קידושין סה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אמצעית שבכת שניה תשתרי הכא במאי עסקינן בשאין שם אלא גדולה וקטנה והכי נמי מסתברא דאם איתא דאיכא ליתנייה ולטעמיך אמצעית שבכת ראשונה דודאי ספיקא ואסירא ליה מי קתני לה הכי השתא התם תנא קטנה דידה לאיסורא והוא הדין להך דקשישא מינה הכא אם איתא דאיכא ניתנייה אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא הא פסח דכי כת אחת דמי ופליגי אמר ליה התם בלישנא דעלמא קמיפלגי מר סבר עד פני הפסח עד קמי פיסחא ומר סבר עד דמיפני פיסחא:
מתני' אהאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו
בהיא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו
גקידשתיך והיא אומרת לא קידשת אלא בתי הוא אסור בקרובות גדולה וגדולה מותרת בקרוביו הוא מותר בקרובות קטנה וקטנה מותרת בקרוביו
דקדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי הוא אסור בקרובות קטנה וקטנה מותרת בקרוביו הוא מותר בקרובות גדולה וגדולה אסורה בקרוביו:
גמ' האומר לאשה קדשתיך וכו':
וצריכא דאי אשמעינן גביה דידיה משום דגברא לא איכפת ליה ומיקרי אמר אבל איהי אימא אי לאו דקים לה בדיבורה לא הות אמרה וליתסר איהו בקרובותיה קמ"ל:
קידשתיך והיא אומרת וכו':
הא תו למה לי איצטריך ס"ד אמינא מדאורייתא הימניה רחמנא לאב מדרבנן הימנוה לדידה ותיתסר ברתה בדיבורה קא משמע לן:
קידשתי את בתך וכו':
הא תו למה לי איידי דתנא הא תנא נמי הא איתמר רב אמר כופין ושמואל אמר מבקשין אהייא אילימא ארישא לאו כופין איכא ולא מבקשין איכא אלא אסיפא בשלמא מבקשין לחיי אלא כופין אמאי אמר לא ניחא לי דאיתסר בקריבה אלא שמעתתא אהדדי איתמר אמר שמואל המבקשין ממנו ליתן גט אמר רב ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה איתמר נמי אמר רב אחא בר אדא אמר רב ואמרי לה אמר רב אחא בר אדא אמר רב המנונא אמר רב כופין ומבקשין תרתי ה"ק מבקשין ממנו ליתן גט ואם נתן מעצמו כופין אותו ליתן כתובה אמר רב יהודה זהמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו בעו מיניה מרב יהודה שניהם מודים מאי אין ולא ורפיא בידיה איתמר אמר רב נחמן אמר שמואל המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו חואפי' שניהם מודים איתיביה רבא לרב נחמן האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו אי דאיכא עדים אמאי מותרת בקרוביו ואי דליכא עדים אמאי אסור בקרובותיה אלא לאו בעד אחד טהכא במאי עסקינן כגון דאמר לה קידשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים איתיביה המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ב"ש אומרים אינה צריכה הימנו גט שני וב"ה אומרים יצריכה הימנו גט שני היכי דמי אי דאיכא עדים מאי טעמייהו דב"ש ואי דליכא עדים מאי טעמייהו דבית הלל אלא לאו בעד אחד וליטעמיך אימא סיפא ומודים בנתגרשה מן האירוסין שאין צריכה הימנו גט שני מפני שאין לבו גס בה ואי סלקא דעתך עד אחד מהימן מה לי מן האירוסין מה לי מן הנשואין אלא כהכא במאי עסקינן כגון דאיכא עדי יחוד וליכא עדי ביאה בית שמאי סברי לא
רש"י
[עריכה]
אמצעית שבכת שניה תשתרי - ארישא קאי דמספקא לכל כת שניה בגדולה אמצעית לגבי מאן קרי לה גדולה אי לא לגבי קטנה דההיא כת אלמא בכת אחת פליגי:
בשאין שם - בכת שניה שום אמצעית להכי תני אסורות כולן אבל אי הוי התם אמצעית הוי תני מתניתין חוץ מן הקטנות שבקטנות ולא הוה תני חוץ מן הקטנה:
והכי נמי מסתברא - דבדליכא אמצעית עסקינן:
דאם איתא דאיכא - אמצעית וכולהו בעי לאשמועינן דאסירן נתנייה גבי אינו יודע ונימא הכי ואינו יודע אם גדולה שבגדולות אם גדולה שבקטנות או אמצעית שבקטנות כולן אסורות אלא מדלא תנייה לאשמעינן בה איסורא שמע מינה סבירא ליה דלא אסירא וכי קתני כולן אסורות בדליכא אמצעית:
וליטעמיך - דאמרת דאי ס"ל דאסורות אאמצעית נמי קאי הוה מפרש לה:
אמצעית שבכת ראשונה - דודאי אסירא אם ישנה שם דהא מודים דכל כת ראשונה לגבי כת שניה גדולה קרי לה ואסורה ניתנייה ברישא כי היכי דנשמע מינה דאסורות עלה קאי ולא תיסק אדעתין למישרי ולומר דכי קתני כולן אסורות כשאין שם אמצעית:
הכי השתא - בההיא לא איצטריך ליה לפרושי דאף ע"ג דמתניתין כולה בשאין שם אלא שתים בכל כת לא תיסק אדעתין דאי הוה שם אמצעית לא הוה תני כולן אסורות דכיון דתנא קטנה דידיה לאיסורא ואשמעינן דקרי לה גדולה כ"ש אמצעית דקשישא מינה אלא כת שניה דכי לא תנא לה איכא למימר דמתניתין בשאין שם אלא גדולה וקטנה אבל אמצעית לא הוה קרי לה גדולה אם איתא דאיכא אמצעית ואכולהו קאי אסורות ליתנייה בהדיא ונשמע דאף היא אסורה דלא נטעי לאוקמא בשאין שם אמצעית:
והרי פסח וכו' ופליגי - דאיכא למ"ד לימים אמצעיים נמי קרי פני הואיל ויש מאוחר ממנו:
התם בלישנא דעלמא פליגי - דמאן דאסר לאו משום דסבירא ליה דכל שיש מאוחר ממנו קרי פני אלא משום דמשמע ליה בלשון בני אדם מיפני פיסחא קאמר שיהא הפסח פנוי פונה ועובר:
מתני' הוא אסור בקרובותיה - דשוינהו עליה חתיכה דאיסורא בהודאתו:
ומותר בקרובות קטנה וכו' - שאין אמה נאמנת עליה ואף היא אינה צריכה גט דאי בעיא גט הויא לה גרושתו ונאסר בקרובותיה:
קטנה - הבת:
גדולה - האם:
גמ' וצריכא - לאשמעינן בכולהו דמי שאסר עצמו בדיבורו נאסר ומי שלא אסר עצמו אינו נאסר:
גבי דידיה - כי אמר קידשתיך לא מיתסרא איהי בקרוביו משום דאיהו שקורי משקר וגברא לא איכפת ליה אם אוסר עצמו בקרובותיה חנם:
ומקרי ואמר - קדשתיה ואע"ג דלא קדשה:
אבל איהי - כי אמרה קדשתני דאסרה נפשה אכולי עלמא עד שיתן לה גט אי לאו דקים לה דקדיש לא הוה אמרה ונתסר איהו על פיה בקרובותיה ואפי' לא נתן לה גט:
מדרבנן הימנוה - רבנן לאמה על הבת ותהא צריכה גט ותאסר בקרובותיו:
כופין - ליתן לה גט:
לא כופין איכא כו' - דאין צריכה ממנו גט דהא קתני מותרת בקרוביו ואי בעיא גט הוה מיתסרא באחיו דהויא לה גרושת אחיו:
ואלא אסיפא - דאמרה קדשתני דבעיא גט:
בשלמא מבקשין - ממנו ליתן גט:
לחיי - שצריך בקשה לאסור עצמו בקרובותיה כדי להתירה לינשא הואיל ואין חפץ בה:
ושמעתתא דרב ושמואל אהדדי אתמר - לא לחלוק זו על זו באו אלא להוסיף האחרון מה שלא פירש הראשון:
ואם נתן מעצמו - בלא בקשה כופין אותו ליתן כתובה דגלי דעתיה דקדשה וארוסה יש לה כתובה:
שניהם מודים - לדברי העד:
מהו - הא דתניא אין חוששין משום דלא מהימן הוא והא הימנוה או דלמא משום דאין קדושין חלין בלא עדים ויליף דבר דבר מממון כתיב בעריות ערות דבר (דברים כד) ובממון כתיב על פי שני עדים יקום דבר (שם יט):
אין ולא - לא היה מחזיק בדבריו לא לאיסור ולא להיתר פעמים שאמר הן ופעמים שאמר לאו ורפיא בידיה ולא היתה מוחזקת הוראה זו בידו:
איתמר נמי - לא גרסינן נמי:
ואי ליכא עדים - ואפי' מודה אמאי אסור בקרובותיה ע"פ עצמו הלא אינן קידושין אפילו לדבריו דאי נמי אמר בעד אחד הוו קידושין בששניהם מודים היכא דאין עד אחד לא אמרת דעד אחד חשיב לחייב שבועה בדיני ממונות הלכך בערוה נמי חשיב להתקיים קידושין בפניו ובלבד שיהו שניהם מודים:
אלא לאו בעד אחד - וקתני הוא אסור בקרובותיה אלמא זה שמודה לו נאסר דחשיב לאיתפוסי קדושין קמיה:
קידשתיה בפני פלוני ופלוני - דהוו להו קידושין גמורין לכל דבריו ונאמן הוא לאסור את עצמו:
ולנה עמו בפונדקי - ואפי' לאחר זמן:
אי דאיכא עדים - דנתקדשה בביאה:
אלא לאו בעד אחד - ושניהם מודים:
תוספות
[עריכה]
ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה. מכאן יש להוכיח דאלמנה מן האירוסין יש לה כתובה ואפילו לא כתב דהא מסתמא הכא מיירי דלא כתב לה דאי כתב לה א"כ מאי מבקשין שייך למימר הכא אלא ש"מ דמיירי הכא דלא כתב לה כתובה ואפ"ה קאמר כופין אותו ליתן כתובה ובפרק הכותב (כתובות פט:) דבעי אלמנה מן האירוסין יש לה כתובה או אין לה כתובה היה יכול להוכיח מהכא אבל לא רצה שהרי לא רצה להוכיח מהאמוראין כי אם מן המשנה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק ג (עריכה)
עו א מיי' פ"ט מהל' אישות הלכה ט"ו, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' מ"ח סעיף א':
עז ב מיי' פ"ט מהל' אישות הלכה ט"ו, טור ושו"ע אה"ע סי' מ"ח סעיף ב':
עח ג מיי' פ"ט מהל' אישות הלכה ט"ו, טור ושו"ע אה"ע סי' מ"ח סעיף ג':
עט ד מיי' שם, טור ושו"ע אה"ע סי' מ"ח סעיף ד':
פ ה מיי' פ"ט מהל' אישות הלכה ט"ז, טור ושו"ע אה"ע סי' מ"ח סעיף ו':
פא ו מיי' פ"ט מהל' אישות הלכה ט"ז, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' מ"ח סעיף ו':
פב ז ח מיי' פ"ד מהל' אישות הלכה ו', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' מ"ב סעיף ב':
פג ט מיי' פ"ט מהל' אישות הלכה ט"ז, סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' מ"ח סעיף ה':
פד י כ מיי' פ"י מהל' גירושין הלכה י"ח, סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"ט סעיף ב':
ראשונים נוספים
הא דאמרינן ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה. כשכתב לה כתובה קודם אירוסין עסקינן שאעפ"י שאינה מקודש' אלא מספק פעמים שכותבין כתובה קודם אירוסין כדאמרינן לעיל באתרא דכתיבי כתובה והדר מקדשי אבל לא כתב כתובה אינה כלום שהרי ארוסה אין לה כתובה דהא לא איפשיטא בפרק הכותב (כתובות דף פ"ט ע"ב) ובפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף י"ז ע"ב) והסכימו הגאונים וכל רבני ספרד האחרונים ז"ל שאין לה כתובה ובמסכת כתובות פירשתי אותה שמועה בפרק נערה שנתפתתה מאימת גביא שנתלו בה קצת הצרפתים ז"ל לומר שיש לה כתובה מן האירוסין:
קדשתי את בתך והיא אומרת לא קדשת אלא אותי למה לי איידי דתנא אידך תנא נמי האי. ותמה אני על הרמב"ם ז"ל שכתבה בחבורו (הל' אישות פ"ט הט"ו), ואם שנאוה בגמרא בגררות האחרות מה לו לפסקה בהלכותיו.
אמר רב כופין ומבקשין תרתי הכי קאמר מבקשין ממנו ליתן גט. ואינו נותן כתובה דהא לא קדשתיה קאמר, ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה, שכבר הודה שקדשה. ומסתברא דאם חכם ויודע שהיא אסורה לעלמא ונתן גט מעצמו, ופירש שעל דעת כן הוא כותב שלא תתעגן, אין כופין אותו ליתן כתובה, אבל אם לא פירש, נראין הדברים שכופין אותו ליתן כתובה, דסתם אמרו ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה, ולא חלקו בין חכם יודע שהוא ראוי ליתן גט לשאינו יודע.
ומדאמרינן כופין אותו ליתן כתובה, דקדקו רבותינו הצרפתים דארוסה יש לה כתובה, דהא הכא בדלא כתב לה הוא על כרחין, דאי בדכתב לה היכי אמר לא קדשתיך, הרי כתובתה מוכחת עליו, דאפילו תמצא לומר דהכי במאי עסקינן בדאמרה קדשתני והכנסתני לחופה, דמכל מקום כשנתן גט אמאי כופין ליתן כתיבה, דלמא על הקדושין הודה ולא על הנשואין, וכן דקדקו אותם משמעתא דמגבא מאימת גבינן שבפרק נערה שנתפתתה (מד, א), ושם נאריך בס"ד שהיא מקומה.
אבל הגאונים הסכימו שאין כתובה לארוסה, אלא בשכתב לה, והכא בששטר כתובה יוצא מתחת ידה, ובמקום שכותבין כתובה ואחר כך מקדשין כדאמרינן לעיל בפרק האיש מקדש (נ, ב) באתרא דכתבי כתובה והדר מקדשי, אי נמי יש לי לפרש בדכתב לה אלא שלא מצאה לקיימו, וכיון שנתן גט מעצמו הוחזק כפרן על הכתובה, וכמו שנתקיימה היא, דהא מדינא קיום לא ליבעי, וכיון שנתן גט אחר שכפר בה כאילו הודה בכולה מלתא וקיימו לשטר הכתובה, ואי נמי כששמותיהן שוין ויצא שטר כתובה מחמת יד סופר כנ"ל. ומיהו מסתבר לי דלא צריכי להכי ולהכי, דהכא רב הוא דאמרה, ורב הא אית ליה דארוסה אית לה כתובה, כדאיתא בפרק קמא דמציעא (יז, ב) בשמעתתא דהטוען אחר מעשה בית דין, ובשלהי פרק הכותב (פט, ב) אלא שזה שלא כשטתן של רבותינו הגאונים זלה", שהם פסקו בארוסה שאין לה כתובה ופסקי לזו דרב (כהנא) בהלכתא, ובכתובות פרק נערה שנתפתתה הארכתי בה בס"ד.
ומודים ודאי בנתגרשה מן הארוסין דלא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה מפני שאין לבו גס בה. ומסתברא דהכא דגייסי אהדדי, שאף בנתגרשה מן הארוסין צריכה ממנו גט שני, וכבר הארכתי בזה במקומה בפרק הזורק (פא, א) בס"ד.
היכי דמי אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי. פירשו הראב"ד והרב אב"ד ז"ל בשאינן מכחישין אלו את אלו, אלא אלו מעידין שנתקדשה לזה ואלו מעידין שנתקדשה לזה, ואינן מעידין על זמן ידוע, ואפשר שנתקדשה לשניהם בזה אחר זה גרש זה ונשא זה, אבל אם היו מכחישין אלו את אלו, לא היתה צריכה גט מאחד מהן, שאין כאן עדים.
ותמיהא לי דהא אפילו במכחישין אלו את אלו, הויא לה כב' אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כב, ב) הרי זו לא תנשא, וכן נמי זיל לגבי האי והוה ליה כשנים אומרים נתקדשה לו ושנים אומרים לא נתקדשה, וכן נמי לגבי אידך. ועוד דבהא קיימא לן (שבועות מז, ב) בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו דזו באה פני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, והלכך הכא ודאי חדא מינייהו מהימנא, ולחד מהני ודאי נתקדשה, וכיון שכן, על כרחנו צריכה גט משניהם, ואפילו נשאת תצא, דלא אמרו לא תצא אלא בקדושי אחד אלו אומרים נתקדשה ואלו אומרים לא נתקדשה ועדיין פנויה היא, ומכל מקום התם נמי צריכה גט, ואפילו למאן דאמר תרי ותרי ספיקא דרבנן, ודכתבינן לקמן בפרקין (סו, א) ובפרק האשה שנתאלמנה (כב, ב) ומסתברא אפילו במכחישין.
והא דאמרינן: מי מציא אמרה אלו עבדי וחבילה שלי. קשיא לן ודלמא אית לה נמי סהדי לדידה, ואי משום דלא קתני בברייתא ושנהין צריכין גט שחרור זה מזה והיא משחררת את שניהם. דאילו הוי לה סהדי לדידה הוו צריכין גט שחרור מינה, מאי קושיא דלמא דאית לה סהדי דאמרי דחבילה שלה כסהדי דידהו, דסהדי דהאי ודהאי ודאי לאו אגופן קא מסהדי, דאם כן ליתני ושניהן צריכין גט זה מזה, אלא דעל החבילה ועל קדושיה מסהדי ולאו אגופן, וסהדי דידה נמי דמסהדי אחבילה בלחוד, ומשום הכי לא תני והיא משחררת את שניהם, וצ"ע. ומה שתירץ הראב"ד דהכי קא פריך מי מציא אמרה כו', למה הוזכרה טענתה ומה אנו עושין בדין זה בשביל טענתה, לא נתיישבו דבריו.
מי מציא אמרה הכי. פירש רש"י מי מציא אמרה הכי למהוי מותר החבילה בספק שלה ושלהם, כלומר דכיון דלא קתני דינא דחבילה, שמע מינה דהכי קתני נוטלת כתובתה יותר על הדין השנוי פרק שנים אוחזין (בבא מציעא ב, א) דחולקין או שתהא מונחת עד שיבא אליהו (שם), כפי מה שהוא הדין לפי הדין הפסוק שם. אבל הרב אלברצלוני ז"ל כתב הואיל וקבלה שני הגטין והכחישה טענתה, אין לה בחבילה כלום. ואין זה נכון, דלא הכחישה טענתה בחבילה דשמא נתן לה אחד על מנת שאין לבעלה רשות בה, אי נמי שנתן הבעל עצמו, ואף על פי ששנינו בתוספתא בבבא בתרא (פ"ח, ה"ב) מי שיצא הוא הוא? ואביו למדינת הים, ומת הבן או מת האב, לעולם נכסים בחזקת זקן, וכל שכן בדין אשה ובעלה שהנכסים בחזקת הבעל, דמה שקנתה אשה קנה בעלה, הכא שאני שאין כאן בעל ודאי, אלא מתוך שקבלה גיטה מהן, וכיון שהיא מחזקת עדיין בטענתה הראשונה, נאמנת היא בדין מגו, ומיהו צריכה היא ליזהר בתביעתה, דאילו באה לבית דין ואמרה הגבוני כתובתי מן החבילה, כבר הודית שאין לה בה אלא מחמת כתובתה והכחישה טענתה הא', אלא צריכה היא לתבוע כל החבילה, וכשיאמרו לה שהיא שלהם, תאמר תנו לי כתובתי ממנה, שאתם מודים לי ממה נפשך והשאר כפי מה שיפסקו הדיינים, ולפיכך מגבין לה כתובה מעתה ממה נפשך, והשאר חולקין שלשתן שוה בשוה, הרמב"ן נר"ו. ואני תמה למה אינה נוטלת שליש החבילה וכתובה מן המותר, דמדינא נוטלת שלישתה כדין שנים אוחזין בטלית ומן המותר תטול כתובתה ממה נפשך.
עוד כתב הרב נר"ו ואם המתינה ולא תבעה כתובה עד שיחלוקו על פי בית דין, אינה יכולה לתבוע כתובה מן המותר, דאי תבעה חד מינייהו בכתובה אמר לה והא את לא הוית מודית דאית ליך עילאה כתובה, והשתא נמי מחברי קבלת נמי גט ליתן לך איהו כתובה, ואי אמרת הבו לי ממה נפשך דכולה שלי, מכיון שחלקו להן בית דין, הלכה לה טענת כולה שלי, שכבר נטלה ספקה והלכה לה, ודמיא לההיא דקיימא לן בספק ובני יבם קם דינא כדאיתא ביבמות (לח, ב) ואף על גב דאתי ממה נפשך, גם בזו לא ירדתי לסוף דעת רבינו נר"ו, דהא על החבילה לא הכחישה טענתה, ולפיכך נוטלה שלישתה כדינא דשנים אוחזין, אבל על הקדושין הכחישה טענתה, כיון שקבלה גיטה מהם, ואף הם הודו לה ועמדו בטענתה וגרשו מעצמן, וכיון שכן נוטלת כתובה מהן, ואפילו מוכרין שער ראשון. וכשתמצא לומר שכיון שקבלה גט משני הודית לראשון שאינה אשתו ואין לה עליו כתובתה, מכל מקום מאחרון מיהא תשקול, ולא עוד אלא דמשניהם הוה לן למימר דתשקול, דאי אמר לה ראשון קא הודית ליה דלא מיקדשת לי, לא היא, דאיהי לא מודית ליה בפירוש, אלא מכיון דטענה מתחלה ועד סוף דחבילה שלה רצתה לשחק באחרון דתשקול גיטה מיניה, כי היכי דתגבה כשיעור כתובה מיניה, ואי טענה הכי טענתה מעלייתא קא אמרה, ואי קבלה מתרוייהו בבת אחת, כל שכן דלית להון טענה עלה בהא, דאינהו כל חד מינייהו נתן גט מעצמו הוה, ומאי אמרת שכבר הודית לחד מינייהו, ליתא, דאיהי הודאתה דכל חד מינייהו מסופקת והודאתם לה ודאית. והא דקתני נוטלת כתובה מן החבילה, דמשמע חדא כתובה בלחוד, ברייתא ודאי כשהחבילה ביד שליש או ביד בית דין מיירי, דאין מוציאין אלא בדבר ברור, ואין אחד מהן יכול ליטול חלקו ממנה עד שיבא אליהו כדין הפסוק בשנים אוחזין ובפרק חזקת (לב, ב) גבי ארבא, וכיון שכן היא נוטלת כתובה מן החבילה ממה נפשך, ומותר החבילה יהא מונח עד שיבא אליהו, והלכך אינה יכולה ליטול ממנה דבר אחר, ואף על פי שקבלה שני גטין, והן אין להן אלא החבילה בלבד, ואילו היו להם נכסים אחרים היתה גובה כמו שכתבתי, והיינו דקתני גובה כתובתה מן החבילה, והיינו נמי דאמרינן במסקנה צריכה שני גיטין ליטול כתובה מן החבילה, ואילו אפשר לה לחבילה ליחלק ביניהן, למה צריכה שני גיטין לגבות כתובתה מן החבילה, הא בגט אחד נוטלת כתובה מחלקו של זה שנתן לה גט. ורש"י כן פירש והמותר מוטל בספק עד שיבא אליהו, ולקמן נמי כן פירש צריכה שני גיטין ליטול מן החבילה, כלומר לעולם החבילה מונחת עד שיבא אליהו, אלא אם כן נתנו שניהם גט מעצמן והגט מביאו לידי גיבוי כתובה מן החבילה ממה נפשך ע"כ.
והא דגרסינן בירושלמי בפרק שנים אוחזין (ה"ב) צריכה גט משניהן והיא משחררת את שניהם ושניהם משחררין זה את זה. ובבהמה ובמשוי שלשתן שוין, התם בשהחבילה יוצאה מתחת ידן, ומפני שכל אחד הכחיש טענתו על ידי קבלת גיטיהן, ונמצאת טענת כולן והכחשתן שוה, לפיכך שלשתן שוין בחבילה, והאי דלא קתני נוטלת כתובה, איכא למימר דרבנן היא, דאמרי מטלטלי לכתובה לא משתעבדי, ותמיה לי אחרון למה אינו מפסיד, דאף על פי שהראשון כשקיבל גיטו מיד חברו ומיד האשה היה לו להפסיד חלקו שבחבילה, דמה שקנה עבד קנה רבו, ואחר שקבל השני גיטו ממנו וזה כתב ונתן לו, הוה ליה ראשון כאומר מנה לך בידי והלה אומר אין לי בידך כלום, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי, וכאותה שאמרו (גיטין מ, ב) כתבתי ונתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא כתב ולא נתן לי, הודאת בעל דין כמאה עדים. ואולי נאמר דאפילו בעבד נאמר הדין שאמרו באשה למעלה דלא הכחישו טענותיהן אלא במה שאומר זה עבדי, אבל בחבילה לא הכחיש טענתו ועדיין מחזיק בטענתו, ודלמא אחר נתנה לו על מנת שיצא בו לחירות, אי נמי שאין לרבו רשות בהן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.
ור' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדא לכתובה. הראב"ד פירשה בשמתו המגרשים. לומר דאלו שניהם קיימין אפילו רבנן מודו דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה. ולא נהירא דאם איתא דמחיים מודו רבנן, למה לי לאפוקי לבר מהלכתא ולאוקמוה כר' מאיר, לוקמה מחיים ואפילו לרבנן, ואי אמרת אם כן מאי קא משמע לן, איכא למימר דדינא דחלוקה קא משמע לן, כמשנת שנים אוחזין, אלא ודאי אפילו מחיים דבעל לרבנן אינה גובה מן המטלטלין, דכל אסמכתינהו אינה אלא על הקרקע, לפי שעומדת ימים רבים ואין זמנה קבוע, ועוד שאין דרכה לחזור אחר המטלטלין שיכול להטמין, אלא אחר הקרקע שהוא ידוע אצל הכל, מה שאין כן בבעל חוב שזמנו קבוע ודעתו שיטרח בעל חובו לפרוע, לו במעות.
ור"ח הביא ראיה מהא דתנן בנדרים (סה, ב) מעשה באחד שהדיר את אשתו, ובא לפני ר' עקיבא וחייבו ליתן לה כתובה, אמר לו רבי שמונה מאות זוז הניח לנו אבא נטל אחי ד' מאות ואני ד' מאות לא דייה שתטול היא מאתים ואני מאתים, אמר לו אפילו אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן לה כתובתה, ודייקינן עלה בגמרא שמע מינה מטלטלי משתעבדי לכתובה, אלמא לרבנן אפילו מחיים לא משתעבדי לכתובה, דלרבנן גריעא מבעל חוב, דאפילו מחיים לא, מה שאין כן בבעל חוב, ולר' מאיר עדיפא מבעל חוב, דאלו מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי ולר' מאיר משתעבדי לכתובה מדגרסינן ביבמות פרק נושאין על האנוסה (צט, ב) יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה כיצד ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק ולהן בן ושחרר את השפחה ונשאה ועמד וכתב כל נכסיו לבנה, נמצא זה מוכר את אביו להגבות את אמו כתובתה, ומוקי לה כר' מאיר, וקמשמע לן דמטלטלין משתעבדי לכתובתה, והכא אפילו כשתמצא לומר דמחיים דבעל קא מיירי ובגרושה, מכל מקום מקבל מתנה כיתמי דמי, ולא עוד אלא כלקוחות הן, דעדיפי מיתמי כדאיתא בריש פרק הנזקין (נ, ב) ועוד דתנן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (פא, ב) הניח אחיו מעות ולקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, ואוקימנא כר' מאיר, ויבם כיתמי דמי, וטעמא דמלתא דלר' מאיר עדיפא לוה מב"ח? משום דכל יש כתובה ואית לה קלא טפי. ועיקר פלוגתייהו בכתובות גבי יבם.
והקשה הרמב"ן נר"ו מדתנן בפרק הכותב (פד, א) מי שמת והניח אשה ובעל חוב והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים. ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן, ופירש ר' יוחנן לכתובת אשה משום חינא, ועוד דתנן פרק האשה שנפלו לה נכסים (פא, ב) וחכמים אומרים פירות המחוברים לקרקע שלה והתלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה, ופירש רש"י קדמה היא בהן מחיים ותפסה זכתה, ואם איתא דאפילו מחיים לא משתעבדי מה תפיסה מועלת. ותירץ דשלש מחלוקות בדבר, דלרבנן אינה גובה מן המטלטלין אפילו מחיים דבעל, מיהו אם תפסה מחיים אין מוציאין מידה, והיינו מתניתין דפירות התלושין כל הקודם בהם זכה, ולר' טרפון אפילו תפסה לאחר מיתה מה שתפסה תפסה. והרב בעל ההלכות כתב נמי דאפילו מיניה דידיה לא גביא אלא ממקרקעי, ואייתי ראייה מהא דחבילה, ומיהו דוקא מנה מאתים ותוספת כתובה שהכניס לה משלו, אבל מה שהביאה לו גובה אפילו ממטלטלי ומיניה דידיה, וז"ל ואי מגרש לה כל מידי דשקל מינה בין זוזי בין מנה פרע, ואפילו מגלימא דעל כתפיה, מידי דלא שקליה אי אית ליה מקרקעי יהיב ואי לא לא יהיב. ועוד כתב ואי איכא תכשיטין דכתב לא איהו בכתובתה, כגון קטלאות ונזמין וטבעות, ואיתנהו בעינייהו, לא מיבעיא דכי איתנהו גבה דהא תפסה להו דשקלא ונפקא, אלא אפילו כי איתנהו גביה כיון דאיתנהו בעינייהו מגבינן להו מינייהו ע"כ.
אמר ליה רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אף כאן הודאת בעל דין כמאה עדים אמר ליה התם לא מחייב לאחריני הכא מחייבא לאחריני. פירש רש"י הכא קא מחייב לאחריני, שקרובתיה נאסרות בו וקרוביו נאסרין בה. וקשיא לי אי הכי גר וגירות ואי נמי מי שאין להם קרובים שיאסרו מחמת קדושיהן דלא מחייבא לאחריני, נימא הודאת בעל דין כמאה עדים. ואם תאמר כיון דבעלמא מחייבא לאחריני, אף במקום דלא מיחייבא לאחריני לא מהימנא, כדי שלא יאמרו מי שאין להם קרובים נאמנת שיש להם אינה נאמנת, והא גבי ממון נמי הכי הוא דבמקום שחב לאחים אינו נאמן, כדאיתא בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט, א) ומסתברא דהכי פירושו מיחייב לאחריני דנאסרה אכולי עלמא בהודאתה זו, ואין לך מודה שנתקדשה שאינה מחייבת אחים, וכן פירש ר"ח פעמים שבא אחרת וקדשה ונמצאת בהודאתה מחייבת לאחרים ע"כ.
מיהו אכתי קשיא מאי מחייבת איכא, דמאי אית להו עליה, ומאי שייכי בה דנימא שהיא חובה להן בהודאתה, אטו מי שהודה שמכר שדהו לחברו אינו נאמן ומי קרינן ליה מחייב לאחריני, ואפילו לרב נחמן דאמר בפרק קמא דמציעא (ג, א) המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, וקא יהיב טעמא משום דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, ואף על פי שאותן אחרים לא היה להם בה שום זכות שאני התם דהוי כהפקר וזכות הכל עליה ונמצא זה כמחייב לאחרים שהיו יכולין לזכות בה בלא רשות, אבל כאן שאין לשום אדם זכות עליה ואין אדם זוכה בה אלא מדעתה, מאי חב לאחרים איכא. ועוד אפילו במקום שחב לאחרים כל כיוצא בזה שהיא יכולה לחוב עכשיו להן בפנינו בעל כרחן נאמנת היא במה שהיא מחייבת בהודאתה משום מגו, וכדמשמע בפרק קמא דמציעא (יט, ב) דאמרינן התם מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל, ופרכינן וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי, ואזלא וזבינתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתב בניסן כו'. ופרקינן אמר רבה שמע מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול. כלומר וכיון דאפשר לה למחול לבעל ולהפסיד את הלקוחות בפנינו נאמנת במגו, והכי נמי לא שנא. ויש לומר דגבי ממון דאי לאו דכתב רחמנא (שמות כב, ח) אשר יאמר כי הוא זה דמיניה גמרינן הודאת בעל דין, הוה אמינא דלעולם לא מיקיימא מלתא אלא בסהדי, משום דכתיב (דברים יט, טו) על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר וכדאיסתפקא מלתא למר זוטרא ורב אחא דבסמוך, אלא דאתא כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חובה לאחריני כתיב, והלכך עריות דכתיב בהו דבר, על כרחין לצד ממון שיש בו חובה הוקשו, ולא לצד ממון שאין בו חובה, ולומר דלא מקיימא להו מלתא אלא במקיימי דבר, ומשום דאית בהו כעין חוב לאחריני אקשינהו לצד ממון דאית ביה חובה, ולא שתהא חובתו של זה כזה, דזה חב ממש וזה אינו חב ממש כדאמרן. ותדע לך דאילו חב לאחרים ממש אף על גב דאמר כזה וכזה היה ובפני עדים היה והלכו להם למדינת הים אינו נאמן, ואילו הכא אי אמרה נתקדשתי בפני שנים והלכו להם למדינת הים או שמתו נאמנת, דאנן לא קפדינן אלא שתתקדש באפי סהדי, וכיון דאמרה דהכי הוה נאמנת, דהא לא מחייבא ממש לאחריני, ומיהו עיקר מלתא לא מקיימא אלא במקיימי דבר, והודאתה כמי שאינה, אף על פי שהיא נאמנת שנתקדשה לו כנ"ל.
ומסתברא לי דהא דתנן (גטין פו, ב) ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר וחד מינייהו כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, התם היינו טעמא משום דרחמנא רבייה בגיטין כממון, מדכתיב (דברים כד, א) וכתב לה, דמשמע כל שכתב לה הוא בכתב ידו מגורשת, ושטר גמור הוא כשטר שבממון, ודכותה רבי רחמנא עד אחד בטומאה שלאחר קנוי וסתירה מועד אין בה, ולמאי דרבי רבי ולא גמרינן מינייהו, דאם כן גזירה שוה למאי אתא, ואין לך בהן אלא מקומן, ואילו בקדושין כתב לו בכתב ידו ואין עליו עדים אינה מקודשת. והא דתנן ביבמות פרק ד' אחין (ל, ב( וכולן שהיו בהן גירושין או קדושין ספק הרי אלו חולצות ולא מתייבמות, כיצד סדר קדושין, זרק לה קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק קדושין, כיצד ספק גירושין, כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד זהו ספק גרושין, ואמרינן עלה בגמרא אמר רבא כל שיש בקדושין יש בגרושין, ויש בגרושין שאין בקדושין, וזהו? דקדושין למעוטי מאי, למעוטי זמן, דליכא בקדושין, דמשמע לכאורה דכתב בכתב ידו ואין בו עדים איתא בקדושין כמו בגרושין, ליתא. דהתם הכי קאמר, וכולן ט"ו נשים שפוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום אם היו בהם ספק קדושין או ספק גרושין אינן פוטרות צרותיהן לגמרי באלו, אלא חולצות, וזהו דוקא בקדושין שאינה פוטרת לגמרי, כגון זרק לה קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה, וזהו למעוטי מאי שאינה כזו אלא כראשונות שפוטרות לגמרי מן החליצה ומן היבום, יש בו עדים ואין בו זמן, שאף על פי שבגרושין הויא ספק ואינה פוטרת לגמרי, בקידושין פוטרת לגמרי, אבל כתב בכתב ידו ויש בו זמן, אי נמי יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד, אינן מתמעטין מזהו דקדושין ולומר שהן כראשונות שפוטרות צרותיהן, דאדרבה באלו צרותיהן מותרות לגמרי בין לחליצה בין ליבום, שאין כאן קדושין כלל כנ"ל, ובמקומה בפרק ד' אחין הארכתי יותר בס"ד.
לא איברו סהדי אלא לשקרי. פירוש בממון, וכשלא חב לאחרים.
אמר אביי אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן. איכא למידק, והא אמרינן בפרק הנזקין (גיטין נד, ב) היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן, אבל אמר לו טהרות עשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן, ואקשינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אמר אביי כל שבידו נאמן, אלמא לאביי עד אחד אינו נאמן אלא היכא דבידו, ורבא נמי דמשמע הכא דלא פליג אדאביי, מדפליג עליה בסמוך באשתו זנתה בעד אחד ואמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, אלמא בשאר איסורי מודה, והתם בפרק הנזקין מוקי לה לההיא כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי, ולבתר הכא אשכחיה ואמר ליה ורישא דאמר ליה בזימנא קמייתא דאשכחיה, ודוקא בשבידו, אבל בשהוציאן מתחת ידו אינו נאמן, ור"ת תירץ דהכא בשותק, ומשום שתיקה כהודאה נגעו בה, אבל התם באומר איני יודע, והלכך כשהוציאן מתחת ידו אינו נאמן, אבל בשהן תחת ידו נאמן, מגון דבידו לטמאן, וסייעיה להך סברא מדאמרינן וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא משום דאי דלא קים ליה בנפשיה חולין לעזרה לא הוה מייתי, אבל נטמאו טהרותיך מימר אמרינן האי דשתיק סבר חזי ליה בימי טומאתו, כלומר ולא הויא הודאה, אלמא מדין הודאה נגעו בו, ועוד דאמרינן בריש פרק האשה רבה ביבמות (פז, ב) עד אחד דמהימן מנא לן, דתנן אמר לו עד אחד אכלת חלב והלא אומר לא אכלתי אינו נאמן, טעמא דאמר לא אכלתי, הא אי שתיק מהימן, ודחינן ממאי דנאמן, דלמא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא.
ואינו מחוור, דאם כן לאו משום דמהימן, אלא משום דהודאת בעלים כמאה עדים (הול"ל אלא) ולישנא דקאמר אמר לו עד אחד כו' נאמן, משמע דמשום נאמנותו דעד הוא, ולא הוה ליה למימר אלא אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק חייב, כלומר קרבן, אמר לו עד אחד נטמא טהרותיך והלה שותק טמאות כלישנא דמתניתין. ותו קהו רבוותא בכולה שמעתין איפכא משמע, דהא אשתו זינתה בעד אחד, דפליג רבא ואמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים אי משום הודאתו למה לי שנים, הא קא מודה, ושויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ומה לי דפליג רבא בהא ולא פליג באינך כולהו. ועוד ההוא סמיא לא ידע אי קושטא קאמר ליה ואיני יודע הוא דקאמר, ואפילו הכי אמר ליה מר שמואל אי מהימן לך זיל אפקה, ופרשה אביי אי מהימן לך דלאו גזלן הוא, אלמא בלא הודאתו אסירא דהאי משום הודאתו מה לי גזלן מה לי כשר, דהא אודי, ומעשה דינאי לא שתק ולא הודה, ואדרבה צווח וקטיל. והתם נמי בפרק האשה רבה משמע הכי מדאמרינן בתר הכי אלא סברא הוא מידי דהוה אחתיכה ספק חלב ספק שומן ואמר עד אחד ברי לי דשומן הוא דמהימן, ודחינן מי דמי התם לא איתחזק איסורא עד אחד נאמן.
הלכך לאסור את המותר דליכא למימר איתחזק התירא, דלא אמרינן ליה בשום דותכא עד אחד נאמן, בין שתק הלה בין אמר איני יודע, וההיא דפרק הניזקין טעמא אחרינא אית לה, דמשום דפועל חזקתו משמר פעולתו מלטמא ומלפגל הוא דאמרינן דכשאינו בידו לא מהימן. ועוד דאם איתא דקושטא קאמר, בשעה שהחזירה לבעלים הוה ליה לאודועיה, אבל כשהוא בידו דאלו בעי מטמא מהימן, והוא הטעם לרבא דבזימנא קמייתא דאשכחיה הוה ליה למימר, אבל אי אשכחיה בתר דפרעיה ולא אמר ליה, ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה, לא מהימן, דאם איתא בזימנא קמייתא הוה ליה למימר, אבל הכא דאיניש דעלמא הוא מהימן בין אשכחיה ואמר ליה בין אשכחיה ולא אמר ליה, ובתר הכי אמר ליה, דהא דלא אמר ליה מעיקרא משום דלא רמיא עליה, והוא הדין לאומר לחברו נתנסך יינך, והלה שותק או אומר איני יודע מהימן ואסור, ולדברי ר"ת דוקא בשותק, אבל באומר איני יודע אי נמי בשאמר ליה נתנסך יינך עמנו בספינה מקום שאין הבעלים יכולים לדעת אם נתנסך אם לא, אף על פי ששתק שרי, דהשתא ליכא למימר שתיקה כהודאה דמיא. וליתא להא דר"ת כדכתיבנא.
והראב"ד הביא ראיה בפרק הניזקין דעד אחד בעלמא מהימן באיסורי, מדאמר התם גבי המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב, אמר חזקיה דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב, ומה טעם אמרו בשוגג פטור, כדי שיודיעו, אלמא מהימן, ומיהו לאו ראיה גמורה היא, דלאו משום דמהימן הוא בעל כרחיה דבעל הבית, אלא מתוך שמודיעו דלמא מהימן ליה כבי תרי. והא דאמרינן בסנהדרין (ל, א) הרי שבא ואמר אני ראיתי את אביכן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם, בבית לא אמר כלום, בשדה דבריו קיימין, כללו של דבר כל שבידו ליטלין דבריו קיימין, והא הכא דאמר של מעשר שני הם, וכל שאין בידו ליטלן אינו נאמן יש לומר דהתם לא קאמר אלא כמעיד מפי אחרים, ולא שהוא יודע בהן שכך הוא, ואיכא למימר שמא האב שלא להשביע את בניו קאמר, ומכל מקום כשבידו ליטלן נאמן, דהא הימניה כשהטמין בפניו במקום שיכול ליטלן וכמפקידן אצלו לשם מעשר שני הוא.
והא דאמרינן הכא: טעמא דאמר לא אכלתי הא אי שתיק נאמן. אי קשיא לך מנא ליה לאביי הא, דלמא לאו משום דמהימן הוא, אלא משום דשתיקה כהודאה דמיא, וכדדחינן התם ביבמות פרק האשה רבה. איכא למימר דהכי קאמר, טעמא דאמר לא אכלתי, הא כל שלא אמר לא אכלתי, בין דאמר איני יודע בין ששתק חייב, דאי לא ליתני ואמר הלה איני יודע פטור וכל שכן אי אמר לא אכלתי דקא מכחיש ליה. וההיא דיבמות דקא דחי ליה, לאו מהא מתניתין דחינן ליה, אלא מדתניא או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים, יכול אף על פי שאינו מכחיש, תלמוד לומר או הודע מכל מקום, והיינו דדחי ליה, ודלמא הכי קאמר יכול אף על פי שאינו מכחיש אלא שותק יהא פטור תלמוד לומר או הודע מכל מקום, ללמדך דאפילו שותק חייב, משום דשתיקה כהודאה דמיא, וכאן למדך הכתוב, ואכתי תיבעי לך עד אחד דמהימן מדאורייתא מנא לן, וממתניתין לא מצי לאתויי, דאיהו מדאורייתא מנא לן הוא דקא בעי, ואדרבה בהא מתניתין הוא דבעיא התם מדאורייתא מנא להו.
ואם תאמר ואביי דהכא היכי מוכח ממתניתין דעד אחד מהימן, דהא אמרינן ביבמות בריש פרק האשה רבה דמתניתין לו משום נאמנותן, כדדייקינן התם ורישא מאי טעמא מחייבי רבנן, אילימא משום דמהימן. והא תרי בעלמא, אף על פי דקא מכחיש להו אינהו מהימני והכא קא פטרי רבנן, אלא לאו משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא, איכא למימר דאביי דייק ממתניתין דנאמן וחייב, ומוקי לה כר' מאיר דאמר בשנים אומרים לו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי חייב הואיל והם נאמנים, ובחד נמי משום דמהימן הוא, והכי נמי מוקי לה בכריתות (יא, ב) בדוכתא כר' מאיר, אי נמי אפילו רבנן וכאידך טעמא דמפרשינן התם לרבנן דמשום מגו מתרצינן ליה לדבוריה לא אכלתי שוגג אלא מזיד, ולההוא לישנא רישא משום דמהימן הוא, דכי פטרי רבנן בשנים משום דלא מהימני במכחישין ומשום מגו, וסוגיין בפרק אמרו לו כההוא לישנא רהטא וההיא דיבמות אתיא אליבא דאידך לישנא דאתמר בכריתות דטעמייהו דרבנן משום אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ודחינן בעלמא כדרך לאידך לישנא מאי איכא למימר.
והא דאמרינן וצריכא, דאי אשמועינן הך קמייתא כו', אבל נטמאו טהרותיך מימר אמר האי דשתיק סבר חזי ליה בימי טומאתו, הכי קאמר, אי אשמועינן קמייתא הוה אמינא דשתיקתו לאו הכחשה, אבל נטמאו טהרותיך מדאישתיק ולא אמר ליה ולא מידי, אמאי תהוי כהכחשה, וכמי שאינו מקפיד ואינו חושש לדבר, שאלו חשש היה אומר איני יודע או יודע אני, קא משמע לן אביי שאין השתיקה אלא מפני שאינו יודע, וכל מקום שאינו מכחיש העד בפירוש נאמן הוא ואסור. הרמב"ן נר"ו. ול"נ דהכי קאמר אי אשמועינן אכלת חלב והלה שותק, הוה אמינא דטעמא משום דשתיקתו כהודאה דמיא ולא משום נאמנותו של עד, דאי לאו דקים ליה בנפשיה דאכל מידק הוה דייק ונחית לחקירת הדבר, כי היכי דלא ליתי חולין לעזרה, אבל נטמאו טהרותיך דאף על גב דשתיק לאו כהודאה היא, דמימר אמר חזי ליה בימי טומאתו ולא איכפת ליה להכחישו במאי דקאמר, אימא אם חזר ואמר איני יודע לא ניחוש לדברי העיד, דלעולם עד אחד לא מהימן, קא משמע לן דאף על גב דליכא משום הודאה איהו מהימן. ואי אשמועינן התם אכתי הוה אמינא דהתם איכא למימר דשתיקה כיוצא בה הודאה היא, דהואיל ומפסידה מיניה בימי טהרתו הוה ליה למימר ליה אינו כן או איני יודע, אלא מדאישתיק אודיי אודי ליה, ולעולם משום הודאתו הוא ולא משום נאמנותו דעד, ובעלמא דליכא למימר הכי כגון שורו נרבע דשתיקתו לא מוכחא מידי, דהא דאישתיק סבר מה איכפת לי כל תורי לאו לגבי מזבח קיימי, אימא לא ליפסול, דאי משום עדותו של זה עד אחד לא מהימן, קא משמע לן דטעמא דכולהו לאו משום שתיקה כהודאה היא, אלא משום נאמנותו של עד דמהימן כנ"ל.
ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה. מיהא שמעינן דארוסה יש לה כתובה דהכא ליכא לאוקמה בשכתב לה כתובה דא"כ רגלים לדבר לחוש שהיא מקודשת ואפי' באתרא דמיעוטא בלחוד מקדשי והדר כתבי כתובה וכדכתיבנא באידך פירקא ולא משמע לאוקמא באתרא דכולהי כתבי כתובה והדר מקדשי והתם בכתובות במתניתין דהוציאה גט וסוגיא דעלה לא מספקא כלן אי אית לה כתובה או לאו אלא דבעי' מ"ל מתני' או ממתניתא וכדכתיבנא בבבא מציעא בפ"ק ומיד נברר זה במסכת כתובות בס"ד:
איתמר אמר רב נחמן אמר שמואל המקדש בעד א' כו' עד אלא לאו בעד א' ומדלא פרקינן דהכא במאי עסקינן עד א' שמעיד שנתקדשה בפני שנים שמעינן דאפילו בהא נמי אין חוששין לו דגזירת הכתוב הוא דבאיסור ערוה אינו בפחות משנים ע"י עדות מיהו כי קאמרה איהי שנתקדשה בפני ב' מהימנא אנפשה דהא לאו עדות היא אלא דמשיוא נפשה חתיכה דאיסורא אבל לא מהימנא לחוב לאחרים כדלקמן וכן נמי כי אמרי שנתקדשה בפני עד א' לא מהני דגזירת הכתוב הוא שלא יתקיימו הקידושין שנעשין בפחות מב' וזה מבואר:
דב"ש סברי לא אמרי' בהא הן הן עידי ייחוד הן הן עידי ביאה. פי' דלא חיישי' לביאה אבל בעלמא במקדש בפי' בביאה בעידי ייחוד סגי וב"ה סברי דבהא נמי חיישי' לביאה וצריכה גט דודאי לדעת קדושין בעל וכמפרש דמי שאין אדם עושה עם אשתו שגירש בעילת זנות משא"כ בבא על הפנויה דעלמא אפי' בפני עדים דהתם אדם עושה בעילת זנות ואינה צריכה גט שלא כדעת מקצת הגאונים ז"ל וכדכתיבנא במס' גיטין:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק ג (עריכה)
אמר ליה התם בלישנא דעלמא קמפלגי. פי' והשתא לא צריכן למימר מוחלפת השטה דלאו במחית אינשי נפשיה לספיקא פליגי אלא בטעמא אחריני.
אמר רב ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה. וכאן מוכח שיש כתובה לארוסה בתני ב"ד אע"ג דלא כתב לה. אבל רבינו חננאל זצוק"ל אמר ורב לטעמיה דאמר התם (כתובות דף פ"ח ע"ב.) הוציאה גט לא שנא ארוסה ולא שנא נשואה כשמוציאה גט גובה עיקר כתובה וגובה תוספות וגם רבינו יצחק זצוק"ל כתב רב לטעמיה דסבר יש כתוב לארוסה ואע"פ שלא כתב לה. ולית להכתא כוותיה דק מח לן כרבי אליעזר בן עזריא דאמר לא כתב לה אלא ע"מ שהוא כונסה אלמא אי כתב אין ואי לא כתב לא וכן הלכה. ואינם נראים לי הדברים הללו שאני הוכחתים בסוף פרק הכותב שי שכתובה לארוסה אע"ג דלא כתב לה. וגם ממשנת ר' אליעזר בן עזריא הוכחתי כן כדכתיבי' התם (עיין בהלכ' ו' בספר הלקט).
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה