שולחן ערוך אבן העזר יז ז
<< · שולחן ערוך אבן העזר · יז · ז · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
שולחן ערוך
בא אחד ואמר הרגתיו תנשא, דאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבוריה, והוא הדין לכותי שאמר מסיח לפי תומו הרגתי את פלוני שמשיאין את אשתו:
מפרשים
חלקת מחוקק
(טז) בא אחד ואמ' הרגתיו תנשא: בב"ח כתב דבמקצת ספרי הטור גרסינן בא אחד מהם וקאי אדלעיל כלומר אפילו מכל הנ"ל עבד ושפחה אפילו גבי דידהו אמרינן פלגינן דבור' ואין משים עצמו רשע ומיהו בספרים המדוייקים לא גרס מהם וא"כ אפשר בעבד לא אמרינן פלגינן דבורא דעבד משים עצמו רשע ואינו נאמן ודוק' במתכוין להעיד:
בית שמואל
(כ) בא א' ואמר הרגתיו: אף על גב לפ"ז הוא רשע מדאוריית' ופסול להעיד כשאינו מסל"ת אמרינן פלגינן דיבורו דהיה עם הרוצחים והוא לא היה רוצח משום דאין אדם משים עצמו רשע מ"ה אמרים פלגינן דיבורו ואפילו אם הוא עבד או שפחה אמרינן פלגינן דיבורו ב"ח:
(כא) וה"ה לעכו"ם שאמר מסל"ת הרגתי: ולא חיישינן שמא אמר כן כדי לאיים ע"ז משום דאין מוכח דכוונתו הוא לאיים ול"ד למ"ש בסעיף י"ד שם אמר בפי' כדי לאיים לכן לא חיישינן בכל מסל"ת שמא הוא משקר או שאר חששות כל דלא מוכח מתוך דבריו לא מקמי הכי ולא בתר הכי לא חיישינן הג"מ דקידושין:
ט"ז - טורי זהב
משיאין את אשתו בגמ' פרכינן דלמ' שד הוא דחזי ליה בבואה דבבואה פי' צל צלו דלית לה לשדים כו' ודלמ' צרה היא פי' שנשא אשה במקום אחר ומכוונת לקלקלה והלכה לא ומשנינן הא תני דבי ר"י בשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין פרש"י בשעת הסכנ' שהי' מסוכן כגון מי שהושלך לבור ואמר כל שומע קולי יכתוב גט לאשתי והא נמי בשעת הסכנ' דמיא שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה ומשמע לדברי הרי"ף דאפי' למסקנ' צריכים אנו לתרץ דחזי ליה צל צלו דלא מקיל דבי ר"י אלא לענין חשש צרה אבל לא לחשש שד דזהו מצוי בבורו' וכן דעת הטור אבל הרמב"ם לא הזכיר הך צל צלו משמע דלדידיה לפי המסקנ' מהני שעת הסכנ' אפי' לחשש שד וכתב ב"י וז"ל ואפשר שטעמו שסובר כסברות הגאון דבסמוך דהאידנ' לא בקיאים בבואה דבבואה היכי הוה הלכך לא עבדינן בה עובדא עכ"ל ויש לתמוה דלפי דעת זה הגאון אזלינן לחומרא ולא שרינן כלל בזה כיון דאין לסמוך על צל צלו וא"כ האיך מקיל הרמב"ם להתיר אפי' בלא צל צלו לגמרי ומש"ה כתב מו"ח ז"ל על ב"י דשארי ליה מארי' ול"נ דהאי גבריה דמארי' סייע והאמת אתו דודאי הרמב"ם ס"ל דלפי המסקנ' א"צ צל צלו אלא דכיון שהוא בשעת הסכנה לא חיישינן לשום דבר אלא דמ"מ יש לנו ללמוד באם רואים צל צלו די בזה לבטל חשש שד ובזה מהני אפי' שלא במקום סכנה אלא דמ"מ חיי' לצרה ולזה בעינן דוקא במקום סכנה דהיינו שאותו הבעל הוא מסוכן למות והי' צריכה לגט שלא תתעגן בזה הקילו דלא ליחוש לצרה אבל לענין חשש שד יש היתר אפי' שלא במקום סכנה כגון שאינה צריכה לגט והו' ישנו בחיים וטעם ההיתר משום שרואין צל צלו והו' בענין שידענו שאין לה כלל צרה ה"א דמותר אע"פ שאין שם סכנה וכן ראוי באמת לומר כן לזה כ' ב"י דאפי' הי אסור לפי שאין סומכים על צל צלו שאין (אנו) בקיאין בו נמצא שאין היתר אלא משום סכנה דזה מועיל לבטל כל החששות נמצא דלענין כתיבת גט שיש חילוק בין מקום סכנה או לא אז אינו מותר לדידן אלא במקום סכנה אבל לא במקום שאין סכנה אע"פ שאין היתר דצל צלו ואין צרה לה כלל ע"כ לא זכר הרמב"ם רק מקום סכנה דבזה תלוי הכל אבל לענין עיגון האשה כמו הכא לא נמצא מקום שאין סכנה דבכל גוונא יש חשש שלא תתעגן אין לנו נ"מ לענין צל צלו כי אין צריך לזה כיון שהכל הוא במקום סכנה כנ"ל בישוב דברי הב"י והריב"ש סי' שע"ז הקשה למה לא אקשינן שמא גוי הוא ותי' דאפי' הוא גוי סמכינן עליו מדין מסל"ת והוכיח מזה דכל גוי שמספר דברים פלוני מת הוי שפיר מסל"ת וקשה עליו דגבי גט לקמן סי' קמ"א איתא ג"כ פלפול זה בגמ' ולא פרכינן שם שמא גוי הוא ושם ל"ש תירוץ הריב"ש ונ"ל דקושי' של הריב"ש אינו קושי' כלל דהא אית בי"ד דכל שאין הגוי נהנ' בחליפיו לא חיישי' שמא החליף כשר בטריפות כמ"ש שם סי' קי"ח הכי נמי לא חיישי' שמא יעשה הגוי דבר זה כיון שאין לו הנאה מזה ולא פריך בגמ' אלא ממי שדרכו לקלקל בכוונ' דהיינו שד וצרה
(דברי המגיה הב"ש בסי' זה סקי"ג מוכיח מהריב"ש הנ"ל דצרה אינה נאמנ' במסלת"ת דאל"כ מאי מקשה הגמרא דלמא צרה היא כו' ע"ש. ולפ"ד הט"ז מקשה שפיר דדרכה לקלקל אבל כשרואין דמסל"ת אפשר דנאמנת כ' ב"ש בס"ק כ"ו הא דלא סמכינן כאן אצל צלו לא דמי להא דבסי' קמ"א סעיף י"ט דשם הגו לפנינו וראינו שהוא אדם רק משום חשש שמא זה שצעק שד היה והלך לו והגוף מאחר הוא בזה סמכי' אם ראה צל אבל כאן ליכא אלא קול בעלמא לא סמכינן אצל צלו לכ"ע ובזה לק"מ על הרמב"ם שלא הביא סוגי' זו אם שמעו קול האומר מת פלוני עכ"ל. ודבריו תמוהין דא"כ למה לא הבי' הרמב"ם הך דחזי בבואה דבבוא' דהא הרב המני' כ' על מ"ש הרמב"ם והעלוהו ולא הכירוהו שלמד כן ממה דתנ' דבי ר"י ובשעת סכנה כותבין אע"פ שאין מכירים א"כ ש"מ דמיירי בגמ' שראו הגוף רק שאין מכירין אותו אעפ"כ כעינן בוא' דבבואה ואיך פסק הרמב"ם בלא בואה דבואה כותבין נד הגמ' ואף שלפי דברי ב"י היה נראין דבריו לכאורה דהב"י כתב בכ"מ ובב"י סי' קמ"א דלמד כן ממשנ' דיבמות ממעשה בצלמון בא' שאמר כו' וא"כ נוכל לומר דהרמב"ם ס"ל באם הגוף לפנינו אין חוששין כלל שמא שד הוא כי אין חוששין שמא הגוף מאחר והא דפריך בגמ' דלמ' שד הוא היינו אריש' בלא מצאו שם אדם כלל בזה חיישינן שמא שד הוא כיון דלא מצאו שם שום אדם לתלות בו אבל בסיפ' דמצאו שם אדם מת רק שלא הכירוהו תלינן בו ולא חיישי' שמא חי' שם שד ולכן פסק הרמב"ם דכותבין סתם ולא זכר מבואה דבואה דכאן לא חיישי' לשד כלל כיון דמצאו שם גוף אדם אבל באמ' אינו כן שהרי בהדיא קאמר שם בגמ' דיבמות ובגיטין במי שמושלך בבור דתנ' דבי ר"י דכותבין אע"פ שאין מכירין משמע דיש שם עכ"פ הגוף רק שאין מכירין ואע"פ כן בעינן בואה דבואה וגם הב"י סמך עצמו על הא דתני דבי ר"י דאין חילוק בין היה שם הגוף או לא חיישי' שמא שד הוא שהרי בכ"מ בפי"ג כ' בתירוץ שני מה של הבי' הרמב"ם המעשה בא' שהי' עומד על ראש ההר כו' והלכו ולא מצאו שם אדם כו' משום דסמך עצמו על מ"ש במי שהיה מושלך בבור כו' והעלוהו ולא הכירוהו דמשיאין אשתו ולא חיישי' שמא שד הוא משום דס"ל כדמשני הגמ' תנא דבי ר"י בשעת הסכנ' כותבין אע"פ שאין מכירין ה"ה דאין חוששין לשד בשעת הסכנה. א"כ ממילא נשמע דהדין כן גם בהלכו ולא מצאו שם אדם כלל דמשיאין אשתו ואין חוששין לשד דהוה כשעת סכנה ע"כ ואם איתא דיש חילוק בין מצאו שם אדם או לא כדברי הב"ש לא נשמע כלל הדין דלא מצאו שם אדם דל חיישינן לשד דנוכל לומר דוקא במצאו שם אדם ולא הכירוהו הוא דל חיישינן לשד משום דהגוף הוא לפנינו לא חיישינן שמא מאחר הוא אבל בלא מצאו אדם חיישינן שמא שד הוא א"ו דגם הב"י לא ס"ל חילוק הנ"ל ובין מצאו שם אדם ולא הכירוהו ובין לא מצאו שם אדם כלל לא חיישינן שמא שד הוא וא"כ קושיות הגמ' ביבמות ודלמ' שד הוא קאי ג"כ על המעש' דבצלמון ואין נפקות' בה בין הרב המגיד שלמד כן מתנ' דבי ר"י ובין הכ"מ שלמד כן ממעשה בצלמון. וא"ל דגם הב"ש ס"ל דלהרמב"ם ס"ל לפי המסקנ' לא חיישינן שמא שד הוא בשע' סכנה רק דס"ל דזה אינו רק אם נמצא שם הגוף אז לא חיישינן שמא שד הוא אבל בלא נמצא אדם כלל חיישי' שמא שד הוא אפי' בשעת סכנה דמנ"ל חילוק זה מה שלא נמצא בש"ס כלל ואדרבה בחד' כיילינהו והקשה על שניהם שמא שד הוא ונשמע מזה במ"ש דשווין הם והא דכ' בש"ע כאן בסעי זה בשמעו קול בשד' או בבור דחיישינן שמא שד ובסעיף כ"ג כתב בראו א' עומד מרחוק כו' משיאין את אשתו ולא חייש לשד אפשר לומר דבסעיף כ"ג מיירי בעיר או י"ל דודאי כמה חלוקים יש ביניהם דכאן לא ראו שום אדם כלל מתחלה רק ששמע' קולא' שאמר פלו' מת ולא הזכיר שם אביו ולא שם עירו וגם אח"כ לא מצאו שם שום אדם לכן אם הוא בעיר דאז אין צריך להזכיר שם עירו דמסתמא לא נחוש לשום אדם מעלמ' כיון שאין אחר בעיר ששמו כן או יש שם אחר והו' קיים ובוודאי הוא הוא שיאמר כן לפיכך משיאין אשתו דלשד נמי לא חיישי' כיון שהו' בעיר ואין שדי' מצוים אבל אם שמע כן בשד' כיון דלא הזכיר לא שם אביו ולא שם עירו ואיכ' למיחש לכמה חששות שמא אחר הוא שבא לכאן מעלמ' או שמא שד הוא לכן חיישי' באמת שמא שד הוא וה"ה לכל החששות ונקט שד משו' דמצויים ביותר כמו שמסיים דמצוי' שם שדים. אבל בסעיף כ"ג ראו שם אדם מתחלה ועד סוף וגם אמר שמו ושם אביו או שם עירו ועוד יש חדא לטיבות' שאמר על עצמו שהו' פב"פ או ממקום פלו' וליכ' למיחש לכותי שאמר במסל"ת בלא קישו' דברי' כמו שנכתוב בסמוך משא"כ כאן דאיכ' למיחש לכותי במסל"ת בלא קישור דברי' לכן חיישי' כאן סיף זה לכל החששות ונקט שד משום דשכיח הוא וה"ה לכל החששות כיון דיאן כאן אפי' חדא לטיבות' להתיר. משא"כ בסעיף כ"ג איכא כל הדברים טובים שכתבתי ואין כאן חשש רק שמא שד הוא בזה אמרינן כיון דהוא שעת סכנה לא חיישינן שמא שד הוא והשת' לק"מ גם מה שהקשה הב"ש בסימן זה ס"ק ס"ו בראו א' עומ' מרחוק הנזכר פסק דמשיאין ולא חיישינן לשד ובסימן קמ"א מבי' י"א דצריך צל צלו והניח בקושי' ולפי מ"ש ניחא דשם ליכא חדא לטיבותא דכל מה שהיה אומר שם שמו ושם אשתו ושם עירו ועירה הכל צורך הגט הוא ואין שם אפי' דבר א' לסי' כלל דאדם הוא דאם היה ממעט איזה דיבור לא היה אפשר לכתוב הגט משא"כ כאן דהכל הוא לסימן מה שאמר מאיזה מקום או שם אביו הוא סימן שלא להחליף אותו בא' ומה שאמר אני פלוני הוא סימן שלא יאמרו עוד כותי מסל"ת בלא קישור דברים כן ומה היה לו לעשות עוד לכן לא חיישינן כאן לשד כמו בסימן קמ"א דצריך צל צלו לסי' כיון שאין שם סי' כלל וגם על הב"ח יש לתמוה שכתב דהב"י הכין מה שכ' המ"מ ולא נתבאר לו למה קאי על מה שלא זכר הרמב"ם בואה דבואה וע"ז כ' ב"י דס"ל להרמב"ם כהגאון דאין אנו בקיאים ומכח זה הקשה דאדרבה היה להחמיר שלא להתיר כלל ואינו כן שהרי ב"י כתב כ"מ בפי' דתמיהת המ"מ על הרמב"ם הוא על מה שלא הביא המשנה אם לא מצא שם אדם כלל וע"ז כ' דאפשר דס"ל כהגאון לאיסור דא"א בקיאין בו ואח"כ הקשה בעצמו למה פסק להתיר במי שמושלח בבור כו' כיון דלא סמכינן אצל צלו ומתרץ שם בעצמו כמ"ש הב"ח ע"ש וכן יש לפרש הב"י בטור כאן שכתב והרמב"ם לא הזכיר הדין זה ר"ל הדין שלא היה שם אדם משום דאפשר דס"ל כהגאון אבל דברי הט"ז יש לפרש מ"ש וכתב הב"י ואפשר שטעמו כו' הו ענין אחר ולא קאי אמה שכתב מקודם מצל צלו אלא שאח"כ הקשה גם כן על הרמב"ם למה פסק הרמב"ם להתיר לגמרי בלא צל צלו כו'. וכתב הט"ז אף שהב"י מתרץ דברי הרמב"ם בכ"מ דס"ל לפי המסקנ' אין חוששין כלל אף לשד בשעת הסכנה מ"מ קשה ה"ל להרמב"ם להבי' הדין דאם חזי בבואה דבבואה מהני אפי' שלא בשעת הסכנה לזה כתב הב"י מה דלא הבי' משום דס"ל כדעת הגאון דאין אנו בקיאים בו לכך מוכרח הב"י לב' תירוצים הנ"ל דהיינו גם אחר שתירץ הב"י בכ"מ דהרמב"ם ס"ל לפי התי' דתנ' דבי ר"י לא חיישינן נמי לשד בשעת סכנה אף בלא בוא דבואה אפ"ה לא דחה הב"י מה שכ' תחילה דהרמב"ם ס"ל כדעת הגאון כמ"ש ולפ"ז מיושב נמי מה שהקשה הב"ש בס"ק ל"ח על הט"ז שכתב דלא חיישי' שמא כותי כי כותי אינו מכשיל לישראל לכן לא חש אלא שמא שד הוא או צרה וכתב הב"ש ולק"מ אף על פי דכותי אינו מכשיל מ"מ ה"ל להקשות בגמר' שמא כותי אמר זה בלא קישור דברים ולא הוי מל"ת ולא מהני דכאן מיירי שאומר סתם איש פלוני ב"פ מת ואפשר דידע לי' הכרותי ואמר כך בלא קישור דברים ואע"ג דלא חיישי' דאומר למכשול הישראל לא מהני עכ"ד ולפי מ"ש ניח' דקושיות הגמר' הוא על שניהם דהיינו גם על הסיפ' מעשה בצלמון ושם אמר בפי' המשנה אני פב"פ נשכני נחש והרי אני מת ובזה ודאי לא חיישינן לגוי שאומר כן דינו מכשיל בחנם לישראל. וא"כ לא היה יכול להקשות על שניהם דשד וצרה שייך להקשות על שניהם וכיון דמשני הגמר' דבמקום סכנה אין חוששין לצרה א"כ לא יוכל עוד להקשות אח"ז על הריש' לחוש שמא כותי הוא דבודאי גם בכותי הדין כן במקום סכנה אין חוששין לכותי שאמר כן בלא קישור דכרים דהא בלא"ה לא נתברר לאנו הדין אם אמר בודאי במסל"ת בלא קישור דברים אי מהני אי לא מכ"ש דלא נחוש במקום סכנה לומר דגוי היה ואמר בכה"ג ובאמת אף גם זאת דאין סבר' לחלק ולומר דריש' מיירי באם אמר איש פב"פ סתם ואפשר לחוש דגוי אמר כן על מי שידע לו והסיפ' מיירי שאמר על עצמו כן דהיינו אני פב"פ דא"כ למה לי סיפא כלל השת' ברישא לא מצאו שם אדם כלל ולא אמר אני פב"פ ואפשר לומר דגוי אמר כן בלא קישור דברים על מי שידע אותתו ואף עפ"כ לא חיישינן לכותי שאמר כן כ"ש כאן שאמר אני פלוני וכותי אינו נחשד להכשיל ישראל ואף מצאו שף גוף ובודאי הכירוהו שישראל הוא רק שלא הכירוהו אם הוא אדם זה שהיה אומר כן דאל"כ דה"ל למיחוש נמי שמא הגוף מגוי הוא בודאי אין סבר' להתיר מכח מה שאמר אני פב"פ דשמ' עשה זאת להציל נפשו כי סבר איש אשר ישמע דבריו יאמר שהוא ישראל וימסור נפשו עבורו להצילו אפי' בשביל חיי שעה א"ו דמיירי דנפק מכלל חשש שהגוף הוא מגוי אלא החשש שמא גוי אמר כן כמו גבי שד וצרה דאעפ"י שהגוף הוא מאחר חיישי' שמא הם אמרו כן ה"נ כן הוא כאן א"כ כשלא מצאו שם אדם כלל לא חיישינן לכותי כ"ש כאן דאיכ' תרתי לטיבותא חדא דלא הוה מכשיל לישראל חנם ועוד דישראל לפנינו ואפי' במקום דאיכ' רוב הלך אחר הקרוב בדאיכ' עוד חדא לטיבותא כמו כאן א"כ סיפ' למה לי א"ו דגם ריש' מיירי באומר אני פב"פ מת וכן משמע נמי מלשון המשנה דנקט מעשה באח' שהיה עומד בראש הר ואמר כו' ולא נקט מעשה ששמע קול מראש ההר כו' א"ו דר"ל דהאחד שהוא עומד בראש ההר הוא איש פב"פ ומת וכך אמר מראש ההר איש פב"פ העומד בעת הזאת בראש ההר הוא מת וא"כ הוא ממש דין א' עם הסיפ' ובשניהם לא מצי למפרך דלמ' כותי הוה דבודאי לא יכשיל חנם דכאן לא מיירי רק מדין מי שעושה כן במזי' להכשיל דהיינו שד וצרה אבל בגוי לא מצינו זה והא דכפל במשנה דין אח' ב"פ אפשר דכל (א') בפ"ע אשמועינן חידוש דאי הוה תני ולא מצאו שם אדם לחו' ה"א להכי מהני דאם היה מוציאין אותו היינו רואין שה הוא ודאי. אבל במצאוהו ולא הכירוהו ה"א דלא נתיר כיון שמצאנו אותו כאן ולא הכרנוהו ודאי לא זהו להכי תני נמי סיפ' ואי תנא סיפ' ה"א דסיפא עדיפ' כמ"ש דשם הגו לפנינו ואין חשש שמא הגוף מאחר ושד אמר כן להכי תני תרוייהו א"ו אפשר דהגמר' מבי' מעשים אלו להורות לנו הלכה רווח' בישראל דאין לחוש לשום דבר מהדברים האלה בשעת סכנה ומבי' כמה מעשים ע"ז כמ"ש הט"ז לענין מסל"ת בסקי"ח בסי' זה עכד"ה:
באר היטב
(כד) ופלגינן דיבוריה: ראובן שהעיד שקרובו הפסול לו הרג את שמעון נקטינן לקול' ותנש' אשת שמעון על פיו מהרא"ש וכנה"ג בהגהת הטור סעיף ל"ז.
(כה) וה"ה לעכו"ם: ולא חיישינן שמא אמר כן כדי לאיים משום דאין מוכח דכוונתו לאיים. ולא דמי למ"ש בסעיף י"ד דשם אמר בפירוש כדי לאיים.