קידושין סה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ובית הלל סברי אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ומודים ודאי בנתגרשה מן האירוסין דלא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה מפני שאין לבו גס בה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו ואפילו שניהם מודים אמר רבה בר רב הונא המקדש בעד אחד בי דינא רבה אמרי אין חוששין לקידושיו מאן בי דינא רבה רב ואיכא דאמרי אמר רבה בר רב הונא אמר רב המקדש בעד אחד בי דינא רבה אמרי אין חוששין לקידושיו מאן בי דינא רבה רבי מתיב רב אחדבוי בר אמי שנים שבאו ממדינת הים ואשה עמהם וחבילה עמהם זה אומר זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי וזה אומר זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי ואשה אומרת אלו שני עבדי וחבילה שלי צריכה שני גיטין וגובה כתובתה מן החבילה היכי דמי אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי אלא לאו בעד אחד ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן אלא למישרי לעלמא דכ"ע לא פליגי אדשרי והכא הכי קאמר צריכה שני גיטין כדי לגבות כתובתה מן החבילה ור' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה מאי הוי עלה רב כהנא אמר אין חוששין לקידושיו רב פפא אמר חוששין לקדושיו אמר ליה רב אשי לרב כהנא מאי דעתיך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אף כאן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי א"ל התם לא קא חייב לאחריני הכא קא חייב לאחריני מר זוטרא ורב אדא סבא בני דרב מרי בר איסור פליג ניכסייהו בהדי הדדי אתו לקמיה דרב אשי אמרו ליה (דברים יט, טו) על פי שני עדים אמר רחמנא דאי בעי למיהדר לא מצי הדרי בהו ואנן לא הדרי או דלמא לא מקיימא מלתא אלא בסהדי אמר להו בלא איברו סהדי אלא לשקרי אמר אביי גאמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן ותנא תונא דאמר לו עד אחד אכלת חלב והלה אומר לא אכלתי פטור טעמא דאמר לא הא אישתיק מהימן ואמר אביי האמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ותנא תונא ועד אחד אומר נטמאו והלה אומר לא נטמאו פטור טעמא דאמר לא הא אישתיק מהימן ואמר אביי אמר לו עד אחד
רש"י
[עריכה]
אמרינן הן הן עדי יחוד כו' - משראוה שנתייחדה עמו אין צריך להעיד על הביאה דכיון דלבו גס בה מחזקינן אותו בחזקת שבא עליה לשם קידושין:
ואיכא דאמרי - דרבה משמיה דרב אמר ומאן קרי רב בי דינא רבה רבי:
צריכה שני גיטין - קס"ד כדי להתירה לינשא:
וגובה כתובתה מן החבילה - ממה נפשך והמותר מוטל בספק עד יבא אליהו:
אי דאית ליה סהדי להאי - שאמר בפנינו קדשה ואית ליה סהדי נמי להאי:
מי מצי אמרה וכו' - דתיהוי מותר הכתובה שלה ושלהן בספק:
אלא לאו בעד אחד - לכל אחד וש"מ דאפי' אינה מודה צריכה גט:
עד אחד בהכחשה - דאיכא חד סהדא דמכחיש ליה מי מהימן אפי' לא מכחשא ליה איהי ליכא למאן דאמר דאין האחד בא אלא לשבועה והכא שבועה לא שייכא:
צריכה שני גיטין - כדי לגבות כתובתה מן החבילה כלומר לעולם החבילה מונחת עד שיבא אליהו אלא א"כ נתנו לה שניהם גט מעצמן והגט מביאה לידי גיבוי כתובה מן החבילה ממה נפשך אם של זה הוא הרי מיחייב לה כתובה על פיו וכן זה וכ"ש אם כולה שלה:
ור"מ היא וכו' - כלומר וכולה לא אשמועינן אלא דמטלטלין משתעבדי לכתובה ור"מ היא דאמר במס' כתובות בהאשה שנפלו לה נכסים (דף פ:) גבי שומרת יבם שכתובתה על נכסי בעלה הראשון הניח אחיו מעות ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות אלמא מעות משתעבדי לכתובה:
הודאת בעל דין כמאה עדים - דכתיב (שמות כב) אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו:
לא קא חייב לאחריני - אינו חב לאחרים בהודאתו זו שאין נפסד אלא הוא:
הכא קא חייבה לאחריני - שקרובותיה נאסרו בו וקרוביו נאסרין בה: בני רב מרי גרס אחים הוו:
על פי שנים - שהצריכה תורה למאי הלכתא הצריך עדים משום דאי בעי למיהדר ולומר לא כך היה לא יוכל לומר כן שאלו יעידום הוא שהצריכם הכתוב עדים ואנו אין אנו שקרנים ולא הדרינן בן ואין אנו צריכין עדים:
או דלמא - שאפילו הם מודים אין דבריהם קיימים אלא בעדים ונמצא אני מחזיק בשלו והוא בשלי שאין חלוקתנו כלום:
לשקרי - הכופרים בדברים לומר לא כן הוא:
אכלת חלב - בשוגג וחייב אתה קרבן:
נאמן - העד וכשר הקרבן ואין כאן משום או הודע אליו חטאתו (ויקרא ד) ולא שיודיעוהו אחרים והכי דרשינן לה בשמעתא קמייתא דהאשה רבה (ד' פז:) ולא שיודיעוהו אחרים והוא מכחיש:
תוספות
[עריכה]
לא איברו סהדי אלא לשקרי. מכאן אמר ר"ת דאין צריך עדים לעשות קנין והא דאמר פרק חזקת הבתים (ב"ב דף מ.) קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו לאו משום דלא מהני בלא שנים דודאי מהני אפי' בלא שנים אלא ה"ק קנין הרגיל בפני שנים אין צריך לומר כתובו אבל ודאי אין צריך שנים וכן משמע בפרק הזהב (ב"מ דף מה:) דקאמר התם היה עומד בגורן ואין בידו מעות כו' ופריך עלה וניקנינהו ניהליה אגב סודר ומשני דלית ליה סודר ואמאי לא משני דלא היו שם עדים אלא ש"מ דקנין מהני בלא עדים וכן משמע בפ"ק דסנהדרין (דף ו.) דקאמר התם פשרה ביחיד וקי"ל (שם) דפשרה צריכה קנין.:
אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן. פירוש דשתיקה כהודאה דמי והוי נודע לו מעצמו אבל אמר לו איני יודע אינו נאמן לחייבו קרבן דכתיב (ויקרא ד) או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים ודווקא אחד אבל שנים נאמנים ומביא קרבן על ידם כדאמר התם (כריתות דף יא:) אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל וצריך נמי לפרש והלה שותק דאמר לו העד אכלת חלב והיה לך לידע והוא שותק:
ותנא תונא והלה אומר לא אכלתי. הא דנקט לא אכלתי ה"ה אם אמר איני יודע דפטור משום דכתיב (שם) או הודע והא דנקט לא אכלתי משום דבעי למיתני סיפא גבי שנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ובהא איכא רבותא לר"מ דאפילו אמר לא אכלתי מחייב ר"מ:
נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן. שאמר לו העד בפניך נטמאו וכן צריך לפרש באכלת חלב כדפרישית וקשה דהא בפ' הנזקין (גיטין דף נד:) מייתי היה עושה עמו בטהרות ואמר לו נטמאו טהרותיך נאמן טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן ופריך התם מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ומשני אמר אביי כל שבידו נאמן וכל שאינו בידו אינו נאמן וסיפא איירי שאין הטהרות בידו לכך אינו נאמן והיכי אמר אביי דנאמן כשאמר לו אכלת חלב ואע"ג שאין בידו להאכילו חלב וכן קשה לקמן דנאמן לומר שורך נרבע אע"ג דאין בידו להרביע שורו וי"ל דההיא דהנזקין מיירי כשאינו שותק אלא מכחישו והכא איירי כששותק ואינו מכחישו ומיהו קשה מרבא דהכא משמע דלא פליג רבא עליה דאביי דאמר דכל דבר שאין בידו בעי שותק והתם קאמר רבא אשכחיה ולא אמר ליה והדר אשכחיה ואמר ליה אינו נאמן משמע אבל אי אמר ליה מיד נאמן בכל ענין אפי' אין בידו ואפי' אין שותק והכא לא פליג אאביי דבאין בידו בעי שותק וי"ל שאני התם לפי שהיה בידו פעם אחת דהיינו בשעת שעשאו אבל הכא מעולם לא היה בידו כלל ולכן בעי שותק ונראה דהלכה כרבא לגבי אביי ועתה בענין זה יש שלשה דינים בדבר שהיה בידו כגון ההיא דהיה עושה עמו בטהרות נאמן ואפי' לא היה שותק ובדבר שאין בידו לעולם כגון אכלת חלב ושורך נרבע אי שתיק מהימן ואי לא שתיק לא מהימן ובדבר שאין בידו עתה אבל היה בידו פעם אחרת בהא פליגי אביי ורבא כדפירשתי התם גבי טהרות שעשיתי עמך דלרבא היכא דאשכחיה ואמר ליה מהימן ואפילו אינו שותק והלכה כרבא כדפרישית ושותק דאמר בשמעתין דנאמן נראה לר"י דהיינו בדבר שיש לו לידע כגון שאמר לו נתנסך יינך בפניך דומיא דאכלת חלב אבל אם אמר לו נתנסך יינך שלא בפניך ושותק ההיא שתיקה אינה כהודאה שלכך לא ישיב לו לפי שלא היה יודע בירור הדבר ומה שאמרנו דבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו גברא דלא מהימן כבי תרי אבל אי מהימן ליה כבי תרי נאמן כדאמר בסמוך גבי סמיא דקאמר רבא דנאמן אע"ג דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים כל שכן דנאמן במילתא אחריתי וצריך לומר דהא דאמר בכל דוכתין (גיטין דף ב:) עד אחד נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר כגון בשר זו מנוקרת או חתיכה זו של שומן אבל לאסור הדבר אינו נאמן אלא כמו שפירשתי והא דאמרינן דבדבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו דוקא בדבר שאינו יכול להתברר אבל בדבר שיכול להתברר כגון שאמר לו יש שרץ בטהרותיך או עובד כוכבים
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק ג (עריכה)
פה א מיי' פי"ב מהל' גירושין הלכה י':
פו ב מיי' פ"ה מהל' מכירה הלכה ט', סמג עשין פג, טור ושו"ע חו"מ סי' קפ"ט, וטור ושו"ע חו"מ סי' קצ"ה סעיף א':
פז ג מיי' פ"ג מהל' שגגות הלכה ב':
פח ד (מיי' פ"ג מהל' שגגות הלכה א'):
פט ה ו מיי' פי"ג מהל' טומאת משכב ומושב הלכה ח':
ראשונים נוספים
אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי. קשה לן ודילמא אית לה סהדי לדידה שאלו שני עבדיה וחבילה שלה וצריכה שני גיטין דהוה לה כשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דתניא במסכת כתובות דף כ"ב ע"ב הרי זו לא תנשא.
ונ"ל משום דלא קתני הך ברייתא ושניהם צריכין גט זה מזה והיא משחררת את שניהם ואע"ג דגבי ערעור דפגם משפחה אמרינן בכתובות דף כ"ה ע"ב גילוי מלתא בעלמא היא וכשרי' הכא בשאינן מוחזקין משמע והכי אקשינן אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי כנגד האשה לומר שהיא אשתו וחבילה שלו ועל עצמן ודאי אין לאחד מהם עדים שאלו היה כן היו צריכין גט שחרור:
והא דאקשינן מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחביל' שלי. פרש"י ז"ל מי מצי אמרה הכי למהוי מות' הכתובה בספק שלה ושלהן דכיון דלא קתני דינא דחביל' שמע מינה דהכי קתני נוטלת כתובה יותר על הדין הקצוב בשנים אוחזין וכן הוא דבמותר החבילה נוטלת שליש בשבועה על דרך שנים אוחזין בטלית וכן הוא דמותר החבילה נוטלת שליש או שתהא מונח' עד שיבא אליהו כפי הדין הפסוק שם.
ותמהני על הרב הבר"גלוני ז"ל שאמר הואיל וקבלה שני הגיטין והכחישה טענתה אין לה דנהי דהכחישה מה שאמרו אלו שני עבדי ועכשיו קבלה שני גיטין מ"מ לא הכחישה הטענה שאמרה אחבילה שאפשר שהיא נכסי שלה או שנתן לה הבעל במתנה או אחר אבל צריכה היא שתזהר בתביעת הכתוב' שאלו באת לבית דין ואמרה תנו לי כתובתי מחבילה זו ולא תבעה אותה לעצמה אומרים לה גלית אדעתך דדידן היא ולא דידך וגדולה מזו אמרו במס' ב"ק ד' מ"ו ע"ב כיון דתבעי' (לבעל הפרה) ולא גלית אדעתך דשותפ' אית לי' וכו' אלא תתבע החבילה כולה לומר שהיא שלה וכי אמרו לה שאינה שלה תאמר תנו לי כתובתי ממנה שאתם מודי' לי ויש לי ממה נפשך והשאר בפיהם של דיינים הילכך מגבין לה כתובתה מעתה ממה נפשך ואחר כך חולקים אותה שלשתן בשוה או מונחת לשלשתן ביד אליהו ואין מגבין לה שתי כתובות מפני שכל אחד אומר שכתובה אחת יש לה על החבילה ולא יותר ואם המתינה ולא תבעה כתובה עד שיחלוקו על פי בית דין ונטל כל א' שליש החבילה אינה יכולה לתבוע במותר בחובתה כלו' דאי תבעה חד מנייהו בכתובה אמרי לה כל חדפאת לא הוית דאית לך עלי כתובה והשתא נמי מחברי קבילת נמי גט ליתן לה איהו כתובה ואי אמרת הבו לי ממה נפשך דכולה שלי דלמא כיון שחלקו להן בית דין הלכה לה טענת כולה שלי שכבר נטלה ספקא והלכה לה ודמיא לההיא דקי"ל בספק ובני יבם קם דינא ואע"ג דאתו ממה נפשך כ"ש דבההיא טענה גופא שדנו עליה לחלוק שוב אין אותה טענה (במה) לכלל הדין.
ובודאי מודה אני שאם באה אשה עם בעלה הוא אומר חבילה שלי והיא אומרת חבילה שלי נכסי מלוג או מתנה דבעל לא כל הימנה דנכסי' בחזקת בעליהן וגדולה מזו שנינו בתוספתא בב"ב מי שיצא הוא ואביו למדינת הים ומת הבן או מת האב לעולם נכסים בחזקת זקן אלא הכא אין כאן בעל ודאי אפי' חזרה ואמרה זה בעלי אבל חבילה שלי נאמנת בדין מיגו כ"ש בכאן שהחבילה אינה ברשות הבעל שהיא קבלה שני גיטין ונמצא מחלקתה עם מי שאינו בעלה ואין ספק אצלי בדין זה אעפ"י שראיתי מקצת הראשונים ז"ל נושאין ונותנין בו הרבה. אבל אם שחרר אחד מהם את חבירו וקבל גיטו ודאי הפסיד חלקו של חבילה שהרי הודה שהוא עבד ומה שקנה עבד קנ' רבו.
ומה שמצינו בירושלמי בפרק שנים אוחזין (ב"מ א,ב) צריכה גט משניהם והיא משחררת את שניהם ושניהם משחררין זה את זה ובבהמה ובמשוי שלשתן שוים התם היינו טעמא מפני ששלשתן הכחישו טענתם הראשונה שקבלו גט ממנה וכל אחד מחבירו נמצאת טענתם והכחשתם שוה לפיכך שלשתן שוין בחבילה והאי דלא קתני נוטלת כתובתה דרבנן היא דאמרי מטלטלי לא משתעבדי לה והוי יודע דלאו דוקא משחררין אלא שחררו קאמר כדקתני נמי צריכה שני גיטין ומפרקינן בגמ' דילן הכא דלאו דוקא אלא אם נתנו קתני התם נמי אם שחררו קאמר:
ור' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה. מהא משמע דרבנן אפי' מחיים דבעל נמי סברי מטלטלי לא משתעבדי לכתובה דאי אמרת מחיים מודו רבנן הכא נמי למה לי לאוקמא כדר' מאיר ומי שפירש דהכי קאמר דאפי' מת נמי גובה ואצטריך למימר הכי דאי לא מאי קמ"ל לא אמר כלום דקמ"ל שאם נתן גט כופין אותו ליתן כתובה כדאמר רב לעיל ועוד דינא דחלוקה קמ"ל כדרך משנת שנים אוחזין בטלית ועיקרא של ברייתא לא למטלטלי משתעבדי לכתובה אתא דאם כן לאשמועינן בעלמא אלא ש"מ לרבנן אפי' מחיים דבעל אין כתובת אשה נגבית אלא מן הקרקע דגריעה מבע"ח דעלמא דאלו בעל חוב דעלמא אע"ג דמטלטלי דיתמי לבע"ח דעלמא לא משתעבדיה מיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה כדאמרינן בפ' ארבע אבות נזיקין דף (י"א ע"ב).
ור"ח ז"ל הביא לראיה הא דתנן במסכת נדרים דף ס"ה ע"ב מעשה באחד שהדיר את אשתו בא לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה כתובה א"ל רבי שמונה מאות זוז הניח לנו אבא נטל אחי ארבע מאות זוז ואני ארבע מאות לא די שתטול היא מאתים ואני מאתים א"ל אפי' אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן כתובה ודייקינן עלה בגמרא שמע מינה מטלטלי משתעבדי לכתובה אלמא אפי' מחיים נמי לרבנן לא משתעבדי דגריעה מבעל חוב כדאמרינן.
והוי יודע דלרבי מאיר עדיפא מבעל חוב דאפי' לאחר מיתה גבי' מטלטלי דיתמי מה שאין כן בבעל חוב דלדברי הכל מטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי ממאי דגרסינן ביבמות דף צ"ט ע"א יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובה כיצד ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק ולהן בן ושחרר את השפחה ונשאה וכתב כל נכסיו לבנה נמצא מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה ואוקימנא כרבי מאיר וקמ"ל מטלטלי משתעבדי לכתובה והא הכי דמקבל מתנה כיתמי דמי ועדיף נמי מיתמי דהיינו לקוחות כדמוכח בהנזקין דף נ' ע"ב ואפי' הכי אמר רבי מאיר גובה מן המטלטלין אלמא מטלטלי משתעבדי לרבי מאיר לכתובה בקרקע בין מיתומים בין מן הלקוחות מאי טעמא לכל יש כתובה ואית לה קלא ואפי' אתה מעמידה כשנתן לו במתנת שכיב מרע כמו שסברו מקצת החכמים מכל מקום למדת שגוב' ממטלטלי דיתמי דמתנת שכיב מרע אפי' תימא כירושה שויוה רבנן לכל מילי מיהו לא גריעה מיניה ואין לך גובה ממקבל מתנת שכיב מרע שאינו גובה מן היתומים.
נמצאת אומר דרבנן סברי מטלטלי לא משתעבדי לכתובה לא מחיים ולא לאחר מיתה וגריעה מבעל חוב ורבי מאיר סבר מטלטלי משתעבדי לתת לכתובה בין מחיים בין לאחר מיתה ועדיפא מבעל חוב והיינו לישנא (דאימור התם) [דאיתמר סתם] משתעבדי ולא משתעבדי ועיקר פלוגתייהו במס' כתובות דף פ"א ע"ב גבי יבם, כל זה שמעתי.
וקשה לי שהרי שנינו שם וחכמים אומרים פירות המחוברים לקרקע שלה והתלושין מן הקרקע כל הקודם בהם זכה בהן ופרש"י ז"ל קדמה היא בהן מחיים זכתה ואם תאמר שאפי' מחיים אינן משועבדים לה מה תפיסה מועלת בהן ועוד שנינו בפרק הכותב (כתובות דף פ"ד ע"א) מי שמת והניח אשה וב"ח והיו לו פקדון או מלוה ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ופריש רבי יוחנן לכתובת אשה משום חינא ושמא נאמר דשלש מחלוקות בדבר דלרבנן אין בית דין מגבין כתובה מן מטלטלי לא מחיים ולא לאחר מיתה אלא שאם תפסה מחיים תפסה ולרבי טרפון אפי' לאחר מיתה מהני' תפיסה, וכן משמע בפרק אלמנה נזונית (כתובות צ"ו ע"א) בדעת רבינו אלפסי ז"ל, ושם מפורש:
הא דאמרינן התם לא חייבה לאחרינא הכא חייבה לאחרינא. קשיא ליה ואי חב לאחרים כי מודה נמי בפני פלוני ופלוני שהלכו להם למדינת הים לא להמניה דכל שחב לאחרים בין שהודה בפני אחרים בין שהודה בינו לבין עצמו אינו נאמן וי"ל התם חוששת לעצמה שמא יבואו ויעידו הלכך אפי' מתו פלוני ופלוני אסורה לעולם אבל שלא בעדים לא חיילי כלל אי נמי כיון שהמעשה מתחלתו חוב הוא ואין בדין לחוב לאחרים בהודאה בלא עדים אין הקדושין חלין שלא קראה התורה קיחה אלא זו שהיא בכל דיני אישות להחמיר ולהקל הלכך מותרת לכל אדם אבל בפני פלוני ופלוני כיון שחלו הקדושין חוששת לאיסור שיודעת על עצמה ודאמרינן לא איברו סהדי אלא לשקרי בממון קאמרי' כלומר עדים בממונו של אדם לא הוזכרו אלא משום שקרנין ואיברו לאו דוקא אלא משום דעדים בממון כתיבי קאמר איברו אבל בקידושין כיון שהם צריכים בכופרים צריכים במודים דהא מחייבה לאחריני בלא מודו כטעמא דפרישית:
והלה שותק נאמן. איכא למידק הכא מהא דגרסינן פרק הנזקין דף נ"ד ע"ב היה עושה בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן אבל אומר טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן אלמא אינו נאמן אלא אם כן בידו.
ור"ת ז"ל היה מתרץ דהכא משום הכי מהימן משום דשתיקה כהודאה דמיא אבל אומר איני יודע אין העד נאמן והתם כשאמר איני יודע ולפיכ' אין העד נאמן מדין עדות אלא בדבר שבידו מתוך שיכול לטמא ורבא דמתרץ התם כגון דאשכחיה ולא אמר ליה וכו' כולם שבידו מוקי לה אבל הוציאה מידו לעולם אינו נאמן אלא בשותק ומשום הודאה ואמר הרב ז"ל דהיינו דאמרינן הכא אבל נטמאו טהרותיך האי דשתיק סבר חזי לי בימי טומאתו כלומר ולא הויא הודאה קא משמע דהא דשתיק משום דמודה הוא וסייעיה הרב ז"ל להאי פירוקא מהאי דגרסינן ביבמות דף פ"ז ע"ב עד אחד דמהימן מנא לן דתנן אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה אומר לא אכלתי אינו נאמן טעמא דאמר לא אכלתי הא אשתיק מהימן ודחינן ממאי דמהימן דילמ' משו' דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא.
ולדידי לא מסתבר האי פרוקא דשמעתין דמוכחא דאפילו אמר נמי איני יודע מהימן. ממאי מדאמרינן אשתו זנתה בעד אחד מהו ואמר אביי היא היא ורבא אין דבר שבערוה פחות משנים ואי אמרת אביי לא אמר נאמן אלא משום שתיקתו של זה דהוי כמודה אף בדבר שבערוה למה לי שנים הרי מודה לו שזנתה ושויה אנפשיה חתיכא דאיסור' ואי רבא לא סביר' ליה שתיקה כהודאה דמיא אף בהנך נמי לא להמניה ומ"ל דבר שבערוה מ"ל דבר אחר.
ועוד מההוא סמיא דהוי אזיל שלית בחדא ארחא אתא איהו בחדא ואמ' אשתו זנתה ואמר אביי דמהימן והא הכא דשתיקתו לאו כהודאה היא שהרי העד עצמו מודה שבשעה שראה לא היה שם הבעל שהרי בא בחדא אורחא וליכא למימר ששתיקתו הודאה היא ואפילו הכי מהימן וליכא למימר שמאחר ששתק מודה הוא שזנתה בפניו אם לא עכשיו פעם אחרת שהרי אין העד מעיד אלא זנות זה וכיון שאינו מודה לדברי העד אין שתיקתו משום פעם אחרת כלום שהרי אין כאן עדות אלא על זו ושתיקה שלא מחמת עדות אינה כלום, ועוד מדקאמר ליה שמואל אי מהימן לך זיל אפקה ואמר ליה אביי אי מהימן לך דלאו גזלן הוא משמע שהוא לא היה מודה שאלו היה מודה מחמת עצמו יוציא ואם תאמר דהכי דאמר ליה אי מהימן הוא כיון ששתקת אוסרין אותה עליך שהרי הודית ולא כל כמינך למימר דלאו משום הודאה שתקת לאו מילת' היא כיון דאמר ליה מהימן עלך אלמא ה"ק ליה אי לאו חשיד לך בגזלן אפקה ואי לא אלא דחשיד לך לא תפקה אעפ"י שאין עליו עדים שהוא פסול אלמא בדעתו תלה הדבר וכיון שכן לימא ליה אם שתיקתך משום הודאה שאתה מודה בודאי אסורה ואם לאו לשם הודאה בודאי מותרת היא שכמו שהאמינו על העד אם הוא חושד אותו בגזלן, כך יש להאמינו על שתיקתו אם היא לשם הודאה, אלא שמע מינה דעד נאמן בלא הודאתו של בעל. וא"ת שהיא היתה שותקת לאו מלתא היא שאין שתיקתה כלום, ואפילו אמרה נטמאתי כדתנן האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. ועוד מדלא אמרינן בגמרא שהיתה היא שותקת שמע מינה שאין צורך לשתיקתה ולא לשתיקתו ומשום הכי לא מסיימי בגמר' ושתק ולא אמר איני יודע משום דודאי אומר איני יודע הוא שהרי לא היה שם בשעת ראייתו של עד.
ועוד ממעשה דינאי דאמר אביי עד אחד נאמן וכן בבן גרושה או בן חלוצה במשל דר' טרפון והתם ליכא למימר משום דמודה שהרי הוא אינו יודע באמו ושתיקתו אינו אלא אינו יודע ואם תאמר שמא שמע כדאמרי' שתוק חלל פסול הא נמי משמע דינאי לא שתק שהרי הוא היה מחזיק עצמו בכהן ושמש בכהונה גדולה ארבעים שנה ועכשיו בכהן היה מחזיק עצמו ומתריס כנגד האומרים עליו שהוא חלל צא וראה מה עשה בהן ועוד דהוה ליה לפרושי בגמר' דשתיק ולא אמר איני יודע ולא הכחישן ועוד מדאמרי' מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד ואל יוכיח בן גרושה וכי מה קולא וחומרא היא זו אם בשותק ומטעם שזו שתיקה כהודאה וזו אינה כהודאה, ועוד מקוה שפסולו ביחיד בשתיקת מאן אלא ודאי משמע דאפי' אמר איני יודע עד אחד מהימן לפיכך לא הוצרכו לפרש כלום ושבודאי באומר איני יודע הן עסוקים ועוד מדאמר אביי נאמן ואמרי' הא אשתיק מהימן שמע מינה לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא שאם כן אינו מן השם משום שנאמן אלא משום שהלה מודה כדאמרינן התם ביבמות ד' פ"ז ע"ב ממאי משום דמהימן דילמא משום דשתיק ושתיקה כהודאה דמיא ועוד דשמעתא שם במסכת יבמות במסקנא משמע דמהימן אף על גב דלא שתיק כמודה דאמרי' אלא סברא הוא מידי דהוה כחתיכה ס' של חלב ס' של שומן ואתא ע"א ואמר ברי לי דשומן הוא דמהימן ודחינן מי דמי התם לא אתחזק אסורא הכא אתחזק אסורא דאשת איש והוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים אלמא בכל היכא דלא אתחזק איסור' אי נמי לא הוי דבר שבערוה עד אחד נאמן הלכך לאסור המותר ודאי מהימן דלא אמרי' בשום דוכת' אתחזק היתר' בכה"ג ובעיקר קושין דאתיא עלה מיהת איכא למימר דאביי סבר דאין פועל נאמן אלא כשמלאכתו בידו אבל הוציא מלאכה מידו והחזיר לב"ה אינו נאמן דאלו הוה הכי בשעה שמחזיר מלאכתו היה אומר ולא היה מחזיר לו עד שמודיעו כעין פירוקיה דרבא אלא דרבא סבר אף על פי שהחזיר לו מלאכתו נאמן אלא אם כן אשכחיה ולא אמר ליה ובתר הכי אמר ליה אבל כשהחזיר לו שמא מתירא היה שלא יעכב שכרו או שלח לו מלאכתו ולא ראהו אבל אם משפרעו מצאו ולא אמר לו ובתר הכי אמר לו אינו נאמן וכל הדברים הללו בפועל דרמי עליה לאודועי והוה ליה בשעה ראשונה כאומר לו טהורות הן וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל עד אחד דעלמא אעפ"י שמצאו ולא אמר לו אם א"ל אח"כ נאמן דמילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה כל שעתא למימר (אלא) [ולא] אמר ואזיל אנפשיה תדע דאלו כשלא החזיר מלאכתו ועדיין היא בידו היכי אמר רבא דכיון דאשכחיה ולא אמר ליה לא מהימן והלא עדיין זמנו הוא לומר כל זמן עד שיחזיר לו פעולתו וכן הדרך לפיכך האומר לחברו נאסר יינך והלה שותק או אומר אני איני יודע נאמן ולדברי ר"ת ז"ל אומר איני יודע אינו נאמן.
ובתשובה לדברינו הא דאמרי' בסנהדרין דף ל' ע"א הרי שבא אחד ואמר אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשדה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין כללו של דבר כל שבידו ליטלן דבריו קיימין אלמא אין עד אחד נאמן לאסור שלו עליו דהא של מעשר שני הם כאומר אסורין עליכם דמי ויש לי לומר דהתם כיון שאינו מעיד אלא מפי השמועה שאמר אביהן בשעת הטמנה של מעשר שני הם תולין בשמועתו שמא שלא להשביע את עצמו אמר או משטה היה בו וכשבידו ליטלן דבריו קיימין דהא הימניה כשהאמין בו להטמין בפניו במקום שידו שולטת שם וכשמפקידן אצלו לשם מעשר הוא וזה התירוץ דומה יפה ולי נראה דהתם דבר שבממון הוא ודברי הכל אין דבר בפחות משנים הלכך לא כל הימנו שיעמיד ממון בחזק' פלוני ולא בחזקת מעשר שני אבל באיסורין נאמן:
טעמא דאמר לא אכלתי הא אישתיק מהימן. אי קשי' לפום מאי דפרישית ממאי דמהימן דילמא משום דמודה ושתיקה כהודאה דמיא כדדחי' ביבמו' דף פ"ז ע"ב איכא למימר אביי הכי דייק טעמא דאמר לא אכלתי הא לא אמר לא אכלתי אלא ששתק או שאמר איני יודע נאמן והתם ביבמות לא מהא מתני' דחי לה אלא מדתניא או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אף על פי שאינו מכחיש תלמוד לומר או הודע אליו משום הכי דחי לה מינה ואמר דהכי קאמר יכול אעפ"י שאינו מכחיש אלא שותק לא יהא חייב תלמוד לומר או הודע אליו וקרא כי אתא לשותק אתי ללמדך דשתיקה כהודאה דמיא ואכתי מיבעי מדאוריית' מנא לן אבל מתני' דהכא כיון דקתני לא אכלתי פטור משמע הא אינו אומר לא אכלתי מהימן והתם לא מצי אמר ליה ממתני' דמדאוריית' קא מבעיא ליה מנלן, וסוגיא מפורשת היא במקומה.
ואי קשי' לאביי דהכא היכי אומר דמשום דמהימן הוא הא משום נאמנותו של עד אי אפשר לחייבו כדאמרי' התם מאי טעמא מחייבי רבנן אילימ' משום דנאמן והא תרי דאף על גב דמכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרי רבנן אלא לאו משום דשתיק ושתיקה כהודאה דמיא וא"ל אביי דייק ממתני' דנאמן וחייב ואי קשי' לרבנן לוקמה כרבי מאיר דאמר בשנים אעפ"י שמכחישן חייב הואיל והם נאמנין והכי נמי אוקמוה בדוכתיה בכריתות דף י"א ע"ב כרבי מאיר ועוד דהא התם איכ' לישנ' אחרינ' בטעמייהו דרבנן משום מיגו כמתרצי לישנ' לא אכלתי שוגג אלא מזיד ולהאי לישנ' משום דמהימן הוא וכי.פטרי רבנן בשנים משום דלא מהימני בהא דאיכ' מיגו וההיא דחייתא דיבמות לאו אליב' דהך לישנ' אתמר אלא למאי דאמרי' התם בכריתות דף י"ב ע"א אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, וכבר כתבתי זה בפרק האשה (יבמות פ"ז ע"ב) בסיוע שמים:
שנים שבאו ממדינת הים זה אומר זה עבדי כו'. עד צריכה שנו גיטין וגובה כתובה מן החבילה פירושו לישנא מוכח בהדיא דלא גביא אלא חדא כתיבה ואותה כתובה היינו מן החבילה עצמה אבל לא משאר נכסיהם אם אין החבילה מספקת. ואיכא למידק הא אמאי אי אזלינן בתר הודאה דידהו שתי כתובות הוה לה למגבי ואפילו משאר נכסיהם ואי בתר הודאה אזלינן דאודי שאין א' מהם בעלה ואין לה עליהם כתובה ואפילו חדא כתובה אמאי גביא. ואיכא למימר דודאי דכל היכא דאתיא למגבי בתורת כתובה לית לה כתיבה כלל דכל כהאי גוונא בתר הודאה דידה אזלינן כדין האומר לחבירו חייב אני לך מנה והלה אומר אינך חייב לי כלום שזה פטור כיון שאין לו תובע ונכסאי ברשותיה ומחוסר גוביינא וכדכתיבנא במסכת גיטין ולא עוד אלא דכיון דהודית השתא שאחד מהן בעלה דקא תבעה כתובה הרי הוא כאלו הודית שאין לה בחבילה זכות אחר אלא מדין כתובה ונמצאת קרחה מכאן ומכאן אלא הכא במאי עסקינן דקא אתיא עלייהו ממה נפשך שתאמר לדברי חבילה זו כולה שלי ולדבריכם הרי יש לי בה לכל הפחות בהודאתכם שיעור כתובה אחת וגובה אותה ממה נפשך והשאר ידה עמהם שוה כדין ממון המוטל בספק או לחלק כדין שנים אוחזין או להיות מונח עד שיבא אליהו או לדון כדין כל דאלים גבר שהרי הודה לה כשיעור כתובה ואין מחלוקתם עמה אלא על השאר והוי כזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי הא היכא כל דלא מצי אתיא ממה נפשך כגון דאודית שאין לה זכות אחר בחבילה אפילו כתובה לית לה ולפיכך כל שאינה תובעת אלא כתובה הא אודית דלית לה זכות אחר ולית לה מידי כדכתיב' וגדולת מזו אמרו בפ' שור שנגח את הפרה כיון דתבעת לבעל ולד גלית אדעתה דשותפות אית לה
והיכא שנתרצו שלשתן ליטול כל אחד מהם שליש עכשיו ואח"כ שיטעון כל אחד מהם לחברו כל מה שיוכל לטעון בב"ד ועשו כן ונטל כל אחד מהם שליש ובאו לב"ד וטען כל אחד שהחבילה שלו הא ודאי אם אין בשליש שביד האשה שעור כתובה אחת משלימין לה בין שניהם מחלקם בשוה שהרי לדברי כלם היה לה בחבילה שיעור כתובה אחת אבל יותר על כדי כתובה אין מוציאין מידם ואם יש בחלקה שיעור כתובה אין להם עליה כלום דבשלמא כשהיתה חבילה ביד כולם בב"ד לא סגיא שלא תטול שיעור כתובה שמודים לה וחלקה בשאר כדין זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי אבל עכשיו שבא חלק כל אחד לרשותו והיא באה להוציא מידם במה היא יכולה להוציא מידם הרי כל אחד טוען שמה שתופס שלו הוא כדין מיהו ליכא למיתי עלה מההיא דיבמות דספק ויבם שבאו לחלק בניכסי מיתנא דאמרינן התם קם דינא דלא דמיין דהתם חלוקה קמייתא הוה בבי דינא ומן הדין לפי אותה שעה מה שאין כן בזו אבל הדין אמת מן הטעם שכתבנו ואינו צריך הכרע ואי קשיא לך לעולם מאי דכתיבא השתא דמקבלא גיטא מנייהו אמאי לא הויא הודאה שהוא כטענתה שהוא אשת אחד מהם וגם החבילה שלהם ותו לא יהא לה אפילו כתובה דלא מציא למיתי ממה נפשך. ואיכא למימר דהא לא קשיא דאיכא למימר דמיירי באומרת שאינה מקבלת גט זה מפני שתהא צריכה לו אלא בשביל ב"ד שלא היו מתירין אותה לינשא בלא גט מפני העדים שהביאו ומוכרחת היא בקבלת גט זה דכל כי האי גוונא לאו הודאה היא כדכתיבנא בפ' המגרש ולא עוד אלא אפי' בשותקת אינה הודאה שאין החבילה שלה שאין בקבלת הגט מרצונה הודאה אלא שהיא אשת אחד מהם ואפשר הוא שאע"ג שהיא אשתו שתהא החבילה שלה שנתונה לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה ואלו כשקבלה הגט טענה אין דבעלי היא מיהו החבילה שלי שנתונה לי ע"מ שאין לו בה זכות מהימנא לזכות בחלקה מיגו דאי בעיא אמרה עבדי הוא והחבילה שלי משא"כ באשה דעלמא שבאה עם בעלה וידוע לנו שהוא בעלה שכל מה שנמצא ברשותה הוא בתורת נכסי מלוג ואינה יכולה לטעון שנתנוה לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה וכדמוכה בפרק חזקת הבתים בשמעתא דאין מקבלין פקדונות מן הנשים וכדאיתא בירושלמי וכדכתיבנא התם וגדולה מזו שנינו בתוספתא דב"ב מי שיצא הוא ואביו למדינת הים ומת הבן או מת האב לעולם נכסים בחזקת זקן וכ"ש כאשה היושבת תחת בעלה אבל בהא דשמעתין שאין ידוע לנו שהוא בעלה הות מהימנא במיגו ואפשר דה"ה באשה שתחת בעלה דמהימנא בכך כל היכא דאית ליה מגו כגון דליכא ראיה הלכך השתא דקבלה גיטא סתם אין כאן הודאה שאין החבילה שלה ולפיכך גובה כתובתה מן החבילה מיהו לגבי דידהו אם קבל א' מהם גט מחבירו שלא בהכרת ב"ד הויא הודאה שהוא עבדו ואין לו בחבילה כלום דכיון דגופו קנוי לרבו כל מה שהוא שלו בחזקת רבו כמו שגופו בחזקת רבו ואין לו שום חזקה בנכסים שברשותו בשום מיגו ואינו יכול לומר שנתנוהו לו ע"מ שאין לרבו רשות בהם עד שיביא ראייה לדבריו כי הוא המוציא מחבירו עליו הראייה וזה מבואר:
ה"ד אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי. פי' לאו למימרא דאיכא סהדי לכל חד מנייהו על כל טענותיו דא"כ הרי יש לכל אחד מהם עדים שזה עבדו והוו שניהם צריכין גט זה מזה מן הספק ובמתני' לא קתני הכי אלא הכי קאמר דאיכא סהדי לכל חד מנייהו על מה שטוען עליה דהיינו שזו אשתו וזה חבילתו אבל במה שטוען כל אחד מהם על חבירו שהוא עבדו אין לו עדים:
מי מציא אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי והא איכא סהדי לכל חד מנייהו שהחבילה שלו ולא במאי דטענה איהי קשיא לן דהא מאי אריא איהי מציא למטען טובא אלא ה"ק דהא כיון דאיכא סהדי להני שהחבילה שלהן ותו לא מציא אתיא עלייהו ממה נפשך והיכי יהבינן לה כתובה כלל דהא כל היכא דלא מציא למיתי בממה נפשך לית לה כתובה כדכתיבנא. ואי קשי לך והא האי עדות מוכחשת היא וכמאן דליתנהו דמי בעדות זו וכדאמרינן התם בפרק חז"ה האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה דהויא עדות מוכחשת ואפילו באכיל' דלא מכחשא להו אידך לא מהימנא דדילמא סהדי שקרי נינהו. ואיכא למימר דהתם הוא דלא מודו להו אידך באכילתה אבל הכא כולהו מודו דלית לאשה בחבילה כלום וכיון דכן לא סגיא דלית בהו כת אחת צדקניות דמסהדי בקושטא ומהימנת וכן כל כיוצא בזה ושלא כדברי הראב"ד ז"ל. וכ"ת אמאי לא מוקים בדאית לה נמי סהדי על טענתה דהשתא ידה שוה עמהם ומציא למייתי ממה נפשך ואיכא למימר דהא ליכא למימר דא"כ היה כל אחד מהם צריך גט ממנה מן הספק כיון שיש לה עדים בדבר ואלו במתני' לא קתני אלא שהיא צריכה שני גיטין:
ותסברא עד בהכחשה מי מהימן. פי' שאפילו היה כאן נאמן עד אחד ליחוש לקדושין כל שבהכחשה אינו נאמן בשום מקום לא באיסורין ולא בממון כל היכא דאחו כי הדדו כדבעינן לפרושי בכתובות בס"ד:
ור"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה מהא שמעינן דלרבנן אפילו מחיים לא משתעבדי מטלטלי בכתובה משא"כ בחוב דעלמא דגבי מינה אפילו מגלומא דעל כתפיה והיינו דאמרינן התם ש"מ משביע עידי קרקע חייב דסהדי כתובה עידי קרקע חשיבי כיון דלא גביא ממטלטלי אפי' מחיים וה"נ משמע בנדרים דאמרינן מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו ובא לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה כתובתה אמר לו רבי שמנה מאות זוז הניח לנו אבא ארבע מאות של אחי ואני ארבע מאות לא דיה שתטול היא מאתים ואני מאתים אמר לו אפילו אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן לה כתובתה ודייקינן עלה דלר"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה דאלמא לרבנן לא משתעבדי אפי' מחיים אלא שאם תפשה מחיים אין מוציאין מידה כדאיתא בהדיא בפרק הכותב והלכתא כרבנן ולר"מ יפה כחה של כתובה דאפילו לאח"מ גביא ממטלטלי דיתמי ודלקוחות ודינה בהם כקרקע לפי שהכל יודעים שכל אדם יש עליו כתובה והכי מוכח ביבמות מדאמרינן יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה כיצד ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק ולהם בן ושחרר את השפחה ונשאה ועמד וכתב כל נכסיו לבנה ומת נמצא אותו בן מוכר את אביו העבד להגבות לאמו כתובתה ואוקים כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובתה דלרבנן אין גובין מן העבדים דמטלטלי נינהו לענין גוביינא כדאיתא בפ' מי שמת והא התם דבן שפחה זה מקבל מתנה הוא בנכסים ואפילו הכי כתובה נגבית מן המטלטלין שנתנו לו לר"מ אלמא כתובה גובה ממטלטלי דמשועבדים ואפי' תאמר דההוא מתנת ש"מ היתה הא פרישנא בפרק מי שמת גם בפרק הניזקין דמתנת ש"מ גם היא נכסים משועבדים כמתנת בריא לענין גוביינא ואפילו לדברי קצת רבותינו ז"ל שכתבו דמתנת ש"מ כירושה היא לגבי גוביינא ש"מ מיהת דכתובה גביא ממטלטלי דיורשים אליבא דר"מ ולית הלכתא כותיה אלא כרבנן הילכך אין כתובה גובה מן המטלטלין אפי' מחיים אלא כשתפסה מחיים וב"ח גוביה מחיים מיניה דלוה אפי' מגלימא דעל כתפיה אבל לחחר מיתה לא גבי ממטלטלי דיתמי וכ"ש דלא גבי מנכסים משועברים וה"מ בסתם אבל אם שיעבד לו נכסים מקרקעי ומטלטלי בלא אגב גובה מן היורשי' מן המטלטלין ואם באגב גובה אף מן הנכסים משועבדים:
התם לא מחייב לאחריני וכל שחב לאחרים אינו נאמן הכא מחייב לאחרים. פי' לחייב הבא עליה מיתה הילכך לא מהימנא לגבי הא מיהו מהימנא לשווייה נפשה חתיכה דאיסורא כשהי' מעשה בעדים כראוי ולא באומרת שנתקדשה בעד א' ועד א' אע"ג דמעיד שנתקדשה בפני שנים דכיון דתורת עדות הוא אין דבר שבערוה פחות משנים וזה מבואר. ולענין שטר קדושין שהוא בכתב ידו בלבד איכא מ"ד דלא מהני כלל דהא מחייב לאחריני ואין דבר שבערוה פחות משנים ובגיטין דמהני לדין תורה היינו משום דלא מחייבא לאחריני או משום דכתיב וכתב לה דמשמע אפי' הוא עצמו. אבל רבי' נר"ו אומר בשם רבו ז"ל דכתב ידו כק' עדים דמי ומ"ה כשר בגט מדאורייתא ואע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים וכדכתב רש"י ז"ל במסכת גיטין וכיון דכן ה"ה דמהני לשטר קדושין דהא איתקוש אהדדי ומינה גמרינן שטר קדושין והקשיתו לפניו מהא דאמרינן במסכת יבמות פ"ד אחים גבי הא דתנן וכלן עריות שהיה בהן ספק קידושין או ספק גירושין צרותיהן חולצות ולא מתייבמות איזהו ספק קידושין זרק לה קידושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק קידושין ואיזו ספק גירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד זהו ספק גירושין ואמרינן עלה בגמרא זהו דגירושין למעוטי מאי למעוטי זמן פי' דאלו שטר קדושין שאין בו זמן כשר לגמרי דלא תיקון זמן שטר בקידושין משום דלא אפשר כדאיתא התם הלכך ערוה זו מקודשת גמורה ואינה בדין משנתינו לפטור צרתה מן הייבום ולהצריכה חליצה אלא הרי היא בדין משנת ט"ו נשים שפוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום ומדלא אמרינן למעוטי נמי שטר קידושין שהוא בכתב ידו אלמא דההיא לאו מקודשת גמורה להוציאה מדין משנתינו ולדון אותם בכלל ט"ו נשים ואדרבה דילמא אינה מקודשת כלל וצרותיה מתייבמות ותירץ לי רבינו נר"ו דלעולם מקודשת גמורה היא מדאורייתא דומיא דגט אלא דכי היכי דפסלו רבנן לגט שהוא בכתב ידו כיון דאפשר בעדים פסלו נמי לשטר קידושין מדרבנן משא"כ בזמן דלא תקון ביה וכשר הלכך כתב בכתב ידו ספק קידושין נמי הוא וחולצות ולא מתייבמת כדין ספק גירושין ולא קתני זהו למעוטי הא:
לא איברו סהדי אלא לשקרי. פי' וקנין שלא בפני עדים מהני כדמוכח הכא ובבבא מציעא אההיא דהיה עומד בגורן הא דאמרינן קנין בפני ב' היינו לענין סיפא דבפני ב' אין צ"ל כתובו וכבר כתיבנא לה התם ותו לא מידי:
אמר אביי אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן ותנא תונא אמר לו עד אחד אכלת חלב בשוגג והלה אומר לא אכלתי פטור מקרבן דאין עד אחד נאמן באיסור במכחישו טעמא דאמר לא אכלתי הא אישתיק מהימן דאי לא ליתני שותק פטור וכ"ש מכחישו ואמר אביי אמר לו עד א' נטמאו טהרותי' והלה שותק נאמן כו' קשיא ליה לר"ת ז"ל הא דגרסי' בפ' הניזקין היה עושה עמו בטהרות ואמר טהרות שעשיתי עמך נטמאו זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן אבל אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו זבחים שעשיתי עמך יום פלוני נתפגלו שורת הדין אינו נאמן ואמרינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי כל שבידו נחמן פי' וסיפא דאמר ליה ביום פלונו כבר החזירם לו ואין בידו לטמאם ולפיכך אינו נאמן אלמא לאביי אין עד א' נאמן אא"כ בידו לטמא ולאסור ואלו הכא אמר אביי גופיה דעד נאמן לאסור ולא מפליג כלל בין בידו ללאו בידו וההיא דחלב ושורו מילתא דלאו בידו הוא ונאמן ותירץ הוא ז"ל דהתם כשאין בעלים יודעים בדבר שהרי הטהרות ברשות פועל נטמאו וכי שתיק אידך הוה ליה כאומר אינו יודעו צ"דן ולפי' אין העד נאמן אבל הכא שהטהרות ביד בעלים ואית להו למידע כי שתיק הוה שתיקתו הודאה ולפיכך נאמן לא משום עדות העד דהא לאו בידו אלא משום הודאתו של זה וכן בחלב וכן בשורו הילכך מי שאמרו לו נתנסך יינך ברשותך צריך שלא ישתוק דאי לא הויא שתיקתו הודאתו ואסור וסייעיה מרן ז"ל להאי פי' מדגרסינן ביבמות פ' האשה רבה עד א' דמהימן באיסורין מנ"ל דתנן אמר לו עד א' אכלת חלב והלה אומר לא אכלתי פטור טעמא דאמר לא אכלתי הא אי שתיק מהימן ודחינן ממאי דמהימן דילמא משום דאישתוק ושתיקה כהודאה דמיא ואכרחינן הכי מסיפא דאמרי' ה"נ מסתברא דקתני סיפא אמרו ב' אכלת חלב והוא אמר לא אכלתי ר"מ מחייב קרבן וחכמים פוטרין שאלו ירצה הוא יכול לומר מזיד הייתי רישא מ"ט מחייבי רבנן בעד א' היכא דשתיק אידך אי משום דעד א' נאמן והא סיפא דשנים אינהו מהימנן בכל דוכתא אפי' במכחישים והכא פטרי רבנן אלמא גבי הא אין עד אחד נאמן אלא ודאי דטעמא דרישא משום דאישתוק ושתיקה כהודאה דמיא הא למדת דהא דאביי ומתניתין דמייתי עלה משום דשתיקתו הודאה הוא:
ולא נהירא האי פירוקא וכמה תשובות בדבר חדא מדאמרינן עלה בשמעתין איבעיא להו זינתה בעד א' מהו אביי אמר היא היא רבא אמר הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואי ס"ד דטעמא דאביי משום דשתיקה כהודאה דמיא היכי פליג עליה למימר דאין דבר שבערוה פחות משנים דהא מכיון דאודי שזינתא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אפילו במודה לכותים שאינו בן עדות כלל או במודה בעצמו ולא הוצרכו ב' בדבר ערוה אלא כשאין הבעל מודה וכ"ת דרבא לא סבירא ליה דשתיקו הודאה א"כ אמאי נקט בטעמיה הוי דבר שנערוה ואמאי פליג בהא טפי מאידך. ועוד מההוא עובדא דסמיא דמסתייע אביי דעד א' מהימן והתם אין שתיקתו של סימא הודאה דהא לא ידע במילתא כלל דאיהו אתא בחדא אורחא ושליח בחרא אורחא. ותו מאי האי דאמר אביי אי מהימן לך דלאו גזלן הוא זיל אפקיה וכי היה העד גזלן מאי הוי דהא כיון משום דהודאתו מיתסרא עליה לית לן למידק בסהדא כלל אם הוא פסול או כשר וליכא למימר דכל היכא דלאו גזלן הויא שתיקתו הודאה ולא יכול למימר לאו משום הודאה שתיקי דהא דינא הוא דליהמן בהא מגו דאי בעי אמר גזלן הוא גבאי ולא אודיתי ליה ותו מעובדא דינא מלכא דמסתייע מיניה אביי דעד א' נאמן והתם ודאי לא שתק ינאי ולא הודה אדרבה עמד בכהונתו והתריס כנגד מחולקין עליו והרג על זה כמה חכמים מישראל ועוד הא אמרי' בשמעתין מקוה פסולו ביחיד בשתיקת מאן מיתסר אלא ודאי ע"כ כולה שמעתין אפי' כשהבעלים אומרים אינו יודע אי דמוכחא מילתא דלאו מודו כלל עסקינן והיינו לישנא דאמרי' נאמן ואלו הוי טעמא משום דשתיקה כהודאה דמיא מה נאמנותו של עד בזה וההיא דמסכת גיטין דהיה עושה עמו בטהרות דאמר אביי כל שבידו נאמן כבר פירשנוה במקומה בארוכה ולא דמיא להא דהכא כלל דשאני התם שהוא פועל ושומר באותן טהרות לעשותן בכשרות ובטהרה וחזקה הוא דעביד הכי ולא יטמא ולא יפגל אפי' בשוגג ולא עוד אלא דכיון דהחזיר לו טהרותיו ולא אמר לו כלום הרי הוא כאלו הודה באותה שעה שהן טהרות ושוב אינו חוזר ומגיד שהיו טמאות והיינו טעמא דרבא דמוקים סיפא דהתם כגון דאשכחי' ולא אמר ליה ובתר הכי אמר ליה הילכך כל כי האי גוונא דין הוא שלא יהא נאמן אלא היכא שבידו אבל הכא בעד דעלמא שאינו פועל אפי' אשכחיה כמה זימני ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אמר ליה מהימן דעד אחד נאמן באיסורין וכדאסקינן ביבמות דעד כאן לא שקלינן וטרי' התם אלא מנ"ל דמהימן מדאורייתא אבל בעיקר דינא מילתא פשיטא היא דמהימן ואפילו היכא דאיתחזק איסורא נאמן להתיר ועל זה אנו סומכין לקנות בשר מן המקולין שהוחזק טריפה בחנות זה אף על פי שי"ל דלא איתחזק איסור בחתיכה זו מכל מקום הוחזק איסור בחנות ואפי' הכי לוקחין ממנו על פי הטבח וכבר הארכתי בזה במסכת ע"ז ובמקומות אחרים וההיא דיבמות דאוקים מתניתין דאמר לו עד א' אכלת חלב כו' משום דאי שתיק ושתיקה כהודאה דמי י"ל דההיא אתיא כמאן דאמר בכריתות דטעמא דפטרי רבנן באמרו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי משום דסברי רבנן דבהא אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים ואפילו במכחישן ממש שלא אכל כלל דכתיב או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים שאין קרבן בא על החלב אלא בהודאות בעלים ולא בשום עדות דעד אחד בשתיקה ולא בשנים אהכחשה הילכך ע"כ טעמא דרישי' משום דשתיקה כהודאה דמיא אבל אנן קיי"ל כאידך לישנא דאיתמר בכריתות דטעמא דרבנן באמרו לי שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי משום דמסרסינן דיבוריה דהכי בעי למימר לא אכלתי שוגג אלא מזיד הא במכחישן ממש שלא אכל כלל אינהו מהימני ולהאי לישנא אתו טעמא דרישא דעד אחד דכי אישתיק מהימן משום דעד אחד נאמן באיסורין דדרשי' או הודע אליו מכל מקום כדאיתא התם והיינו סברא דאביי הכא א"נ דהתם כי דחינן לה משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא לאו הודאה ממש שיודע שכן הוא כדבריו אלא לומר שמאמין בו שאומר אמת ומהימן עליה כבי תרי ולאפוקי היכא דאמר לי' איני מאמינך שאינו נאמן למ"ד שאין עד אחד נאמן באיסורין ומעיקרא אתיא למידק ממתט' דעד אחד נאמן באיסורין כל זמן שאינו מכחישו ואפי' אומר בפי' איני מאמינו ואנן דחינן דבאומר אינו מאמינו אינו נאמן והכא משום דכיון דשתיק הימניה עליה כבי תרי הוא נאמן ולא משום נאמנותו של עד ואביי הכא בשמעתין דייק דע"כ טעמא משום דעד א' נאמן באיסורין ואפילו באומר אינו מאמינו ואינו מודה לו והוא שאינו ומכחישו והיינו דלא תני תנא פטורה אלא באומר לא אכלתי שמכחישו הא כל שאינו מכחישו חייב בכלהו אנפי בין בשותק ומודה לו בין באומר איני יודע ומאמינו כב' בין באומר איני יודע ואינו מאמינך ומשום נאמנתו של עד והיינו דלא דחינן לה הכא דדילמא בדאישתוק ושתיקה כהודאה דמיא כדאמרי' התם ביבמות דאביי בעי למימר דלא פסק תנא לפטורא אלא אומר לא אכלתי הא כולהו אידך מהימן ואם נפשך לומר דתנא כל שאינו מאמינו ואינו מודה לו בכלל לא אכלתי חשיב ליה וכי אישתיק דמהימן היינו משום דהימניה עליה כבי תרי כדדחינן ביבמות אמר לך אביי דניחא מתני' דחלב ודטהרות אלא מתני' דשורו נרבע מאי איכא למימר דבהא ודאי כי שתיק לאו משום דמודה ליה דמהימן לי' הוא דשתיק דאדרבה אינו מאמינו אלא שאינו חושש לדבריו דסבר כל שוורים לאו לגבי מזבח קיימי הלכך על כרחין טעמא משום דעד אחר נאמן באסורין והיינו דמייתי אביי כל הני חלב וטהרות ושורו ואסתייע בכלהו ממתניתין דאי לא הוה לן למימר עלה ואביי מתניתין אתא לאשמיעינן ולתרוצי דאביי דוקיא דמתניתין אתא לאשמועינן דהכין אורחין בתלמודא ומדלא פרכינן ופרקינן הכי שמעינן דאביי היינו דאתי לאשמועינן דעל כרחך ממתניתין דשורו נרבע שמעינן לטעמא דכולהו משום דעד א' נאמן באיסורין ואפי' באומר איני יודע ואיני מאמינך ודוקא נקט תנא והוא אומר לא אכלתי פטור דבאידך כולהו חייב על פי העד והיינו צריכותא דעבדינן בשמעתין אמתני' דאמרינן וצריכא דאי אשמועינן הנך קמייתא דחלב וטהרות הוה אמינא גבי חלב אי לאו דקים ליה בנפשיה לא הוה שתיק דחולין לעזרה לא הוו מייתו ומכיון דשתיק או אודי ליה או הימניה כבי תרי ומשום הכי נאמן דאי לא הוה אמר ליה בהדיא דלא מודה לו ולא מהימן ליה וכן בטהרות אי לאו דאודי או דהימניה לא הוה שתיק ליה דהא אפסדינהו מיניה בימי טהרתו ולעולם בשאינו מודה ולא מאמין אינו נאמן קא משמע לן מתטתין דשורי נרבע דהתם ליכא למתלי בהודאה ונאמנות דאדרבה משום דלא קפיד הוא דשתיק וכאומר איני מודה ואיט מאמינך דמי דכל שאפשר לתלות בשתיקו שאינו הודאה ולא נאמנות תולין ואפ"ה קתני נאמן וכיון דכך על כרחך טעמא משום דעד אחד נאמן באיסורין ואפילו בשאינו מודה ולא מאמינו וכי תימא אם כן אמאי לא מכרחי התם ביבמות דעד נאמן באיסורין ממתניתין דשור שנעבדה בו עבירה כדמכריחן הכא ואמאי לא מייתי התם אלא מתניתין דחלב ודחי' לה איכא למימר דשתי תשובות בדבר חדא דהא דהכא סברא דאביי ואינו הכרח גמור ואיכא למדחי דאפילו מתניתין דנעבדה בו עברה משום דהימניה כבי תרי הוא דהא אפסדיה מיניה מקרבן ולא הוה שתיק ולהכי תנן ליה לאשמועינן דאפילו בהא דקפיד וכיון דשתיק ליה הימניה אע"ג דשנויא דחיקה הוא כיון דמצי לדחויי ליה בכל דהו לא מייתי לה א"נ והוא הנכון דהתם כולהו מודו בעיקר דינא כדכתיבנא ול"מ להו אלא מ"ל מדאורייתא ואלו היה אתי לן דינא ממתני' אכלת חלב דמוכח ליה מקרא דכתיב או הודע אליו מכל מקום כדאיתא התם הוה מפשיט בעיין שפיר מדאורייתא אבל באידך מתניתין דשורו נרבע סברא דתנא הוא ולא מוכח ליה מקרא וכיון דכן אכתי תיבעי לן מדאורייתא מנ"ל ומשום הכי כי דחינן מתניתין דחלב דאתיא מקרא תו לא מייתינן אידך דשורו נרבע דאתיא מסברא וזה מבואר בעצמו:
ומיהו איכא למידק מהא דאמרינן בסנהדרין הרי שבא אחד ואמר ראיתי את אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין כללו של דבר כל שבידו ליטלן דבריו קיימין והא התם כיון דאמר להם של מעשר שני הם כאומר אסורין עליכם דמי וקתני דכל שאין בידו ליטלן אינו נאמן ואמאי הא קי"ל דעד אחר נאמן באיסורין כל זמן שאינו מכחישו. תרצו בתוספות דשאני התם דאיהו לא ידע במילתא כלל אלא ששמע לאביהם כך אפשר שלא אמר אביהם אלא כדי שלא להשביע את עצמו אלא דהיכא דיש בידו ליטלן הא הימניה עליה וכאלו הפקידן בידו לשם כך דמי ונכון הוא. מיהו רבינו נר"ו אומר. בשם רבו ז"ל דבאומר של הקדש הם או של מעשר שני הם דבר שבממון הוא שהרי מוציא ממון מרשותו ומכניס ברשות מעשר שני וברשות הקדש ובדבר שבממון לד"ה אינו פחות מב' והיינו דנקטי בהדיא אומר של פלוני הם אבל כשבידו ליטלן הימנה עליה כדאמרן וזה עקר ולמדנו שאם בא עד אחד ואמר פלוני הקדיש קרקע פלוני או דבר פלוני א"נ אלא כשאר ממון דעלמא ובזה עלתה שמועתינו יפה ושאר כל השמועות בלא שום קושיא ובלא ספק והוא שיטתו של רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ותלמידו רבינו נר"ו:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק ג (עריכה)
אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן פי' שותק שאינו יודע אם אכל חלב ואם לאו שיכחשנו או שיודה לדבריו וכיון שאינו יכול להכחישו נאמן העד לחייבו קרבן ולא אמרינן אין בדברי עד אחד כלום. ואלו היה מכחישו לא מיבעיא אחד אלא אפילו שנים לא היה מחייבין אותו כדתניא בסיפרא או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים אבל מפני שאינו מכחישו הוא נאמן. ואע"ג דבדבר של ממין אינו נאמן אע"פ שאינו ידוע להכחישו שאם אמר לו אחד אני ראיתי שהזיק שורך את פלוני וזה לא הי שם שאינו ידוע כלום אינו נאמן וינו מתחייב על פיו עד שיעידוהו שנים הכא נאמן דעד אחד נאמן באיסורין. ואע"ג דקיימא לן בכל התורה דעד א' נאמן באיסורין איצטרך לייה לאביי למימר בתני נאמן דהוה אמינא היכי מהימן הני מילי בדידיי' כגון על פירותיו לומר מתוקנים הן או טבלים וכן האשה לבעלה לומר טהורה אני או טמאה אני וכן הטבח לומר זו נבלה וזו שחוטה אבל להעיד על חברו לומר לו אכלת חלב או נטמאו טהרותיך או שורך נרבע הוה אמינא דאל ליתהימן כי היכי דלא מהימן גבי ממונות קמ"ל דמהימן. ואי קשיא והא גבי ממון נמי אשכחן דעיא נאמן כגון ראובן שאמר לשמעון הלויתיך מנה והלה אומר איני ידוע ועד א' מעידו שהולהו דהוה ליה מחוב שבועה ואינו יכול לישבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם כדאמרי' בפ' השואל (דף צ"ח ע"א.) מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני ידוע מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ומה לי כשנתחייב שבועה בהודאתו במקצת מה לי אם נתחייב ע"פ עד א' דין א' להם דמחוייב שבועה ואין יכול לישבע הויא ומתוך שיאנו יכול לישבע משלם. הנה מצאנו מפני ששותק ואינו מכחישו העד נאמן. תשובה התם משו' דהוה ליה למידע אם הלוהו אם לאו והילכך כיון שנתחייב שבועה לישבע ואינו יכול משלם. אבל אם העידו על דבר שלא היה יכול משלם. אבל אם העידו על דבר שלא היה יכול לידע כגון שאמר לו שורך היזק וזה לא היה שם ואינו יודע אם הזיק ואם לאו כן אם הי העד א מעידו בין אם היה מודה במקצת כגון שאמר לו שני שווריך הזיקוני והלה אומר הא' ריאתי שהזיקוך והאחד איני יודע מפני שלא ראיתי אם היזיקוך ואם לאו פטור ולא מיקרי זה מחויב שבועה כיון שלא היה יכול לדעת כדפרישית בקונטרסי התם אליבא דמאן דאמר מנה לי בידך והלכה אומר אניי יודע חייב דמודה באומר שורך היזיק והלכה אומר איני ידוע דפטור משום דהתם הוהו ליה למידע והכא לא ה"ל למידע ולגבי שואל את הפרה שאלה חצי יום ושכרה חצי יום וכ' דאמרינן התם דבאינו ידוע מיחייב כשיש עסק שבועה ביניהן ולמר אפילו בלא עסק שבועה משום דכיון דלקח הפרות מחברו בין בשאלה בין בשכירות נתחייב לדעת אנסיהן באיזה ענין יהיה שיפטר ובאיזה ענין יתחייב הלכך חייב אבל גבי שורך היזיק דלא הוה למידע פטור הוא. וכל הני דאמרינן הכ אאכלת חלב וניטמאו טהרותיך ושורך נרבע לא הוה ליה למידע הילכך מן דינא הוה דלא יהא נאמן. אל אמשום דעד אחד נאמן באיסורין נאמן. והמורה פירש שיהט זו דמשום הכי נאמן משום דשתיקה כהודאה ואינו נראה לי דהא מעשה דסמיא וינאי המלך שאין לומר שם שתיקה כהודא דהא לא ידע מידי ואפילו הכי היה מאמין אביי עד אחד אלא לאו ש"מ טעמא דמילא הוא משום דעד אחד נאמן באיסורין והאי דקאמר והלכה שותק לאפוקי שאם היה מכשחישו לא היה נאמן ולאו משום דהויא שתיקה כהודאה. עין מה שהקשיתי בגיטין בפרק הניזקין במהדרא בתרא:
ותנא תו נא עד אחד אמר לו אכלת חלב כו'. אף על פי שהיא ברייתא בפירוש בסיפרא גבי חטאת נשיא דעד אחד נאמן היכא דאין מכחישו ומייתי' לה בכריתות בפרק אמרו לו אפ"ה יורת רבוא נראת לו להוכיחו ממתניתן.
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק ג (עריכה)
דבר. כי מצא בה ערות דבר וכתיב על פי שנים עדים יקום דבר:
לאחריני [קרובתיה] נאסרות וקרוביו נאסרין בה. איכא מ"ד שאם קידש אשה בינו לבינה והזמין עדים אחורי הכותל או אחורי הגדר והיא לא ידעה בהם דהויא מקודשת דהא עדי קדושין א"צ לומר להם אתם עדי ואע"פ שלא ידעה בהם מ"מ הא איכא עדים. והעיקר דאינה מקודשת דהיכא דקדשה בפני שנים הואיל וראו המעשה לא שייך הכא שום השטאה שהרי היא ראתה שהם ראו שקבלה מזה. אבל כשקבלה קדושין ממנו במקום שאין שם אחר ואינה חושבת שיראה לה שום אדם יכלה למימר משטה הייתי בך שהרי לא היתה חושבת שיראה לה שום אדם והדבר ידוע שהמקדש בלא עדים אינו כלום:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה