שולחן ערוך אבן העזר יז לז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אבן העזר · יז · לז · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: חלקת מחוקק בית שמואל ט"ז באר היטב פתחי תשובה באר הגולה

שולחן ערוך

בא עד אחד והעיד שמת בעלה והתירוה לינשא על פיו, ואחר כך בא עד אחד והכחיש את הראשון ואמר לא מת, הרי זו לא תצא מהיתירה ותינשא, שעד א' נאמן בעדות אשה כשני עדים בשאר עדיות, ואין דבריו של אחד במקום ב'. מיהו משום לזות שפתים לא תינשא (טור). אבל אם בא השני קודם שהתירוה, הרי זו לא תינשא ואם נישאת תצא, מפני שהוא ספק. ואם נישאת לעד שהעיד לה, והיא אומרת: ברי לי שמת, הרי זו לא תצא, ויש אומרים תצא. ואם באו ב' ואמרו לא מת, אף על פי שנישאת תצא לדברי הכל:

הגה: ודוקא שהיא שותקת, אבל אם היא גם כן אומרת מת, הוי ליה כתרי ותרי, אם העדים הם נשים. אבל הבעל שנשאה אינו נאמן על עצמו (נ"י פ' האשה קמא).

במה דברים אמורים? כשהיה האחד שנישאת על פיו כמו שנים שבאו והכחישו אותו, כגון שנישאת על פי איש, ובאו שנים ואמרו לא מת, או שנישאת על פי אשה או על פי עצמו ובאו ב' נשים או שני פסולים של דבריהם ואמרו לא מת. אבל עד כשר אומר מת, ונשים רבות אומרות לא מת או פסולים אומרים לא מת, הרי זה כמחצה על מחצה:

הגה: ודוקא שבאו ביחד קודם שהתירוה על פי עד א' הראשון. אבל אם התירוה על פי עד הכשר ואחר כך באו הפסולים, לא תצא מהתירה הראשון (טור).

ואם נישאת לאחר מעדיה והיא אומרת ברי לי שמת, הרי זו לא תצא:

הגה: וכותים המסיחים לפי תומם, דינן כשאר פסולי עדות (מרדכי פרק האשה בתרא). וכל שאינו מסיח לפי תומו, אינו נאמן, לא לאסור ולא להתיר:

מפרשים

חלקת מחוקק

(סז) מיהו משום לזות שפתי' לא תנשא:    מלשון הרא"ש משמע דאין בזה איסור רק דעצה טובה היא שלא תנשא ומיהו הרמב"ם השמיט עצה זו וכתב בכ"מ הטעם דלא איתמר בגמ' הכי אלא לאוקימתא דאביי אבל לאוקימת' דרבא לא צריכא למימר הכי:


(סח) והיא אומרת ברי לי שמת:    רש"י פי' בכתובות דכ"ב ע"ב אעפ"י שאינה יודעת בודאי שמת מ"מ יכול' לומר ברי לי שאין לבי נוקפי שברי לי אלו היה קיים היה בא ואין אשם תלוי אלא למי שלבו נוקפו אבל הר"ן כתב בפ"ב דכתובות שאין פרש"י מחוור ומיירי שאומרת שראיתיו שמת:


(סט) אף על פי שנשאת תצא:    לדברי הכל כלו' אעפ"י שנשאת בהיתר ע"פ ע"א אם אח"כ באו שנים מוציאין אותה מבעלה ולא אמרינן דע"א שנשאת על פיו הוי כשנים דלגבי תרי ממש לא הוי כשנים ואפי' נשאת לו תצא:


(ע) ודוקא שהיא שותקת:    כלו' אם נשאת בהיתר ע"פ אשה אחת או פסול א' ואח"כ באו שתי נשים או פסולים דמוציאים אותה לכ"ע היינו בהיא שותקת אבל אם גם היא אומרת מת ואשה אחת מסייע' לה ואומרת מת ונשאת ואח"כ באו שתי נשים ואומרות לא מת אז אם נשאת לא תצא דשנים הראשונים נאמנים לעולם כל זמן שהם פסולי עדות ואין שתי נשים מוציאין אותה מחזקת א"א מאחר שנשאת בהיתר כ"כ רש"י פ' האשה רבה דף פ"ח ע"ב:


(עא) אבל הבעל שנשאה אינו נאמן על עצמו:    ואף על גב דהיא נאמנת על עצמה היינו משום חומר שהחמרת עליה בסופה אבל הבעל אינו נאמן אבל קשה הא אמרינן בסמוך אחר זה דאם עד כשר אומר מת ושתי נשים אומרות לא מת ונשאת לעד המעיד לה לא תצא א"כ לא חשבינן אותו לנוגע בעדות ואפילו לדברי הר"ן שהיא אומרת ברי שראיתיו שמת (הובא לעיל ס"ק ס"ח) הא שתי נשים מכחישו' אותה וא"כ הא דאמרינן לא תצא היינו מפני עדות בעלה שהוא עד כשר ואיך כתב הר"ב שהבעל שנשאה אינו נאמן ובנ"י ראיתי שכ' ומיהו הבעל אינו נאמן להעיד על עצמו ולומר אני הוא וקאי על זה שבא ואומר אני בעלה הראשון (בריש ד' תל"ג ע"א):


(עב) ואח"כ באו הפסולים לא תצא מהתיר' הראשון:    זה הוא דעת הטור ע"פ דעת רש"י ולדעת המ"מ גם הרמב"ם ס"ל הכי אבל הרמב"ן והרשב"א ונ"י מפרשי' דעת הרמב"ם דאע"פ שהתירוהו ע"פ ע"א אם באו שתי נשים לבסוף ה"ל כשתי/ כתות /עדים המכחישו' זא"ז ותצא אם לא בשנשאה לעד המעיד לה והיא אומר' ברי:


(עג) ואם נשאת לא' מעידיה:    זה הוא דעת הרמב"ם וכבר כתב למעלה דאין דעתו מסכמ' ושיש חולקין וס"ל דתצא והם הרמב"ן והרא"ש בתשובותיו ולא מהני כשנשאת לא' מעידיה אלא בב' נגד ב' ולא בא' נגד א' ומכ"ש בשתי נשים כנגד ע"א:


(עד) דינן כשאר פסולי עדות:    כלו' אם כותי א' מסל"ת שהוא חי ואחר מסל"ת שהוא מת לא תנשא ואם נשאת תצא ודלא כרד"ך שכתב דמל"ת נאמן להקל ולא להחמיר וכבר נדחית דעה זאת במרדכי ולעיל בשבויה סי' ז' בהג"ה סעיף ב' פסק ככת המקילין וכאן בא"א פסק להחמיר ועיין לעיל סי' ז' ס"ק ה':

בית שמואל

(קט) הרי זו לא תצא:    ותנשא לאיש אחר שא"י אם בעלה מת כיון שהתירוה אותה ע"פ ע"א ליכא ספק כלל והא דבעינן כאן שהתירוה דוקא ולקמן סימן קע"ח לענין סוטה פסק בטור אפילו לא פסקו הדין ע"פ העד מ"מ הרי הוא כשני' תרצו תוס' ביבמות ובכתובות סוטה שאני דשם הע"א נאמן מדאורייתא אז העד נחשב כשנים אפילו לא פסקו הדין על פיו אבל בדבר שאינו נאמן מדאורייתא אלא מדרבנן אז לא נעשה כשנים אא"כ כשפסקו הדין על פיו:


(קי) משום לזות שפתים:    כן הוא בש"ס פ"ב דכתובות אלא הרמב"ם ס"ל לפי אוקימתא דרבא שם נדחה זאת עיין בכ"מ ובדק הבית והנה בתוס' שם מבואר אפילו אם התירוה מ"מ איכא איסור גמור להנשא אלא ההיתר מהני דלא תצא אם נשאת לפ"ז נראה אם לא התירו' ובאו זה אחר זה ונשאת תצא דאל"כ ל"ל ההיתר דתנא במתני' ודוחק לומר מתני' קמ"ל לכתחלה לא תנשא אפילו אחר ההיתר, לפ"ז צ"ל מ"ש תוס' אח"ז בד"ה ע"א בזה אח"ז לא תצא ומשמע אפי' לא התירוה אתיא לתירוץ ר"י ועיין בחידושי הלכות כי לתירוץ ר"י אחר דהתירוה ליכא איסור אלא לזות שפתים וכ"כ הרא"ש והטור דליכא איסור אחר שהתירוה:


(קיא) ואם נשאת תצא:    משמע אפילו אם בא העד המתיר קודם העד האוסר תצא ותוס' דף קי"ז כתבו שבאו שניהם בפ"א וכ"כ בש"ג דף ת"נ וכ"כ הרמב"ם אם באו שניהם כאחד תצא וכן מדויק בטור כי ברישא לא כתב ואם נשאת תצא ולא כב"ח:


(קיב) והיא אומרת ברי לי:    פרש"י בכתובות דף כ"ב ברי לי אם היה חי היה בא והר"ן חולק עליו וס"ל ברי כזה לא הוי ברי אלא דוקא שאומרת שראה אותו מת:


(קיג) לא תצא:    אבל לא תנשא אף על גב דע"א מעיד שמת והיא אומרת ברי לי שמת מ"מ לא תנשא אבל לא תצא אף על גב דאיכא חשד שמא העיד כדי לישא אותה מ"מ מחמת חשד זה לא תצא כמ"ש בסי' י"ב כן ס"ל להרמב"ם אבל הרמב"ן והרשב"א והרא"ש בתשו' ס"ל דתצא, והר"ן הקשה על סוגי' זו מסוגיא פ"ב דיבמות דאיתא שם אם מעיד על א' שמת או נהרג לא תנשא ותירץ ר"ת הסוגיא זו איירי דאיכא ג' עדות האומרים מת א"כ איכא שני עדי' בלא זה הנושא אותה וכ"כ הרשב"א נשמע מזה דס"ל שם ביבמות דתצא דאל"כ לק"מ לכן להרמב"ם דס"ל שם לא תצא א"צ לאוקמי בדאיכ' ג' עדות אלא אפי' אם ליכא אלא ע"א נמי לא תצא, וב"ח מדייק בסי' י"ב דהרא"ש ס"ל עד שמעיד שמת בעלה ונשאת לא /לו/ תצא משום חשד וליתא דהא הרא"ש בתשו' כלל ל"ב סי' ד' והביאה ב"י בסי' זה כתב עד אומר מת ועד אומר לא מת ונשאת להעד המתיר תצא משום דאוקמינן חד לגבי חד והוא בחזקת חי ואי ס"ל דתצא משום חשד א"כ תצא אפילו ליכא העד המכחיש אלא ודאי דס"ל אם בא ע"א ומעיד שמת בעלה ונשאת לו לא תצא אא"כ דאיכ' המכחיש אותו אז ס"ל דתצא:


(קיד) ואם באו ב' תצא:    ולא אמרינן העד הראשון כתרי דלגבי תרי ממש לא אמרינן ע"א כשנים:


(קטו) אבל אם היא ג"כ אומרת מת:    ועוד אשה אחרת אומרת מת ונשאת או התירו אותה ובאו שתי נשים ואומרות לא מת אמרינן שתי נשים הבאין אחר כך אין יכולין להוציא אותה אף על גב תרי ותרי והם עדים כשירים קי"ל דתצא אם לא נשאה א' מעדיה מ"מ בתרי ותרי והן נשים או פסולי עדים לא תצא, ודוקא כשנשא' כבר או אם התירוה אותה דאז הוי שתים הראשונים כשני עדים כשירים ומותרת להנשא לאחר:


(קטז) אבל הבעל שנשאה אינו נאמן:    בנ"י איתא הבעל אינו נאמן להעיד על עצמו אני הוא, ונראה דס"ל לרמ"א האשה נאמנת אפי' אם נשאת כבר ולא אמרה כלום קודם הנישואין ויש כאן עוד אשה אחרת האומרת מת נאמנת אבל הבעל שנשא אשה אינו נאמן אחר הנשואין וע' בסוגי' ר"פ האשה רבה שם מוכח דהיא נאמנת אפילו אחר הנישואין דהא שם איירי דנשא' ע"פ האשה ואח"כ בא א' ואומר דהוא בעלה וב' נשים אומרים גם כן דהוא בעלה והיא והאשה אומרים לא זה הוא הוי כתרי ותרי אף על גב דכבר נשאת מ"מ יכולה לו' לא זהו, וא"ל שם הטעם אם היה הוא הבעל לא היתה יכולה להעיז דהא קי"ל אחר הקדושין ואחר נישואין מעיזה, ולרש"י שם משמע אפילו אם היא אומרת מת בעלה נאמנת טפי מכמה עדים פסולים דאדם נאמן על עצמו באיסורים יותר ממאה עדים פסולים, והא דצריכה שם עוד אשה האומרת לא זה הוא משום שם איירי דהיא א"י אם בעלה מת אלא אומרת לא זה הוא מ"ה צריך להיות עוד אשה אחרת האומרת דמת בעלה מיהו הרמב"ם ורמב"ן ורשב"א לא ס"ל כן ועיין במגיד שם:


(קיז) אבל אם התירוה וכו':    כן הוא דעת רש"י וכ"כ הטור וכן מפרש המגיד דברי הרמב"ם, ולדעת הרמב"ן ורשב"א ונ"י ס"ל להרמב"ם אפי' אם התירוה וע"פ עד כשר ה"ז כמחצה ומחצה ותצא אם לא נשאת לעד המעיד לה והיא אומרת ברי:


(קיח) ואם נשאת לא' מעידה וכו':    הלשון תמוה דהא ליכא כאן אלא ע"א וכן הקשה בדרישה על הטור, מיהו נראה בטור י"ל כי שם כתב שני אופנים א' עד כשר אמר מת ובאו שני כשירי' ואמרו לא מת או קרוב אומר מת ושני קרובים אמרו לא מת תצא אף על גב דנשאת לא' מעידיה היינו א' מאופנים אלו אבל כאן בש"ע קשה איך כתב דנשאת לא' מעידיה דהא איירי דליכא כאן אלא ע"א ואפשר לתרץ ולומר מ"ש עד א' כשר היינו אפי' ב' אחים המעידי' שמת הוי עד א' כשר ואז שפי' הלשון מ"ש שנשא' לאחד מעידיה, ועוד קשה להני פוסקי' דס"ל ע"א בהכחשה אפי' אם נשאת תצא א"כ אפילו בכה"ג תצא, וזה הלשון אם נשא' לא' מעידיה הוא ל' הרמב"ם והוא לטעמו דס"ל אפילו עד אחד בהכחשה אם נשאת לא תצא אלא לשיטת שאר פוסקים קשה כהנ"ל:


(קיט) ועכו"ם מל"ת:    דינו כשאר פסולי עדות ובכל אלו דינים אשה ועכו"ם מל"ת ועד מפי עד שוה הן לקולא הן לחומרא ועיין ק"ע סי' קנ"ז וע' תשו' מהרשד"מ ותשובת מהר"מ מלובלין סי' קל"ג:


באר היטב

(קיד) ותנשא:    ותנשא לאיש אחר שמ"ש אם בעלה מת כיון שהתירו אותה ע"פ ע"א ליכא ספק כלל עיין ב"ש. לא מיקרי התירוהו לינשא אלא בכה"ג שהתירוה על הדין ועל האמת אבל התירוה בטעות לא הר"י אדרבי סי' קמ"ד. עגונה שאמר ע"א שמת בעלה בחדש ניסן וע"פ אותו עד נשאת בתמוז ואח"כ באו עדות ברורה ואמרו שבעלה היה חי בחודש אייר בודאי וקודם שהוציאה מבעלה נתברר ע"פ עדים שבעלה ודאי כבר מת וקברוהו אך נתעלם מהם באיזה זמן מת אי אחר נשואי אשתו אי קודם הנשואין פסק בתשובת שבות יעקב ח"א סי' ל"ח דיש להחמיר דיוצאת בגט מ"מ אם אפשר לחקור על הדבר שכבר מת הבעל קודם הנשואין אזי יחזיר להתירה הראשון ע"ש. אשה א' שהוחזק' בחזקת אלמנה ונכנסה עם א' לחופה ולא נבעלה באומרה שפירסה נדה ולמחרת יום חופתה בא כתב מחכם א' שהיא בחזקת איסור עגונה עיין בתשובת חכם צבי שאלה ב' ג' פלפול עצום עם מהורר"א ברוד"א.


(קטו) תנשא:    עיין תוס' כתובות דף כ"ב ע"ב וביבמות דף קי"ז ע"ב. דמשמע מדבריהם דבזה אחר זה קרי ליה התירוה דמסתמ' התירוה קודם שבא עד שני. ואם בא עד שני קודם שהתירוה אף שבאו זא"ז בבת אחת קרי ליה ואין חילוק בין שבאו זה אחר זה או באו בבת אחת רק לענין זה יש חילוק בין התירוה או לא ע"ש. א"כ לפ"ז דברי הב"ש בכאן דחוקים דמשמע מלשונו דחילוק יש אפי' בלא התירוהו בין בזא"ז ובין בבת אחת ע"ש: וכ"כ הרשב"א בפירוש סי' תשמ"ח וז"ל ואמרינן עלה בגמר' כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ולא בבת אחת ממש קאמרי אלא כל שבא השני קודם שהתירוה ב"ד להנשא בבת אחת קרי ליה ע"ש. ועי' ב"ח וכנה"ג דף למ"ד ע"ב דמשמע מלשונם נמי דחילוק יש אפי' בלא התירוה בין בזא"ז ובין בבת א' ולא נעלם לי כי מסתם גמר' ותו' משמע דעיקר תליא בהתירוה ובלא התירוה אפי' אם באו זא"ז קרי' ליה בבת א' ודו"ק.


(קטז) תצא:    אפי' אם בא העד המתיר קודם העד האוסר הואיל ובא קודם שהתירוה תצא דהוי כבאו בבת אחת כמ"ש.


(קיז) לי:    פירש"י בכתובות דף כ"ו ע"ב ברי לי אם היה חי היה בא. הר"ן חולק עליו וס"ל ברי כזה לא הוי ברי אלא דוק' שאומרת שראה אותו מת.


(קיח) שותקת:    כלומר אם נשאת בהיתר ע"פ אשה א' או פסול א' ואח"כ באו שתי נשים או פסולים דמוציאין אותה לכ"ע היינו בהיא שותקת אבל אם גם היא אומרת מת ואשה אחת מסייע לה ואומרת מת ונשאת ואחרי כן באו שתי נשים ואומרות לא מת אז אם נשאת לא תצא דשנים הראשונים נאמנים לעולם ואין שתי נשים מוציאין אותה מחזקת אשת איש מאחר שנשאת בהיתר. ודוקא שנשאת כבר או אם התירוה אותה דאז הוי שתים הראשונים כשני עדים כשרים.


(קיט) תצא:    זהו דעת הטור אבל הרמב"ן והרשב"א ונ"י מפרשים דעת הרמב"ם דאע"פ שהתירוה ע"פ ע"א אם באו שתי נשים לבסוף ה"ל כשתי עדים המכחישות זא"ז ותצא אם לא בשנשאת לעד המעיד לה והיא אומרת ברי.


(קכ) מעידים:    ע' ב"ש. ואולי ט"ס הוא וצ"ל לאחד מעידיה ר"ל להעד שמסייע לה שאומר מת.


(קכא) עדות:    ובכל אלו הדינים. אשה ועכו"ם מסל"ת ועד מפי עד שוה הן לקול' או לחומר'. עד מפי גוי מסל"ת אי מיקרי עד כשר או פסול ע' מהריב"ל ח"ג סי' ח' ובהרשד"ם סי' נ"ט. היכא דאיכ' תרי סהדי שמעידין מפי גוי שמת פלוני וכפי עדותן אסורה לינש' ואיכ' תרי אחרינ' דמכחשי להו ואומרים מפי גוי עצמו שמת פלוני עדות מספיק להתירה אע"ג דהשנים שבאים לאוסרה מכחישי אהדדי כגון שא' אומר שלא היה מסל"ת רק שמתכוין להתיר וא' אומר שמסל"ת היה אך לא היה ברור לו במיתתו אפ"ה מצטרפי אהדדי כיון דסוף סוף לדברי שניהם אשה זו לא הותרה. וה"ה נמי אם מכחשי אהדדי אותם שאמרו מת באופן המיתה כיון שלדברי שניהם אינו קיים עדותן מצטרפין מהריב"ל ח"ג סי' ד'. עד א' העיד שמת. ועד מפי עד או אפי' שנים מפי שנים העידו לא מת למעשה יש להחמיר ואיכ' לספוקי אם נשאת אם תצא או לא. וכתב כנה"ג דף ל"א ע"א מדברי הרשד"ם סי' נ"ט משמע דתצא. ועיין מהריב"ל ח"ג סי' ה'. ותשובת הרמב"ן סי' קי"ט וכתב הרח"ש בקע"ד דוקא בבאו בבת א' אבל אם נשאת או התירוה ע"פ האומר מת אעפ"י שאח"כ באו ב' עדים הנ"ל ואמרו לא מת לא תצא מהתירה ע"ש. עד מפי עד שאומר מת והותרה האשה ואח"כ בא עד כשר מפי עצמו ואמר לא מת תלי' בפלוגת' דרבוות' דאיפליגו כשהותרה האשה ע"פ אשה או פסול ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת הרח"ש בקע"ד. התירוה או נשאת ע"פ עד מפי עד ואח"כ באו שני עדים מפי שני עדים ואמרו לא מת תצא. וכן ג"כ אם באו בבת א' שנים מפי שנים ואמרו מת ועד מפי עד אמר לא מת תנשא לכתחלה הרח"ש בקע"ד. באו בבת א' עד מפי עד אומר מת ועד מפי עד אומר לא מת לא תנשא ואם נשאת תצא. גוי מסל"ת האומר לא מת ומכחיש גוי מסל"ת האומר מת לא תנשא ואם נשאת תצא עיין כנה"ג דף מ"א ע"א. ובח"מ ס"ק ע"ד. עד מפי גוי מסל"ת ונשאת ואח"כ בא עד מפי עד כשר ואמר לא מת לא תצא מהריב"ל ח"ג סי' ה'. עד המעיד על איש א' שמת שלא ידע שמו כ"א על פי עצמו. מהריב"ל ח"ג סי' ח' חשיב ליה כעד מפי עד. והרשד"ם סי' כ"ט חשיב ליה כעד המעיד עצמו. והרח"ש בקע"ד הכריח כרשד"ם.







▲ חזור לראש