמא רב אסי לא פליג אמתניתין דלקמן דאשבויה לא הימנו ולמכות ולעונשין אין להאמינו טפי משבויה
בני זה בן י"ג שנה ויום אחד. פי' בקונט' דמיירי שהביא ב' שערות ואפ"ה צריכין אנו לידע שנותיו שהרי שנים בלא שערות אין מועילין עד ל"ו שנה דהיינו רוב שנותיו וסימנים בלא שנים דהיינו לפני י"ג שומא נינהו ואעפ"כ קאמר הכא גמרא דלמכות ועונשים אינו נאמן פי'. דלמכות היכא דלא התרו בו ולעונשין היכא דהתרו בו וקשה . דא"כ כל הנשים הבאות לפנינו לחלוץ היאך יחלוצו אע"ג שיש להם סימנים כיון שאין אנו יודעים שנותיהם לא מהני דשמא היבם קטן ואיש כתיב בפרשה דמשמע ולא קטן וכל האנשים הבאים על העריות היאך הן נהרגים ואע"ג שיש להם שערות מ"מ אין אנו יודעים שנותיהן ושמא הם קטנים ואור"י דאי איכא
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק ג (עריכה)
נד א מיי' פ"ט מהל' אישות הלכה י"ב, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ז סעיף כ"א:
נה ב מיי' פ"ט מהל' אישות הלכה י"ג, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ז סעיף כ"ג:
נו ג מיי' פ"ט מהל' אישות הלכה י"ב, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ז סעיף כ"ב:
נז ד מיי' פ"ט מהל' אישות הלכה י"ד, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ז סעיף כ"ה:
נח ה מיי' פ"ט מהל' אישות הלכה י"ג, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ז סעיף כ"ד:
נט ו ז מיי' פ"א מהל' איסורי ביאה הלכה כ"ג, סמג עשין נ:
ס ח ט מיי' פ"ב מהל' אישות הלכה כ"ג, סמג שם:
ראשונים נוספים
אימא סיפא וכו'. פי' בשלמא ריש' ניחא ומציעתא נמי אעפ"י שלא שמע שהרי מת קודם לכן מ"מ כיון שלא מיחה ולא ימחה מקודשת שכל האומ' שישתוק אינו מקפיד ברצונו אלא שלא ימחה וכאומר שלא אמחה דמי ומוסף עליו שאשתוק שאם שתק בשעת שמיעה אפילו צווח לאחר מכאן לא כל הימנו וליכא למימר דכשמת לאחר ששתק דאי הכי אפי' חי ומיחהמקודשת ואין צריך לומר מת וה"נ קשה כשישתוק כדקשיא בשאמר על מנת דאמר אין אלא סיפא קשיא דקתני מלמדין ואמאי הרי שתק ושוב אינו יכול למחות ואם תאמר כשלא שמע עד עכשיו ובא לומר לך שכשמודיעין אותו מלמדין אותו שיאמר איני רוצה אין לשון מלמדין כן אלא במי שהיה שותק ומלמדין אותו שלא יעשה כן אלא דאמר על מנת שלא ימחה פירוש תני בסיפא שלא ימחה והיינו לישנא דגמרא דאיתמר מעיקר' אלא על מנת שישתוק והכא אתמר אלא דקאמר ע"מ שלא ימחה כלומר דאמר הכי בפירוש ומת הבן מלמדין את האב לומר איני רוצה ומכיון שמיחה בטלו קדושין לגמרי שאין בידו לחזור ולומר רוצה אני לעולם:
ה"ג וזו היא גרסתו של ר"ח ז"ל: רישא ומציעתא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא. א"ר ינאי אין. והסיפא הוא דמוסיף ר' ינאו ותני על מנת שלא ימחה אבל סתם לשון ירצה הוא שישתוק כדקתני רישא ופרש"י ז"ל ורישא ליכא לאוקמה בהכי דאם כן מאי רצה האב מקודשת והלא יש בידו למחות לעולם ואין כאן קדושין לעולם ושמעינן מהא דאע"ג דאמר נמי אין יכול לחזור בו ולמחות דאי לא תימא הבי לוקמה כולה בשלא ימחה ומאי רצה דאמר אין ולא רצה דלא אמר אין ולא אינה מקודשת שהרי בידו למחות לעולם. אעפ"י ששתק תחלה ומציעתא מת האב אעפ"י שלא אמר הואיל ומת מקודשת משום הכי לא לוקמה בדאמר אין משום דרצה האב דומיא דירצה הוא מה שירצה דלא ימחה אף רצה דלא ימחה הא ודאי דחקיה האי דוחקא זוטרתי ומוקמי מתני' בחד טעמא ולא משבשי' לה לאוקמה בתרי טעמי אלא שמא הרשות בידו למחות לעולם אפי' אמר אין דהא תלמוד שימחה (וש"מ) ושתק הרי לא מיחה ואפי' הכי חוזר ומוחה אחר זמן שאין התנאי לשעת שמיעה אף בשאמר רוצה אני חוזר ומוחה לאחר זמן.
וליכא לפרושי הא דאמרינן אלא על מנת שישתוק ולא ימחה כלומר דאמר הכי בפי' אבל האומר סתם על מנת שירצה שיאמר רוצה אני משמע דאם כן רישא ומציעתא דמוקמינן בחד טעמא שישתוק הא מתני' קתני שירצה. ואם תאמר רבי ינאי תני שישתוק הוה ליה למימר הכי תני שישתוק ועוד דהוה ליה לאוקמה למציעתא בסיפא ושלא ימחה רישא בשירצה ומאי רצה דאמר אין ולא הוה לן למימר רישא ומציעתא בחד טעמא דהיינו כשישתוק ולשבושה למתני' ומחלף שירצה בשישתוק ועוד דאמר רשב"ל שמע מינה מדרבי ינאי דחקינן ומוקמינן מתני' בתרי טעמי ולא מוקמינן בתרי תנאי כלומר מדלא אמר רבי ינאי תנאי היא דתנא דרישא סבר שירצה לשון שתיק' הוא ואוסופי הוא דמוסיף רבי ינאי במתני' שישתוק ושלא ימחה וכל שהן בכלל לשון שירצ' פי' ר' ינאי שהוא לשון שישתק ור"ל נמי מספקא לי' מאי לשון שירצה ולפיכך אמר דאפשר לאוקמה כתנאי ולומר דפליגי בפירוש לשון שירצה והכי דיוק לישנא דגמ' כדתירץ ורב יוסף פירש שהוא לשון שלא ימחה ותני במתניתין עד ל' יום ומסתברא דהלכתא כרב יוסף דמוקי למתני' כפשטה ולא דחיק לה לאוקומה בתרי טעמא ושמעינן מינה שכל האומר שירצה שלא ימחה קאמר וכל זמן שירצה יכול למחות ואינו צריך למחות בשעת שמיעה ולא עוד אלא אפי' אמר רוצה אני חוזר ואומר אין אני רוצה והויא מחאה כדפרישית.
ומצאתי דתניא בתוספתא (ג,ז) על מנת שירצה פלוני אעפ"י שאמר איני רוצה מקודשת שמא ירצה לאחר שעה (אעפ"י) [עד] שיאמר רוצה אני אם אמר רוצה אני מקודשת ואם לאו אינה מקודשת על מנת שירצה אבא אעפ"י שלא רצה האב הרי זו מקודשת שמא נתרצה פי' שמא יתרצה שעה אחר' מת האב מקודשת מת הבן זה היה מעשה ובאו ולימדו את האב שיאמר איני רוצה והך ברייתא יש לומר דאתיא כרב יוסף דשלא ימחה משמע שאין הדבר בשע' שמיעה אלא כשם שהוא מוחה והולך כל זמן שירצה ואפילו אמר מתחילה רוצה אני כל זמן שירצה מבטל מחאתו הראשונה אלא אם כן אמר מכאן ועד שלשים יום שכיון שעברו שלשים אין בידו למחות ולא לרצות ואין זה נכון דכיון שמיחה בטל תנאו ובטלו קדושין מעתה מכל מקום הברייתא חוששת לעולם אלא שיש לומר שהיא משובשת או על מנת שיאמר אין בפי' קתני רישא ואומר אין לעולם ומת האב במציעתא, וסיפא נמי בשלא ימחה ובתרי טעמי מתוקמה.
ומ"מ שמע מינה בתנאין דאומר וחוזר ואומר הפך בדבר שאינו תלוי בשעת שמיעה ואם אמר שישתוק בפי' הכל תלוי בשתיקה ראשונה של שעת שמיעה ואם מת אעפ"י שלא שמע כיון שלא צווח מקודשת וכדמפרש בגמרא דבהא לא פליגי אלא בלשון שירצה דפליגי כדפרישית ואם אמר על מנת שיאמר אין מסתברא שאין הדבר תלוי בשעת שמיעה אלא אפילו שתק ואפילו מחה חוזר ואומר אין שכל התנאין בלשונם עד שיתקיימו משל לאומר על מנת שיתן לי מאתים זוז נתן כל זמן שירצה מקודשת מת ולא נתן אינה מקודש' ולא ימחה נמי מחה נתבטלו מיד לא מחה ואפי' קיים חוזר ומוחה לעולם משל לאומר על מנת שלא אשתה יין שתה נתבטל מעשה לא שתה עד שמת מקודשת כך הדין בכל התנאים שכל שתנאו בקום עשה קיומו מיד בעשה ואין בטולו עד שיעבור עד זמן הקיום וכל שתנאו בלא תעשה בטולו מיד בעשה ואין קיומו עד שיעבור כל זמנו אבל על מנת שישתוק שתק מקודשת מיד שהרי קיים מיחה נתבטלו מיד כדברי רש"י ז"ל לפי שהתנאי זה (בביטולו לקיומו) כלום או יתקיים או יתבטל מיד ואין הדבר תלוי אלא בשעת שמיעה מת האב קודם ששמע מקודשת כדפי' לעיל והלכתא רבוות' איכא למשמע מהך שמעתתא ולפיכך פירשתיה בארוכה:
נאמן ליתן גט. פירוש שמותרת בגיטא לינשא לשוק כדפרש"י ז"ל לפי שאין אדם חוטא ולא לו ואף על פי שמתחלה שמא לכונסה כוון מיהו כיון דאמרו שלא ישאנה לא היה כותב לה גט להתירה שאין אדם חוטא ולא לו ואותבינן עליה דרב מהא דתנן אם רצו אחד נותן גט ואחד כונס אלמא נאמן לכנוס וכי תימא משום שהנותן גט נאמן ליתן גט ולהתירה בגיטו לכל מה שתרצה הני מילי כשהיא לבדו שכיון שהוא נותן גט מימר אמר בגט זה תנשא לשוק ואלו לא היה הוא המקדש לא היה חוטא להשיאה לאחרים אבל הכא כשבא אחר עמו מימר אמר אעפ"י שאני נותן גט עדיין תהא אסור' לשוק מחמ' ספקו של אח' השני לפיכך אפשר שהוא נותן גט אף על פי שאינה אשתו ולא היה להם להתיר' לזה אלא ש"מ משו' שנאמן הוא לכנוס:
הא דאמרינן ואזדא רב חסדא לטעמיה דאמר בני זה בן תשעה שנים ויום אחד וכו'. לא נהירא לי מאי לטעמיה, דהתם לא האמינה רחמנא לאב אלא שנאמן משום דעד אחד נאמן באיסורים לקרבן וי"ל בתי זו בת שלש שנים ויום אחד רחמנא האמינה דכתי' את בתי נתתי לאיש הזה וכל נתינות במשמע אפי' ביאה ואפי' היה באותה ביאה ספק בשנים שלה ואעפ"י כן קאמר אין סוקלין כנ"ל ועוד י"ל דאזדא לטעמיה דאשכחן לקרבן ולא לעונשין:
אלא לאו על מנת דישתוק. דלשון שירצה היינו שישתוק והלכך רצה האב ששתק בשמיעה ראשונה מקודשת, ואם לאו אלא שצוח אינה מקודשת, אלא נתבטלו קדושיו לגמרי, דכל שהתנה בשב ואל תעשה ועשה נתבטל תנאו לגמרי, מת האב הרי זו מקודשת, אף על פי שלא שמע כלל, שאין הכוונה שישמע האב ושישתוק, אלא שלא ימחה ויתר עליו שישתוק שאם לא מחה בשעה ראשונה הרי זו מקודשת, ואף על פי שמחה לבסוף, ובאומר על מנת שלא ימחה מוחה הוא אחר ששתק ואפילו אחר שהודה, שזה בשב ואל תעשה, וכל שבטלו מבוטל.
אימא סיפא מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה ואמאי והא שתיק. דעל כרחין מדאינו מוחה אלא בלמוד בין שמיעה ללימוד איכא שתיקה.
אלא דאמר לה על מנת שלא ימחה. כלומר סיפא דמלמדין בשאמר לה בפירוש על מנת שלא ימחה, והלכך אף על פי ששתק בשמיעה ראשונה אם עמד ומחה לבסוף אינה מקודשת.
רישא בחד טעמא מציעתא וסיפא בחד טעמא. יש ספרים שיש בהן כנוסחא הזאת, וזו היא גירסתו של רש"י, דמציעתא נמי בשאמר לה על מנת שלא ימחה, וגירסא מיושרת היא, דכיון שלא עמדה לנו משנתינו כולה כצורתה והוצרכו לדוחקה ולהעמידה בתרי טעמי, דרישא על כרחין לאו בדאמר לה שלא ימחה, דאם כן בשלא מחה אמאי מקודשת, אף על פי שלא מחה עכשיו שמא ימחה לאחר זמן, אלא על כרחין מתניתין בתרי טעמי, וכיון שכן, נשוב לומר דירצה אבא, היינו שיאמר אבא אין, שהוא היה משמעות הראשון, ולכאורה הענין הראשון שפירשו בו הוא הנראה והמתישבת יותר, והלכך רישא בשאמר לה כלשון משנתינו ממש על מנת שירצה, ופירושו שיאמר אין, ואם רצה שאמר אין מקודשת גמורה ואם לאו אינה מקודשת אלא תלויה ועומדת עד שעת מיתת האב שמא יאמר אין, אבל אם אמר לה בפירוש על מנת שלא ימחה ומת האב מקודשת גמורה, שהרי לא מחה ולא ימחה, אבל עד שמת אינה מקודשת גמורה שמא ימחה לאחר זמן, מת הבן מלמדין האב שימחה להתירה לשוק במקום יבם.
רב יוסף בר אמי אמר לעולם כולה חד טעמא הוא ומאי על מנת שירצה אבא דאמר לה על מנת שלא ימחה אבא מכאן ועד שלשים יום. כלומר כולה מתניתין בדאמר בפירוש על מנת שלא ימחה, ואף על גב דמתניתין קתני על מנת שירצה, לאו למימרא לשון שירצה משמעו שלא ימחה, אלא כיון שבלשון רצוי יש שלא ימחה, לא חש תנא דמתניתין לומר בפירוש על מנת שלא ימחה, והזכיר הלשון בענין הכונה כלומר שיהא מרוצה בדבר עד שלא ימחה, וסמך בזה על בבות דמתניתין שאינן מתיישבות אלא בכך ומסרן לחכמים, והכי מוכח בתוספתא (פ"ג, ה"ז) דקתני על מנת שירצה פלוני אף על מי שאמר איני רוצה מקודשת, שמא נתרצה לאחר שעה, עד שיאמר רוצה אני, אם אמר רוצה אני מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, על מנת שירצה אבא אף על פי שאמר האב איני רוצה הרי זה מקודשת, שמא יתרצה האב לשעה אחרת, אלמא דלשון שירצה היינו שיאמר אין, וכל שאמר לבסוף אין אף על פי שמחה תחלה, הרי זו מקודשת, והא דקתני בתוספתא מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה, ברייתא נמי בתרי טעמי היא שנויה, וכפירושה דר' ינאי דמתניתין, ובתשלום אותה ברייתא מת האב מקודשת שמא נתרצה האב שעה אחת לפני מיתתו וספק מקודשת קאמר, ובגמרין דמותביה מינה ללישנא דעד שיאמר אבא אין ולא מוקמיה לה בקדושי ספק, משום דמקודשת דמתניתין משמע להו מקודשת ודאית ולא ספק מקודשת, דהא ברישא קתני ואם לאו אינה מקודשת ואינה מקודשת גמורה קאמר, אלמא כל דתני בהא מתני' מקודשת מקודשת גמורה קאמר, ומכל מקום מדברי הברייתא נלמוד דאף על פי שלא ראינו שנתרצה חוששין לה וצריכה גט, ומהכא שמעינן דכל שאמר סתם על מנת שירצה אבא ועל מנת שירצה פלוני עד שיאמר אין קאמר, וכל שאמר אין אף על פי שמחה בתחלה חוזר הוא ומתרצה ואומר אין ונתקיים תנאו בין בקדושין בין בדיני ממונות, וכן נראה מדברי הרמב"ם (הל' אישות פ"ז, ה"א).
תנן רצו אחד נותן גט ואחד כונס תיובתא דרב. דאמר נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס, דאף על גב דרב נמי נאמן ליתן גט קאמר, ובגיטו של זה הותרה לעלמא, לא דמי דהתם אי לאו דאיהו ניהו דקדשה לא היה מגרשה, דאין אדם חוטא ולא לו, אבל הכא מימר אמר אנא מאי עבדי בגיטי לא משתריא לעלמא, דהא איכא אידך דאמר אני קדשתיה ואי דתנשא להאי דלמא קושטא קאמר ואי לאו דחד מהימן לכנוס לא שריא לה לחד מינייהו, ופריק בהא אפילו רב מודה בה, דכיון דאיכא אחר בהדיה רתותי מרתת, אלא שמע מינה כיון שזה נתן גט והוא החזיק בטענתו קושטא קאמר, והוא הדין דמצי לאוקומה בדאמר קדשתיה לאחד משנים, אלו ואיני יודע למי מהם קדשתיה, אלא ניחה ליה לאוקמה באוקמתא רויחא בדקיימא ליה אפילו בספק כל העולם ולא בספק שנים דוקא, ולישנא דמתניתין נמי הכי משמע, איני יודע למי קדשתיה שהכל בספק אצלו.
אבל בירושלמי (פ"ג, ה"ז) העמידה בכך, דגרסינן התם פתר לה באומר לאחד משני אלה קדשתיה ואיני יודע איזהו ושם החליפו השיטה ועשאוה מחלוקת רב ושמואל, רב אמר נאמן אף לכנוס ושמואל אמר נאמן ליתן גט, והקשו התם מתניתן פליגא על רב (יבמות כב, א) המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו, ופרקיה תמן אשת איש ברם הכא לא הוחזקה אשת איש אלא בפני שנים לכשיבואו שנים ויאמרו שזהו שקדש, פירוש שמא כשיבואו השנים שנתקדשה בפניהם גם הם יעידו בכך שזהו שקדש ומעולם לא הוחזקה אשת אחר.
וקיימא לן כר' אסי דאמר דנאמן אף לכנוס, דתניא כותיה קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן אף לכנוס.
ירושלמי (פ"ג, ה"ז):ר' יוחנן אמר נאמן לכנוס ואין למדין ממנו דבר אחר, אחת משדותי מכרתי ואיני יודע למי מכרתיה בא אחד ואמר אני לקחתיה, לא כל הימנו. אף בקדושין כן אחת מבנותי קדשתי ואיני יודע למי קדשתיה בא אחד ואמר אני קדשתיה, לא כל הימנו.
כנסה ובא אחד ואמר קדשתיה לא כל הימנו לאוסרה עליו. ומסתברא דלא סוף דבר כנסה ממש, אלא כיון שהתירוה לכנסה אף על פי שלא כנסה, וכאותה שאמרו בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות כב, ב) גבי שבויה ואם משנשאת באו עדים לא תצא, ואתמר עלה אמר שמואל לא נשאת נשאת ממש, אלא כל שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת, ומאי לא תצא, לא תצא מהתירה הראשון, אבל אם בא שני קודם שהתירוה לינשא לראשון ועמד ראשון וכנסה, מוציאין אותה ממנו, הואיל ועברה על רצון חכמים וצריכה גט משניהם.
והכי אתמר בירושלמי (פ"ג, ה"ז) אמר רבי זיערא רבי איסא בשם רבי יוחנן קדם אחד מהן וכנס מוציאין מידו, ואף על גב דקיימן לן (כתובות כב, ב) בשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה היכא דליכא לברורי, אי נמי בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תנשא, ואם נשאת לא תצא, התם הוא דאיכא תרי לבהדי תרי, דכיון דאיכא תרי דמסהדי דנתגרשה ואי נמי מת והיא אומרת ברי לי ונשאת לאחד מעדיה, הלכך לא מפקינן לה מתותי גברא, כיון דנשאת על ידי שנים, אבל כאן שנאסרה על פי האב, ואלו מכחישין זה את זה ואין כאן מי שיתירנה אלא זה שנשאה, דאיכא למיחש שמא עיניו נתן בה והיא נמי ספק, נעמידה על חזקתה ואסורה לאחד מהן כדרך שהיא אסורה לעלמא, והלכך אם נשאת תצא, ומיהו באומרת נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי, ובא אחד ואמר אני קדשתיה, דקתני בברייתא דאינו נאמן לכנסו, דדלמא תקפתו יצרו ולא מירתת משום דמחפה עליו, נראין הדברים דאם כנסה אין מוציאין אותה מידו, דהא אין כאן מי שמכחישו, ומן הספק אתה בא לאוסרה עליו ולהוציאה מתחתיו אל תוציאנה כנ"ל. והא דאמרינן דנאמן לכנוס אין צריך קדושין אחרים, אבל הא דתנן אם היו ב' אם רצו אחד נותן גט ואחד כונס, אפשר לומר דהשני כשבא לכנוס צריך קדושין אחרים, שהרי הכניסה ראשון בספק זה.
והא דתניא אבל היא שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לכנוס. אבל נאמן הוא ליתן גט, נראין הדברים שאם גרשה ורצו הוא לכונסה לאחר זמן כונסה ואין בכך כלום, דכיון שגרשה הרי אנו מחזיקין אותה כפנויה גמורה, וכשם שמתירין אותה לשוק כך מתירין אותה לו, ואינו דומה להא דתנן פרק כיצד (יבמות כב, א) אשת אחיו המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו, דהתם הוחזקה אשת איש, אבל כאן לא הוחזקה, שמא כשיבאו עדים יאמרו שלזה נתקדשה, וכמו שאמרו בירושלמי וכתבתיו למעלה, והא דתנן נמי התם חכם שאסר את האשה בנדר על בעלה לא ישאנה, לא דמיא להא, מההוא טעמא גופיה, דכיון שהוחזקה אשת איש איכא רננה דדלמא כדי לישאנה אסרה על בעלה, אבל הכא דאיכא למימר דהוא ניהו שקדשה לא, ואף על גב דתניא (חולין מד, ב) דן את הדין זיכה וחייב טהר וטמא אסר והתיר כולן רשאין ליקח, אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור, אפילו הכי נראה דכולי האי לא חשיד לומר קדשתיה כדי שיגרשנה ושישאנה לבסוף, דמי יימר דתנשא לו, ואם תנשא לו דלמא רמיא אנפשה ומדכרא דאחר הואי, ושמא לא תחפה עליו, או דילמא אתי מאן דקדשה ומייתי סהדי, וכולי האי לא עביד, דומה למה ששנינו שם (יבמות כו, א) וכולן שנשאו לאחרים ונתארמלו או נתגרשו מותרות לינשא להם, ואמרינן עלה בירושלמי (יבמות פ"ב, ה"י) לפי שאין אדם מצוי לחטוא לאחר זמן כנ"ל, אבל הרמב"ם (הל' אישות פ"ט הי"ד) כתב נאמן ליתן גט ותהיה מותרת לכל אדם חוץ ממנו.
כי הימניה רחמנא לאב לאיסורא לקטלה לא הימניה. דאף על גב דההיא פרשתא דאת בתי נתתי לאיש הזה בקטלא איירי, מכל מקום קרא דאת בתי נתתי לאיש הזה דמיניה ילפינן, הימנותא דאב לא ילפינן מיניה, אלא מאי דאיכתב ביה נתתי לאיש הזה לומר דבנתינתו נעשית אשת איש ואסורה לעלמא.
בני זה בן י"ג שנה ויום אחד בתי זאת בת י"ב שנה ויום אחד נאמן לנדרים ולערכין ולחרמין ולהקדשות אבל לא למכות ולא לעונשין. תמיהא מלתא מאי שנא אב, אפילו אחר, דעד אחד נאמן באיסורין, ואילו אמר ליה עד אחד אכלת חלב מביא קרבן על ידו, כדתנן בכריתות (יב, ב) ומייתינן לה לקמן, ושמא אדרבה אב לרבותא נקטיה, שאף על פי שהוא קרוב אצל בנו מחייבו הוא קרבן בזה שאמר בן י"ג שנה ויום אחד הוא, אבל לא למכות ולא לעונשים. והוא הדין לממון ואפילו הביא ב' שערות חוששין שמא שומא בעלמא הן, אבל אם הביא שערות רבות שאין רוב תנוקות מביאין כן בקטנן סומכין בהן אהימנותיה דאב ואפילו למכות ולעונשין, כ"כ בתוס'.
ואלא ע"מ שישתיק. פי' דמשמעות לשון שירצה אבא היינו שישתוק ולא ימחה והשתא ודאי בתר שעת שמיעה אזלינן והיינו מאי דתריץ דאתיא רישא ומציעתא שפי' שאם רצה האב ששמע ושתק מקודשת ואם לא רצה אלא שמיחה לאלתר ששמע אינה מקודשת כלל ואפילו אמר אח"כ רוצה אני שכבר מיחה מת האב עד שלא שמע כלל הרי זו מקודשת דהא קים לן שלא ימחה לעולם וכל שלא מיחה מקודשת אבל סיפא קשיא דקתני מת הבן מלמדין את האב לומר אינו רוצה ואמאי דהא כבר שמע ושתק ונגמרו הקידושין דודאי בתר שעת שמיעה אזלינן בהא כדפרישנא. וכ"ת ולוקמא כשמת הבן עד שלא שמע כלל דמלמדין אותו דכשישמע ימחה לאלתר על מה שנודע לו. איכא למימר דלישנא דמלמדין לומר אינו רוצה משמע שכבר שמע וצריך ללמוד שימחה:
אלא דאמר לה ע"מ שלא ימחה. פי' לאו למימרא דהכי משמע לישנא דע"מ שירצה אבא דהא ודאי האי לישנא לא משמע אלא שישתיק אלא ה"ק דסיפא מיירי כדאמר לה בהדיא על מנת שלא ימחה אבא והיינו דאמרי' בהאי תירוצא דאמר לה ואלו באידך תירוצי קמא לא אמרינן דאמר לה וזה ראיה גמורה לדברינו. וכ"ת מאי איכא בין אומר ע"מ שירצה דמשמע או שישתוק או באומר ע"מ שלא ימחה. איכא למימר דשלא ישתוק משמע בשעת שמיעה בלחוד ואלו ע"מ שלא ימחה משמע שלא ימחה לעולם דאע"ג דשומע ושתק או שהודה יכול לחזור ולמחות ובהא מיתרצא סיפא דקתני מת הבן מלמדין האב לומר אינו רוצה שאע"פ ששמע ושתק בחיי הבן רשאי הוא לומר עכשיו אינו רוצה:
ג"ה רישא ומציעתא בחד טעמא. פי' דרישא ודאי לא מיתוקמא באומר ע"מ שלא ימחה דא"כ היכי קתני רצה האב מקודשת ניחוש שמא אע"פ שירצה היום ימחה למחר דשלא ימחה לעולם משמע ואנן אמרינן דמקודשת גמורה לזה ואם קבלה קידושין מאחר אינה צריכה גט אלא ודאי דרישא לא אתיא אלא כפשטה דאמר ע"מ שירצה דמשמע שישתוק והכל הולך אחר שמיעה מיהו מציעתא שפיר אתיא או כרישא באומר ע"מ שירצה ולפיכך כיון שמת עד שלא מיחה מקודשת או כסיפא באומר ע"מ שימחה וכיון שמת ולא מיחה מקודשת והא דגריר לה תלמודא בתר רישא משום דכל מה דאפשר לקיומי לישנא דמתני' דקתני שלא ירצה מקיימין ולא מסרסי' לה לאוקמא באומר על מנת שלא ימחה. ויש ספרים דגרסי רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא וגרסת ספרינו עיקר:
אמר ר"ל ש"מ מדרב ינאי דאוקי מתניתין בתרי טעמא רישא ומציעתא באומר ע"מ שירצה וסיפא באומר על מנת שלא ימחה ולא אוקמא כולה בחד טעמא באומר ע"מ שירצה ותרי תנאי דתנא דרישא ומציעתא סבר דעל מנת שירצה משמע שישתוק ותנא דסיפא סבר דע"מ שירצה משמע שלא ימחה אלמא מוקמינן מתני' כחד תנא ובתרי טעמי ולא מוקמינן לה בחד טעמא ובתרי תנאי:
רב יוסף אמר לעולם חד טעמא הוא. פי' וכולה מתני' כפשטה באומר ע"מ שירצה אבא ע"מ שלא ימחה אבא מכאן ועד ל' יום. פי' דהכי אמר ליה ע"מ שירצה אבא מכאן ועד ל' דמשמעותו שלא ימחה מכאן ועד ל' יום ואע"ג דאמרינן לעיל דע"מ שירצה משמע שישתוק הא לא קשיא דשישתוק ושלא ימחה חדא מילתא היא אלא שכשאינו קובע זמן לשתיקה או מחאה איכא הפרישא בינייהו דשישתוק משמע שלא ימחה בשעת שמיעה ושלא ימחה משמע לעולם אבל השתא דקבע זמן כולה חדא מילתא הוא. וה"ה דמצי למימר השתא מאי ע"מ שירצה אבא שישתוק מכאן ועד ל' יום והא דנקט שלא ימחה משום דהאי לישנא עדיף טפי כיון דפריש דלא ניזל בתר שעת שמיעה נקט פירושא דלישנא דישתוק עד ל' יום שהוא שלא ימחה עד ל' יום וזה ברור. ונוסחאות יש דגרסי הכי דאמר לה על מנת שלא ימחה מכאן ועד ל' יום ואפי' להאי גירסא לאו למימר' דלא משמע הכי לישנא דע"מ שירצה עד ל' יום ואנו משנין לשון משנתינו דהא ליתא דודאי משמעות ע"מ שירצה עד ל' יום היינו שישתוק עד ל' יום שפירושו שלא ימחה עד ל' יום אלא דאיידי דנקט בתירוצא דלעיל דשני לישנא במתניתין דאמר לה על מנת שלא ימחה נקט השתא באשגרת לישנא דאמר לה ולאו דוקא א"נ דנקט הכי משום דמוסיף על לשון משנתינו מכאן ועד ל' יום הילכך פסק נקטי' שהאומר על מנת שירצה אבא משמעותו שישתוק ולא ימחה בשעת שמיעה לאלתר ואם אומר ע"מ דאמר אבא אין משמע נמי דאמר אין בשעת שמיעה ותו לא ואומר על מנת שלא ימחה משמע שלא ימחה לעולם וכן הדין בכל מקום בלשונות אלו. מיהו כי אמרינן דעל מנת שירצה מכיון ששמע ושתק סגי ואם מת מקודשת בזו שהמעשה כבר נעשה ואין אנו צריכין אלא לרצונו וכיון ששמע ושתק הרי רצה דעל מנת שירצה דקאמר הרי הוא כאלו אמר ע"מ דניחא ליה אבל דבר שמחוסר מעשה כגון האומר לשמעון הריני מתחייב מנה לכל מי שארצה ולא סיים אדם ידוע ומסוים כלל אם מת קודם שמאמר לפלוני אני רוצה אין יורשיו יכולין לומר אנו רוצים לפלוני שהם לא ידעו שרצה אביהם כלל בזה וזה פשוט אבל אמר הריני מתחייב לך מנה אם ירצה שמעון ושמע שמעון ושתק ומת זכה אותו פלוני וכמה פירושין נאמרו בשמועה זו ומה שכתבנו הוא הנכון ועיקר וליכא לזוז מינה והוא שיטתו של מורי רבינו נר"ו:
הא דתנן קדשתי בתי ואיני יודע למי קדשתי ובא אחר ואמר אני קדשתיה נאמן אמרינן עלה אמר רב נאמן ליתן גט. פי' ובהאי גיטא שרינן לה לעלמא דאין אדם חוטא ולא לו ואע"פ שהוא מתחלה לכונסה נתכוין וע"ד לכנסה אמר כן מ"מ כיון דמודעי' ליה בתר הכי שאינו כונסה ועמד בדיבורו ונותן גט אלמלא דקושטא קאמר לא היה מחזיק שקרי למיתן גיטה דשרי לה לעלמא שלא כדין וחוטא ולא לו:
ואינו נאמן לכנוס דיצרו תוקפו ואקשי' עליה דרב ממתני' דתנן רצו אחד נותן גט ואחד כנוס אלמא נאמן לכנוס וכ"ת מאי קושיא דהתם לאו משום נאמנות עצמו הוא כונס אלא מפני שחבירו נתן גט והיתרה לכל העולם. איכא למימר דהא ניחא דודאי לא משתרא בגיטא של א' מהם כדתנן ושניהם נותנין גט וטעמא דמילתא דכי הוו תרי ויהיב חד מינייהו גיטא ליכא טעמא דאין אדם חוטא ולא לו. דאיהו סבר דמשום גיטא דידיה לא משתריא דאכתי אסורא מוטל אאידך הילכך הימנותא גבי תרווייהו היא ואפ"ה כונס אחד מהם אלמא נאמן הוא לכנוס והלכתא כרב אסי דתנא כוותיה מסתברא שה"ה אם חזר ואמר האב נזכרתי שקדשתיה לפלוני שהוא נאמן אף לכנוס דהא ליכא טעמא דיצרו תוקפו ואיכא טעמא דאין אדם חוטא ולא לו ומקלקל לבתו. אבל היא אינה נאמנת לעולם אלא לאסור לעצמה שמא עיניה נתנה בו:
מהו לסקול ע"י. פירוש כשאמר האב קדשתיה לפלוני ובא אחר עליה דאלו כשאומר האב אינו יודע מנא ידעא מאן בעלה אלא אם כן נאמר שאומר האב ברי לי שאין זה בעלה:
רבא אמר אין סוקלין על ידו והלכתא כוותיה דרב חסדא קאי כוותי':
בני זה בן ט' שנים ויום אחד כלומר וביאתו ביאה לחייב אשה גדולה שבה עליה בתי זו בת ג' שנים ויום א' כלומר וביאתו ביאה לחייב גדול הבא עליה נאמן לקרבן על שגגתן בעד אחד אבל לא למכות ועונשין דלעולם אינו נאמן לשום עונש:
והא דתניא דנאמן על בנו ובתו שהם גדולים לנדרן ולערכין ולהקדישות אע"ג דליכא אפוקי ממונא מיני' נאמן משום חומר גבוה כיון דסתמא ידע איניש בשני בניו כמה הם ומיירי כדאייתי שתי שערות דאי לא קטן הוא ומשום נאמנותו של אב לא חיישינן לשומא וכתבו בתוספות בשם רבי' יצחק בר שמואל ז"ל דלהשלים לעשרה בב"ה האב והאם נאמנים דומיא דערכין ונדרין והקדשות אבל לא לחליצה דומיא דמכות ועונשין דדבר שבערוה הוא ואע"ג דשרינן ע"פ קרוב או אשה שהיבמה זו אשת המת ושהחולץ אחיו של מת התם כיון דמילתא דעבידא לגלויי דייקינן ואמרי' אבל הכא זימנין דלא דייקינן ואין נאמנין אלא כשיש להם שערות הרבה בבית הערוה או בזקן או אם הוחזקו ע"פ שנים שהגיעו לכלל שנים אז יועילו שערות כל דהוא ולא חיישינן לשומא ולא בעינן עד לידה. הא דתנן קידשתיה וגרשתיה והרי הוא קטנה נאמן פי' כשאומר תוך כדי דיבור גרשתיה דהוה ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל לאחר כדי דיבור אינו נאמן רבינו נר"ו:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק ג (עריכה)
אלא דאמר לה ע"מ שלא ימחה אבא. פי' האי דלא הדר ואמר דאמר אין משום דבעי לאוקמה מציעתה וסיפא בחד טעמא דליכא למיפלגינהו דחד דיבור אהוא מת האב ומתה בן.
ובר חסדא אמר א' זה וא' זה אין סוקלין. פי' ודוקא אם לא הוחזק' בעי' אינה מקודש' אבל אם הוחזקו בעיר אניה (תיבת אינה ע"ש ונ"ל אבל הוחזקו בעיר מקודשת.) מקודש' בין ע"פ האב בין על פיה סוקלין כדבעינן למימר בפרק ז דלקמן הוחזקה נדה בשכונתיה בעלה לוקה עליה משום נידה ואמרי' נמי איש ואש' תינוק ותינוק' שהגדילו בתוך הבי' נסקלין זה ונשרשין זע"ז והתם אין עדי' בדבר אלא בדברי שיה' הוחזקו ומהימני אף לעונשים אלא לאו ש"מ האי באותחזק והאי בדלא איתחזק:
ובירושלמי גרסינן התם תני איש ואשה שבאו ממדינת הים הוא אומר אשתי היא והאי אומרת בעלי הוא אין הורגין עליהם משום אשת איש והחזקן הורגין עליהן עד כמה היא חזקה משום ר"י אמר עד שלשים יום. אלמא בעדות פיהן אין הרוגין אבל אם הוחזקו שלשים יום הורגין אע"פ שאותה החזקה לא היתה אלא על פיה.
ואזדא רב חסדא לטעמיה כו'. הנה יש לתמוה מאי אזדא הוא זה האב על בתו נאמן אבל על בנו אינו נאמן ודין הו' שלא נסקל על ידו ואפי' רב אסי דאמר גבי בת סוקלין משום דרחמנא הימניה אבל על הבן לא הימניה. וי"ל דהא אמרינן לקמן דעד אחד נאמן באיסורין ואם אמר לו עד אחד אכלת חלב נאמן גם כשאמר בן תשע הוא זה ובת שלש היא זו לחייבם קרבן נאמן ולא מיבעיא אב אלא אפי' אחר נמי דקים ליה בבירור נאמן והאי דנקט אב משום דסתם אב ידעי והשתא אתי שפי' ואזדא לטעמיה דאע"ג דמהימן לגבי קרבן לגבי עונשין לא מהימן.
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק ג (עריכה)
אלא ע"מ שישתוק. פר"ש דרישא דתני על מנת שירצה על מנת שישתוק כשישמע משמע ואם לא שמע נמי מקודשת ורוצה האב ששתק בשעת שמיעה. לא רצה שמחה בשעת שמיעה:
והא שתיק ליה. והויא מקודשת ותו מהניא דמדקאמר מלמדין ולא אמר מודיעין ומלמדין ש"מ דמיירי ששמע והואיל ושמע ושתיק הויא לה מקודשת אלא האי סיפא מתוקמא כשאמר בפי' על מנת שלא ימחה והואיל ולא קבע זמן למחאתו כל אימת דהוה מחי עקר להני קדושי מ"ה מלמדין את האב שימחה. כתב ר"ש ורישא לא מצי לאוקומי בשלא ימחה האב דא"כ מה רצה דמקודשת והרי יש בידו למחות לעולם עכ"ל ר"ש. ודקדק מכאן בעל ההשלמה דשלא ימחה אע"ג דמ"ד אין יכול למחות שהרי עשה תנאו שלא ימחה ולעולם קדושיה תלויים עד שימות. ואיכא מ"ד דע"מ שלא ימחה יכול למחות לעולם [עד] שיאמר אין רוצה אני ומיהו אם אמר אינו יכול למחות שמיד חלו הקדושין. ומ"ה לא אוקים רישא בשלא ימחה דרצה האב משמע שלא מיחה דהא לא ימחה קאמר אבל אי אמר אין אין יכול למחות ולזה כוון ר"ש רישא ומציעתא בחד טעמא מיירי באמר לה ע"מ שירצה דמשמע שישתוק וסיפא בחד טעמא דמשמע דמיירי שאמר לה ע"מ שלא ימחה. ואית דמפרשי אלא ע"מ שישתוק דמציעתא מיירי דאמר לה בפי' ע"מ שישתוק ורישא מיירי בעל מנת שירצה עד דאמר אין משמע וגרסי' רישא בחד טעמא מציעתא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא:
מדר' ינאי. דאוקמי כדאסיק המקשה ולא אוקמא כולה בע"מ שירצה ומי ששנה זו לא שנה זו דמי ששנה רישא ומציעתא סבר ע"מ שירצה שישתוק ומי ששנה סיפא סבר דע"מ שלא ימחה הוא. ולאידך פירושא מי ששנה (סיפא) [רישא] סבר דאמר אין משמע כתב ר"ש ומאי על מנת שירצה שלא ימחה כשקבע זמן למחאתו. ורצה האב מקודשת שלא מיחה תוך ל' יום. לא רצה שמיחה תוך ל' מלמדין האב שימחה תוך ל' יום משמע דרב יוסף סבר בעל מנת שרצה שלא ימחה משמע ואית דגרסי מאי על מנת שירצה דאמר לה כלומר בפי'. והראב"ד פי' ע"מ שישתוק שישמע וישתוק ואם לא שמע אינה מקודשת והאי דתני מת האב מקודשת ה"ה אפי' לא מת דהא שמע ושתק ומ"ה נקט מת האב לאשמועינן דע"מ שירצה שישתוק הוא דהא אמר כי מת האב אחר ששמע ושתק דתו לא מצי למימר אין מקודשת. אימא סיפא והא שתיק דמדרישא מת האב מיירי ששמע ושתק ואח"כ מת סיפא דמת הבן נמי איירי ששמע האב ושתק ואח"כ מת הבן. אשתכח השתא דעל מנת שלא ימחה יכול למחות לעולם עד שמת ואע"ג דאמר אין לדעת בעל ההשלמה ולדעת אחרים עד שמת או דאמר אין. ע"מ שישתוק. כשישמע משמע לא שמע מקודשת לפי' רש"י. ולדעת הראב"ד לא שמע אינה מקודשת עד שישמע וישתוק. ע"מ שירצה אבא סתמא לגי' קמא שישתוק הוא. לגי' בתרא דאמר אין הוא ובפ' המדיר [דף עג: ] איכא אמורא דסבר דבהא פליגי ר' שמעון ות"ק ת"ק סבר ע"מ שישתוק משמע. ור' שמעון סבר עד דאמר אין משמע. ומסתברא לחומרא עד דאמר אין משמע ומכאן אתה למד דליכא מ"ד דע"מ שירצה ע"מ שלא ימחה משמע. ואע"ג דבפ' כל הגט אמרינן דמ"ד רוצה האב אינה מקודשת סבר אין ברירה. קי"ל ביו"ט פ' בתרא דמדאורייתא אין ברירה. ומסתברא דהאי שטה אליבא דמאן דלית ליה ע"מ כמעכשיו הוא ואין הקדושין כלום בשעת נתינה אלא בשעת רצוי האב הוא דצריכינן למימר כשנתרצה האב הוברר הדבר דבשעת נתינה הוו קדושין אבל לר' דס"ל ע"מ כמעכשיו דמי תנאה הוא ולא צריכינן לברירה שהרי מקודשת משעה ראשונה ויתקיים התנאי והיינו דסתם לן תנא במתני' רצה האב מקודשת כמו שבארנו שם:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה