שולחן ערוך אבן העזר יז יא
<< · שולחן ערוך אבן העזר · יז · יא · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
מצאו כתוב בשטר: מת איש פלוני בן פלוני או נהרג, תנשא אשתו אפילו אינו מקויים, ולהרמב"ם צריך שידעו שהוא כתב ישראל:
- הגה: וכן ראוי להחמיר. ואפילו אם יודעים שהיא כתב ישראל, אם יש לומר שכתב כן משום שיצא קול שמת, כגון שטבע במים שאין להם סוף וכדומה, אין מתירין על הכתב, שחוששין שכתב כן מפני הקול שיצא (תה"ד סי' ר"מ):
מפרשים
(כא) ולהרמב"ם צריך שידעו שהוא כתב ישראל: המ"מ כתב למעוטי כתב כותי שלא הוכשר כותי אלא מל"ת ולא כותב ל"ת והב"י בספר בדק הבית כתב עליו וז"ל אין לו טעם שאם כתב בדרך מל"ת למה יגרע עכ"ל וכוונת הב"י דמיירי שאין כתוב בדרך מל"ת רק בדרך עדות ובאמת טעם המ"מ הבו דלא לוסיף עליה.
(והדין הזה של כתב ישראל הואיל ואתא לידי אעתיק מה שמצאתי בשאלה ותשובה מענין זה טופס התשובה שהשיב הרב הגאון מהר"ר מאיר כ"ץ אביו של בעל שפתי כהן ז"ל שהיה ר"מ ואב"ד בק"ק אמסטיבווי במדינת ליטא על השאלה ששאל ממנו מ"ו הרב המחבר ז"ל בעת שהיה ר"מ ואב"ד בילדותו בק"ק סלאנימא במדינת ליטא יצ"ו:
- ממש"ה ועד מש"ה לא קם כמש"ה:
- משה עלה /אל אלהים חיים/ מאד נעלה /כפיו פרושות השמים:
- שבח וגדולה, מנה אחת אפים, ששון וצהלה, מספר ימיו כפלים:
- העמק שאלה, משיב ישק שפתים, הגבה למעלה, בין צופים ורמתים:
- אל עול"ה חברינו ועמית בתורה, בוצינא דנהורא, אספקלרי' המאירה, דמגלין ליה טמרא, אתרא דזקוקין דנורא. בפלפול וסבר', מרא שמעת' וגמר', אליו פי יקרא, שלמא כנהר', דיתיב בעילת' דרא, כחד בדרא ר"מ ואב"ד נ"י פ"ה ע"ה מוהר"ר משה יח"ן:
- נדרש נדרשתי מאת רום מעכ"ת לחוות דעתי בעסק שכתב רום כ"ת וז"ל דמר בא אלי כתב ממדינ' וואלין מעיר אחת כותבים אליו איך מת שם בעירם יהודה א' מעירנו מזכירין שמו ושם אביו ושם אשתו הכל כאשר לכל אך שהכתב אינו מקויים:
- יודיענו מעכ"ת דעתו הלכה למעשה איך כוונת הרמב"ם שצריך שידעו שהוא כתב ישראל אם פירושו של המ"מ (ר"ל שאינו צריך לקיים) או פירושו של הרשב"א שהוא קיום ממש עכ"ל, תשובה ע"פ עיון ראשון היה נראה לעשות מעשה ואשה זו שרי' והיינו טעמא אף על גב שהרי"ף והרא"ש סוף פ' בתרא דיבמות לא הכריעו בירושלמי אי הלכה כר' ירמיה שמשיאין אשה ע"פ שטר או כר' אבין שאין משיאין וכתב הטור בא"ה סימן י"ז ס"י שנראה לו לכאורה דעת הרא"ש לחומר' וכתב הב"י הר"ן ונ"י לא כתבו כן רק כתבו במי שאחזו והאשה בתרא שהרי"ף סמך אמ"ש במי שאחזו שלעדות אשה אפילו מפי כתבן וה"ה הרא"ש ס"ל כן והביא ג"כ הב"י שלדעת הרמב"ם איכ' מאן דס"ל צריך לקיים העד שבשטר הלא הוא הרשב"א אכן הנ"י ס"פ האשה בתרא והמ"מ והר"ן פ' מי שאחזו וכן הרמב"ן ס"ל שאינו צריך לקיים גם הרשב"א לא כתב כן אלא אליב' דהרמב"ם אבל הוא בעצמו לא נ"ל כן להלכה כמו שכתב המ"מ בשמו וא"כ הוי תרי רוב' דמינכר דא"צ קיום וליכ' למימר מה שא"צ קיום היינו ב' עדים אבל ע"א מיהו צריך דא"צ לקיים משמע כלל א"צ לקיים וראיה מהמ"מ דכשמוכיח שהרמב"ם א"צ קיום כתב מדלא כתב או שנודע מי כתבו כלומר אפילו בעד א' שיעיד פלוני כתבו וכן נראה מבואר מתוך תשובת מ"ו הגאון מהר"ם מלובלין שכתב ס"ס נ"ו ותחלת סימן נ"ז שאפילו מי שמצריך קיום די לו בע"א ומינה דמאן דלא מצריך קיום אפילו ע"א א"צ וה"ט למי שמצריך קיום שע"א מהני לדעתו כיון שמשיאין ע"פ ע"א אפי' עד מפי עד והכתב ע"א והמקיימו הוי כמו עד מפי עד ולא דמי לקיום שטרות דממון דלא עדיף קיום שטרות מעדות ע"פ וא"כ כל המתירין ע"פ כתב א"צ קיום, ואני אומר אף על פי שאיני כדאי להשיג על פוסקים הראשונים אשר מימיהם אנו שותים נ"ל שהרי"ף והרא"ש ס"ל לאסור בשטר אם לא נתקיים אחרי שנדע אשר באמת דבר תמוה בעיני שאם יהיה דעת הרי"ף והרא"ש להקל למה לא כתבו כן בהאשה בתרא ושבקי נפשייהו אפ' מי שאחזו ועוד לא הוי להו להביא אלא דברי ר' ירמיה ותניא כוותיה גם לא היה להרי"ף להביא כלל הירושלמי כיון דלא נפקא מינה מידי ע"כ נ"ל כיון שלא הכריעו בהאשה בתרא הניחו הדבר בספק ואזלינן לחומר' וה"ט דלא דמי להא דמי שאחזו דהתם ידעינן מי כתבו שכתב החרש לפנינו אבל שטר כזה אף על פי שאנו יודעין שישראל כתבו דילמ' פסול או קטן או אח' מחמשה נשים כתבו (שנתבאר בסימן זה סעיף ד') וכן נ"ל דעת הטור שכתב מתחלה ולכאורה נראה דאזלינן לחומר' קשה איך לא אסיק אדעתיה מה שכתב הרא"ש פ' מי שאחזו יותר מזה שהוא בעצמו כתב לשם וכן מי שנשתתק וכו' דמשמע דס"ל דליכ' מאן דפליג להכשיר מפי כתב א"כ למה כתב מתחלה הרא"ש לא הכריע אלא הוא הדבר אשר דברנו בהאשה בתרא מיירי שלא נודע מי כתבו גם הנ"י אפשר לפרש דבריו כן שלא התיר הרי"ף אלא בנתקיים ומ"ש אבל במי שאחזו וכו' אין כוונתו להכריע ההיא דהירושלמי אלא ר"ל דבההיא דמי שאחזו פסק להקל גם הר"ן לא כתב אלא ושמא סמך וכו' לא החליט כן לאמת אלא לשמ' וע"כ צריך אתה לפרש דברי הסמ"ג כן שהרי בסוף עשין נ' הביא ג"כ הירושלמי הזה ולא הכריע ולא כתב בשום מקום גבי עדות אמרינן מפי כתבם רק שכתב בעשין קכ"ז דאפי' בעדות ממון מעידה ע"פ ותימה למה הכריע בירושלמי כר' ירמיה דבלתי ספק עדות אשה קל מעדות ממון ועוד הירושלמי שהבי' ע"כ לא פליגי אלא בעדות אשה אבל בעדות ממון מבואר לשם שלא ע"פ כתבם תיובתי' אלא ודאי הירושלמי איירי בלא נתקיים השטר ואפ"ה איכ' דמיקל והוא לא הכריע ונראה להחמיר גם הג"ה מרדכי ביבמות כתב שהירושלמי לא איירי בדין שטר גמור ע"כ מי שסומך על ירמיה יש להכשיר בכתב שנכתב ואם יהיה כדברי הג"ה מרדכי או כדברי דאיירי שלא נתקיים אינו דומה הירושלמי להא דמי שאחזו דהו' שטר גמור ונתקיים ומשום הכי פסקינן שם להקל אבל בירושלמי לא הכריעו הרי"ף והרא"ש וסמ"ג וכוונתם להחמיר גם הג"ה מרדכי שכ' המקילין ס"ל דהירושלמי איירי בשאינה כתב גמור אבל לדעתי מה"ט כי היכ' דלא לסתור לההיא דמי שאחזו דאלת"ה קשה מנ"ל להקל בכן א"א יש להחמיר מלהתיר ע"פ כתב אף על פי שכתב המרדכי שנתפשט המנהג להקל היינו בשנתקיים, ותמהני על הב"י שכת' בש"ע בסי' י"ז סעיף י"א להרמב"ם צריך שידע שהוא כתב ישראל משמע מלשונו שלשאר פוסקים א"צ לידע שהוא כתב ישראל לא ידעתי מי הוא לו יהיה כדברי הר"ן שרי"ף סמך אפ' מי שאחזו שם ידעינן עכ"פ שישראל כתבו גם בירושלמי ל' שטר משמע של ישראל הוא וכן הוא בסמ"ג ונודע שישראל כתבו, ואפשר שכתבו בשם הרמב"ם הואיל בפי' כתב זה הלשון, ועכ"פ אין להשגיח בש"ע דבפשיטות פסק להקל כי לטעמיה אזל כמו שכתב הב"י שס"ל דר"ן ונ"י ס"ל דהרי"ף והרא"ש מקילין וכבר הודעתי שאפכ' נראה מדברי הרי"ף והרא"ש וגם מנ"י אין הכרח שיסבור כן שיסברו הרי"ף והרא"ש להקל ולאו למגנ' הבין הרשב"א בדברי הרמב"ם שצריך לקיים כמו שכתב המ"מ בשמו ובלתי ספק נוסח' אחרת נזדמנה לו בדברי הרמב"ם או מטעם אחר ס"ל דהרמב"ם איירי בנתקיים א"כ הרמב"ם אליב' הרשב"א ורי"ף ורא"ש וסמ"ג ס"ל שצריך שיתקיים השטר א"כ א"א להקל ראש נגד פוסקים הנ"ל בע"א גם מ"ו הגאון מהר"ם מלובלין כתב בסימן הנ"ל שצריך שיתקיים השטר אלא שמקיל אפי' בע"א וטעמו ונמוקו עמו כתבתי לעיל בכן נ"ל שלא להקל להתיר אשה ע"פ כתב שמת אא"כ נתקיים ויצא מזה למחות בנשים מלהתאבל ולקונן על בעליהם ע"פ כתב שלא נתקיים כי היכ' דלא ליפוק מיניה חורבא ותנשא לאיש אשר לא כדת אשר כבר קדמוני הפוסקים שלא תתאבל בעדות אשר לא תנשא וכל המרים ראשו בהוראה זו לקולא, קורא אני עליו רבים חללים הפילה. ורוב חדוה וגילה. מאל נורא עלילה, לאשר לו הגדולה ותפארת ותהלה, ממני ד"ש דמר יומם ולילה, אהוב בלב ונפש וקטן לבית אהרן מאיר אשכנזי בלא"א הר"ר משה הכהן זלה"ה:
- תשובה מענין זה ממ"ו א"א המחבר ז"ל להרב הנ"ל
- מאיר עיני חכמים בהלכה, אשרי העם שלו ככה, מה' ישא ברכה, שמורה לו וערוכה, אהובי הגאון נ"י עמוד התוך אשר בית ישראל נשען עליו כמהור"ר מאיר יצו ה' הברכה באסמיו ולכל השואבים מי בארו לכלם שלום אקרא דברי פי חכם כן באו אלי יום אתמול כי יעבור בנשף בערב יום והנה מ"כ נחפז לדרכו והנה באשר חשקי לישא וליתן בדברי תורה עם הספר בקוצר מופלג והנה בעיקר הדין ג"כ הסכימה דעתי לדעת מעלתך שלא להתירה בלא קיום ג"כ מכח מקצת טעמים שכ' מעלתך מאחר שרי"ף ורא"ש וסמ"ג לא הכריעו וללמוד ההכרעה מההיא דמי שאחזו ג"כ די לבא מן הדין וכו' מה התם כשנודע מי כתבו והבאתי ראיה לזה מדברי הר"ן בתשובה (הביאה הב"י בסי' זה בס"ק מ"ט) בענין קברתיו כתב ג"כ מאחר שהבעיא לא נפשטא במקומה וצריכין לפושטה מההיא דדיגלת א"כ דוקא כי ההוא עובדא והבאתי עוד ראיה מדברי ת"ה בסי' ר"מ שכ' בשם א"ז שצריך לדעת מי הוא הכותב וידוע כי בעל ת"ה היה גדול שבאחרונים ומימיו אנו שותים, ועוד לדעתי גם הרב ב"י ומהרמ"א בש"ע לא היה דעתם ברור שכוונ' הרמב"ם היה כפירושו של הה"מ דא"כ היה להם לסתום ולכתוב שעכ"פ צריך שידעו שאינו כתב כותי וכמו שכתב הה"מ דמל"ת התירו ולא כותב לפי תומו וגם שאר פוסקים לא מצינו שנחלקו על הרמב"ם בזה ולמה כתב זה בשם הרמב"ם ע"כ היה נראה בעיני שגם הרב הב"י לא היה ברור בעיניו פירושו של הה"מ מאחר שהה"מ כתב פירושו דרך אפשר וסיים בדבריו אבל הרשב"א וכו' משמע שגם הה"מ בעצמו נסתפק בכוונת הרמב"ם וכן עשה הרב ב"י בתחלה פסק כדעת האחרונים שא"צ קיום ואח"ז כ' לשון הרמב"ם כלו' לדעת הרמב"ם יש להסתפק אם צריך קיום או לא ומ"ה סיים מהרמ"א וכן ראוי להחמיר בכן גם בזה הסכימה דעתי לדעת מעלתך ומחיתי בידה להתאבל מאחר שיש להסתפק ג"כ בדעת הרי"ף והרא"ש וכמ"ש למעלה, אך אשר רום מעלתך הפריז על המדה וסיים בדבריו שכל המרים ראשו בהוראה זו לקולא וכו' לא כן אני עמדי כי ודאי אם היה בא אלינו כתב ממרחקים שלא היה באפשרי לקיימו, היה ראוי לסמוך על גדולי האחרונים וכמו שמשיאין ע"פ בת קול (שנתבאר בסי' זה סעיף י') ולא חיישינן לצרה בשעת הסכנה כן לא נחוש בכתב שמא כתבו' א' מן הפסולים לעדות אשה ומ"ש מעלתך אם איתא שדעת הרי"ף והרא"ש להקל למה הביאו הירושלמי ה"ל לסמוך אההוא דמי שאחזו אין זה קושי' כלל דהא פלוגתא דירושלמי סתמא היא ומאן דאסר אסר אפילו בנתקיים ומאן דמתיר מתיר אפילו בלא נתקיים דאל"כ נימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא ודאי מדסתמו משמע דבכל גוונא פליגי וא"כ יפה למדו ההכרע' מההיא דמי שאחזו דלית הלכתא כמ"ד דלא מהני שטר אפילו במקויים וממילא קם הילכתא כאידך דמכשיר בכל ענין וע"כ הביאו הירושלמי ללמוד לפסק הלכה כמאן דמיקל לגמרי שלא היינו יודעים אם השמיטו הירושלמי לגמרי אלא ודאי ברורין הדברים שאם לא כתבו רק ההיא דמי שאחזו לא היינו מתירין רק בנתקיים הכתב ע"כ הביאו ההיא דירושלמי להורות כי מאן דמחמיר מחמיר סתם אפילו כעין ההיא דמי שאחזו ומאן דמיקל מיקל לגמרי אפילו בלא שום קיום וע"כ דברי המחמיר נדחו מההיא דמי שאחזו וא"כ קם ליה הילכתא כדברי המיקל ואין לבדות מלבנו דעה שלישית ולו' דלית הילכתא כתרווייהו מאחר דבירושלמי לא הביא רק שני דעות, ועוד מאחר דחזינן דחכמים הקילו בעדות אשה מאד וא"כ הוא ק"ו בן בנו של ק"ו מה בעדות ממון שהחמירה תורה שע"פ שני עדים כשרים יקום דבר לא הצריכו קיום רק שחז"ל החמירו מאחר שהלוה יש לו טענה על השטר אין להוציא ממון בלא קיום הכא דהקילו אפילו שפחה מפי שפחה מהי תית' צריך קיום ועוד קיום זה מה הוא דבשלמא גבי ממון יש לחוש שמא מלוה בעל השטר זייף עדים להוציא ממון מן הלוה אך כאן אין לחוש רק לצרה או לפסול ובשעת הסכנה ק"ל דמשיאין ע"פ בת קול ולא חיישינן לצרה ע"כ נראה פשוט במקום עיגון כתב הנמצא כתוב בכתב ישראל ולא שכיחי כותים שיודעים לכתוב בכתב ישראל שחזקה שישראל כתבו לא חיישינן לצרה ולפסול רק תלינן ברוב ישראל הכשרים לעדות זו כמו דלא חיישינן בבת קול והנה ראוי עוד להאריך בענין זה רק שאין הפנאי מסכים ודי בזה לע"ע והיה זה שלום מאד"ה ומנאי דברי אהו' הדש"ת כל הימים בלב תמים משה בן לא"א מוהר"ר יצחק יהודא המכונה לימא ז"ל ועיין בקונטרס העגונות סי' ט"ז:
(כב) שחוששין שכתב כן מפני הקול שיצא: לאו דוקא דגם במסל"ת הדין כן דבלשון בני אדם אומרים מת פלוני על מי שטבע בנהר או נהרג במלחמה וכן הוא בגוף התשובה (בת"ה סי' רמ"א) ומביא ראיה מרב נחמן יבמות דף קנ"א ע"ב) דאמר אכלו כוורי לחסא ונשבע על כך אף על פי שלא היה היתר לאשתו (וסיים שם בלשונו השתא רב נחמן היה אדם גדול וצדיק וחסיד אשתבע על הרוב ועל דבר ההוה ורגיל כ"ש הכותים דבלא"ה פיהם דבר שוא שסומכין על הרוב ודבר הרגיל לדבר ולעשותו כוודאי) וא"כ עד שמעיד מפי עד שאמר שפלוני נהרג איכא למיחש דילמא בל' העולם מי שנהרג במלחמה לא חייש לסמתרא (תחבושת כך פירש"י יבמות דף קי"ד ע"ב) ומגיד שנהרג פלוני ואין להתיר בזמן המלחמה על עדות כזו כשיודעים שמת במלחמה אף שהעד אמר סתם נהרג ועיין מה שאכתוב לקמן גבי שמע מקומנטרסין של כותים ס"ק כ"ח:
(כז) מצאו כתוב בשטר: אפילו אם כתב בכתב של עכו"ם מהני אם ידוע דישראל כתב כמ"ש בת"ה סי' רמ"ז בשם א"ז ואפילו אם כתב להב"ד ששמע מאחר מהני אלא כשכותב לזכרון ואינו כותב למעשה אז לא מקילין בעד מפי עד כמ"ש בהג"מ פ"ב דיבמות אבל אם כותב לזכרון מה שראה בעצמו מהני והיינו פי' מתני' מצא כתוב בשטר מת פלוני לא מהני היינו כשכותב לזכרון ובירושלמי פליגי אם סמכינן על כתב וע' בהרי"ף סוף יבמות ומאן דס"ל דלא סמכינן על כתב הביא ראיה ממתני' זו ש"מ מאן דס"ל דסמכינן על כתב מהני כשכותב לזכרון ובהר"ן הביא פלוגתא זו ופי' מתני' זו למ"ד דלא סמכינן על הכתב היינו כשכותב לזכרון אף על גב דקי"ל כמ"ד סמכינן על הכתב כוונת הר"ן לפרש למ"ד דלא סמכינן על הכתב היינו כשכותב לזכרון מזה נשמע למ"ד סמכינן על הכתב אפילו אם כותב לזכרון וב"ח ל"ד בזה והבין דהר"ן כתב זאת לפסק הלכה דלא סמכינן על כתב זכרון וליתא, והרי"ף כאן כשהביא פלוגתא בירושלמי לא הכריע אלא הריטב"א והר"ן כתבו ממה דכתב הרי"ף בפ' מ"ש הברייתא כשם שבודקין לגיטין כך בודקים לעדות ואוקמא לעדות אשה אבל לא לשאר עדות משום מפיהם ולא מפי כתבם ש"מ דס"ל דסמכינן על כתב ולכאורה קשה איך נפשט דין זה משם דהא הר"ן מפרש הפלוגתא בירושלמי כשכותב /לזכרון/ ושם בפ' מ"ש לא איירי שכותב לזכרון ומ"ש דהרי"ף הכריע כמ"ד סמכינן על כתב זכרון הקשה בח"מ איך נפשוט משם דהא שם ידוע מי הוא הכותב משא"כ דא"י מי הוא והטור כתב בסימן זה דהרא"ש לא הכריע בירושלמי בפלוגתא אם סמכינן על כתב אף על גב בפ' מ"ש פסק הרא"ש ג"כ כהרי"ף ע"כ צ"ל כמ"ש משום דבירושלמי איירי כשכותב לזכרון מ"ה כתב דלא הכריע והא שפסק בפ' מ"ש דסמכינן על כתב משום דשם לא איירי שכותב לזכרון מיהו מרמב"ם משמע דלמד דינים אלו זה מזה מדכתב שני דינים אלו בבבא א' מצאו כתוב מת פלוני וכו' וכן אם נשתתק ובדקו אותו וכתב פלוני מת ש"מ דלמד דין מצאו כתב מדין נשתתק והנה שם קתני כשם שבודקין לגיטין כך בודקין לעדות אשה שמת בעלה ולמה דקי"ל בגיטין דאין סומכין על כתב כמ"ש בסימן ק"ך נראה דה"ה דאין סומכין על כתב לעדות אשה והרמב"ם דפוסק דסומכין על כתב לטעמו אזיל דס"ל בגט נמי מהני כתב כשנשתתק ועל המחבר לכאורה קשה מנ"ל להקל כאן בנשתתק דמהני כתב ולקמן משמע דס"ל עיקר כדעת הפוסקים בנשתתק לא מהני כתב ועיין סימן קמ"ב:
(כח) אפי' אינו מקויים: הטעם כתבו הפוסקים משום דקי"ל עדים החתומים על השטר הוי כאלו נחקרו עדותן בב"ד וקיום שטרות מדרבנן וכאן אוקמי אדאוריי' אפ"ה צריך להיות עדים החתומים על הכתב כמ"ש בירוש' וכ"כ ברי"ו, ואם ע"א חתם עליו מהני כמ"ש בהר"ן כמ"ש בשם הרמב"ן ואף על גב בע"א לא אמרי' דהוי כאלו נחקר עדותו בב"ד כמ"ש בתשו' ריב"ש ובהג"ה ש"ע סימן מ"ו בח"ה מ"מ בעדות אשה מהני:
(כט) אינו מקויים: כ"כ הרמב"ן ורשב"ם ולדעת המגיד גם הרמב"ם ס"ל כן מיהו דעת שאר פוסקים חולקים ע"ז וס"ל דצריך קיום והרשב"א כתב דגם הרמב"ם ס"ל כן ועיין בתשובת מהר"מ מלובלין פסק ג"כ דצריך קיום מיהו קיום ע"א מהני משום דבעלמא לא מהני קיום ע"א משום דהוי כעד מפי עד וכאן בעדות אשה מהני עד מפי עד וכ"כ המגיד דמהני קיום ע"א וכן הסכימו מהר"מ ובעל הח"מ דצריך קיום מיהו אם בא כתב ממרחקים ואינו מקיום מקיל הח"מ במקום עיגון להתיר כתב הנמצא כתוב בכתב ישראל תלינן ברוב ישראל הכשירים לעדות גם צריך להיות כתוב פלוני בן פלוני ממקום פלוני ועיין בתוספות יבמות דף קכ"ב ד"ה דחזו ליה הביאו תוס' הירושלמי נמצא כתוב מת פלוני וקודם לזה כתבו אם חיישינן שמא שד היה זה שצעק פלוני מת ואין שום דביקות דבריהם זה לזה, וצ"ל שהביאו ראיה מדין זה נמצא כתוב מת פלוני מהני אפילו א"י אם זה שכתב כשר היה כן ה"נ לא חיישינן שמא שד היה ועיין בתשובת אלשיך מ"ש על דברי תוס' אלו:
(ל) ולהרמב"ם צריך שידעו כו': היינו אפילו שכתב דרך מסל"ת ואם היה מגיד בע"פ היה מהני מ"מ בכתב לא מהני מ"ה צריך שידעו שהוא כתב ישראל כ"כ המגיד והיינו חידוש לרמב"ם דלא מהני מסל"ת בכתב:
(לא) אם י"ל שכ"כ: ל"ד שכתב ה"ה אם הגיד בע"פ אמרי' שמא שמע שטבע במים שאל"ס כמ"ש בת"ה סי' ר"מ ובפסקים סי' קמ"א ובתשו' ב"י אית' בשם רב א' ה"ה אם יצא קול שנהרג פלוני וא' אמר שנהרג אמרי' שמא שמע הקול שנהרג והוא לא ראה שנהרג והב"י חולק ע"ז דיש לומר דוק' כשטבע במים שאין להם סוף דעל פי רוב הוא מת אז חיישינן דזה סמך על הרוב לכן אמר שמת אבל אם יצא קול שנהרג פלוני ואחד אמר שמת לא אמרי' שסמך על הקול שיצא ועיין תשו' מהרשד"מ סי' מ"ז, ויש לומר שם בתשובה לא יצא הקול שנהרג אלא אמר לא חזר לביתו זמן רב וא' אומר שמת י"ל בכה"ג סמכינן על זה שאמר שמת דאם לא ידע שמת איך אמר שמת דהא לא יצא קול שמת אלא לא חזר לביתו ומנין הוא אומר שמת אבל אם יצא קול שנהרג או שמת וא' אומר שמת י"ל מחמת הקול שיצא אומר שמת והוא א"י שמת וכן הוא דעת המ"ב סי' ק"ה, ובט"ז מדייק מת"ה אם יצא קול על א' שמת ואח"כ כ' א' שמת אף על פי שאותו קול לא היה בירור מותרת:
מצאו כתוב בשטר כו' אע"ג דבשאר עדים אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם באשה הקילו משום עגונה ונראה פשוט דבעינן שיהיה נזכר בשטר פלוני ממקום פלוני. וכן בסעי י"ב דהא אית' לקמן סעיף י"ח דבעינן שמו ושם עירו או אומדנות מוכיחים וכאן לא נחית לזה:
מפני הקול שיצא ואפי' אם נמצ' בכתב שכתב א' לחבירו שפלוני מת ולא זכר את הטביעה מ"מ אמרינן שמחמת קול כתב כן ובאמת אין ממש באותו קול כיון שהמים אין לו סוף כ"כ בהדי' בת"ה שם משמע מזה דאם יצא קול על א' שמת ואח"כ נמצ' בכתב ישראל שמת אע"פ שאותו הקול לא היה בו בירורו גמור שכן הוא לא פסלינן הכתב ולומר שמחמת הקול כתב כן דהא אם הקול הוא אמת אין כאן ריעות' כמו שיש בההיא שזכרנו דנטבע במים שאין לו סוף:
(לא) מצאו כתוב בשטר מת: אפילו אם כתב בכתב של עכו"ם מהני אם ידוע דישראל כ' ת"ה סי' ר"מ. הר"א ששון סי' ז' ובנימין זאב סי' כ"ח. ואפי' אם כתב להב"ד ששמע מאחר מהני אלא כשכותב לזכרון ואינו כותב למעשה אז לא מקילין בעד מפי עד אבל אם כותב לזכרון מה שראה בעצמו מהני עיין בתשובת מהר"א ששון סימן ז' ובתשובת מהר"ם אלשיך סי' מ"ד. וסי' קי"ח ועי' כנה"ג וב"ש.
(לב) ואפילו אינו מקויים: דקי"ל עדים החתומים על השטר הוי כאלו נחקרו עדותן בב"ד וקיום שטרות דרבנן ובעדות אשה הקילו לפיכך צריך להיות עדים חתומים על הכתב. ואם ע"א חתם עליו מהני כן הסכימו רוב הפוסקים עיין כנה"ג בהגהת ב"י סעיף ל"ה ול"ז: מיהו קצת פוסקים דס"ל צריך קיום מיהו קיום ע"א מהני משום דבעלמ' לא מהנ' קיום ע"א משום דהוי כעד מפי עד וכאן בעדות אשה מהני עד מפי עד. וכן הסכימו הר"ם ובעל הח"מ דצריך קיום. מיהו אם בא כתב ממרחקים ואינו מקויים מיקל הח"מ במקום עיגון להתיר כתב הנמצא כתוב בכתב ישראל תלינן ברוב ישראל הכשרים לעדות. גם צריך להיות כתוב פלוני בן פלוני ממקום פלוני עיין ב"ש וכנה"ג בהגהת הטור סעיף מ"ח מ"ט.
(לג) שידעו: היינו אפי' שכתב דרך מסל"ת ואם היה מגיד בע"פ הי' מהני מ"מ בכתב לא מהני מש"ה צריך שידעו שהוא כתב ישראל כ"כ המגיד. וב"י בספר בדק הבית כתב עליו אין לו טעם שאם כתבו כתוב בדרך מסל"ת למה יגרע ע"ש אבל בספר מקור ברוך סימן כ"ג כתב דגוי מסיח לפי תומו בכתב לא מהני ועיין בתשובת הח"מ.
(לד) שכתב כן: ל"ד שכתב ה"ה אם הגיד בע"פ אמרינן שמא שמע שטבע במים שאל"ס כמ"ש בת"ה סי' ר"מ. ובט"ז מדייק מת"ה אם יצא קול על א' שמת ואח"כ כתב א' שמת אע"פ שאותו קול לא היה בירור מותרת עיין ב"ש מ"מ וכנה"ג בהגהת ב"י סעיף ל"ט.