טור אבן העזר קלב
<< | טור · אבן העזר · סימן קלב (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
[עריכה]אמר לסופר "כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה" וכנס וגירשה בו, הוי גט כיון שבידו לגרשה עתה. במה דברים אמורים שכתב בו זמן הנתינה, אבל אם כתב בו זמן הכתיבה פסול.
ציוה לכתוב גט לגרש בו אשה בעלמא לכשיכנסנה, כתב הרמב"ם שאין גט, וליבמתו הוי ספק מגורשת. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב דאפילו לאשה דעלמא הוי גט למאן דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
שנים ששמותיהם שוין ושמות נשותיהן שוין ושלחו שני גיטין ונתערבו זה בזה, נותנין שניהם לזו ושניהם לזו בעדי מסירה, דממה נפשך יגיע לכל אחת גיטה בידה. ואם נאבד אחד מהן, גם השני בטל.
וכתב בעל העיטור: שמע מינה ספק נערה ספק בוגרת ונותן גט לאביה ואחר כך נותן לה, מתגרשת ממה נפשך. ואיני יודע מה צריך ליתנו ליד אביה, שגם נערה מקבלת גיטה כדלקמן.
המביא גט ונפל ממנו במקום שהשיירות מצויות, או אפילו במקום שאין השיירות מצויות ובעיר שנכתב הגט הוחזקו שנים ששמותיהן ושמות נשותיהן שוין, אם מצאו לאלתר, שראה שלא עבר שום אדם שם משעה שנפל עד שמצאו, או אפילו לא מצאו לאלתר ויש לו סימן מובהק או טביעות עין בגט, או אפילו אין לו סימן וטביעות עין בגט אלא שמצאו בכלי שהיה בו הגט ויש לו סימן או טביעות עין בכלי ויודע שלא השאילו לאחר, או שמצאו קשור בכיס או בארנקי ובטבעת שלו, או שמצאו בביתו בין כליו, כשר, ולא חיישינן שמא אחר הוא ולא נכתב לשם זה האיש.
אבל לא מצאו לאלתר כגון שאינו יודע אם עבר אדם שם אם לאו, ואין לו טביעות עין וסימן בכלי ולא בגט, פסול, דשמא לא זהו הגט שנאבד אלא אחר ששמו כשמו של זה כתבו ונפל ממנו. ואפילו אם עדים מעידים שהאחר שהוחזק כשמו של זה לא היה בעיר כשנכתב הגט, פסול.
וכן אם ראה שעבר אדם שם, פסול אפילו לא שכיחי שיירות, ולא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, ואפילו היה עכו"ם שעבר שם, אלא אם כן עדי הגט אומרים "מעולם לא חתמנו על גט אחר ששמו כשם האיש הזה", אז הוא כשר אפילו אם אינם מעידים שזה התובעו הוא אותו שחתמו לו.
וכתב הרמ"ה: אף על גב שאינן מעידים בפירוש שזהו חתימת ידם, כגון שאין הגט עתה בפנינו, אפילו הכי כשר, וכגון דלא איתחזק דאיכא עדים אחרים ששמם כשמם של אלו. אבל אם יש עדים אחרים ששמם כשם אלו, אינו כשר עד שיעידו שזהו חתימת ידם, או שיאמרו העדים "אנו מכירים הגט שיש לנו בו סימן מובהק שיש בו נקב בצד אות פלוני", ואפילו אינם אומרים הסימן עד אחר שיראו אותו.
ואם התובעו אומר הסימן, אינו מועיל אלא אם כן יאמר אותו קודם שיראה הגט, אבל בטביעות עין אין מחזירין אותו לתובעו, שאין מועיל טביעת עין להכשירו אלא כשמוצאו אותו בעצמו שאבד לו.
והיכא שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון ולא שכיחי שיירות, מחזירין אותו בלא סימן, אפילו שהה כדי שיעבור אדם שם.
וכל זה כשהבעל מודה שנתנו לאשה, או שהיא נותנת בו סימן מובהק, הא לאו הכי אין מחזירין לה כדלקמן בסימן קנ"ג.
במה דברים אמורים דמחמירין לפסול בחד צד לריעותא, בהוחזקו שנים ששמותיהם שוין או בשיירות מצויות, בגט, מפני שאפשר לכתוב אחר. אבל לענין מיתה כמו[1] שמעידים על יוסף בעל פלונית שמת, אשתו מותרת, אלא אם כן שיירות מצויות וגם הוחזקו באותה העיר שנים באותו השם.
והרמב"ם חילק שבמקום שהשיירות מצויות חשיב לאלתר כל שלא שהה אדם שם אף על פי שעבר שם, ובמקום שהוחזקו שנים ששמותיהן שוין לא חשיב לאלתר אלא אם כן לא עבר אדם שם. ואינו נראה כן, אלא אין חילוק ביניהם כדפרישית, וכן השיג עליו הראב"ד.
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אמר לסופר כתוב גט לארוסתי וכו' ביבמות פרק ר"ג (דף נב.) אמר רמי בר חמא הרי אמרו אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה ולאשה בעלמא אינו גט מפני שאין בידו לגרשה ופירש"י הרי זה גט. ואם נתנו משכנסה מגורשת הואיל ובידו לגרשה משנכתב: לאשה בעלמא. וכנסה וגירשה בו אינו גט שכשנכתב לא היו ראוי לגירושין: בעי רמי בר חמא ליבמתו מהו כיון דאגידא ביה כארוסתו דמיא או דילמא כיון שלא עבד בה מאמר לא תיקו וכתבו התוספות ה"ז גט תימא דבפרק כל הגט (כו.) אמרינן דאינו גט שלא יאמרו גיטה קודם לבנה ובקונטרס פי' דה"נ לא קאמר דהוי גט אלא בדיעבד שכבר נתגרשה בו ואין נראה דהתם דקאמר אינו גט משמע דלא הוי גט כלל ואור"ת כשכ' בו זמן שאחר נישואין שהוא זמן נתינה דאפילו גט ישן לא הוה שלא נתייחד עמה אחר זמן הכתוב בגט עכ"ל ומ"ש דבההיא דבפרק כל הגט אינו גט כלל לאו למימרא דהוי גט בטל דהא מדרבנן הוא גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה אלא לומר דאם נתגרשה לא תינשא בו לכתחילה כדין גט ישן דפסול הוי מדרבנן וכן משמע מדברי הרא"ש וכתבו שם התוס' והרא"ש דההיא דכל הגט מיירי שכתב בו זמן של יום הכתיבה ופסול שמא יאמרו גיטה קודם לבנה אע"ג דגט ישן כשר בדיעבד שאני גט ישן דליכא אלא ייחוד בעלמא אבל התם דכנסה איכא ודאי ביאה ולפיכך פסלוהו לגמרי וכתב הרשב"א בפרק כל הגט דמדברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות גירושין משמע שהוא מפרש לזו אינו גט משום גט ישן כדברי רש"י והרי זה גט דהתם לומר שאם גירשה בו כשר:
צוה לכתוב גט לגרש בו אשה דעלמא לכשיכנסנה כתב הרמב"ם דאינו גט בפ"ג מה' גירושין כבר כתב בפ"י דכ"מ שכתב אינו גט היינו שהוא בטל לגמרי וכתבו התוס' ולאשה בעלמא אינו גט ואפי' כתב בו זמן דאחר נישואין כיון דאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח ונראה לר"י דהיינו דוקא למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל למ"ד מקנה הוי גט כי היכי דמהני לענין שיחרור בלוקח עבד ע"מ לשחררו וכתב לו הרי גופך קנוי לך מעכשיו כדמוכח בהאשה רבה (צג:) ובקידושין פרק האומר (סג.) וגט שיחרור וגט אשה שוים דהא ילפינן לה לה מאשה והרא"ש כתב דברי התוס' ותמהני על הרא"ש ועל רבינו שכתבו דברים הללו שאינן עולין כדין כלל דהא בהאשה רבה ובהאומר אוקימנא בשיטה להנך רבנן דסברי אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והתוס' כתבו בהאומר דלא קי"ל כמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וה"נ משמע בפרק איזהו נשך (סו:) דר"נ דקי"ל כוותיה בדיני אמר דמוכר פירות דקל לחבירו אף משבאו לעולם יכול לחזור בו וכ"פ רבינו בח"מ סי' ר"ט דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואין לומר דכיון דאמרינן באיזהו נשך גבי מוכר פירות דקל דמודה רב נחמן דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה דמשמע דמספקא ליה אי קנה אי לא קנה והילכך לענין איסורא נקטינן לחומרא שהרי פירש"י שם דטעמא משום דכל זמן שלא חזר מחל על אכילתו משמע דמטעם מחילה הוא דאמר הכי דאילו מטעם קנין אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ובהדיא פסק הרא"ש בהאומר כסתם מתני' דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי וכו' אינה מקודשת משום דהוי דבר שלא בא לעולם וא"כ למה לו לכתוב מאי דסבר בדין זה מ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כיון דלא קי"ל כוותיה וצ"ע ורבי' ירוחם כתב דין זה ולא הזכיר דברי התוס' מפני שהם דלא כהלכתא כמו שכתבתי:
שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים ושלחו שני גיטין וכו' משנה בפרק המגרש (דף פו:) וכתב הר"ן דכי תנן אם אבד אחד מהם הרי השני בטל לא בטל ממש קאמר אלא דכיון דלא ידעינן דמאן ניהו לא ינתן לא לזו ולא לזו אבל אם ניתן לאחת מהם או לשתיהן ה"ז ספק גירושין וכ"כ הרב המגיד בפ"ג:
וכתב בעל העיטור וכו' ואיני יודע מה צריך ליתנו ליד אביה וכו' גם ה"ה כתב כן על דברי בעל העיטור בפ"ג מהלכות גירושין ובאמת דברים תמוהים הם. ואיפשר דבעל העיטור סבר דהלכה כרבי יהודה דאמר גבי נערה (בגיטין סד:) אין שתי ידים זוכות כאחד אלא אביה מקבל את גיטה בלבד:
המביא גט ונפל ממנו במקום שהשיירות מצויות וכו' בפרק כל הגט (דף כז.) תנן המביא גט ואבד הימנו אם מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר ובגמרא ורמינהו מצא גיטי נשים ושיחרורי עבדים הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם הא אמר תנו נותנים ואפילו לזמן מרובה (אמר רבה) ל"ק כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות ואפילו במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון רבי זירא רמי מתני' אברייתא ומשני כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות איכא דאמרי שהוחזקו הוא דלא ליהדר והיינו דרבה ואיכא דאמרי אע"ג דלא הוחזקו לא ליהדר ופליגא דרבה רבי ירמיה אמר כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט א' של יוסף ב"ש רב אשי אמר כגון דקאמר נקב יש בו בצד אות פלוני דהוי ליה סימן מובהק אבל נקב בעלמא לא מספקא ליה סימנין אי דאורייתא אי דרבנן. ובשיעור לאלתר איפליגו תנאי בברייתא בגמרא ובתר הכי איתמר רב יהודה אמר שמואל הלכה שלא שהה אדם שם רבה בר בר חנה אמר רבי יצחק בר שמואל הלכה שלא עבר אדם שם: ואמאי דתנן מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר כתב הר"ן מצאו בחפיסה כלי ויש לו בכלי סימן והוא שלו אם מכירו גם לגט כשר אבל בלא חפיסה אפי' מכירו לא דלא סמכינן אטביעת עינא אלא לצורבא מרבנן כתב רש"י וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות גירושין ולא מחוור דכיון שיש לו סי' בחפיסה למה צריך שיכיר הגט דהא קי"ל (ב"מ כז.) דחמור בסימני אוכף מהדרינן ועוד דכולהו אינשי ודאי קים להו בטביעות עינא ועדיף טפי מסימנא וכי אמרינן בגמ' ודוקא לצורבא מרבנן לאו משום דע"ה לא קי"ל בטביעות עינא אלא משום דכיון דמצאוהו אחרים והוא בידינו חיישינן שמא משום הפסד שכרו הוא משקר אבל הכא שהוא עצמו מצאו למאי ניחוש לה אלא ודאי תנא תרתי קאמר מצאו בחפיסה ויש לו סימן בה או שמכירו לגט בטביעות עינא כשר וכן כתבו התוס' והרא"ש והרשב"א והמרדכי כדעת הר"ן וגם בפירושי רש"י שבידינו כתוב כדבריהם וז"ל אם הכירו כשר מילתא באפי נפשה ואו או קתני או שמכירו ואפי' מצאו בכל מקום כשר וזה שלא כפי מה שהעידו עליו הרשב"א והר"ן והרב המגיד ז"ל וכתבו התוס' והרא"ש והרשב"א דהא דסמכינן אהכרתו אע"פ שאינו צורבא מרבנן היינו במגו דאי בעי אמר לא נאבד מעולם ולפי זה אם יש עדים שנאבד גיטו לית ליה מגו ולא סמכינן אטביעות עינא אלא א"כ הוא צורבא מרבנן אבל ה"ה כשכתב שיטה זו בפ"ג תלה הטעם מפני שעד אחד נאמן באיסורין בטביעות עינא ולפ"ז איפשר לדון ולהכשיר אפילו ידעו אחרים או ראו שאבד ממנו כיון שאח"כ מצאו הוא עצמו: ובמצאוהו אחרים דלא מהדרינן ליה בטביעות עינא אלא אם כן צורבא מרבנן שכתב הר"ן הטעם דחיישינן דילמא משקר משום הפסד שכרו כתב הרשב"א עוד טעם אחר והוא דלא ליהוי למרי גיטא תרעומות עליה וטעם זה עולה אפילו כשאינו נוטל שכר: ואמאי דמכשרינן במצאו בחפיסה כתבו התוס' וא"ת וניחוש לשאלה כדאמרינן בפרק בתרא דיבמות (קכ:) וי"ל דקים ליה בנפשיה שלא השאילה לשום אדם א"נ ביודע שבתפיסה אבדו ומ"מ צריך שיהא מכיר חפיסה או דלוסקמא בטביעות עינא דמה שיודע שבחפיסה או דלוסקמא אבדו אין זה סימן: וכתבו עוד התוספות ויש ספרים דגרסי אם מכירו וה"פ מצאו בחפיסה ויודע שלא בתוכה אבדו ואינה שלו ואפי' הכי אם מכירו לגט ויש לו בו טביעות עין כשר וסיים בה הרשב"א דלא חיישינן דלמא אתרמי גט כגט אלא אמרינן איניש אחרינא אשכחיה ואנחיה בחפיסה ונפל ממנו וזה הוא והאי מצאו בחפיסה לרבותא נקט ליה ולא משום דתיהוי חפיסה סימן לגט עכ"ל: ואאוקימתא דר' ירמיה ורב אשי כתב הרשב"א דלאו לאיפלוגי אדרבה ורבי זירא אתי אלא לארווחא למתני' ולמתניתא דאפי' לזמן מרובה ואפי' שכיחי שיירתא והוחזקו בסימנין מובהקים כזה או בעדות כזה מהדרינן ולא חיישינן דילמא אתרמי גט כזה או עדים כעדים ושמא כשמא וכתב ה"ה בפ"ג שכן דעת כל המפרשים ולא משמע הכי מדברי הרי"ף שכתב והלכה כרב אשי דהוא בתרא הילכך לא מהדרינן גט לזמן מרובה וכו' וכן פירש הר"ן לדעת הרי"ף דרבי ירמיה ורב אשי ס"ל כלישנא בתרא דר' זירא: ואמאי דאמר ר' ירמיה כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף ב"ש פירש"י כגון דאמרי עדים החתומים בו: מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד. של שם זה ואותו חתמנו לאיש הזה התובעו וכ"כ הר"ן וכתבו התוס' ולפי זה צריך לומר שלא ראו עדים חתימת הגט שאם ראו ואומרים שהוא כתב ידם ולזה חתמו פשיטא שיחזור אבל הם זכרונם לברכה כתבו דמתוך הלשון משמע שיודעים שלא חתמו אלא על אחד אבל אין מכירים מי הוא אותו יוסף בן שמעון וכשהעדים אומרים כן והוא אומר שעל שלו חתמו נאמן דלא חשדינן ליה שישקר במזיד לומר שהוא שלו לקלקלה אבל כשאין העדים אומרים כלום חיישינן שמא הוא סבור שהוא שלו לפי שאינו יודע שיש יוסף ב"ש אחר או יודע ואין נראה לו לחוש שגם הוא אבד גט ולכך אמר שהוא מכיר אע"פ שאינו מכיר וכ"כ הרא"ש וכן משמע מדברי הרמב"ם בפרק ג' שכתב ז"ל או שאמרו מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד שיש בו שמות כשמות אלו הרי זה בחזקתו ותתגרש בו: ואמאי דאמר רב אשי כגון דקאמר נקב יש בצד אות פלוני פירש"י כגון דקאמר. האי שליח שאבדו וכתבו התוספות ואית ספרים דגרסי דקאמרי עדים וי"ל דעדים מהימני אפילו בשראוהו כבר ושליח לא מהימן אלא כשאומר כן קודם שראוהו וכ"כ הרא"ש וגירסת הרי"ף כגון דקאמרי עדים וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ג ומיהו לענין דינא נראה דלא נפקא לן מידי דאם השליח אומר כן קודם שראהו פשיטא דמהני אפילו לגורסים דקאמרי עדים וכמו שכתבו התוס' והרא"ש: ובשיעור לאלתר פירש"י כדי שיהא אדם וכו' כלומר אין הדבר תלוי בשיעור אלא צריך שיהא אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם משעבר השליח הזה שם עד שעת מציאת הגט: ולענין פסק הלכה כתבו הרשב"א והר"ן שדעת בה"ג ור"ח לפסוק כרבה אבל הרי"ף פוסק לחומרא כלישנא בתרא דרבי זירא שכתב בפ"ק דמציעא דכיון דלא איפסקא הלכתא בהא מילתא בהדיא עבדינן בה לחומרא ולא מהדרינן גט לזמן מרובה אלא במקום שאין השיירות מצויות אבל במקום שהשיירות מצויות לא מהדרינן אע"פ שלא הוחזקו שני יוסף ב"ש באותה העיר ובפרק כל הגט כתב וז"ל והלכה כרב אשי דהוא בתרא הילכך לא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות אלא כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף ב"ש א"נ בדאמרי נקב יש בו בצד אות פלוני וכתב הרא"ש על לשון הרי"ף שכתב דלא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות ואע"ג דלא הוחזקו וכ"ש אם הוחזקו אע"פ שאין השיירות מצויות ונראה מדברי הרא"ש שהוא מסכים לפי' הרי"ף וכ"כ הרמזים בפרק כל הגט ומה שכתוב ברמזים בפרק האשה שלום להכשיר גט שנמצא במקום ששיירות מצויות ולא הוחזקו נ"ל שהוא שלא בדקדוק: ובענין שיעור לאלתר כתב ומסתברא לן דבכי הא מילתא דהיא איסורא לחומרא עבדינן שלא עבר אדם שם אבל אם עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף ב"ש חיישינן שמא ממנו נפל וצריכין אלו ליתן סימן מובהק כרב אשי או שיאמרו עדים מעולם לא חתמנו וכו' וכתב הרשב"א שהרז"ה כתב וקשיא דידיה אדידיה דהא איהו פסק בב"מ כלישנא בתרא דרבי זירא אע"ג דלא הוחזק לא נהדר והשיב הראב"ד דרבי זירא גופיה לא אמרה אלא במקום שהשיירות מצויות וכאן אע"פ שעבר אדם שם הואיל וידוע שלא עברה שיירא כמקום שאין השיירות מצויות דמי ואם לא הוחזקו יחזיר ע"כ נמצא לדברי הרי"ף דבמקום שאין השיירות מצויות והוחזקו ובמקום שהשיירות מצויות ולא הוחזקו שקולין הן ותמה על עצמך רבי זירא מ"ש דנקט כאן במקום שהשיירות מצויות וכו' ליפלוג נמי בין הוחזקו ללא הוחזקו עכ"ל וכיוצא במה שכתב הראב"ד הוא מה שכתב הר"ן לדעת הרי"ף בשיטה שנייה שכתב וז"ל או שמא דעת הרי"ף דהך ברייתא דשיעור לאלתר מיתוקמא אליבא דהלכתא בשאין השיירות מצויות ומש"ה בעינן שהוחזקו שני יוסף ב"ש דס"ל ז"ל דלרבי זירא כי היכי דלא מהדרינן בשיירות מצויות לחודיה ה"נ לא מהדרינן בהוחזקו שני יוסף ב"ש לחודיה וכתב עוד הר"ן יישוב אחר לדעת הרי"ף שאע"פ שהוא ז"ל פסק דבשיירות מצויות בלחוד לא מהדרינן אע"פ שלא הוחזקו לא ראה הרב להחמיר כ"כ למינקט חומרא דרבי זירא וחומרא דמ"ד כל שלא עבר אדם שם דדילמא רבי זירא דפליג אדרבא בשיירות מצויות ולא הוחזקו ס"ל כמאן דפסיק הלכה כל שלא שהה אדם שם ולפיכך לא רצה להחמיר בעבר אדם שם אלא במקום שהשיירות מצויות והוחזקו עכ"ל והרא"ש כתב דברי הרי"ף סתם משמע דלעולם לא הוי שיעורא דלאלתר אלא כל שלא עבר אדם שם: והרמב"ם כתב בפ"ג וז"ל המביא גט ואבד ממנו ומצאו אם אבד במקום שאין השיירות מצויות וכו' ותתגרש בו אבד במקום שהשיירות מצויות אם מצאו מיד ועדיין לא שהה אדם מן העוברים או שמצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טביעת עין בארכו ורחבו של גט שהיה כרוך בו הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו הוחזק באותו המקום איש אחד ששמו כשמו שבגט חוששין שמא גט זה הנמצא של אותו האיש האחר הוא הואיל ועבר אדם שם אע"פ שלא שהה והרב המגיד מפרש דבריו דכי קתני הוחזק באותו המקום איש אחד ששמו כשמו אשיירות מצויות קאי ומשום דאיכא תרתי לריעותא פסק דבעבר אדם שם אף ע"פ שלא שהה חוששין ומיישב דבריו כמו שיישב הר"ן לדעת הרי"ף דלא ראה לפסוק לחומרא כלישנא בתרא דר' זירא דאע"פ שלא הוחזקו ונפסול בזו גם בעבר אדם שם דדילמא גם ללישנא בתרא דרבי זירא סבירא ליה כמ"ד הלכה כל שלא שהה אדם שם אבל כשאין שיירות מצויות בין הוחזקו בין לא הוחזקו מחזירין אפי' לזמן מרובה אבל הרשב"א מפרש דברי הרמב"ם דכי קתני הוחזק באותו המקום איש אחר ששמו כשמו קאי גם להיכא דאין שיירות מצויות ותמה עליו ויש לתמוה על ה"ה שהזכיר שהרשב"א כתב שלא ידע טעם לדברי הרמב"ם ולא הזכיר איך הרשב"א הפליג דעתו לדעת אחרת. ורבינו בסוף סי' זה כתב דברי הרמב"ם כצורתן ולא ביאר דעתו איך היה מפרשם ומעתה יתבאר דברי רבינו מ"ש המביא גט ואבד ממנו במקום שהשיירות מצויות וכו' הוא כשיטת הרא"ש דבשיירות מצויות אע"ג דלא הוחזקו לא מכשרינן לזמן מרובה וכל שכן אם הוחזקו אע"פ שאין שיירות מצויות ופירש בהוחזקו ב' יוסף ב"ש שגם שמות נשותיהם שוים דאל"כ ע"פ שם האשה יתברר של מי הוא גט זה והו"ל כלא הוחזקו ובשיעור לאלתר כתב ג"כ כשיטת הרא"ש דהוי שלא עבר אדם שם ולא חילק בין שיירות מצויות לשאינן מצויות ולא בין הוחזקו ללא הוחזקו ובמכיר הגט אע"פ שאינו מכיר הכלי או במכיר הכלי אף ע"פ שאינו מכיר הגט הכשיר אפי' שלא לאלתר כדברי המפרשים מתני' דמצאו בחפיסה וכו' ומכירו דתרתי קתני ודלא כהרמב"ם דסבר דחדא קתני. ואם ההיכר הוא ע"י סימן התנה שיהיה מובהק דאם אינו מובהק לאו כלום הוא כדאמרינן גבי אוקימתא דרב אשי ודוקא נקב בצד אות פלוני דהוי סימן מובהק אבל נקב בעלמא לא מספקא ליה סימנין אי דאורייתא אי דרבנן וכיון דמחמת ספיקא הוא משמע שאם היה מכירו בסי' שאינו מובהק ונתגרשה בו הויא ספק מגורשת :
ומ"ש ויודע שלא השאילו לאחר הוא כדברי התוספות שכתבתי בסמוך.
ומ"ש או שמצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת שלו ברייתא בפרק כל הגט ופירש"י ומכיר את הכיס ואת הארנקי ופשוט הוא והחילוק שיש בין כיס וארנקי וטבעת לשאר כלים הוא דהני לא בעינן בהו שיודע שלא השאילן לאחר דהני כלים לא עבידי אינשי דמושלי כדאיתא בפרק בתרא דיבמות (קכ:) ובפ"ב דבבא מציעא (כז:):
ומ"ש או שמצאו בביתו בין כליו ברייתא בפ' כל הגט (דף כז: כח.) מצאו קשור בכיס וכו' או שמצאו בין כליו אפילו לזמן מרובה כשר ופירש"י בין כליו בביתו וגם התוס' כ"כ וכתבו עוד אף על פי דרבים מצויים בביתו ואם היה נמצא בקרקע היה לחוש לשני יוסף ב"ש אבל בין כליו ליכא למיחש שמא הביאו אחר אלא הוא ולא ידעתי למה השמיטו הרי"ף והרא"ש ברייתא זו וגם הרמב"ם לא הזכירה:
ומה שכתב ואפילו אם עדים מעידים שהאחר שהוחזק בשמו של זה לא היה בעיר וכו' פלוגתא דאביי ורבא בפט"ו דיבמות (קטז.) והלכה כרבא דאמר חיישינן לגמלא פרחא או לקפיצה או שמא מילי מסר:
ומ"ש וכן אם ראה שעבר אדם שם וכו' כבר כתבתי שזה כדעת הרא"ש:
ומ"ש אפילו היה עכו"ם שעבר שם כן משמע בירושלמי וכתבו הרשב"א פרק כל הגט גבי הא דת"ר אי זהו לאלתר:
ומ"ש אלא א"כ עידי הגט אומרים מעולם לא חתמנו וכו' היינו אוקימתא דרבי ירמיה ומ"ש אפילו אם אינם מעידים שזה התובעו הוא אותו שחתמו לו הוא כדברי התוס' והרמב"ם והרא"ש ושלא כדברי רש"י והר"ן ומ"ש בשם הרמ"ה הם מילי דסברא.
ומ"ש או שיאמרו העדים אנו מכירים הגט וכו' היא אוקימתא דרב אשי:
ומ"ש ואפי' אינו אומר הסימן עד אחר שיראו אותו ואם התובעו אומר הסי' וכו' הם דברי התוס' והרא"ש ומ"ש אבל בטביעות עין אין מחזירין אותו לתובעו כו' הם דברי התוס' והמפרשים אמתני' דמצאו בחפיסה וכו' ואע"ג דבגמרא פרק כל הגט אמרינן דלצורבא מרבנן מהדרינן בטביעות עינא לא כתב כן רבינו וגם הרמב"ם בפרק ג' לא חילק בין איניש דעלמא לצורבא מרבנן וכתב ה"ה שהטעם לפי שאין מצוי צורבא מרבנן בדורות הללו ויבא הדבר לכלל מחלוקת מי הוא צורבא מרבנן ורצה להחמיר באיסור ערוה ומ"ש והיכא שלא הוחזקו שני יוסף ב"ש וכו' היינו ברייתא דרמי רבי זירא אמתני' מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ומשמע אפי' לזמן מרובה כדאמרי' בגמרא ואוקמה במקום שאין השיירות מצויות ואליבא דלישנא בתרא דפסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כוותיה בעינן נמי שלא הוחזקו שני יוסף ב"ש:
בד"א דמחמירין לפסול בצד אחד וכו' בפרק כל הגט אחר שכתב הרא"ש דברי הרי"ף שפסק לחומרא כלישנא בתרא דרבי זירא כתב וגרסינן בפרק האשה שלום (קטו:) יצחק ר"ג הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב מי חיישינן לתרי יצחק או לא אביי אמר חיישינן רבא אמר לא חיישי' וע"כ מיירי התם דלא הוחזקו ושכיחי שיירות ופליגי אביי ורבא בפלוגתא דרבה ורבי זירא ורבא סבר כרבה דאמר לא חיישינן עד דאיכא תרתי שיירתא והוחזקו ופסק שם הרי"ף כרבא ואיפשר דהכא פסק הרי"ף לחומרא במילתא דאיסורא ולא מהדרינן גט לבעל לגרש בו כיון דאיפשר שיכתוב גט אחר אבל בעובדא דיצחק ר"ג אי חיישינן לתרי יצחק צריכה להתעגן כל ימיה ופסק לקולא כמו שמצינו שהקילו הרבה קולות בעדות אשה ועל חומר שהחמירו בסופה סמכו והקילו בתחילתה משום דאשה דייקא ומינסבא:
והרמב"ם חילק שבמקום שהשיירות מצויות וכולי כבר נתבארו בסמוך דברי הרמב"ם ובמה שפירש בו ה"ה אין מקום להשגת הראב"ד:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אמר לסופר כתוב גט לארוסתי כו' בפרק ר"ג (דף נב) קאמר רמי בר חמא הרי זה גט מפני שבידו לגרשה והתוס' לשם הקשו מפרק כל הגט סוף (דף כו) דבברייתא תניא דאינו גט ואור"ת דבפר"ג מיירי שכתב בו זמן הנתינה אפי' גט ישן לא הוי שלא נתייחד עמה אחר זמן הכתוב בגט והרי זה גט דקאמר היינו לגרש בו לכתחלה וההיא דכל הגט שכתב זמן דקודם נישואין וגרע טפי מגט ישן דבגט ישן ליכא אלא ייחוד בעלמא ולכך אם נתגרשה בו תינשא לכתחלה אבל התם דכנסה ואיכא ודאי ביאה אינו גט כלל עכ"ל איכא לתמוה אדברי רבי' שכתב דבכנס וגירשה הוי גט כיון שכתב בו זמן הנתינה וכפר"ת הלא אפילו לכתחלה כשר לגרש בו ואפשר דלפי דהרא"ש בפר"ג לא כתב בפירוש לגרש בו לכתחלה דלא כתב אלא לשון התוס' דבפרק כל הגט דבכתב בו זמן הנתינה אפי' גט ישן לא הוי לכך גם רבינו סתם דבריו ולא פירש לגרש בו לכתחילה ועוד איפשר דכיון דכתב וכנס וגירשה בו הוי גט ממילא משמע דכשר לגרש בו אף לכתחילה אבל העיקר נ"ל דרבינו חשש לחומרא כפי' רש"י בפר"ג וכדברי הרמב"ם בפרק ג' דסבירא להו דבפר"ג לא קאמר אלא דהוי גט בדיעבד אם נתגרשה בו ובפרק כל הגט לא קאמר אלא דאינו גט לגרש בו לכתחלה דומיא דגט ישן אבל בדיעבד כשר ומיהו סובר רבי' דמה שמחלק ר"ת דבכותב בו זמן הכתיבה פסול לגמרי אפי' דיעבד אמת הוא אע"ג דתלמודא לא איירי בהכי לפירש"י והרמב"ם וההיא דפרק ר"ג ובכל הגט דלכתחילה לא ובדיעבד הוי גט מיירי כשכתב בו זמן הנתינה והכי נקטינן:
צוה לכתוב לו גט לגרש בו אשה בעלמא וכולי כתב הרמב"ם שאינו גט וליבמתו הוי ספק מגורשת תימא אמאי כתבו על שם הרמב"ם הלא תלמוד ערוך הוא בפר"ג דלאשה בעלמא אינו גט וליבמתו קא מיבעיא ליה ואסיקנא בתיקו וא"כ ה"ל ספק מגורשת ועוד הקשה ב"י מאי דהביא רבינו דברי הרא"ש דלאשה בעלמא הוי גט למאן דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כיון דהלכה רווחת בישראל דאין אדם מקנה דשלב"ל ועל הרא"ש נמי קשה למה הביא דברי ר"י הללו בפסקיו כיון שאינן הלכה ולפע"ד יש ליישב דסבירא להו לרבינו אעפ"י דאינו גט לענין שאר חומרות מ"מ פסולה היא לכהונה מדרבנן דריח הגט מיהא הוי ביה וכדלעיל בסימן ק"ל סט"ז וכדלקמן בסימן קל"ד ומה"ט כתב רבי' דין זה בשם הרמב"ם דמדכתב דאינו גט אלמא דסובר דלגמרי אינו גט ואינו פסולה אף מן הכהונה אבל הרא"ש סובר כיון דאיכא מאן דאמר דאדם מקנה דשלב"ל קנתה האשה גט זה במקצת דפסלה מן הכהונה:
שנים ששמותיהן שוין וכו' משנה פרק המגרש סוף (דף פו) ובנימוקי יוסף פרק ג"פ הקשה דמשמע הכא דאם לא נתערבו נותנין ומתגרשות ואמאי לא חיישינן דילמא אזיל וממטי גיטא לאיתתא דהיאך ותירץ דשאני הכא דשניהם במעמד אחד נתנו גיטין לשליח והוא מכירן וגם מכיר נשותיהן שזו אשתו של זה וזו אשתו של זה וליכא למיחש למידי כמו שהיו בעיר אחת זה בפני זה או אם זה עומד בירושלים וזה בטבריא ויודע בבירור עכ"ל ומ"ש שיתננו לה בעידי מסירה פירוש אף לרבי אליעזר דעידי מסירה כרתי ל"ק הא לא ידעי עידי מסירה בהי מינייהו מגרשה ואין זו נתינה לשמה מבוררת ור"א כיון דחתימה לשמה לא בעינן ע"כ לשמה דכתיב בקרא אכתב ונתן קאי דאביי משני להך קושיא וקאמר אימור דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי ולפיכך אף לרבי אליעזר דשניהן מתגרשות בעידי מסירה כשנותנין שניהן לזו ושניהן לזו ועיין בתוס' ר"פ כל הגט (דף כד) בד"ה בעידי מסירה. כתב מהרש"ל נראה שאין ליתן שני הגיטין ליד האשה בבת אחת דאם כן איכא חציצה אלא נותנין לכל אחת שני הגיטין בזה אחר זה וכן נוהגין היכא דאיכא ספק בשם האיש והאשה ונותנין ב' גיטין דאין נותנין אותן ביחד אלא בזה אחר זה עכ"ל:
וכתב בעל העיטור שמע מינה ספק נערה וכו' ואיני יודע וכו' ואיפשר דב"ה לאו דוקא ספק נערה קאמר אלא ר"ל דאיכא נמי ספק שמא היא קטנה:
המביא גט ונפל ממנו וכו' משנה בפרק כל הגט ריש (דף י"ז) ובגמרא איכא תרתי אוקימתא ופסק האלפסי בפרק קמא דמציעא לחומרא דלא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות ואע"ג דלא הוחזקו וכתב הרא"ש עלה וכ"ש אם הוחזקו אעפ"י שאין השיירות מצויות אא"כ בסימן מובהק ונקב בצד אות פלוני או שאמרו עדים מעולם לא חתמנו אלא על גיטא של יב"ש וכך הם דברי רבינו שכתב או אפי' במקום שאין השיירות מצויות וכולי וקאי אהיכא דמצאו לאלתר כשר אפילו במקום שהוחזקו ואין השיירות מצויות דיותר יש להכשיר בשיירות מצויות דלא הוחזקו מאילו אינן מצויות והוחזקו והטעם כתב הרא"ש דיותר יש לחוש שאותו המצוי בעיר עבר דרך שם אפילו במקום שאין השיירות מצויות ממה שניחוש שבא אחד מעיר אחרת ועבר דרך שם אך קשה דבפרק ג"פ סוף (דף קע"ב) קאמר אביי דלנפילה דלחד לא חיישינן ולנפילה דרבים חיישינן א"כ בשיירות מצויות דאיכא אינשי טובא דמביאין גיטין מכ"ש טובא ודאי חיישינן לנפילה דרבים אף על פי דלא הוחזקו משא"כ בשאין השיירות מצויות אע"ג דהוחזקו דכיון דאין לחוש אלא לנפילה דיחיד לא חיישינן ויש ליישב דאין הלכה כאביי אלא כרבא דפליג עליה ולא מפליג בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים:
או אפי' במקום שאין השיירות מצויות ובעיר שנכתב הגט הוחזקו שנים וכו' איכא להקשות דבפירוש רש"י משמע דהוחזקו ולא הוחזקו דקאמר בגמרא היינו דבאותה העיר שנפל לשם הגט הוחזקו שני יב"ש ואפילו מעיר אחרת שלא נכתב בו הגט ואמאי שינה בו רבינו ואמר דבעיר שנכתב הגט הוחזקו וכו' ויש לומר דרש"י מיירי להיכא שאין כותבין שם עירו ושם עירה בגט אבל רבינו דבזמנו היו כותבין שם עירו ועירה כדלעיל בנוסח הגט בסימן קכ"ו ולפי זה צריך לפרש דהוחזקו שני יב"ש בעיר שנכתב הגט דאל"כ הלא נודע משם עירו ועירה שנכתב בגט דממנו נפל ולא מיב"ש דבעיר אחרת ובהשגות הראב"ד פרק ג' כתב וז"ל והוחזקו שני יב"ש בעיר אחת ר"ל באותה העיר הכתיבה בגט יב"ש דממתא פלוני עכ"ל. וה' המגיד כתב על זה ומ"מ איפשר שאין כתוב בגט שם עירו ושם עירה כלל עכ"ל כלומר דלפי זה איפשר לפרש ג"כ הוחזקו שני יב"ש בשני עיירות וכדפירש"י בד"ה והוא שהוחזקו וכו' וא"ת לפי דעת רבינו במקום שהשיירות מצויות ולא הוחזקו שני יב"ש בעיר שנכתב בו הגט אמאי פסול לזמן מרובה הלא נודע משם עירו ושם עירה שנכתב בגט שלא נפל מיב"ש דבעיר אחרת וי"ל דבשיירות המצויות חיישינן ג"כ לב' עיירות ששמותיהן שוות ואיכא בכל אחת יב"ש ששמות נשותיהן שוות וה"א בגמרא חיישינן לשני שווירי:
ומ"ש שנים ששמותיהן ושמות נשותיהן שוות כפירש"י בפרק כל הגט בד"ה והוא שהוחזקו וכו' וכ"כ התוספות בפרק גט פשוט (דף קס"ז) בד"ה וליחוש לשני וכ"כ סמ"ג בה' גירושין אבל בשלטי הגיבורים פ' כל הגט (דף תקס"ז) כתב ע"ש ר"י אחרון דאעפ"י שאין שמות האנשים שוות חוששין שמא קידש זה אשה אחרת ששמה כשם אשתו של זה וכתב לה גט זה והכי נקטינן בשני יב"ש בעיר אחת דאין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה אעפ"י שאין שמות נשותיהן שוות דחוששין שמא קידש וכו':
אם מצאו לאלתר וכו' או אפילו אין לו סי' וט"ע בגט וכולי כתבו התוס' בריש (דף כח) בד"ה מצאו בחפיסה דדוקא כשמצאו הוא בעצמו איירי דנאמן בהכרתו אף על גב דלאו צורבא מרבנן הוא במגו דאי בעי אמר לא אבדתי ואינו נאמן אלא בטביעת עין או בסימן מובהק דאם אינו סימן מובהק אין סומכין על הסימן לגרש בו דסימנים לאו דאורייתא שמא אין גט זה של אשה זו מיהו היכא דאיכא תרתי למעליותא דיודע דבכלי אבדו וגם יש לו סימן בכלי אעפ"י שאינו מובהק חשוב כאילו היה בו סימן מובהק כך נראה מדברי התוס' והרשב"א לשם ונראה לפע"ד לדייק כך מלשון רבינו שכתב תחלה ויש לו סימן מובהק או ט"ע בגט וכו' ואח"כ כתב אלא שמצאו בכלי שהיה בו הגט ויש לו סי' או טביעות עין בכלי ולא כתב ויש לו סימן מובהק משמע דאפי' אין לו סימן מובהק כיון שיודע שאבדו בכלי ויש לו בו סימן הני תרתי למעליותא חשוב כסימן מובהק ולמד כך מדברי התוספות כדפרישית:
או שמצאו קשור בכיס או בארנקי ובטבעת שלו האי שלו אכולהו קאי ומיירי כשהוא בעצמו מצאו קשור בכיס שלו או בארנקי שלו או בטבעת שלו ומכירו בטביעת עין ובהני לא בעינן דידוע שלא השאילן לאחר דמסתמא לא אושלינהו דטבעת חיישי לזיופא וכיס וארנקי מנחשי אינשי ולא מושלי כדאיתא פרק בתרא דיבמות (דף ק"כ) וכיון שאמר שהכירו נאמן במגו אבל אם אחר מוצאו והוא נותן סימן קודם שיראה הגט שהוא קשור בכיס אין קשירה זה סימן דדילמא גט אחר הוא שהוא קשור ג"כ בכיס וכך הוא משמעות פירש"י בפרק כל הגט ובתוס' לשם גם כן כתבו דהכי הוא למסקנא אלא דביבמות קס"ד מעיקרא למידק מינה דסימן דאורייתא אפי' כשמצאן אחר מהדרינן ע"י סימן זה דקשור בכיס וכו' ואין זה סימן למסקנא אלא דוקא כשמצאו הוא בעצמו ובמכירו וכמ"ש רבינו:
או שמצאו בביתו בין כליו בברייתא תניא או שמצאו בין כליו ורש"י פי' בין כלי ביתו ורבינו כתב בביתו בין כליו דתרתי בעי בביתו לאפוקי בחצירו אעפ"י שמצאו בין כליו שבחצירו ובין כליו שבביתו לאפוקי בקרקע ביתו ואינו בין כליו דאיכא לחוש ליב"ש אחר שהוא בביתו ונפל ממנו וכן פי' התוס' ומביאו ב"י ונראה פשוט דביש לו סימן מובהק בגט או בכלי או קשור בכיס וכולי בכל הני הגט כשר אפילו שכיחי שיירות וגם הוחזקו שני יב"ש וכ"כ ה"ר ירוחם וכ"כ הרשב"א ומביאו ב"י ולזה האריך רבינו בלשונו ואמר כשר ולא חיישינן שמא אחר הוא ולא נכתב לשם זה האיש ולא הספיק לומר כשר בלחוד אלא לישנא יתירא אתא לאורויי דלא חיישינן כלל אפילו שכיחי שיירתא וגם הוחזקו:
ואפילו אם עדים מעידים שהאחר שהוחזק בשמו של זה לא היה בעיר וכולי בפרק האשה שלום (דף קי"ו) בההוא גיטא דאשתכח בסורא כתוב ביה אנא ענן בר חייא וכולי והוה ענן בר חייא אחרא בנהרדעא אמר רבא הכא חיישינן הואיל והוחזק איש אחר בעירו כשמו אעפ"י שלא היה עמהם בעירו כשנכתב הגט חיישינן שמא אמר לעדים במקום אחר לכתוב גט לאשתו והם לא כתבו אותו עד שהגיע לאותו העיר שהגט כתוב בו ושמא ליב"ש אחר הוא זה הגט שהוא בן עירו: אבל לא מצאו לאלתר כגון שאינו יודע וכולי וכן אם ראה שעבר אדם שם פסול אפילו לא שכיחי שיירות ולא הוחזקו ב' יב"ש משמע דרבינו מחלק שלשה חילוקים בדין זה הא' הוא דבשכיחי שיירות ולא הוחזקו או הוחזקו ולא שכיחי שיירות אם מצאו לאלתר דהיינו דראה שלא עבר אדם שם הגט כשר השני הוא דאם לא מצאו לאלתר כגון שאינו יודע אם עבר אדם שם הגט פסול בחד צד לריעותא בהוחזקו או בשיירות מצויות וכמ"ש בסוף סימן זה. השלישי הוא אם ראה שעבר אדם שם פסול אפי' תרתי למעליותא דלא שכיחי שיירתא וגם לא הוחזקו שני יב"ש אלא דאיכא לתמוה מנ"ל לרבינו חילוק השלישי הלא מבואר מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו אבל אם עבר אדם שם והוחזקו שני יב"ש פסול כלומר בהוחזקו לבד פסול אעפ"י דלא שכיחי שיירות מכלל דאם ג"כ לא הוחזקו ולא שכיחי שיירתא אפי' ודאי עבר שם אדם הגט כשר: ומ"ש ב"י וז"ל ומ"ש וכן אם ראה שעבר אדם שם כו' כבר כתבתי שזהו דעת הרא"ש וקודם זה כתבו בשיעור לאלתר כתב ג"כ כשיטת הרא"ש דהוי שלא עבר אדם שם ולא חילק בין שיירות מצויות לשאינן מצויות ולא בין הוחזקו ללא הוחזקו עכ"ל תימה הוא הלא הרא"ש כתב בהדיא והכי הילכתא דלא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו וכ"ש אם הוחזקו אעפ"י שאין השיירות מצויות וכולי אלמא דאם לא הוחזקו וגם אין השיירות מצויות מהדרינן גט אפי' לזמן מרובה וגם אח"כ הביא הרא"ש לשון הרי"ף דאם עבר אדם שם אעפ"י שלא שהה ה"ל זמן מרובה ואין מחזירין אם הוחזקו ב' יב"ש אעפ"י דלא שכיחי שיירות ולא כתב הרא"ש שום משמעות שחולק על זה וכך כתב הרשב"א ע"ש הראב"ד שמפרש כך לדברי הרי"ף וכ"כ הר"ן לדעת הרי"ף בשיטה שנייה ומביאו ב"י וכ"כ ה"ר ירוחם ומבואר כך בדברי רבינו שמ"ש בדין זה בתחלה ובסוף בסימן זה והיאך כתב כאן בהיפך על כן נראה דמ"ש רבינו כאן וכן אם ראה שעבר אדם שם פסול ואפילו לא שכיחי שיירות ולא הוחזקו ב' יב"ש האי ולא הוחזקו פירושו או לא הוחזקו וז"ש וכן אם ראה שעבר אדם שם דפי' וכן ר"ל לא זו אף זו דלא מיבעיא בלא מצאו לאלתר כגון שאינו יודע אם עבר אדם שם דאיכא ספק ספיקא ספק לא עבר ואת"ל עבר דילמא לא נפל ממנו כלום דפסול בדאיכא חד צד לריעותא אבל בדליכא שום צד ריעותא הגט כשר ומהדרינן ליה אלא אפילו אם ראה שעמד שם פסול הוא בחד צד לריעותא דהוחזקו אפילו לא שכיחי שיירות או שכיחי שיירות ולא הוחזקו אבל בדליכא שום צד לריעותא כשר הוא אפי' ראה שעבר האדם שם:
ומ"ש רבינו בסמוך והיכא דלא הוחזקו ב' יב"ש ולא שכיחי שיירתא מחזירין אותו בלא סימן אפילו שהה כדי שיעבור האדם שם לאו דוקא אלא אפילו עבר שם אדם ולפעד"נ דט"ס הוא וצ"ל דאפי' שהה שם אדם ורצונו לומר דאע"פ דבחד צד לריעותא פסק הרי"ף וכל הפוסקים לחומרא דפסול בגט בכדי שעבר אדם שם ולא בעינן דכדי ששהה אדם שם אבל בדליכא שום צד לריעותא הגט כשר אפי' שהה אדם שם והכי משמע פשט הסוגיא דהני תנאי דפליגי בברייתא בשיעורא דלאלתר קאי אמתני' דמיירי בדאיכא חד צד לריעותא אבל בדליכא שום צד לריעותא ליכא פלוגתא דפשיטא דגט כשר בכל זמן מרובה שהיא בין נפילה למציאה לדברי הכל:
ואפי' היה עכו"ם שעבר וכו' ירוש' ואע"ג דעכו"ם אינו רשאי להיות שליח בגט מ"מ אפשר שהבעל או האשה או שלוחם הפקידוהו ביד העכו"ם והיה בו סימן מובהק א"נ שלחו הגט ביד עכו"ם לישראל אחר שיקבל הגט מיד העכו"ם ויהא נעשה שליח להולכה וכדלקמן בסימן קמ"א:
ומ"ש אא"כ עידי הגט אומרים מעולם לא חתמנו וכולי גם בכאן כתב הרשב"א דאפי' שכיחי שיירות וגם הוחזקו ב' יב"ש הגט כשר כשאומרים מעולם לא חתמנו וכולי ופשוט הוא בסוגיא:
ומ"ש אפי' אם אינם מעידין שזה התובעו הוא אותו שחתמו לו הלשון משמע דיצא הקול שהבעל אבד הגט ואדם אחר מצאו ותבעו ממנו ועדים מעידים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של שם זה ואותו חתמנו לאיש זה התובעו וכן פירש"י והתוס' הקשו על פירושו ופירשו דאפי' אינן מעידין שזה התובעו הוא אותו שחתמו לו אלא מעידין שמעולם לא חתמו אלא על גט אחד של יב"ש וזה אומר אנא הוא נאמן דאינו חשוד לקלקלה ע"ש בתוס' ובאשיר"י וה"ה שליח נמי אינו חשוד לקלקלה שישקר כדי שלא יפסיד שכר השליחות אלא דוקא בטביעות עין כשמצאו אחר והבעל או השליח תובעו כיון שאין לו מגו חוששין דאף ע"פ שאומר שהוא שלו דמכירו בטביעות עין אינו אומר כן אלא לפי שסובר דפשיטא שהוא שלו דאין לחוש ליב"ש אחר שנפל ממנו ג"כ ולכך הוא אומר שמכירו בט"ע אף ע"פ שאינו מכירו אבל כשעדים אומרים מעולם לא חתמנו וכולי ודאי קושטא קאמר דהוא שלו דאינו חשוד לשקר במזיד וכ"כ התוס' והרא"ש להדיא וכן כתב רבינו בסמוך אבל בטביעות עין אין מחזירין אותו לתובעו וכולי:
ומ"ש וכתב הרמ"ה אף ע"ג שאינן מעידין בפירוש וכו' נראה דהרמ"ה תפס פירש"י שזה התובעו הוא אותו שחתמו לו ולכך צריך לומר דמיירי שאינן מעידין שזהו חתימת ידם ולזה חתמו דאם היו מעידין שזהו חתימות ידם ולזה חתמו פשיטא שיחזיר וכ"כ התוס' לשם בד"ה מעולם:
והרמב"ם חילק וכולי עד סוף הסי' ולפעד"נ דהרמב"ם דקדק בדברי הרי"ף דכתב בפ' כל הגט ומסתברא לן דהכי הא מילתא דהוא איסורא לחומרא עבדינן שלא עבר אדם שם אבל אם עבר אדם שם דהוחזקו שני יב"ש חיישינן שמא ממנו נפל וכולי דאף למה שמיישב הראב"ד דבריו בזה דר"ל שהוחזקו שני יב"ש ולא שכיחי שיירתא אכתי קשה טובא דאין מקום פסק הלכה זו כאן אלא בפ"ק דמציעא דמביא הרי"ף פלוגתא דרבה ורבי זירא ופסק כר' זירא דבשיירות מצויות ולא הוחזקו הגט פסול ה"ל לרי"ף לפסוק שם וה"ה בהוחזקו ב' יב"ש ולא שכיחי שיירתא אלא ודאי דעת הרי"ף דבשכיחי שיירות ולא הוחזקו דלא שרינן לזמן מרובה אינו אלא בשהה שם אדם אבל כאן דפסק הרי"ף לחומרא דלא שרינן אפי' בעבר שם אדם ולא שהה וקאמר הרי"ף דהך חומרא לא מחמרינן אלא דוקא בהוחזקו אף על גב דלא שכיחי שיירתא דטפי יש לחוש בהוחזקו כמו שכתב הרא"ש וכדפירש' לעיל בסעיף ד' וכן משמע ממה שכתב הרבינו ירוחם דנראה מדברי הרמב"ם כמו שכתב הרי"ף ועיין שם:
דרכי משה
[עריכה](א) וע"ש דף תקס"ז ותקס"ח שהאריך בזה גם פרק האשה שלום ד' ת"ן ע"ב האריך נ"י בזה ועיין בתשובת הרא"ש כלל מ"ה סי' כ"א דאם הוזכר שם העיר אין לחוש לשיירות מצויות דלא חיישינן לב' עיירות וכן הוא בגמרא פרק כל הגט:
(ב) ולי נראה דאפי' אין בו סי' כלל מאחר שמסתקפין בו שזהו גט שנפל אם נתגרשה בו הוי ספק מגורשת כנ"ל:
- ^ כנראה צריך לומר "כיון".