חולין צו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ולא מהדרינן בטביעות עינא השתא דשמעתינהו להני שמעתתא אמינא טביעות עינא עדיפא דאי לא תימא הכי היאך סומא מותר באשתו ובני אדם איך מותרין בנשותיהן בלילה אלא בטביעות עינא דקלא הכא נמי בטביעות עינא אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא תדע דאילו אתו בתרי ואמרי פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטל נפשא לא קטלינן ליה ואילו אמרי אית לן טביעות עינא בגויה קטלינן ליה אמר רב אשי תדע דאילו א"ל איניש לשלוחיה קרייה לפלניא דהאי סימניה והאי סימניה ספק ידע ליה ספק לא ידע ליה ואילו אית ליה טביעות עינא בגויה כי חזי ליה ידע ליה:
מתני' הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כולו ר' יהודה אומר כדי לקיים בו מצות נטילה האוכל מגיד הנשה כזית סופג ארבעים אכלו ואין בו כזית חייב אכל מזה כזית ומזה כזית סופג שמונים ר' יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים:
גמ' בר פיולי הוה קאי קמיה דשמואל וקא מנקר אטמא הוה קא גאים ליה א"ל חות ביה טפי השתא לא חזיתך ספיתא לי איסורא אירתת נפל סכינא מידיה א"ל לא תירתת דאורי לך כרבי יהודה אורי לך אמר רב ששת מאי דשקל בר פיולי דאורייתא לרבי יהודה מכלל דשייר דרבנן לר' יהודה אלא דאורי ליה כמאן אורי ליה אלא אמר רב ששת מאי דשקל בר פיולי דאורייתא ומאי דשייר דרבנן לר"מ דאי רבי יהודה אפילו מדרבנן שרי:
האוכל מגיד הנשה [וכו']:
אמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד שנאמר (בראשית לב, לג) על כף הירך אמר רב פפא כתנאי אכלו ואין בו כזית חייב רבי יהודה אומר עד שיהא בו כזית מ"ט דרבנן בריה (בפני עצמה) היא
רש"י
[עריכה]להני שמעתתא - דשרי איסור בטביעות עינא:
בטביעות עינא דקלא - שנתן דעתו להכירה בקול ומאבידה לא ילפינן דהתם משום חימוד הממון חיישינן דלמא משקר דאמר מר (מכות דף כג:) גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן:
תדע - דטביעות עינא עדיפא:
פלניא דהכי סימניה - פלוני הרג את הנפש ואין אנו מכירין בו מעולם אלא סימנין כך וכך היו בגופו ובכליו של הורג:
טביעות עינא אית לן בגויה - ומכירין אנו בו:
ואילו אית ליה - לשליח:
טביעות עינא בגויה - שמכירו:
מתני' שיטול את כולו - יחטט אחריו וסתם משנה ר"מ דאמר (לעיל דף צב:) חטיטה בעי:
אכלו ואין בו כזית - משום דבריה הוא וחייב בכל שהוא וכדאמרינן במסכת מכות (דף יג.) אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה:
אינו סופג אלא ארבעים - דאינו נוהג אלא באחת:
גמ' בר פיולי - כך שמו:
גאים ליה - כרבי יהודה לא היה מחטט אלא גומם מלמעלה:
אמר ליה לא תירתת - לא בע"ה ולא ברשע אני חושדך:
דאורי לך - לעשות כן כרבי יהודה אורי לך:
ומאי דשייר דרבנן לר"מ - דמדרבנן הוא דבעי רבי מאיר חטיטה:
שעל הכף - דאע"פ שהגיד ארוך אין אסור אלא מה ששוכב על הכף:
כף - בשר הסובב את הקולית ודבוק לעצם והגיד הארוך שוכב מקצתו על גבי אותו בשר:
אמר רב פפא כתנאי - כדמפרש ואזיל דרבנן אית להו דשמואל ורבי יהודה לית ליה דשמואל: סתם אכילה בכזית:
תוספות
[עריכה]ולא מהדרינן בטביעות עינא. תימה דשאני התם דחשדינן ליה דילמא משקר שאינה שלו דהא לצורבא מרבנן מהדרינן בטביעות עינא וי"ל דהכא מיירי בטביעות עין כל דהו והא דמהדרינן לצורבא מרבנן בטביעות עינא דהיינו בטביעות עין גמור דכל הני אמוראי דהכא לא היה להם טביעות עין גמור דאי לאו הכי מה היה להם לישאל אי הוו ידעי בודאי לא הוו מסופקים כלל:
פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטל נפשא לא קטלינן ליה. וא"ת והלא משיאין אשה על פי סימנים להך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא בפ' בתרא דיבמות (דף קכ.) ואם לאחר שנשאת באו עדים שזינתה קטלינן לה דסמכינן אסימנין להחזיקה בחזקת אשת איש מן השני ואפילו נתברר ע"י עדים שבעלה הראשון כבר היה מת בשעת הזנות ולא אמרינן שמא בעלה היה חי בשעת קידושיה ואין קידושיה קדושין וי"ל דבכי האי גוונא נמי לא סמכינן אסימנין למיקטלה ולהחזיקה באשת איש מן השני אלא אמרינן שמא היה חי בעלה ולא הוו קידושיה קידושין וכן אם נשאת על פי עד אחד וזינתה לא קטלינן לה אע"פ שבעלה הראשון נודע שהיה מת כבר בשעת הזנות דלא לכל דבר מהימנינן ליה דאין האחין יורדים לנחלה על פיו וגם צרתה אסורה וא"ת והיאך מחזירין שטר חוב בסימנים והא אי אתו סהדי ואמרי פלוני דהאי סימניה והאי סימניה לוה מפלוני לא מפקינן וי"ל דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא מהדרינן שפיר אבל ממון שביד הבעלים אין להוציא ע"י סימנין דה"נ לא הוה מפקינן חפץ מיד בעלים אי אתו סהדי ואמרי ההוא חפץ דהאי סימניה והאי סימניה דפלניא הוא:
מכלל דשייר דרבנן לר' יהודה. לכאורה משמע דלרבי יהודה נמי אית ליה דאורייתא ודרבנן ולר"מ הוי דאורייתא כל כמה שאוסר רבי יהודה כדאמרן בסמוך דשקל דאורייתא לר"מ ולרבי יהודה דרבנן נמי לא שייר אבל אין נראה לומר כן דאם כן הוו שלשה מחלוקות בדאורייתא דר' יהודה פליג אההוא תנא דאמר לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד כדאמר בסמוך ולא מסתברא לומר כן דבשלמא רבי יהודה ות"ק דידיה פליגי בדרש דעל כף הירך כדשמואל אלא רבי מאיר ורבי יהודה במאי פליגי וא"ת ומנא לן דשקל בר פיולי דאורייתא לר"מ דילמא סבר ר' מאיר דלא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד וליכא אלא שני מחלוקות ויש לומר כיון דמחמיר ר' מאיר בחטיטה לא מסתברא דמיקל בדאורייתא טפי מדרבי יהודה ותנא קמא דר' יהודה ודאי אין מחמיר בחטיטה כיון דמיקל בדאורייתא וא"ת והא שמואל סבר כר' מאיר דאמר ליה חות ביה טפי וקאמרינן לקמן דשמואל קאמר לההוא שמעתא דלא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד ויש לומר דשמואל אליבא דתנא דמתניתין דאמר אכלו ואין בו כזית חייב קאמר ולא אסרה תורה כו' וליה לא סבירא ליה וכה"ג אמר שמואל בפרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צו.) דמציאת אלמנה לעצמה והיינו כאנשי יהודה כדמוכח התם ובפרק נערה שנתפתתה (שם דף נד.) שמעינן ליה לשמואל שפוסק בהדיא דהלכה כאנשי גליל:
צריך שיטול את כולו. לענין חטיטה סתם כר' מאיר ולענין דנאמנים סתם כרבי יהודה לעיל (דף פט:) דקתני וחכמים אומרים נאמנים:
מאי טעמא דרבנן בריה היא. ובסוף פירקין (דף קב:) נמי אמרינן כי האי גוונא אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית אכל צפור טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא דאבר מן החי ועוף טמא חשיבא להו בריה וא"ת מאי שנא דאבר מן החי ועוף טמא וגיד ושרץ חשיבי טפי בריה מנבלה טהורה במיתתה בכזית ולא חשיבא בריה וכן טבל לא חשבי ליה רבנן בריה במכות (דף יז.) ויש לומר דהיינו טעמא דהני דכי אמר רחמנא לא תאכל גיד ולא תאכל עוף טמא וכן באבר מן החי כאילו פירש בין גדול ובין קטן דכולהו מיקרו גיד ועוף ובלבד שיהיו שלמים אבל נבלה חתיכה נמי משמע נבלה וכן טבל דאי הוה כתיב אל תאכל חטה של טבל אז הוה חשיב בריה וכן משמע פרק שלישי דשבועות (דף כא:) דקאמר היכן מצינו באוכל כל שהו שחייב ופריך ולא והרי מפרש פירוש שבועה שלא אוכל כל שהוא ומשני מפרש נמי כבריה דמי משמע דטעמא דבריה הוי כאילו פירש הכתוב שלא תאכל בין גדול ובין קטן וא"ת דתנן בפרק אלו הן הלוקין (מכות יג.) כמה יאכל מן הטבל ויהיה חייב ר' שמעון אומר בכל שהוא וחכמים אומרים בכזית אמר להם ר"ש אי אתם מודים באוכל נמלה כל שהוא שחייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה אמר להם אף חטה כברייתה ומסיק בגמרא דלר"ש כל שהוא למכות אפילו קמח ולדבריהם דרבנן קאמר אודו לי מיהת דחטה אחת כברייתה בכל שהוא ורבנן בריית נשמה חשיבא דחטה לא חשיבא והשתא קשה הרי גיד ואבר מן החי דחשיבי בריה אלמא לא תליא מילתא בנשמה ואפילו הוה נשמה בחטה לא חשיבא בריה כדפרישית דלא דמי למפרש דלא תאכל טבל כתיב ולא כתיב לא תאכל חטה של טבל ונראה לפרש דרבנן לדברי ר"ש קא מהדרי ליה לדידן אפילו הוה חטה נשמה לא חשיבי ליה בריה דלא דמי למפרש כדפרישית אלא לדידך דחשבת ליה בריה אלמא לית לך טעמא דמפרש מ"מ לא דמי לנמלה דלנמלה איכא נשמה וקשה היכן מצינו כזה שמשיבין טעם לדבריו והם עצמם אינם סוברין שיהיה הדבר תלוי בנשמה וי"ל דכי האי גוונא אשכחן בפרק התערובת (זבחים עז.) דתניא אברי תמימים שנתערבו באברי בעלת מום ר' אליעזר אומר יקרבו ורואה אני את בשר בעלת מום כאילו הם עצים וחכ"א לא יקרבו וע"כ ר' אליעזר גופיה לית ליה האי טעמא דהא ברובע ונרבע מודה דלא יקרבו ולא קאמר רואה אני אותם כאילו הם עצים אלא עיקר טעמא כדמפרש בגמ' מום בם לא ירצו הא ע"י תערובות ירצו ולדבריהם דרבנן קאמר להו כדאמר התם ומיהו שם מיושב יותר דמתוך הברייתא אומר כן הגמרא אבל בפרק בתרא דמכות (דף יז.) מי דוחק הש"ס לומר דרבנן משיבין תשובה לר"ש לדבריו מה שאינן סוברין כיון דאינו לא במשנה ולא בברייתא וא"ת ור"ש דחשיב חטה בריה היאך תרומה עולה בק"א הא אמרינן לקמן (דף ק.) דבריה לא בטלה גבי גיד וכי תימא דהתם היינו טעמא דכשנולד נולד האיסור עמו כמו גיד ושרצים ואבר מן החי ועופות טמאים אבל תרומה מותר עד שימרח אכתי ערלה וכלאי הכרם לא ליבטלו. [וע"ע תוס' זבחים עב. ד"ה וליבטלו]:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ז (עריכה)
קיבורא דתכלתא. לימש"ל דתכלת דבעינן טוייה לשמה דכתיב ועשו להם ציצית בעינן עשייה לשמה. בר פיולי גרסינן וקא מנקר אטמא קא מנקר הירך מגיד הנשה חזייה דקא גיים. כלומר שהיה גוממו עם השופי ולא מחטט אחריו:
דאורי לך כר' יהודה אורי לך. כלומר דחזינן דמיקל דאמר כדי לקיים בו מצות נטילה:
מאי דשקיל בר פיולי דאורייתא כלומ' מה דשקיל בר פיולי אסור מן התורה לר' יהודה מכלל דשייר כו' כלומר מכלל דמאי דשייר אסור מדרבנן לר' יהודה ואלא דאורי ליה דלא היה מחטט אחריו אלא היה גוממו כמאן אורי ליה כיון דמאי דשייר אסור מדרבנן כמאן אורי ליה:
לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד. כלומר שעל השופי בלבד לאפוקי סוף הגיד שחוץ לשופי שמותר מדאורייתא:
ודאמרי' דסומא מותר באשתו ובני אדם בנשותיהם בלילה. וטעמא דקטלינן בהיכרא כולהו מדין טביעות עינא הוא ש"מ בכולהו אינשי סמכינן באיסורין אטביעות עינא וכן בעריות [ונאמן אדם לומר] (מההיא) [דההיא] גלימתא של פלוני וזהו כלי שלו ולא אמרינן צורבא מרבנן אלא גבי [בעל] אבדה ולא דחכים ופקיע (ולא) [אלא] דחסיד ולא משקר ותמה מר"ח ז"ל שכתב כאן וה"מ בת"ח דלא משקר מה ענין דלא משקר באיסורין.
השתא דשמיעת לה שמעתא אמינא דטביעות עינא: דכולהו אינשי עדיף טפי מסימנין, והא דלא מהדרינן אבדתא בטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן משום דחיישינן לרמאי דילמא משקר. וכתב הרמב"ן ז"ל דמדקאמרינן סומא מותר באשתו ובני אדם בנשותיהם בלילה, שמע מינה דבכולהו אינשי סמכינן אטביעות עינא דידהו באסורין, וכן בעדיות לומר זו היא גלימתו של פלוני וזהו כליו של פלוני, ולא אמרינן צורבא מרבנן אלא לגבי אבידה, ולא משום דפקיע בטביעות עינא אלא דחסיד ולא משקר. ור"ח ז"ל כתב כאן וה"מ בתלמיד חכם דלא משקר, וצריך עיון דהכא לכולי עלמא משמע דקאמרי ואין ענין לא משקר באיסורין, ומיהו נראה שהבא להתיר איסורין בטביעות עינא צריך לדקדק אם יש לו בטביעות העין יפה, מפני שפעמים שהעין משקרת וסבור שמכיר ואינו מכיר ולפיכך אם לא ראהו תחלה היטב ודקדק בראותו שמא סבור שזהו ואינו אלא אחר, וכדתנן בב"מ (כא, א) ר"ש אומר כל כלי אנפוריא הרי אלו שלו, ואמרינן עלה בגמרא (כג, ב) מאי כלי אנפוריא אמר רב יהודה כלים חדשים שלא שבעתן הענין, ואקשינן היכי דמי אי דאיכא בהו סימן כי לא שבעתן העין מאי הוי, ואי דלית בהו [סימן] כי שבעתן העין מאי הוי, לעולם דלית בהו סימן ולא צריכא לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא, כי לא שבעתן העין לא סמכינן אטביעות עיניה, ולא משום דמשקר אלא דסבור להכיר ואינו מכיר [וכל] שכן בשאר בני אדם שאין מדקדקין כל כך וכל שכן בחתיכת בשר או בפקיע תכלת שאין טביעות העין יפה בהם כמו בכלי, כך נראה.
דאי לר' יהודה אפילו מרבנן לא שייר: כבר כתבתי למעלה דלדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל שאמרו דר' יהודה איסורא דרבנן בגיד ושומנו לית ליה, הכא הכי קאמר דאי לר' יהודה אפילו מדרבנן לא שייר, דהא דרבנן לית ליה, ונראה ודאי דהכי הוא, דאילו לפי פירושו של רש"י ז"ל ור"ח ז"ל דפירושו דר"י אית ליה גמימת שומן עם השופי, והכא ה"ק דאי לרב יהודה אפילו מה שהוא אסור מדרבנן שקיל, א"כ מאי הא דקאמר רב יהודה במתני' כדי לקיים בו מצות נטילה, דאי לקיים בו מצות נטילה דאורייתא ודרבנן קאמר, חכמים נמי הכי קאמרי, ומיהו נטולה זו עדיין לא שמענו מה היא, והוה ליה לפרושי בהדיא ר' יהודה אומר אינו צריך ליטול אלא שיעור כך, ואי לקיים בו מצות נטילה מדאורייתא קאמר ובדינא דאורייתא בלחוד קמיירי, אם כן היכי קאמר תנא קמא דצריך ליטול את כולו מדאורייתא, דהא ליכא מאן דאית ליה חטיטת גיד כולו מדאורייתא וכמו שכתבתי למעלה וכדאמרי הכא בגמרא, ומאי דשייר דרבנן לר' מאיר ו[ד]בר פאולי בגיד עצמו משמע, אלא ודאי שמעינן מינה דר' יהודה דרבנן בגיד לית ליה כלל, והכי קאמר הנוטל גיד הנשה צריך ליטול את כולו מדרבנן, רבי יהודה אומר כדי לקיים בו מצות נטילה דאורייתא בלבד, דאיסורא דרבנן בגיד ליתא כלל. ועוד דמדקאמר רב ששת מאי דשקל בר פאולי דאורייתא לרבי מאיר, נצטרך לומר לפי (דבריהם) [דבריו] זצ"ל דכל מה שנאסר אפילו מדרבנן לר' יהודה נאסר מדאורייתא לר' מאיר, ואין זה נכון, דאם כן יש בחטיטת גיד דאורייתא ודרבנן לר' מאיר, וזה תימה גדול דאי קסבר ר' מאיר דגיד אסרה תורה ואפילו קנוקנות, יאסרו כל הקנוקנות מדאורייתא, וכל מה ששייר בר פאולי דאורייתא נמי לר' מאיר, ואי קסבר דגיד אסרה תורה ולא קנוקנות מקצת קנוקנות וחטיטת גיד כל ושומן מדאורייתא מנ"ל. ואלו תמצא ומר אפכא דר' יהודה אחמורי מחמיר בדאורייתא מדר' מאיר דר' מאיר אית ליה שעל הכף בלבד כדאמר שמואל בסמוך וכדרבנן דפליגי עליה דר' יהודה, ולעולם רבי יהודה מקצת שומן אית ליה דאסיר מדרבנן, והוא דקאמר רב ששת מאי דשקיל בר פאולי דאורייתא לר' מאיר מקצתו מדאורייתא קאמר לר' מאיר, מאי נפקא לן מינה, ומאי קמ"ל, דאטו עד דאתא רב ששת לא ידעינן דגיד אסור מדאורייתא, [הא] קרא כתיב, ואי משום דקאמר מאי דשייר דרבנן לר' מאיר ולאשמועינן דחטיטת גיד אף לר' מאיר מדרבנן לא הוה ליה למימר מאי דשקל אלא מאי דשייר בר פאולי דרבנן לר' מאיר, ותו לא, אלא ודאי רב ששת תרתי קא משמע לן, דכל מאי דשקל בר פאולי דאורייתא נמי הוה לר' מאיר, דכל מאי דשייר דרבנן לר' מאיר, ולאשמועינן דבדינא דאורייתא לא פליג כלל אר' יהודה כנ"ל.
ורבותינו בעל התוס' ז"ל ס"ל לענין פסק הלכה דכוליה גיד בגמימה אסור מדאורייתא כר' מאיר ור' יהודה, וחטיטה מדרבנן כר' מאיר מדאמר ליה שמואל לבר פאולי חות ביה טפי אי לאו דחזיתך הות ספית לי איסורא, וקשיא להו דשמואל אדשמואל מדקאמר בסמוך לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד, ודחקו לומר דהא דאמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד לדבריהם דרבנן קאמר וליה לא ס"ל, ואף על גב דסתמא קא אמר ליה ולא משמייהו דרבנן אית לן, כיוצא בה בכתובות (צו, א) גבי מציאת האשה, אבל רבותינו הגאונים ז"ל לא ס"ל הכי, אלא שעל הכף לבד אסור ד"ת כדשמואל, וכ"כ בהלכות רבינו אלפסי זצ"ל ונכון הוא, דדוחק לומר דשמואל דקאמר סתם לא אסר' תורה אלא שעל הכף בלבד אליבא דרבנן דר' יהודה אמרה וליה לא ס"ל, אלא ודאי שמואל שעל הכף בלבד ס"ל כרבנן שמעתיה, ומיהו בנטילה ס"ל כר' מאיר ולא מטעמיה אלא שעל הכף מדאורייתא ושלא כנגד הכף וחטיטת כולו מדרבנן כר' מאיר בחטיטה.
מריש ה"א סימנא עדיף מטביעו' עינא דהא מהדרי' אבידתא בסימנא ולא מהדרי' בטביעות עינא איכא למידק מאי קאמר דהא מאי דלא מהדרי' אבידת' לע"ה בטביעו' עינא היינו משום דחיישינן דאמר בשיקר, תדע דלצורבא מדרבנן מהדרינן בטביעת עינא משום דלא' משקר תירצו בתו' דהא דמהדרי' לצורבא מדרבנן היינו בטביעות עינא דחשיב כגון כלים ביש בהן צד שינוי וחילוק אבל בטביעות עינא דגרוע כגון בכמשא וכבדא וקיבורי אפילו לצורבא מדרבנן לא מהדרי' והרי זה בכלל מאי דקתני התם ובכלי אנפוריא הרי הם שלו. וכיון דשמעה להני שמעתת ידע דאפי' בטביעות עינא כזה שהוא בינוני' מהדרי וכלי אנפוריא בטביעות עינא דגריע טובא. ויש לפרש דמעיקרא ס"ד דאמאי דלא מהדרי' לע"ה בטביעות עינא אינו משו' שקרא לגמרי. דא"כ ניהדר לי בשבוע' מיהת כיון שאין אנו מוציאין מרשו' בעלים אלא טעמ' משום דע"ה לית לי' טביעו' עינא וצורב' מדרבנן דחכים אית לי' טביעו' עינא ומהדרי' לי' כיון דשמעי' הני שמעתת' ידע טעמ' דהתם משו' שקרא הוא ולהכי מהדרי לצורב מדרבנן כסוגי' דפ' אלו מציאות בתר מסקנא דהכא:
ש"מ טביעות עינא עדיף. איכא למידק היכי שמעי' מהכא דעדיף מסימנא דהא לא משמע מיני' אלא שהם שווים דהא שרינן נמי בסימנין וי"ל דקים לן דכל היכא דאמרי דטביעות עינא מילתא דטפי עדיף וקשוט מסימני' ונפקא מיני' דאי אתו תרווייהו לקמן דיהבינן לטביעות עינא ולא לסימנא בכל מידי דסמכינן אטביעו' עינא ומדאמרי דסומא מותר באשתו ובני אדם מותרין בנשותיהן בליל בטביעות וקטלינן בהיכרא דטביעו' עינא. שמעינן דאפי' במאן דלא הוי צורבא מדרבנן סמכינן אטביעו' עינא בין באיסורי' ובין בעריות לומר זהו כליו של פלוני וכ"ש באבידה במעיד עליה שהיא של אחרים. ולא אמרו דלא סמכי' על ע"ה בטביעות עינא אלא באביד' שתובע' לעצמו דחיישי' דמשקר. אבל באיסורין מהימן דלכל אחד האמינה תורה אפי' לעצמו וה"ה לאחרי' כל היכא שאינו חשוד. וזה מוסכם מגדולי רבותינו ז"ל. ושלא כדברי ר"ח ז"ל שכתב דלא סמכי בשום מידי בטביעות עינא אלא לצורבא מדרבנן.
בר פיולי הוי קאי קמי דשמואל וכו' עובדא דבר פיולי פרשתי לעיל. מיהו צריך אני לפרש כאן דאמאי דפרש"י ז"ל כאן בהא דאמרי' דמאי דשייר דרבנן לר"מ חטיטת גיד דמדרבנן הוא דבעי לר"מ חטיטה. לא נהירא כדמוכחנא לעיל בפרקין אמתני' בתרייתא דהתם אלא דבר פיולי כול' גיד שקיל דהוי דאורייתא לר"מ ובשמנו הוא דשייר דלא שקיל מיני' כלום לפי' התו' או דלא שקל מיניה אלא שעל השופי כר"י לפרש"י ז"ל. ואמר ליה חות ביה טפי דלישקול שמנו מעיקרא כרבי מאיר מדרבנן וכן הא דשמואל דאמר לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה