שולחן ערוך אבן העזר יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

השולחן ערוך בויקיטקסט עדיין בתהליכי בנייה. לחץ כאן כדי לראות דוגמה לעיצובו של סימן בשולחן ערוך יחד עם נושאי כליו. וראה גם ויקיטקסט:שולחן ערוך

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן יז | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

היתר אשת איש שמת בעלה, ואומרת גרשתני, ודיני הערוה, ודין נשאת באיסור ובטעות
ובו חמישים ושמונה סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככאכבכגכדכהכוכזכחכטללאלבלגלדלהלולזלחלטממאמבמגמדמהמומזמחמטננאנבנגנדנהנונזנח

סעיף א[עריכה]

אשת איש בכלל עריות היא ואין קדושין תופסין בה. במה דברים אמורים? בודאי אשת איש; אבל אם היא ספק מקודשת או ספק מגורשת, קדושין תופסין בה מספק וצריכה גט משניהם. והוא הדין לפסולי גיטין מדרבנן, שאם בא אחר וקידשה שצריכה גט משניהם, מהראשון דרבנן ומהשני מדאורייתא:

סעיף ב[עריכה]

אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קדושין בפני בעלה, הרי זו מקודשת לשני. האשה שאמרה לבעלה בפניו גרשתני, נאמנת, חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה:

הגה: יש אומרים דוקא לענין שקידושין תופסין בה נאמנת וצריכה גט, אבל אינה נאמנת להנשא לאחר (הר"ן פ"ב דכתובות בשי"א) או ליטול כתובתה (הגהות מיימוני פ"ב דגירושין) (ויש חולקים וסבירא להו דלכל דבר נאמנת) (רמב"ם) (ויש אומרים עוד דבזמן הזה דנפישי חוצפא ופריצותא אינה נאמנת אלא לחומרא דאיתרע חזקה דאינה מעיזה) (ב"י בשם א"ח):

אבל אם קידשה אחר שלא בפני בעלה, אין קדושין תופסין בה עד שתביא ראייה שנתגרשה קודם שתקבל הקידושין, שכל שלא בפניו מעיזה. וכתב הרא"ש דכל שהוא בעיר שנתקדשה לאחר מיקרי בפניו (ויש חולקין וסבירא להו דבעינן בפני בעלה ממש) (מהרי"ק שורש ע"ב וריב"ש סימן קנ"ז). והא דאמרינן דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר גרשתני, הני מילי היכא דליכא מסייע לה, אבל היכא דאיכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה. ואם נשאת לאחר שלא בפני בעלה, אף על פי שכשבא בעלה אומרת לו בפניו גרשתני, אינה נאמנת, דכיון שכבר נשאת מעיזה ומעיזה שלא תעשה עצמה זונה. ויש מי שאומר שאפילו לא נשאת עדיין לאחר אלא נתקדשה לו שלא בפני בעלה, ואחר כך בא בעלה ואומרת לו בפניו גרשתני, אינה נאמנת. ויש אומרים שאם היה קטטה ביניהם או שתובעת כתובתה אינה נאמנת לומר גרשתני אפילו בפניו. יש אומרים במקום שנאמנת להינשא גובאת גם כן כתובתה (מהרי"ק שורש ע"ב וריב"ש סי' קנ"ז) ויש אומרים דאינה נאמנת לענין ממון כלל ונתבאר לעיל:

סעיף ג[עריכה]

אשה שהלך בעלה למדינת הים והעידו עליו שמת, אפילו עד א', אפילו העד עבד או שפחה או אשה או קרוב, מותרת, ואפילו עד מפי עד או אשה מפי אשה או עבד או שפחה או קרוב כשרים לעדות זה. ופסולי עדות, אם פסולים מדרבנן כשרים לעדות זה, אבל פסולי עדות דאורייתא פסולים, ואם מסיחים לפי תומם כשרים. וכן כותי או ישראל מומר לעבודת אלילים ולכל התורה כולה, אם הוא מסיח לפי תומו נאמן:

הגה: לא בא עד בדרכים הנזכרים, רק יצא קול הברה בעיר שמת, אין משיאין את אשתו (ת"ה סי' רכ"ב ובתשובת הרמב"ן סי' פ'):

סעיף ד[עריכה]

הכל נאמנים להעיד לה עדות זו חוץ מה' נשים שחזקתן שונאות זו את זו, שאין מעידות במיתת בעלה שמא יתכוונו לאסרה עליו ועדיין הוא קיים, ואלו הן: חמותה אפילו אינה עתה חמותה רק אם יבמה (טור) ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה וכן היא לא תעיד להם (טור):

סעיף ה[עריכה]

כבר אמרנו שהעד שאמר שמעתי שמת פלוני, אפילו שמע מאשה ששמעה מעבד, הרי זה כשר לעדות אשה ומשיאין על פיו:

הגה: ואפילו לא אמר ממי שמע אלא אמר סתם ששמע, כשר ולא חיישינן שמא הראשון פסול היה.

אבל אם אמר העד או האשה או העבד: מת פלוני ואני ראיתיו שמת, שואלים אותו היאך ראית ובמה ידעת, אם העיד בדבר ברור נאמן, ואם העיד בדברים שרובן למיתה אז אין משיאין את אשתו, שאין מעידים על האדם שמת אלא בשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק:

הגה: שמע קול מקוננות שהוזכרוהו בין המתים וספדוהו אותו, משיאין אשתו (כ"כ המ"מ בשם התוספתא) ולכן יש למחות בנשים שלא לספוד אדם על פי אומדנות המוכיחות שמת, ולא יספידו אותו עד שיודעין שמת, וכן אשתו אסורה להספידו או ללבוש שחורים כל זמן שאין כאן עדות שהוא כראוי להשיאה (ס"ה כ"כ הריב"ש סי' קפ"ט). וכן אין לשום בית דין ליתן שטר עדות לאשה מה שהעידו עדים לפניהם, אם אין באותו עדות כדאי להתירה, אם לא שכתבו בפירוש הטעם שלא התירו אותה על עדות זו, דחיישינן לקלקולא מבית דין שאינן מומחים (שם בתשובת הרא"ש):

סעיף ו[עריכה]

בשעת הגזירה מתירים נשים על פי בעלי תשובה:

הגה: שמעידים מה שראו בעת צרה, אף על פי שהמירו דתן מכוח אונס (תשובת הרא"ש כלל כ"ד). ריקים המומרים ופוחזין שחזרו בתשובה אך לא בתשובה גמורה, אין לסמוך על עדותן רק במסיחין לפי תומן (מהר"י בכתביו סימן ר"ך) או בידוע שהעידו בלא רמיה ועקול (שם סימן רכ"ד), והכל לפי עניין העד ולפי ראות עיני הדיין:

סעיף ז[עריכה]

בא אחד ואמר הרגתיו תנשא, דאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבוריה, והוא הדין לכותי שאמר מסיח לפי תומו הרגתי את פלוני שמשיאין את אשתו:

סעיף ח[עריכה]

אם עד א' אמר לאשה בינו לבינה מת בעליך אינה צריכה שוב לעדותו אלא באה לבית דין ואומרת מת בעלי. אבל אם בא העד שאמרה בשמו מת ואמר שלא אמר מת, לא מהימנא:

הגה: ואין הבית דין צריכין לשלוח אחריו אף על פי שהוא בעירו, אלא סומכין אעד מפי עד לכתחילה (תשובת מהרי"ו סי' ט'):

סעיף ט[עריכה]

עד אומר מת ועד אומר נהרג, אף על פי שהן מכחישים זה את זה, הואיל וזה וזה מודים שאינו קיים הרי זו תנשא:

סעיף י[עריכה]

שמעו קול שאומר איש פלוני מת, והלכו ולא מצאו שם אדם, משיאין את אשתו. ואם שמעו קול זה בשדה או בכור צ"ל בבור. הגר"א או בחורבה, אין משיאין על פי אותו קול, דחיישינן שמא שד הוא, כיון שיצא הקול ממקום שהשדים מצויים שם:

סעיף יא[עריכה]

מצאו כתוב בשטר: מת איש פלוני בן פלוני או נהרג, תנשא אשתו אפילו אינו מקויים, ולהרמב"ם צריך שידעו שהוא כתב ישראל:

הגה: וכן ראוי להחמיר. ואפילו אם יודעים שהיא כתב ישראל, אם יש לומר שכתב כן משום שיצא קול שמת, כגון שטבע במים שאין להם סוף וכדומה, אין מתירין על הכתב, שחוששין שכתב כן מפני הקול שיצא (תה"ד סי' ר"מ):

סעיף יב[עריכה]

מי שנשתתק ובדקו אותו כדרך שבודקין לגיטין ונמצאת דעתו מכוונת, וכתב שמת פלוני בן פלוני, סומכין על כתיבתו ותנשא אשתו:

סעיף יג[עריכה]

זה שאמרנו שעד מפי עד כשר בעדות אשה, במה דברים אמורים? ששמע מפי בן דעת שמת פלוני, כגון עבד או שפחה. אבל אם שמע מפי שוטה או קטן, אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם. שמע מהתינוקות שאומרים: עכשיו באנו מהספד פלוני, כך וכך ספדנים היו שם, ופלוני החכם ופלוני עלו אחר מיטתו, כך וכך עשו במיטתו, הרי זה מעיד מפיהם על פי הדברים האלו וכיוצא בהם ומשיאין את אשתו:

הגה: ודוקא לאלתר, כגון שאומרים: עכשיו באנו מהספד פלוני כו'; אבל אם אינו לאלתר לא מהני עדותן כלל (א"ז ומהרי"ו סי' מ"ה ופסקי מהרא"י סי' ר"כ). ואפילו הגדילו אחר כך אינן יכולין להעיד מה שראו בקטנותן (שם בא"ז):

סעיף יד[עריכה]

כבר אמרנו שהכותי שהסיח לפי תומו משיאין על פיו. כיצד? היה מסיח לפי תומו ואמר: אוי לפלוני שמת, כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי, או שהיה מסיח ואומר: כשהייתי בא בדרך ונפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת, ותמהנו לדבר זה כיצד מת פתאום, וכיוצא בדברים אלו שהם מראים שאין כוונתו להעיד, הרי זה נאמן. וישראל ששמע מכותי המסיח לפי תומו, מעיד ששמע ממנו ותנשא אשתו על פיו:

הגה: וכן אם אמר "פלוני מת" במסיח לפי תומו, אף על פי שלא אמר דברים אחרים, מיקרי שפיר מסל"ת (ריב"ש סי' שע"ז) ויש מחמירים (ב"י בשם הר"ן).

במה דברים אמורים? בשלא היה שם אמתלאה, אבל אם היה אמתלאה בשיחת הכותי שמא נתכוין לדבר אחר, כמו שאמר לאחד: עשה לי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי לפלוני, אין זה מסיח לפי תומו, שכוונתו להטיל אימה על זה:

הגה: וכן במקום שיש לחוש לשקרא שלמדוהו לומר כך, אין סומכין עליו (ר"י נתיב כ"ג).

וכן אם שמע מערכאות של כותים שאמרו: הרגנו פלוני, אינם נאמנים, שהם מחזיקים ידי עצמם בכזב, וכן כל כיוצא בדברים אלו:

הגה: ויש אומרים דכל ערכאות אינם נאמנים אפילו אומרים שנהרג בדין שלא על ידם (טור בשם הרא"ש). וכל זה דוקא בערכאות, אבל שאר כותים משיחים לפי תומם ואומרים שנדון בערכאות של כותים נאמנים (פסקי מהרא"י סי' ל"ד):

סעיף טו[עריכה]

כותי שהסיח לפי תומו תחילה, אף על פי ששאלו אותו אחר כך ובדקוהו עד שיפרש כל המאורע, הרי זה נאמן ומשיאין על פיו:

הגה: אבל שאלו אותו תחילה: איה חברינו? ואמר להם שמת, אין זה מיקרי מסל"ת. ודוקא ששאלו אותו הכותי עצמו, אבל שאלו כותי אחר (פסקי מהרא"י סי' קס"א), או שחיפשו בעיר אחר יהודי ויצא הקול בזה ובא כותי ומסל"ת שמת (תשובת מוהר"מ הלכות נשים), אף על פי שהיה אצל הכותי ששאלו, מיקרי מסל"ת. היו מדברים ביחד מן היהודי ובא להם כותי ואמר להם: במה אתם מדברים? ואמרו לו: מן היהודי אם הוא חי או מת, והגיד להם שהוא מת, לא מיקרי מסל"ת (בתשובת הריב"ש). היה ספק אם מסל"ת או לא, אין משיאין אשתו, דספיקא דאורייתא לחומרא, וכן בכל מקום דאיכא פלוגתא בדינין אלו אזלינן לחומרא (גם זה שם). יש אומרים, הא דאמרינן דאם שאלו את הכותי תחילה לא מיקרי מסל"ת היינו דוקא אם שאלו ישראל, אבל אם שואלים כותים אותו ומגיד מיקרי מסל"ת, ובלבד ששאלו אותו שלא בפני ישראל (ת"ה סי' רל"ט). ואם שאלו ישראל והכותי הגיד שמת והגיד אומדנות המוכיחות, אף על פי שאינו מקרי מסל"ת ואסורה לינשא, מכל מקום אם עברה ונשאת על פי חכם שהתירה לא תצא, אם יש ראיות ואומדנות שמת (פסקי מהרא"י סי' קל"ט):

סעיף טז[עריכה]

כותי מסיח לפי תומו מפי כותי מסיח לפי תומו, משיאין על פיו:

הגה: ואפילו לא העיד בפירוש שהכותי הראשון מסל"ת, אזלינן מספיקא לקולא ואמרינן דודאי מסיח לפי תומו (מהרי"ק שורש קכ"א). ויש חולקין בזה (תשובת הר"ן):

סעיף יז[עריכה]

יצא כותי וישראל מעמנו למקום אחר, ובא הכותי ואמר: איש שיצא מכאן עמי מת, משיאין את אשתו אף על פי שאין הכותי יודע אותו האיש. ויש אומרים שצריך שיאמר קברתיו:

הגה: ודוקא בכהאי גוונא שאינו מזכיר שם המת ואינו מכירו, אבל אם מכירו לא בעינן קברתיו במסיח לפי תומו (המ"מ לדעת הרמב"ם וכ"כ מהרא"י בפסקיו סי' רכ"ג וב"י בשם תשובת הר"ן והריב"ש), וכן פשט המנהג. אפילו במקום דיש אומרים דבעינן קברתיו, לאו דוקא קברתיו, אלא כל שאומר דבר שמשמעותו שודאי מת ולא אמר בדדמי מהני (ב"י בשם תשו' הר"ן והריב"ש).

וכן אם יצאו י' בני אדם כאחד ממקום למקום והם אסורים בקולר, או נושאים גמלים וכיוצא בדברים אלו, והסיח הכותי לפי תומו ואמר שעשרה אנשים שיצאו ממקום פלוני למקום פלוני והם נושאים כך וכך מתו כולם, משיאים נשותיהם. ויש אומרים שצריך שיאמר קברנום:

סעיף יח[עריכה]

בא אחד ואמר לנו: אמרו בית דין או אנשים: כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל, ובא השליח ואמר לנו, והשליח אינו יודע מי הוא, הואיל ואנו יודעים פלוני הידוע בשם זה, הרי אשתו מותרת, ואין אומרים שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת. והוא שלא הוחזקו שם ב' יצחק בן מיכאל, או כשהוחזקו וידוע שאחד קיים:

הגה: ויש אומרים דכל זה דוקא שהזכיר העד שם עירו, אבל אם לא הזכיר שם עירו, אף על פי שיודעין שנאבד אחד, לא מהני אף על פי שהזכיר שמו (תשובת הריב"ש ותשובת הר"ן ומהרי"ק שורש קפ"ה). ויש מקילין. ויש אומרים דבמקום שמזכיר שמו לבד בעינן שיזכיר עירו, אבל אם מזכיר שמו ושם אביו לא בעינן שיזכיר שם עירו (הרא"ש כלל נ"א וכ"כ מהרי"ק שורש קע"ו). ובמקום שיש אומדנות והוכחות שזה הוא, יש להקל ולסמוך אמאן דאמר דלא בעינן שיזכיר שם עירו (מהרי"ק שורש קפ"ה ותשובת הרא"ש):

סעיף יט[עריכה]

ישראל שאמר: מת איש יהודי עמנו במקום פלוני, כך וכך צורתו וכך היו סימניו, אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא, עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו. אבל אם אמר: אחד יצא עמנו מעיר פלוני ומת, מחפשין באותה העיר, אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו. והוא הדין בכותי המסיח לפי תומו (ד"ע וכן משמע בתשובת רמב"ם שהביא הב"י):

סעיף כ[עריכה]

מי שהיה מערער על אשה לומר שהיא זקוקה ליבם, ואחר כך הוא בעצמו העיד בפני בית דין ששמע שמת זה זמן רב, סומכין עליו, כיון שהדברים הראשונים לא היו בפני בית דין:

סעיף כא[עריכה]

אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה, ואפילו אם הוכחשו בבדיקה כשרים. ואסור לדרוש ולחקור הרבה (תשובת הרמב"ם), אם לא במקום שיש לחוש לערמה אז צריך דרישה וחקירה (מהרי"ו סימן ק"נ):

סעיף כב[עריכה]

כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו כדי להעיד עליו, בודקין אותו ורואין אותו אפילו בלילה לאור הנר או לאור הלבנה:

סעיף כג[עריכה]

ראו אחד עומד מרחוק, ואמר שהוא פלוני בן פלוני או פלוני ממקום פלוני, והרי נשכו נחש והרי הוא מת, והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו אלו, משיאין את אשתו:

סעיף כד[עריכה]

מצאוהו הרוג או מת, אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים והכירוהו בהם שהוא פלוני, מעידין עליו; ואם ניטל א' מאלו, אף על פי שיש להם סימנים מובהקים ביותר בכליו אינם כלום, דחיישינן לשאלה. אפילו היה להם סימנים בגופו ואפילו שומא, אין מעידין עליו. אבל היה להם בגופו סימנים מובהקים ביותר, מעידין עליו:

הגה: כגון שהיה לו יתר או חסר או שינוי באחד מאיבריו. אבל קטן או ארוך או חיור וסומק לא הוי סימן מובהק (תשובת הרא"ש כלל נ"א). ואפילו ק' סימנים שאינן מובהקים אינם כלום, ואפילו להצטרף לשאר אומדנות המוכיחות אינו כלום (פסקי מהר"י סימן קפ"א ורכ"ד). גבשושית גדולה על חוטמו או שחוטמו עקומה הרבה או כדומה לזה הוי סימן מובהק, אבל מעט עקומה לא (שם סימן רל"ד), והוא הדין לרושם שבגופו או באחד מאיבריו. אבל שינים גדולים, אף על פי שגדולים הרבה לא הוי סימן מובהק (סימן קס"ה בפסקי מהרא"י). וכל סימן המהני בישראל המעיד, הוא הדין בכותי המסיח לפי תומו. בתשובת מוהר"ם מהלכות נשים ומוהר"ם פאדווה (סימן ב' ול"ו):

סעיף כה[עריכה]

כתב רבינו תם, דהא דאין מעידין עליו אלא אם כן פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים, דוקא כשאין שם אלא הראש, אבל אם כל גופו שלם, אפילו אין שם פרצוף ופדחת וחוטם יכולין להכירו בטביעות עין, וחלקו עליו האחרונים:

סעיף כו[עריכה]

אין מעידין עליו אלא אם כן מצאוהו תוך ג' ימים אחר הריגתו או אחר מיתתו, אבל אחר שלשה אין מעידין עליו, מפני שפרצוף פניו משתנה. במה דברים אמורים? בזמן שהוא ביבשה, אבל אם טבע במים והשליכוהו המים ליבשה אפילו אחר כמה ימים, אם הכירוהו מעידין עליו, שאינו משתנה במים אלא אחר זמן מרובה. והוא שיראוהו מיד כשהעלוהו מן המים, וגם שלא יהיה בו מכה. אבל אם שהה אחר שהושלך מן המים, אין מעידין עליו אפילו תוך ג' (ב"י בשם הרמב"ן והרשב"א), וכן אם היו בו מכה, אין מעידין עליו, לפי שהמים מקלקלים המכה ונופח ומשתנה:

הגה: ספק אם נשתהה או לא, אזלינן לחומרא, ואפילו אם נשאת תצא (ריב"ש סי' ש"פ). וכל זה להעיד עליו בטביעות עין, אבל על ידי סימנים מובהקים אפילו אשתהי מתירין אשתו (טור וב"י):

סעיף כז[עריכה]

מצאוהו הרוג ומכירין אותו בטביעות עין ואין יודעין מתי נהרג, יש אומרים שתולין שנהרג תוך ג' ימים ומעידין עליו, ויש אוסרין. ומיהו אם יצא קול: איש פלוני מת או נהרג, ואחר ג' ימים מצאוהו מת והכירוהו, אשתו מותרת לדברי הכל:

סעיף כח[עריכה]

יש אומרים בשם רבינו תם, דהא דאין מעידין עליו אלא עד ג' ימים, הני מילי כשהוא חבול בפניו, אבל אם אינו חבול בפניו מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים על ידי טביעות עין של גופו וצורתו ואפילו נפל למים. ואינו מחוור בעיני האחרונים:

הגה: ויש מקילים, דכל מי שהיה אצלו כשנטבע במים, אף על פי שהיה שלם אינו מעיד עליו, אבל מי שלא ראה טביעתו ואומר שמכירו על ידי טביעות עין והוא שלם, מעיד עליו (טור ותה"ד סימן ר"ה בשם האשיר"י):

סעיף כט[עריכה]

אין מעידין על האדם שמת אלא כשראוהו כשמת ודאי ואין בו ספק. כיצד? ראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכיוצא בהם, אין מעידים עליו, שמא לא היו רעבים ולא אכלוהו. אבל אם נפל לחפירת נחשים ועקרבים מעידין עליו, מפני שעל ידי שדוחקן כשעומד עליהם מזיקין אותו:

סעיף ל[עריכה]

נפל לתוך כבשן האש, או לתוך יורה רותחת מליאה יין או שמן או מים, או ששחטו בו שני סימנים או רובן, אפילו עמד וברח מעידין עליו שמת, שודאי סופו למות, וכן כל כיוצא בו מדברים שאי אפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב, הרי אלו מעידין עליו:

סעיף לא[עריכה]

ראוהו צלוב והעוף אוכל בו, אף על פי שדקרוהו או ירו בו חיצים אין מעידין עליו שמת. ואם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה בנטילתו, כגון מוחו או לבו או בני מעיו, הרי זה מעיד עליו שמת:

סעיף לב[עריכה]

ראוהו שנפל לים, אפילו טבע בים הגדול, אין מעידין עליו שמת, שמא יצא ממקום אחר. ואם נפל למים מכונסים כגון בור או מערה שעומד ורואה כל סביביו, ושהה כדי שתצא נפשו ולא עלה, מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו. וכן אם קשרוהו ברגליו ושלשלוהו אל הים ולא עלה בידם אלא רגלו מארכובה ולמעלה, משיאין את אשתו לאחר י"ב חודש, שטריפה אינה חיה י"ב חודש. אבל אם נפל לים, והשליכו מצודה והעלו רגל א' מארכובה ולמעלה וכיוצא בזה, אין משיאין את אשתו, שאני אומר רגל של אחר הוא. ומיהו אם היה בו סימן מובהק ביותר ברגלו, סומכין עליו לומר שהוא של האיש שנפל (ויש אומרים דאפילו בסימן מובהק בבגדיו מהני כאן הואיל וראוהו נטבע בבגדים אלו) (מהר"ם פדוואה סי' ל"ז):

סעיף לג[עריכה]

עד אחד אמר שראיתי שמת במלחמה או במפולת, או שנטבע בים הגדול ומת, וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה, אם אמר קברתיו נאמן ותינשא על פיו, ואם לא אמר קברתיו לא תינשא, ואם נישאת לא תצא:

סעיף לד[עריכה]

וכן האשה שהעיד לה אחר שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו, הרי זו לא תנשא על עדות זו כמו שנתבאר (ואפילו התירוה בית דין ולא נישאת לא תינשא) (ריב"ש סי' שע"ט), ואם נישאת לא תצא:

הגה: ודוקא שנישאת על פי חכם, או בטעות שסברה שהיא מותרת, אבל אם נישאת בעבריינות תצא (תשובת מהר"ם הביא מרדכי סוף יבמות). וכל זה דוקא במי שהעידו עליו שטבע ממש במים שאין להם סוף, אבל מי שהעידו עליו שהיה בספינה שנשברה בים או כדומה לזה, או אפילו שטבע, רק לא העידו ששהה במים כדי שתצא נפשו, תצא. ואפילו העיד סתמא שטבע, חוששין שמא קרא לדברים כאלו טביעה, שכן דרך העולם לקרוא לדברים אלו טביעה, ותצא, אלא אם כן העיד בפירוש שנטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו (ב"י בשם תשובת הרמב"ן סימן קכ"ח).

ואפילו היה הכותי שהסיח לפי תומו ואמר: טבע פלוני, ונישאת על פיו, הרי זו לא תצא. וחכם שהורה להשיאה לכתחילה (במים שאין להם סוף) מנדין אותו:

סעיף לה[עריכה]

יש מי שאומר שאם נפל למים שאין להם סוף גובה כתובתה (אף על פי שאסורה לינשא):

סעיף לו[עריכה]

עיר שהקיפוה כרכום, וספינה המטורפת בים, והיוצא לידון, הרי הן בחזקת חיים, לפיכך אין מעידין על אחד מאלו שמת להתיר את אשתו. ואפילו מי שהוא בעיר שכבשה כרכום, וספינה שטבעה בים, והיוצא ליהרג, אין מעידין, שהם בספק חיים ונותנין עליהן חומרי מתים וחומרי חיים:

סעיף לז[עריכה]

בא עד אחד והעיד שמת בעלה והתירוה לינשא על פיו, ואחר כך בא עד אחד והכחיש את הראשון ואמר לא מת, הרי זו לא תצא מהיתירה ותינשא, שעד א' נאמן בעדות אשה כשני עדים בשאר עדיות, ואין דבריו של אחד במקום ב'. מיהו משום לזות שפתים לא תינשא (טור). אבל אם בא השני קודם שהתירוה, הרי זו לא תינשא ואם נישאת תצא, מפני שהוא ספק. ואם נישאת לעד שהעיד לה, והיא אומרת: ברי לי שמת, הרי זו לא תצא, ויש אומרים תצא. ואם באו ב' ואמרו לא מת, אף על פי שנישאת תצא לדברי הכל:

הגה: ודוקא שהיא שותקת, אבל אם היא גם כן אומרת מת, הוי ליה כתרי ותרי, אם העדים הם נשים. אבל הבעל שנשאה אינו נאמן על עצמו (נ"י פ' האשה קמא).

במה דברים אמורים? כשהיה האחד שנישאת על פיו כמו שנים שבאו והכחישו אותו, כגון שנישאת על פי איש, ובאו שנים ואמרו לא מת, או שנישאת על פי אשה או על פי עצמו ובאו ב' נשים או שני פסולים של דבריהם ואמרו לא מת. אבל עד כשר אומר מת, ונשים רבות אומרות לא מת או פסולים אומרים לא מת, הרי זה כמחצה על מחצה:

הגה: ודוקא שבאו ביחד קודם שהתירוה על פי עד א' הראשון. אבל אם התירוה על פי עד הכשר ואחר כך באו הפסולים, לא תצא מהתירה הראשון (טור).

ואם נישאת לאחר מעדיה והיא אומרת ברי לי שמת, הרי זו לא תצא:

הגה: וכותים המסיחים לפי תומם, דינן כשאר פסולי עדות (מרדכי פרק האשה בתרא). וכל שאינו מסיח לפי תומו, אינו נאמן, לא לאסור ולא להתיר:

סעיף לח[עריכה]

אשה אומרת מת או היא שאמרה מת בעלי, ואחר כך בא עד כשר ואמר לא מת, הרי זו לא תינשא ואם נישאת תצא. ויש אומרים שאם אשה אחרת או היא שאמרה מת, והתירוה לינשא על פיה, ואחר כך בא עד כשר ואמר לא מת, לא תצא מהיתירה.

אבל אם באו תחילה שתי נשים והתירוה לינשא על פיהן, ואחר כך בא עד אחד, לא תצא מהתירה לכולי עלמא (כן כתב הב"י בשם מ"מ):

סעיף לט[עריכה]

הנישאת על פי עד אחד, לא תינשא אלא ברשות בית דין. ואם נישאת שלא בהוראת בית דין, יש אומרים שלא תצא, אפילו בא עד אחד ואמר לא מת. והבית דין צריכין להיות ג' וכשירים, ולא קרובים זה לזה ולא לעדים:

סעיף מ[עריכה]

אשה אומרת לא מת ושתי נשים אומרות מת, הרי זו תינשא, וכן אם אמרו י' נשים לא מת וי"א נשים אומרות מת, הרי זו תינשא, שאין אומרים שנים כמאה אלא בעדים כשרים, אבל בפסולים הלך אחר הרוב, בין להקל בין להחמיר:

סעיף מא[עריכה]

אם שנים מעידים ששמעו (כל אחד) מפי אחד שמת פלוני, ועד א' מעיד ששמע מפי א' שהוא חי, מותרת:

סעיף מב[עריכה]

ב' עדים אומרים מת וב' אומרים לא מת, הרי זו לא תינשא ואם נישאת תצא, מפני שהוא ספק. ואם נשאת לאחד מעידיה והיא אומרת ברי לי שמת, הרי זו לא תצא. אין מוציאין אשה מבעלה אם יצא קול שבעלה הראשון חי (רבינו ירוחם):

סעיף מג[עריכה]

האשה עצמה נאמנת לומר שמת בעלה, ותינשא או תתייבם על פיה, ונותנין לה עיקר כתובתה. אם תתייבם נכנס היבם לנחלה על פיה (ואפילו אשה שהיא שוטה נאמנת) (תא"ו נכ"ג) ובלבד שיודעת בטיב נישואין ואלמנות (שם בשם הרמב"ם). במה דברים אמורים? כשבאה לבית דין ואמרה: מת בעלי, התירוני, ולא הזכירה שם כתובה, מתירין אותה לינשא ומשביעין אותה ונותנים לה כתובתה. אבל אם באה ואמרה: מת בעלי, תנו לי כתובתי, אף לינשא אין מתירין אותה, שעל עסקי הכתובה באה, והרי זו בחזקת שלא מת ואין דעתה לינשא אלא ליטול כתובתה מחיים בלבד. ויש אומרים דאפילו יש לה עד שמת לא מהני בכהאי גוונא (נ"י בשם הריטב"א):

סעיף מד[עריכה]

באה ואמרה: מת בעלי, התירוני לינשא ותנו לי את כתובתי, מתירים אותה לינשא ונותנים לה כתובתה, מפני שעיקר דבריה על עסקי הנישואין באה. אבל אם באה ואמרה: תנו לי כתובתי והתירוני לינשא, מתירין אותה ואין נותנים לה כתובה, ואם תפסה אין מוציאין מידה. ויש מי שאומר דבין בזו ובין בזו אין מתירין אותה, כיון שהזכירה כתובה:

סעיף מה[עריכה]

מי שיש לו שתי נשים, ובאה אחת מהן ואמרה מת בעלי, הרי זו תינשא על פי עצמה, וצרתה אסורה, שאין צרה נאמנת להעיד לחברתה. ואפילו נישאת זו תחילה, אין אומרים: אילו לא מת בעלה לא היתה אוסרת עצמה עליו; שמא משנאתה בצרתה רוצה היא שיאסרו שתיהן עליו:

סעיף מו[עריכה]

זאת אומרת מת בעלי, וצרתה מכחישה ואומרת לא מת, הרי זו תינשא; כשם שאינה מעידה לה להתירה, כך אינה יכולה להעיד לה לאוסרה:

סעיף מז[עריכה]

זאת אומרת מת וצרתה אומרת נהרג, הואיל ושתיהן אומרות שאינו קיים, הרי אלו ינשאו:

סעיף מח[עריכה]

במה דברים אמורים שהאשה נאמנת לומר מת בעלי? כשיש שלום בינו לבינה ושלום בעולם, אבל אם יש קטטה בינו לבינה, כגון שאמרה: גרשתני בפני פלוני ופלוני, ובאו אותן העדים והכחישוה, או שהמיר בעלה והניחה עגונה (הגהות אלפסי), ואחר כך הלכה היא ובעלה למדינה אחרת ובאה ואמרה מת בעלי, אינה נאמנת, ואפילו אמרה קברתיו (ב"י בשם הג"מ פי"ג מהל' גירושין), אף על פי ששלום בעולם. ואפילו בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה, לא תינשא, שמא היא שכרה אותו, ואם נישאת לא תצא, שהרי יש לה עד. וכן אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה, אינה נאמנת אף על פי שיש שלום בינו לבינה, תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מת, כגון שנהרגו הראשונים ואחרונים שהיה בעלה באמצען, שהרי היא אומרת: מאחר שנהרגו אלו ואלו, נהרג הוא בכללן, לפיכך אינה נאמנת אפילו אומרת קברתיו. ויש אומרים שאם אמרה קברתיו נאמנת. ואם אמרה מת על מיטתו, נאמנת לדברי הכל:

הגה: והוא הדין כל שאומרות שמת או נהרג רחוק מן המלחמה, מהימנא, דלא שייך לומר בדדמי אלא באומרת שמת או נהרג במלחמה ממש, אבל שלא במלחמה, אפילו הלך שם סמוך למערכת המלחמה לקנות שלל, נאמנת (במרדכי פ' האשה בתרא בשם ראבי"ה):

סעיף מט[עריכה]

לא הוחזקה מלחמה בעולם, ובאה ואמרה: מלחמה היתה במקום פלוני ומת במלחמה, לא תינשא לכתחילה, ואם נישאת לא תצא. ויש אומרים דאפילו נישאת תצא (טור בשם הרא"ש):

סעיף נ[עריכה]

בא עד א' ואמר: ראיתיו שמת במלחמה או במפולת, אם אמר קברתיו, תינשא על פיו. ואם לא אמר קברתיו, לא תינשא, ואם נישאת לא תצא:

הגה: אבל ב' אפילו לא אמרו קברנוהו נאמנים (גם זה טור בשם הרא"ש). ויש אומרים אפילו בעד א', אפילו אמר מת או נהרג וראיתיו אחר כך והכרתיו היטב בטביעות עין וראיתיו שמת, נאמן, דהוי כאלו אמר קברתיו (ב"י בשם המרדכי פ' האשה). וכותי המסיח לפי תומו ואמר שמת במלחמה, צריך גם כן שיאמר קברתיו (ב"י בשם הר"ן פרק האשה וכן משמע באש"רי ובתוס') ויש מקילין בזה (מרדכי בשם רבי שמחה ור' נתן וראבי"ה):

סעיף נא[עריכה]

האשה שאמרה: מת בעלי תחת המפולת, אינה נאמנת. וכן אם היה שילוח נחשים ועקרבים ואמרה: נשכו נחש או עקרב ומת, אינה נאמנת, שמא תסמוך דעתה על רוב אנשים שמתו כך בנשיכה: (ולכן דינם כמלחמה, וצריכה שתאמר: מת על מיטתו, או שתאמר קברתיו. ב"י בשם המ"מ):

סעיף נב[עריכה]

אמרה: עישנו עליו בית או מערה, הוא מת ואני ניצלתי, אינה נאמנת; כשם שנעשה לה נס, כך נעשה לו:

סעיף נג[עריכה]

היתה שנת רעבון ואמרה מת בעלי, אינה נאמנת (אפילו אמרה מת על מיטתו) (טור). מת וקברתיו, נאמנת (אמרה מת בצמא, הוי כאילו אמרה מת ברעב) (ב"י):

סעיף נד[עריכה]

אמרה: נפלו עלינו כותים או לסטים, הוא נהרג ואני ניצלתי, נאמנת, שאין דרכן להרוג הנשים כדי שנאמר: כשם שניצלה היא כך ניצל הוא:

סעיף נה[עריכה]

היה דֶבר בעולם ואמרה מת בעלי, נאמנת (ויש אומרים דאינה נאמנת) (טור ור' ירוחם):

סעיף נו[עריכה]

האשה שהלך בעלה למדינה אחרת ובאו ואמרו לה מת בעלך, ונישאת ואחר כך בא בעלה, לא שנא נישאת על פי עד אחד או על פי שנים עדים (אפילו לא נבעלה) (הרא"ש והריב"ש והריטב"א ונ"י סימן תק"ח), תצא מזה ומזה, וצריכה גט משניהם, ואין לה כתובה משניהם (אפילו החזירה הראשון) (הגהות אלפסי) ולא פירות שאכלו מנכסי מלוג שלה, אף על פי שאינם חייבים בפרקונה. ודווקא שאכל השני קודם שבא הראשון, אבל מה שאכל אחר שבא הראשון צריך להחזיר. ואינו חייב ליתן הבלאות מנכסי צאן ברזל שלה, והוא שבלו לגמרי, אבל מה שיש מהם בעין נוטלתן. ואם נטלה מזה או מזה כתובה או פירות, צריך להחזיר. ודוקא שנטלה מהשני אחר שבא הראשון, אבל אם נטלה ממנו קודם שבא הראשון אינה צריכה להחזיר. ושניהם אינם מטמאים לה אם הם כהנים, ואינם זכאים במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ונפסלה מהכהונה ומהתרומה ומהמעשר אם היא בת לוי (אבל בעלה הראשון יורשה אם מתה) (ב"י והמ"מ). מתו, אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין. והוולד מהשני הוא ממזר מהתורה אם הולידה עד שלא גרשה הראשון, אבל אם לא הולידה אלא אחר שמת ראשון או גירשה, אין הוולד משני אלא ממזר דרבנן. ואם בא עליה (הראשון) קודם שגירש השני, הוולד שיוליד ממנה ממזר מדבריהם:

סעיף נז[עריכה]

אמרו לה מת בעליך ונישאת, ואחר כך אמרו לה: קיים היה ומת, ולד שהוליד קודם שמת ממזר מן התורה, ושהוליד אחר כך אינו ממזר, ויש אומרים שהוא ממזר מדרבנן:

סעיף נח[עריכה]

אם לא נישאת לשני אלא נתקדשה לבד ובא עליה, אינה צריכה גט מהשני ומותרת לחזור לראשון, וכן מותרת לשני אם מת הראשון או גירשה:

הגה: אשה שנתקדשה, וטעתה וסברא שלא נתקדשה ונישאת לאחר, תצא מזה ומזה וכל הדרכים הנזכרים לעיל בה. אבל אנסוה להינשא, או שהורו לה בית דין בטעות ונישאת על פיהם, הוי כאנוסה ומותרת לבעלה הראשון (תשובת רשב"א אלף קפ"ח הובא בב"י):