טור אבן העזר מב
<< | טור · אבן העזר · סימן מב (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
אין האשה מתקדשת אלא לרצונה. נתקדשה שלא לרצונה אינן קדושין.
נשאל לאדוני אבי הרא"ש ז"ל: לאה שאמרה לראובן "תן לי מנה שאתה חייב לי", ונתן לידה ג' פשיטים וכשנתנם לידה אמר לה "הרי את מקודשת לי", וכששמעה השליכה המעות ואמרה "איני רוצה לקדש", ועדים מעידים בזה. והשיב: שאין כאן בית מיחוש ואינה צריכה גט.
וכתב הרמב"ם ז"ל: אבל האיש שאנסוהו וקדש, קדושיו קדושין. ורי"ף כתב שאין קדושיו קידושין, וכן כתב בעל העיטור.
המקדש שלא בעדים, ואפילו בפני עד אחד - אינם קידושין, ואפילו שניהם מודים בדבר. ובספר המצוות כתב שחוששין לקידושין להצריכה גט.
אבל קדש בפני עדים, אפילו לא אמר להם "אתם עדי" - שפיר דמי.
המקדש בפסולי עדות דאורייתא - אינם קדושין. וכתב הרמב"ם: אבל בפסולי עדות דרבנן, או בעדים שהם ספק פסולי תורה, אם רוצה לכנוס חוזר ומקדש בעדים כשרים, ואם לא רוצה לכנוס צריכה גט מספק, ואפילו אם כפרה האשה ואומרת "לא קדשתני", כופין אותו ליתן גט.
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אין האשה מתקדשת אלא לרצונה בריש קידושין (דף ב:) האשה נקנית מדעתה אין שלא מדעתה לא: ומ"ש נתקדשה שלא לרצונה אינן קידושין בפרק חזקת (דף מח.) אמר אמימר תליוה וקדיש קידושיו קידושין מר בר רב אשי אמר לא הוו קידושין הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו חכמים שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה ופרשב"ם תליוה וקדיש קבלה קידושין קידושי' קידושין דדמי לזביני שמוכרת עצמה לזה מר בר רב אשי אמר במכר מודינ' דהוי זביני אבל גבי אשה תקון רבנן דלא ליהוו קידושי דהוא עשה שלא כהוגן שהכריחה לפיכך נעשה עמו שלא כהוגן שלא כדין דאע"ג דמן התורה הוו קידושין רבנן עקרינהו להפקיע אותה ועשו מעות מתנה והטעם משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כדת משה וישראל ורבנן אמור לא ליהוו קידושין נמצא שלא קדשה זה שהרי בדעת חכמים תלה והם אינם חפצים בקידושין הללו ואע"ג דאמימר פליג התם פסקו הרי"ף והרא"ש כמר ב"ר אשי וכ"כ הרמב"ם בפ"ד לקח ידה בע"כ ונתן הטבעת בידה בהגהות מרדכי דסוף גיטין וכתבתיו בסי' ל':
נשאל לא"א הרא"ש ז"ל לאה שאמרה לראובן תן לי מנה שאתה חייב לי ונתן לידה ג' פשיטים וכשנתנם לידה א"ל הרי את מקודשת לי וכו' בכלל ל"ח סי' י' ובתשובת מהר"מ שבסוף ספר נשים כתב על ראובן שקידש לאה וזרק לה קידושיה לתוך חיקה ונענעה בגדיה להשליך הקידושין ממנה תוך כדי דיבור נראה ודאי כיון שחצר שקידש שם אינו שלה אפי' זרק לה הקידושין תוך ארבע אמותיה אינה מקודשת כדתנן בהזורק (עז.) אבל אם זרקו לתוך חיקה או לתוך קלתה מקודשת אף על פי שראו העדים שנענעה בגדיה להשליך הטבעת של קידושין מעליה אין לדמותו להא דאמרינן בפ"ק דקידושין (ח:) התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת וכו' עד ל"מ שדיתינהו קמיה דאינה מקודשת וכולי דשאני התם דאיהי לא אמרה מעולם מוקדשני לך אבל בנדון זה כיון דשמעו העדים דאיהי אמרה לו מעיקרא פלוני בא וקדשני וגם שוב בשעת הקדושין כשאמר בפני כולם פלונית בקשה ממני לקדשה וכן אעשה ושתקה אע"ג דבתר דנפיל לתוך חיקה שדיתינהו איכא למימר דמעיקרא קבלה לשם קדושין וכי שדיתינהו בתר הכי מהדר קא הדרה בה ואע"ג דתוך כדי דיבור לקבלה שדיתינהו בקדושין משום חומרא דא"א קי"ל תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי כדאיתא פרק י"נ (קכט:) ופ"י דנדרים (פז:) ואע"ג דאמרה בלבי לא היה אלא לשחוק ומעולם לא נתרציתי לו דברים שבלב נינהו ואינם דברים ואף ע"ג דאיכא למימר דאנן סהדי דלא נתכוונה אלא להתלוצץ גבי קדושין משום חומרא דא"א לא נסמוך על אומדן דעתה לומר לא היה בלבה כך ודאי וליכא אומדן דעתא דמוכח כיון דאיכא נמי למימר איתתא בכל דהו ניחא לה לה אמנם דקדקתי בכתב העדיות וכתוב בו שהעדים לא ראו אם נפלה הטבעת של הקדושין בחיקה לפי זה נ"ל דאינה צריכה גט ואפילו היא יודעת בטוב שנפלה לתוך חיקה בעינן דליהוו סהדי שהגיעו הקדושין לידה והיכא דאיכא תרי סהדי ואחד אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה הוו ספק קדושין והיכא דליכא אפילו חד שראה שהגיעו הקדושין לידה אינה מקודשת אפילו מדרבנן אף על פי שהיא בעצמה מודה שנפלה הטבעת בחיקה דומיא דאמרינן (קדושין סה.) המקדש בע"א אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים והאריך בדבר ובסוף כתב וטוב בעיני שלא להחמיר להצריכה גט לחומרא פן יתן המקדש כתף סוררת כדי לעגנה או ירחיק נדוד ונמצאת זאת העלובה כל ימיה עגונה :
וכתב הרמב"ם אבל האיש שאנסוהו וקידש קדושיו קדושין בפ"ד וכתב ה"ה זה דעת רבינו והטעם דלא אפקעינהו רבנן אלא בשאנסה האשה מפני שאם היו הקדושין קדושין לא היתה יכולה להפקיע עצמה ממנו אלא ברצונו אבל האיש הרי הוא יכול לגרשה בע"כ והילכך הרי היא מקודשת והרב בעל העיטור נחלק בזה וכבר הכריע הרשב"א כדברי רבי' ובהשגו' א"א והוא שיאמר רוצה אני ע"כ ואני אומר שה"ז כמי שמכר באונס שהמכר קיים כמבואר פ"י מהלכות מכירה וכ"ש כאן שהוא קונה שאע"פ שהוא באונס שקניינו קנין ולא ראיתי שהצריך שם הר"א שיאמר רוצה אני אלא כל זמן שהוא עושה הדבר קיים הוא עכ"ל:
ומ"ש רבינו בשם רי"ף ומ"ש שכ"כ בעל העיטור הוא באות מ' מודעא וסמ"ג כתב וז"ל אין האשה מתקדשת אלא לרצונה שנא' ויצאה והיתה משמעות המקרא שמתקדשת מדעתה והמקדש אשה בע"כ אינה מקודשת אבל האיש שאנסוהו שיקדש בע"כ ה"ז מקודשת לאמימר ולמר בר רב אשי אינה מקודשת כדאית' פרק חזקת והגאונים תופסין עיקר דברי מר בר רב אשי עכ"ל ובהגהות מיימון ע"ד תמה עליו דהא בגמרא משמע דאיירי כגון שדחק אשה ואנסה לקבל קידושין דקאמר הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה וכן פר"י והרשב"ם כתב הרא"ש בר צמח על מי שקדש ואמרו שהיה ישן הישן אינו מדבר ואי נים ולא נים תיר ולא תיר מעשיו קיימים:
המקדש שלא בעדים ואפילו בפני ע"א אינם קדושין ואפילו שניהם מודים בפרק האומר א"ר נחמן אמר שמואל המקדש בע"א אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים וכן אמרו משמיה דרב ופסקו כן הרי"ף והרא"ש וכ"פ הרמב"ם בפ"ד וסמ"ג כתב אמנם בסוף הסוגיא אומר מאי הוי עלה רב כהנא אמר אין חוששין רב פפא אמר חוששין ולא נפסק הלכה כמי וראוי להחמיר כך פסק ה"ר אליעזר עכ"ל. וכתב הר"ש בר צמח בתשובה דאפי' לדברי סמ"ג שחוששין לעד אחד לעדות נשים לא חייש כלל ואפילו בע"א לא חשש החושש אלא בששניהם מודים אבל אם יש הכחשה ביניהם לא כמו שכתב הרשב"א באשה טוענת דמשטה היתה וכתב עוד שאין דברי סמ"ג נכונים בזה שפסק כרב פפא וכ"כ הרשב"א במ"א סימן תתנז לאחד מן התלמידים שהיה רוצה לסמוך על סמ"ג בזה מי סנו ה"ג והרי"ף והרמב"ם וכל הגאונים וכל האחרונים שאתה מחמיר על עצמך יותר מכל אלו עכ"ל. וכתב מהרי"ק בשורש ק"א שוו כל הפוסקים מלבד סמ"ג שהמקדש בע"א אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים ואע"פ שכתב סמ"ג והמרדכי בשם רא"מ (ד' תרסב) דיש להחמיר מ"מ חזינא סמ"ק דהוא בתראה טפי ומחמיר טובא פוסק דאין חוששין לקדושיו אפילו שניהם מודים ע"כ ומדברי תרומת הדשן (סי' רי"ב) נראה שנוטה להחמיר ואינו נראה לע"ד וכתב עוד דהיכא דהוו תרי סהדי אצל המעשה והאחד מעיד שנעשה קדושין בפניו ובפני חבירו אף ע"ג דחברו מכחישו מ"מ לפי דבריו של זה הרי הם קדושין גמורים אם האמת כדבריו וכה"ג כ"ע מודו דחוששין עכ"ל. ואינו נראה לע"ד כלל וכ"כ הרשב"א בתשובה שאכתוב בסמוך והוא עצמו סתר אח"כ סברא זו וכתב הר"ם בתשובה המקדש בע"א (לאו כלום הוא) מדקאמר אין חוששין וכ"ת נצריכה גט לחומרא נמצא אתה פוסלה לכהונה ואי משום קלא דקמי נשואין הוי קול ושוברו עמו אבל אי נפק עלה מעיקרא קלא דקידושין גמורים ואחר זמן נודע שלא קידשה אלא בע"א אי לא מבטלים קלא צריכה גט אמנם אבי"ה פסק דמבטלים קלא עכ"ל: כתב הרשב"א בסוף פ' הזורק (פא.) גבי המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק והוא שנתייחדה בפני שנים והיו השנים ביחד אבל בפני עד אחד ואפילו בפני אחד בשחרית ואחד בין הערבים לא דאין כאן קדושין דאפילו בא עליה לשם קדושין אין קדושיו קדושין דהמקדש בע"א אין חוששין לקדושיו וגרסינן בתוספתא ראוה שנים שנתיחדה עמו צריכה ממנו גט שני אחד אין צריכה ממנו גט שני אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעשה ושאל רבי אלעזר בן תדאי לחכמים ואמרו אחד אין צריכה ממנו גט שני עכ"ל ותוספתא זו כתבוה הרי"ף והרא"ש בפ' מי שאחזו וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"ח מה' גרושין שכתב כל המגרש על תנאי וכו' ה"ז לא יתיחד עם אשתו וכו' הדבר ידוע שאם נתיחד עמה בפני שתי עדים כאחד אפילו נתקיים התנאי אח"כ ה"ז ספק מגורשת ע"כ וכ"כ עוד בפ"י מהלכות גירושין. וכתב עוד הרשב"א בס"פ הזורק מסתברא כגון שראה הוא את העדים אבל אם ראו אותו שנים מן החלון והם רואים ואינם נראים לו אינה צריכה ממנו גט לפי שאדם יודע שהמקדש בינו לבין עצמו שלא בפני עדים אף על פי ששניהם מודים אינה מקודשת הילכך כשבעל זה שלא לשם קדושין בעל אלא לזנות בעלמא וכ"כ בשמו הר"ן בפרק מי שאחזו וה"ה בפ"ג מהלכות אישות ובפ"י מהלכות גרושין וכ"פ הריב"ש בסי' רס"ו על עדים שהעידו שהכמין אותם המקדש בחדר אפל ומשם ראו מעשה הקדושין כיון שהאשה לא ראתה שם עדים בשעת קדושין אין לחוש להם דכל שאינה רואה שיש שם עדים אין ראיה שהיא מקבלת אותן לשם קידושין ואף אם שמעו מפיה שהיא מקבלת אותם בתורת קידושין אינה ראיה שנתרצית בקידושין אלא שאומרת כן מפני שסבורה שאין שם עדים ויודעת שהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושיו וכ"כ הרשב"א בפרק האיש מקדש (מג.) גבי ההיא דאמרי' דלא בעינן אתם עידי בעידי קידושין וז"ל ודוקא בשקדשה בפני שנים שהם אצלה אבל הכמין לה עדים אחורי הגדר והיא אינה מרגשת בהם לא דדילמא אי ארגישת בהו לא מקבלת קידושין אלא השתא דסברה דליכא סהדי קבלתן משום דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושיו ורצתה לצחק בו וכן הסכימו האחרונים ז"ל ובסי' ו' כתב על דברי הרשב"א הללו שהודו לו כל המפרשים הבאים אחריו וכתב הרשב"א בתשובה סי' תש"פ בשנים שהיו עומדים אחורי גדר בית אחד ושמעו שאמר ראובן ללאה התקדשי לי באתרוג אבל לא ראו נתינה ממש אפילו ראו האתרוג יוצא מתחת ידה אין כאן חשש של כלום ואפילו היה מודה שלקחתו לשם קידושין דעדות ראיה ממש בעינן ובסי" אלף קע"ט על אשה שהעידו שהכניסה ידה בחור שבכותל החוצץ בינה ובין מקום שהמקדש והעדים עומדים שם ונתן המקדש מעות בידה וקדשה בהן והאריך בדבר:
אבל אם קידש בפני עדים אפילו לא א"ל אתם עדי ש"ד כ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות אישות והכי איתא בפרק האיש מקדש כתב הרשב"א בתשובה אותו העד שהעיד שבפנינו נתקדשה כיון שהאחרים אומרים שלא נתקדשה בפניהם אין חוששין לו דלא הוי אלא חד וקי"ל המקדש בע"א אין חוששין לקדושיו ומה שאמר העד השני באותו מעמד האחר שבפניו ובפני חבירו נתקדשה אינו כלום דכל שאמור שלא בפני ב"ד מיקרי ואמר ויכול לחזור ולהעיד שלא נתקדשה שכל מה שאמור חוץ לב"ד אינו כלום כמו שמפורש בפרק שבועת העדות (לב.) וכל שלא העיד בפני ב"ד שנתקדשה אינו כלום אלא שיש לחוש שמא למחר הוא בא ויאמר שנתקדשה בפניו ונמצאו בניה ממזרים והנה זה עובר על שאינו מעיד ואם אינו רוצה להעיד יחרימו בב"ה שכל מי שידע בזה עדות שיבא ויעיד ואם זה אינו מעיד נשא עונו כך ראיתי כתב אחר בשאלה זו שבא לאחר ששאלני ע"ז וכתוב בו שהשלשה אמרו בפני ב"ד שלא ידעו בקדושין ולא בממון שהוא תובע ממנה אלא שאחד מהם חזר אח"כ ואמר שיש לו מזכרת מהענין הזה כיצד הוה בויניציאה ואם הדבר כן אין בדבריו כלום שאפילו חזר ואמר שנתקדשה אין בדבריו כלום שכל עד שאומר בפני ב"ד איני יודע אינו יכול לחזור ולומר נזכרתי ויודע אני כמו שמבואר בפרק שבועת העדות ואם הדבר כן הרי היא מותרת בלא גט וכיון שכן מה הספק שנסתפקת אחר דברי אלה עכ"ל: כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תקסו) אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה בין בגירושין בין בקידושין דקיי"ל כת"ק דרבי עקיבא ורבי טרפון (יבמות קכב:) וכן דעת הגאונים והרמב"ם (פי"ג מגירושין הכ"ח) והרמב"ן (שם ד"ה הא) ועיין במה שכתבתי בסימן י"א (כג. דיבור ראשון) ובתשובות הרשב"א (ח"א סימן אלף ר"ט) והרא"ש (כלל מו סי' א) שאכתוב בסימן מ"ו (פד. סוד"ה וקול): וכתב הריב"ש בסימן קצ"ג (מח. סוף דיבור ראשון) אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה דלדיני ממונות מדמינן להו והוא הדין לכל דיני קידושין וגירושין דהא טעמא דשלא תנעול דלת בפני לווין איתיה נמי בגיטין וקידושין כדאמרינן לענין ב"ד של הדיוטות דטעמא דלא בעינן מומחין משום שלא תנעול דלת כדאיתא בפ"ק דסנהדרין (ג.) ואמרינן בפרק המגרש (גיטין פח:) אביי אשכחיה לרב יוסף דהוה מעשה אגיטי אמר ליה והא אנן הדיוטות אנן אמר ליה אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות עכ"ל: וכתב עוד בזה בסימן רס"ו וע"ש כי שם האריך בדיני עדים ושם (עג. סוף דיבור ראשון) נתבאר גם כן שאין עד ודיין מצטרפין: כתב המרדכי בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין סי' תשיא) נשאל ר"י על אחד שהטעה להעיד עדות שקר והשביעם להעיד שקידש אשה אחת ולבסוף חזר בו אחד מן העדים והשיב ר"י להצריך גט להסיר הלעז ולולי כן לא היתה נזקקת לכך כי מן הדין יש לפטרה בלא גט כי עדים שבאים לאסרה צריכין דרישה וחקירה הואיל והיא מכחישתן וכל זמן שלא נחקרה עדותן יכולין לומר אנוסין היינו כדתניא בתוספתא (כתובות פ"ב ה"א, סנהדרין פ"ו ה"ו) ועוד כי זה המעשה שייך לדין מרומה וכל דין מרומה צריך דרישה וחקירה (סנהדרין לב:): כתב הריב"ש בתשובה סימן תע"ט המקדש בפני שני עדים אין צריך לומר אתם עידי כדאמרינן בפרק האיש מקדש (מג.) אם כן אף כשהוזמנו שנים לעדות יכולים להעיד אותם שלא הוזמנו: וכתב עוד שם אף על פי שיש הכחשה בין שתי הכתות מ"מ כיון שכולם שוים שהיא מקודשת הרי היא מקודשת: כתב מהרי"ק בשורש ע"ד המוציא שטר חתום בשני עדים שקידש אשה בפניהם ואחר כך חזר ואמר המקדש עצמו שהוא שקר והעדים אומרים שאין זה כתב ידם ומעולם לא ראו שקידשה אפילו הכי יש לחוש לקידושין וצריכה גט. ועיין בהגהות מרדכי דקידושין (סי' תקסט - תקע) כי שם האריך בדין המוציא שטר מקויים שקידש את פלונית ועדים החתומים בשטר אומרים לא חתמנו. אבל הרשב"א כתב בתשובה סימן אלף ור"ט על אחד שהוציא קול שקידש את פלונית והוציא שטר חתום בעדים שקידשה כל שטר שלא נעשה מרצון המתחייב אינו אלא כפנקס בעלמא ומפי כתבם ולא מפיהם הוא וזהו שאמרו (ב"ב מ.) מודעה בפני שנים וצריך לומר כתובו ואם כתבו שלא מדעתו אין עדותן עדות כדאיתא בפרק זה בורר (סנהדרין כט:) והכי נמי אם כתבו העדים וחתמו שלא מדעת המתקדשת אין סומכין על עדות זה עד שיבואו ויעידו בפיהם ואין אומרים בזה חזקה ידעי ולא חתמי עד שאמרה להם חתומו דאנן סהדי דלא ידעי וה"ל כאידך אודיתא דהתם דלא הוה כתיב בה במותב תלתא כחדא הוינא וכו' עד כל כה"ג חיישינן לבית דין טועים וצא ושאל לכל אי ידעי הא ובאמת לא ידעי ולפיכך צריכים עדים אלו לבוא ולהגיד מפיהם וכל שכן כאן שרגלים לדבר שהמקדש והעדים עשו שלא כהוגן להתעולל בבנות ישראל עכ"ל. ועוד כתב בזה בתשובה שאכתוב בסמוך: וכתב עוד בסימן אלף ר"י על ראובן שאמר קידשתי דינה והיא מכחישתו וטען ראובן ששמעון ולוי היו עדים ובאו ואמרו לא היו דברים מעולם וחזר וטען שיהודה ובנימין היו עידיו והוציא חתימתן ובאו גם יהודה ובנימין ואמרו שאין זה כתב ידן ושלא היו דברים מעולם שלא ראו הקידושין ולא חתמו כבר השבתי על עדות החתימה שאין סומכין עליה דמפיהם בעינן (גיטין עא.) ועל מה שהוספת שהעדים הראשונים הכחישוהו שורת הדין בעלמא אלו הביא עדים אחרים והעידו כדבריו היו נאמנים אבל כאן יש לחוש הרבה שזה עשה שלא כהוגן לעשות בנות ישראל כזונות ורגלים לדבר שהוא ועדיו שקרנים ובסוף דבריו כתב ודינה ששואלת מבית דין לכתוב מה שהיה בפניהם כדין אמרה וראוי לבית דין לכתוב אפילו מעצמן וליתן לה להסיר המכשולות ושלא ליתן מקום לפושעים לחבל ולנבל בנות ישראל ולהחניף הארץ. וכ' עוד שם כשבאו העדים השניים והכחישוהו ואמרו שאין זה כתב ידן אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר הם נאמנין כמו ששנינו בפ"ב דכתובות (יח:) ואפילו אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר או שאמרו העדים כתב ידינו הוא זה אם אמרו מעולם לא חתמנו ומזוייף הוא זה הכל תלוי בראיית הבית דין אם הוא יעיין וודקדק הרבה בדבר ויחקור וידרוש ויאיים שרגלים לדבר וכזה ראוי להורות עכ"ל לפי מה שכתב בתשובה שקודם זה דאין סומכים על עדות קידושין שבשטר עד שיבואו ויעידו בפיהם וכו' צ"ל שזה שכתב בתשובה זו לענין שטרי ממונות הדברים אמורים ולא לענין שטר קידושין כך יש לדקדק מתוך לשונו בתשובה זו:
המקדש בפסולי עדות דאורייתא אינם קדושין בפרק זה בורר (כו:) אמר רב נחמן חשוד על העריות בשר לעדות אמר רב ששת עני מרי מ' בכתפיה וכשר אמר רבא ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול בין לאפוקא בין לעיולא כך היא גירסת הרי"ף והרא"ש וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ד ודלא כספרים דידן פרק זה בורר והיא גירסת העיטור דגרסי לא אמרן אלא לאפוקא אבל לעיולא לית לן בה ופירש ר"ת שבא על הערוה וכן משמע מדברי רש"י ומדברי הרי"ף אבל בתוספות והרא"ש פירשו דהיינו חשוד בעלמא בלא עדים וכתב הרמב"ם אבל בפסולי עדות דרבנן וכו' עד סוף הסימן בפ"ד אלא שבמקום מ"ש בספרי רבינו כופין אותו ליתן גט כתוב שם כופין אותה ליקח גט וסיים שם עוד וכן כל דין קידושי ספק ואם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי ואם לא רצה לכנוס צריכה גט ממנו מספק וכתב ה"ה דין הפסולי עדות מן התורה פשוט ומבואר בפ' זה בורר שהפסולים אינם כשרים לעדות אשה לא לעיולא ולא לאפוקא ודין הפסולי עדות מדבריהם מבואר בדברי קצת גאונים שדנין בהם להחמיר והרי דינן כקדושת ספק כמ"ש רבינו ודע שבפסולי עדות יש מחלוקת בין המפרשים ז"ל אי אלו הן מדברי תורה ואי אלו מדברי סופרים שקצת מן הגאונים סוברים שכל אותן שהן נלמדים מן המדרש כקרובי האם הם מד"ס וכ"כ רבינו בפי"ג מהלכות עדות והוא ג"כ מהשורש השני שהניח בספר המצות וכבר חלקו עליהם ז"ל ואמרו שכל הבאים מן המדרש הם מן התורה בין קרובי האם בין קרובי האב וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל עד כאן ובתשובה להרמב"ן סי' קי"א וסי' קכ"ה האריך בזה ועיין בתשובה להר"ש בן הר"ש בר צמח שכתבתי בס"ס זה והעיטור כתב שי"א דכל הני דפסולי מדרבנן אי קידש בפניהם אפילו שניהם מודים לא תפסי קדושין כלל ואינה צריכה ממנו גט ורב אחא כתב דצריך גט ומסתברא דהדרי וקדשי קדושי תורה ואי לא בעו יהבי גט מספק ואפילו הכחישה האשה את העדים צריכה גט מספק וכן דעת רבינו האי עכ"ל והביאו המרדכי בפ"ג דקדושין ודברי הרמב"ם כדברי רבינו האי ז"ל ובתשובה להרמב"ן סי' קכ"ה הביא סברות אלו בארוכה ועיין בתשובת הריב"ש סי' י"ד: כתב מהרי"ק בשורש פ"ה מעשה היה בפני רש"י באנוס שקדש בפני אנוסים חביריו וחזרו בתשובה ואמרו שקידושיו קדושין להצריכה גט דאע"פ שחטא ישראל הוא ועוד שמא הרהרו תשובה בלבם והו"ל צדיקים עכ"ל ותשובה זו היא באורחות חיים ודבריו תמוהים הם והרי ב"ש כתב בדין האנוסים בסי' ד' וי"א וי"ב: אם קדשה בפני רבים ונמצא בהם קרוב או פסול יתבאר בדברי רבינו בטח"מ סי' ל"ו: כתב ה"ה בפרק הנזכר דין קידושי ספק כתבו כאן רבינו ועוד יש להוסיף שאם עמד א' וקדשה הרי היא מקודשת לשני מספק וצריכה גט משניהם או מגרש ראשון ונושא שני אבל לגרש שני ולכנוס ראשון לא שמא יאמרו החזיר גרושתו מן האירוסין אחר שנתארסה לאחר דומה לדין המבואר בפ"ט יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני עכ"ל: מצאתי כתוב שאחד קדש בפסולי עדות והתירה ר' חיים הארוך וחלקו עליו חכמי טילוטולא וגזרו עליו נדוי שיחזור בו מפני שמה שהעידו על אותן עדים שעברו על שבועתם אם היה שבועת ביטוי בענין שכשנשבעו לא יצתה שבועה מפיהם לשקר לדעת הרי"ף והרמב"ן והרמ"ה כשרים הם ואפי' לר"ת שפוסל גם בזו מודה הכא שצריכה גט שאינו פסול מן התורה אלא מי שעבר עבירה דשייך בה מלקות ואע"פ שלא התרו בו אבל שבועת ביטוי שנשבע לפרוע ולא פרע לא שייך בה מלקות דהתראת ספק היא שיכול לומר עדיין יש לי שהות לקיים שבועתי וכ"כ הרמב"ם ז"ל וסמ"ג איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייב עליה מלקות זהו פסול לעדות מן התורה וכו' וגם על חילול שבת אם עבר על מוקצה או אפי' על הוצאה בזמן הזה אין פיסולן אלא מדבריהם וצריך הכרזה וכאן לא הכריזו עליו ומספיקא אין לנו לפסלו כי שמא לא חילל שבת אלא בשל דבריהם ואפי' הכריזו עליהם המקדש בפסולי עדות של דבריהם מקודשת ועומד אפי' היו פסולי עדות דאורייתא אם לא נתקבלה עדות פיסולם בפניהם עדות הפסולים בטלה ומי שהורה להתירה אם ידע שלא נתקבל עדות פיסולם בפניהם ראוי לנדותו ולהחרימו ולקללו ולהענישו אם לא יחזור בו מיד שכיון שיצא קול שנתקבלו עדויות פיסולם שלא בפניהם היה צריך לחקור אחר הדבר כתב הרשב"א בתשובה שנינו בפרק האומר (סה.) האומר לאשה קדשתיך בפני פלוני ופלוני והיא אומרת לא קדשתני היא מותרת בקרוביו ואע"ג דמשוה לה חתיכה דאיסורא בקרוביו אין חוששין לו כלל לפי שהיא בחזקת היתר להם ואפי' הוציא קול בעיר שהיא מקודשת לו אין חוששין לקול זה וכדאיתא בס"פ המגרש (פט.) ואע"פ שאומר שיש לו עדים חתומים בשטר שהוא קדשה בפניהם אין חוששין ומתירין אותה מיד להנשא כההיא דהאומר לאשה קדשתני שמתירין אותה מיד ואין חוששין לזה שאומר שיש לו עדים אלא שהלכו למ"ה ואמרינן בפרק שני דכתובות (כג.) והא איכא עדים במ"ה כלומר עידי טומאה ואמרו עדיה בצד אסתן ותיאסר ואפי' יוציא זה שטר חתום בעדים ונתקיים השטר ע"פ שנים עדים דעלמא מחזיקין אותו במזוייף כיון שבאו אותם שנים ואמרו שלהם אמר לזייף אותו וכדגרסינן בפרק אלו נערות (לו:) האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה וכו' כיון דמהדר אזיופי זיופי זייף וכו' ואע"ג דהתם לא אמרינן אלא דלא מגבינן ביה דמשמע הא מיקרע לא קרעינן ודכוותה הכא לא שריא לכתחלה לא היא דהכא בחזקת היתר לעלמא היא ואם אתה אוסרה לעלמא הרי אתה מוציאה מחזקתה ע"י שטר זה דריע וכאילו נגבה בו ותוציא ממון מחזקת בעליו ועוד דכיון שנתיר אותה עכשיו קודם שיוציא השטר ונשאת בבירור אומרים לא תצא וכל שאין מוציאין אותה לאחר שנשאת אפי' לא נשאה לא תצא מהיתירה הראשון וכדאמרי' בפ"ב דכתובות (כג.) ופרק האשה רבה (פח:) ועוד דכל שלא באו עידי השטר ממש נאמנת היא לומר שטר מזוייף הוא מגו דאי בעיא אמרה גירשתני ומותרת לינשא על פיה כאומרת לבעלה גירשתני וכדמשמע בשלהי נדרים ובפ' התקבל (סד:) ואע"ג דמגו במקום עדים לא אמרינן אי אתו עדים גופייהו דחתימי בשטר אבל הכא ליכא עדים דאימור מזוייף הוא שחזר אחריו לזייף השטר (ולענין גדלתו שאמרת) מסתברא שהאב נאמן וכאותה ששנינו בפרק האומר (סג.) בני זה בן י"ג שנה ויום א' נאמן לנדרים ולערכין וכו' אבל לא למכות ולא לעונשים ועדות זו לא למכות ולא לעונשין היא עכ"ל: כתב הריב"ש בסי' קכ"ג על אשה שנאמר עליה שנתקדשה והוציאו קול עליה שיש עדים בדבר אלא שיצאו מהעיר לא הרחיקו יותר ממהלך שני ימים ועתידים הם לחזור והיא מכחשת ואומרת שלא נתקדשה והמקדש אומר יבואו עדים ויעידו נראה שקול זה לא הוחזק בב"ד משום אחד מהדרכים שנאמרו בו אלא שהאיש ההוא אמר על האשה ההיא שהוא קדשה בפני עדים שהלכו להם והוא המוציא הקול והיא מכחשת אותו ולכן אין ממש בדבריו ואין מעכבין אותה מלינשא והיא תחוש לעצמה וכ"כ הר"ש בר צמח בתשובה דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים בין מקום קרוב למקום רחוק והיינו ממש ההיא דפ"ק דקדושין (יב:) והא איכא סהדי ואמרינן השתא מיהא ליתנהו קמן ואפי' אביי ורבא דחיישי דוקא התם שאינו עדות בקדושין אלא אי ש"פ מיהו למעשה הכל תלוי ומסור לדיינים יראי שמים אם רואין שיש ממש בטענותיו ובין כך ובין כך יכולין ב"ד להחרים כל מי שטוען דבר שאינו א"נ יכולין לכוף אותו מיד לגרשה אם רואים שיש צורך בדבר זה וכ"כ הרשב"א בענין אשה שיצא עליה קול מקודשת שמחרימין על הטוען דבר שאינו עוד כתב שכופין אותו לברר טענתו או לגרש ומוכח לה מדאמרינן בפרק בתרא דכתובות (קט.) אבא פסק עלי או קנוס או פטור ה"נ אומרת אני איני מודה בדבר אתה ברר או גרש וכ"ש בענין זה שאין כאן קול כלל אלא טענתו בלבד ואחר שעומד בדיבורו וקבל עליו החרם כופין אותו לברר טענתו תוך זמן קרוב או לפטור מיד והכל מסור לב"ד יראי שמים עכ"ל ובתשובה אחרת כתב עוד אין לחוש כלל לדבריו ולא חיישינן בזה משום ממזרות דהא אשה עצמה נאמנת לומר מת בעלי וכן לומר לבעלה גרשתני אע"פ שהיתה בחזקת אשת איש ואין ראוי להחמיר בזה משום שלא יהו בנות החשובה מדרך כף רגל לבני פריצי עמנו וכמו שכתב הרשב"א בתשובה על תלמיד אחד שרצה להחמיר בכיוצא בזה וכעס עליו וכתב שהיא רעה חולה שיתעלל פריץ א' על א' מבנות החשובים כדי להוציא ממון מידה ומה שכתבת שכך היה המנהג לעגנה ולהאמינו הוא מנהג בורות ואם מפני חומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא לענין אם יקדשנה אחר או אם יקדש זה אחותה וכמו שכתב הרשב"א באותה תשובה ואין חוששין בזה לקול דלא חיישינן אלא כדאיתא בפרק המגרש (פט.) לא שישמעו קול הברה וכו' דבעינן קול יוצא מדברים שראוי לחוש להם כאותם הנזכרים בגמרא אבל כשיהיה הדיוט מוציא קול שקדש אשה ומדבריו יצא רינון בעיר אין זה קול כלל עכ"ל וכתב עוד בתשובה על מי שקדש בת קטנה שלא בפני אביה והעדים קרובים זה לזה מצד האם שאפי' הרמב"ם שסובר שפיסול קורבת האם אינו אלא מדרבנן יודה שעדותן בטלה משני טעמים שאפילו יהיה פיסול זה כשאר פסולי עדות דרבנן ונאמר שחוששין לקידושיו הכא כיון שהיתה קטנה שלא לדעת אביה אין כאן חשש קידושי תורה ואפילו לרש"י שסובר שאם נתרצה בפירוש חוששין לקדושיו אפ"ה אין כאן חשש קידושי תורה שאנו צריכין לשמוע מפיו שנתרצה וכיון שאין כאן קידושי תורה אפילו יודה רבינו לבה"ג דתקנו רבנן קדושין לקטנה אפ"ה יאמר כאן שאין זו מקודשת לפי שקידושין דרבנן בפסולי עדות דרבנן הם וליכא מאן דחייש להו והטעם השני שמה שכתב הרב דפסולי קרובים הבא מדרשא הוא מדרבנן הוא מפני שסובר בכל מדרש חכמים שאינם קרויים דאורייתא אינו שהן מדרבנן אלא שהם קרויים מדרבנן לענין שאינם נכללים בדברי רבי שמלאי לענין מנין המצות אבל מ"מ דין תורה הם וא"כ המקדש בפניהם אינה מקודשת עכ"ל מצאתי כתוב על מעשה שהיה באשה שנתקדשה לראובן בפני עדים שהם קרובים ואח"כ הלכה ונתקדשה לשמעון בפני עדים קרובים ופסקו החכמים שאלו ואלו אינם קידושין והתירוה לעלמא והלכה ונשאת לאחר ואח"כ עמד אחד וערער על הוראת החכמים לפי שהקרובים היו ע"י אישות והם פסולי עדות דרבנן וצריכה גט והקידושין השניים ג"כ חלו אע"פ שהעדים היו קרובים כיון שהקידושין הראשונים לא היו בעדים כשרים והחכמים דחו דבריו והסכים ה"ר יהודה בן הרא"ש על ידם מפני שרבים חולקים עליו וסוברים שקורבת אישות היא מן התורה ועוד שהרי"ף כתב בתשובה שהמקדש בפסולי עדות דרבנן אין חוששין לקידושין עד כאן לשונו ונראה לי לסמוך על זה היכא דכבר נשאת אבל אם לא נשאת עדיין הדין עם החולק להצריכה גט משניהם כדברי הרמב"ם ז"ל וכתב עוד ה"ר יהודה בתשובה הנזכר אבי הנערה הטעה אתכם שלא הגיד לכם שבקידושין שניים נמצא עדים כשרים עם הקרובים ואם הייתם שולחין בעד המקדש כשקבלתם העדיות והייתם שואלים אותו אם היה לו שום זכות לטעון בעדו היה אומר לכם שהיו שם עדים כשרים ג"כ ואם הייתם מסכימים להתירה הייתם כותבים הטעם במעשה ב"ד ואם היה חולק בדבר הייתם סותרים דבריו קודם שתנשא ולא היה נשאר מקום להוציא לעז על הנשואין עכ"ל כתב רבינו ירוחם בשם הר"ם המקדש בפני שני עדים והאחד מהם קרוב מתירים אותה לינשא לכתחלה בלא גט:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אין האשה מתקדשת אלא לרצונה כתב הסמ"ג שנאמר ויצאה והיתה משמעות המקרא שמתקדשת מדעתה וה"א ריש קידושין האשה נקנית ופריך וניתני האיש קונה כדקתני האיש מקדש ומתרץ אי תנא קונה ה"א בע"כ תנא אשה נקנית דמדעתה אין שלא מדעתה לא. ומ"ש נתקדשה שלא לרצונה אינן קידושין פי' ואינה צריכה גט ואף על גב דמדאורייתא קידושיה גמורין הן דאגב אונס גמרה ומקניא נפשה מכל מקום רבנן אפקעינהו לקידושין מיניה דהוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו חכמים עמו שלא כהוגן וכמר בר רב אשי בפרק חזקת (דף מ"ח) ודלא כאמימר דקאמר תליוה וקידש קידושיו קידושין: ומ"ש בשם הרמב"ם דבאיש שאנסוהו וקידש קידושיו קידושין נראה דס"ל דאמימר דקאמר תליוה וקדיש קידושיו קידושין משמע בין שאנסו את האשה וקבלה קידושין בין שאנסו את האיש לקדש את האשה קידושיו קידושין אלא דמר בר רב אשי לא פליג אלא בשאנסו את האשה מפני שאינה יכולה להפקיע עצמה ממנו אלא ברצונו אבל האיש הרי הוא יכול לגרשה בע"כ ולפיכך ה"ה מקודשת ודעת רב אלפס וב"ה הוא להיפך דאפילו אמימר לא מיירי אלא בשאנסו את האשה וקיבלה קידושין דאגב דמקבלת זוזי גמרה ומקניא נפשה דהיינו דומיא דתליוה וזבין אבל באנסו את האיש לקדש אפילו אמימר מודה דלא הוו קידושין דהוי דומיא דתליוה ויהיב דלא הוי מתנה וכ"כ ב"ה להדיא באות מ' מודעא ובסמ"ג מבואר שהיה גורס בדברי מר בר רב אשי היא עשתה שלא כהוגן לפיכך עשו לה חכמים שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושין מינה ומפרש דפליגי בשאנסו את האיש לקדש דלאמימר ה"ז מקודשת ולמר בר רב אשי אינה מקודשת והלכה כמר בר רב אשי ונתיישב מה שהיה קשה להגהת מיימוני על מ"ש הסמ"ג ונראה דאע"ג דלענין הלכה דעת הסמ"ג כרב אלפס וב"ה אפ"ה נקטינן לחומרא כהרמב"ם והרשב"א שהכריע כמותו כמ"ש ה' המגיד וה"ל ספק מקודשת:
נשאל להרא"ש לאה שאמרה וכו' כלל ל"ה ס"י ואיכא למידק לאיזה צורך הביא רבינו תשובה זו הלא כבר כתב דשלא לרצונה אינן קידושין כלל ותו דהא פשיטא דפשיטא היא דאין כאן בית מיחוש שהרי אפילו לא היתה אומרת כלום אלא השליכה לפניו מיד אינה מקודשת כדלעיל בסימן ל' כ"ש באמרה ג"כ איני רוצה להתקדש ואפשר דאתא לאורויי אפילו היתה אשה עומדת בחצרה וכשהשליכה המעות מידה עדיין היו הקידושין ברשותה וה"א דאין זה דומה להשליכה לפניו דאינה מקודשת דלא השליכתה ברשותה אבל היכא דהשליכתה ברשותה מקודשת קמ"ל כיון דאמרה בפירוש איני רוצה להתקדש לך אין לחוש לקידושין כלל והמעיין בתשובה יראה דעיקר תשובתו דלא מיקרי קול אלא כגון פלו' שמע מפלוני וכו' כדלקמן בסי' מ"ו כיון דליתנהו עדים קמן סברי אינשי קושטא קאמרי אבל הכא שהעדים לפנינו הוי קול ושוברו עמו ועוד דקי"ל כסוראי אתריה דרב דמבטלין קלא כו' ורבינו קיצר במקום שהיה לו לפרש ע"ל תחלת סי' ל' דבזרק לה קידושין אעפ"י שנתרצית להתקדש לו צריך ג"כ שהזריקה תהיה מדעתה:
המקדש שלא בעדים ואפילו בפני ע"א אינה קידושין ואפילו שניהם מודים בדבר ובספר המצות כתב שחוששין וכו' פירוש היכא דשניהם מודים כתב בספר המצות דחוששין לקידושין בפני ע"א להצריכה גט והכי מוכחת הסוגיא להדיא בפרק האומר (דף ס"ה) דלמ"ד המקדש בע"א חוששין לקידושין דוקא בששניהם מודים אבל אותו שאינו מודה לא נאסר וא"כ הסמ"ג דפסק ע"ש הר"א ממי"ץ דחוששין כרב פפא ולא כרב כהנא דקאמר אין חוששין היינו דוקא כששניהם מודים וכ"כ ב"י ע"ש הר"ש בר צמח בתשובה וכתב עוד ז"ל אבל אם יש הכחשה ביניהם לא כמ"ש הרשב"א באשה טוענת דמשטה היתה עכ"ל מבואר דלאו דוקא המכחיש את העד לומר להד"ם מעולם לא קבלתי קידושין מיד פלו' או מעולם לא קדשתי את פלוני' אלא אפילו הוא אומר נתתי והיא אומרת קבלתי אלא שטוענין שמעולם לא נתכוונו לקידושין שתהא לו לאשה בקידושין אלו כי לא נתכונה היא אלא להשטות בו א"נ לשחוק והיתול בעלמא בטענה זו נמי אינו מודה לדברי העד קרינן ביה שהלא העד מעיד שזה קידש את זו והיא אשת איש ושניהם או אחד מהם אומר שלא קידש אותה ואינה א"א כי לא היה אלא דרך שחוק והשטאה: בשבועות (לא:) ואם הדבר כן הרי היא מותרת בלא גט ויתירוה ב"ד ויכתבו לה פסק דינם לראיה ולזכות חזר השואל ושאל אמר ר' שכל שהעידו שלא בפני ב"ד אין עדותן עדות א"כ מה נעשה ממ"ש בפ' המגרש (כט.) גבי יצא שמה בעיר מקודשת וכו' לא שישמעו קול הברה אלא פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למ"ה הרי אלו העידו שלא בב"ד ואפ"ה מקודשת. תשובה מן הדומה שלא עמדת על דברי תשובתי אלא בהעלמת עין שכוונת דברי שאם העיד בפני בית דין שבפנינו נתקדשה אפילו חזר ואמר בפני ב"ד שלא נתקדשה אין שומעין לו אבל זה שאמר מה שאמר שלא בפני ב"ד יכול הוא לחזור ולהעיד ולומר שלא נתקדשה ומותרת לינשא שאין כאן אלא ע"א שבפניו נתקדשה ואין חוששין לו ואע"פ שחזר ואמר בפני ב"ד כששאלוהו באותו המעמד האחר אם היה אמת שאמר כן והודה שאמר כן כיון שהב"ד שאלוהו אם ראה הוא הקדושין והשיב הוא ואמר שלעולם לא יאמר עדות אחרת אין לנו לעגן את האשה אם מת אותו העד ולא העיד כלום בב"ד שנתקדשה ואפי' בקול בעלמא ליכא כיון שקראוהו ב"ד ולא העיד כלום שא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו אבל עכשיו שהוא עדיין חי יש לחוש שמא למחר יבא ויעיד ונוציא את האשה ונמצאו בניה ממזרים ע"כ הנה שלא התרתיה לינשא עכשיו כל שהוא חי מחמת חשש זה אלא שחזרתי והתרתי מפני מה ששלחת שהג' אמרו בפני ב"ד כל אחד ואחד כשנחקרה עדותם בב"ד שלא ידעו בקדושיו ולא בממון שהוא תובע אלא שאחד חזר אח"כ ואמר שיש לו מזכרת מן הענין הזה בויניציאה ועל זה כתבתי אם הדבר כך אין בדבריו כלום אפי' חזר ואמר שנזכר שנתקדשה שכל עד שאמר בפני ב"ד איני יודע אינו יכול לחזור ולומר נזכרתי ויודע אני כמו שמבואר בפרק שבועת העדות ואם הדבר כן הרי היא מותרת בלא גט וכיון שכן מה הספק שנסתפקת אחר דברי אלה עכ"ל: כתב הרשב"א בתשובה סי' תקס"ו אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה בין בגרושין בין בקדושין דקי"ל כת"ק דר"ע ור"ט (יבמות קכב:) וכן דעת הגאונים והרמב"ם והרמב"ן ועיין במ"ש בסי' י"א ובתשובת הרשב"א והרא"ש שאכתוב בסי' מ"ו: וכתב הריב"ש בסימן קצ"ג אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה דלדיני ממונו' מדמינן להו וה"ה לכל דיני קדושין וגירושין דהא טעמא דשלא תנעול דלת בפני לווין איתיה נמי בגיטין וקדושין כדאמרינן לענין ב"ד של הדיוטות דטעמא דלא בעינן מומחים משום שלא תנעול דלת כדאיתא בפ"ק דסנהדרין (ג.) ואמרי' בפרק המגרש אביי אשכחיה לרב יוסף דהוה מעשה אגיטי א"ל והא אנן הדיוטות אנן א"ל אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות עד כאן לשונו: וכתב עוד בזה בסי" רס"ו ועיין שם כי שם האריך בדיני עדים ושם נתבאר ג"כ שאין עד ודיין מצטרפין: כתב המרדכי בפרק אחד דיני ממונות נשאל ר"י על אחד שהטעה להעיד עדות שקר והשביעם להעיד שקידש אשה אחת ולבסוף חזר בו אחד מן העדים והשיב ר"י להצריך גט להסיר הלעז ולולי כן לא היתה נזקקת לכך כי מן הדין יש לפטרה בלא גט כי עדים שבאים לאסרה צריכים דרישה וחקירה הואיל והיא מכחישתן וכל זמן שלא נחקרה עדותן יכולין לומר אנוסין היינו כדתניא בתוספתא ועוד כי זה המעשה שייך לדין מרומה וכל דין מרומה צריך דרישה וחקירה : כתב הריב"ש בתשובה סי' תע"ט המקדש בפני שני עדים אין צ"ל אתם עידי כדאמרי' בפרק האיש מקדש (מג.) א"כ אף כשהוזמנו שנים לעדות יכולים להעיד עם אותם שלא הוזמנו: וכתב עוד שם אף ע"פ שיש הכחשה בין שתי הכתות מ"מ כיון שכולם שוים שהיא מקודשת הרי היא מקודשת: כתב מהרי"ק בשורש ע"ד המוצא שטר חתום בב' עדים שקידש אשה בפניהם ואחר כך חזר ואמר המקדש עצמו שהוא שקר והעדים אומרים שאין זה כתב ידם ומעולם לא ראו שקדשה אפ"ה יש לחוש לקדושין וצריכה גט: וע' בהגהות מרדכי דקידושין (דף תרס"ה ע"ג וע"ד) כי שם האריך בדין המוציא שטר מקויים שקידש את פלונית ועדים החתומים בשטר אומרים לא חתמנו. אבל הרשב"א כתב בתשובה סי' אלף ור"ס על אחד שהוציא קול שקידש את פלונית והוציא שטר חתום בעדים שקידשה כל שטר שלא נעשה מרצון המתחייב אינו אלא כפנקס בעלמא. ומפי כתבם ולא מפיהם הוא וזהו שאמרו מודעה בפני שנים וצריך לומר כתבו ואם כתבו שלא מדעתו אין עדותן עדות כדאיתא בפ' זה בורר (כט:) וה"נ אם כתבו העדים וחתמו שלא מדעת המתקדשת אין סומכין על עדות זה עד שיבואו ויעידו בפיהם ואין אומרים בזה חזקה ידעי ולא חתמי עד שאמרה להם חתומו דאנן סהדי דלא ידעי וה"ל כאידך אודיתא דהתם דלא היה כתוב בה במותב תלתא כחדא הוינא וכו' עד כל כה"ג חיישינן לב"ד טועים וצא ושאל לכל אי ידעו הא ובאמת לא ידעי ולפיכך צריכים עדים אלו לבוא ולהגיד מפיהם וכ"ש כאן שרגלים לדבר שהמקדש והעדים עשו שלא כהוגן להתעולל בבנות ישראל עכ"ל. ועוד כתב בזה בתשובה שאכתוב בסמוך: וכתב עוד בסי' אלף ר"י על ראובן שאמר קדשתי דינה והיא מכחישתו וטען ראובן ששמעון ולוי היו עדים ובאו ואמרו להד"מ וחזר וטען שיהודה ובנימין היו עידיו והוציא תתימתן ובאו גם יהודה ובנימין ואמרו שאין זה כתב ידן ושלהד"מ שלא ראו הקדושין ולא חתמו כבר השבתי על עדות החתימה שאין סומכין עליה דמפיהם בעינן ועל מה שהוספת שהעדים הראשונים הכחישוה שורת הדין בעלמא אילו הביא עדים אחרים והעידו כדבריו היו נאמנים אבל כאן יש לחוש הרבה שזה עשה שלא כהוגן לעשות בנות ישראל כזונות ורגלים לדבר שהוא ועדיו שקרנים ובסוף דבריו כתב ודינה ששואלת מב"ד לכתוב מה שהיה בפניהם כדין אמרה וראוי לב"ד לכתוב ומ"ש בתשובת מיימוני דזה שאמר שלא היה בלבו אלא לשחוק ולהתלוצץ הוויין דברים שבלב ואינן דברים התם היו שתי עדים דכיון שאם היה מכחישן ואמר להד"ם אין שומעין לו הה"נ במאי דקאמר דכונתו היתה לשחוק נמי אין שומעין אבל בע"א כל שטוען טענה ואומר שלא היה שם קידושין היינו אינה מודה ואין כאן קידושין כלל וכך העליתי בתשובה הלכה למעשה:
ואפילו אם כפרה האשה ואומרת לא קדשתני כופין אותה ליקח גט כצ"ל וה"א ברמב"ם וה"ט דכי היכי דבב' עדים כשרים אם כפרו ואמרו להד"ם אינן נאמנים ה"נ בהני פסולי דרבנן כיון דמן התורה כשרים הן ה"ל מקודשת ודאי מן התורה וכן בעדים שהם ספק פסולי תורה חיישינן דילמא כשרים מן התורה הם וה"ל ספק קידושי תורה ולא מצי לומר להד"ם ולא דמי לע"א למ"ד חוששין לקידושין דמדאורייתא לא הוי קדושין אלא דחוששין מדרבנן הלכך כשאומר להד"ם אין כאן בית מיחוש:
דרכי משה[עריכה]
(א) וכן איתא תשובה זו בהגהות מרדכי דקדושין דף תרס"ב ע"ב וכבר כתבתי מקצת תשובה זו לעיל סי' ל':
(ב) וכ"כ מהר"מ פדוה בתשובה סי' ל"ז ודלא כדכתב בסי' ל"ב דאף בהכהשה יש להחמיר ובהר"ן פ"ב דכתובות דף הע"ה ע"ב כתב דע"א אינו נאמן במכחישתו אבל בשותקת חיישי' שמא נתקדשה בפני ב' וע"ש:
(ג) וכ"ה בהדיא בהר"ן פ"ב דכתובות דף תע"ח ע"ב ועיין במהרי"ל סי' ע"ד שהאריך בזו ולקמן סוף סימן מ"ז:
(ד) וכתב מהר"ם פדוה סי' ל"ב בתשובותיו הא דאע"פ ששניהם מודים לא הוו קדושין אם הכמין עדים היינו דוקא דאמרה ששחקה בו אבל אי אמרה להד"מ הוה קדושין ושוב אינה נאמנת לומר ששחקה בו וע"ש כתב המרדכי ע"ד דף תרס"ב פ' האומר בשם רא"ם דהיכא דע"א מן העדים לא ראה הנתינה ממש אין לבטל בכך הקדושין דאם עד רואה דבר מוכיח יכול להעיד כאילו ראה גוף המעשה אמנם בתשובת הרשב"א סי' אלף קצ"ג כתב אע"ג דאיכא הרבה אומדנות המוכיחות אין כאן כלום עד שיראו העדים הנתינה ממש וכ"ה בתשובת מוהר"מ ובתשובת מיימוני סוף ספר נשים ומייתי לה המרדכי סוף המגרש על אחד שזרק קדושין לאשה והעדים לא דאו אם נפלו הקדושין לתוך חיקה ופסק דאינה מקודשת ודאי אי הוה עדים שזרק לה קדושין לתוך חצרה וראו שהגיעו הקדושין כנגד אויר החצר אע"ג דלא ידעו אם נפלה לתוך חלל המחיצות הויא מקודשת אבל בנדון זה כיון שזרק מרחוק דילמא לא מטו לתוך חיקה וגדולה מזו נ"ל דאפילו חזו סהדי שנכנס עמה לקדשה בסוף בכסף ולא ראוה שקדשה אינה צריכה גט כיון שלא חזו ממש שקידשה דדוקא בביאה אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה משום דאיכא למימר אש בנעורת ואינה שורפת ועוד שלבו גס בה ועוד שא"א לראות כמכחול בשפופרת דגנאי הוא ולכך בעדי יחוד תלינן דודאי בא עליה אבל כאן דילמא לא נפל לחיקה כו':
(ה) וכ"כ נ"י סוף יבמות:
(ו) וע"ל סימן י"א ובח"מ סי' ל' מדין דרישת וחקירת עדים ושם אי מצטרפים עדים בדבר איסור אם לא ראו המעשה כאחד רק בזא"ז:
(ז) וכתב דא"צ גט כ"ז שלא נתקיים השטר כתקונו וכ"כ הרשב"א סימן אלף רי"ו ובסוף אלף ר"ט כתב דאפילו נתקיים השטר לא מהני לענין קדושין עד שיבואו ויגידו בפניהם שנתקדשה בפניהם או שהאשה צותה לכתוב השטר וע"ש וא"כ דברי מהרי"ק דחויים מאחר שלא ראה דברי הראשונים כזה כמו שמשמע שם מדבריו שלא ראן ואם ראן היה חוזר בו:
(ח) וכ"ה בתשובת מהר"י מינץ סי' י"א להחמיר בפסולי עדות דאורייתא משום דחיישינן דילמא חזרו בתשובה וכו':
(ט) וכן מהר"ם פדוה סי' ל"ז כתב דליכא למיחש להכי וכ"ה בתשובת בר ששת סי' י' דכתב עוד מוהר"ם פדוה סי' ל"ז דאף לדברי רש"י דוקא שהאנוסים שקידש בפניהם חזרו אח"כ בתשובה ואז חיישינן שגם בתחילה הרהרו תשובה בלבם אבל בלא"ה לא חיישינן כו' וריב"ש בתשובה סי' י"א כתב שצריך חקירה איזה אנוסים פסולים או כשרים דמי שיוכל להמלט על נפשו ולא עשה פסול אבל מי שאינו יכול לברוח או שממתין להוציא ג"כ בניו הקטנים אע"ג דלא שפיר עביד דאח לא פדה יפדה איש וגו' מ"מ שוגגין הם גם בצינעה שומרים כל המצות רק בפרהסיא עוברים מפני הסכנה כו' וע"ש: