בית שמואל על אבן העזר יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| בית שמואל על שולחן ערוך אבן העזר יז |

סעיף א[עריכה]


(א) ספק מקודשת:    עיין סימן ט"ו בד"מ ומ"ש שם ואם זרק לה גט ואיכא ספק אם היה קרוב לו או לה הוי ספק מגורשת ולא אמרינן דאוקמינן אותה על חזקת א"א ועיין מהרי"ק שורש קע"ב בספק קידושין והבאתי דבריו לקמן ועיין יבמות דף ל"א:


סעיף ב[עריכה]


(ב) חזקה אין אשה מעיזה:    הרמב"ם פ"י ה"ג כתב כשהבעל אומר לא גרשתיך והיא אומרת גרשתני נאמנת ואם הבעל אומר גרשתיך והיא מודה לו אינה נאמנת ולא אמרינן בכה"ג אין האשה מעיזה כיון דהוא מסייע, ואם היא התחילה לומר גרשתני ואח"כ מסייע לה ואומר גרשתיך אין מפורש הדין ובח"מ מסופק בזה מיהו לפי הטעם שכתב הרמב"ם ובטור סימן קנ"ב הביא לשונו וחד טעמא כתב אם אומר גרשתיך י"ל שמא בגט פסול גירש לפ"ז אפי' אם התחילה ואומרת גרשתני והוא אומר גרשתיך עדיין יש לחוש שמא גט פסול היה ואינה מגורשת אלא באומר לא גרשתיך לפ"ז גם אם קבלה הקידושין מאחר אינה מקודשת אא"כ באומר לא גרשתיך דאל"כ אכתי יש לחוש שמא גט פסול היה ועיין סימן קנ"ב, כתב ברי"ו אם היא קבלה קידושין מאחר בפניו מותרת לבעלה אחר שגירש המקדש, ולכאורה תמוה הא יש לחוש שמא יאמרו שמחזיר מגורשת אחר הארוסין וכן הקשה בד"מ ותירץ אם היא קבלה ולא אמרה דגירש אותה בעלה מותרת לבעלה הראשון אחר הגירושין של זה ולא מצינו חילוק זה גם בש"ס סוף גיטין לא משמע כן גם מ"ש ב"ש ב"ח ליתא וכבר השיג עליו ח"מ:


(ג) בפני בעלה:    ואם התחילה לומר שלא בפני בעלה ואח"כ בא בעלה ואומרת בפניו גרשתני נאמנת עיין בתשו' רשב"א סימן אלף רי"ג ובתשו' ריב"ש סי' קכ"ו ולא משמע כן ובד"מ הביא ג"כ פלוגת' בזה:


(ד) בזמן הזה:    עיין ב"ח כתב בדיעבד אם קדשה אחר מקודשת לו ולא מפקינן אותה ובח"מ השיג עליו וב"ה כתב בזה"ז מנהג פשוט הרב המסדר הגט הוא גונז הגט אחר נתינת הגט תו אינה נאמנת לומר גרשתני דהא אפשר לברר, ונראה הא דכתבו הר"ן והמגיד דאסורה להנשא לא איירי בנתקדש בפני בעלה אלא אם אומרת בפני בעלה גרשתני בזה כתבו דאסורה להנשא אבל אם נתקדשה בפני בעלה מותרת להמקדש, וי"א קמאי שהבי' רמ"א לא קאי אלא אם אמרה גרשתני וי"א בתראי מוסיפים בזה"ז אפילו נתקדשה אסורה לו וכל אלו הדינים משמע מכל הפוסקים דאין חילוק בין אם ידוע בעדים דהיא אשתו ובין אם א"י בעדים אלא שהי' חזקה דהיא אשתו, ובא"ח כתב אם ידוע בעדים דהיא אשתו לא אמרינן חזקה אין האשה מעיזה ולא משמע כן מדברי כל הפוסקים גם קשה עליו מהסוגי' סוף גיטין אם יצא קול דקידש אחד אותה ואח"כ קידש אחר בפניו וקאמר אם אשתכח דקדושי הראשון היה קידושין ודאי א"צ גט משני ופליגי דר"ה דאמר האשה האומרת גרשתני נאמנת ולדבריו מנ"ל לש"ס לומר דפליגי דלמא איירי כשידוע דהיא אשתו דאז אינה נאמנת לומר גרשתני אלא ע"כ דאין חילוק בדבר:


(ה) אין קידושין תופסין:    כן הוא דעת רוב הפוסקים אלא הר"ן כתב בשם הרמב"ן דיש לחוש לחומר' אפילו שלא בפניו:


(ו) דאיכ' דמסייע לה מעיז':    בטור אית' אפי' אם ע"א מסייע לה מעיז' ובאמת לא מצינו בש"ס מפורש אם ע"א מסייע דהיא מעיזה ופ"ב דכתובות שם אית' היכא דשנים מסייעים מעיזה בגיטין דף ס"ד אית' היכ' דבעל והשליח מסייעים לה מעיזה וכתב הרא"ש אם השליח לבד מסייע לה א"י להעיז ולקמן סי' קמ"א סעיף נ"א הביא פלוגת' בזה וכאן כתב אם מסייע לה ע"א מעיזה ואפשר המחבר פסק כאן לחומר' מיהו על הטור קשה איך כתב בפשיטות לא כהרא"ש והיכ' דיכולה להעיז אין קידושין של אחר תופסין בה כ"כ הטור לקמן סי' קנ"ב ומ"מ היא פסולה לכהונה וליבם כמ"ש לקמן שם ועיין מ"ש שם:


(ז) ויש מי שאומר אפי' לא נשאת:    כ"כ הטור לקמן סי' קנ"ב וכן אם זנתה אינה נאמנת לכאורה א"י מי החולק ע"ז וא"ל הרא"ש בתשובה הוא החולק מדכ' הטעם בנשא' אינה נאמנת משום כדי שלא תעשה זונה מעיז' משמע בקידושין נאמנ' דהא בב"ה כתב מעשה שהיה כך היה ומוכרח לומר כן דאל"כ חולק הטור על הרא"ש:


(ח) גובא' כתובתה:    היינו עיקר כתובתה ולא ת"כ כי ממדרש הכתובה הוא דנוטלת הכתובה כיון שכתב לה כשתנש' לאחר תטלי ומדרש כתובה לא דרשינן אלא על עיקר הכתובה כמ"ש בהר"ן ובמגיד ולקמן בסי' זה הבאתי דבריהם ועיין במהרי"ק שם:


(ט) וי"א דאינה נאמנ' לענין ממון כלל:    אבל להנשא לאחר מותרת, והיינו חידוש כאן מה שלא הביא בסמוך כי שם הביא פלוגת' אם היא נאמנת לכל דבר או אינה נאמנ' כלל וי"א אלו ס"ל לענין ממון אינה נאמנת ולהנשא נאמנת וכ"כ בח"מ:

סעיף ג[עריכה]


(י) אפילו ע"א:    והא דע"א נאמן כאן ובעלמ' קי"ל ע"א אינו נאמן נגד החזקה כמ"ש ביורה דעה סימן קכ"ז וכאן היא בחזקת אשת איש משום דכאן הקילו חז"ל משום תקנת עגונה ובר"פ האשה רבה אית' הטעם דחז"ל סמכו דהי' דייקא שפיר משום החומרא שהחמירו עליה בסופה, ובר"פ האשה שלום אית' הטעם משום דהיא מילת' דעביד' לגלויי ועיין מהרי"ק שורש ל"ב ומ"ש אפילו העד עבד אף על גב סתם עבד פסול לעדות מדאוריית' מחמת עבירה צ"ל דאיירי כאן בידוע שהוא כשר כמ"ש ביורה דעה סימן א' וכ"כ ב"ח ועיין בנ"י:


(יא) ואפילו עד מפי עד:    וכן לחומר' מהני עד מפי עד שהוא חי כ"כ בתשובת מהרשד"ם סימן נ"ט, אשת אליה הנביא או אשת ריב"ל מותרת דלא נקרא א"א אלא אשת מלאך ונ"מ אם יזכה איש כמותו מהרי"ל והביא בד"מ:


(יב) אבל פסולי עדות כו':    היינו פסולי מחמת עבירה:

סעיף ד[עריכה]


(יג) חוץ מה' נשים:    ואם מת בעל זה ונשאת לאחר מעידים נשים אלו ואף על פי שהיו שונאים קודם לכן כ"כ בכ"מ פי"ב וברמב"ם פ"י מבואר צרת' אינה מביאה לזו הגט אף על גב דצרתה נשואה עכשיו לאחר וכ' הרב המגיד דלמד דינים דשם מדינים דכאן לפ"ז משמע לכאורה דאינה נאמנ' אפילו היא עכשיו נשואה לאחר ולקמן סי' קמ"א פסק המחבר דאינה נאמנת אפילו אם היא נשואה לאחר, ואפשר לאותו בעל אינה מעידה דרצונה שצרת' תהיה לו ג"כ אסורה, וכתב בתשו' שער אפרים סי' ק"ה צרתה אינה מעיד' אפילו אם היא מסל"ת וכן מוכח מתשוב' ריב"ש דהא מביא ראיה דכותי אם אומר פלוני מת הוי מסל"ת אפילו בלא קישור דברים מדאית' בש"ס סוף יבמות נשמע קול האומר פלוני מת משיאים אותה והקשו בש"ס דלמא שד היה דלמ' צרה היה ולא הקשה דלמא כותי היה ש"מ אפי' אם היה כותי מותרת משום דאצ"ל קישור דברים ושפיר הוי מסל"ת ואי אמרת צרה מסל"ת נאמנת וא"כ מה מקשה דלמא צרה היה אלא ש"מ צרה אינה נאמנת אפי' אם הוא מסל"ת ועיין עוד מזה לקמן:


(יד) ואלו הן חמותה:    הטעם מבואר בש"ס משום דאומרת זו תאכל כל יגיעי ועמלי ובת חמותה אומרת זו יורשת עמל אבי ואמי ויבמתה אומרת זו תהיה צרתי ובת בעלה אומרת זו באה במקום אמי וא"ל אם יבמתה מתירא שמא תהיה צרתה א"כ מה מהני עדות שלה הא קי"ל כשנתיבמה בטעות מותרת לבעלה כמ"ש סי' קנ"ו מתרצין תו' יבמות דף קי"ז מ"מ אית לה ביוש גם שמא תחלוץ בעלה ותנשא לאחר ואסורה לזה ולזה כתב בש"ג הזכרים הדומים לאלו הנשים הנזכרים כגון חמיה ובן חמיה ובן בעלה נאמנים, מיהו היבם אינו נאמן להעיד להתירה לעצמו אבל כשהיה לאחיו בנים נאמן להתיר אותה לאחרים, ובד"מ הביא דבריו ומשמע יבמתו אינה נאמנת אפילו אם יש לזו בנים דהא היבם מעיד כשיש לאחיו בנים משמע אבל יבמתו אינה מעידה ואפשר הטעם הוא דאכתי יש לחוש שמא ימותו בניה ותהיה צרה שלה והא דלא אפשטא הבעי' חמותה לאחר מכאן דמסק' דעתה דמת בעלה כבר תירץ רש"י שאני צער היבמה שהוא צער דגופ' וצער של חמותה אינו אלא מחמת ממון גם יש לו' מ"ש חז"ל לא תעיד אמרינן לא פלוג כמ"ש בסמוך בשם המגיד אבל הזכרים לא אמרו חז"ל כלום אז אמרי' היכא דאיכא חשד לא יעיד אבל היכא דליכא חשש יעיד, ובח"מ מסופק בזה"ז דאין מיבמים אם היבם נאמן להעיד שמת אחיו לחלוץ ליבמה אף על גב היבמה א"י להעיד אפילו בזה"ז כדמשמע בטור שכתב בסי' זה יבמתו אין מעידה משמע אפילו בזה"ז גם המגיד סי' רפ"ז כתב יבמתה שהיא אחותה לא תעיד ש"מ דלא פלוג בין יבמה ליבמה מ"מ אין לדמות יבם ליבמה כמ"ש, מיהו שם בח"מ משמע אפי' אם היה לו בנים לא היה הורה להיתר ולכאורה נראה אפילו מי שהוא מיראי הוראה אין חשש בזה כמ"ש בש"ג להדיא ועיין תשו' מהר"י מינץ סי' י"ד ובתשו' צ"צ סי' פ"ח:


(טו) אפילו אינה עתה חמותה:    שם בעי' דלא אפשטא הוא וכתב הב"י דהרי"ף ורמב"ם ס"ל לקולא והטור ורי"ו והמגיד ס"ל לחומרא והטעם הוא משום דמסיק דעת' דימות בעלה ונפלה קמי היבם דהוא בנה ואם היא ערוה לבנה פסק בח"מ דתעיד לה, ולמ"ש בסמוך בשם המגיד לאו דין פשוט הוא דתעיד די"ל אף בזה לא פלוג וע' לקמן כל אלו לא יעידו אפי' לחומרא ועיין פסקי מהרא"י סי' ר"ך ורכ"א:

סעיף ה[עריכה]


(טז) ולא חיישינן וכו':    כ"כ בד"מ בשם תשו' בנימין זאב ובש"ג סוף יבמות פסק דשואלין אותו שמא שמע ממי דאינו ראוי להעיד:


(יז) שואלים אותו איך ראית:    אף על גב אם אמר דשמע מאחר אין אנו יודעים ממי ששמע הראשון אין דנין אפשר משאי אפשר דהיכא דאפשר לשאול אותו שואלין אותו אף על גב דא"צ דרישה וחקירה בעדות אשה מ"מ צריכה לשאול איך ידע כ"כ המגיד פ"ג ונראה אם אמר ששמע ששואלים לו ג"כ ממי שמע כמ"ש בסמוך בשם הש"ג דהא אפשר לברר ומ"ש בהג"ה אם אמר סתם ששמע כשר היינו דא"א לברר אף על גב דלא משמע כן מלשונו מ"מ יש להחמיר בזה וכ"כ בט"ז ועיין בק"ע סימן קל"ט קמ"ח רל"ג:


(יח) שיודע שמת:    ואם אומרים שהיה בעלה גוסס זה ג' ימים אמרי' בודאי מת כ"כ הראשונים והמ' ואגודה ועיין ביורה דעה סימן של"ט והא דגרושה יכולה להתאבל על בעלה כמ"ש בסימן קמ"ה דשם אין חשש בדבר ב"ה:

סעיף ו[עריכה]


(יט) שמעידים מה שראו בשעת הצרה:    היינו בעת שראו היו מומרים ע"פ אונס ואח"כ היו יכולים להמלט ונשארו שם ואז היו פסולים להעיד כיון דנשארו שם ברצון ואח"כ עשו תשובה והוי תחלה וסוף בכשרות אף על גב דהיו פסולים בינו לבינו ובט"ז מקיל בזה וכתב דוקא רשע גמור בעינן תחילתו וסופו בכשרות אבל מומר באונס אפילו אכל נבילות לתיאבון בשעה שראה ועשה תשובה ומעיד כשר להעיד ומביא ראיה מכתבי מהר"י סימן ר"א וע' בתשובת בן ששון סימן נ':

סעיף ז[עריכה]


(כ) בא א' ואמר הרגתיו:    אף על גב לפ"ז הוא רשע מדאוריית' ופסול להעיד כשאינו מסל"ת אמרינן פלגינן דיבורו דהיה עם הרוצחים והוא לא היה רוצח משום דאין אדם משים עצמו רשע מ"ה אמרים פלגינן דיבורו ואפילו אם הוא עבד או שפחה אמרינן פלגינן דיבורו ב"ח:


(כא) וה"ה לעכו"ם שאמר מסל"ת הרגתי:    ולא חיישינן שמא אמר כן כדי לאיים ע"ז משום דאין מוכח דכוונתו הוא לאיים ול"ד למ"ש בסעיף י"ד שם אמר בפי' כדי לאיים לכן לא חיישינן בכל מסל"ת שמא הוא משקר או שאר חששות כל דלא מוכח מתוך דבריו לא מקמי הכי ולא בתר הכי לא חיישינן הג"מ דקידושין:

סעיף ח[עריכה]


(כב) אלא בא לב"ד:    ואם אמרה דהעדים אמרו לה דטבע בים והתירוה הב"ד נאמנת ועיין תשו' צ"צ:


(כג) אבל אם בא עד:    כ"כ הרמב"ן והר"ן ולא כש"ג סוף יבמות ועיין סי' קט"ו מ"ש בזה ובח"מ מסופק אם אמרה בשם עבד ושפחה אם יכולים להכחיש אותה ובתשו' ש"י סי' ל"ב פסק דא"י להכחישה ועיין דינים אלו בק"ע סי' קנ"ט ק"ס רצ"ז, ואם שני עדים אומרים בשם א' א"י זה האחד להכחיש שני עדים, ואם העד הראשון בא ואמר דהגיד לו שקר כתב בח"מ דנאמן כיון דהגדה הראשונה היה חוץ לב"ד: גם כתב דצריכה האשה לחקור היטב שלא יחזור הראשון ובודאי כוונתו דרך עצה טובה שתחקור שאל תבא לידי מכשול אבל ע"פ הדין אין חוששין שמא יחזור הראשון ויאמר שקר הגדתי דא"כ איך יתיר ע"פ עד כשהעד הראשון אינו בפנינו אלא דרך עצה טובה קאמר:


(כד) ואין הב"ד צריכין לשלוח אחריו:    כן משמע בתשובת רי"ו שכת' אטו כל המשניות וכל הפוסקים שפסקו דמתירים ע"פ עד מפי עד איירי כולם בדליתא העד הראשון בעיר הזאת ולזה סתמו דבריהם אלא וודאי אפילו אם הוא בעיר א"צ לשלוח אחריו ובח"מ הקשה ע"ז מסוגי' דלמא קמצא שכיב והמעיין בסוגי' יראה דרי"ו למד דין זה מסוגיא זו, וה"פ לשיטתו אם ישמע מתינוקות האומרים שמת פלו' יכול להעיד ואפילו אם התינוקות בעיר א"צ לשאול אותם מ"ה הקשה שם דלמא קמצא שכיב ואסקי שם הקמצא בשם פלוני ע"כ צריכים לשאול אותם א"כ למה לא שואלים אותם ע"כ העדות בזה שפי' הסוגי' ואף למ"ש בסמוך בשם המגיד דאין דנין אפשר משאי אפשר וצריך לשאול אותו איך ראה אין סתירה משם לדין זה כי דוקא הגוף העדות איך ידע אז אם אפשר שואלים אותו אבל אם העד השני מפרש שפיר עדותו א"צ לשאול את העד הראשון:

סעיף ט[עריכה]


(כה) עד אומר מת וכו':    בטור כ' בשם תשו' הרא"ש שנים המעידים שמת אף על פי שיש הכחשה ביניהם מותרת ושם בתשו' איירי דהיה הכחשה אם פלוני היה באותו עת שמת ופסק הרא"ש כיון דשניהם מעידים שמת הוי עדות גמור מזה לא נשמע אם מכחישים זא"ז אם מת או נהרג י"ל דהוה הכחשה מיהו הרא"ש למד דין שלו ממתני' יבמות אחת אמרה מת ואחת אמרה נהרג ר"י ור"ש אומרים הואיל זו וזו מודים שאינו קיים ינשאו ש"מ אפילו אם העדים מכחישים זא"ז בכה"ג אם מת או נהרג נמי ינשאו, והב"י הקשה על הטור למה כתב דין זה בשם הרא"ש הלא מפורש דין זה במתני' זו ולק"מ כי במתני' י"ל דוקא בצרות המכחישות זא"ז לא הוי הכחשה משום דאין יכולים להכחיש זא"ז אבל אם עדים מכחישים זא"ז בכה"ג הוי הכחשה ומדברי הרא"ש נשמע אפילו אם עדים מכחישים זא"ז בכה"ג לא הוי הכחשה כיון דשניהם מודים דאינו קיים וכ"כ בדרישה וח"מ והא דפסק הרא"ש דלא הוי הכחשה אפילו בעדים נראה דכ"כ ע"פ דברי תו' מ"ש בשם ר' יואל דאיירי דראינו דשניהם באים להתיר את עצמן ולא להכחיש זא"ז מ"מ לר"מ לא הוי עדים ור"י ור"ש ס"ל דמהני עדותן לפ"ז שפיר נשמע אפילו בעדות המכחישין זא"ז בכה"ג מהני עדותן והיינו כתירוץ ר' יוחנן שם ולא כתי' קמא של ר' אליעזר ועי' בסוגי' תבין שפיר, ובתשו' צ"צ סי' נ"ט ראיתי דכתב בענין אחר, ועיין בחושן המשפט סי' ל' שם מבואר העדים המכחישים זה את זה בבדיקות נתקיים עדותן ואם מכחישין זא"ז בחקירות לא נתקיים עדותן אפילו לענין ממון ואם א' אמר שהלוה לפלוני חביות יין וא' אמר שהלוה לו חביות של דבש ס"ל לרמב"ם דהוי חקירה ועדותן בטלה וח"מ הבין דהכחשה זו אם מת או נהרג הוי חקירה לרמב"ם כמו הכחש' יין או דבש והקשה על המחבר איך פסק בפשיטות כהרא"ש ומאריך בזה ויותר מסתבר דס"ל המחבר דליכא פלוגתא בזה בין הרמב"ם והרא"ש אלא הכחשה דכאן הוי כמו מנה שחור ומנה לבן דלא הוי הכחשה לכ"ע משום כיון דנתן לו המעות אינו מדקדק כ"כ איזה מטבע נתן לו כן ה"נ כיון שראה דאינו חי אינו מדקדק כ"כ בסיבת מה מת גם י"ל כאן די אם ע"א מעיד שאינו חי לכן אפילו אם מכחישים זא"ז בחקירות מ"מ עד א' מהם אומר אמת שאינו חי היא מותרת משא"כ בדיני ממונות דבעינן שני עדים, וכן ראיתי בתשו' פני משה ח"א סי' ס"ד מיהו בש"ג כ' א' אמר מת וא' אמר נהרג הוי הכחשה ובתשו' מהר"מ מלובלין סי' ק"ל פסק כהמחבר דלא הוי הכחשה מיהו מדלא הביא דברי הש"ג י"ל דלא ראה את דבריו ואם א' מעיד שנטבע וא' אומר שנהרג תליא בפלוגתא זו להש"ג אסורה ולדברי המחבר מותרת ממ"נ אם נטבע במים שיש לו סוף הוי כאלו א' אומר מת וא' אומר נהרג ואם נטבע במים שאל"ס לא הוי הכחשה כי י"ל שעלה מן המים ונהרג שם בתשובת מהר"מ:

סעיף י[עריכה]


(כו) דחיישינן שמא שד הוא:    ולא מהני אם ראו צל צילו בזה"ז כמה שכתב הגאון שהביא הטור דהאידנא לא בקיאים בצל צילו ולכאורה קשה למה כתב סי' קמ"א סעיף י"ט מי שהיה מושלך בבור ואמר מי שישמע קולו יכתוב גט לאשתו כותבים אף על פי שאין מכירים וי"א ה"מ שראו לו דמות אדם וצל צילו וכאן פסק דלא מהני צל צילו ואפשר שם הגוף מושלך לפנינו וראינו שהוא אדם ואינו אלא חשש שמא זה שצעק לכתוב הגט היה שד והלך והגוף זה הוא מאחר לכן לא חיישינן אם ראה צל צילו אבל כאן דליכא אלא קול שאמר מת פלוני לא סמכינן על צל צילו לכ"ע בזה שפיר מיושב לרמב"ם דלא הביא סוגיא זו אם שמעו קול האומר מת פלוני ודין מי שמושלך בבור ואמר השומע קולי יכתוב גט כתב פ"ב ה"ג ודין א' עומד מרחוק כתב סוף ה"ג וכתב הב"י הא דלא הביא סוגיא אם שמעו קול וכו' משום דפוסק כהגאון ודבריו תמוהים דהא להגאון לא מהני צל צילו ואיך מתיר אם היה מושלך בבור וכן הקשה בעצמו בכ"מ וכן הקשה ב"ח ולמ"ש לק"מ ועיין עוד מזה לקמן מ"ש בזה:

סעיף יא[עריכה]


(כז) מצאו כתוב בשטר:    אפילו אם כתב בכתב של עכו"ם מהני אם ידוע דישראל כתב כמ"ש בת"ה סי' רמ"ז בשם א"ז ואפילו אם כתב להב"ד ששמע מאחר מהני אלא כשכותב לזכרון ואינו כותב למעשה אז לא מקילין בעד מפי עד כמ"ש בהג"מ פ"ב דיבמות אבל אם כותב לזכרון מה שראה בעצמו מהני והיינו פי' מתני' מצא כתוב בשטר מת פלוני לא מהני היינו כשכותב לזכרון ובירושלמי פליגי אם סמכינן על כתב וע' בהרי"ף סוף יבמות ומאן דס"ל דלא סמכינן על כתב הביא ראיה ממתני' זו ש"מ מאן דס"ל דסמכינן על כתב מהני כשכותב לזכרון ובהר"ן הביא פלוגתא זו ופי' מתני' זו למ"ד דלא סמכינן על הכתב היינו כשכותב לזכרון אף על גב דקי"ל כמ"ד סמכינן על הכתב כוונת הר"ן לפרש למ"ד דלא סמכינן על הכתב היינו כשכותב לזכרון מזה נשמע למ"ד סמכינן על הכתב אפילו אם כותב לזכרון וב"ח ל"ד בזה והבין דהר"ן כתב זאת לפסק הלכה דלא סמכינן על כתב זכרון וליתא, והרי"ף כאן כשהביא פלוגתא בירושלמי לא הכריע אלא הריטב"א והר"ן כתבו ממה דכתב הרי"ף בפ' מ"ש הברייתא כשם שבודקין לגיטין כך בודקים לעדות ואוקמא לעדות אשה אבל לא לשאר עדות משום מפיהם ולא מפי כתבם ש"מ דס"ל דסמכינן על כתב ולכאורה קשה איך נפשט דין זה משם דהא הר"ן מפרש הפלוגתא בירושלמי כשכותב /לזכרון/ ושם בפ' מ"ש לא איירי שכותב לזכרון ומ"ש דהרי"ף הכריע כמ"ד סמכינן על כתב זכרון הקשה בח"מ איך נפשוט משם דהא שם ידוע מי הוא הכותב משא"כ דא"י מי הוא והטור כתב בסימן זה דהרא"ש לא הכריע בירושלמי בפלוגתא אם סמכינן על כתב אף על גב בפ' מ"ש פסק הרא"ש ג"כ כהרי"ף ע"כ צ"ל כמ"ש משום דבירושלמי איירי כשכותב לזכרון מ"ה כתב דלא הכריע והא שפסק בפ' מ"ש דסמכינן על כתב משום דשם לא איירי שכותב לזכרון מיהו מרמב"ם משמע דלמד דינים אלו זה מזה מדכתב שני דינים אלו בבבא א' מצאו כתוב מת פלוני וכו' וכן אם נשתתק ובדקו אותו וכתב פלוני מת ש"מ דלמד דין מצאו כתב מדין נשתתק והנה שם קתני כשם שבודקין לגיטין כך בודקין לעדות אשה שמת בעלה ולמה דקי"ל בגיטין דאין סומכין על כתב כמ"ש בסימן ק"ך נראה דה"ה דאין סומכין על כתב לעדות אשה והרמב"ם דפוסק דסומכין על כתב לטעמו אזיל דס"ל בגט נמי מהני כתב כשנשתתק ועל המחבר לכאורה קשה מנ"ל להקל כאן בנשתתק דמהני כתב ולקמן משמע דס"ל עיקר כדעת הפוסקים בנשתתק לא מהני כתב ועיין סימן קמ"ב:


(כח) אפי' אינו מקויים:    הטעם כתבו הפוסקים משום דקי"ל עדים החתומים על השטר הוי כאלו נחקרו עדותן בב"ד וקיום שטרות מדרבנן וכאן אוקמי אדאוריי' אפ"ה צריך להיות עדים החתומים על הכתב כמ"ש בירוש' וכ"כ ברי"ו, ואם ע"א חתם עליו מהני כמ"ש בהר"ן כמ"ש בשם הרמב"ן ואף על גב בע"א לא אמרי' דהוי כאלו נחקר עדותו בב"ד כמ"ש בתשו' ריב"ש ובהג"ה ש"ע סימן מ"ו בח"ה מ"מ בעדות אשה מהני:


(כט) אינו מקויים:    כ"כ הרמב"ן ורשב"ם ולדעת המגיד גם הרמב"ם ס"ל כן מיהו דעת שאר פוסקים חולקים ע"ז וס"ל דצריך קיום והרשב"א כתב דגם הרמב"ם ס"ל כן ועיין בתשובת מהר"מ מלובלין פסק ג"כ דצריך קיום מיהו קיום ע"א מהני משום דבעלמא לא מהני קיום ע"א משום דהוי כעד מפי עד וכאן בעדות אשה מהני עד מפי עד וכ"כ המגיד דמהני קיום ע"א וכן הסכימו מהר"מ ובעל הח"מ דצריך קיום מיהו אם בא כתב ממרחקים ואינו מקיום מקיל הח"מ במקום עיגון להתיר כתב הנמצא כתוב בכתב ישראל תלינן ברוב ישראל הכשירים לעדות גם צריך להיות כתוב פלוני בן פלוני ממקום פלוני ועיין בתוספות יבמות דף קכ"ב ד"ה דחזו ליה הביאו תוס' הירושלמי נמצא כתוב מת פלוני וקודם לזה כתבו אם חיישינן שמא שד היה זה שצעק פלוני מת ואין שום דביקות דבריהם זה לזה, וצ"ל שהביאו ראיה מדין זה נמצא כתוב מת פלוני מהני אפילו א"י אם זה שכתב כשר היה כן ה"נ לא חיישינן שמא שד היה ועיין בתשובת אלשיך מ"ש על דברי תוס' אלו:


(ל) ולהרמב"ם צריך שידעו כו':    היינו אפילו שכתב דרך מסל"ת ואם היה מגיד בע"פ היה מהני מ"מ בכתב לא מהני מ"ה צריך שידעו שהוא כתב ישראל כ"כ המגיד והיינו חידוש לרמב"ם דלא מהני מסל"ת בכתב:


(לא) אם י"ל שכ"כ:    ל"ד שכתב ה"ה אם הגיד בע"פ אמרי' שמא שמע שטבע במים שאל"ס כמ"ש בת"ה סי' ר"מ ובפסקים סי' קמ"א ובתשו' ב"י אית' בשם רב א' ה"ה אם יצא קול שנהרג פלוני וא' אמר שנהרג אמרי' שמא שמע הקול שנהרג והוא לא ראה שנהרג והב"י חולק ע"ז דיש לומר דוק' כשטבע במים שאין להם סוף דעל פי רוב הוא מת אז חיישינן דזה סמך על הרוב לכן אמר שמת אבל אם יצא קול שנהרג פלוני ואחד אמר שמת לא אמרי' שסמך על הקול שיצא ועיין תשו' מהרשד"מ סי' מ"ז, ויש לומר שם בתשובה לא יצא הקול שנהרג אלא אמר לא חזר לביתו זמן רב וא' אומר שמת י"ל בכה"ג סמכינן על זה שאמר שמת דאם לא ידע שמת איך אמר שמת דהא לא יצא קול שמת אלא לא חזר לביתו ומנין הוא אומר שמת אבל אם יצא קול שנהרג או שמת וא' אומר שמת י"ל מחמת הקול שיצא אומר שמת והוא א"י שמת וכן הוא דעת המ"ב סי' ק"ה, ובט"ז מדייק מת"ה אם יצא קול על א' שמת ואח"כ כ' א' שמת אף על פי שאותו קול לא היה בירור מותרת:

סעיף יב[עריכה]


(לב) וכתב שמת פלוני:    ה"ה אם בודקין אותו והרכין בראשו כ"כ הש"ג דף תנ"ד ועמ"ש בז' בסמוך:

סעיף יג[עריכה]


(לג) אבל אם שמע מפי שוטה או קטן:    שאמר מת פלוני ולא אמר שאר דברים מעסקי מיתתו כגון כך וכך ספדנים היו שם לא מהני ואין חילוק אם הם מעידים או עד השומע מהם כ"פ הרמב"ם וכן מפרש הב"י וב"ח דברי הטור ומ"ש בסמוך דבעי' מסל"ת י"ל דאיירי כאן דלא היה מסל"ת ובפרישה מפרש דברי הטור אם אמרו התינוקות מת פלוני מהני אפי' אם אינן מסל"ת אבל אם אמרו הרי אנו באים מקבורתו אין סומכין עליהם עד שיאמרו כך וכך ספדנים כו' וכתב בט"ז דוק' בקטן שהגיע לעונת הפעוטות דמקח וממכר שלו קיים אבל פחות מזה לא מהני אפי' מסיח ל"ת ואם קטן שהגיע לעונ' הפעוטות מספר שהיה אצל הריגה איך ומה היה סיבת הריגה דומה לאומר הרי אנו באים מקבורתו וכך וכך ספדנים וכו' ומשיאין ע"פ עכ"ל הט"ז:


(לד) שמע מהתינוקות וכו':    בטור משמע אפי' אינם מסל"ת אבל בפסקי מהרא"י סי' ר"כ כתב בשם א"ז דוק' כשהם מסל"ת אז נאמנים וב"ח מפרש דברי הטור ומ"ש בין כוונו ובין לא כוונו לעדות קאי על השומע אבל התינוקות צריך שיאמרו לפי תומן ולא משמע כן גם בט"ז השיג עליו:


(לה) ודוק' לאלתר:    כלומר לאלתר אחר ראיתו מעיד וא"צ שראה המת לאלתר אחר מיתתו אלא לאלתר קאי על ראיה שלו אומר עכשיו באתי מקבורה שם בפסקי מהרא"י, ומ"ש אפילו הגדילו ה"ק ל"מ בקטנותו אלא אפי' אם יעיד כשהוא גדול נמי אינו נאמן וכ' בט"ז וז"ל נראה פשוט הך לאלתר לא קאי על מה שמעיד בפני ב"ד שיצטרך לבא תכף לפני הב"ד אלא תכף אחר ביאתו אצל אנשים אומר לפניהם מעשה זה סגי בכך והשומע הולך אח"כ אצל הב"ד אפי' אחר זמן עכ"ל ובזה פליגי אם בעינן לאלתר הראבי"ה וראב"ן כמ"ש בפסקי מהרא"י שם והרמב"ם שכתב עכשיו באנו נשמע דס"ל ג"כ דוק' לאלתר וכ' בח"מ לחומר' חיישינן כדעת המחמיר בפלוגת' זו מיהו תליא בדין אם מחמירים היכ' דאיכ' פלוגת':

סעיף יד[עריכה]


(לו) כיצד היה מל"ת:    אינו נאמן מדין עדות דעכו"ם אינו בעדות כלל אלא משום דקים לן דקושטא קאמר ומשום עגונא הקילו חז"ל ואין לנו לחוש שמא תשכיר עדים או עכו"ם שיאמר כן מחמת חומר' שהחמירו עליה בסוף הקילו בתחלתה אעפ"כ יש לדקדק יפה אם נראה דברי רמאות ועיין בנ"י וכל שבאו לב"ד להעיד אפילו אם הוא מסל"ת לא מהני ואמרי' דכוונתו להעיד ועיין תשו' הריב"ש:


(לז) או שהיה מסיח ואמר כן:    הוא לשון הרמב"ם ואיירי שמזכיר שמו ומכירו ולא איירי באומר סתם זה שיצא עמי מת דאם כן היה צריך לומר קברתיו ואפילו אם מצער את עצמו על מיתתו כמ"ש בסעיף י"ו ועיין ב"ח:


(לח) וכן אם אמר כו':    הריב"ש הביא ראיה לזה מדהקשה דלמא צרה היה דלמא שד היה ולא הקשה דילמ' כותי היה נשמע אפילו אם היה כותי היא מותרת משום דהוי מסל"ת אפילו לא אמר שאר דברים ובט"ז כתב דלא חיישינן שמא כותי כי כותי אינו מכשיל לישראל בחנם כמ"ש בי"ד לכן לא חיישינן אלא צרה היה או שד ולא ק"מ כי אף על פי שכותי אינו מכשיל מ"מ מי אמרי' כל שלא אמר קישור דברים לא הוי מסל"ת ולא מהני א"כ אף על גב דאינו מכשיל לישראל מ"מ כל שאינו דרך מסל"ת לא מהני א"כ שפיר קשה שמא כותי היה אלא ש"מ אף על גב שאינו אומר קישור דברים הוי מל"ת ובזה מיושב נמי קושית הב"ח על הריב"ש ובתשובת שער אפרים הביא קושי' זו בשם מ"ו הגאון מו"ה העשיל ז"ל איך מיישב הריב"ש הסוגי' בגיטין דאית' סוגי' זו גם כן שם ולא הקשה שם דלמא כותי היה ואמר השומע קולי יכתוב גט לאשתי ושם לא שייך הישוב של הריב"ש עכ"ל ולא ק"מ כי שם שפיר י"ל דלא חיישינן שמא כותי אמר השומע קולי יכתוב גט לאשתי וע"כ אמר זאת להכשיל את ישראל ולא חיישינן שמכשיל בחנם אבל כאן קשה דלמא הכותי אומר פלוני מת דידע לו ואמר אלא כשאומר בלא קישור דברים לא מהני אף על גב דלא חיישינן דאומר להכשיל את ישראל ועיין ב"י כתב בשם מורי כל בתי דינים בסאלני"ק הורו להיתר וכ"פ בתשובת מהרא"מ סי"ג ותשובת מהרשד"ם ותשו' רש"ך ותשו' ר"י לבית הלוי ותשו' מ"ב סי' ק"ה ואם נכרי מספר לנכרי לכ"ע א"צ קישור דברים תשובת רש"ך ס"ב סי' מ' וב"ח כ' במקום עיגון יש לסמוך על המתירים וכן נ"ל מיהו ראיית ב"ח הנ"ל דהבי' ראיה מסוגי' זו דלא חיישינן שמא צרה משום במקום דחק לא חיישינן בכל דבר אשר ספק הוא ויש לדחות שאני החששא שמא צרה היה דחשש' רחוקה היא:


(לט) אמתלאה:    ואם אמר ראוי לשלם לי סחורה זו בטוב כי היה לי אחריות הדרך שנהרג פלוני בדרך זה הוי מל"ת ולא אמרינן להשביח מקחו היה כוונתו תשובת מהר"ם מלובלין סי' קכ"ג, ואם בעל אכסנאי אמר לאחד שאל יצא בלילה שלא יהרג כדרך שנהרג פלוני הוי מסל"ת ולא אמרי' דכוונתו להוציא את עצמו מן החשד ובתשובת רש"ך מפקפק בזה ומ"ש בהג"ה במקום שיש לחוש לשקרא צ"ל דאיירי דיש רגלים לדבר דאל"כ אין לחוש לשום חשש כמ"ש בשם הג"מ:


(מ) אבל שאר עכו"ם מסל"ת:    כ"כ הת"ה והנה בח"מ מאריך בזה והקשה ממ"ש בת"ה מי שטבע במים שאל"ס ועכו"ם מסל"ת ואמר שמת פלוני אמרינן מה שמל"ת שמת לא שידע שמת אלא שסבר שמת כן ה"נ י"ל שמא שמע מערכאות שנהרג בדין סבר שמת דהוא מאמין להם מש"ה אמר שמת, ובאמת ל"ד חששות אלו זה לזה והנה הת"ה פסק עכו"ם שאמר שנדון בערכאות נאמן ועוד פסק עכו"ם מסל"ת מפי עכו"ם נאמן ולא חיישינן שמא עכו"ם הראשון לא היה מסל"ת עוד פסק כותי השואל לכותי שלא בפני ישראל הוי מסל"ת ונראה הני ג' פסקים הכל שיטה א' והיינו הא דס"ל עכו"ם מסיח ל"ת מפי עכו"ם נאמן ולא חיישינן שמא שאל אותו משום דס"ל אפילו אם שאל כותי לכותי שלא בפני ישראל הוי מל"ת וכללא הוא לעולם לא חיישינן שום חשש כל שאינו רגלים לדבר כמ"ש בשם הג"מ לכן לא חיישינן שמא היה ישראל שם בעת ששאל כותי זה לכותי אחר או שמא שאל אותו בשם ישראל כל כהני חששות לא חיישינן כמו דלא חיישינן שמא אמר כן כדי לאיים עליו אבל החששא שמא שאל כותי השני לראשון לאו חששא היה כי כן הוא דרך המספרים זה עם זה לפעמים מספר הכל מעצמו ולפעמים שואל א' לחברו מ"ה הוי חשש שמא שאל לו אלא דס"ל אפילו אם היה שואל לו הוי מסל"ת אם שאלו לו שלא בפני הישראל לא חיישינן שמא היה ישראל שם מטעם הנ"ל לכן לא חיישינן ג"כ שמא שמע מערכאות דזאת חששא היא כשאר חששות אבל אם יצא קול שטבע פלוני במים שאין להם סוף וכותי אמר פלוני מת לאו חששא היא אלא אמרינן מסתמא אין ידוע לכותי יותר משאר בני אדם אלא הקול שיצא שטבע במים שאל"ס ידוע לו גם כן לכן אמר שמת וכן אם יצא קול שנדון בערכאות ואמר שמת באמת אמרי' שאמר שמת מחמת הקול אבל אם לא יצא קול ואמר שמת לא חיישינן שמא שמע מערכאו' וכן לא חיישינן שמא טבע במים שאל"ס כל כי האי הוי חשש בעלמא ולא חיישינן כל שאינו הכרח להאי חששא, והר"ן החולק על הת"ה וס"ל עכו"ם מפי עכו"ם לא הוי מל"ת ג"כ מודה דלא חיישינן שום חשש כל שלא היה רגלים לדבר לא כן הוי חשש שמא שאל בשם ישראל או שמא היה ישראל שם אלא ודאי משום דס"ל אם עכו"ם שואל לעכו"ם אפילו לא היה ישראל שם ולא שאל בשם ישראל לא הוי מסל"ת לכן עכו"ם מפי עכו"ם לא הוי מל"ת כי חיישינן שמא שאל לו וכל כה"ג הוי חששא כמ"ש ובזה שפיר הדיוק של הב"י במה שמדייק מתשובת הר"ן כשכותי שואל לכותי לא הוי מסל"ת כן נ"ל בפלוגתות אלו:

סעיף טו[עריכה]


(מא) עכו"ם שהסיח ל"ת תחלה אף על פי ששאלו אותו אח"כ:    היינו דוקא באותו מעמד כן פסק בת' מהרשד"ם סי' כ"ג ובתשובת מ"ב סי' ק"ה כתב בשם מהרא"מ ובנימין זאב אפילו אח"כ הוי מל"ת וכתב בח"מ נראה מלשון הג"ה אם יהודי אחד שאל לכותי איה פלוני והשיב מת וזמן רב אח"ז הגיד הכותי מסל"ת שמת פלוני אינו נאמן אך באמת חומרא גדולה וכי בשביל שאשתקד שאלו אותו לא יהיה נאמן עתה ועיין בתשו' בן לב ח"ג סי' מ"ו:


(מב) אבל שאלו אותו תחלה וכו':    ואם העכו"ם סיפר לו הגזילה ושאל לעכו"ם על היהודים ואמר שנהרגו הוי מסל"ת כי מה שהתחילו לספר מהגזילה הוי התחלה תשוב' מ"ב סי' ק"ה:


(מג) איה חברינו וכו':    משמע אפילו לא הניחו את חברו חולה מ"מ כל ששאלו איה לא הוי מל"ת ועיין ת' מ"ב סי' ק"ט ותשובת צ"צ ולמעש' צריך יישוב בכל הני הדברים שכתבו שם מסברא דנפשם, ועיין במר' סוף יבמות מפרש הירושלמי אם נזכרה אשה אחת לפני העכו"ם ואמר שמת בעלה לא הוי מל"ת ואם שאל על עיר א' שהיתה במצור ואמר פלוני מעיר הזאת מת הוי מסל"ת תשובת מהר"מ מלובלין סי' ק"ל:


(מד) אבל שאלו עכו"ם אחר:    פי' בח"מ וט"ז שעכו"ם זה לא היה שם באותו מעמד כששאל אבל אם היה באותו מעמד אף על גב דלא שאל לאותו עכו"ם הוי כאלו שאל אותו לפ"ז צ"ל מ"ש אף על פי שהיה אצל העכו"ם היינו שהיה אחר כך אצלו ולא בעת השאלה וכתב הב"י בשם מורו אם ישראל שאל לישראל ועכו"ם היה באותו מעמד והשיב שמת הוי מל"ת ולדברי הח"מ צריך לחלק בין אם שאל לעכו"ם אחד ועכו"ם שני היה באותו מעמד הוי כאלו שאל אותו אבל אם שאל ישראל לישראל אף ע"ג העכו"ם המשיב היה באותו מעמד לא הוי כאלו שאל לאותו עכו"ם:


(מה) וא"ל במה אתם מדברים:    ואם אמר לישראל לא שמעת כלום מיהודי זה ואמר לא ואמר הוא שנהרג עיין בב"י והוא הסכים דהוי מסל"ת:


(מו) היה ספק אם מסל"ת:    וכן בכל מקום דאיכא פלוגתא אזלינן לחומרא ועיין לקמן מבואר לפירו' הב"י ס"ל להרמב"ם ע"א במלחמה או בקטטא דלא אפשט הבעיא לא תצא אם נשאת ולפירושו קאי הבעייא אאם נשאת וסבריא להרמב"ם לקולא דלא תצא לפ"ז צ"ל דל"ד פלוגתא לבעייא דלא אפשט משום ספק זה דומה קצת לחסר ידיע' ולקמן כתבתי עוד מזה:


(מז) וכן בכל מקום דאיכא פלוגתא:    עיין בתשובת מ"ב סי' מ"ד וסי' ק"ה כתב בשם תשובת מהר"א מזרחי סי' ל"ו דס"ל בפלוגתא אזלינן לקולא ובח"מ השיג עליו ומפ' דברי מהרא"מ בע"א וכן הוא בתשובת א"ש מיהו שם בתשו' מהרא"מ דף מ"ג ע"ב משמע כדברי מ"ב ובט"ז הביא בשם תשובת מהר"מ החדשים ותשובת ר"מ מטראני סי' קפ"ח שכתבו ג"כ לקולא וכן פסק בט"ז:


(מח) אבל אם שואלים העכו"ם:    כבר כתבתי דהב"י מדייק מתשובת הר"ן דחולק על דין זה ולמ"ש מוכרח כך ולכאורה קשה על הרב רמ"א בסמוך כתב בפלוגתא אזלינן לחומרא ואיך פסק כת"ה בזה ולא כהר"ן ונראה לי דס"ל דהר"ן אינו חולק על הת"ה והא דלא התיר בתשובה שהבי' הב"י מה שהעכו"ם היו מגידים לפני השופט מחמת שאלת השופט לאו משום דס"ל אם עכו"ם שואל להעכו"ם לא הוי מל"ת אלא שאלת השופט שאני דשואל אותו שיגיד לשם עדות, מיהו הא דלא התיר ע"פ שאלת השליח לאלמנת המומר ע"כ מוכח דס"ל כשהעכו"ם שואל להעכו"ם לא הוי מסל"ת וא"ל כמ"ש בח"מ דשם חיישינן שמא שאל בשם ישראל כי כבר הוכחתי דלא חיישינן שום חששא כל שאינו מוכרח וליכא רגלים לדבר מיהו בזה יש להקל דהא כבר כתבתי לכמה פוסקים אזלינן לקולא בפלוגת':


(מט) והגיד אומדנות המוכיחות:    עיין תשו' מ"ב סי' ס"ח לפעמים מתירים אפילו לכתחלה אם מוכח שאמר אמת כגון רוצח שהודה בלא עינוי שרצח לזה מוכח דאמר אמת דאל"כ למה יתחייב א"ע בחנם בשלמא מה שאמר בעת העינוי י"ל מחמת יסורים אומר כן ובתשו' ש"ך ס"א סי' נ"ו החמיר בזה וכתב הרב מהרי"ב פסק גם כן לחומרא וחולק על מהרי"ק שורש קכ"א שהקיל בזה, וז"ל הט"ז אם יש ספק אם אמר העכו"ם מסיח ל"ת או על ידי שאלה ויש אומדנות מוכיחות יש לנו לילך לקולא ואמרינן שהי' מסל"ת אפילו לכתחלה כנלע"ד עכ"ל:


(נ) לא תצא:    אם יש ראיות וכו' ואפי' בלא הגדה כלל היכא דאיכ' ראיה ואומדנות דומה לטבע במים שאין להם סוף דקי"ל לא תצא ולמעשה צריך להתיישב ח"מ:

סעיף טז[עריכה]


(נא) ואפילו לא העיד בפירוש שהכותי הראשון מסל"ת:    מיהו אם ישראל אומר ששמע מכותי צ"ל דכותי הראשון היה מסיח ל"ת משום דדרך ישראל הוא דשואל על ישראל חבירו עיין תשובת מ"ב סי' ס"ג ובטורי זהב כתב אפילו בישראל מהני, כתב בח"מ אם עכו"ם מעיד מסל"ת מפי ישראל שהעיד על פי שאלה צריך ישוב אם מהני כיון דכותי אומר מפי ישראל דכוונתו היה להעיד:

סעיף יז[עריכה]


(נב) יצא כותי וישראל וכו':    לדעת ב"ח א"צ כאן שום קישור דברים אלא אמרינן שמספר מה שאירע לזה שיצא עמו אבל בעלמ' אם אמר פלוני מת בלא קישור דברים חיישינן שמא כוונתו להתיר דאל"כ למה אמר זאת וחילוק זה שפיר לחלק כן לדעת הטור אבל הרמב"ם ע"כ לא ס"ל חילוק זה דהא כ' אפי' אם אמר פלוני יצא עמו צ"ל קישור דברים כמ"ש סעיף י"ד וכ"כ בח"מ לדעת הר"ן בסעיף י"ד צריך לומר כאן קישור דברים:


(נג) שיצא מכאן וכו':    משמע אם לא אמר שיצא מכאן אלא אמר איש שיצא עמי מת אמרינן שמא אותו יהודי שיצא עמו מכאן הלך לדרכו ונתלוה עמו אדם אחר ומת, אבל הרא"ש בתשובה פסק אף בכה"ג מהני ואמרינן מסתמא אותו איש שהלך מכאן עמו הוא מת ובתשובת בן לב ובתשובת רש"ך ובתשובת מ"ב פסקו כהרא"ש וצ"ע וט"ז מאריך בזה ופוסק לא כהרא"ש:


(נד) ודוק' בכהאי גונא שאינו מזכיר שם המת:    הנה יש בזה ד' שיטות לדעת הריטב"א יש לחלק אם הכותי מכניס את עצמו להכריז פלוני מת אז בודאי מת וא"צ לומר קברתיו ולדעת הר"ן והמגיד והריב"ש אם מכירו לא בעינן קברתיו ובתשובת רמ"א סי' ק"א כ' דיש חילוק בין המגיד להר"ן, ולדעת הר"י מיג"ש דוק' כשהכותי היה שם בעת מיתתו או הריגתו חיישינן שיאמר בדדמי וצ"ל קברתיו, ולדעת תשו' מהרא"מ יש לחלק בין אם יצא עמו או סבר שמת כיון שנפרד ממנו אלא צריך יישוב בסעיף י"ד למה לא צ"ל קברתיו ועיין תשו' מהר"מ מלובלין סי' ו' ובתשובת רש"ך סי' ז' כתב דלא קי"ל כהרמב"ם ואצ"ל קברתיו:


(נה) והם אסורים בקולר:    כ"כ הרמב"ם משמע אם אינם אסורים בקולר חיישינן שמא הנהו אזלי לעלמ' משום דלא אמר שיצאו עמו אלא הם הלכו בעצמם מ"ה חיישינן שמא אזלו לעלמ' ומזה נשמע דמנין לא הוי סי' ועכ"פ בט"ז מנין ומקום לא הוי סי' ולא כמ"ב ואם מכוון מקום ממש הוי סי' דומיא נקב בצד אות פלוני ט"ז ובח"מ מדייק מרש"י דס"ל מנין הוה סי' מדפי' קולר חבורה ועיין עוד מזה לקמן ועיין בק"ע סי' רע"ג וכתב בתשו' מ"ב סי' מ"ד אם כותי מכיר א' מהם ומעיד שנהרגו כל החבורה אמרינן מסתמ' אותה חבורה הי':

סעיף יח[עריכה]


(נו) והוא שלא הוחזקו:    לדעת הרי"ף והרא"ש והטור אפילו הוחזקה אם לא שכיח שיירא מותרת ומפרש בפרישה היינו בעיר הזאת לא הוחזקה תרי יב"ש אלא הוחזק דיש בעולם עוד א' יב"ש, וב"ח מפ' דהוחזקו באותו מקום שני יב"ש אלא א' הלך לדרכו זה כמה ימים וא' הלך מקרוב ואיידי /ואיירי/ דמעידים זה שהלך מקרוב מת לא אמרינן שזה הלך מכמה ימים חזר והלך מקרוב גם י"ל דאחד הלך לאותו עיר שהב"ד אמרו לשליח שיאמר פלוני מת וכ"כ בט"ז ולכאורה קשה למה לא חיישינן שהשני שהלך לדרך אחר חזר והלך לעיר הזאת כמ"ש בסי' קל"ב דחיישינן שמא אתא על גמלא פרחא ואפשר כאן מקילין גם בזה כמו דמקילין דלא בעינן תרתי לטיבותא לא הוחזק ולא שכיח כמו בגט כמ"ש הרא"ש אלא קשה מנ"ל למיקל בזה בשלמ' הא דלא בעינן תרתי לטיבות' יש לסמוך על לישנא דש"ס משום דאיכ' תרי לישנ' בש"ס לחד לישנ' בעינן תרתי לטיבות' ולחד לישנ' די בחד טיבות' מקילין כאן אבל מנ"ל למיקל דלא חיישינן שמא אתא פלוני כמו דחיישינן בגט וי"ל שם בעינן תרתי לטיבות' לא שכיח ולא הוחזק לכן חיישינן שמא אתא אותו פלוני ואכתי איכ' הוחזק אבל כאן בחד טיבות' מותרת לכן אם לא שכיח שיירא מותרת אלא אם הוחזק באותו מקום לא מהני לא שכיח שיירא כיון דאיכ' כאן שני יב"ש אבל אם הלך א' לדרכו אז מתירין בחד טיבותא היינו לא שכיח שיירא אף על גב דאיכ' חשש שמא חזר אותו פלוני מ"מ כיון דליכ' כאן שני יב"ש מותר' ולישנ' דש"ס דף קי"ו ביבמו' רבא אמר וכו' צריך ישוב והטעם דמחמירים בגט משום דאפשר לכתוב גט אחר ולרמב"ן ורשב"א הטעם בגט משום דאיירי בנמצא שלא במקום הכתיבה דאם היה נמצא במקום הכתיבה היה אמרינן כאן נמצא כאן היה ולא אמרינן שמא מאחר נפל וכאן איירי יב"ש הלך מכאן לאותו עיר שהב"ד אמרו לשליח שמת פלוני אז אמרינן כאן נמצא כאן היה:


(נז) וי"א דכל זה דוקא וכו':    משמע אפילו שאמרו לשליח כשתלך לעיר הזאת אמור פלוני מת לא מהני אלא אם כן כשהזכיר העיר ולפ"ז היה שפיר ג' דיעות שהביא היינו דעה הראשונה ס"ל אפילו בכה"ג צריך להזכיר שם העיר ודעה שניה מקילין בכה"ג אבל בעלמ' צריך להזכיר שם העיר ולא מהני אם אינו מזכיר שם העיר אפי' אמר שמו ושם אביו ודעה שלישית ס"ל דמהני שמו ושם אביו בלא שם העיר אלא /לא/ מצינו מי שס"ל כן דהא כשאומרת לו כשתלך למקום פלוני אמור פלוני מת הוי כאלו אמרו בפי' פלוני מאותו עיר מת גם בח"מ מאריך בזה שלשה שיטו' שהביא הרב רמ"א ולא מצינו מפורש דיעות אלו:


(נח) שהזכיר העד שם עירו:    ה"ה אם אמר היהודי ראובן מת הוי כאלו אמר ראובן מעירי מת מדאמ' היהודי תשוב' מהרשד"מ סי' נ"א ואם אמר ראובן העוסק מלאכה בעיר מת ודאי כוונתו עיר הסמוכה קאמר שם סי' נ"ג ובתשובת ש"י סי' ל"א מחלק בין עד הראשון לעד השני שמעיד ששמע יש להקל יותר אפילו לא הזכיר העיר, ושם מדינה לא מהני ושמו ושם משפחתו מהני מהרשד"מ סי' ל"ה ובסעיף י"א צ"ל דהזכיר שם העיר וכתב בד"מ להני פוסקים דס"ל דצריך להזכיר שם העיר אם לא הזכיר אפילו לא שכיח שיירא ולא הוחזק אסורה:


(נט) וי"א במקום וכו':    בש"ג כ' לכ"ע די אם מזכיר עירו אפילו אינו מזכיר שם אביו והיינו דאינו מוחזק באותו עיר עוד יב"ש ובתשובת מהר"מ פסק ג"כ כוותיה ובתשו' מזרחי סי' ט"ו חולק ע"ז ועיין בק"ע סי' שי"ד:


(ס) אבל אם מזכיר שמו ושם אביו:    כתב בח"מ דוקא כשיש רגלים לדבר דזהו כגון דידוע דפלוני הלך לאותו מקום וזה מת סמוך לעיר זו וכתב בתשובת מהרשד"מ סי' ל"ה להלכה סמכינן אם אמר שמו ושם אביו אפי' לא הזכיר שם העיר:

סעיף יט[עריכה]


(סא) וכך היו סימניו:    היינו סימנים שאינן מובהקים ביותר:


(סב) יצא עמנו:    משמע אפי' אינו מזכיר שמו כלל מ"מ כשידוע שלא יצא שום אדם אלא זה מותרת ונראה דהכל לפי הענין אם העיר משומר דא"א לצאת בלי ידיעה וידוע דלא יצא שום אדם אלא זה מותרת אבל אם אפשר לצאת בלי ידיעה אסורה אא"כ מעידים שיצא אחד מתושבי העיר הזאת אז מחפשים אם אינו חסר שום אדם אלא זה מותרת וע' תשוב' מהרי"ו סי' מ' ותשו' מ"ב סי' מ"ד:

סעיף כא[עריכה]


(סג) אין בודקים עידי נשים:    הטעם הוא משום מלת' דעביד' לגלויי הוא א"נ איהי דייק' ומינסב' והרמב"ם ס"ל כטעם הראשון וע' במגיד רפי"ג ואם העד בפנינו שואלים איך ראה ואיך יודע כמ"ש לעיל, וע' סי' י"א דקי"ל לאסור אשה על בעלה צריך דרישה וחקירה וכאן א"צ דרישה וחקירה משום דהיא נוטלת הכתובה הוי כדיני ממונות אף על גב דמתירים אותה לאחר והוי דיני נפשות מ"מ ד"נ ליתנהו בזה"ז אבל לענין לאוסרה על בעלה ליכא ד"מ כלל דהא אם היא אסורה אין לה כתובה ואם היא מותרת מ"מ אינה נוטלת הכתובה מ"ה הוי ד"נ והא דמצטרפים עידי כיעור לאוסרה על בעלה בד"נ אין מצטרפין כתבתי בסי' י"א וע' ב"י שם וע' תשובת הרא"ש:


(סד) ואפילו אם הוכחשו בבדיקה כשרים:    אבל אם הוכחשו בחקירות בטילה דלא עדיף מד"מ דקי"ל אם הוכחשו בחקירות בטילה העדות ומ"ש ב"ח כאן ושגגה הוא לפניו וכבר השיג עליו הח"מ רס"ז וע' סעיף ט' מ"ש:


(סה) ואסור לדרוש ולחקור הרבה:    שאין מדקדקים בעדות אשה עגונה וכל המחמיר ודורש וחוקר בדברים אלו לא יפה הוא עושה ואין דעת חכמים נוחה ממנו לשון תשובת הרמב"ם וראוי לכל מורה לחזור ע"כ צדדים להתיר תשובת הרא"ש כלל נ"א:

סעיף כג[עריכה]


(סו) שהוא פלוני בן פלוני ממקום פלוני:    כן הוא הגירס' בטור וכן הוא גירסת מהרי"ק שורש קע"ה אפילו להפוסקים דס"ל אם מזכיר שם אביו א"צ להזכיר שם העיר מ"מ הכא דנשתנה הצורה צריך להזכיר שם אביו ושם עירו שם, וכאן ס"ל להרמב"ם דא"צ לראות צל צילו וכן לקמן במי שהיה מושלך בבור וכבר כתבתי מזה לעיל מיהו קשה המחבר בסי' קמ"א הביא י"א דבעינן צל צילו במושלך בבור וכאן לא הביא י"א:

סעיף כד[עריכה]


(סז) ופרצוף פנים:    הם הלחיים ואין משגיחים לא על העינים ולא על הפה ב"י בשם הרמ"ה:


(סח) והכירוה בהם:    וכאן לכ"ע די טביעות עין בלא סימנים ועיין סי' קל"ב שם מבואר דלא סמכינן על טביעות עין אלא כשיש לו מיגו וכאן לא שייך מיגו וי"ל שם החשש שמא משקר מחמת שכירות שלו או דאל יתרעם עליו אבל כאן ליכ' חשש זה לפ"ז אם יש איש אחר שאינו שליח אמר דיש לו טביעות עין בגט מהני אפילו לשיטות הרמב"ם שם דלא מהני טביעות עין כלל והיינו יש שפסקו שהבי' שם נראה דוקא שם מחמיר משום דאפשר בגט אחר אבל כאן מודה, ומצינו חילוק זה בהרא"ש אליב' דהרי"ף גם י"ל טביעות עין בגוף אדם עדיף טפי, אבל א"ל דכאן איירי דשני עדים הכירוהו אבל ע"א אינו נאמן בט"ע, דא"כ איך ס"ד דהעכו"ם היה נאמן יותר מע"א גם לקמן סעיף כ"ח מבואר אפילו ע"א נאמן בט"ע אם לא ראה הטביעה:


(סט) דחיישינן לשאלה:    בש"ס אוקמי לתירוץ הראשון סימנים דאורייתא ובמתני' דתנא אף על פי שיש סימנים בכליו לא מהני היינו משום דחיישינן לשאלה והא דמחזירים הגט כשיש לו סימנים בכלי שהיה הגט בו ולא חיישינן לשאלה כמ"ש בסי' קל"ב איירי בכלים דלא מושלי והיינו ארנקי וטבעות ולתירוץ השני אוקמי סימנים דרבנן ואז בעינן סי' מובהק ביותר לפי זה א"צ לומר דחיישינן לשאלה די"ל דלא חיישינן לשאלה והא דתנ' במתני' אף על פי שיש סימני' בכליו לא מהני איירי בסימנים שאינם מובהקים ביותר וכן מוכח מתו' כשאין מוכח בש"ס דחיישינן לשאלה לא חיישינן לשאלה דהא כתבו שם לפי תירוץ בתר' שם מה דתני במתניתין אף על פי שיש סימנים בכליו לא מהני איירי בסימנין גרועים היינו חיורי וסומקי כתבו לפי זה תו לא אמרינן חיישינן לשאלה ש"מ דס"ל כיון דאינו מוכח דחיישינן לשאלה לא חיישינן לשאלה א"כ לפי התירוץ סימנים דרבנן ג"כ לא אמרינן חיישינן וכ"כ הר"ן והנ"י כתוספת ואנן קי"ל סימנים דרבנן וחיישינן לשאלה י"ל אנן חיישינן לחומר' שני אוקימתו' בש"ס לתירוץ הראשון דחיישינן לשאלה ולתירוץ שני דסימנים דרבנן מיהו י"ל דנ"מ מזה אם נמצא סימנים אמצעי בגוף וסימנים מובהקים ביותר בכלים מהני ממ"נ אי סימנים דאוריית' כתירוץ הראשון וחיישינן לשאלה מהני סימנים שא"מ ביותר ואי סימנים דרבנן ולא מהני סימנים שא"מ ביותר לא חיישינן לשאלה כן שמעתי בשם הגאון מהר"ל מפראג, מיהו אין מוכרח כי יש לומר לפי אוקימתא סימנים דרבנן ואז בעינן סימנים מובהקים ביותר אז ממילא חיישינן לשאלה כי בעינן ס"מ ביותר ואם יש חשש שאלה אז ליכ' ס"מ ביותר וכן הוא לדעת כמה פוסקים חיישינן לשאלה ולכאורה קשה מנ"ל דחיישינן לשאלה דהא לפי התירוץ סימנים דרבנן אין מוכרח דחיישינן לשאלה לפי דעת הגאון ולפי אוקימת' סימנים דאוריית' נמי איכ' לתרץ שני תירוצים לתירוץ א' איירי מתני' בחיור וסומקי א"כ אין מוכרח לומר דחיישי' לשאלה ומנ"ל לחוש לשאלה ולמ"ש שפיר, וארנקי וטבעות דאמרינן בש"ס שם דלא מושלי פסק בתשובת ב"י דחיישינן לשאלה ובח"מ מסופק בזה וצ"ל ג"כ כמ"ש לפי התירוץ סימנים דרבנן ובעינן ס"מ ביותר אז אפילו בכלים אלו ליכא מיהת ס"מ ביותר כי אף על פי דאין שכיח להשאיל אותם מ"מ לפעמים משאיל אותם, והא דאית' בש"ס דלא חיישינן לשאלה בכלים אלו היינו דוק' לאוקימת' דסימני' דאוריית' אז א"צ ס"מ ביותר אז לא חיישינן לשאלה בכלים אלו אבל לאוקמת' סימנים דרבנן חיישינן לשאלה אפי' בכלים אלו והיינו שיטת הריטב"א שהבי' הב"י אלא קשה דהא בסוגי' זו הקשה מגט דמחזירים בסימני הכלים על מתני' דלא מהני סימנים בכלים ש"מ גט והיתר האשה שוין ולקמן סי' קל"ב פסק דלא חיישינן לשאלה בארנקי ואפשר בגט הבעל דבר בפנינו ולא אמר דהשאיל לא חיישינן לשאלה אבל כאן חיישינן לשאלה שמא השאיל הבעל מיהו הסוגי' עדיין אינו מיושב ונ"ל עיקר דלא חיישינן לשאלה בארנקי וטבעות כמשמעות הסוגי' הנ"ל גם לשיטות תוספ' והר"ן והנ"י לא חיישינן לשאלה כלל אף על גב דיש להחמיר בעלמא כמ"ש מ"מ בכלים אלו יש להקל שוב ראיתי בתשובת חוט השני סי' צ"ח בשם הגאון מוהר"ר נפתלי ז"ל כמה דברים מזה שכתבתי, ובזה מיושב שפיר מה שהקשה הגאון מהר"ל הנ"ל לפי התירוץ סימנים דרבנן אי אמרת דחיישינן לשאלה א"כ טביעות עין בכלי לא מהני א"כ קשה למה תנא במתני' אף על פי שיש סימנים בכלים לא מהני ת"ל טביעות עין שהוא דאוריית' נמי לא מהני ולמה תנא במתני' סימנים שהם דרבנן אלא ודאי לפי תירוץ סימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה ולמ"ש לא מוכח כלו' משום די"ל במתני' תנא סימנים שאינם מובהקים ביותר לא מהני לפ"ז דין סי' בגופו ובכלים דין א' והיינו כלים דלא מושלי דמהני בהו טביעות עין מ"מ סימנים אמצעים לא מהני וכל זה איירי כשנמצא בבגדיו אשר לבוש ארנקי או נמצא בידו טבעות אבל אם נמצא ארנקי סמוך לו לא מהני כי יש לומר הארנקי מונח מאז ומקדם ואין לדמות דינים אלו להא דאיתא בפ' אלו מציאות אם נמצא פירות סמוך לכלי כמ"ש בת"ה סי' רס"ב ופשוט בעיני:


(ע) ואפילו שומ':    כן הוא ל' הרמב"ם וכללא הוא סי' ארוך וגוץ וכיוצא בזה הם סימנים גרועים לא מהני אפילו בצירוף כמה סימנים ואם נשאת בסימנים אלו תצא וסימנים אמצעים הם נקראים סימנים מובהקים ותלי' בזה אם סימנים דאורייתא מהני סימנים כאלו ואם סימנים דרבנן לא מהני סימנים כאלו, ולהמסקנ' ס"ל לרבא סימנין דרבנן והרי"ף והרא"ש הביאו רק מסקנ' זו ואם נשאת בסימנים אמצעים לא תצא רי"ו בשם הרמ"ה וכ"כ בד"מ וס"מ ביותר הם מדאוריי' לכן טביעות עין מדאוריי', ושומא איתא בש"ס לפי תירוץ ראשון דרבא סימנים דאוריי' ופליגי ר"א וחכמים אם שומ' עשוי להשתנות ש"מ לחכמים שומא אפי' סי' אמצעי לא הוי דהא אם סימנים דאוריי' מהני סי' אמצעי ושומ' לא מהני ש"מ דלא הוי כלל ס"מ ולתירוץ בתרא סימנים דרבנן ופליגי אם שומ' ס"מ ביותר א"כ י"ל סי' אמצעי הוא וברמב"ם משמע להדיא דשומא הוא סי' אמצעי לכן כתב אפילו שומ' וכ"כ בתשו' מ"ב סי' ס"ג וכ"כ ב"ח בק"א והטור שכתב שומ' לא הוי ס"מ מפני שעשוי להשתנות משמע דאינו אפילו סי' אמצעי דהא לתירוץ הראשון פליגי אם שומ' סי' אמצעי הוא וחכמים ס"ל דלא הוי ס"א משום דעשוי להשתנות ש"מ מהאי טעמא לא הוי אפילו ס"א מיהו י"ל הטור ס"ל דהוי ס"א וס"ל לתירוץ בתרא פליגי אם שומ' ס"מ ביותר וחכמי' ס"ל דלא הוי ס"מ ביותר משום דעשוי להשתנות לפעמים והוי סי' אמצעי וכן המשמעות בטור דהא איירי בסימנים מובהקים ביותר וכתב שומא לא הוי ס"מ ש"מ ס"מ ביותר לא הוי אבל סי' אמצעי הוא:


(עא) אין מעידים עליו:    הרד"ך פסק אם פרט וצמצם המקום ואמר על אבר פלוני במקום פלוני הוי ס"מ ובשו' מהרשד"מ סי' נ"ב ובתשו' מ"ב סי' ס"ג חולקים עליו, וכתב הב"י בשם מהרד"ך אם יש לו רושם באצבעו מחמת איזה חולי ונשאר אצבעו עקום איתתא שריא דעקמימו' באצבע ורושם בצדו או עליו הוי ס"מ וכתב בט"ז דא"צ לומר באיזה אצבע אלא אפילו אם אמר סתם באצבע הוי ס"מ, מצלקת כ' בתשובת מ"ב דלא הוי ס"מ ובט"ז כ' אם אמר סתם דיש לו צלקת לא הוי סימן אבל אם יודע את מקומה בצמצום היינו באותו אבר סמוך לראש האבר או בסופו או באמצע הוי סי' כמו נקב בצד אות פלוני, ואם העד מעיד על צלקת רושם בצמצום מקום וא"י תחת איזה עין לא מהני אף על גב דכתב במ"ב סי' ס"ג בשם מהר"י ברונא בא' שהיה לו נקב מפולש בשן א' וא"י באיזה שן הוי ס"מ דהנקב בעצמו הוא דבר חידוש מאד ואין צריך לומר המקום ובמ"ב מדמה הך דכאן להך דשן ואינו נכון עכ"ל הט"ז:


(עב) סימנים מובהקים:    עיין תשו' מ"ב שם וכתב הכלל הוא ס"מ הוא שלא ימצא רק א' מאלף והוא דבר זר ומופלג נקב מפולש בשן הוי ס"מ וכן צואר עקום שם ובתשו' מהר"מ מלובלין סי' קכ"ח ומנין שאמר כך וכך נפשות היה הוי ס"מ ודוקא שאמר שהלכו בדרך זה כ"כ בתשוב' בן לב ובתשו' מהרא"מ סי' ע"ו ובתשו' מ"ב ולעיל סי"ז כתבתי דהרמב"ם ס"ל דלא הוי ס"מ:


(עג) ואפילו ק' סימנים שאינן מובהקים:    בתשו' מ"ב כתב בשם תשו' מהרא"מ דוקא סימנים גרועים לא מהני הצירוף אבל סימני' אמצעים מצטרפי' דע"י הצירוף נעשה סי' מובהק ביותר ובט"ז הבי' דברי המ"ב בפשיטו' ובח"מ חולק עליו וע' בק"ע:


(עד) וה"ה רושם שבגופו:    בלבוש כ' רושם הוי ס"מ ובמ"ב שם כ' רושם לא הוי ס"מ ובט"ז כ' שני פירושים אמת וה"ק ה"ה רושם לא הוי ס"מ אבל אם מצמצם המקום הוי ס"מ וכן אם נא' ה"ה רושם לא הוי ס"מ ה"פ אם אינו מצמצם המקום לא הוי ס"מ ועדיף משומא כי רושם וצלקת אינן עשוי' להשתנות ואין מצוי בבן גילו וראוי לסמוך ע"ז עכ"ל ועיין תשו' חוט השני שם:


(עה) אבל שינים גדולים:    בפסקי מהרא"י כ"כ על שינים באמצע השורה של לחי העליון משמע בשינים אחרים גדולים מה שאינו בנמצא לרוב העולם הוי ס"מ וכ"כ בח"מ:


(עו) ה"ה בעכו"ם מל"ת:    בת"ה סי' רל"ט הביא דברי א"ז בשם הר"ש ור' נתן דס"ל בעכו"ם לא מהני היכר ע"י טביעות עין כי טביעות עין צריך עיון ומל"ת אינו דעתו להתיר אינו נותן לב ע"ז ואפילו ע"י ס"מ אפשר לא מהני אם היה מכירו בחייו ואפשר דאינו מדקדק יפה וכשראה סימנים הדומים לאותן סימנים סבר בוודאי הוא האיש שהכיר סימנים, ובתשו' מהר"מ פדווא' פסק אפילו אם מעיד ע"י טביעות עין מהני וכ"פ בתשו' מהרמ"מ סי' ל"ט וכתב כן פשט הוראה בישראל וכ"פ בתשו' רש"ך ס"א סי' ק"פ וכתב דכן פסק בתשו' בן לב ואם עדים אמרו שמענו מעדים שאמרו שהיה להם סימנים בזה ההרוג יש לחוש שמא סימנים גרועים היה כי בלשון בני אדם אף סימנים גרועים נמי נקרא סימנים נ"ל:

סעיף כה[עריכה]


(עז) וחלקו עליו האחרונים:    בח"מ מדייק מדלא סתם בהדי' לא כר"ת משמע קצת דלא נדחו דבריו לגמרי ומצטרפים דעתו לשאר אומדנות והוכחו' ובתשו' מהרשד"מ סימן נ"ו וצירוף דעת ר"ת להתיר אם נמצא הרוג ונתפח וא"י אם הוא תוך ג"י כמ"ש בסמוך ולדעת הטור והנ"י מהני לדעת ר"ת טביעות עין בלא סימנים כלל אבל בתוספת ובהרא"ש משמע דצריך לומר סימנין עם טביעות עין והיינו סימנים שאינן מובהקים ועיין בדרישה וב"ח, והמחבר כתב טביעות עין בלא סימנים נמי מהני לטעמו אזיל שכתב בתשו' דיש להגיה בהרא"ש וצריך לומר ע"י טביעות עין או ע"י סימני' ואין צריך לומר שניהם יחדיו וכן הוא דעת ב"ח אבל בדרישה לא כ"כ:

סעיף כו[עריכה]


(עח) אבל אחר שלשה אין מעידים:    משום שהפרצוף נשתנה וסבר שהוא פלוני שחסר ובאמת אפשר אותו פלוני הלך לדרכו ומת וזה הוא איש אחר, ואם מת בימות הגשמים בימי הקור מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים כי בודאי נקרש ונגלד ואינו מניחו לתפוח ועדיף טפי מצינת מים כ"כ הרמב"ן סוף יבמות וכ"פ בתשוב' מ"ב סי' ק"ד:


(עט) אלא אחר זמן מרובה:    היינו כ"ז שאין רואים בו שינוי בגופו ובצורתו מעידין עליו כ"כ בש"ג וכ"כ ב"ח, נהרג ביבשה והשליכו אותו למים ואין בו מכה הוי כאלו נטבע במים תשו' מהרשד"מ סי' נ"ד ועיין ק"ע סימן ר"ה:


(פ) אבל אם שהה:    היינו אם שהה שעה א' תו בשעה ב' י"ל דנשתנה כ"כ הר"ן והמגיד:


(פא) וכן אם היה בו מכה:    בטור כתב אין מעידים אא"כ ראה אותו תוך ג"י בד"א ביבשה אבל במים אם אין מכה בו מעידים אפילו אם שהה במים כמה ימים וראוהו אותו מיד כשהעלוהו מן המים וביבש' אם אינו חבול בפניו מעידים לאחר כמה ימים ע"י טביעות עין של גופו וצורתו וקשה מ"ש אין מעידים אא"כ תוך ג"י היינו ע"כ כשיש מכה בפניו א"כ איך מעידים במים ובתשו' מהרשד"מ סימן נ"ד תירץ דאין המים מרזה המכה אא"כ בשהמכה בגופו ולא בפניו לפ"ז איירי הטור כשיש לו מכה בפניו וכ"כ במרדכי, מיהו לא משמע כן משאר פוסקי' וכן בתשו' רש"ך ובתשו' מ"ב חולקים ע"ז ועיין ק"ע סימן קע"ד ובדרישה כתב להיפוך דוק' כשהמכ' בפרצוף הפנים אז אמרינן מרזי מכה אבל כשהמכה בגופו ולא בפניו לא אמרינן מרזי המכה ובט"ז הסכים לדבריו ועיין ב"ח ומכה אשר נעשה אחר מותו לא אמרינן מרזי מכה ועיין בק"ע סימן ר"ח וכ"כ בח"מ ואפי' נעשה בחייו אם נתרפא לא אמרינן מרזי מכה ח"מ בתשוב' מ"ב סי' ס"ג לא כ"כ:


(פב) ספק אם נשתהה:    אפילו להני פוסקים דס"ל אם היה ספק אם מת תוך ג"י אזלינן לקול' מודים כאן דאזלינן לחומר' משום אחר השעה מתקלקל ועד מפי עד שראה אותו מת אחר שהעלוהו מן המים תלינן לקול' דראשון ראה אותו תוך השעה הראשונה, כ"כ בתשוב' בן לב ובתשו' מהרשד"מ סי' כ"א ובתשו' מ"ב סימן מ"ה:


(פג) אבל ע"י ס"מ אפי' אשתהי:    עיין בתוספת דף קט"ו בעובד' שני ת"ח דהתירו את נשותיהם ע"י סימנים כתבו לתירוץ א' שהיה ס"מ ובש"ס איתא וחזינהו לאלתר וקאמרו הסימנים ש"מ אפי' אם אמר ס"מ בעינן דראו לאלתר וצ"ל וא"ו של וקאמרו הסימנים וא"ו מתחלקת היא והי' במקום או וכ"כ במרדכי וי"ס דגרסי בפי' א"נ דקאמרי סימנים אבל אם אמרו ס"מ א"צ שראו לאלתר, ועיין תשוב' מזרחי סי' ל"ז משמע דוקא כשאין חשש דנשתנה אחר מותו ומה שמציין על דין זה טור ליתא בטור אלא הב"י כתב דין זה בלא ראיה, ובתשו' מזרחי מבואר כדבריו:

סעיף כז[עריכה]


(פד) ומיהו אם יצא הקול וכו':    פירוש ב"ח וח"מ דקאי על דעה קמיית' דמתירים דלא תימ' כאן גרע טפי מדיצא הקול קודם ג"י קמ"ל מחמת הקול לא גרע ממ"נ אם הקול אמת הרי מת ואם הקול שקר הוי כאלו לא יצא הקול מיהו מ"ש מותרת לדברי הכל אינו מיושב ובט"ז כתב דהמחבר הכריע כן מסברא הואיל ויצא נמי הקול לכן מותרת לדברי הכל וא"ל ממ"ש בת' מהר"מ מינץ אם א"י אימת מת קרובו אמרינן דמת בקרוב משום דאוקמינן אותו בחזקת חי כמ"ש ביורה דעה סי' שצ"ז וכאן לא אמרינן דנהרג תוך ג"י וכן הקשה שם בט"ז וי"ל כאן איירי ראובן הלך מכאן וא"י היכן הוא אז אוקמי' לראובן בחזקת חי ומת זה אף ע"פ שנראה להם שהוא ראובן אמרינן שהוא מת קודם ג"י ונשתנה והוא איש אחר אשר לא ידעינן אותו ולא שייך לו' דאוקמיה אותו בחזקתו וראובן הוא חי, ואם פ"פ שלם ולא נחבל יש להתיר ומצרפים בכה"ג דעת ר"ת כשיש ספק אם הוא תוך ג"י ואפשר אפילו המחמירים מודים בזה ועיין תשוב' מהרשד"ם סי' נ"ו וכן אם הוא שלם ויש ספק אם אשתהי אחר שהעלוהו מן המים יש להתיר משום דהוי ס"ס שמא הוא תוך שעה הראשונה ואת"ל אחר שעה הראשונה שמא הלכתא כר"ת והרא"ש והטור דס"ל אם לא ראה הטביע' יכול להעיד אפילו אחר כמה ימים ועיין ק"ע ובת' רש"ך ס"א סי' קפ"ב ובתשו' מ"ב סי' מ"ה:

סעיף כח[עריכה]


(פה) ע"י טביעות עין של גופו וצורתו:    כ"כ הרא"ש והטור אבל במרדכי כתב ע"י טביעות עין של צורתו לבד מהני:


(פו) ואפילו נפל למים:    כלו' אפי' אשתהי מהני טביעות עין אם צורתו שלם כ"כ תוספ' שם בשם ר"ת והרא"ש והטור כתבו בזה דוקא כשהוא שלם בכל גופו והא דמגיה כאן דברי ר"ת אף על גב דבריו אינם מחוורים בעיני האחרונים מ"מ לא נדחה דבריו לגמרי ומצטרפים דבריו לשאר סברות להקל:


(פז) ויש מחלקי':    זהו דעת הרא"ש לפי מה דאוקמי שם דלא התירו אלא ע"י סימנים ולא ע"י טביעות עין כ' היינו דוקא מי שראה הטביעה אז אומר בדדמי דזהו שנטבע וה"ה אם ידע שנטבע זה אומר שזהו הנטבע כמ"ש בדרישה בשם רש"ל ובת' מ"ב ובק"ע סי' רמ"ו ובתשו' צ"צ, ואז לא מהני טביעות עין אלא טביעות עין עם סימנים וראה אותו מיד והיינו סימנים שאינם מובהקים אז צריך שראה אותו מיד אבל אם יש בו ס"מ א"צ שיראה אותו מיד, אבל מי שלא ראה ולא ידע שנטבע פלוני מהני טביעות עין בלא סימני', ולענין אם בעינן שראה אותו מיד אין מפורש בהרא"ש ופליגי בזה הפוסקי' כמ"ש בסמוך, לפ"ז אם שני עדים אומרים דמכירים בט"ע אפי' ראו הטביעה מהני דהא בב' עדים לא אמרינן דאמרו בדדמי כמ"ש לעיל וכ"כ בתשובות מהרשד"מ ולא כב"ח, לפ"ז איירי הסוגיא סוף יבמות בעובדא ההוא גברא דאטבע בדגלת וכו' דראה העד הטביעה מ"ה אוקמי שם דחזיא בשעתא היינו דהיה לו טביעות עין וסימנים דאל"כ לא מהני כיון דראה הטביע', וצ"ל דלא היה שם סימנים מובהקים דאל"כ אפילו לא ראה מיד נמי מהני כמ"ש לעיל ולק' סעיף מ"ח הארכתי בזה:


(פח) אינו מעיד:    הג"ה זו קאי ע"כ מ"ש לעיל אם ראוהו מיד כשהעלוהו מן המים מעיד עליו ע"ז כתב יש מחלקים מי שראה הטביעה אינו מעיד עליו אבל אם ראוהו מיד ויש לו טביעות עין עם סימנים שאינם מובהקים מעיד עליו והיינו אוקימתא בש"ס ר"פ האשה שלום:


(פט) אבל מי שלא ראה וכו':    דהא למ"ש לקמן מבואר למשקר לא חיישי' ובדדמי ליכא חשש בכה"ג וכן מי שראה הטביעה ויש לו טביעות עין וגם סימנים שא"מ ליכא חשש שיאמר בדדמי:


(צ) והוא שלם:    הרא"ש לא כתב זאת אלא הטור כ"כ וצירוף יחדיו תירוץ של ר"ח ותי' של הרא"ש ופסק לחומרא כתירוצים של שניהם היינו לתירוץ של ר"ח איירי הסוגיא כשאינו שלם אז בעי' דראה אותו מיד ולתירוץ של הרא"ש שראה הטביעה מ"ה פסק לחומרא כשראה הטביעה אפילו אם הוא שלם לא מהני טביעות עין וכן אם לא ראה הטביע' ואינו שלם לא מהני טביעות עין ואם לא ראה הטביעה והוא שלם א"צ לראות מיד לפ"ז אם אינו שלם צריך סימנים שא"מ וט"ע וראה מיד, דהא לר"ח איירי הסוגיא הנ"ל וחזינהו לאלתר בכה"ג, והרב רמ"א לא כתב מי שלא ראה הטביעה מעיד אפי' לא ראה אותו לאלתר משמע דחושש בזה לחומרא כדעת בעל המאו' דאוקמי הסוגיא ההוא גברא דאטבע בדגל' איירי שלא ראה הטביעה ומ"מ צריך לראותו לאלתר ועיין תשו' מהריב"ל ות' רד"ך סי' כ"א והם מחולקים בפי' דברי הרא"ש ולדעת מהריב"ל ס"ל הרא"ש אפילו מי שלא ראה הטביעה צריך לראותו מיד וכתב אפשר הטעם הוא משום המת נשתנה וא"א להכירו מ"ה אפילו זה שלא ראה הטביעה וליכא חשש דאמר בדדמי מ"מ צריך לראותו מיד משום אחר כך י"ל דא"י להכיר לפ"ז אפילו בשני עדים צריכים לראותו מיד, או אפשר לו' אפילו זה שלא ראה הטביעה אומר קצת בדדמי מ"ה צריך שיראה אותו מיד אבל בב' עדים ליכא חשש ועיין תשוב' מהרא"מ סי' ל"ט ותשו' ש"י ותשובת מ"ב סי' מ"ה וסי' מ"ז ובח"מ כתב גם כן תשובה ע"ז:

סעיף כט[עריכה]


(צא) שמא לא היו רעיבים:    כי גוב אריות רחב הוא אבל חפירות נחשים צר הוא אבל אין אומרים שמא נעשה לו נס כדניאל וכן בכבשן אש א"א נעשה לו נס כחנני' מ"ו וע"ש בתוספ', ואפילו אם לא נמצא שם שום אדם אמרינן שיצא והלך לדרכו ומדברי ב"ח נשמע אם נמצא שם עצמות אמרינן דאכלוהו אותו וכן אם נפל לאש ויכול לצאת משם אם נמצא שם עצמות אמרינן דנשרף מיהו דבריו אין מוכרחים וכן בסעיף ל"ב לא משמע כן:

סעיף ל[עריכה]


(צב) נפל לתוך כבשן האש:    כ' המגיד בשם הרשב"א דוקא דנפל לתוך כבשן שהוא עמוק וא"י לעלות משם אבל אם נפל לתוך המדורה יש לו' שמא יצא:

סעיף לא[עריכה]


(צג) ראוהו צלוב:    כתב ב"ח דוקא אם הוא צלוב בידים אבל אם הוא צלוב בצוארו אמרינן מיד נחנק ובח"מ חולק עליו כי י"ל דנחתך החבל ונפל וכן בט"ז חולק עליו וכן משמע בירושלמי לא כוותיה דאיתא שם שמא מטרוניתא עברה עליו ופדאתו:


(צד) או ירו בו חיצים:    כ"כ הרמב"ם ולפי' המגיד לא הזכיר הרמב"ם דין מגויד וכן כ' ב"ח מ"ש הרמב"ם אם דקרוהו או ירו בו חיצים, למד מסוגיא ר"פ האשה שלום דאיתא שם זימנין דמחו ליה בגירא או ברמחא וסברה בוודאי מת ואיכ' דעבד סמתרי וחיי אבל אם נראה דשחט בו שנים מעידים וכן אם ראה שפצעו את מוחו מעידים עליו אלא אם יורה בו חצים ולא ראינו מה שנעשה בו אמרינן שמא לא נעשה בו שום דבר מחמת דעבד ע"י סמתרי ולא שלט בו כלי זיין, אבל הבית יוסף פי' מ"ש הרמב"ם דקרוהו היינו מגוייד דתנן ואין מעידי' בו משום דפוסק לחומרא כדאוקימתא דאביי שם דאמר דחיישינן שמא סכין מלובן היה, מיהו נראה אף לפי' הב"י מ"מ אם נעשה במקום שתצא נפשו מעידין עליו דהא אם שחט בו שנים פסק הרמב"ם והטור דמעידים עליו וע"כ צ"ל אם נעשה במקום שתצא נפשו מעידין עליו אלא אם נעשה במקו' שלא תצא נפשו אפילו אם נעשה טריפה אין מעידין עליו אפילו אחר י"ב חודש דחיישינן שמא סכין מלובן היה ואז יכול לחיות אפילו אחר י"ב חודש ולא כב"ח שכתב אחר י"ב חודש מעידין עליו וליתא וכן השיג עליו בח"מ אבל במקום שתצא נפשו לא מהני סכין מלובן ובנ"י מחלק וכתב סכין מלובן מהני היכא שלא נעשה טריפה אלא שהוא מגוייד אבל במקום שנעשה טריפה מעידין עליו ולא מהני סכין מלובן ומה שא' שמואל לא שנו אלא במקום שאין נפשו יוצאת קאי גם על מגוייד נשמע סכין מלובן לא מהני במקום שנעשה טריפה וכן יש לחלק לדברי הרמב"ם במקום שנעשה טריפה מהני אבל במקום שנפשו יוצאה לא מהני וכל זה איירי כשהוא אינו גוסס אבל אם הוא גוסס כתבו תו' גוסס שהוא מגוייד מעידין עליו אבל גוסס שאינו מגוייד אין מעידים עליו ואם הוא גוסס ג' ימים מעידים עליו כמ"ש בי"ד וכ"כ בספר ב"ה:

סעיף לב[עריכה]


(צה) שמא יצא במקום אחר:    כי אם הוא במים אז א"א שיחיה אלא במים שאל"ס חיישינן שמא יצא במקום אחר אבל במים שיל"ס ויכולים לראות הכל סביביו שלא יצא א"כ בודאי מת הוא, כתב בט"ז מעשה היה באחד שהלך ע"פ המים על הגלידה והיה שם מקום אחד פתוח ונפל שם לאותו מקום שהוא פתוח ונטבע והמים היו שאל"ס והתירו חכמי הדור את אשתו ואחד מהם היה הרב מהרש"א וטעמם היה כיון דהמים נקרשים היו דינו כמים שיל"ס:


(צו) מארכובה ולמעלה:    וכן אם נחתך ממנו רגלו בסכין תנשא משום המים מרזו המכה ול"ד לסעיף הקודם כמ"ש בש"ס:


(צז) שטריפה אינה חיה:    הקשה בכ"מ והא ק"ל דלא דמי טריפות אדם לטריפות בהמה כמ"ש בתו' בכמה מקומות ומי יאמר אדם טריפה שלא חי י"ב חודש, ואפשר כיון דמצינו במתני' דתנא מארכובה ולמעלה תנשא ש"מ קים להו לחז"ל דטריפות זו א"א שיחיה האדם י"ב חודש:


(צח) הואיל וראוהו נטבע בבגדים אלו:    דין זה איתא בתוס' ביבמות דף ק"כ ובגיטין דף כ"ו אם ידוע שנאבד הגט בכלי זה לא חיישינן לשאלה ומ"ש בסי' קל"ב אם נמצא הגט בכלי שהיה בו הגט וכו' וידע שלא השאיל לא איירי בידוע שאבד בכלי זה כי בכה"ג לא חיישינן לשאלה אלא שם איירי דרגיל היה להניח הגט בכלי זה ולא ידע שנאבד בכלי זה אז צריך שידע שלא השאיל, מיהו כאן אם ראו א' נטבע והיה לבוש בגדים אלו ואח"כ נמצא אדם במים אשר מלובש בגדים אלו יש לחוש שמא הראשון יצא והשאיל בגדיו לאחר ואותו אחר נטבע אלא כאן איירי שנטבע אחד והיה לבוש בגדים אלו ונמצא מיד אחר מלובש בגדים אלו אז מעידים עליו, ובלבוש מחלק בין בגד עליון לבגד תחתון ודבריו אין מוכרחים גם בט"ז השיג עליו:

סעיף לג[עריכה]


(צט) אם אמר קברתיו:    כי בע"א חיישינן שמא אומר בדדמי לכן צ"ל קברתיו, ואם נטבע במים שאל"ס צריך שיהיה לו בו סי' מובהק:


(ק) לא תצא:    כתב המגיד לפרש הסוגיא אליבא שיטת רמב"ם דהא דמבעיא לש"ס ע"א במלחמה אם מהני איירי דלא אמר קברתיו ולא אפשט הבעייא וס"ל להרמב"ם דלא תצא מיהו שאר פוסקים מפרשים הסוגיא דאומר קברתיו ולקמן יתבאר בס"ד:

סעיף לד[עריכה]


(קא) ה"ז לא תנשא:    ואין חילוק בין אם הוא ת"ח ובין שהוא אינו ת"ח ואפילו אם נאבד כמה שנים אסורה ועיין ב"י:


(קב) לא תצא:    ל"ד בנטבע במים שאל"ס אלא ה"ה בכל מקו' שע"פ הרוב הוא מת לא תצא אם נשאת ע"פ חכם או בטעו' אבל אלו דתנא במתני' אין מעידים אם נשאת תצא וכן אותן ג' דברים של ר"א בן פרטא תצא וכן אם נפל לגוב אריות תצא ריב"ש סי' שע"ט והב"י כתב בשם רי"ו שכתב כל הני דתנא אין מעידים המור' בהם היתר מנדין אותו אפילו היכא דהיא לא תצא משמע לא כהריב"ש דהא לריב"ש כל הני תצא:


(קג) ע"פ חכם:    כתב בתשובת צ"צ סי' מ' דוקא אם הוא חכם מפורסם בהוראה:


(קד) בעבריינו' תצא:    כתב בח"מ לכאורה משמע ה"ה בכל מקום שאנו פוסקים לא תצא אלא כשנשאת בטעות ולא במרד אבל המעיין בגוף התשובה יראה כי יש לחלק עכ"ל:


(קה) אא"כ העיד בפירוש:    כ' בט"ז בזה לא מהני עד מפי עד אם לא אמר בפי' איך נטבע אף על גב לכמה דברים מקילין בעד מפי עד היינו דוקא בדברי' שלפי משמעות הלשון של העד הוא מורה על יותר קרוב למיתה מן החיים אבל אם אומר נטבע סתם יש יותר סברא דנטבע במים שאל"ס כי רוב הנטבעים במים שאל"ס אבל אם אומר בפי' במים שיל"ס רק שאומר סתם ואינו אומר שנטבע ממש ואפשר שלא שהה עד שתצא נפשו בזה הולכים לקולא בעד מפי עד, ואם העיד שראה שנטבע פלוני ושהה שם כדי שתצא נפשו רק שיש ספק אם היה מים שיל"ס או מים שאל"ס נראה דאזלינן לקולא דהא אפי' במים דאל"ס אם נשאת לא תצא ע"כ לא הוי אלא ספק דרבנן עכ"ל:


(קו) במים שאל"ס מנדין אותו:    לכאורה קשה מה הוסיף בהג"ה זו דהא רי"ו כתב בשם הרמ"ה בכל מקום מנדין אותו אפי' היכא דלא תצא והריב"ש ס"ל בכל מקום תצא וס"ל דמנדין אותו ולמה כתב במי' שאל"ס משמע בשאר מקומות אין מנדין אותו ולא מצינו מי שס"ל כן /אין/ מנדין אותו ואם טעה בהורא' ואמר שטעה וחזר אין מנדין אותו כמ"ש בש"ס בעובדא דרב שילא וכ"כ בח"מ:

סעיף לה[עריכה]


(קז) יש מי שאומר וכו':    כ"כ בהג"מ דכתובות ובתשו' רשב"א איתא אם נשאת גובה כתובת' ומבואר שם דאיירי דנשאת על פי ע"א מ"ה כתב שם והיתום א"י לירד לנכסיו דאין נכנסי' לנחלה אלא ע"פ שני עדים משמע דוקא אם נשאת כבר אבל אם לא נשאת עדיין לא והא דמשמע בהג"מ אפי' אם לא נשאת עדיין גובה הכתובה י"ל אם העידו שני עדים דנטבע במים שאל"ס אז ע"פ הדין היא מותרת אלא חומרא דרבנן הוא דאסורה להנשא מ"ה גובה הכתובה אבל אם ליכא אלא ע"א אז ע"פ הדין היא אסורה אלא בעגונה הקילו חז"ל ונתנו נאמנות לע"א ובמים שאל"ס לא הקילו א"י להוציא הכתובה וכ"כ בח"מ לפ"ז יש מי שאומר שהביא לאו הוא מדברי הג"מ ותשוב' רשב"א כמה שמצוי' בש"ע קטנים ד"א, וכן ב"ה הבין כן וליתא והרמב"ם וראב"ד חולקים על דין זה וס"ל דאינה גובה הכתובה כיון דאסורה להנשא ועיין במגיד פ"ו ה' נחלה וב"ח בסי' רפ"ד ועיין לקמן סי' ק"ס ובסי' זה סעיף מ"ג:

סעיף לו[עריכה]


(קח) והיוצא ליהרג:    עיין סוף סימן קמ"א וכמה פוסקים ס"ל דאין חילוק בין ב"ד של ישראל לב"ד של עכו"ם וכולם הן בחזקת חיים ומתים וכן דעת הרי"ף לכן לא הביא הסוגיא כלל רק הביא המתני' ואפילו למ"ד דס"ל היוצא ליהרג בב"ד של כותי' הוא בחזקת מת מ"מ העד המעיד צריך להיות ישראל כ"כ תוס' גיטין דף פ"ג והרא"ש וכן הוא לקמן סי' קמ"א, ובח"מ כתב הסוגיא איירי רק לענין גט ותרומה אבל אין מתירין את אשתו משום דדומה לראוהו אותו מגוייד וצלוב, ואנ"ל דהא הרא"ש כתב ראיה לדברי הרי"ף מברייתא שמע מב"ד של ישראל איש פלוני נהרג ישאו את אשתו משמע אם מעיד שיצא ליהרג לא לכן פסק לענין גט דהוא ספק מת וספק חי נשמע להדיא דאין חילוק בדבר, ובכל אלו אם נשאת תצא כ"כ הריב"ש שם וספינה שנטבע איירי שלא שהה שם מ"ה תצא שם ובדין זה יוצא ליהרג איתא פלוגתא בפוסקי' וי"ל דאזלינן לקולא כמ"ש לעיל:

סעיף לז[עריכה]


(קט) הרי זו לא תצא:    ותנשא לאיש אחר שא"י אם בעלה מת כיון שהתירוה אותה ע"פ ע"א ליכא ספק כלל והא דבעינן כאן שהתירוה דוקא ולקמן סימן קע"ח לענין סוטה פסק בטור אפילו לא פסקו הדין ע"פ העד מ"מ הרי הוא כשני' תרצו תוס' ביבמות ובכתובות סוטה שאני דשם הע"א נאמן מדאורייתא אז העד נחשב כשנים אפילו לא פסקו הדין על פיו אבל בדבר שאינו נאמן מדאורייתא אלא מדרבנן אז לא נעשה כשנים אא"כ כשפסקו הדין על פיו:


(קי) משום לזות שפתים:    כן הוא בש"ס פ"ב דכתובות אלא הרמב"ם ס"ל לפי אוקימתא דרבא שם נדחה זאת עיין בכ"מ ובדק הבית והנה בתוס' שם מבואר אפילו אם התירוה מ"מ איכא איסור גמור להנשא אלא ההיתר מהני דלא תצא אם נשאת לפ"ז נראה אם לא התירו' ובאו זה אחר זה ונשאת תצא דאל"כ ל"ל ההיתר דתנא במתני' ודוחק לומר מתני' קמ"ל לכתחלה לא תנשא אפילו אחר ההיתר, לפ"ז צ"ל מ"ש תוס' אח"ז בד"ה ע"א בזה אח"ז לא תצא ומשמע אפי' לא התירוה אתיא לתירוץ ר"י ועיין בחידושי הלכות כי לתירוץ ר"י אחר דהתירוה ליכא איסור אלא לזות שפתים וכ"כ הרא"ש והטור דליכא איסור אחר שהתירוה:


(קיא) ואם נשאת תצא:    משמע אפילו אם בא העד המתיר קודם העד האוסר תצא ותוס' דף קי"ז כתבו שבאו שניהם בפ"א וכ"כ בש"ג דף ת"נ וכ"כ הרמב"ם אם באו שניהם כאחד תצא וכן מדויק בטור כי ברישא לא כתב ואם נשאת תצא ולא כב"ח:


(קיב) והיא אומרת ברי לי:    פרש"י בכתובות דף כ"ב ברי לי אם היה חי היה בא והר"ן חולק עליו וס"ל ברי כזה לא הוי ברי אלא דוקא שאומרת שראה אותו מת:


(קיג) לא תצא:    אבל לא תנשא אף על גב דע"א מעיד שמת והיא אומרת ברי לי שמת מ"מ לא תנשא אבל לא תצא אף על גב דאיכא חשד שמא העיד כדי לישא אותה מ"מ מחמת חשד זה לא תצא כמ"ש בסי' י"ב כן ס"ל להרמב"ם אבל הרמב"ן והרשב"א והרא"ש בתשו' ס"ל דתצא, והר"ן הקשה על סוגי' זו מסוגיא פ"ב דיבמות דאיתא שם אם מעיד על א' שמת או נהרג לא תנשא ותירץ ר"ת הסוגיא זו איירי דאיכא ג' עדות האומרים מת א"כ איכא שני עדי' בלא זה הנושא אותה וכ"כ הרשב"א נשמע מזה דס"ל שם ביבמות דתצא דאל"כ לק"מ לכן להרמב"ם דס"ל שם לא תצא א"צ לאוקמי בדאיכ' ג' עדות אלא אפי' אם ליכא אלא ע"א נמי לא תצא, וב"ח מדייק בסי' י"ב דהרא"ש ס"ל עד שמעיד שמת בעלה ונשאת לא /לו/ תצא משום חשד וליתא דהא הרא"ש בתשו' כלל ל"ב סי' ד' והביאה ב"י בסי' זה כתב עד אומר מת ועד אומר לא מת ונשאת להעד המתיר תצא משום דאוקמינן חד לגבי חד והוא בחזקת חי ואי ס"ל דתצא משום חשד א"כ תצא אפילו ליכא העד המכחיש אלא ודאי דס"ל אם בא ע"א ומעיד שמת בעלה ונשאת לו לא תצא אא"כ דאיכ' המכחיש אותו אז ס"ל דתצא:


(קיד) ואם באו ב' תצא:    ולא אמרינן העד הראשון כתרי דלגבי תרי ממש לא אמרינן ע"א כשנים:


(קטו) אבל אם היא ג"כ אומרת מת:    ועוד אשה אחרת אומרת מת ונשאת או התירו אותה ובאו שתי נשים ואומרות לא מת אמרינן שתי נשים הבאין אחר כך אין יכולין להוציא אותה אף על גב תרי ותרי והם עדים כשירים קי"ל דתצא אם לא נשאה א' מעדיה מ"מ בתרי ותרי והן נשים או פסולי עדים לא תצא, ודוקא כשנשא' כבר או אם התירוה אותה דאז הוי שתים הראשונים כשני עדים כשירים ומותרת להנשא לאחר:


(קטז) אבל הבעל שנשאה אינו נאמן:    בנ"י איתא הבעל אינו נאמן להעיד על עצמו אני הוא, ונראה דס"ל לרמ"א האשה נאמנת אפי' אם נשאת כבר ולא אמרה כלום קודם הנישואין ויש כאן עוד אשה אחרת האומרת מת נאמנת אבל הבעל שנשא אשה אינו נאמן אחר הנשואין וע' בסוגי' ר"פ האשה רבה שם מוכח דהיא נאמנת אפילו אחר הנישואין דהא שם איירי דנשא' ע"פ האשה ואח"כ בא א' ואומר דהוא בעלה וב' נשים אומרים גם כן דהוא בעלה והיא והאשה אומרים לא זה הוא הוי כתרי ותרי אף על גב דכבר נשאת מ"מ יכולה לו' לא זהו, וא"ל שם הטעם אם היה הוא הבעל לא היתה יכולה להעיז דהא קי"ל אחר הקדושין ואחר נישואין מעיזה, ולרש"י שם משמע אפילו אם היא אומרת מת בעלה נאמנת טפי מכמה עדים פסולים דאדם נאמן על עצמו באיסורים יותר ממאה עדים פסולים, והא דצריכה שם עוד אשה האומרת לא זה הוא משום שם איירי דהיא א"י אם בעלה מת אלא אומרת לא זה הוא מ"ה צריך להיות עוד אשה אחרת האומרת דמת בעלה מיהו הרמב"ם ורמב"ן ורשב"א לא ס"ל כן ועיין במגיד שם:


(קיז) אבל אם התירוה וכו':    כן הוא דעת רש"י וכ"כ הטור וכן מפרש המגיד דברי הרמב"ם, ולדעת הרמב"ן ורשב"א ונ"י ס"ל להרמב"ם אפי' אם התירוה וע"פ עד כשר ה"ז כמחצה ומחצה ותצא אם לא נשאת לעד המעיד לה והיא אומרת ברי:


(קיח) ואם נשאת לא' מעידה וכו':    הלשון תמוה דהא ליכא כאן אלא ע"א וכן הקשה בדרישה על הטור, מיהו נראה בטור י"ל כי שם כתב שני אופנים א' עד כשר אמר מת ובאו שני כשירי' ואמרו לא מת או קרוב אומר מת ושני קרובים אמרו לא מת תצא אף על גב דנשאת לא' מעידיה היינו א' מאופנים אלו אבל כאן בש"ע קשה איך כתב דנשאת לא' מעידיה דהא איירי דליכא כאן אלא ע"א ואפשר לתרץ ולומר מ"ש עד א' כשר היינו אפי' ב' אחים המעידי' שמת הוי עד א' כשר ואז שפי' הלשון מ"ש שנשא' לאחד מעידיה, ועוד קשה להני פוסקי' דס"ל ע"א בהכחשה אפי' אם נשאת תצא א"כ אפילו בכה"ג תצא, וזה הלשון אם נשא' לא' מעידיה הוא ל' הרמב"ם והוא לטעמו דס"ל אפילו עד אחד בהכחשה אם נשאת לא תצא אלא לשיטת שאר פוסקים קשה כהנ"ל:


(קיט) ועכו"ם מל"ת:    דינו כשאר פסולי עדות ובכל אלו דינים אשה ועכו"ם מל"ת ועד מפי עד שוה הן לקולא הן לחומרא ועיין ק"ע סי' קנ"ז וע' תשו' מהרשד"מ ותשובת מהר"מ מלובלין סי' קל"ג:

סעיף לח[עריכה]


(קכ) ואח"כ בא עד כשר:    כ"כ הרמב"ם ויש לפרש מ"ש ואח"כ בא היינו קודם שהתירוה וקמ"ל בכה"ג אין תקנה לדבר אלא תצא אבל המגיד והנ"י מפרשים דברי הרמב"ם דאיירי אפילו אחר שהתירוה ועיין תשובת מהרשד"מ שם:


(קכא) או היא שאמרה:    הנה הרמב"ן והרשב"א מודים להרמב"ם בהיא עצמה שאמרה מת בעלי שתצא מהתירה ע"פ עד כשר רק משמעות הנ"י בתחלת דבריו הוא דאין חילוק בין אשה אחרת לאשה עצמה ופשיטא דלהלכה אין סומכים על דברי הנ"י לקולא נגד פוסקים הנ"ל ח"מ:


(קכב) אבל אם באו וכו':    כלומר אף על גב דעד הראשון הוי כשנים מ"מ קי"ל עד כשר סותר מה שהתירוה ע"פ אשה אבל שתי נשים אינו סותר ולא תצא מהיתירה לכ"ע ועיין סעיף ל' שם פסק אם בא עד כשר והתירוה ואח"כ באו הפסולים לא תצא מהתירה לא היה צריך לכתוב זה וכן הקשה בח"מ:

סעיף לט[עריכה]


(קכג) י"א שלא תצא:    כן הוא דעת הר"ן כלו' אם נשאת קוד' שבא העד האוסר דאלו נשאת אח"כ מבואר לעיל דתצא והא שכתב שם י"א משום בתשו' הרמב"ן והריב"ש יש לדייק דוקא היתר ב"ד מהני ולא נשואין שלה ועיין תשובת מהרשד"מ מביא ראיה אם נשאת בלא התרת ב"ד לא מהני ומתוספות שהבאתי לעיל דס"ל אף אם התירוה לא מהני אלא לענין אם נשאת לא תצא אין לדייק דס"ל אם נשאת בלא התרה תצא די"ל ה"ק אם התירו אותה אז אפילו בא עד ואמר לא מת ואחר כך נשאת לא תצא אבל אם לא התירוה ובא השני קודם שנשאת תצא אבל אם נשאת קודם שבא השני לא תצא אפי' לא התירוה ועיין במרדכי ס"פ האשה שלום ועיין סי' ז' ולכאורה ק' לשיטות הר"ן דס"ל נישואין שלה בלא התרת ב"ד מהני דלא תצא א"כ מה מקש' בש"ס פרק האשה שלום על מתני' עד אומר מת ונשאת מדייק שם טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואוקמי מתני' לא נשאת ממש אלא התירוה להנשא א"כ מוכח ע"כ דעולא איירי נמי בהתירוה אם כן קשה למה לא אוקמי מתני' נשאת ממש ולא התירוה ואין להביא ראיה מדברי הרמב"ם דס"ל לא תצא דהא כתב שם אם בא השני קודם שהתירוה ה"ז תצא אלא אם כן שנשאת לעד המעיד שמת נשמע אם נשאת לעד המעיד אפילו לא התירוה לא תצא שאני התם דזה אומר ברי שמת אבל אם נשאת לאחר דא"י אם מת י"ל דס"ל דוקא התרת הב"ד מהני ולא תצא אבל אם נשאת בלא התרת ב"ד תצא:


(קכד) והב"ד צריכים להיות ג' וכשרים כו':    ובח"מ מאריך בזה וכלל דבריו דא"צ כאן ב"ד אלא דומה לשאר הוראת איסור והיתר ודי ביחיד גם א"צ ב"ד לקבל העדות דהא עד מפי עד כשר אפילו לא אמר העד הראשון עדותו לפני הב"ד גם הטעם הוא דצריך ב"ד לקבל עדות כי היכי דלא הוי עד מפי עד וכאן עד מפי עד כשר א"כ א"צ ב"ד לקבל העדות ומקור דין זה מ"ש הרב רמ"א דצריך להיות ג' וכשרי' לא מצינו להדי' ומה שמציין תשוב' הרשב"א סי' תש"ן לית' ושפיר יש לדחו' כמ"ש בהח"מ, אבל יש להביא ראיה לדין זה מש"ס סוף יבמות שם איתא פלוגת' עידי נשים אם צריך דרישה וחקירה ור"ע ס"ל דצריך דרישה וחקירה ופליגי אם היתר נשים דומה לדיני ממונות או אם דומה לדיני נפשות כי יש סברות לכאן ולכאן כי מה שמתירים אותה לאחר דומה לד"נ ומה שהיא גובה הכתובה מחמת ההיתר דומה לד"מ, ולכ"ע נשמע דהוא דין ממש ולא דמי לשאר הוראת איסור והיתר דליתא שום דין אבל כאן איכא דין אף על גב דלפעמי' אין לה כתובה מ"מ לא פלוג כמ"ש בנ"י, אף על גב עד מפי עד כשר לעדו' אשה אין למידין אפשר משאי אפשר תדע דהא ר"ע ס"ל דצריך דרישה וחקירה וס"ל עד מפי עד כשר והא עד הראשון אמר בלא דרישה וחקירה אלא ע"כ צ"ל דל"ד עד הראשון לעד הבא לפנינו דזה צריך דו"ח וכן צריך להגיד עדותו לפני ב"ד דוק' וכן משמע מהנ"י דס"ל דצריך להיות ב"ד כשר דהא נותן טעם דעדות אשה כשר בב"ד הדיוטות משום דשכיח וחמירא מחסרון כיס לכן שייך שליחות בעדות זה ואי אמרת דא"צ ב"ד כלל פשיט' דכשר ב"ד הדיוטות אלא ודאי דצריך ב"ד כשר, ומה שהביא ראיה בח"מ מפסקי מהרא"י מה שהתיר מהר"ר טעביל אין ראיה כלל דשם ב"ד היה עם מהר"ט אלא שנקר' ההיתר על שמו גם אם נשאת כבר שאני:

סעיף מ[עריכה]


(קכה) ה"ז תנש':    אפילו אם לא התירוה מותרת להנש'. הרא"ש:


(קכו) שאין אומרים שנים כמאה אלא בעדים כשרי':    ואם מאה אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תנשא ותצא אא"כ אם נשאת לא' מעדי', ואם שנים אומרים מת וג' אומרים לא מת מ"מ אם נשאת לא' מעדי' לא תצא אבל בקרובים אם ב' אומרים מת וג' אומרים לא מת אפילו אם נשאת לאחד מעדי' תצא:

סעיף מא[עריכה]


(קכז) אם שנים מעידים ששמעו מפי א':    היינו כ"א שמע מפי א' כן הוא בתשו' הר"ן וכ"כ בתשובת מהר"מ מלובלין סי' קל"ג וכ"כ בח"מ אבל אם רבים שמעו מא' שמת וא' שמע מא' שחי הוי כחד וחד ומבואר שם דחיישינן שמא שמעו הרבים מאחד כשלא אמרו דשמעו מרבים ומשמע שם אם אחד שמע מרבים אפילו הרבים אינן כאן מ"מ עדיף מאחד שאמר דשמע מאחד והיינו אותו אחד ששמע מרבים אמר דרבי' בעצמם ראו ולא ששמעו ולא כח"מ שכתב ע"א מפי הרבים וע"א מפי יחיד שקולים הן כל שאין הרבים לפנינו:

סעיף מב[עריכה]


(קכח) ואם נשאת תצא:    כלו' אף על גב דנשא' בהיתר ע"פ שנים הראשונים תצא מהיתרה ע"פ עדים האחרונים דלא אמרינן לא תצא אלא בפסולים אבל כשאחרונים כשרים מוציאים אותה דתרי ותרי ספיק' הוא והיא בחזקת א"א עומדת וכ"כ בח"מ ועיין בתוספת בסוגי' בפ"ב דכתובות בתשובת ריב"ש סי' שע"ט כתב אפילו אם התירוה אותה ע"פ שני עדים ואחר כך באו שני עדים ואמרו לא מת אסורה להנש' ול"ד להיתר ע"פ עד אחד ובא אחר כך עד אחד ואומר שהוא חי דשם ע"י ההיתר נעשה העד הראשון כשנים והוי כאלו אין ספק בדבר וכן כל מקום שנ' לא תצא אם התירו' לא תנש' מיהו בשבויה מהני ההיתר אף על גב שבאו עידי השבויה אחר ההיתר מותרת כי עדותם אין סותרת ההיתר דיכול להיות אף על גב דהיתה בשביה לא זנתה לכן מהני ההיתר שם אם לא באו עידי טומאה:

סעיף מג[עריכה]


(קכט) ונותני' לה עיקר הכתובה:    כ"כ הרמב"ם פר' י"ו מה"א גבי האומרת לבעלה גרשתני וכבר כתבתי רס"ז הטעם דעיקר גובה מחמת מדרש הכתובה דכתב בכתוב' לכשתנשאי לאחר תטלי משליכי ומדרש כתובה לא דרשינן תוספת כתובה וכ"כ המגיד שם וכן כתב הנ"י בשם הריטב"א פרק האשה שלום במתני' בש"א תנש' ותטול כתובה ומכ"ש נצ"ב אינה נוטלת וכן אם מתירין אותה על פי עכו"ם מסל"ת או ע"פ ע"א אינה גובה ת"כ ועיין תשובת מהרשד"מ סי' רנ"ג ובתשו' ר"י לבי' הלוי סי' י"ז כתב דין זה תליא לפי הטעמים דאית' שם שחזרו בית הלל להורות כב"ש דמותרת ונוטלת הכתובה וקאמר טעם א' הוא מחמת מדרש כתובה וטעם שני אית' שם דאמרינן ק"ו אם מתירין ערוה חמורה ממון לא כ"ש א"כ לטעם מדרש כתובה אינה גובה ת"כ אבל לפי הטעם ק"ו גובה אפי' ת"כ וכן משמע בטור בסי' זה ובסי' ק' ומ"מ אין מוציאים ממון אא"כ כשמתירי' אותה ונשתקע שמו אז היורשים יורדים לנחלה כמ"ש בחושן המשפט סי' רפ"ד גובה היא ג"כ ת"כ ונצ"ב וכל זמן שהיא אינה מותרת אינה גובה הכתובה ולא ת"כ כן ס"ל להרמב"ם והראב"ד אף על גב מדרש כתובה לא קאי על ת"כ אלא על עיקר כתובה א"כ ת"כ הוי כשאר עזבון ויורשים יורדים לנחלה כשנטבע במים שאין ל"ס מ"מ אינה גובה ולא כהג"מ שהבי' בסעיף ל"ה:


(קל) ומשביעין אותה:    היינו ע"י השבועה דנשבעת על הכתובה משביעין אותה שמת והגיע הז"פ של הכתובה וכ"כ בח"מ ועיין סי' ק':


(קלא) ואין דעתה לינש':    כן כתב הרמב"ם פי"ז ה"א לכאורה קשה לשיטתו ליישב סוגי' הש"ס ונ' דס"ל דלא חיישינן שתנש' באיסור כמ"ש בש"ס מכח חומר' שהחמירו בסופה אלא החשש הוא דאין כוונתה רק להוצי' המעות וכל שקל' וטרי' בש"ס קאי על הכתובה ולא על ההיתר שלה מ"ה ס"ל אם אמרה תנו לי כתובתי והתירוני לא אפשט הבעיי' אם נותנים לה הכתובה אבל אם תרצה להנש' לא מבעי ליה ופשיט' היא מותרת לכן פסק דמותרת להנש' ואין נותנין לה הכתובה ואם נשאת ואח"כ תובעת הכתובה י"ל דנותנים לה הכתובה אלא מ"ש דאין נותנים לה הכתובה איירי כ"ז שלא נשאת, וכאן דאין מתירין אותה משום דהיא בעצמה לא אמרה התירוני, אבל מ"ש הב"י וב"ח דהרמב"ם ס"ל דמותרת משום דהוי ספיק' דרבנן כיון דעלתה בתיקו הוי ספק ואינו אלא מדרבנן תמוה אם כן למה פסק בתיקו ע"א במלחמה וע"א בקטטה דלא תנשא ושם יותר מסתבר להקל דהא איכ' ע"א המעיד שמת:


(קלב) וי"א אפילו יש לה עד:    כ"כ הנ"י בשם הריטב"א והב"י כתב ע"ז דלא נראין דבריו ולכאורה נ' דהריטב"א ס"ל דין זה דמי' לבעיי' ע"א בקטטה דלא אפשט משום דהי' לא מדייק כן ה"נ י"ל היא לא מדייק מחמת חימוד ממון מ"ה לא מהני ע"א ואם נשאת לא תצא ואם אמר קברתיו נאמן:

סעיף מד[עריכה]


(קלג) ואם תפסה אין מוציאין:    כן הוא דעת הרמב"ם ועלתה בעי' זו בתיקו ועיין דינים אלו בחושן המשפט סי' ש"ץ וי"א ס"ל אפי' בעי' הראשונה אם אמרה התירוני ותנו לי כתובה לא אפשט וס"ל הבעי' הוא דאין מתירין אותה להנש' שמא מחמת חימוד ממון תנש' באיסור, ומ"ש הב"י וח"מ דהרא"ש לא גריס את"ל מ"ה ס"ל דלא אפשט הבעי' משמע אי הוי גריס את"ל ס"ל דאפשט הבעי' כשיטת הגאונים ובטור ח"מ לא כ"כ הב"י וע' סי' קכ"ב:

סעיף מה[עריכה]


(קלד) וצרתה אסורה:    בש"ס מבואר דמחזיקין את בעלה שהוא חי ואם הוא כהן תאכל בתרומה לפ"ז י"ל דאין תופסין בה קדושין של אחר מיהו תוס' כתבו שם בשם ר"י דמסופק אם אכלה תרומה דאוריית' לפ"ז תופסין בה קדושין של אחר:


(קלה) שמא משנאתה בצרתה:    בירושלמי מבואר דאי אמרת דנאמנת על צרתה מקלקל' לעצמה כדי לקלקל את צרתה ועכשיו דאינ' נאמנת על הצרה תו לא תקלקלה לנפשה:

סעיף מו[עריכה]


(קלו) הרי זו תנש' ותטול כתובה:    שם במשנ':


(קלז) כך א"י להעיד לה לאוסרה:    ה"ה שאר פסולים דאינם נאמנים להתיר א"י לאוסר' אף על גב לאיסור י"ל נאמנים הואיל והיא בחזקת א"א עומדת, וע' פסקי מהרא"י סי' רכ"א:

סעיף מז[עריכה]


(קלח) זאת אומרת וכו':    דה"ה כיון דשניהם באו להתיר ומכחישי' זא"ז הוי הכחשה בשלמ' כשאמר' לא מת ומכחש' את צרת' האומר' מת יותר מסתבר דאינה נאמנת כיון דמכחשת את צרתה, ועיין תוס' שם דף קי"ח וא"ל הא כבר נשמע דין זה ממ"ש בס"ט עד אמר מת ועד אמר נהרג דנאמן וי"ל שם עכ"פ איכא תרי עדים כשרים האומרים דאינו חי אבל כאן ה"א כיון דליכ' עדים אלא הן אומרים דאינו מת /דמת/ והן מכחישים זא"ז לא הוי עדו' קמ"ל:

סעיף מח[עריכה]


(קלט) כגון שאמרה גרשתני בפני פלוני:    אבל אם אמרה גרשתני לא הוי קטטה דכלהו נמי אומרים כן שם בש"ס:


(קמ) והכחישוה:    בר"ס כ' בזה"ז אינה נאמנ' לומר גרשתני מ"מ אם אין עדים דמכחישים אותה אינה מוחזק' למשקר' כשאומר' מת בעלה:


(קמא) או שהמיר:    כ"כ בש"ג בשם י"א והוא חולק עליהם וז"ל ולי נראה שלא אמרה אינה נאמנת אלא בקטטה וכו' אבל אם המיר ומרד בה או שהיה בעלה כופר בעיקר הרי זו נאמנ' ואין מחזיקים אותה דמשקר' והרב רמ"א פוסק כי"א וי"ל משום לחומרא חשש כדע' י"א גם י"ל הרב רמ"א ס"ל הני שני דיעות בש"ג תליא בפלוגת' הרמב"ם ושאר פוסקים אם אמרינן כשהוא מרגיל קטטה ומשקר' דמ"ש בסמוך וכשהמיר הוי כמרגיל הוא קטטה והש"ג ס"ל כשיט' תוס' במרגיל הוא קטטא לא אמרינן דמשקר' וי"א ס"ל דמשקר' אבל לשיט' המחבר דפוסק כרמב"ם כשמרגיל הוא קטט' אמרי' דמשקר' א"כ כשהמיר אמרי' נמי דמשקר' וכתב בט"ז דכתב בתשובה אם יש ע"א לא תצא בכה"ג ומה שהבי' בח"מ ראיה מתשו' הר"ן שכתב ע"א שמעיד דמומר מת בדבר לא מהני משום ע"א בדבר לא מהני ולא כתב הטעם דע"א לא מהני בקטטה י"ל משום הר"ן ס"ל ע"א בקטטה נאמן וס"ל דאפשט הבעיא ע"א בקטט' כמו ע"א במלחמה כמה דהקשה הרשב"א והריטב"א על הרי"ף למה בעיא זו לא אפשט ובעיא ע"א במלחמה אפשט כמ"ש לקמן:


(קמב) אפילו אמרה קברתיו:    משום דחיישינן דמשקר' והרמב"ם לא חילק בין הרגיל הוא קטט' או היא משום דמפרש שיטת הש"ס דלא כתו' ועיין תשובת מהרא"מ וכ"מ הבי' אותה תשובה:


(קמג) ואפילו בא ע"א:    הנה בש"ס מבעי' ליה ע"א במלחמה מאי וכן ע"א בקטטה מאי ופירש"י דמבעי' ליה אם חיישינן דע"א אומר בדדמי והא דנאמן בעלמא משום דהיא מדייקא וכאן לא מדייק' ואומרה ג"כ בדדמי ואינו נאמן לפ"ז שפיר הסוגיא שם מעשה בשני ת"ח וכו' והתירוה ע"פ ע"א כשטבע במים שהוא כמלחמה ואוקמי שם דהתירוה ע"פ סימנים דאז לא שייך בדדמי אבל בעלמ' י"ל דאומר בדדמי אבל תוס' פירשו בע"א ליכ' חשש דאומר בדדמי אלא הבעי' היא דע"א אינו נאמן אפי' אם אומר קברתיו אף על גב דאינו אומר בדדמי מ"מ אינו נאמן אלא היכ' דהיא מדייקא אז נאמן ובמלחמ' וכה"ג היא לא מדייקא לפ"ז קשה לפירושם ליישב סוגי' הנ"ל איך התירו שני ת"ח ע"פ ע"א שאומ' סימנים אכתי יש לחוש דלמ' משקר ואינו מת וכעין זה הקשה המגיד בשלמ' אם הי' שם ס"מ י"ל דהיה סי' במקום מוצנע דא"א לידע אלא בעת מיתתו דראה אותו וכ"כ הנ"י וכ"כ ב"ח אבל תוס' כתבו דהיה סי' שא"מ והיה לעד טביע' עין א"כ ע"כ בחיים ראה אותו סי' וע"י סי' זה יש לו טביעות עין א"כ מאחר הוא בעצמו אומר שראה אותו בחייו למה נאמן די"ל דראה הסי' ובאמת אינו מת וצ"ע והרי"ף כ' דבעיא זו אף על גב דלא אפשט כאן מ"מ אפשט מסוגי' סוף יבמות האי גברא דטבע בדיגל' ופי' הנ"י דהבעי' קאי לשיט' הרי"ף באמר קברתיו אם הוא נאמן כפי' תוס' ובעי למפשט מאי מעשה שני ת"ח וכו' ואדחי שם ואוקמי דהתירוה ע"פ ע"א היינו ע"פ סימנים והיינו ס"מ כמ"ש דהיה במקום מוצנע והא דקאמר שם וחזינהו לאלתר צ"ל דרך רבות' קאמר אף על גב דחזינהו לאלתר מ"מ בעינן סימנים לפ"ז שפיר מיושב מ"ש הרי"ף דאפשט מסוגי' סוף יבמות משום דא"א לדחות שם דאמר ס"מ א"כ איך אמר שם הני מילי דחזיה בשעתיה דאם אמר ס"מ למה לי דחזיה בשעתיה בשלמ' בסוגי' זו י"ל דקאמר דרך רבות' כהנ"ל אבל שם דמפ' דאיירי דחזיה בשעתיה ע"כ צ"ל דלא אמר ס"מ ואפשט הבעיי' דע"א אינו משקר אפילו היכא דיש לחוש דהיא לא מדייק' ומיהו כל זה איירי כשהעד אומר קברתיו דהא כל הסוגי' איירי באומר קברתיו אבל כשלא אמר קברתיו אף על גב דאפשט דלא משקר מ"מ יש לחוש דלמ' אומר בדדמי ובזה לא ס"ל הרי"ף כתוס' דהם ס"ל דלא חיישינן דאומר בדדמי אבל להרי"ף איירי דוק' אם אמר קברתיו אבל כשלא אמר קברתיו חיישינן דאומר בדדמי וי"ל גם הרמב"ם ס"ל כן דפוסק כהרי"ף מ"ה כתב אם אמר עד אחד קברתיו נאמן משום דאפשט הבעיי' ושלא אמר קברתיו לא תנש' לכתחלה משום דחיישינן שמא אומר בדדמי ואם נשאת לא תצא משום דאינו אלא חשש ולא משום דבעייא לא אפשט הוא כי הבעיי' קאי באומר קברתיו ובזה ניח' נמי מה שהקשה המגיד על הרמב"ם שכ' הטעם דע"א נאמן משום דעבידי לגלויי ולא כתב הטעם דהיא מדייק' ולמ"ש שפיר משום כיון דאפשט הבעי' באומר קברתיו נאמן העד אף על גב במלחמה היא לא מדייק' ש"מ דע"א נאמן אפי' היכ' דהיא לא מדייק' וע"כ צ"ל דנאמן משום דעבידי לגלויי, ולפ"ז שפיר מ"ש ע"א בקטטה דחיישינן שמא היא שכרה אף על גב בש"ס לית' סברא זו בבעי' ע"א בקטטה מ"מ מוכח סבר' זו דהא לשיטת הרי"ף אפשט הבעי' ע"א במלחמה ובעיא ע"א בקטטה לא אפשט אלא ע"כ בקטטה איכ' חשש שמא שכרה אותו אבל המגיד פי' דברי הרמב"ם דס"ל הבעיי' קאי אם לא אמר קברתיו אם חיישינן דאומר בדדמי ולא אפשט וס"ל להרמב"ם דלא תצא וכן בע"א בקטטה וכתב גם הרי"ף ס"ל כן ותמוה בעיני דהא הרי"ף כתב דאפשט הבעיא וכתב דאינו נאמן אם לא אמר קברתיו ואם ע"א בקטטה אומר קברתיו תליא נמי בפירושים אלו לשיטת הרמב"ם דחיישינן דמשקר משו' דהיא שכרה אותו אז אפילו אם אמר קברתיו אינו נאמן אבל לשיטת שאר פוסקים נאמן כשאומר קברתיו ועיין בכ"מ הבי' תשובה אפילו לשיטת הרמב"ם לא חיישינן שמא שכרה אותו אא"כ היא הביאה אותו, ונראה אף על גב דאין מוכרח סבר' זו מ"מ יש להקל דהא לשיטת שאר פוסקים לא חיישינן דהי' שכרה אותו:


(קמד) ואם נשאת לא תצא:    בשיטות הללו איכ' ד' בעיו' דלא אפשטו והם ע"א במלחמה וע"א בקטט' ותנו לי כתובה והתירוני והחזיקה היא מלחמה ובדבר איכא תרי לשונות אם היא נאמנת ופסק הרמב"ם בע"א בקטטה וע"א במלחמה לא תצא ולפי המגיד ס"ל דלא אפשט הבעי' ומ"מ לא תצא וכן בהחזיקה היא מלחמה אלא בתנו לי הכתובה והתירוני פסק תנש' לכתחלה ולמ"ש לעיל שפיר משום דבעי' לא קאי על ההיתר, ובדבר לפי גירס' הר"ן ברמב"ם פסק אינה נאמנ' משמע דתצא ע"כ צ"ל בתרי לישנא אזלינן בתר המחמיר, ולהרא"ש ס"ל ע"א במלחמה אפשט הבעי' ובע"א בקטטה כתב דלא אפשט הבעי' ובהחזיקה היא מלחמה כתב לא אפשוט ועבדינן לחומר' נראה דס"ל בע"א במלחמ' /בקטטה/ עכ"פ איכ' עד מ"ה לא תצא אבל אם החזיקה היא מלחמה וליכ' עד תצא ובתנו לי הכתובה והתירוני כתב סתם תיקו וכן הטור לא כתב בשם הרא"ש דתצא נ"ל דס"ל בזה יש למיקל דלא תצא מטעם שכתבתי לעיל ובדבר כתב הטור אינה נאמנת אז באמת תצא:


(קמה) ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה:    כ"כ הרמב"ם וברש"י מבואר אפילו אם אמרה סתם מת בעלי אם הוחזק מלחמה הוי כאלו אמרה מת במלחמה עד שאמרה בפי' מת על מטתו וב"ח רוצה לדייק דהרמב"ם לא ס"ל כרש"י ואפשר משום דין זה למד רש"י מקושי' שהקשה על בעל הבעייא דבעי' ליה החזיקה היא מלחמה מהו אם היא נאמנ' במיגו לא היה אמרה ממלחמה והקשה רש"י תפשוט ממתני' דתנ' שלום בעולם נאמנת ע"כ מת במלחמה אמרה דאי אמרה מת על מטתו נאמנ' אפילו אם מלחמה בעולם אלא ודאי דאיירי דאמרה מת במלחמה והיינו דהיא החזיקה מלחמה ותירץ דמתני' איירי באמרה מת סתם אז אם שלום בעולם נאמנת ואם מלחמה בעולם אינה נאמנת דהוי כאלו אמרה מת במלחמה ולרמב"ם י"ל מתני' איירי באומר' מת במלחמה וקברתיו אז נאמנת במיגו דאי בעי' אמרה שלום בעולם דהא בקברתיו לא אמרה בדדמי אלא החשש הוא שמא משקר' כמ"ש הר"ן והב"י א"כ כשהי' החזיקה במלחמה נאמנת במיגו וע"כ לא מבעי' ליה אלא כשלא אמר' קברתיו אז י"ל דאומר' בדדמי אז י"ל אפילו במיגו אינה נאמנת אבל בקברתיו והיא החזיקה מלחמה נאמנת, וכשמוחזק מלחמה אינה נאמנת דהא אין לה מיגו אבל מת סתם יש לומר דהוי כאלו אמרה מת על מטתו, אלא ק"ק איך בא למפשט מבריית' נפלו עלינו לסטים וכו' דלמ' שם נמי איירי באומר' קברתיו וי"ל, מיהו אין מוכרח מלשון הרמב"ם דפליג על רש"י אף על גב מלשון שכתב מת בעלי במלחמה יש לדייק דחולק על רש"י מ"מ מסיפ' יש לדייק להיפוך שכתב מת על מטתו נאמנת משמע אם אמרה מת סתם אינה נאמנ':


(קמו) אפילו אומר' קברתיו:    הטעם מבואר בתשו' הר"ן שהבי' הב"י ובתשו' רא"מ שהבי' בכ"מ אף על גב בקברתיו לא שייך בדדמי מ"מ חיישינן דמשקר' משום דאין דרך להמתין במלחמה ולקבור אותו מ"ה חיישינן טפי דמשקר' לכן כשאומר' מת על מטתו היינו בביתו ולא במלחמה נאמנת דאז אינה משקר' ולא אומרת בדדמי משא"כ ברעב כשאומרת קברתיו נאמנת אבל אם אמרה מת על מטתו חיישינן דאומרת בדדמי דסבר' בודאי מת על מטתו כיון דאין לו מזונות ואיכ' עוד טעם אחר מחמת שחז /שחזק/ בלבה שמת משקרת ואומרת קברתיו ונ"מ מזה לענין מפולת או נשכו נחש ועקרב ומת לטעם הראשון נאמנת ולטעם השני אינה נאמנת גם אם אמרה נטבע במים שאל"ס ונפל ליבשה וקברתיו אינה נאמנת לטעם הב' וכ"כ ב"ח מיהו מ"ש אפי' אם נשא' תצא נראה לרמב"ם לא תצא דהא יש לה מיגו די"ל מת ע"מ כמו בהחזיקה היא מלחמה מיהו אם ידעו שנטבע והיא אומרת שפלטו המים וקברתיו אז לשאר הפוסקים נאמנת להרמב"ם לפי טעם הנ"ל אינה נאמנת מיהו לפי זה אינו מיושב למה מהני קברתיו כשאומרת מת ברעב ועיין תשו' רא"מ ונ"מ משם אם בעת הרעב אמרה שלא מת ברעב נאמנת ולמגיד אינה נאמנת:


(קמז) אמרה קברתיו נאמנת:    דלא חיישינן דמשקרת אלא חיישינן שמא אמרה בדדמי וקברתיו לא שייך בדדמי:


(קמח) ואם אמרה מת ע"מ:    כלומר מת שלא במלחמה אלא בביתו על מטתו מהרש"ל אבל מת במלחמה ולא נהרג אינה נאמנת וכן משמע בהג"ה בסמוך ועיין בתו' שם ד"ה דאי הקשו שם למה אמרי' החזיקה הוא /היא/ מלחמה דיש לה מיגו דאי בעי' לא היה אמרה דיש מלחמה ולא אמרה מיגו די"ל שמת שלא במלחמה ותירצו נהרג במגו מת לא אמרינן וקשה אכתי אית' לה מיגו מת ולא נהרג במלחמה במיגו מת בביתו וצ"ל דכוונת' מת במלחמה לא אמרינן מיגו משום די"ל דאמרה מת במלחמה כדי שתוכל להתנצל ולומר סבור הייתי שמת או נהרג במלחמה היינו דרמי ליה רומח' סברה שמת מחמת מכה זו אבל אם אמרה מת על מטתו א"י להתנצל מ"ה לא אמרינן מגו וע"ש בתו' ד"ה מי אמרינן לכאורה שני דיבורים הללו סותרים זא"ז וב"ח הניח בצ"ע אם החזיקה מלחמה למה אינה נאמנת במיגו מת ע"מ ואשתמט' ליה דברי תוספות הללו:


(קמט) וה"ה כל שאומרת כו':    בח"מ מסופק אם הרמב"ם מודה לזה משום דהרמב"ם ס"ל אפי' בקברתיו אינ' נאמנת ומסתמ' קברה אותו רחוק מן המלחמ' ואפ"ה לא מהני ול"ד כי בקברתיו הטעם כיון שמת במלחמ' אינה ממתנת ומשקרת ואומרת קברתיו כתב בט"ז במ' איתא הטעם שהרי ניהוג הוא שבני אדם ההולכי' בלא כלי זיין לראות המלחמה אין מקפידין עליהם נשמע מזה באותן המלחמו' שנוהגי' אם צד א' מנצח הורגי' גם הנטפלים ובאים סמוך למלחמה ג"כ בסכנה כאשר שמענו בעו"ה בגזרות ת"ח ואילך אין חילוק בהם וכל מי שנתהווה שם בכלל המלחמה ממש הם עכ"ל:

סעיף מט[עריכה]


(קנ) לא הוחזקה מלחמה:    מבואר בש"ס אם א"י אם מלחמה בעולם א"צ לשאול אותה והיינו דקאמר שם תנא שלום בעולם משום דקבעי למיתני מלחמה בעול' כמ"ש בנ"י, ודין זה בעי' דלא אפשט אם נאמנת במגו דאי' בעי' אומר' שלום בעולם או דלמא כיון דאתחזק אמרה בדדמי לא מהני מיגו כיון דאינ' משקר' אלא אומרת בדדמי לכן אם החזיקה מלחמה ואומר' קברתיו אפי' לדעת הרמב"ם נאמנת דהא בקברתיו החשש היא שמא משקר' א"כ שייך מיגו הנ"ל אף לטעם השני שכתבתי לעיל מהני קברתיו אם החזיקה היא מלחמה אלא בלבוש כתב טעם אחר באומרת קברתיו במלחמה אמרינן מחמת שהיא בהול' לברוח אומר' בדדמי וקבר' לאיש אחר וסבר' שהוא בעל' לפ"ז לא מהני מיגו אף בכה"ג אבל א"י מנ"ל טעם זה:


(קנא) וי"א דאפילו נשאת תצא:    עיין מ"ש בסעיף מ"ח:

סעיף נ[עריכה]


(קנב) אמר קברתיו תנשא:    אפילו לדעת הרמב"ם דס"ל אם היא אומרת קברתיו אינה נאמנת משום דחיישינן דמשקרא מ"מ בעד לא חיישינן דמשקר אלא החשש הוא שמא אומר בדדמי ובקברתיו לא שייך בדדמי:


(קנג) אבל ב' אפילו לא אמרו קברנוהו:    כי בשנים לא אמרי' דאומרים בדדמי, ונראה דוקא שני עדים כשרים קאמר וכן משמע להדיא בהרא"ש דהביא ראיה מסוגי' מאה נשים כע"א דמי משמע אי הוו כשני עדים לא אמרינן בדדמי וכן מסתבר דבתר סהדותא דתרי סהדי לא דייקינן וכ"כ בתשו' רש"ך ס"ב סי' ו' וכ"כ בתשו' צ"צ שם וכן אם ע"א בפנינו ואומר בשם שני עדים הוי כאלו היה בפנינו השני עדים ולא חיישינן לבדדמי כ"כ בתשו' מהר"מ ותשו' צ"צ שם:


(קנד) וראיתיו אח"כ:    כ' בח"מ דה"פ דברי המ' שכ' דין זה דהעד ההוא לא ראה הריגה אלא מצא הורג א' והכירו שהוא פלוני אז א"צ לו' קברתיו כיון שלא ראה את הריגה לא אומר בדדמי ולא כמשמעות דברי הג"ה זו דמשמע דהוא ראה הריגה מיהו י"ל דאיירי שפיר דראה הריגה ומ"ש ראיתי אח"כ שמת היינו שמת בודאי ודומה למ"ש בסעיף י"ז וכ"כ ב"ה ובתשו' צ"צ סי' פ"ח:


(קנה) ויש מקילין בזה:    עיין ד"מ מביא כמה פוסקים דחולקים ע"ז וס"ל עכו"ם לא עדיף מע"א וכ"כ בח"מ למעשה אין לסמוך על מקילין אלו ולעיל הבאתי דעת ר' שמחה ור"נ דמחמירין במסל"ת והיינו הרא"ש והר"ן המקילין כאן והטעם דשם איירי לענין להכיר אותו בט"ע אם הוא פלוני אז י"ל במסל"ת אינו נותן לב להכיר היטב ובת"ה הביא דבריהם ונסתפק בפי' דבריהם אם אפילו בט"ע ע"י ס"מ אינו נאמן דהעכו"ם אינו מדקדק אם הם מובהקים או דוקא שט"ע ע"י סימנים שאינם מובהקים קאמר ובתשו' מהר"מ פדו' ס"ך וסי' ל"ו הכריע לקולא ומ"מ בט"ע גריד' פשיטא דאינו נאמן אבל כאן ראה שנהרג אלא דיש לחוש דאומר בדדמי דסבר שנהרג אבל במסל"ת ליכא חשש דאומר בדדמי:

סעיף נא[עריכה]


(קנו) האשה שאמרה מת בעלי תחת המפולת:    נראה בכה"ג אית לה נמי מיגו דאי בעי' אמרה מת סתם, ואם אמרה קברתיו תלי' בתרי טעמא שכתבתי לעיל לטעם הראשון נאמנת ולטעם השני לא מהני קברתיו דאכתי יש לחוש שמא משקר' הואיל שחזק בלבה שמת אומרת קברתיו ועיין במגיד שכתב בדין זה לא מהני קברתיו, והרב רמ"א כתב אם אמרה קברתיו נאמנ' סותם כטעם הראשון שם:


(קנז) וכן אם היה שילוח נחשים:    היינו ברוב בני אדם, רי"ו:


(קנח) מת על מטתו:    כבר כתבתי בשם המגיד אפילו אמרה מת ע"מ לא מחמת רעבון אינה נאמנת וכשאמרה מת וקברתיו אפילו אמרה מת מחמת רעבון נאמנת ובמגיד הקשה מזה למה במלחמה לא מהני קברתיו ועיין לעיל מ"ש:

סעיף נד[עריכה]


(קנט) ונפלו עלינו עכו"ם:    משום מלחמה קטנה אמרינן אשה כלי זיין עליה ואינה מתירא ועמדה וראתה שמת ולא אמר' בדדמי גם למשקר לא חיישינן אלא במלחמה גדולה לדעת הרמב"ם וכתבו תו' במלחמה גדולה הטעם לפי שזורקים חיצים ואבני בלסטראו' ואינם מתכוונים על מי שיפול מ"ה יראה לעמוד:

סעיף נה[עריכה]


(קס) וי"א דאינה נאמנת:    כן היא גירס' הר"ן ברמב"ם כמ"ש בתשו' שהביא הב"י נשמע מזה דיש חילוק בין תיקו לבין תרי לשונות כי כאן איכא תרי לשונות בש"ס אם דבר דומה למלחמה ולהרמב"ם אינו נאמנת משמע דתצא ובתיקו ס"ל לא תצא ומזה יש להביא ראיה גם בפלוגתת הפוסקים יש להחמיר מיהו י"ל כאן בדבר ע"פ דין תורה ליכא היתר כשהיא אומרת מת בעלי אלא חז"ל הקילו בעגונה לכן בתרי לישנא או בפלוגתת הפוסקים יש להחמיר אבל כשנטבע במים שאל"ס אז מדאורייתא מותרת וחכמים החמירו י"ל בפלוגתא יש להקל, מי שנשרף וצעקה אשתו ואומרת ראו בעלי שנשרף נאמנת ודוקא דליכא שום דבר שמור' שהיה שם עוד אחר אבל אם נשאר יד ואנו מכירים שאין זה מאיש שנשרף אף על גב דאמר' בעלי נשרף אינה נאמנת עכ"ל רי"ו נתיב כ"ג ח"ג בשם הרמ"ה ונלמד מש"ס יבמות ריש דף קט"ו ועיין סעיף ל"ב מבואר אף על גב דזה נפל למים והעלוהו רגל אם לית ברגל ס"מ אמרינן זה האיש שנפל למים עלה והלך לדרכו ורגל זה הוא מאיש אחר וכאן צ"ל הא דלא חיישינן שמא אדם אחר היה כאן ונשרף משום דהיא צעקה בעלי נשרף לכן לא חיישינן אלא היכא דמוכח דהיה שם איש אחר:

סעיף נו[עריכה]


(קסא) אפילו לא נבעלה:    כלומר דנכנסה לחופה ועדיין לא נבעלה ה"ה אם נתיחדה אחר הקידושין כמ"ש ס"ס:


(קסב) אפילו החזירה הראשון:    מפורש שם אפילו החזיר אחר הגט של השני וכן אם החזיר השני אחר הגט של הראשון דאסור' לשניהם:


(קסג) אבל מה שאכל אחר שבא הראשון:    אז הוא כאיש נכרי משא"כ מראשון אין מוציאין מה שאכל אחר שנשאת לשני:


(קסד) ואינו חייב ליתן הבלאות:    דרך כלל דינה כאשה שזנתה כמ"ש בסי' קט"ו וע"ש וכל מה ששייך לה אפילו לקחה בעדים אין מוציאין ממנה וכל שהפסידה לא מהני תפיסה אפילו שלא בעדים ועיין בנ"י ולדעת רש"י אין לה אפי' בלאות הקיימים וכ"פ בש"ג והמחבר פוסק כרוב הפוסקים כמ"ש בנ"י:


(קסה) ושניהם אינם מטמאים:    דאין כהן מטמא לאשתו פסולה והיא פסולה לו ועיין מ"ש בזה:


(קסו) חולצין ולא מיבמין:    אחיו של הראשון חולץ מדאורייתא ואחיו של השני חולץ מדרבנן ואסורה לו לייבם אותה ירושלמי:


(קסז) אם הולידה:    ה"ה אם נתעברה ועיין סימן ד' שם כתבתי דינים אלו נתחלקו לארבעה דינים בח"מ הביא תשו' רלב"ח אשה שזנתה במזיד הולד שהולידה מבועל אחר גרושי הראשון אף על גב דהיא אסורה לו מ"מ הולד אחר גירושי הראשון אינו ממזר ול"ד לנשאת בטעות דשם משום קנס הוא אבל מזנה ברצון לא שייך קנס:

סעיף נז[עריכה]


(קסח) אינו ממזר וי"א שהוא ממזר מדרבנן:    בח"מ הקשה ממ"ש בסעיף לפני זה הולד משני אחר שמת הראשון הוא ממזר מדרבנן ואישתמט' מיניה דברי הרא"ש פרק האשה רבה שכתב בשם י"א היכא דבא הבעל קנסוה חז"ל שהולד ממנו ממזר קנסו נמי לגבי השני דהולד ממנו ממזר אף לאחר מיתת הבעל או גירשה אבל היכא דמת הבעל במ"י כיון דלא קנס לגבי הבעל לא קנסוה נמי לגבי השני:


(קסט) וי"א שהוא ממזר מדרבנן:    ול"ד למ"ש ס"ס ט"ו במתה אחותה אין הולד ממזר דשם אחר מיתת אחותה ליכא איסור כלל:

סעיף נח[עריכה]


(קע) אלא נתקדשה:    הכלל הוא בנשאת דעבדה איסור אז קנסוה דאסורה לראשון היינו לשיטת הרי"ף משום קנס לבד ולהרא"ש לאו משום קנס לבד אלא מחמת קנס חיישינן שמא יאמרו גירש הראשון ונשאת לשני אבל בקדושין דלא עבדה איסור לא קנסה ולא חיישינן שמא יאמרו וכו' אלא יאמרו שהיה קידושי טעות ונ"מ מפלוגתא זו הדין מ"ש בסי' קנ"ט כמ"ש בסי' ט"ו, ואם נתיחדה אחר הקדושין הוי כנשאת מכ"ש אם נתקדשה לשם פלגש דלא מחסר' מסירה לחופה ועיין תשובת הרשב"א שהביא הב"י סס"ז, אם המקדש נתן לה גט אסורה לראשון דעכשיו יאמרו הגט היה כדין והראשון מחזיר גרושתו אחר ארוסין תשו' רש"ך ס"א סי' קל"ב ובתשובת מהרשד"מ סי' ס"ב חולק ע"ז:


(קעא) וטעתה:    לעיל סעיף ל"ד במים שאל"ס קי"ל אם נשאת בטעות לא תצא משום שם ע"פ הדין היא מותרת דרובים הנטבעים מתים:


(קעב) או שהורו לה ב"ד בטעו':    בתשובת רשב"א למד דין זה ממיכל אשת דוד שהיתה מותרת לדוד אחר הנישואים של פלטי משום דטעו ב"ד של שאול והורו מלוה ופרוטה דעתו אמלוה וא"ל מסוגיא פ' האשה רבה דאיתא שם סבר ר"נ ניסת ע"פ ע"א הוי הוראה בטעות ומ"מ תצא מזה ומזה די"ל שם הוא הגרם שלא דייק שפיר מיהו קשה למה דקי"ל נשאת ע"פ שני עדים אסורה לבעלה ואין לך אונס גדול מזה ומ"מ אסורה לבעלה ובט"ז מאריך בזה, ועיין סי' ל"א מ"ש בשם מהרי"ק: