גיטין כז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בזמן שהבעל מודה מיהת יחזיר לאשה ואפי' לזמן מרובה ומשני כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות איכא דאמרי והוא שהוחזקו הוא דלא ליהדר והיינו דרבה ואיכא דאמרי אאע"ג דלא הוחזקו לא ליהדר ופליגא דרבה בשלמא דרבה לא אמר כר' זירא מתני' אלימא ליה לאקשויי אלא רבי זירא מאי טעמא לא אמר כרבה אמר לך מי קתני אם אמר תנו נותנין ואפילו לזמן מרובה דלמא אם אמר תנו נותנין כדקי"ל לאלתר רבי ירמיה אמר בכגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון אי הכי מאי למימרא מהו דתימא ליחוש דלמא איתרמי שמא כשמא ועדים כעדים קמ"ל רב אשי אמר גכגון דקאמר נקב יש בו בצד אות פלונית דהוה ליה סימן מובהק ודוקא בצד אות פלונית דהוה ליה סימן מובהק אבל נקב בעלמא לא מספקא ליה סימנין אי דאורייתא אי דרבנן רבה בר בר חנה אירכס ליה גיטא בי מדרשא אמר אי סימנא אית לי בגויה אי טביעות עינא אית לי בגויה אהדרוה ניהליה אמר לא ידענא אי משום סימנא אהדרוה וקסברי סימנים דאורייתא אי משום טביעות עינא ודוקא צורבא מדרבנן אבל אינש בעלמא לא:
ואם לאו פסול:
ת"ר איזהו שלא לאלתר רבי נתן אומר ששהה כדי שתעבור שיירא ותשרה ר"ש בן אלעזר אומר כדי שיהא אדם עומד ורואה שלא עבר שם אדם ויש אומרים שלא שהה אדם שם רבי אומר כדי לכתוב את הגט רבי יצחק אומר כדי לקרותו אחרים אומרים כדי לכותבו ולקרותו ואפי' שהה ויש בו סימנין מעידים עליו דדאמרי נקב יש בו בצד אות פלונית ואין מעידין על סימני הגוף דאמרי ארוך וגוץ המצאו קשור בכיס בארנקי ובטבעת
רש"י
[עריכה]
איכא דאמרי - הא דשני ר' זירא במקום שהשיירות מצויות פסול והוא דהוחזקו דבעינן תרתי כרבה:
בשלמא דרבה - דשני לעיל שנויא דידיה אתרתי מתני' חדא דגיטין וחדא דב"מ:
מתני' אלימא ליה לאקשויי - דקא ס"ד דאינהו רמינהו אהדדי ומתני' עיקר מברייתא:
אלא ר' זירא - דרמי מתניתין אברייתא מאי טעמא לא אמר שינויא דידיה אתרתי מתני' כרבה:
אמר לך - ר' זירא מתניתין לא קשיין אהדדי:
מי קתני - בבבא מציעא הא אמר תנו נותנין ואפילו לזמן מרובה:
דלמא אם אמר תנו נותנין ולעולם כדקי"ל - כלומר ודאי על כרחין הא אמר תנו נותנין דייקי' מינה מדתלה טעמא בנמלך עליהן אלא לזמן מרובה מהיכא דייקת דילמא לעולם כדקי"ל בהכשירא דגיטין מצאו לאלתר כשר אבל ברייתא ודאי קשיא דקתני יחזיר לאשה ואי לאלתר והבעל מודה פשיטא למאי ניחוש לה אי לאו דאשמועינן אפילו לזמן מרובה לא איצטריך למיתנייה דבשלמא מתני' לא תנא בה בהדיא האמר תנו נותנין ואצטריך למתנייה משום היא גופא לאשמועינן דלא יחזיר שאני אומר כו':
ר' ירמיה אמר - לא מתניתין קשיא ולא ברייתא קשיא דכל הני דאמרינן יחזיר לזמן מרובה:
כגון דקאמרי עדים - החתומים בו:
מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של שם זה - ואותו חתמנו לאיש זה התובעו:
כגון דקאמר - האי שליח שאבדו נקב יש בצד אות פלונית:
ודווקא - נקט רב אשי בצד אות פלונית דהוי סימן מובהק דאין עדות ברורה מזו:
מספקא ליה סימנים דאורייתא או דרבנן - הא דאמרי' באלו מציאות (ב"מ דף כז.) שמחזירין אבדה בסימנין ואיבעיא לן התם דאורייתא או דרבנן לרב אשי נמי מספקא ליה הילכך באיסור אשת איש לא סמכינן אסימנין בעלמא דלמא סימנין דרבנן ובממונא הוא דמצו רבנן להפקיע דהפקר ב"ד היה הפקר וטעמא דתקנתא התם מפרש אבל למישרי איסורא לא מצו רבנן לעקור דבר מן התורה והאי דלא אמר קסבר סימנין דרבנן משום דהתם מיבעיא לן ומהכא לא מצינן למיפשט דהא אי נמי מספקא ליה קאסר מספיקא:
אירכס ליה - שליח היה:
אי סימנא אית לי בגויה אי טביעות עינא אית לי בגויה - אי סימנא בעיתו דאיתיהב לכו אית לי בגויה סימנא ואי בטביעות עינא בעיתו להדורי ניהלי אית לי טביעות עינא בגויה שנתתי עיני בו עד שאני מכירו יפה בלא שום סימן:
סימנים דאורייתא - שלא נתן בו סימן מובהק אלא סימנא בעלמא ומדאסמכו אסימנא באיסורא קסברי סימנין לאהדורי אבדתא דאורייתא מוכן תעשה לשמלתו כדאמרינן באלו מציאות (שם):
לצורבא מדרבנן - דידע בטביעות עינא ולא משני בדיבוריה:
כדי שתעבור שיירא ותשרה - שיעור שתוכל לעבור שיירא שם ולחנות:
כדי שיהא אדם כו' - כלומר אין הדבר תלוי בשיעור אלא צריך שיהא אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם משעה שעבר השליח הזה שם עד שעת מציאת הגט:
כדי שיכתוב את הגט - שיעורא בעלמא נתנו בו:
ואפילו שהה ויש בו סימנים - מובהקים:
מעידים עליו - סימנים אלו להכשירו:
על סימני גופו - של גט כגון ארוך או גוץ שאין אלו כלום שיש כאלה הרבה:
מצאו קשור בכיס או בארנקי - ומכיר את הכיס ואת הארנקי:
תוספות
[עריכה]
בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ואפי' לזמן מרובה. וא"ת כיון דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן והוא מודה שגירשה אפי' אין הגט שלה ניתן לה לראיה בעלמא ומאי פריך ויש לומר דלא מהימן אלא מכאן ולהבא מיגו שיכול עכשיו לגרשה ולא תטרוף פירות אלא מכאן ואילך אבל למפרע לא כשאומר גירשתיה מזמן הכתוב בגט כדאמרי'. ' ביש נוחלין (ב"ב קלד:) והכא שידוע לנו שלא בא לידה עכשיו זה הגט בתורת גירושין אינו נאמן מכאן ולהבא יותר מלמפרע ויחזיר לאשה דקתני היינו בעדים ותתגרש בחזרה זו אפי' לא נתגרשה עדיין ולא חיישינן שמא מאחר נפל אפי' לזמן מרובה:
מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף ב"ש. מתוך הלשון משמע שיודעין שלא חתמו אלא על א' אבל אין מכירים מי הוא אותו יוסף ב"ש ותימה דא"כ אמאי מהימנין ליה לומר שהוא שלו יותר משלא היו אומרים העדים כלום שלא היה נאמן לומר שהוא שלו ולא מהדרינן ליה בטביעות עין דחיישינן שמא הוא משקר ואומר ר"י דלעולם לא חשדינן ליה שישקר במזיד לומר שהוא שלו לקלקלה דמשום להרויח פשיטי דספרא לא היה מקלקלה דהא בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן ולא חיישינן להכי ולהכי כשאומרים העדים שלא חתמו אלא על גט אחד והוא אומר שעל שלו חתמו נאמן אבל כשאין העדים אומרים כלום חיישינן שמא הוא סבור שהוא שלו לפי שאין יודע שיש יוסף בן שמעון אחר או יודע ואין נראה לו לחוש שגם הוא אבד גט ולכך אומר שהוא מכיר אע"פ שאינו מכיר ובקונטרס פי' כגון דקאמרי עדים החתומים בו מעולם לא חתמנו אלא על גט א' של שם זה ואותו חתמנו לאיש זה התובעו ולפ"ז צריך לומר שלא ראו עדים חתימת הגט שאם ראו ואומרים שהוא כתב ידם ולזה חתמו פשיטא שיחזיר ולא היה צריך להשמיענו דהא ודאי לא חיישי' דלמא איתרמי שמא כשמא ועדים כעדים וחתימה כחתימה ובשינויא נמי אינו מזכיר חתימה כחתימה:
כגון דקאמר נקב יש בצד אות . פלונית. פי' בקונטרס דקאמר השליח ואית ספרים דגרסי דקאמרי עדים וי"ל דעדים מהימני אפילו כשראוהו כבר ושליח לא מהימן אלא כשאומר כן קודם שראהו:
סימנין דאורייתא או דרבנן. אי סימנין דרבנן הא דמהדרינן אבדה מן התורה היינו בעדים ורבנן הוא דעבוד במציאה תקנתא להחזיר בסימנין וא"ת והא דתנן בפרק אלו מציאות (ב"מ דף כז.) דדבר שיש בו סימן חייב להכריז ושאין בו סימן הרי אלו שלו. ואפי' מדרבנן למה הוא שלו יכריז וזה יביא עדים דמן התורה מה לי זה ומה לי זה כיון דבעי עדים כך ימצא עדים בזה כמו בזה וי"ל דע"י סימן מכירים העדים בטביעות עין ועוד דע"י סימן שואלים אם יש שמכיר אותו דבר שיש בו סימן כך וכך דע"י כך ימצא עדים אבל כשאין בו סימן אין יודע היאך לישאל ומתייאש:
ודוקא צורבא מדרבנן. אומר רבינו תם דעם הארץ נמי ידע בטביעות עינא כדאמרינן בפרק גט פשוט (ב"ב דף קסח.) האי צורבא מדרבנן דאזיל לקדושי איתתא לידבר עם הארץ בהדיה ובפרק גיד הנשה (חולין דף צו.) נמי מוכח דכ"ע אית להו טביעות עינא והא דלא מהדרינן לעם הארץ בטביעות עינא משום דלא מהימן:
איזהו שלא לאלתר. ואית דגרסי איזהו לאלתר ויש ליישב דברי התנאים לשתי הגרסות:
שתעבור שיירא ותשרה. מפרש רבינו תם ותשרה לשון סעודה כמו שירותא (תענית דף יא:) דמתוך שמוציאים כליהם כדי לסעוד חיישינן שמא נפל מהם:
מצאו קשור בכיס או בארנקי כו'. בפרק בתרא דיבמות (דף קכ.) מדקדק מכאן דסימנין דאורייתא ותימה דבפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כז.) איבעיא לן אי סימנין דאורייתא או דרבנן ולא מייתי לה ואומר ר"י דבמסקנא דיבמות דמייתי תנאי ומסיק דכולהו סברי דסימנים דרבנן איכא לפרושי דהך ברייתא נמי סברא הכי וכגון שיש עדים שהכיס והטבעת שלו או שמצאו בעצמו ומכיר שהן שלו ונאמן במיגו דאי בעי אמר לא אבדתי ומעיקרא דהוה בעי למידק מינה דסימנין דאורייתא הוה משמע ליה דאיירי כשמצאו אחר ומהדרינן ליה ע"י סימן זה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/גיטין/פרק ג (עריכה)
כב א ב ג ד ה -- מיי' פ"ג מהל' גירושין הלכה ט ויא, סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קל"ב סעיף ד' ועי"ש:
ראשונים נוספים
בזמן שהבעל מודה מיהת יחזיר לאשה ואפי' לזמן מרובה. קשה לי בזמן שהבעל מודה שכבר נתנו לה אמאי לא יחזיר הא קי"ל בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן ואפי' כשתחוש לשני יוסף בן שמעון מ"מ זו מגורש' היא או בגט זה או באחר. וא"ל הא אמרי' בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ד) ה"מ להבא אבל למפרע לא והכא אפי' למפרע ולא דאיק לי דהכא נמי לא מהימן בעל למפרע אלא אמרי' ליה אייתי ראי' אימת מטא גיטא לידך.
אלא עיקר קושיא ליתא דקי"ל אינו נאמן דהכי מסקנא דשמעתא התם זיל חוש לה אלמא לאו מהימן ואם מת חולצת ולא מתייבמת ואינה טורפת מן הלקוחו' בכך.
ואי קשיא הא קי"ל (כתובות כב ב) אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וכי אין הבעל מודה אמאי לא יחזיר לה א"ל התם דליכ' גט אינה מעיזה אבל הכא דאיכ' גט דמסייעא לה מעיזה ומעיזה.
ורש"י ז"ל מפרש בזמן שהבעל מודה שאמר תנו לה ולא משמע הכי בפ"ק דמציעא דאקשינן וליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ומהדרינן דאמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך אלמ' באומר החזירוהו שכבר נתתיו לידה עסקינן.
ומיהו ליכא לפרושי בשאמר ממנה נפל שכבר נתתיו לה בלחוד שאם כן דנאמן מה מקום לחוש כאן לשני יוסף בן שמעון והלא עכשיו אינה מתגרשת בגט זה כלל אלא משום הודאתו אלא בשאמר תנו לה וכבר נתתיו לה שאלמלא לא נתגרשה מעולם עכשיו מתגרשת בנתינה זו ולפיכך יש לחוש לשני יוסף בן שמעון משום שאין הוא נאמן במה שאמר נתתי כמו שפירשתי. ומשום הכי קשה ליה לר' זירא ולא מצי למימר מאי מודה מודה שכבר נתנו לה, ולא תיקשי ליה.
ר' ירמיה אמר כגון דקאמרי עדים וכו'. אין ספק בדבר שאלו היו ר' ירמיה ורב אשי סוברין כרבה דבעי שיירות מצויות והוחזקו שלא היו מעמידין משנתנו בכך שהדבר פשוט להעמידה בשאין שיירות מצויות אף ע"פ שהוחזקו או כשהוחזקו ואין שיירות מצויות ועוד שאמר רבי ירמיה מהו דתימא ליחוש דילמא איתרמי ליה שמיה כשמיה ועדים כעדים. ואי כפי' הוחזקו היכי חיישינן ואי כשהוחזקו שמיה כשמיה ועדים כעדים אמאי לא. אלא ש"מ דר' ירמיה לית ליה דרבה. והוא הדין לרב אשי ורב הונא נמי חיישינן.
ומיהו לא אשכחן מאן דמחמיר טפי מלישנא בתרא דר' זירא דאמר שיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו וה"ה להוחזקו ואע"פ שאין השיירות מצויות. וא"ת א"כ למה להו לר' ירמיה ורב אשי לדחוקה למתני' כולי האי לוקמה במקום שאין השיירות מצויות והוא שלא הוחזקו וכדר' זירא איכא למימר משום דקשה להו אי במקום שאין השיירות מצויות ולא הוחזקו מאי למימרא. אבל השתא קמ"ל דלא חיישינן לשמיה כשמיה ועדים כעדים ולמר סימן מובהק דאורייתא.
ומיהא משמע דהוחזק ואע"פ שאין השיירות מצויות לא ליהדר דאי לאו הכי ר' ירמיה ורב אשי לוקמה למתני' בשאין השיירות מצויות והוא שהוחזקו וכדר' זירא מיהו לא מוקמי' למתני' בהכי דפשיטא להו כדכתיבנא והכי פסק ר"ח ז"ל כדאמרן. ומה שכתב ומסתברא כמ"ד כל שלא עבר אדם שם אבל עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא ממנו נפל לאו למידק דבמקום שהשיירות מצויות בעינן הוחזקו דאם כן קשה דידיה אדידיה בתוך כדי דיבור אלא שדעתו מכרעת שכל מקום שראינו שלא עברה שיירא שם כמקום שאין השיירות מצויות שם דמי ובעינן הוחזקו ואע"פ שעבר אדם שם ואין חוששין שמא פירש זה מן השיירא שא"כ אפילו במקום שאין השיירות מצויות יש לחוש שמא זה פירש ובא לכאן והא נמי דאיפסקא הלכתא בגמ' כל שלא עבר אדם שם או שלא שהה דש"מ הא עבר ושהה לא מהדרינן. מסייע ליה להר"ה ז"ל דאמר כל מקום שהוחזקו אע"פ שאין שיירות מצויות לא יחזיר כדאמרן.
ואי ק"ל אי אית ליה לר' זירא הוחזקו אע"ג דלא שכיח לא ליהדר מ"ט לא משני כאן במקום שהוחזקו כאן במקום שלא הוחזקו ל"ק דרבותא קמ"ל דאפילו במקום שלא הוחזקו במקום שהשיירות מצויות חיישינן ואין צ"ל במקום שהוחזקו אע"ג דלא שכיחן ועוד דניחא ליה לאוקומה במקום שיירות דחיישינן לרובא דעלמא ומאי לא יחזיר לא יחזיר עולמית אבל במקום שאינן מצויות אע"פ שהוחזק אפשר בבדיקות אותו מקום ועוד דחדא מינייהו נקט דהא רבה בעי תרתי ומצי נמי למימר כאן במקום שהוחזקו כאן במקום שלא הוחזקו ונקט חדא וה"ה לחברתה.
ואיכא דרמי אשמעתין מהא דגרסי' ביבמו' פ' האשה שלום (יבמות קטו ב) יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קא אזיל מקורטבה לאספמיא ושכיב חיישינן לתרי יצחק או לא אביי אמר חיישינן ורבא אמר לא חיישינן וקיימא לן ודאי כרבא. וכן פסק רבינו ז"ל, ואמאי והא התם כמקום שהשיירות מצויות דמי. דהא מיבעי לן למיחש לכ"ע דלא שייך הכא עיר אחת כלל וכיון דלא הוחזקו לא חיישינן. וזו שאלה שאל הראב"ד ז"ל.
וראיתי בתירוצה סברות רבות. י"א בעדות אשה הקלו משום חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה ואין זה כלום ששם מפורש דרבא אפילו בגיטין נמי אמרה וי"א דהתם היינו טעמא דרבא משום דריש גלותא לא שכיח ולא ידיע לן שום דוכתא דממנן ליה אלא בבבל ולא היה שם אלא אחד ובשם מופלג כגון זה לא חיישינן. והיינו דאמר אביי מנא אמינא לה מדההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא והוה כתוב ביה מצד קולניא מתא אנא אנדרולינאי נהרדעא פטרית ותרכית ית פלונית אינתתי ושלחה אבוה דשמואל להתם ושלחו ליה תבדוק נהרדעא כולה דאנדרולינאי נהרדעא שם מופלג הוא ולא שכיחי ישראל דמסקי שמא הכי ואפ"ה חיישי' אלמא אין סומכין על חזקות הללו וא"ל אם איתא יבדוק כל העולם כולו מיבעי ליה אלא משום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשלחו ליה פירש רש"י ז"ל שלא להחזיקו כטועה ושואל דבר שאינו ואמר רבא מנא אמינא לה דהנהו שטרא דנפקי במחוזא דכתיב בהו נאני בר חבו וחבו בר נאני ומגבה בהו רבה בר אבוה זוזי והא נאני בר חבו במחוזא שכיחי טובא ואפי' הכי מגבינן בהו. פי' ואע"ג דאיכא למיחש לנפילה ולפקדון כיון דלא שכיחי לא חיישינן. ואע"פ שהוחזקו ה"נ כיון דלא שכיחי ריש גלותא לא ניחוש ואע"ג דהתם יוצא מתחת ידו ה"נ איכא חזקה דלא הוחזקו ולא שכיחי.
אבל רש"י ז"ל פי' בהא דנאני דהכי אייתו רבנן ראיה כיון דלענין ממונא אע"ג דהוחזקו לא חיישינן לענין איסורא כי לא הוחזקו מיהא לא ניחוש ולא מחוור דאפוקי ממונא נמי לא מפקינן שזה כלל בדין המוציא מחבירו עליו הראיה. גם זה הפי' אינו שאין אנדרולינאי בדורות ראשונים שם מופלג ומובהק אע"פ שהוא שם מופלג ומובהק בדורות הללו.
והראב"ד ז"ל פי' ואמר ההוא דיצחק ריש גלותא אע"ג דבמקום שהשיירות מצויות הוה. מ"מ ריש גלותא אינו אלא בבבל וכיון שלא הוחזק בעיר בבל שני יצחק ריש גלותא לא חיישינן אבל באיניש בעלמא בגט במקום שהשיירות מצויות חיישינן לעיר אחת ששמה כשם זו. ואע"פ שבאותה העיר לא הוחזקו שני יוסף בן שמעון ואין חוששין לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת אא"כ הוחזקו שאלמלא היו שם ב' מוחזקים היה ידוע. והיינו דאמר אביי מנא אמינא לה מדשלחו לאבוה דשמואל יבדוק נהרדעא כולה ש"מ במקום שאין שיירות מצויות הוה ולפיכך לא חששו יותר וא"ל רבא א"ה יבדוק כל העולם מיבעי ליה למימר שאם נמצא במקום שיירות אין לו בדיקה לעולם אלא משום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשלחו ליה סתם ולא פירשו ליה שסמכו על חכמתו שהוא מעצמו יאמר שאם נמצא במקום שיירות אין לו בדיקה לעולם וידע נמי כשהצריכו בדיקה באותה עיר לא אמרו אלא כשהוחזקו שם ב' וחכימא ברמיזא. והא דאמרינן התם ההוא גיטא דאשתכח בסורא וכתוב ביה אנא ענן בר חייא נהרדעא פטר ותריך ית איתתיה ובדוק רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא שכיח אלא חד ענן בר חייא מחגרא ואתו סהדי וכו' לאו למימר שבמקום שלא הוחזקו יהא צריך בדיקה אלא הוחזקו הוה והצריכו לבדוק כמה היה שם באותו השם ובאיזה ענין היה אם יש לחוש לכולם או אין לחוש כגון שיבואו עדים ויעידו לא חתמנו לזה מעולם או כאותו שאמרו שם גבן הוה בנהרדעא. ולפי זאת הסברא ניחא הא דאמרינן לעיל חיישינן לשתי שוירי ולא חיישינן לשני יוסף בן שמעון באותו שוירי.
ופירוש נאה הוא, אבל לבי מהסס ביה,משום דכיון דליכא למיחש ליצחק ריש גלותא במקום אחר אלא בבבל ודאי ליכא למיחש שאין בבבל שני ראשי גלותא בחד דרא. ועוד דריש גלותא דבבל מידע ידיע אי איכא אי ליכא ואין כאן מקום למחלקות' של אביי ורבא. אלא ודאי מסתברא דחיישינן לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת ולשני שוירי במקום שיירות והא מקום שאין השיירות מצויות שם היה שמת בעיר שאין שיירות דרך שם לעולם דומיא דגיטא דבי כיתנא שאין חוששין אע"פ שבמקום שיירות יש לחוש לכל העולם. ואפילו הכי חייש אביי ורבא לא חייש והיינו דאמר אביי מנא אמינא לה מדשלחו ליה לאבוה דשמואל יבדוק נהרדעא כולה. והא ודאי במקום שאין שיירות מצויות הוו דמשכחת לה שנמצא בשדה או בסימטא דלא שכיחי רבים שאלו במקום שרבים מצויין שם לא הוה למספקא ליה לאבוה דשמואל דאפילו לכל העולם כולו איכא למיחש כיון שהשיירות מצויות בעיר וא"ל רבא אי הכי יבדוק כל העולם מיבעי ליה שאע"פ שאין שיירות מצויות חיישינן אלא משום כבודו שלחו ליה שלא להחזיקו בטעות. ואין כאן מקום קושיא מדרך הפסק. אבל מדרך הסוגיא לא נתבררו כל הפירושים הנזכרים משום שאין דברי רבא מתחוורים במה שאמר מנא אמינא לה מהנהו שטרי דלאניבר חבו ולא שוין לענין.
לפיכך אני אומר שמחלוקתן של אביי ורבא אפילו במקום שיירות שרבא סבר כיון דשלחו מתם יצחק ריש גלותא הוה אזיל מקורטבא דאלמא העדים שראו אותו במיתתו ראו אותו יוצא מקורטבא אין חוששין שמא ממקום אחר בא לקורטבא ומשם יצא לאספמיא אלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו ואותו שמעיר קורטבא הוא בדרך אספמיא שהיה הולך שם ואביי לית ליה כאן נמצא וכאן היה. והביא ראיה מגיטא דאנדרוליאני שנכתב בעיר עצמה במקום בן חורין שהי' שם שנקרא קלוניא הוא ואשתו בנהרדעא עומדין ושלחו ליה תבדוק נהרדעא כולה כלומר כל ארץ נהרדעא והיא כמה עיירו' גדולות כל היכא דסגי קבא דנהרדעא כמו שאמרו שם ובדוק רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אמרינן בעיר נהרדעא היה וכאן נמצא ולא נחוש אלא לעיר ואבוה דשמואל נמי לא שאל אלא על העיר דודאי צריכה בדיקה אא"כ מוחזקת שאין שם אלא א' אבל לארץ נהרדעא לא שאל ואמרו לו תבדוק ורבא אקשי א"כ תבדוק כל העולם מיבעי ליה משום ששיירות מצויות הי' כיון שחששו לכל ארץ נהרדעא אלא משום כבודו שלחו לו כן שלא להחזיקו בטועה. והיינו דאמר רבא מנא אמינא לה משטרי דנאני בר חבו דאמרינן ברשותו נמצא ושלו היה ה"נ אמרינן בעיר זו נמצאו ומכאן היו ולא חיישינן לנפילה דעלמא כל היכ' דלא הוחזקה ואביי השיב לא דמי דהכא כיון שנפל איתרע לי' ואיכא למיחש לעלמא אבל הכא למאי ניחוש לה וכו' ובעובדא דענן בר חייא דבדוק רבנן אפשר דהוחזקו הוה כדפי' הראב"ד ז"ל. א"נ לנהרדעא ודאי צריך לחוש שהרי משם בא ולא היו שיירות מצויות תדע דהא לא חששו אלא לאותו מחגרא שנמצא שם ולא חששו לכל העולם וזו דרך ארוכה וקצרה, וכבר כתבתיה פעם אחרת במקומה.
הא דאמרינן: איכא דאמרי אף על גב דלא הוחזקו לא נהדר ופליגא דרבה: תמיהא לי, דהא משמע דרבי זירא לא אמרה בהדיא אלא אנן הוא דמפרשינן הכי, דרבי זירא פליגא אדרבה בהאי, ומי הזקיקם לומר דפליגי, שהרי באותו הלשון שאמרה רבה אמר רבי זירא, ולפיכך נראה לי, דדברי רבה בעצמן הוקשו להן, דאטו מי איכא טעמא משום דלתרי יוסף בן שמעון לא חיישינן, ואפילו הוחזק אחד במקום שאין השיירות מצוית לא חיישינן ליה משום דלנפילה דחד לא חיישינן, אם כן לדבריו אפילו הוחזקו שני יוסף בן שמעון נהדר, ואפילו במקום שהשיירות מצויות, דהא לא הוחזקו אחרים אלא זה והשני, ולנפילה דאותו השני לא חיישינן לנפילה, דהא לא חיישינן, אלא אין הכל תלוי אלא בנפילה דרבים, דכיון שכן כל שנמצא במקום שהשיירות מצויות אנו חוששין ליוסף בן שמעון טובא, ושמא רובא, מפני שהשיירות מביאין גיטין של יוסף בן שמעון טובא ולנפילת דרבים חיישינן. ואם תאמר אם כן רבא מאי טעמיה, ורב הונא ורב חסדא היאך קבלו ממנו, יש לומר דכל שאנו רואין דיש אחר דשמו כן הוא ושם עירו אנו חוששין שמא יש אחרים הרבה ומבני השיירות נפל. כן נראה לי.
כל הקטע אין בכת"י.
הא דמוקי ליה רב אשי למתניתין דמצא גיטי נשים ולברייתא דמצא גט אשה כגון דקאמרי נקב יש בצד פלונית, ורבי ירמיה כגון דקאמרי מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון. לא פליגי אדרבה ואדרבי זירא, אלא לארווחה למתניתין ולמתניתא דאפילו לזמן מרובה ואפילו שכיחא שיירתא והחזקו בסימנין מובהקין כזה או בעדות כזה, מהדרינן דלא חיישינן דילמא איתרמי גט כזה או עדים כעדים ושמא כשמא.
והא דאמרינן: מהו דתימא ניחוש דילמא איתרמי שמא כשמא [וכו']: לאו למימרא דבלא הוחזקו עסיקינן, אלא הכי קאמר ניחוש דילמא איתרמי דאחתים גברא דשמיה כשמיה מן המוחזקין כאן בגיטו, עדים כעידים שהחתים זה, להכי לא חיישינן.
תנו רבנן אי זהו לאלתר רבי נתן אומר כל שלא שהה כדי שתעבור שיירא ותשרי: פירש רש"י ז"ל ותחנה. ורבינו תם ז"ל ותסעוד מלשון כלבא ליכול שירותיה, שעל ידי כך כל אחד ממשמש בכליו להוציא מאכל ומתוך שממשמשין בכליהם פעמים שהגט שבתוכן נופל לארץ.
רבי שמעון בן אלעזר אומר כדי שיהיה אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם ויש אומרים שלא שהה אדם שם: תימה בין לרבה בין לרבי זירא דמוקמי מתניתין במקום שהשיירות מצויות, מאי איכפת לן, בין עבר אדם או שהה שם אחר שנפל גט מיד זה, שהרי אין הכל הולך אלא אחר השיירות שכבר עברו, לומר כיון שמקום זה הוא מקום מעבר הרבים חוששין שמא זה שנמצא מאחד מעוברי דרכים נפל שם, וגיטו של זה לא נודע מקומו, אבל במקום שאין השיירות מצויות אפילו לזמן מרובה כשר, דלנפילה דרבים חיישינן ולנפילה דיחידים לא חיישינן. ואם כן, אי בתר השיירות שכבר עברו אזלינן, אפילו לא שהה אדם שם, ואפילו לא עבר אדם שם נחוש לו. ואי משום חשש נפילה של זה שעבר שם או שהה שם, נמצאת אומר, דלנפילה דחד חיישינן, ואפילו במקום שאין השיירות מצויות ניחוש.
ואפילו לרבי נתן נמי דאמר כל שלא שהה כדי שתעבור שיירא ותשרי זהו לאלתר, מאי שנא עברה לבסוף מלא עברה, כיון שרגילות לעבור שם שיירות, דאמאי ניחוש לנפילת השיירא האחרונה מן הראשונה, ואם לא ניחוש לנפילת הראשונה שכבר עברה, לא ניחוש אף לאחרונה שעברה לבסוף.
וסבור הייתי לומר דלעולם לנפילה דיחידים לא חיישינן ולנפילה דרבים חיישינן, אלא דרבי נתן דאמר כל שלא שהה כדי שתעבור שיירא ותשרי זהו לאלתר, ולא חיישינן לנפילה דשיירות הראשונות משום דאמרינן אם איתא דמשיירות הראשונות נפל כשעבר זה דרך שם היה מוצאו ועוד דגיטו של זה להיכן הלך, הילכך מאחר שלא נמצא אלא זה לבדו ולא אחר לא עכשיו ולא בשעה שעבר זה שם, ודאי אמרינן שזהו שנפל ממנו. ומיהו כשעבר שם שיירא אחר כך חוששין שמא גט זה שנמצא מן השיירא שחנתה שם או שאכלה שם נפל וגיטו של זה נדרס ונדחף ברגלי הרבים שעברו שם.
ורבי שמעון בן אלעזר סבר, אפילו עבר שם אדם יחידי תולין שכבר היה שם גט זה שנפל מן השיירות הראשונות, ואף על פי שלא מצאו ולא ראוהו שם כשעבר, אין הכל מרגישין בשטרות הנופלין על הארץ, או שהיה בצדי דרכים, ואף על פי שבדקו כל אותו מקום ולא נמצא זולתי זה, אין אומר של זה להיכן הלך, אלא אומר שמא ברגלי העובר ואף על פי שעבר יחידי נדרס ונדחף. ויש אומרים לדריסת הרגל לבד לא חיישינן, אלא אם כן שהה שם דאיכא תרתי דאומר נדחף שלא מדעת או שמא הרגיש בו ומצאו ונטלו בידו, ואף על פי ששאלוהו ולא נמצא בידו לא פלוג רבנן משום חומר עריות, וכדגרסינן בירושלמי הגע עצמך שבדקו כל אותו מקום ולא מצאו אחר ששמו כשמו, אלא משום חומר הוא בעריות.
אלא שראיתי בגמרא דבני מערבא, דבעון תמן עבר נכרי מהו, נשמעינה מן הדא אבא בר בר חנא אייתי גיטא, אבד מיניה אשכחינה חד סרקיי, אתא עובדא קמוי רבנין ואכשרון, הדא אמר עבר נכרי כשר. נימר סימן הוה ביה, ולא כן תני אין סימן בגיטין כהוא דמר תרתי תלת שורין ברם הכא הא שבו היה נקוד, אלמא, מכאן משמע דטעמא דמילתא לא משום שנדחף ברגלי העוברים הוא, שאם כן מה לי נכרי מה לי ישראלי אלא אם כן נדחוק שמתחילה השואל ומי שהשיבו נשמעינה מן הדא, היו סבורין שהטעם משום חשש נפילה של זה העובר, וכיון שכן עבר נכרי דאינו שייך בהבאת גיטין כשר, ונדחו דבריהם דעובדא דאבא בר בר חנא דאבד גיטא ואשכחינא סרקיי ואכשרו סימן מובהק הוה בו ועליו סמכו והחזירוהו, ולעולם טעמא כדאמרן. וצריך עיון.
ולענין פסק הלכה: הרב בעל ההלכות ז"ל כתב דהלכתא כרבה דסוגין כותיה. וכן כתב רבינו חננאל זצ"ל בפירושיו, ורמינהו בבבא מציעא פרק שנים אוחזין (יח, ב) מצא גטי נשים וכו', ופריך רבה דהכא שנמצא במקום שהשיירות מצויות דחיישינן שמא מן השיירות נפל והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, ומתניתין דהתם במקום שאין השיירות מצויות דליכא למיחש וכן שמועה זו סלקא. על כן נראה שסובר כרבה. וכן נראה מדעבד רבה עובדא כשמעתיה ומעשה רב, ורבי זירא נמי לא מיפלג פליג עליה בהדיא אלא אנן הוא דאמרינן דאיכא דאמרי אף על גב דלא הוחזקו לא נהדר ופליגא דרבה וללישנא קמא נמי רבי זירא לא פליג כלל אדרבה אלא אף הוא כרבה אמר דשיירות מצויות והוחזקו דוקא הוא דלא נהדר. וכיון דלחד לישנא רבה ורבי זירא קיימי בחדא שיטתא ורבה עבדה בה עובדא, ורב הונא ורב חסדא נמי לכאורה קבלהו מרבה, מדאמר ליה רב חסדא פוק עיין בה דאורתא בעי לה רב הונא מינך ונפק דק לה מדתנן כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר, ולא אשכחן דפליגי עליה ולא דחו לה רב חסדא ורב הונא כדדחי ליה רב עמרם בשילהי פרק קמא דבבא מציעא (יט, ב) היכי פשיט מר איסורא ממונא, שמע מינה דאינהו קבלוה מיניה.
והא דאמר ליה רב עמרם היכי פשיט מר איסורא מממונא, הא אהדר ליה התם תרדא שטרי חליצה ומיאונין תנן, והא דאוקמה רב אשי למתני' כגון דקאמר נקב יש בצד אות פלונית, וכן נמי רבי ירמיה כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, לא מיפלג פליגי אדרבה ורבי זירא אלא לארווחה למילתא בפירוקא ותדע דאם כן לעולם לא נחזיר אפילו במקום ש ין השיירות מצויות ולא הוחזקו אלא בכי האי גונא ונחוש לשני שורין ולשני יוסף בן שמעון דהא אינהו לא אדכרו כלל מקום שהשיירות מצויות וכן נמי לא הזכירו בשהוחזקו שני יוסף בן שמעון.
והרב אלפאסי ז"ל כתב בפרק קמא דבבא מציעא דכיון דלא איפסקא הלכתא בהא מילתא בהדיא עבדינן בה לחומרא ולא מהדרינן גט לזמן מרובה שלא במקום שאין השיירות מצויות אבל במקום שהשיירות מצויות לא מהדרינן ואף על פי דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון באותה העיר, עד כאן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל.
ולענין מצאו לאלתר כתב אלפאסי ז"ל כאן ראינו לגאון ז"ל שפסק מילתא שלא שהה אדם שם. ומסתברא לן דבכי הא מילתא דהיא איסורא לחומרא עבדינן שלא עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא ממנו נפל וצריכין אנו ליתן סימן מובהק כרב אשי וכו'. והר"ז הלוי כתב וקשיא דידיה אדידיה, דהא איהו פסק בבבא מציעא כלישנא בתרא דרבי זירא אף על גב דלא הוחזקו לא נהדר. והשיב הראב"ד זצ"ל דרבי זירא גופיה לא אמרה אלא במקום שהשיירות מצויות וכאן אף על פי שעבר אדם שם הואיל וידוע שלא עברה שם שיירא כמקום שאין השיירות מצויות דמי ואם לא הוחזקו יחזור. עד כאן.
נמצא לפי דברי רבינו אלפאסי ז"ל דמקום שאין השיירות מצויות והוחזקו כמקום שהשיירות מצויות ולא הוחזקו ושקולין הן, ותמה על עצמך, רבי זירא מאי שנא דנקט כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות ליפלוג נמי בין הוחזקו ללא הוחזקו.
והרמב"ם ז"ל כתב דבמקום שהשיירות מצויות אם מצאו עד שלא שהה אדם שם אף על פי שעבר אדם שם והיינו לאלתר, אבל במקום שאין השיירות מצויות והוחזקו כיון שעבר אדם שם אף על פי שלא שהה אדם שם אינו כשר ואם נתגרשה בו הרי היא ספק מגורשת, ולא ידעתי מה הפרש יש לדבריו בין שיירות מצויות להוחזקו אם הכשיר במקום שהשיירות מצויות כל שלא שהה אדם שם אף בשהוחזקו נכשיר בשיעור זה, ואם חששו בשהוחזקו בשעבר אדם שם אף בשיירות מצויות נחוש לו.
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/גיטין/פרק ג (עריכה)
ר' ירמיה אמר כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו (אלא) על גט אחר של יוסף בן שמעון כ"א על זה ומכירין שלזה יוסף בן שמעון חתמו פי' מתני' דהתם (בדייתקי) [דדייקי] מינה הא אמר תנו ינתנו בכה"ג מיירי ואע"פ שהשיירות מצויות והוחזקו כשר דתו ליכא למיחש ליוסף בן שמעון אחר שהרי אלו העדים מעידים שלא חתמו על אחר:
רב אשי אמר דקא אמרי עדים נקב יש בו בצד אות פלונית כך כתוב בספרים וה"ג ר"ח ור"י ז"ל אבל המורה גריס דקאמר פי' דאמר האי שליח שאבדו נקב יש בו בצד אות פלונית ואמת ודאי שכך הדין נותן שאם נפל מיד השליח ומצאו אדם אחר ואומר השליח נקב יש בו בצד אות פלונית סימן מובהק הוא ומהימנינן ליה אי נמי אם מצאו השליח לאחר זמן ואין לו בו טביעות עין אלא שהיה לו בו זה הסימן סומך עליו וכשר ולא אמרינן דלמא אחרינא הוא אלא רב אשי לא קאי אמתני' דמתני' קתני לאלתר כשר ואם לאו פסול ורב אשי אתא לתרוצי ההיא מתני' דפ' שנים אוחזין דדייקי' מינה הא אמר תנו נותנים דליכא התם שליח. דקאמרי עדים גרסינן דסמכינן אסימן מובהק ואי אמרי עדים שאנו מכירין אותו בטביעות עין בלא שום סימן כשר שכל עדות העדים בעלמא בטביעות עין [הוא] כגון הא דאמרי כלי זה שביד ראובן של שמעון הוא או פלוני הרג את הנפש וכל כיוצא בזה היאך מעידין כ"א בטביעות עין והרי הכי נמי הכא והאי דבעי' סימן מובהק משום דלא הות להו טביעות עין בגויה ובאו להכירו ע"י סימן זה ואם תימצי לומר דגרסי' דקאמר אין פירושו על השליח דלא קאי שליח התם אלא על הבעל דאמר תנו דאי אמר בעל נקב יש בו בצד אות פלונית סמכי' אההוא סימן ולא חיישינן דלמא אחרינא הוא ואע"פ שהשיירות מצויות והחזקנו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת ואי אמר בעל נמי אית לי טביעות עינא בגויה אע"ג דלא יהיב שום סימן נאמן מיגו דאי בעי מצי מיפטרא בגיטא אחרינא. ודוקא בצד אות פלונית דהוי ליה סימן מובהק אבל נקב בעלמא לא. מספקא ליה סימן אי דאורייתא אי דרבנן פי' מה שאנו מחזירים אבדה בסימנין אם הוא מדאורייתא כדילפי' משמלה (לה) וכדאמרי' באלו מציאות ילפי' נמי גבי גט לאיסורא מהתם או דלמא אינו מן התורה אלא מדרבנן ולא ילפי' איסורא מממונא דלגבי ממונא עביד תקנתא דהפקר ב"ד היה הפקר אבל גבי איסורא לא מצי למיעבד תקנה מ"ה בעינן סימן מובהק ומצאו בחפישה ובדלוסקמא דתנן כשר לא שמכירן ע"י סימנין אלא בטב"ע דאית ליה בגוייהו:
רבה בר בר חנה אירכס ליה גיטא בי מדרשא פי' שליח היה באותו גט ונפל ממנו ומצאו אדם אחר אמר אם [סימנא] אית לי סימן בגויה או טביעות עינא [אית לי בגוה] אהדרוה ניהליה אמר לא ידענא אם משום סימנא אהדרוה לי וקסברי סימנין דאורייתא אי משום טביעות עינא ודוקא לצורבא מרבנן אבל איניש בעלמא לא פי' וההוא סימנא דהוה יהיב לא הוה סימן מובהק ואי ק' מהכא מוכח דלא מהדרינן גט לשליח בטביעות עינא כ"א לצורבא מרבנן דלא משני בדיבוריה והתנן אם מכירו כשר דלמא בטביעות עינא הוא כשר לכל אדם תשובה מתני' השליח מצאו ולא בא בידי אדם אחר והגט יוצא מתחת ידו והוא אומר שיש לו בו טביעות עין וזהו הגט שנפל ממני ומצאתיו הלכך כשר אבל רבה בר בר חנה אמר שמצאו אחר ואין הגט יוצא מתחת ידו אינו נאמן לומר טביעות עין יש לי עליו ולא סמכינן עליה אך אם הוא צורבא מרבנן דלא משני בדיבוריה דכיון דלא נפיק גיטא מתחת ידיה לא מהימן:
אם מצאו לאלתר כשר:
ת"ר איזו לאלתר ר' נתן אומר כל שתעבור שיירא ותשרה פי' אם שהה כשיעור זה הוא אחר זמן ופסול ואם לא שהה כל כך זהו לאלתר וכשר ר"ש בן אלעזר אומר כדי שיהא אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם פי' אין הדבר תלוי בשיעור אלא כדי שיהא אדם שומר ורואה שלא עבר אדם שם משעה שעבר השליח הזה שם עד מציאת הגט וי"א שלא שהה אדם שם רבי אומר כדי לכתוב את הגט ר"י אומר כדי לקרותו אחרים אומרים כדי לכותבו ולקרותו פי' בשיעור השהייה פליגי כמה ישהא ויהיה פסול:
ואפי' קרא וכתב ויש בו סימנים מעידים עליו דאמר נקב יש בו בצד אות פלונית ואין מעידים על סימני גופו פי' אע"פ ששהה כדי לכתוב ולקרוא שהוא פסול אם יש בגט סי' מובהק דהיינו נקב יש בו בצד אות פלונית מעיד השליח עליו ונותנים לו אבל בשאר סימני גופו של גט שאינן מובהקין אין סומכין עליהם:
מצאו קשור בכיס או בארנקי או בטבעת או שמצאו בין כליו ואפילו לזמן מרובה כשר פי' אם מצא הגט קשור בכליו בארץ ומכירם בטביעות עין שהן שלו אע"פ שאין מכיר הגט כשר ואין לחוש לאדם אחר כיון שמצאו קשור בכליו או שמצאו בתוך כליו שבביתו כשר שבודאי זהו שנפל ממנו שלא בא אדם אחר והניחו שם בתוך כליו שבביתו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה