פני יהושע/גיטין/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | ר"ן | רבינו אשר | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כד עמוד א

כל הגט פרק שלישי

תוספות בד"ה כל הגט כו' בסופרים העשוין כו' לענין גט מודה כו' וס"ת נמי פסלינן בפ"ב עכ"ל. משמע מלשונם לכאורה דפסולא דס"ת היינו משום דלהתלמד עבידא וקשיא לי דהא מסקינן שם דבלא"ה פסול משום דבעינן שמו ושמה וליכא ודוחק לומר דאיירי כגון שכתב שמו ושמה אח"כ על הגליון. והאמת יורה דרכו דהתוס' לא נתכוונו כאן אלא להוכיח סברתם דיש לחלק בין סוטה לגט דהתם סתמא כשר והכא פסול כמו שפירשו בפרק שני וע"ז מייתי מס"ת והיינו מל' הש"ס דקאמר אי משום כריתות דאית בה הא בעינן לשמה אלמא דכה"ג לא מיקרי לשמה וע"כ משום דמסתמא פסול בגט ונפקא מינה דאף לפמ"ש התוס' בסמוך דההיא להתלמד דהכא בלא"ה פסול משום דלא נכתב לשם כריתות כלל אפ"ה נפקא מיניה לסתמא דעלמא כגון שהסופר כתב בפירוש לשם הבעל והאשה אלא שלא שמע מפי הבעל אפ"ה קי"ל דפסול אע"ג דבכה"ג כשר בסוטה והיינו משום דסתמא פסול בגיטין וכשר בסוטה מהטעם שכתבו בפרק שני וזה ברור בכוונת התוס' כמבואר מדבריהם בפ"ק דעירובין ע"ש ודלא כמ"ש מהרש"א ז"ל כאן ועיין בסמוך. ומילתא דתמיהא מידכר דכירנא מה שהובא בהגהת אשר"י בשמעתין ובהגהת מרדכי בשם רבינו יואל שאם לא כתב שמו ושמה בגט כשר בדיעבד ותמיהא לי מההיא דמסקינן בפ' שני גבי ס"ת למאי ניחוש לה הא בעינן שמו ושמה וליכא אלמא שאין כאן ריח הגט וצ"ע. ויש ליישב דמ"מ כיון דלכתחילה מיהא צריך לכתוב שמו ושמה תו לא חיישינן דלמא אקדים זוזי לספרא דרוב סופרים בקיאין וכותבין כדין דהיינו שמו ושמה ולמילתא דלא שכיח לא חיישינן ועיין מ"ש לעיל בסוגיא זו:

דף כד עמוד ב

תוספות בד"ה יתר מיכן כו' וא"ת בהכותב טופסי גיטין הו"ל למימר יתר על כן כו' וי"ל דההיא בבא לא תני כלל לאשמעינן כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה דבריהם אינן מובנין לי דסוף סוף כיון דסתמא פסול לא שמעינן מכל הנך בבי דמתניתין אלא מההיא א"כ הו"ל למיתני בהדיא דסתמא פסול ולמיתני יתר מיכן ויש ליישב דכל הנך דמתניתין תחילת הכתיבה הוא בהיתר אלא שפסול לגרש בהן ומש"ה קתני להו משא"כ סתמא כההיא דטופסי גיטין לא שכיח כלל שהרי הסופר אסור לו לכתוב סתם תורף הגט לשם גירושין כדאמרינן צריך שיניח כו' וא"כ לא דמי להנך דמתניתין אם לא כדי להתלמד וא"כ לא מיקרי סתמא דבלא"ה פסול משום דלא נכתב לשם כריתות והיינו בבא דרישא ומעיקרא נמי לא קשיא להו להתוס' אלא כיון דסוף סוף תנא לבבא דטופסי גיטין והו"ל למיתני יתר מיכן וע"ז תירצו שפיר דהתם נמי לא קתני משום איסורא דתורף אלא משום התירא דטופס וממילא ידעינן דתורף אסור ופסול כן נ"ל ומה שהקשה מהרש"א ז"ל דאכתי ליתני יתר מיכן נטל ספר תורה לגרש בו כבר כתבתי דלק"מ דס"ת בלא"ה פסול משום דבעינן שמו ושמה וק"ל. ואף את"ל דמשכחת לה שכתב שמו ושמה על הגליון אפ"ה לא שייך למיתני בהדי הנך לפמ"ש דלא קתני אלא הנהו שתחלת כתיבתן בהיתר וק"ל:

בד"ה לאיזו שארצה אגרש כו' ואור"י דאפילו מאן דסבר כו' משום דוכתב לה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מהסוגיא דלקמן באיבעיא דרב אושעיא לרב יהודה וכל השקלא וטריא דלקמן ונראה דהנך אמוראי דלקמן ודאי סברי דבעלמא נמי אין ברירה אבל ר"י כתב כן לשיטתו שפסק בפרק בית כור ובמסכת נדרים פ' השותפין כמ"ד יש ברירה וא"כ הוצרך לפרש כן כי היכי דלא תיקשי להו סתמא דמתניתין דהכא וכ"כ מהרש"ל ז"ל בספר ים של שלמה במס' בבא קמא פ' הפרה ע"ש ולקמן אפרש באריכות כל הסוגיא:

רש"י בד"ה הא גדולה מצי מגרש וכי מפקא ליה לא חיישי' לאיסור אשת איש כו' עכ"ל. מדקדוק לשונו נראה דדוקא משום האי חששא קשיא ליה אבל אי לאו האי חששא לא איכפת לן במה שאין גט מוכח מתוכו אף למאי דקס"ד דאתיא כר' מאיר וכן נראה מלשון רש"י בכמה דוכתי וכמו שכתבתי לעיל דף כ"ב גבי דבר שיכול לזייף אלא דלפ"ז קשיא הכא קושיית התוספות דלמאי דמוקי לה בעידי מסירה אמאי קאמר ור' אלעזר היא דהא כר' מאיר נמי מיתוקמא וע"י ע"מ. ולענ"ד נראה ליישב דעיקר דיוקא דדייקינן הא גדולה מצי מגרש אפילו לכתחילה משמע והיינו משום דלישנא דמתני' קשיא דבכולהו בבי קתני פסול לגרש בו והכא קתני לא יגרש בו את הקטנה ואמאי לא קתני פסול לגרש בו את הקטנה אע"כ דלדיוקא אתא לאשמעינן דלגדולה מיהא מותר לגרש בו לכתחלה וא"כ מסתמא היינו כסתם גירושין בכל מקום וא"כ תו לא מצינן לאוקמי כר' מאיר דלר"מ כיון דלא בעינן עידי מסירה בשאר גיטין אי איתא דהכא צריך דוקא ע"מ תו לא שייך שפיר דיוקא דמתניתין אע"כ דאתיא כר' אלעזר דלדידיה בכל הגיטין בעינן ע"מ וא"כ אתי שפיר דיוקא דמתני' דלגדולה שפיר מצי לגרש לכתחלה כדין שאר גיטין ואע"ג דבשאר גיטין כשרוצה לינשא אינה צריכה להביא ע"מ לפני הב"ד כמ"ש התוס' בכמה דוכתי שאף רש"י ז"ל סובר כן עיין דף כ"ג והכא צריכה להביא לפני הב"ד. מיהו מתניתין לא איירי בהיתר הנשואין אלא עיקר דין גירושין קתני דגדולה מצי לגרש כדין שאר גירושין כן נ"ל נכון והר"ן ז"ל כתב בענין אחר בשם הרמב"ן ז"ל משום דבלא"ה לא מיתוקמא מתניתין כר"מ דהא אפי' מצאו באשפה כשר ע"ש. מיהו אי לאו דקדוק לשון רש"י ז"ל היה נ"ל דאי לאו דמיתוקמא בע"מ וכר"א דוקא יש כאן חשש איסור להסופר לכתוב הגט לבעל שיש לו שני נשים ששמותיהן שוות דשמא ימסור לה הבעל ע"י עידי חתימה לחוד ואח"כ יערער ויאמר לא אותך גרשתי אלא לחברתך וממנה נפל ומצאתו וע"י כן יכול לקלקלה דבכה"ג חיישינן בפ' גט פשוט דף קס"ז וכפי' מהרש"א ז"ל שם והכא איכא למיחש יותר דוק ותמצא ובפ"ק דמציעא מוכח להדיא דלכתחלה לא כתבינן היכא דאיכא שום צד חששא ועוד שהרי יכול להפסידה ג"כ הפירות והכתובה ע"י טענה זו תדע דהא אפי' במוקדם דחד יומא חיישינן לפסול הגט שתפסיד האשה הפירות שלא כדין וכ"ש הכא שיוכל להפסידה לגמרי ע"י ערעור זה ומש"ה לא מיתוקמא כר' מאיר אף אי לא בעי מוכח מתוכו אבל כר"א אתי שפיר כיון דלעולם בעינן ע"מ וא"כ תו לא מצי לערער ולהפסידה כלום אלא דמדקדוק לשון רש"י ז"ל לא משמע כן ונראה דעיקר מילתא נקיט אף למאי דמוקמינן כר"א אפ"ה מחמרינן שצריכה להביא עידי מסירה לפני הב"ד כשרוצית לינשא והיינו משום חומרא דאשת איש ולקושטא דמילתא כתב כן ודו"ק ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה בעיד' מסירה ור"א היא אבל לר"מ בעינן שיהא מוכח כו' עכ"ל. והיינו משום דקשיא להו דלמאי דמוקי בע"מ למה הוצרך לומר ור"א היא ואמאי לא מוקי לה אליבא דכ"ע ואפילו כר"מ וע"י ע"מ אע"כ דלר"מ לא מהני ואף שכתב בלשון הש"ס דלא מצי לאוקמי כר' מאיר מהני טעמא דכתיבנא אין בזה סתירה לדברי התוס' דאינהו לטעמייהו שכתבו לעיל דף ד' ובכמה דוכתי דלר"מ נמי לא סגי לעולם בשום גט אלא ע"י ע"מ עם עידי חתימה וא"כ לפ"ז ודאי הוי מצי לאוקמי הכא כר"מ אלא ע"כ משום דלדידיה בעינן מוכח מתוכו אבל מ"ש בלשון הש"ס היינו לשיטת הסוברים דלר"מ לא בעינן ע"מ ודו"ק:

בא"ד וא"ת דתנן בפ' גט פשוט כו' ופריך בגמרא וליחוש כו' ומשני הכי אמר רב כו' והשתא היכי מיירי כו' עכ"ל. ולכאורה כל אריכות דבריהם בזה הם אך למותר דבלא"ה ע"כ הא דמביא התם שני יוסף ב"ש אין מגרשין אלא זה בפני זה היינו שלעולם אין מתירין לינשא אלא ע"י שיעידו עידי מסירה ששניהם היו בשעת הגירושין וא"כ הו"ל לאקשויי בפשיטות דלמה לן כולי האי כיון דאיכא ע"מ אפילו זה שלא בפני זה נמי שרי ע"י שיעידו שזו היא אשתו שגירש בפניהם ואפשר שכתבו כן לאלומי הקושיא דעל התרצן היה באפשר לומר דתקנתא דפסיקא נקיט לגרש זה בפני זה כגון שאין האשה לפנינו בשעת הגירושין ושולח הגט ע"י שליח אבל על המקשן מקשו שפיר דבשום ענין לא מצי לאקשויי. מיהו לפמ"ש בלשון הש"ס אתי שפיר דהסוגיא דהכא היינו ממש כסוגיא דהתם. תו יש לי לדקדק מאי מקשו התוס' לעולם דהתם איירי בדלא הוחזקו ונהי דאמרי' לקמן דלא חיישינן היינו דיעבד. אבל אכתי מקשה שפיר לכתחלה היכי כתבינן וכדפרישית לעיל מסוגיא דב"מ וצ"ע:

דף כה עמוד א

רש"י בד"ה וחוזר ביובל לתחלתו משום מצות יובל והדר שקלי כדמעיקרא עכ"ל. נראה שכתב כן לפי מאי דאמרינן בסמוך ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא כו' א"כ ע"כ היינו לענין מצות יובל לחוד אבל לענין שיבטלו החלוקה לגמרי לא שייך לומר לחומרא דאדרבא קי"ל לענין ממון המע"ה וכיון דמספקא לן אי יש ברירה א"כ לענין ממון מוקמינן אחזקתו ונראה דרש"י סובר כן להלכה כשיטת רוב הפוסקים דמספקא לן אי יש ברירה או לא ודלא כמ"ש מהרש"ל בפרק הפרה ואכתבנו בסמוך:

שם בגמרא צריכא דאי אתמר בהא משום דבעינן לה לשמה אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר אבל ירושה ומתנה לא. ויש לתמוה דמכיון דאמר דקס"ד דדוקא בגיטין אמרינן אין ברירה מגזירת הכתוב ולא בשאר דוכתי וא"כ לאיזה צורך מסיק אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא כו'. ותיפוק ליה דבלא"ה הו"א דלענין יובל יש ברירה כמו בשאר דוכתי בכל התורה חוץ מגיטין. ומהרש"ל ז"ל בפ' הפרה האריך בזה ע"ש ותמצא נחת לפי שיטתו. ולענ"ד נראה ליישב משום דבלא"ה קשיא לי אמאי לא מייתי הש"ס דאזדא רבי יוחנן לטעמיה דשמעינן ליה בפרק משילין להדיא דאמר אין ברירה אפילו בדרבנן ופליג אדרבי אושעיא אע"כ דבההיא פשיטא לתלמודא דאיכא למידחי דהא דקאמר ר"י אין ברירה היינו להחמיר משום דמספקא ליה ובהא לחוד פליג אדרבי אושעיא דר"א סבר דבדרבנן אמרינן יש ברירה לקולא משום דספיקא דרבנן לקולא ורבי יוחנן סבר דאפילו בספיקא דרבנן נמי מחמרינן לענין ברירה אי משום דסובר דתחומין יש לו עיקר מן התורה כדאיתא בפרק בכל מערבין דף ל"ז ע"ב ע"ש בתוספות לענין ספק עירוב משא"כ לענין דחוזרין זה לזה ביובל נראה לכאורה דלאו משום חומרא הוא דלענין ממון קי"ל המע"ה מש"ה הוצרך הש"ס לומר דאפ"ה ה"א דטעמא משום דלהחמיר והיינו כפירש"י ז"ל וכמו שכתבתי נמצא לפ"ז הא דאמרינן אי אשמעינן בהא ה"א משום דוכתב לה לשמה ע"כ היינו דה"א דבגיטין אמרי' ודאי אין ברירה מגזירת הכתוב אבל בכל התורה מספקא ליה לר"י יוחנן כדשמעינן ליה פרק משילין דא"א לומר בשום ענין דבכל התורה ס"ל ודאי יש ברירה דא"כ אמאי מחמיר אפילו בעירובין אע"כ דמספקא ליה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי איצטריך ליה לר' יוחנן לאשמעי' ההיא דהאחין שחלקו ותיפוק ליה דאפי' אי מספקא ליה נמי אמרי' דמחזירין משום דלהחמיר לכך הוצרך הש"ס לומר דה"א מכר אמר רחמנא ליהדר ולא מתנה וירושה דודאי לא מצי למימר לחלק בין מכר לירושה לחוד דמהיכא תיתי הא כיון דמספקא לן אי אמרינן אין ברירה וא"כ היינו מכר היינו ירושה לכך מסיק דהיא גופא קמ"ל דסד"א נהי דאחין שחלקו אין ברירה אכתי מנא לן דלקוחות נינהו דילמא מקבלי מתנה הם זה מזה ומתנה לא אמר רחמנא דליהדר קמ"ל דלקוחות הן כן נ"ל נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

שם ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא כו' צריכא. ותמיהא לי כיון דמשמע מיהא דההיא דאחין שחלקו חומרא היא א"כ מאי ואזדא לטעמיה דקאמר דהא כולהו אמוראי נמי דפליגי אדר' יוחנן וסברי בשמעתין דאחרון פוסל מכהונה אפ"ה סברי בע"כ דאחין שחלקו מחזירין ביובל מדקתני במתני' בהדיא פסול לגרש בו אלמא משום דלהחמיר אמרינן אין ברירה וממילא דאחין שחלקו מחזירין דהוי נמי לחומרא ואי משום דלהני אמוראי אפשר דס"ל בעלמא יש ברירה לגמרי ודוקא בגיטין פסול מגזירת הכתוב וא"כ לר' יוחנן נמי דילמא הכי הוא דבעלמא מספקא ליה כדמספקא לתנאי ואמוראי טובא והכי קי"ל להלכתא ודוקא גבי גיטין פשיטא ליה משום גזירת הכתוב. ולענ"ד דנהי דלהני אמוראי ס"ל דדוקא בגיטין סברי דאין ברירה אבל בעלמא יש ברירה מ"מ לרבי יוחנן א"א לומר כן אלא דרך צריכותא בעלמא דאי לקושטא דמילתא הא שמעינן לר' יוחנן בעלמא דסובר הלכה כסתם משנה וא"כ אמאי קאמר האחין שחלקו מחזירין ביובל דהא סתם משנה דדמאי גבי הלוקח יין מן הכותים סתם לן כמאן דאמר יש ברירה אף להקל אע"כ דר' יוחנן לא ס"ל כסתמא דדמאי אלא כסתמא דמתניתין דהכא דפסול לגרש בו ולא משמע ליה לר' יוחנן כלל לחלק בין גיטין לשאר דוכתא ולפ"ז ע"כ הא דאמרי' לחלק בין גיטין כו' היינו דרך צריכותא אי לאו ההיא דאחין שחלקו אבל למסקנא טעמא דתרוייהו משום דלגמרי ס"ל דאין ברירה ואי תקשי אכתי היאך סמיך ר"י אמתניתין דהכא דלגמרי אין ברירה דילמא טעמא דמתניתין דוקא להחמיר הא ליתא דסוף סוף ליתא לסתמא דדמאי דסבר ודאי יש ברירה מקמי מתניתין דהכא וא"כ מהיכא תיתי נאמר דמספקא ליה לתנא ועוד נראה דרבי יוחנן סבר דההיא בבא דלאיזה שארצה אגרש קתני במתניתין דומיא דאינך בבי קמאי דמן התורה אינן גט לגמרי וא"כ ה"נ דכוותיה כן נלע"ד. אלא דמלשון מהרש"ל ז"ל בפ' הפרה ביש"ש שלו נלע"ד עוד שיטה אחרת דהא דאמרי' הכא אי אשמעינן שדה משום דלחומרא היינו לצריכותא בעלמא וה"ה דאין החלוקה בטילה אלא שמחזירין לקיים מצות יובל כפירש"י ז"ל דהדר שקלי לגמרי כ"א חלקו כדמעיקרא אבל למסקנא דר' יוחנן סובר ודאי אין ברירה מדקאמר אחרון אינו פוסל ממילא דלענין אחין שחלקו סובר דמחזירין ביובל לגמרי וחולקין חלוקה אחרת וא"כ א"ש הא דקאמר ואזדא לטעמיה. ועפ"ז יש ליישב שיטת מהרש"ל ז"ל ביש"ש פ' הפרה אף דנראה מדבריו שלא נתכוון לזה אלא דכאן כתב להדיא בספר חכמת שלמה בשם הסמ"ג דהא דמחזירין ביובל היינו שהחלוקה בטילה לגמרי ועכ"ז יש לתמוה טובא על מה שהקשה מהרש"ל דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי דלענין איזה שארצה אגרש פסק שהיא ספק מגורשת ובאחין שחלקו פסק מחזירין זה לזה ביובל עד שהפריז מהרש"ל ז"ל על המדה וכתב דמה שפסק הרמב"ם ז"ל ספק מגורשת הוא טעות סופר או כשגגה היוצא מלפני השליט. ועיקר דבריו הם מההיא דהאחין שחלקו ובאמת אין כאן מקום קושיא על הרמב"ם ז"ל דאף אם נאמר דלקושטא דמילתא לר' יוחנן חוזרין וחולקין לגמרי והיינו מדקאמר הכא אף אחרון אינו פוסל מ"מ אנן דלא קי"ל בהא כר' יוחנן אלא כזעירי ור' אסי דאמרי אחרון אינו פוסל והיינו ע"כ משום דמספקא להו אם יש ברירה אי לאו וה"נ שמעינן לר' אסי דמספקא ליה בכמה דוכתי בהאחין שחלקו אי יורשין הוי אי לקוחות והיינו משום ספיקא דברירה כמ"ש התוס' לקמן ואפ"ה פסק הרמב"ם ז"ל שפיר דאחים שחלקו מחזירין ביובל ולא כר' יוחנן דהחלוקה בטילה לגמרי אלא כסברת הצריכותא דלהחמיר לחוד מחזירין לקיים מצות יובל משום ספיקא דברירה וזה ברור. ועיין מה שאכתוב בזה ס"פ השולח בשיטת הרמב"ם ז"ל ובלשון מהרש"ל ז"ל. ובר מן דין תמוהין לי דברי מהרש"ל ז"ל שפוסק הלכה למעשה באיזה שארצה אגרש דאין בו ממשות גט כלל אלא לפוסלה מן הכהונה והיינו משום דבדאורייתא אין ברירה כלל אפילו להקל ודוקא במילתא דרבנן מסקינן פרק משילין דיש ברירה. וכ"כ מהרש"ל ז"ל שם בכללי דיני ברירה שלו ע"ש בכלל ראשון. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריו דא"כ לענין איסור כהונה אמאי מחמרינן הא איסור כהונה נמי מילתא דאורייתא הוא וממילא דליתא להאי כללא דכייל מהרש"ל ז"ל ועוד דבלא"ה לא מצינו לחלק כה"ג בכל הש"ס בין מילתא דרבנן לדאורייתא ואדרבא אמרינן בכל דוכתא כל מילתא דרבנן כעין דאורייתא תיקנו ואי ס"ד דמדאורייתא אפילו לקולא אין ברירה א"כ ה"ה וכ"ש לאיסורי דרבנן דאמרינן מיהא להחמיר אע"כ הא דמפלגינן בפרק משילין בין דאורייתא לרבנן היינו משום דבדאורייתא דוקא חיישינן לספיקא דאין ברירה להחמיר ולא בדרבנן משום דספיקא דרבנן לקולא. וכ"ז לענ"ד ברור אף שאיני כדי להשיג על מהרש"ל ז"ל מ"מ בהכי ניחא לי לקיים דברי הקדמונים כשיטת הרמב"ם ז"ל וכ"כ הר"ן דבאיזה שארצה אגרש אינו אלא ספק גירושין וכן נראה שכל הפוסקים מודו בהא מדפסקו כזעירי ורב אסי וכדאיפסקא נמי הלכתא בפ' משילין ומה שהקשה מהרש"ל ז"ל עוד מלשון הרמב"ם ז"ל באחין שחלקו גדיים כו' שפסק פטורין מן המעשר אלמא משום דאין ברירה אף להקל. ולענ"ד משום הא לא איריא דכיון שסובר הרמב"ם ז"ל דמילתא דברירה מספקא לן לפי פסק ההלכה א"כ ודאי יפה פסק שפטורים מן המעשר דהא קי"ל דספיקא לאו בר עשורי הוא כדאיתא פ"ק דמציעא בסוגיא דמסותא ע"ש סוף דבר לא זכיתי להעמיד שיטת מהרש"ל ז"ל וצ"ע ודו"ק:

שם אי נמי כתחלה. ופירש"י וטעמא לאו משום ברירה וקשיא לי דהאמר רבי יוחנן בהדיא לקוחות הן וא"כ משמע דהיינו משום דאין ברירה דאל"כ הו"ל למימר סתמא מחזירין ביובל תו קשיא לי כיון דקושטא דמילתא הא דמחזירין חומרא היא א"כ אמאי לא סגי ליה בשינויא קמא דה"א דטעמא דר"י משום דלהחמיר ול"ל דעכשיו בעי למימר דבעלמא לית ליה לר"י אין ברירה אפילו להחמיר הא ליתא דבהדיא אמר פ' משילין דאין ברירה מיהו להחמיר ולולא פירש"י ז"ל היה נ"ל על הדרך שכתבתי לעיל דהא דקאמר מעיקרא משום דלחומרא היינו שאין מחזירין אלא לקיים מצות יובל והדר שקלי כדמעיקרא דנהי דמספקא לן אי יש ברירה אפ"ה אמרינן לענין ממון המע"ה וע"ז מסיק א"נ כתחלה פירוש דאפילו את"ל דהאי מחזירין היינו דבטלה החלוקה לגמרי אפ"ה לא תידוק מיניה דאין ברירה לגמרי דלעולם משום דמספקא ליה והא דלא אמרי' המע"ה היינו משום שאין זו חזקה גמורה דקרקע בחזקת בעליה עומדת וא"כ יד כל האחין שוה בה והיינו דקאמר כתחלה ואע"ג דר"י סבר קנין הפירות כקנין הגוף דמי אפ"ה לא מיקרי בהכי מוחזק כדאמרינן גבי משכיר ושוכר דלא מיקרי השוכר מוחזק אלא חזקת מרא קמא וה"נ דכוותיה וכ"ש דיש ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל דאף אם נפרש כוונתו דמחזירין ביובל היינו שבטלה החלוקה לגמרי אפ"ה א"ש מה שפסק דלענין ברירה הוי ספק בגיטין ואעפ"כ לא שייך המע"ה כדכתיבנא וכ"ש למאי דפסק הרמב"ם ז"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וא"כ יד כל האחין שוה בה ודו"ק:

שם בעי מיניה רב הושעיא מרב יהודא כו' א"ל תניתוה כו' איתיביה האומר לבניו. וקשיא לי דהא שמעינן ליה לרבי הושעיא גופא דאמר בפ' הדר דף ס"ח דמילתא דברירה פלוגתא דב"ש וב"ה היא וממילא דקי"ל כב"ה דאמרינן יש ברירה אף לקולא ואפילו בדאורייתא דההיא דהמת בבית ולו פתחים הרבה דפליגי ב"ש וב"ה מיקרי טומאה דאורייתא כדאיתא בפ' משילין וא"כ ממילא דלא ס"ל לר' הושעיא כלל כמתני' דהכא אפילו בלאיזה שארצה אגרש ומאי קמיבעיא ליה. ואין לתרץ ע"פ שיטת ר"י לעיל בד"ה לאיזה שארצה דפי' ר"י דמאן דאית ליה יש ברירה אפ"ה מודה בגיטין משום לה לשמה הא ליתא דלפ"ז משמע דאין לחלק בין תולה בדעת עצמו או דעת אחרים דאדרבה תולה בדעת אחרת גרע טפי שאין מבורר כלל בשעת כתיבה ואכתי אמאי קמיבעיא ליה לר' אושעיא. ועוד דאדרבה לשיטת ר"י קשה יותר דילמא הא דקפשיט ליה ר' יהודא תניתוה היינו משום הא גופא דס"ל כר' אושעיא דפר' הדר דיש ברירה וא"כ ע"כ סתמא דמתני' דהכא בגיטין היינו משום דבעינן לשמה וממילא פשיט שפיר דלפ"ז ה"ה תולה בדעת אחרים. וא"כ מאי מקשה ליה רבי אושעיא מפסחים הא אינהו גופייהו לא איירי אלא בגיטין הא בעלמא יש ברירה. ולכאורה היה נ"ל לפ' דאף למאן דסבר ליה בעלמא יש ברירה אפ"ה ההיא דפסחים דמיא לההיא דגיטין דהא בפסח נמי בעינן לשמה דהיינו לשם בעליו וא"כ אי בעינן בגיטין שיהא מבורר בשעת כתיבה ה"ה בפסח שייך האי טעמא שצריך שיהא מבורר בשעת שחיטה מקשה שפיר. ואף שיש לחלק דדוקא בגיטין אם אינו מבורר פסול דהו"ל סתמא פסול כדאמרינן ריש זבחים משום דסתמא לאו לגירושין קאי. משא"כ בקדשים דסתמא כשר כדאיתא שם בזבחים וכה"ג ראיתי שכתבו תוס' בפ' בכל מערבין דף ל"ז גבי שתי נשים שלקחו קיניהם ע"ש. אלא דלענ"ד דבריהם תמוהין דהא דאמרינן סתמא כשר בקדשים דסתמא לשמה קאי היינו לענין דלא הוי שינוי קדש דכיון שכבר הופרש והוקדש לשם עולה או חטאת מסתמא להכי קיימא. וכן לענין שינוי בעלים שכיון שהבעלים הפרישן בפירוש והכהן הקריב סתם סתמא לשם בעלים הקריב. משא"כ בשתי נשים שהפרישו קיניהם שעדיין לא נתברר מעולם בכל קן של מי הוא וכן ההיא דפסחים באומר הריני שוחט על מי שיעלה מכם שלא נתברר קודם השחיטה מי ומי הם הבעלים תו לא שייך לומר סתמא כשר. וא"כ מקשה שפיר אי ס"ד דבגיטין כה"ג פסול משום שצריך שיהא מבורר בשעת הכתיבה. א"כ בפסח נמי בעינן שיהא מבורר בשעת שחיטה ואמאי כשר. אלא דאכתי קשה א"כ הא לרבי אושעיא גופא כיון דס"ל כב"ה דיש ברירה. א"כ ע"כ טעמא דמתני' משום לשמה וא"כ תקשי ליה מתני' דהכא אמתני' דפסחים משום טעמא דלשמה כדפרישית ומאי ענין האי קושיא עליה דר"י למאי דפרישית דמלתא דפשיטא דלענין טעמא דלשמה אין לחלק בין תולה בדעת עצמו לדעת חבירו. ועוד דא"כ אין מקום לכל השקלא וטריא דבסמוך לענין תולה בדעת עצמו או תולה בדעת אחרים דנהי דבשאר דוכתי שייך לחלק מ"מ לענין גיטין לא שייך לחלק. והנלע"ד ליישב בזה דאף אם נאמר דר' אושעיא דהכא היינו האי דפרק הדר כדמשמע מלשון התוספות שם אפ"ה מצינן למימר דאיהו גופא לא סבר אליבא דב"ה יש ברירה אלא במילתא דרבנן וההיא דהמת בבית ולו פתחים הרבה סובר דבלא"ה ההיא דסוף טומאה לצאת לא הוי אלא מדרבנן כמו שפירש רש"י ז"ל בפ"ק דביצה דף י' בד"ה כולם טמאין ע"ש וכמ"ש שם בחידושי וסובר ר' אושעיא דפרק הדר דאע"ג דעיקר טומאת אהל מדאורייתא אפ"ה מיקל ב"ה ואמרו דיש ברירה כיון דסוף טומאה לצאת לא הוי אלא מדרבנן והיינו דמדמי לה לעירוב דהוא ג"כ מדרבנן. והא דאמרינן פרק משילין דההיא דהמת בבית מקרי דאורייתא היינו לר' אושעיא דפ' משילין דמוקי לפלוגתייהו דב"ש וב"ה לטהר הפתחים מכאן ולהבא משמע דלמפרע מודו ב"ה דטמאים משום דאין ברירה. וא"כ ע"כ דסוף טומאה לצאת הוא מדאורייתא או דאף שהוא מדרבנן מ"מ סובר רבי אושעיא כיון דעיקר טומאת אהל מדאורייתא תו לא פלוג רבנן ובכל ענין מחמרינן לענין ברירה כה"ג כמ"ש תוספות פ' בכל מערבין דף ל"ז ע"ב בד"ה מאן האי תנא ע"ש. נמצא דלפ"ז לא פליגי ר' אושעיא דפ' הדר ורבי אושעיא דפ' משילין אלא בדבר שהוא מדרבנן ועיקרו מדאורייתא אבל במידי דהוי מדאורייתא ממש מודה ר' אושעיא דפ' הדר דאיהו ר' אושעיא דשמעתין דאמרינן אין ברירה מיהא להחמיר והיינו מתניתין דהכא לאיזה שארצה אגרש פסול אלא דקמיבעיא ליה לרב אושעיא בתולה בדעת אחרים וקפשיט ליה ר' יהודא דאין חילוק והיינו מסברא דנפשיה. מיהו בעיקר הדין פשיטא ליה לר' אושעיא דר"י כוותיה ס"ל דאין לחלק בין גיטין לשאר מילי דהוי מדאורייתא משום דלא משמע ליה כלל האי דרשא שצריך להיות מבורר בשעת כתיבה אלא לצריכותא בעלמא וא"כ למאי דפשיט ליה ר"י דאין חילוק בין תולה בדעת אחרים לתולה בדעת עצמו מקשי ליה שפיר ממתניתין דפסחים וע"ז קאי שפיר כל השקלא וטריא דלקמן ועוד נ"ל דאף את"ל דר"י דפשיט ליה היינו משום דסבר בעלמא יש ברירה אף בדאורייתא כאינך אמוראי דסברי הכי לשיטת ר"י לעיל אלא דוקא בגיטין מחמרינן משום לשמה ומקשי ליה ר' אושעיא מפסחים נמי משום טעמא דלשמה אפ"ה א"ש השקלא וטריא דבסמוך דמקשה אביי קא בעי מיניה תולה בדעת אחרים כו' והכי קא קשיא ליה נהי דמסברא איכא לחלק בין גיטין לשאר איסורי דאורייתא אכתי קשה מאי קאמר ר"י תניתוה דהא מתניתין ליכא ראיה דמחמרינן טפי בגיטין אלא איכא למימר דתנא דמתניתין לא מפליג בגיטין מבשאר דוכתי אלא דבכ"מ במידי דאורייתא מחמרינן בתולה בדעת עצמו ולא בתולה בדעת אחרים כיון דמצינו להדיא שאר תנאי דמפלגי בהכי וכדמייתי כל השקלא וטריא כ"ז נלע"ד ודוק היטב כי נכון הוא:

שם איתיביה האומר לבניו וכו' ואע"ג דכמה תנאי פליגי בדין ברירה אפ"ה מקשה מסתם משנה והא דלא מקשה מסתם מתניתין דדמאי גבי הלוקח יין מבין הכותים שנישנית קודם וס"ל יש ברירה היינו משום דבההיא ודאי פליגי דאפילו בתולה בדעת עצמו יש ברירה וא"כ ר"י סבר כסתם מתני' דהכא דאין ברירה אבל מההיא דפסחים מקשה שפיר כיון דמצינן לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים א"כ לית לן למימר דפליגי אסתמא דהכא ואת"ל דסוף סוף פליגי אהאי דדמאי דא"כ כ"ש דקשה טפי אדר"י דהא הו"ל תרתי סתמי דיש ברירה ההיא דדמאי וההיא דפסחים והיאך פסק ר"י דלא כתרתי סתמי וסמיך אחדא ומכ"ש למאי דפרישית בסמוך דכל השקלא וטריא דר' אושעיא ור"י היינו דוקא לענין גיטין ופסחים משום לשמה א"כ בלא"ה א"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה אא"ב כו' תימא דבנדרים משמע כו' י"ל דסוגיא דהכא איירי א"א שה לבית אבות דאורייתא עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מהיכא תיתי נאמר דסוגיא דהכא לא ס"ל כסוגיא דהתם ולמאי דפרישית א"ש דהכי קאמר ליה ר"י לר' אושעיא אושעיא ברי מה ענין פסחים אצל גיטין פי' דהא לדידך גופא יש חילוק בין דאורייתא לדרבנן לענין ברירה כמ"ש באריכות מההיא דפ' הדר ופ' משילין וא"כ מאי קמותבית מפסחים דהוי דרבנן לגיטין דמדאורייתא אע"כ דלדידך פסחים נמי דאורייתא דסבירא לך שה לבית אבות דאורייתא וא"כ ע"כ מיבעית לאוקמי כדי לזרזן במצות וכן למאי דפרישית דשקלא וטריא דר"י ורבי אושעיא היינו משום לשמה שצריך שיהא מבורר בשעת כתיבה וכן בפסחים בשעת שחיטה וא"כ ע"כ דס"ל לרבי אושעיא דשה לבית אבות מדאורייתא וא"כ מהדר ליה ר"י שפיר משא"כ סוגיא דנדרים אתיא אליבא דהלכתא דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה ומש"ה מוקי למתני' דפסחים משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא ומה"ט גופא אתי שפיר דר' יוחנן גופא מסיק דאיירי דוקא דאמנינהו מעיקרא והיינו משום דאזיל לשיטתו דאפילו בדרבנן קי"ל אין ברירה כדאיתא פ' משילין וא"כ ע"כ ההיא דפסחים לא מתוקמא אלא בדאמנינהו מעיקרא דאל"כ הוי אמרי' דאין ברירה אפילו אי שה לבית אבות לאו דאורייתא דכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקנו וא"כ שפיר קאמר דיקא נמי כנ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה הדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים ע"ז אינה תמיה דשפיר מותיב למאי דפשיט ליה עכ"ל. ויש לתמוה א"כ לאיזה צורך הזכירו אביי בדבריו ולפי שיטתינו א"ש דבלא"ה לא הוי מתמה אביי מידי אהא דפשיט ליה תולה בדעת עצמו משום דמצינן למימר דר"י סבר בכל התורה כולה יש ברירה כסתמא דדמאי וא"כ קא פשיט ליה שפיר תניתוה דע"כ טעמא דמתני' דשאני גיטין משום דלשמה דאל"כ תקשי סתמא אסתמא וא"כ אדרבא לענין לשמה גרע טפי תולה בדעת אחרים מבדעת עצמו אבל מדמותיב ליה רבי אושעיא מפסחים א"כ ע"כ דלא שני ליה אליבא דר"י בין גיטין לשאר דברים א"כ מקשי אביי שפיר מאי פשיט ליה תולה בדעת עצמו וזה לפי השיטה שכתבתי לעיל בשם התוס' פ' בכל מערבין דלענין פסחים לא שייך ה"ט דלשמה משום דסתמא לשמה קאי. אמנם לפי שיטתינו שכתבנו דבפסחים נמי שייך ה"ט דבעינן שיהא מבורר בשעת שחיטה אפ"ה א"ש דמדקמותיב ר' אושעיא מתולה בד"א דוקא אלמא דלאו בטעמא דלשמה איירי דאל"כ הו"ל לאתויי מרישא דמתני' פרק האשה דביתום ששחטו עליו אפוטרופסין דדייקינן מיניה יש ברירה ונהי דדחי התם שה לבית מ"מ היינו כמ"ד שה לבית אבות לאו דאורייתא משא"כ רבי אושעיא דהכא דלא אסיק אדעתיה דלאו דאורייתא א"כ אמאי לא מייתי מהאיש דלא בעינן שיהא מבורר בשעת שחיטה אע"כ דלא איירי בהכי אלא בדיני ברירה בעלמא פליגי ומש"ה ניחא ליה לאתויי מההוא דהאומר לבניו שהתנה בפירוש ותלה ג"כ בד"א והיינו לגמרי כההיא דגיטין באשה שתצא בפתח תחילה וקס"ד דכולהו תנאי מודו במתנה בפירוש ותולה בד"א ומש"ה לא מצי לאקשויי מההיא דיתום ששחטו דלא התנה בפירוש שהוא תולה בד"א וא"כ ההיא ודאי פלוגתא דתנאי היא ולא אתיא אלא כמ"ד יש ברירה משא"כ אי הוי תליא משום לשמה לא שייכי כל הני חלוקים וא"כ א"ש דמדקא מותיב ליה דוקא מההיא דתולה בד"א אלמא בדיני ברירה בעלמא איירי וא"כ מאי קפשיט ליה לר"י מתולה בדעת עצמו כנ"ל נכון ודו"ק:

רש"י וקפשיט ליה לאיזה שארצה כו' דילמא תולה בדעת עצמו כו' דמדאתניא ברישא גילה בדעתו שהיה פוסח כו' עכ"ל. לפ"ז נראה דלסברא זו תולה בדעת אחרים גרע אפי' מהנהו דיני ברירה דלא התנה כלל אלא אתיין ממילא כגון ההיא דהאחין שחלקו וההיא דהמת בבית ולו פתחים הרבה והרבה כיוצא באלו דהא לא שייך בכל הני לומר דגילה בדעתו שהוא פוסח על שתי הסעיפים וזה היפך ממ"ש התוס' בסמוך דההיא דהלוקח יין עדיף מההיא דהאחין שחלקו ולקמן אפרש בזה אי"ה:

בד"ה מבין הכותים כו' ואין לו כלי להפריש כו' עכ"ל. ובפ' מרובה פי' רש"י דאיירי בע"ש בין השמשות כמ"ש התוס' כאן ואין להקשות מדידיה אדידיה דלדוגמא בעלמא נקט דאיירי בחד מתרי גווני וכבר עלה בלבי ליישב שהוכרח רש"י ז"ל לפ' בפנים שונות כ"מ לפי הסוגיא ולפי שהוא בדרך ארוכה ונראה שלא נתכוון רש"י ז"ל לזה לכך לא כתבתיו והחכם יבין מדעתו מתוך מה שאפרש בסמוך:

תוספות בד"ה הלוקח יין כו' ור' יוסי ור"ש אע"ג דס"ל במנחות כותים גירי אריות הן דאמרי' תורמין משל עובדי כוכבים על של כותים כו' עכ"ל. ואע"ג דמהאי בבא לא מוכח מידי דאפשר משום דס"ל אין קנין לעובדי כוכבים להפקיע מיד מעשר וא"כ אפי' אי כותים גירי אמת הן שרי להפריש מזה ע"ז דשל עובד כוכבים נמי חייב מדאורייתא אלא מדאסרי ר"י ור"ש לתרום משל עובדי כוכבים וכותים על של ישראל אלמא דס"ל יש קנין לעובדי כוכבים להפקיע אלא מדרבנן הוא דמחייב גזירה משום בעלי כיסין וא"כ ע"כ דכותים גירי אריות ומש"ה אסור להפריש משלהם על של ישראל ושרי להפריש על של עובדי כוכבים אבל אכתי קשה לי א"כ דלר"י ור"ש גירי אריות הן והו"ל כשל עובדי כוכבים אמאי מחייבי כלל להפריש בלוקח יין מבין הכותים דלכאורה נראה בכמה דוכתי וכדמשמע בבכורות דף י"א להדיא דהא דמחייבי מדרבנן בלוקח מעובד כוכבים היינו בלוקח קודם מירוח אבל לאחר שנתמרחו ביד עובד כוכבים פטור לגמרי כמו דפטרינן מירוח הקדש לגמרי וא"כ בלוקח יין דהוי כלאחר מירוח דמשירד לבור הוי גמר מלאכתו א"כ פטור לגמרי. מיהו בתוספות דמנחות דף ל"א ראיתי שתוס' נסתפקו בזה בתבואה של עובד כוכבים ומירח עובד כוכבים אי מחייב הלוקח מיהו מדרבנן או לא ואמאי לא איפשטו להו מההיא דלוקח יין מבין הכותים ואפשר דאיכא למידחי דאיירי שלקח הכותי הענבים מישראל ועשה מהן יין דכה"ג מחייב אפילו בשל עובד כוכבים מדרבנן. אבל קשה אם כן אמאי נקט כל הלוקח יין מבין הכותים דהא מילתא דפליגי בהו לענין ברירה או לענין בקיעת הנוד הוי מצי למיפלג בלוקח טבל גמור מישראל אע"כ הא דנקט לוקח מכותי היינו משום דישראל אסור לו למכור טבל כמו ששנינו במסכת דמאי ומש"ה נקט כותי שאינו מקפיד על זה אפילו אי גירי אמת הן כמ"ש תוספות בסמוך וא"כ אי ס"ד כדפרישית שהכותי לקח הענבים מישראל הרי שמכר ישראל בטבלו ואמאי נקט כלל כותים. מיהו מצינן למימר דאיירי שלקח הכותי מישראל הענבים במחובר לקרקע שעדיין לא הגיעו לכלל חיוב. אבל אכתי קשה דאי ס"ד דבשל עובד כוכבים אפילו לאחר שמירחן נמי מחייב מדרבנן א"כ אמאי נקט הכא הלוקח יין מבין הכותים הו"ל למיתני בשל עובד כוכבים ובמטהר יינו דהא לר' יוסי כותי ועובד כוכבים חדא מילתא היא ולר"מ נמי אפילו של עובד כוכבים חייב מדרבנן מיהו אפילו לאחר המירוח כיון דאפילו לר' יוסי דקודם מירוח נמי לא הוי אלא מדרבנן למאי דס"ל יש קנין ואפ"ה מחייב מדרבנן אפילו לאחר מירוח מדמחייב בכותי דלדידיה הוי כעובד כוכבים כ"ש לר"מ דקודם מירוח הוי מדאורייתא כדאיתא שם במנחות דס"ל אין קנין כ"ש דחייב אפילו לאחר מירוח מדרבנן אפילו בתבואה שגדלה ברשות וכ"ש למאי דמפרשינן דאיירי בענבים של ישראל א"כ במכרן הישראל לעובד כוכבים משמע דחייב אפי' מדאורייתא למאי דס"ל במנחות מירוח העובד כוכבים אינו פוטר. ונראה דהא דמספקא להו לתוספות בעלמא לענין תבואת העובד כוכבים שמירחן ולא איפשיטא להו מהכא היינו משום די"ל כתירוץ הראשון שכתבו כאן דבכותים לא בעינן לאוקמי במטהר יינם דבלא"ה לא שייך בהו איסור סתם יינם וא"כ לא מצי למיתני עובד כוכבים משום יינם ועיקר דין תרומה דמתני' לענין ברירה או לענין בקיעת הנוד היינו במשקין דוקא ולא מצינו משקין תרומה אלא זיתים וענבים בלבד. וא"כ יינם ושמנן תרווייהו אסורין בעובד כוכבים קודם שהתירו שמן ומש"ה איצטריך למיתני כותים ולתירוץ השני דמוקי במטהר יינם ע"כ הא דלא קתני עובד כוכבים בכה"ג היינו משום דאפילו לר"מ דמירוח עובד כוכבים אינו פוטר וחייב מדאורייתא היינו בתבואה של ישראל אבל בשל עובדי כוכבים עצמן שמירחן לא מחייב אלא מדרבנן והא דלא קתני חיובא דרבנן היינו משום דבעי לאשמעינן דאפילו בדאורייתא יש ברירה לר"מ מש"ה נקט כותיה דחייב לר"מ מדאורייתא אפ"ה אמרינן דיש ברירה וכן במסקנא לא חיישינן אפילו באיסור דאורייתא לבקיעת הנוד ולר' יוסי ור"ש נמי איכא רבותא דאע"ג דלדידהו תרומת תבואה של כותי הוא מדרבנן דגירי אריות הן אפ"ה אמרי' דאין ברירה או דחיישינן לבקיעת הנוד אבל אין לפרש דהא דלא קתני של עובד כוכבים ובחיובא מדרבנן היינו משום דא"כ הוי שרי להפריש לגמרי תרומות ומעשרות אפילו בע"ש בה"ש כמו דמאי הא ליתא דא"כ תיקשי לר"י ור"ש דסברי גירי אריות הן וא"כ לא הוי אלא מדרבנן מדאסרי להפריש על של ישראל ואפ"ה אסרו להפריש בה"ש מדקאמרי אוסרין משמע דאין תקנה לדבר והיינו משום דלא דמי לדמאי דשאני התם דרוב ע"ה מעשרין הן כמו שאפרש בסמוך בלשון התוספות בד"ה ומיחל ע"ש כנ"ל ודוק היטב והרבה יש להאריך בענין מירוח עובד כוכבים שכתבתי ודעתי לפרשו במקום אחר בעזה"י:

בד"ה עשרה מעשר ראשון לאו דוקא כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב דדוקא קתני דנהי דבעלמא המעשר מתמעט משום תרומה כמ"ש מהרש"ל ז"ל ביש"ש פר' הפרה בסוגיא דברירה אפ"ה נראה דשאני הכא דנהי דכותים חשידי למכור טבל אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא דודאי לא כולהו חשידי באיסורא דרבנן כמו שהארכתי בסוגיא דגט כותי וכמ"ש התוס' שם דמדאורייתא הוי כישראל גמור והיינו ע"כ משום דרובן כשרים א"א גירי אמת הן ועוד כיון דאמרי' מיהא הני כותאי עשורי מעשרי כראוי לצורך עצמם וא"כ בההיא דלוקח יין נמי חיישינן שמא מכר לו ממה שהפריש לצורך עצמו ואח"כ נמלך למכור או ממה שנשאר או שכבר הפריש בעודן ענבים. ולפ"ז א"ש שאין המעשר מתמעט בשביל תרומה דשמא אין כאן תרומה כלל אם הפריש כבר הכותי תרומה ולא מעשרות שהרי מעיקר הדין חיוב תרומה חל קודם גמר מלאכה וכמ"ש בחדושי למס' ביצה מדאמרינן בירושלמי א"א לגורן שתיעקר אא"כ הפריש ת"ג וא"כ אפשר שהפריש הכותי בעודן ענבים משא"כ חיוב מעשר דרך להפריש בשעת אכילה ושתיה כנ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה שני לוגין כו' ועוד סומכין כותים אהא דדרשינן ואכלת ולא מוכר עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שקצרו בדבריהם דה"נ דרשינן התם תבואת זרעך ולא לוקח וע"ז סומכין הכותים ואפילו אלפני עור לא עברי כו' עכ"ל. ואין דבריו מוכרחים דההיא דתבואת זרעך ולא לוקח לא פסיקא להו אלא לשיטת ר"ת בפרק הפועלים דף פ"ח שמפרש דהיינו דוקא בלוקח אחר מירוח שהלוקח פטור כיון שנתחייבו ביד המוכר. משא"כ לשיטת ריב"א שם הוא להיפך דהא דלוקח פטור מדאורייתא היינו דוקא בלוקח קודם מירוח אבל לוקח אחר מירוח חייב מדאורייתא. ואם כן הכא בהלוקח יין דהוי כלאחר מירוח לשיטת ריב"א חייב הלוקח מדאורייתא ויש כאן להמוכר לפני עור אלא דהתוספות לא חיישי כלל בהכי משום דמילתא דפשיטא היא בכולי תלמודא דכותים חשידי על לפני עור ועיקר דבריהם כאן אינן אלא לענין שאין כאן גוף איסור של חיוב הפרשת תרומה על הכותי ועל זה כתבו כמה טעמים והיינו דמסקו משום דסומכין אהא דדרשינן ואכלת ולא מוכר וא"כ איהו גופא לא קעביד איסורא דאורייתא כנ"ל נכון ומכ"ש דא"ש טפי למה שאפרש בסמוך דבלא"ה לא נחתו תוספות בשמעתין לשיטת ר"ת דפרק הפועלים עיין בסמוך ודו"ק:

דף כה עמוד ב

בד"ה ומיחל פי' בקונטרס מחלל על המעות כו' ואין נראה כו' ולכך בדמאי יכול לקבוע לו מקום דספק חשיכה מעשר את הדמאי אבל בכותים הוי ודאי כו' עד סוף הדיבור. נלע"ד שיש ליישב שיטת רש"י ז"ל דסובר דלוקח מן הכותים נמי לא הוי ודאי טבל מכל הני טעמי שכתבתי בסמוך דשמא הפריש לצורך עצמו בעודן ענבים או אף לאחר שעשאן יין שמא הפריש כדי לשתות בעצמו ונמלך למכור או שמכר לו מן המשוייר דמסתמא דרך לשתות לעצמו מיין שמוכר ועוד שכבר כתבתי דאף למכור לאו כולהו חשידי ולא רובייהו דהא מדאורייתא משמע דכשירין לגמרי כישראל גמור לכל דבר כמ"ש תוספות בסוגיא דגט כותי בד"ה אי לאו דכותי חבר וכמ"ש שם בחדושי ע"ש אלא דחששא בעלמא היא מדרבנן דאחזיקו סתמייהו לחשודין במילתא דרבנן וחששו למיעוט המצוי היכא דאיכא חזקת איסור כה"ג דתרומה שהיא בחזקת טבל וכן לענין שחיטה דבחייה בחזקת איסור עומדת והרבה כיוצא באלו סוף סוף מדאורייתא הכותי כישראל לכ"ד וכ"ש דאיכא כל הני צדדי למעליותא שקרוב לומר שכבר הפריש וא"כ הפרשה זו שמפריש הישראל היא משום חומרא בעלמא מדרבנן כמו דמאי ומש"ה שרי לחלל בין השמשות ומש"ה נקט רש"י ז"ל בפירושו כאן לענין תרומה דאיירי שאין לו כלים דאל"כ היה מפריש תרומות ומעשרות כדינן ומכ"ש אם נאמר דרש"י ז"ל נחית לשיטת ר"ת שהבאתי לעיל דכל לוקח לא מחייב מדאורייתא דהא דדרשינן תבואת זרעך ולא לוקח היינו לאחר גמר מלאכה וא"כ פשיטא דההיא דלוקח יין לא הוי אלא מדרבנן ומש"ה משמע לרש"י ז"ל דשרי להפריש בין השמשות. אמנם מ"מ לא תיקשי א"כ אמאי מפר' ר"ת גופא דההיא ומיחל היינו כמו מיהל ולא משמע ליה לשון חילול היינו דלישנא דמתני' הכי דייק ליה מדלא קתני ומחלל משמע דאסור לחלל וטעמא דמילתא דאע"ג דלר"ת כל לוקח לא מחייב אלא מדרבנן אפ"ה כיון דאמרינן להדיא בפרק הפועלים דהא דלוקח חייב מדרבנן אסמכינהו אקרא דדרשינן כנפשך כך נפשו של פועל אלא דאסמכתא בעלמא הוא וא"כ הא קי"ל דכל מידי דרבנן דאסמכוהו אקרא מיקרי תיקון מעליא ואסור בע"ש בין השמשות כדמפלגינן בהדיא שם סוף פרק במה מדליקין בין עירובי תחומין ובין עירובי חצירות דתחומין אסור ופירשו שם רש"י ור"ת משום דתחומין אסמכינהו אקרא ולשיטת רש"י ז"ל גופא נמי לא הוי לן למשרי להפריש בע"ש בה"ש מה"ט לחודא דלוקח מדרבנן דהא אסמכינהו אקרא אלא בצירוף אינך טעמי שכתבתי דההיא דלא סמכינן שהכותי הפריש כבר אינו אלא חששא דרבנן כמ"ש והא מילתא לא מצינן דאסמכוהו אקרא וא"כ שרי בע"ש בה"ש כמו דמאי. מיהו ר"ת לשיטתו דמשמע מדבריו בפ"ב דבכורות לענין רוב בהמות חולבות דכל היכא דאיכא חזקת איסור אמרי' דהמיעוט מצטרף לחזקה ואסור מדאורייתא אלא דוקא לענין דמאי אמרינן דהוא מדרבנן משום שרוב ישראל חברים ומהמיעוט ע"ה נמי רוב ע"ה מעשרין וא"כ הו"ל מיעוטא דמיעוטא שאינן מעשרין ושרי מדאורייתא אפילו במקום חזקה. משא"כ לענין כותים דהו"ל מיהא מיעוט המצוי י"ל דאסור מדאורייתא כיון דאיכא חזקת טבל ולא שייך כאן לומר דלמא עביד ליה כדרבי אושעיא שהכניסה במוץ שלה דהכא ביין קיימינן דלאו בני גורן נינהו כדאמרי' בפרק הפועלים ומכ"ש דהכא אליבא דר"מ קיימינן דחייש למיעוטא. ועוד אפילו את"ל דלענין הכותים חששא דרבנן היא אפ"ה לא תיקשי לר"ת דאוסר להפריש בה"ש כיון דעיקר הפרשת תרומה דאורייתא. ולענד"נ דתליא בפלוגתא דבירושלמי פליגי אמוראי לענין טבילת כלים שנטמאו בולד הטומאה בה"ש וא"כ פליגי רש"י ותוס' בפלוגתא דהני אמוראי ודוק היטב כי נכון מאד לענ"ד. מיהו מה שדקדקו התוספות מהא דלא נקט הכא בצפונו או בדרומו כדקתני בדמאי לענ"ד יש לתמוה טובא דהא בדמאי גופא קתני בסיפא מזגו לו את הכוס וכו' ומעשר שני בפיו ולא קתני בצפונו או בדרומו והיינו ע"כ משום דלא שייך האי לישנא אלא באוכלין ולא במשקין והא דקתני התם ומעשר שני בפיו היינו משום דמזגו לו את הכוס שייך לומר כן משא"כ הכא דלאו בשעת שתיה קאי קתני שפיר ומיחל והיינו ל' חילול לשיטת רש"י ז"ל וצ"ע:

בא"ד ואחר שבת יפריש מעשר ראשון ומעשר שני וכו' עד סוף הדיבור. פי' דאע"ג דלשיטת רש"י ז"ל נמי ודאי צריך להפריש לאחר שבת שהרי כך התנה מה שאני עתיד להפריש אלא שאינו צריך להפריש בהפרשה גמורה ולקרות שם שהרי כבר קיים מצות הפרשה במה שאמר וקרא שם מעיקרא ולאח"כ אינו עושה אלא שמברר המעשרות משא"כ לשיטת תוס' דבע"ש בה"ש איירי וההיא הפרשה והחילול לאו מידי הוא שלא קבע מקום וא"כ כתבו שפיר שלאחר שבת יפריש הפרשה גמורה ולקרות שם דאל"כ היה שותה טבל למפרע כנ"ל וק"ל:

בד"ה דברי ר"מ משמע דאית ליה לר"מ ברירה וכו' ואילו בפרק יש בכור וכו' אלמא מספקא להו וכו' עד סוף הדיבור. ובאמת שתירוץ התוס' דחוק מאד שהוא נגד כמה סוגיות כמ"ש בעצמם וכמו שאפרש עוד בסמוך וא"כ יש לתמוה למה נדחקו בזה דהא בלא"ה מצינן לחלק בפשיטות דלא תיקשי דר"מ אדר"מ דלעולם דלר"מ ה"נ מספקא ליה אי יש ברירה או לא אלא דסובר דמה"ט דמספקא לן אין להחמיר אלא בדאורייתא ולא בדרבנן כדאיפסקא הלכתא בפרק משילין להדיא וא"כ הכא בלוקח יין מבין הכותים סבר שפיר דיש ברירה אף להקל משום דמדרבנן הוא לא מיבעיא לשיטת ר"ת שכתבתי בסמוך דכל לוקח לא מחייב אלא מדרבנן ומההיא גופא איכא סייעתא לכאורה לשיטת ר"ת כי היכי דלא תיקשי דר"מ אדר"מ ועוד דאף לפי תירוץ התוספות כאן אכתי קשיא סתמא אסתמא דסתם מתני' דדמאי הלוקח יין סברה דיש ברירה וסתמא דהכא בפרק כל הגט בלאיזה שירצה אגרש קתני דאין ברירה ולמאי דפרישית א"ש דמדאורייתא אמרינן אין ברירה להחמיר ולא להקל ובדרבנן יש ברירה אלא אפילו לשיטת ריב"א דלוקח לאחר מירוח חייב מדאורייתא אפילו הכי בלוקח מן הכותים לא מחייב אלא מדרבנן מכל הנך טעמי שכתבתי דרוב כותים מוחזקים בכשרות ועוד דשמא מכר ממה שהפריש לצורך עצמו ואם כן מש"ה סבר ר"מ דיש ברירה להקל כיון דמילתא דרבנן היא מה שא"כ בבכורות הו"ל ספיקא דאורייתא ולא שייך להקל אלא אמרי' יחלוקו ושקיל חצי חמש מטעם שכתבו שם התוס' דבכורות דתקנת חכמים כך היה דלא שייך לומר המע"ה ע"ש וצ"ע ודו"ק:

בד"ה ובמרובה דפריך דר"י אדר"י כו' הוי מצי לחלק כדפירשנו אלא דניחא ליה למימר לעולם לא תיפוך כו' עכ"ל. כבר כתבתי שיש לתמוה דהא אף למאי דמסיק לעולם לא תיפוך אכתי קשיא מילתא דרבי יוחנן בההיא דאחין שחלקו דלא הוי כסתם משנה דדמאי. ועוד קשיא דסתמא דצנועין אי קתני כל הנלקט קשיא אאידך סתמא דמשמע דאין יכול להקדיש מה שאינו ברשותו וכן א"ר יוחנן בפירוש וא"כ יותר הוי ניחא לחלק בין היכא שמתנה בפירוש ולעולם דכל המתלקט קתני דבהכי א"ש הכל וכן מ"ש עוד דאכתי הוי קשה מההיא דאחרון אינו פוסל הוא ג"כ תמוה דהא איכא למימר דשאני גט משום דוכתב לה לשמה ומכ"ש דקשה טפי לשיטת ר"י בעל התוספות שכתב לעיל לקושטא דמילתא דשאני גיטין. ולולא דברי התוספות בזה היה נ"ל ליישב דאף למאי דמחלקינן בין היכא שמתנה בפירוש אפ"ה מקשה שפיר במרובה אהא דמוקי רבי יוחנן דלרבי יהודה אין ברירה וע"ז מקשה הש"ס היאך אפשר לומר כן דהא א"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל אלמא דהא בהא תליא דאי אין ברירה מחזירין וא"כ ממילא מוכח דא"א לומר דרבי יהודה סובר דאין ברירה דא"כ לא מצא ידיו ורגליו לענין ביכורים דהא אית ליה לרבי יהודה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וממילא דלפ"ז א"א לומר נמי טעמא דרבי יהודה בבכורות משום דמספקא ליה דהא ע"כ לרבי יהודה יש ברירה מדמייתי ביכורים וטעמא דידיה בבכורות נמי משום דיש ברירה וכיורשים דמי כדמסיק הש"ס גופא שם וא"כ מקשה הש"ס שפיר דלרבי יוחנן ע"כ סובר רבי יהודה יש ברירה אפילו היכא שאינו מתנה בפירוש ומכ"ש כשמתנה בפירוש כנ"ל נכון לשיטת התוספות בסמוך דרבי יהודה אית ליה בכל דוכתא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. מיהו לתירוץ השני של התוספות בסמוך דדוקא לענין שן ועין סובר רבי יהודה לאו כקנין הגוף דמי וא"כ לא שייך לפ' כמו שכתבתי. מיהו יש ליישב עוד בדרך אחר דאפ"ה מקשה שפיר במרובה והיינו משום דמשמע לתלמודא דהא דקאמר ר' יוחנן מחזירין זה לזה ביובל היינו חזרה גמורה שנתבטלה החלוקה לגמרי וא"כ מדלא אמרינן המע"ה אלמא דפשיטא ליה לר"י דלגמרי אין ברירה וסומכין אף להקל והא דקאמר לעיל אהא דקאמר רבי יוחנן מחזירין משום דלחומרא היינו דרך צריכותא בעלמא אבל לקושטא דמילתא מחזירין היינו לגמרי כשיטת מהרש"ל וא"כ אי ס"ד דרבי יוחנן סובר דכשמתנה בפירוש אמרינן יש ברירה כסתמא דצנועין אף להקל א"כ כשאינו מתנה בפירוש אמאי פשיטא ליה דאין ברירה אף להקל דהא ר"מ גופא סובר דבמתנה בפירוש יש ברירה ואפ"ה כשאינו מתנה מספקא ליה כדמוכח בבכורות וכן רבי יהודה דאוסר בדמאי ע"כ היינו משום דמספקא ליה דהא בבכורות אפילו כשאינו מתנה בפירוש לחד אוקימתא פשיטא ליה דיש ברירה ולחד אוקימתא מספקא ליה וא"כ לרבי יוחנן אליבא דרבי יהודה ע"כ בין כשמתנה בפירוש ובין אינו מתנה תרוייהו מספקא ליה וא"כ כמאן פסיק ר' יוחנן דבמתנה בפירוש פשיטא ליה דיש ברירה ובאינו מתנה פשיטא ליה דאין ברירה אף להקל ולא אשכחן שום תנא דסובר הכי. אע"כ דר' יוחנן סובר כהני תנאי דאפי' במתנה בפירוש אין ברירה אף לקולא והיינו מתני' דפרק כל הגט דמשמע ליה דאינו פוסל לכהונה כדפרישית והיינו נמי כר' יוסי דמייתי התוספות בסמוך גבי סלע שתעלה מן הכיס דסובר לא חילל והיינו משום דאף במתנה בפירוש אין ברירה אפילו לקולא וא"כ נקטינן מיהא דע"כ רבי יוחנן סובר לגמרי אין ברירה וא"כ קשיא מסתמא דצנועין ומשום הכי מסיק דכל הנלקט קתני:

בא"ד ובהאי טעמא מיתרצא נמי דשמואל אדשמואל עכ"ל. ויש לדקדק דבלא"ה מאי קשיא ליה דשמואל אדשמואל דלמא שמואל מחלק בין תולה בד"א ובין תולה בדעת עצמו כמו שכתבו תוספות לקמן בסמוך אליבא דרב וא"כ כיון דאפילו תולה בדעת עצמו לית ליה ברירה וכ"ש האי דביצה דחבית דהוי ברירה דממילא. והנראה בזה דהתוספות סברי דאי לאו דיש לחלק בין היכא שמתנה בפירוש או לא היה הסברא נותנת דאדרבא ברירה דממילא עדיף טפי מתולה בדעת עצמו דעיקר הריעותא בתולה בדעת עצמו היינו כמ"ש רש"י ז"ל בשמעתין מדגילה בדעתו שהוא פוסח על שתי הסעיפים וזה לא שייך בברירה דממילא. וא"כ כתבו שפיר דדוקא מכח האי סברא דיש לחלק בין מתנה בפירוש או לא יש לתרץ דשמואל אדשמואל וק"ל:

בד"ה רבי יהודה ור"י ור"ש אוסרין כו' וי"ל דהתם בגיטין עומד הדבר להתברר בודאי שהרי או יחיה או ימות עכ"ל. והא דמקשה הש"ס הכא דר"י אדר"י ולא מחלק כה"ג נראה משום דבלא"ה ע"כ סבר דיש לחלק בין תולה בדעת עצמו לד"א משום קושיא דר"ש אדר"ש וא"כ ס"ד דלר"י נמי הכי הוא ולא נחית לחלק בין עומד להתברר או לא ודוקא למסקנת הש"ס דלא שאני בין תולה בדעת עצמו צריך לחלק כמ"ש התוספות בין עומד להתברר בודאי או לא וכ"כ מהרש"ל ז"ל אבל מהרש"א כתב בדרך אחר דדוקא אליבא דר"י מקשה הש"ס שפיר דלדידיה אין עומד להתברר בודאי לפי שהגט אינו חל עד שעה א' קודם מיתתו ואותה השעה אינה מבוררת ודברי התוספות אינם אלא אליבא דר"י דלדידיה הגט חל למפרע אם ימות והמיתה גופא עומדת להתברר בודאי זה תמצית דברי מהרש"א ז"ל. ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו אגב חורפו לא דק שפיר בהא מילתא דהא לרבי יוסי נמי דאמר מגורשת ואינה מגורשת כתבו התוס' שם משום דמספקא ליה האי מהיום אם מתי אי תנאי הוי להתגרש מהיום ממש או כר"י להתגרש סמוך למיתה ואם כן הא דאמרינן נמי לרבי יוסי לכי מיית הוי גיטא בודאי היינו נמי באומר מעת שאני בעולם דאל"כ הו"ל גט לאחר מיתה אע"כ דחל שעה אחת קודם מיתה כמו לרבי יהודה וכ"כ שם תוספות להדיא ע"ש ומ"ש מהרש"א ז"ל דלרבי יוסי מגורשת ואינה מגורשת מספק דאם מת יהא גט למפרע כו' הא ליתא דאין אלו אלא דברי ר"מ שם דאמר בעילתו תלויה משא"כ לרבי יוסי דאמר מגורשת ואינה מגורשת וכן ר' יוסי דברייתא שם דאמר בעילתו ספק אינה מגורשת למפרע אלא מספק דשמא תנאי הוי להתגרש לאלתר או דאינה מגורשת אלא שעה אחת קודם מיתה ונעשה כא"ל מעת שאני בעולם ואז מגורשת בודאי כמו לר"י נמצא דליתנהו לדברי מהרש"א ז"ל ואין לנו לפרש אלא כמ"ש שהיא שיטת מהרש"ל ז"ל ולפ"ז צ"ל ע"כ דאע"ג שאין הגט חל אלא שעה א' קודם מיתה אפ"ה מיקרי שפיר עומד להתברר בודאי בעיקר המיתה ולא איכפת לן במה שהשעה אינה מבוררת ובלא"ה סתימת לשון התוספות לא משמע כשיטת מהרש"א ז"ל דעדיין לא כתבו כלום מאוקימתא דמעת שאני בעולם עד לקמן בדיבור הסמוך ועוד דלשיטת מהרש"א קשיא סוגיא דפ' מרובה דבעי למימר דלר"י אין ברירה אפילו בתולה בד"א כגון ההיא דכל המתלקט ואם כן אמאי לא קשיא ליה לר"י אדר"י מההיא דלכי מיית הוי גיטא אע"כ דלר"י נמי שייך לחלק דההיא דמי שאחזו שאני דעומד להתברר בודאי ודו"ק. מיהו לפ"ז יש להקשות בשמעתין אמאי קשיא ליה טפי מדר"י אדר"י ולא קשיא ליה נמי מדרבי יוסי אדרבי יוסי דלכי מיית הוי גיטא ונראה ליישב דלרבי יוסי לא פסיקא ליה להקשות דשמא הא דאמר רבי יוסי מגורשת ואינה מגורשת היינו אפילו לאחר מיתה נמי הוי ספק גירושין מה"ט גופא דמספקא ליה אי יש ברירה או אין ברירה והא דאוסר רבי יוסי בלוקח יין היינו נמי משום דמספקא ליה והא דאמר ר' יוסי נמי שם בברייתא בעילתו ספק היינו דאפילו מחיים הוי בעילתו ספק דשמא תנאה הוי אבל לרבי יהודה דלא נחית כלל לספיקא אלא מחיים הוי כא"א לכל דבריה א"כ משמע דלכי מיית הוי גיטא בודאי כנ"ל נכון וע"ש בפרק מי שאחזו בסוגית הש"ס ובתוספות ותראה שדברי ברורים בלי גמגום ודו"ק ולקמן בפ' מי שאחזו כתבתי בענין אחר ע"ש ותמצא נחת:

רש"י בד"ה כא"א אם כהן הוא אוכלת בתרומה כו' עכ"ל. ויש לתמוה דשם בברייתא קאמר להדיא ימים שבינתים בעלה זכאי במציאתה ובהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה כללו של דבר הרי היא כא"א לכל דבריה דברי רבי יהודה ואילו אוכלת בתרומה לא קתני ולכאורה נראה דודאי אסורה לאכול בתרומה כיון שהגט חל שעה א' קודם מיתה וכאותה ששנינו להדיא בברייתא לקמן דף כ"ח הרי זה גיטך שעה א' קודם מותי אסורה לאכול בתרומה מיד דחיישינן שמא ימות ועוד דלקמן מוקמינן לה בהדיא כרבי יהודה ונראה ליישב שיטת רש"י דקשיא ליה סוגיא דהכא דדייק מדרבי יהודה בלוקח יין דטעמא משום דאין ברירה ואמאי לא סליק אדעתיה סיפא דברייתא דקתני טעמא דר' יהודה משום דחייש לבקיעת הנוד אע"כ דהכא ס"ד דהא דמסיק רבי יהודה טעמא דבקיעת הנוד היינו לדבריו דר"מ דרבי יהודה גופא ודאי לא חייש לבקיעת הנוד כי היכי דלא חייש למיתה כדמוכח מההיא גופא דקתני הרי היא כאשת איש לכל דבריה ומשמע דאוכלת בתרומה אם אשת כהן היא אלמא דלא חייש למיתה ואם כן היאך חייש לבקיעת הנוד כדמדמה להו הש"ס גופא לקמן דף כ"ח מיהו למסקנא דהכא דטעמא דר"י משום בקיעת הנוד ולא משום ברירה א"כ ע"כ הא דקתני הרי היא כא"א לכל דבריה היינו לבר מאכילת תרומה משום דחייש למיתה כדחייש לבקיעת הנוד ועוד אפשר לחלק דדוקא בשעה אחת קודם מותי אסורה לאכול בתרומה דבכל שעה חיישינן שמא היא השעה הסמוכה למיתה משא"כ בההיא דאיירי מעת שאני בעולם וא"כ אין הגט חל אלא עם גמר מיתה ממש וא"כ לעולם מותרת לאכול בתרומה ובלא"ה ע"כ לשיטת רש"י ז"ל שאין הגט חל במעת שאני בעולם אלא עם גמר מיתה ממש כמו שאני עתיד לפרש בעזה"י לקמן בפ' מי שאחזו ליישב שיטת רש"י ז"ל ממה שהקשו בתוס' ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה ולכי מיית כו' מ"מ כדברי רש"י ז"ל כו' דהריני בועלך ע"מ שירצה אבא חשיב לקמן ברירה עכ"ל. והרמב"ן ז"ל כתב בזה דשאני התם שענין הרצון באדם עשוי להשתנות בכל שעה ואם כן אפשר שבשעת הקידושין לא היה מתרצה אלא ע"כ דאמרינן הוברר הדבר דמעיקרא נמי היה מתרצה זהו תורף לשון הרמב"ן ז"ל הביאו הר"ן ז"ל ע"ש וא"כ לא קשה מההיא דאם ירדו גשמים וק"ל:

בא"ד תימה דבפרק בכל מערבין כו' השתא אכתי ליתא לדאיו ולההיא דהלוקח מקמי מתני' דעירובין ומתניתין דמי שאחזו ומקמי ברייתא דמרובה כו' עכ"ל. מהרש"א ז"ל הוכיח מכאן דלרבי יהודה לא שייך לחלק בההיא דמי שאחזו משום שהדבר עומד להתברר בודאי כמו שחלקו התוספות לעיל וכבר כתבתי מה שיש לתמוה על דבריו וא"כ נראה דמה שהביא התוס' כאן ההיא דמי שאחזו היינו לרווחא דמילתא דבלא"ה נמי ליתא לדאיו ולההיא דלוקח דתרוייהו ברייתות נינהו מקמי מתני' דעירובין וברייתא דמרובה וא"כ ממילא ניחא לן למימר דההיא דמי שאחזו דלכי מיית הוי גיטא נמי משום דיש ברירה ולא נצטרך לחלק בין עומד להתברר בודאי או לא כיון דחזינן להדיא דאית ליה לר"י ברירה בכ"מ כנ"ל. ועוד יש ליישב בדרך ארוכה ועמוק מאוד ולפי שהתוספות ודאי לא נתכוונו לזה לא כתבתיו ומ"ש נ"ל נכון תדע שהרי בתירוץ התוספות השמיטו ההיא דמי שאחזו משום דבלא"ה לא דמי להנך וק"ל:

בא"ד ומיהו קשה דבסוף ביצה כו' עד מ"מ מוכח שפיר דרבי יוחנן לית ליה ברירה מדמשני לה עכ"ל. ולענ"ד יש לתמוה טובא דאדרבא מהכא מוכח דלרבי יוחנן יש ברירה כיון דסובר ר"י כדתני איו דלרבי יהודה אין ברירה וא"כ ע"כ סובר רבי יהודה במילתא דצנועין במרובה כל הנלקט ולא כל המתלקט דהא אין ברירה לרבי יהודה וממילא דרבי דוסא כל המתלקט קאמר מדקאמר רבי יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר א' אלמא דסתם מתני' דצנועין היינו כל המתלקט וא"כ ע"כ סובר רבי יוחנן יש ברירה דהא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה וכ"ש דהכא איכא תרתי סתמי סתמא דהלוקח יין וסתמא דצנועין. והנלע"ד ליישב דבלא"ה קשה היאך בעי למימר בסוף ביצה דלר"י יש ברירה דהא שמעינן ליה בהדיא בשמעתין דאמר אף אחרון אינו פוסל אלמא דלגמרי אין ברירה אע"כ דלמאי דבעי למימר שם דלרבי יוחנן יש ברירה ע"כ היה צריך לחלק בין תולה בד"ע וכמ"ש לעיל דתולה בד"ע גרע טפי אף מברירה דממילא ודוקא בתולה בד"ע פשיטא ליה דאין ברירה מדגילה בדעתו שפוסח על שתי סעיפים אבל בשאר ברירות אפשר דמספקא ליה ומשו"ה פסיק להחמיר בדאורייתא באחין שחלקו ובעירובין דרבנן להקל וע"ז מקשה שפיר דא"א לומר כן מדקאמר רבי יוחנן אמילתא דאיו וכבר בא חכם ולא ניחא ליה לפרש בפשיטות דאין מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בד"א אע"כ לרבי יוחנן ליכא שום סברא לחלק בכך. וא"כ ע"כ דלרבי יוחנן אין ברירה וההיא דשמעתין דאף אחרון אינו פוסל ואף שזה לא נזכר שם בסוגיא היינו משום דבתולה בד"ע הוי פשיטא ליה לתלמודא דלרבי יוחנן אין ברירה אלא עיקר השקלא וטריא שם אי מחלקינן בין תולה בדעת עצמו או לא. ומש"ה מייתי שפיר מדאיו דנהי דרבי יוחנן לית ליה דאיו מ"מ מדמוקי למילתא דאיו שכבר בא חכם אלמא שאין לחלק בין תולה בד"ע או לא. ועוד יש לי לפרש הרבה בסוגיא דברירה ודעתי לפרשן בשאר מקומות ובפ' משילין כי שם מקומו:

בא"ד אבל קשה דאפילו בתולה בד"ע שמעינן לר"י כו' דתנן בשקלים כו' עד סוף הדיבור. וכתב מהרש"א ז"ל דקושייתם דלרב אליבא דר"י הוי תלתא תנאי ע"ש וכתב עוד דלא ידע לפרש קושיית התוספות עליה דרבי יוחנן מההיא דשופרות ודבריו מבוארין בחידושיו פרק בכל מערבין דקשיא ליה מאי קושיא דילמא לרבי יוחנן ליתא לדאיו ולההיא דשופרות ולההיא דהלוקח יין מקמי כל הני מתניתין דעירובין ודמי שאחזו וברייתא דמרובה ע"ש. ולענ"ד אין כאן מקום קושיא כלל דהא דאמרינן ליתא לדאיו מקמי מתניתין או להיפוך היינו דלענין עירובין ע"כ תרי תנאי אליבא דר"י וחד מינייהו נשנית בטעות ושקיל וטרי בתלמודא הי מינייהו אינו עיקר ובעי למימר דליתא למתני' דעירובין מקמי ברייתא דאיו והיינו משום מתניתין דהלוקח יין למאי דקס"ד דטעמא דר"י בלוקח משום דאין ברירה אבל לרבי יוחנן ע"כ דליתא לדאיו מקמי כל הנך מתני' אבל מתני' דלוקח לא תיקשי לרבי יוחנן אליבא דר"י דהתם טעמא משום בקיעת הנוד לפי המסקנא דר"י כדפרש"י ז"ל במרובה ואם כן מקשה תוספות שפיר דאכתי לרבי יוחנן קשיא דר"י אדר"י והיינו מהאי דשקלים להנהו דעירובין ודמרובה ודמי שאחזו ולא ניחא להתוספות לומר דההיא דשקלים תנא דבי איו היא כיון דליתא לדאיו ונשנית בטעות או דלאו משמיה דרבי יהודה קאמר איו אלא איזה תנא אחר כמ"ש תוספות בפרק משילין וא"כ מקשו שפיר לרבי יוחנן קשה דר"י אדר"י ובלא"ה יש לתמוה אדקשיא ליה למהרש"א ז"ל על דברי תוספות ואמאי לא קשיא ליה אסוגיא דמרובה דבעי למימר איפוך דרבי יהודה לדרבי דוסא דשמעינן לרבי יהודה דלית ליה ברירה ומאי קושיא דילמא חד מינייהו תנא דבי איו הוא ואידך כתנא דמתני' דעירובין אע"כ דלא ניחא לומר כן כיון דחד מינייהו ליתא והא דקאמר פרק הוציאו לו תנא דבי איו היא היינו דבעי למימר דההיא עיקר כנ"ל ברור. אבל אי קשיא לי על קושית התוספות הא קשיא לי אמאי הניחו התוספות בקושייתם ההיא דשקלים דלמא היכא דמתנה בפירוש דוקא אית ליה לרבי יהודה ברירה משא"כ בההיא דשקלים לא התנה בפירוש וכן תירצו התוספות באמת פ' בכל מערבין וכיון שכאן כתבו להדיא לעיל בד"ה דברי ר"מ לחלק בכך א"כ למה הניחו בקושיא. ולענ"ד נראה ליישב משום שהתוספות בד"ה רבי יהודה הקשו דלר"י אי ס"ד דלית ליה ברירה אם כן לא אשכחן חד בר חד דמייתי בכורים ותירצו שני תירוצים הא' דרבי יהודה סובר דבעלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי חוץ מדין יום או יומים ותירוץ השני דדוקא רבי יוחנן סבר דמחזירין זה לזה ביובל ולפ"ז צ"ל דרבי יוחנן מוקי לטעמא דרבי יהודה בבכורות דנתחייבו הנכסים משום דכיורשים דמי דסובר רבי יהודה יש ברירה ובתוספות פרק בכל מערבין לא כתבו אלא תירוץ הראשון אם כן כתבו שפיר דרבי יוחנן אליבא דרבי יהודה מחלק בין מתנה בפירוש או לא דכשאינו מתנה סבר אין ברירה והיינו דמספקא ליה כדמוכח בבכורות והא דלא איפשיטא ליה מדמייתי בכורים היינו משום דסובר קנין פירות כקנין הגוף דמי משא"כ כאן הקשו לתירוץ השני דרבי יהודה סובר לאו כקנין הגוף דמי וא"כ לרבי יהודה אפילו אינו מתנה בפירוש נמי יש ברירה דאל"כ לא אשכחן דמייתי ביכורים ובבכורות נמי דקאמר נתחייבו הנכסים ע"כ היינו משום דיש ברירה אפילו בשאינו מתנה וא"כ שפיר הניחו בקושיא האי דשקלים ודוק היטב:

דף כו עמוד א

רש"י בד"ה צריך שיניח כו' אף ע"ג דליכא למיחש למידי גזירה שטרות אטו גיטין עכ"ל. והא דלא ניחא ליה לפרש דת"ק סובר דחיישינן למיחזי כשיקרא והתירו בטופס אע"ג דשייך מיחזי כשיקרא לשיטת רש"י ז"ל אפ"ה התירו מפני התקנה אלא משום דמסקינן דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן לא ניחא ליה לרש"י ז"ל לפרש דפליגי תנאי בהא מילתא:

תוספות בד"ה רבי אליעזר כו' וקשה לר"י כו' בטופס דשטרות מאי מיחזי כשיקרא איכא עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל דע"כ האי מיחזי כשיקרא לאו אשעת כתיבת הסופר דוקא קאי דא"כ בשטר שלוה ופרעו אמאי מדמי לה לקמן בשמעתין למיחזי כשיקרא שהרי הסופר כתבו כדין וכהלכה אע"כ דאפ"ה שייך מיחזי כשקרא למי שמוציא השטר בב"ד כדי לגבות בו ובאמת שזה השטר לא נכתב כלל לשם הלוואה זו וא"כ האי גווני גופא שייך אפי' בטופס השטר שכתבו בו בפנינו הלוה ואמר לנו כתבו וחתמו ובאמת שבשעת הכתיבה לא נעשה כלום מכל מה שנזכר בשטר וא"כ עיקר דברי השטר הם בשקר ומה יתן ומה יוסיף במה שכותב עכשיו שם הלוה והמלוה מ"מ עיקר ענין השטר לא נכתב לשם הלואה זו ומה שהקשו תוספות עוד מהא דלא פריך לקמן מדרב פפי אלא משום דפסיק כר' אלעזר יש ליישב גם כן דבלא"ה היה אפשר לומר דהלכה כרבי יהודה ואפשר דטעמא דר"י משום מיחזי כשיקרא וכ"ש אי מוקמינן דת"ק דמתני' היינו ר"מ ואם כן פשיטא דר"מ לא חייש למיחזי כשיקרא דהא מכשיר במצאו באשפה ומשו"ה קס"ד דמילתא דרב פפי היינו כר"י אבל מדפסקינן כר"א מקשי שפיר ועוד דלת"ק נמי מצינן למימר דחייש למיחזי כשיקרא אלא דאפ"ה מכשיר בטופס מפני התקנה משא"כ לר"א דלית ליה לתקנה ומשמע דמדינא מכשיר מקשה שפיר. ועוד דלכאורה נראה מלשון הסוגיא כשיטת רש"י ז"ל דלשיטת התוספות פליגי ת"ק ור"א בסברות הפוכות דת"ק גזיר שטרות אטו גיטין וטופס אטו תורף לא גזיר ור"א סובר להיפך ובדוכתי טובא כתבו התוספות לתמוה אי פליגי תנאי בסברות הפוכות משא"כ לשיטת רש"י ז"ל א"ש דר"א נמי גזיר שטרות אטו גיטין אלא דלענין טופס לא גזיר בשטרות משום דהו"ל גזירה לגזירה וכן משמע נמי לכאורה מדקדוק ל' הש"ס דקאמר ור"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים טופס אטו תורף גזיר שטרות אטו גיטין לא גזיר ולפי סדר המשנה הול"ל איפכא ליתן טעם תחילה אהכשירא דשטרות ואחר כך אפסולא דגיטין אבל לשיטת רש"י ז"ל א"ש דהא דקאמר שטרות אטו גיטין לא גזיר אגזירה דטופס לעיל מיניה קאי דדוקא בטופס לא גזיר גיטין אטו שטרות אבל בתורף גזיר אף בשטרות ועוד דלפירוש התוספות קשיא אם כן מנא ליה לתלמודא דרבי אליעזר פוסל בגיטין אפילו בטופס דלמא לא איירי ר"א כלל אלא בשלא הניח מקום התורף דבכה"ג מכשיר בשטרות ופוסל בגיטין ובזה הוי א"ש לשון שנאמר וכתב לה לשמה ולא היה צריך לפרש משום שנאמר ועוד דלא הוי קשיא לן דר"א אדר"א ולא צריכין למימר תרי תנאי אליבא דר"א אלא דברישא קאמר ת"ק אליבא דר"א לכתחלה צריך להניח אבל אם לא הניח פליגי ר"י ור"א דר"י פוסל בכולן ור"א מכשיר בשטרות ופוסל בגיטין משא"כ לשיטת רש"י ז"ל א"ש. ולענ"ד צ"ע לדינא אי שרי לכתוב תורף לכתחלה בשטרות ובח"מ כתב בפשיטות להיתר דלא כשיטת רש"י ז"ל וצריך עיון ודו"ק:

בד"ה חוץ מגיטי נשים א"ל בשחרורי עבדים נמי פסול כו' ליתני וכדברי ר"א בארבע כו' עכ"ל. ויש לתמוה טובא דלעיל בההיא סוגיא דשוו גיטי נשים לשחרורי עבדים כתבו התוספות להדיא בד"ה דרבנן לא קתני דאף על גב דבמחובר נמי אשכחן פסולא דרבנן כגון בטופס אטו תורף מ"מ כיון דעיקר פסולא דמחובר הוא מדאורייתא משו"ה לא קתני וכה"ג צ"ל שם לענין לשמה בטופס וכן למסקנא נמי דמסקינן שם מילתא דאיתא בקידושין לא קתני ע"כ נמי דהא דלא נקט פסולא דטופס במחובר או שלא לשמה היינו משום דעיקר מילתא איתא מיהא בקידושין וא"כ לפ"ז לא דייקו הכא מידי וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ושכן הוא להדיא בתוספות חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים מיהו התוספות לישנא דמתני' דייקו דקתני חוץ מגיטי נשים ושייר שחרורי עבדים אלמא דהתם נמי כשר. אלא דיש לתמוה בעיקר סברת התוספות מ"ש גיטי נשים משחרורי עבדים הא אידי ואידי שייך לגזור טופס אטו תורף ול"ל דבשחרור לא שייך לגזור ולפסול השחרור דאם כן בכל יום אתה מפקיעו מן המצות הא ליתא דהא לעיל משמע להדיא דאדרבה שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים לענין פסולא דרבנן. מיהו יש ליישב דודאי לא שייך כלל לגזור אפילו בגיטין כתיבת הסופר הטופס אתו תורף דמהיכי תיתי יכתוב הסופר שם האיש והאשה כיון שאינן רוצין בגירושין אע"כ כמו שפי' רש"י ז"ל במשנה שאם רואה תגר ביניהם לא יאמר הריני כותב כל הגט ואם כן בשחרור לא שייך האי מילתא כלל וא"כ לעולם לא יכתוב התורף בלא ידיעת הרב דמנא ידע שרוצה לשחררו ועוד דכל המשחרר עבדו עובר בעשה וכיון דבתורף לא שכיח כלל תו לא שייך לגזור טופס אטו תורף ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשיתי בסמוך לשיטת התוספות מנא ליה לתלמודא דר"א איירי בטופס ולמאי דפרישית א"ש והיינו מדלא נקט שיחרורי עבדים ע"כ דבטופס איירי כנ"ל ליישב שיטת התוס' ועדיין צ"ע:

גמרא א"ר יהודה אמר שמואל צריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם. והא דלא קתני לה במתני' דצריך שיניח נלע"ד משום דבמתני' לא קתני אלא הכותב טופסי גיטין וא"כ תו לא צריך למיתני דצריך שיניח הרי את מותרת לכל אדם דמילתא דפשיטא היא שאין זה בכלל טופס אלא עיקר תורף הגט הוא כדתנן לקמן בפרק המגרש גופו של גט הרי את מותרת לכ"א משא"כ הנך דקחשיב במתני' אע"ג דבכלל תורף הן היינו מדנקט להו דצריך לשייר אבל בלא"ה הייתי אומר דבכלל טופס הן תדע דהא גט שאין בו זמן כשר בדיעבד אם ניסת הולד כשר וכן גט שאין בו שם האיש והאשה כבר כתבתי בריש פירקין בשם רבינו יואל דכשר בדיעבד ואף לדברי החולקין נמי איצטריך מיהא לאשמעינן במתני' דלאו בכלל טופס הן משא"כ הרי את מותרת הוי עיקר ספר כריתות דכתיב באורייתא ועלה כתיב לה לשמה כנ"ל נכון:

שם בגמרא אבל סיפא דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו אימא ר"מ היא כו' אע"ג דבקמייתא נמי קתני תלשו וחתמו ונתנו לה אפ"ה מוקמינן לה כר"א וחתמו אתורף קאי אפ"ה האי אלא בחותמיו דסיפא לא מצינן לפרש אתורף דהא קאי נמי אמציעתא אבבא דהאשה כותבת הגט והאיש את שוברו והתם ע"כ אפי' התורף כותבין וא"כ ממילא דהאי שאין קיום הגט אלא בחותמיו היינו חתימה ממש ולא תורף ומש"ה נמי למאי דמוקמינן לה כר"א הוצרך רש"י ז"ל לפרש דהאי אלא בחותמיו לא קאי אלא אמציעתא וק"ל:

תוספות בד"ה אבל סיפא כו' תימא דבסוף פ' שני כו' ומאי קושיא כו' עכ"ל. ולענ"ד אין כאן מקום לתמיהתם דודאי בשמעתין אליבא דשמואל א"ש דהא דמוקי למתני' דמחובר כר"א ולא כר"מ היינו משום דס"ל כר"א בגיטין משא"כ מתני' דחש"ו ע"כ מוקי לה דלא כהלכתא כר"מ משום דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו אבל לעיל מקשה שפיר אליבא דר"י דהא שמעינן לר"י דאמר הלכה כסתם משנה וא"כ מדמוקי ר"י סתמא דהכל כשירין כר"מ אלמא דלהלכה ס"ל לר"י כר"מ א"כ מאי דוחקיה לאוקמי מתני' דמחובר כר"א דלא כטעמא ודלא כהילכתא אדרבא הו"ל לאוקמי כר"מ דא"ש טפי לישנא דתלשו וחתמו והוי נמי כהילכתא ומש"ה הוצרך לומר תרי אמוראי אליבא דר"י וק"ל:

דף כו עמוד ב

שם ע"ב פיסקא ומקום הזמן קפסיק ותני כו' ול"ש מן האירוסין כו' ארוסה מי אית לה פירי. ומשמע מפרש"י ותוס' דכל השקלא וטריא דשמעתין היינו במה שהצריכו לסופר להניח מקום הזמן אף בארוסה ולא התירו לו לכתוב אף זמן היום שעומד בו כיון דלא מיפסל משום מוקדם ואהא מסקינן דהיינו משום תקנת הולד ולכאורה יש לתמוה טובא דמאי ס"ד להתיר לו לכתוב הזמן שלא בציווי הבעל ות"ל דהוי שלא לשמה ועיקר מתני' בהכי איירי לענין שלא לשמה ואף את"ל דלמאי דס"ד דלא נ"מ מידי בזמן הגט דארוסה תו ליכא עליה שם תורף אלא דינו כטופס אפ"ה הא אפילו בשאר שטרות קאמר ת"ק דמתניתין דגזרינן שטרות אטו גיטין שצריך להניח כל מה שצריך להניח בגיטין אם כן כ"ש דיש לגזור בגיטין בזמן דארוסה אטו זמן דנשואה לענין שלא לשמה דהו"ל פסולא דאורייתא וכ"ש דקשה טפי למ"ד משום תקנת סופר דאל"כ אפילו טופס הוי אסור וא"כ לענין הזמן מאי תקנת הסופר איכא בזה תדע דהא רש"י ז"ל מפרש במשנה גבי צריך שיניח מקום המלוה והלוה שאם ראה א' רודף אחר חברו להלוותו לא יאמר הריני כותב מיד ואניח מקום הזמן לבדו שלא יהיה שטר מוקדם אלמא דבלא"ה אין דרך הסופר לכתוב מקום הזמן כלל וא"כ מאי מקשה הכא לר"ל דאמר משום פירי דלמא ר"ל ס"ל כמ"ד משום תקנת סופר וא"כ היכא דליכא תקנת סופר אפילו טופס אסור. ואף שיש לחלק וליישב דדוקא בשטרות דשייך פסול מוקדם דרך הסופר להניח מקום הזמן משום דלאחר זמנו יופסל משום מוקדם משא"כ בגט ארוסה למאי דס"ד דמוקדם נמי כשר הוי תקנת סופר נמי לענין אם יהא רשאי לכתוב מיד מקום הזמן אלא דלפ"ז תיקשי טפי בפשיטות למה הצריכו לכתוב כלל שום זמן בגט ארוסה למ"ד משום פירי כיון שאין בו צורך כלל ובודאי יותר טוב שלא לכתוב בו זמן כלל ממה שיכתוב לכתחלה זמן מוקדם שלא לצורך ובהא ודאי איכא תקנת סופר טפי שלא יצטרך לכתוב כלל הזמן וליכא למימר נמי דלענין כתיבת הזמן לא פלוג רבנן לכתבו בכל הגיטין הא ליתא שהרי הקשו בתוספות לעיל דף י"ח דבגיטין הבאים ממדינת הים למה תקנו זמן ולא ניחא להו לומר דלא פלוג רבנן וא"כ כ"ש דלא שייך לומר לא פלוג בין גט ארוסה לגט נשואה כיון שאין צורך כלל בזמן ובאמת דלכאורה משמע מל' הגמרא דהא דמקשה קפסיק ותני היינו דקשיא ליה למה הצריכו לכתוב כלל זמן בארוסה וא"כ אין צורך להסופר להניח חלק מקום הזמן אלא דנראה דרש"י ותוספות וכל המפרשים לא רצו לפרש כן משום דא"כ לא הוי אתי שפיר הא דמשני בגמרא משום תקנת הולד והיינו שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ומשמע להו דבאין בו זמן כלל לא שייך האי חששא דגיטה קודם לבנה אלא דלפ"ז אדרבא קשה יותר אסוגיא דגמרא גופא דאכתי קשה דבאמת לא היה ראוי לתקן שיכתבו זמן בגט ארוסה משום האי חששא גופא ועוד דבאמת לפי מה שכתבו התוס' דעיקר החששא דגיטה קודם לבנה היינו משום שכתוב בגט ארוסתי יאמרו שנתגרשה באירוסין א"כ בפשיטות מצינן לפרש כל הסוגיא בהכי דהקושיא למ"ד משום פירי היינו שלא יכתבו בו זמן כלל ומשני שפיר שאם לא יכתבו בגט ארוסה זמן כלל איכא למיחש שיכתבו ויחתמו העדים על גט ארוסה ולבסוף לא יתן לה הבעל הגט עד לאחר נישואין כלל ועידי מסירה ודאי לא מסקו אדעתייהו דנהי דבעו למקרייה לגט אפ"ה לא אשכחן דצריכין לקרות ג"כ הזמן דמהיכא תיתי וכ"ש למאן דמוקי לעיל בשמעתין כר' מאיר ולשיטת הפוסקים דלר"מ לא בעינן ע"מ כלל וא"כ איכא למיחש טובא שיאמרו גיטה קודם לבנה כיון שכתוב בו ארוסתי ועוד דכיון דבגט נשואה כותבין זמן ובהאי לא יכתוב זמן א"כ יאמרו דבודאי מן האירוסין נתגרשה ועוד אפילו את"ל דידעו דנתגרשה מן הנשואין אפ"ה אתו למימר דגיטה קודם לבנה ובודאי שהיה כתוב בו זמן הגט קודם שנתעברה ואיהי משום כיסופא ופגם הולד חתכה וגזייה לזמן הגט כדאיתא לעיל דף י"ז ע"ב ומש"ה תקנו דאף בגט ארוסה לעולם צריך להניח מקום הזמן ואין רשאי לכתוב אלא ע"פ ציווי הבעל וא"כ מסתמא כשמצוה הבעל לאלתר מגרש לה דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה ואם יגרשנה מן הנשואין יכתוב הזמן מאותו הזמן משא"כ האי דכתבו גט לארוסתי דבסמוך דקאמר בפירוש לכשאכנסנה אגרשנה ואקדים פורענות לנפשיה ודאי איכא למיחש בפשיטות למיפסליה משום חששא דגיטה קודם לבנה וכמו שאבאר בסמוך כן נ"ל נכון בעזה"י לולא דרש"י ותוספות וכל הקדמונים לא פירשו כן והוצרכו לידחק בכמה דוחקים ולא ידעתי למה. והנלע"ד בכוונתם דודאי משמע להו דעיקר החששא דגיטה קודם לבנה לאו משום דבכתב ארוסתי לחוד תליא מילתא דאפ"ה לא יוציאו לעז בשביל כך אלא דע"י שיראו ג"כ שהזמן מוקדם מיהו בהאי טעמא לחוד נמי לא סגי שהרי לא יחתמו העדים אלא דכיון שכתוב בו ארוסתי אתי למיטעי כמ"ש התוספות ולפ"ז ע"כ דיותר טוב היה שלא לכתוב כלל זמן בגט ותו ליכא חששא דגיטה קודם לבנה לשיטתם אע"כ דס"ל דלענין כתיבת הזמן לא פלוג רבנן ואע"ג דהתוספות הקשו לעיל דף י"ח בגיטין הבאין ממ"ה למה תקנו זמן ולא ניחא להו לפרש דלא פלוג רבנן כו' דוקא התם קשיא להו שפיר דיותר טוב היה שלא לתקן בהם זמן כיון דא"א שיומסר בזמן הכתוב בו ועוד דע"י הזמן אפשר שיבא לידי פסול מוקדם גמור או טעות בזמן או שיכתוב הזמן שלא לשמה משא"כ הכא בגט ארוסה דלא שייכי הני טעמי לשיטתם דמכיון שאין צורך בזמן אלא משום לא פלוג תו לא מיפסל מחמת שום טעות או מוקדם בזמן מש"ה ניחא להו לומר לא פלוג רבנן ולענ"ד שכל זה דוחק מלבד כמה דוחקים וקושיות שאבאר בסמוך מסוגיא דשמעתין ומסוגייא דלעיל דף י"ז וי"ח ואף שאיני כדאי לפרש נגד כל הקדמונים אולי מקום הניחו לי מן השמים. אחר שכתבתי כל זה מצאתי וראיתי לבעל העיטור סוף מאמר זמן דמבואר בפירושו להדיא דכל השקלא וטריא דשמעתין היינו דוקא להא מילתא לענין עיקר כתיבת הזמן בגט ארוסה שלא תקנו בו זמן אלא משום האי טעמא דגיטה קודם לבנה ע"ש ובספר בני יעקב על העיטור דף מ"ט ע"ב הפליג לתמוה על לשון העיטור ומסיק דאולי טעות סופר הוא ולמאי דפרישית אין כאן ט"ס כלל ואדרבה ספרא דווקנא כתביה ואדרבה פירוש מרווח הוא בסייעתא דשמיא ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול כמותו ורב גובריה דבעל העיטור ז"ל וזכיתי לקיים דבריו בטוב טעם בעזה"י ודוק היטב:

תוספות בד"ה קפסיק ותנא הא דלא דייק בפ"ב גבי נכתב ביום כו' דהכא נמי לא דייק כו' ממילא ידעינן דצריך שיניח מקום הזמן כו' עכ"ל. ולענ"ד יש לתמוה טובא דהא ודאי איצטריך לאשמעינן במתני' דאף אם הסופר רוצה לכתוב הזמן למי שירצה לגרש היום אפ"ה אסור לכתוב עד שישמע מפי הבעל דאל"כ מיפסל שכתב הזמן שלא לשמה ואף את"ל דהוי מילתא דלא שכיח שיכתוב הסופר זמנו של אותו יום דלאו בשופטני עסקינן שהרי מחמת כן יופסל למחר אפ"ה אפשר שיכתוב הסופר עכ"פ הזמן של אותו שנה או שמיטה וקמ"ל דאסור משום שלא לשמה דהא לקושטא דמילתא כל מקום הזמן מיקרי תורף מיהא בגט נשואה כמ"ש כל הפוסקים בפשיטות ולעיל פירש"י כן להדיא בריש פרק המביא תניין. אמנם למאי דפרישית בסמוך בלא"ה אין מקום לקושיית התוספות דעיקר קושיית הגמרא דקפסיק ותני היינו משום דתנא דמתניתין קתני כל דיני תקנת הסופר האיך יתנהג בכל עניני גיטין ושטרות שבעולם במה שהותר לו לכתוב לשם טופס ובמה שצריך להניח מקום חלק ומוסיף והולך דבגיטין צריך להניח שלשה מקומות חלק שם האיש והאשה והזמן ובשטרי מלוה צריך להניח עוד מקום המעות ובשדה עוד מקום השדה ולפ"ז ע"כ מוכח דבגט ארוסה צריך לכתוב מקום הזמן דאל"כ הו"ל למיתני דיש מיהא ג"כ שום דבר שאין הסופר צריך להניח חלק אלא שני מקומות מקום האיש והאשה וליתנייה בהדיא דומיא דכל הנך אע"כ דקפסיק ותני דאין לך שום דבר שאין צריך להניח מקומות האיש והאשה והזמן ואהא מקשה שפיר דלמאן דאמר משום פירי הא לא הוצרכו לתקן זמן בארוסה ואין צריך להניח חלק מקום הזמן כלל כדפרישית כן נ"ל נכון בעזה"י לפי שיטתי דבסמוך וכבר כתבתי שהיא ג"כ שיטת בעל העיטור בבירור ודו"ק:

גמרא כיון דשמענא להא דתניא האומר כתבו גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה ואמר עולא מאי טעמא גזירה שמא יאמרו כו'. ולכאורה יש לתמוה מאי קשיא ליה לעולא דקאמר מאי טעמא האיכא למיחש לבת אחותו דמסתמא עולא ס"ל כרבי יוחנן דתלמידו הוה וקי"ל נמי כרבי יוחנן דטעמא דזמן משום בת אחותו והרשב"א והרא"ש ז"ל כתבו דבעל העיטור פסק מה"ט גופא דלא חיישינן לבת אחותו והא דאמרינן לעיל דף י"ז ע"ב בפלוגתא דר"י ור"ל איפוך היינו דמפכינן עיקר פלוגתייהו דר"י ור"ל דר"י ס"ל משום פירות ולא משום בת אחותו ור"ל אמר משום בת אחותו ודחו הרשב"א והרא"ש ז"ל דברי העיטור וכתבו דמהאי דעולא לא איריא דאליבא דר"ל הוא דקאמר הכי ע"ש באריכות. ולענ"ד שזה דוחק דאכתי לשון מאי טעמא לא אתי שפיר דמשמע שלא מצא שום טעם אחר בדבר. אמנם לענ"ד בלא"ה נראה דלא שייך הכא טעמא דבת אחותו כלל כיון שהדבר ידוע שאמר ללבלר לכתוב לו גט בעודה ארוסה ולכשיכניסנה יגרשנה מאותו זמן ובהאי שעתא ודאי לא נתכוון לחפות עליה שהרי אם זינתה מקודם אכתי בת קטלא היא ומהיכי תיתי נחוש אח"כ לחיפוי בין כתיבת הגט לנתינתו ולא דמי לשאר מוקדם גמור שהעדים חתמו לאחר זמן כתיבה ויש לחוש שהבעל בעצמו כתב הגט והקדים הזמן בכוונה כדי לחפות עליה ואף אם נתברר שנכתב מקודם ע"י הסופר בזמנו לא פלוג רבנן דמסתמא כיון שלא גירשה לאלתר נמלך מלגרשה ועכשיו רוצה לגרשה כדי לחפות משא"כ הכא שאמר בפירוש שאינו רוצה לגרשה אלא לכשיכניסנה מהיכי תיתי נחוש לחיפוי בכה"ג כן נ"ל. ובהא דלא קאמר עולא דהו"ל מוקדם מטעמא דפירי לפי שיטת התוספות שנחתם ביום הכתיבה נראה דהתוספות לשיטתייהו דכל גט שלא נמסר ביום הכתיבה אית ליה קלא שלא נמסר בזמנו ויאמרו הלקוחות אייתי ראיה לכך הוצרך לטעמא דגיטה קודם לבנה. ועוד נ"ל נ"מ בהאי טעמא שאף אם כנסה באותו יום עצמו דליכא למיחש לבת אחותו ולא לפירות אפ"ה פסול דבלא"ה י"ל דהא דאומר לכשאכניסנה אגרשנה לאו ברשיעי עסקינן שישאנה ע"מ לגרשה אלא משום דלא קים ליה בארוסתו שפיר אם בתולה היא חייש שמא לא תמצא בתולה ואף באלמנה חייש לסמפון דחזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקה בבדיקת פנים כשמתייחד עמה לאחר נישואין ומזמן לו גט בשביל כך שאם ימצא סמפון יגרשנה לאלתר דהא קי"ל דצריכה גט ואפ"ה פסול האי גיטא שמא יבא עליה לאחר חופה ותתעבר ממנו ויאמרו גיטה קודם לבנה כיון שנכתב בגט ארוסתי יאמרו דביאת זנות הוה ואף שיש לפקפק קצת בזה דיותר ראוי לומר שנתעברה באירוסין ולא שייך שפיר גיטה קודם לבנה אפ"ה לא נמנעתי לכתבה דשפיר נקיט טעמא דגיטה קודם לבנה דהוי מילתא דפסיקא אם מגרשה לזמן מרובה לאחר זמן הגט ומכל מקום בלא"ה א"ש כדפרישית מעיקרא כן נ"ל ועדיין צ"ע ודוק היטב:

תוספות בד"ה לכשאכניסנה אגרשנה פירש בקונט' משום דהוי גט ישן וקשה דאינו גט כו' ובגט ישן אם נתגרשה תינשא לכתחלה כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב בענין אחר דשאני הכא בההיא דלכשאכניסנה אגרשנה דהגט נכתב מעיקרא בפסול שהרי אסרו חכמים לכתוב לכתחלה גט כה"ג דכיון שהגט לא נכתב כתיקון חכמים החמירו לפסול כדמוכח במכילתין בכמה דוכתי משא"כ בגט ישן שעיקר הגט נכתב ונחתם בכשרות אין לפסלו משום האי גזירה דגיטה קודם לבנה דלא שכיח כן נ"ל אלא דבלא"ה מתרצו התוס' שפיר:

בד"ה הכא נמי גזירה שמא יאמרו כו' וא"ת מאי קפידא היא כו' שהרי העדים לא יחתמו לו דחזו שהוא מוקדם ואיכא למיחש בנשואין כו' עכ"ל. ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל ודבריו מוכרחין בכוונת התוספות. אלא דאכתי לא ידענא למה הוצרכו התוספות לידחק בכל זה ולפרש דיטעו לאחר נישואין ויסברו שהיא ארוסה ואפ"ה העלו בסוף הדיבור בקושיא דהא מצינן לפרש בפשיטות בחששא קרובה שיחתמו העדים בעודה ארוסה ותחלה אפרש מאי דקשיא לי בגמרא אכתי מה הועילו חכמים בתקנתן דהאומר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה דאינו גט דאכתי יאמר לסופר סתם כתוב גט לגרשה לאלתר ואח"כ יניחנו אצלו ויגרשה לכשיכניסנה ומה לנו לדברים שבלבו. אע"כ דמ"מ מאי דאפשר לתקוני מתקנינן ולמעט חששא דגיטה קודם לבנה והשתא אתי שפיר טובא דאם יתירו להסופר לכתוב טופסי גיטין לארוסה עם הזמן דהיום אפשר דלבתר הכי סמוך לנישואין יהא בדעת הבעל לגרשה לאלתר וימלך לגרשה עד אחר נישואין או שבדעתו השתא לגרשה לכשיכניסנה וימצא גט מוכן אצל הסופר ויקחנו ויניח להעדים לחתום אם יהיו רשאין לחתום מוקדם לארוסה דלא ידעו לחששא דגיטה קודם לבנה ומשום פירות ליכא וא"כ ע"י כך יהא לעז גדול דגיטה קודם לבנה זמן מרובה משא"כ השתא דתקנו שלא יכתוב סופר שום זמן בגט ארוסה שלא מדעת הבעל תו ליכא למיחש למידי שאם רוצה הבעל לגרשה לאלתר ואמר כן לסופר מסתמא ימסרנו לאלתר דלא מקדים אינש פורענות לנפשיה ואם אינו רוצה לגרשה ולא עלה בלבו כלל אלא דלאחר כך סמוך לנשואין יהא בדעתו לגרשה לאלתר או לכשיכניסנה מ"מ לא ימצא שום גט שיש בו זמן מוקדם אלא שיכתוב זמן הגט מהיום שהוא סמוך לנשואין דאפשר שיהא בענין דלא שייך חששא דגיטה קודם לבנה וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דאין החששא אלא סמוך לנשואין ממש כשבודקה קודם נישואין או לאחר הנשואין מיד דא"ש טפי אלא דאין צורך לכל זה דבלא"ה א"ש כדפרישית כן נ"ל נכון בעזה"י. לולא דהתוספות והרשב"א ז"ל לא פירשו כן ובכה"ג נמי יש לפרש למאי דפרישית דכל השקלא וטריא דשמעתין היינו לענין שלא יכתבו שום זמן דמ"מ הוצרכו לתקן זמן ושלא יכתוב הסופר הזמן אא"כ כשאומר לו הבעל לגרשה לאלתר ומסתמא מגרש לה לאלתר דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה ולדעתי צ"ע גדול ודוק היטב:

בא"ד ואומר ר"ת דכיון שרואין העדים בגט שכתוב ארוסתי יסברו כו' עכ"ל. ואין להקשות דלמה תקנו שיכתוב ארוסתי לא ליכתוב ותו ליכא למיחש מידי דנראה דצריך לכתוב ארוסתי כדי שידעו שנתגרשה מן האירוסין לענין דכתובתה מאחר ר' אם בתולה היא ואף באלמנה נ"מ טובא לכמה דברים ולענין פירות גופייהו שלא יערער הבעל להוציא הפירות שלה קודם זמן הגירושין ויאמר דנשואה היתה ולכתחלה ודאי כל מאי דאיפשר לתקוני מתקנינן:

בא"ד אבל קשה דלמה לי טעמא דגיטה קודם לבנה כו' יפסל למ"ד משום פירי כו' עכ"ל. ולכאורה נשאר הדבר בתימה דלא הועיל עולא כלום בדבריו. אמנם לענ"ד נראה ליישב קושייתם אף לפי שיטתם דלמ"ד משום פירי ודאי הוי חששא רחוקה טובא לחוש שמא לא יגרשנה עד אחר נישואין ויחתמו העדים בטעות ולאחר החתימה ימשך הדבר שלא יגרשנה ביום החתימה שהרי אם יגרשנה ביום החתימה אזלא לה הך חששא דמ"ד משום פירי ונהי דמ"ד משום פירות עיקר פסול גט שאין בו זמן היינו שמא לא ימסר ביום החתימה ותפסיד שלא כדין כמ"ש התוס' לעיל ד' י"ז דמשעת הנתינה תוכל ליקח כתב מהב"ד מ"מ לא חייש להכא אלא בענין האי חששא לחוד שמא ע"י סיבה ימשך הדבר בין חתימה לנתינה משא"כ הכא דליכא חששא אלא לאחר כמה חששו' טובא שיכתוב בעודה ארוסה ונמלך לגרשה עד לאחר נישואין ואז יטעו העדים ויסברו שהיא נשואה ויחתמו על מוקדם ואח"כ ימשך הדבר דהוי נמי מילתא דלא שכיחא דסתם גיטין נמסרין ביום החתימה כמ"ש התוס' לעיל וכולי האי לא חיישינן משום חששא דפירות מש"ה איצטריך לטעמא דגיטה קודם לבנה כן נ"ל ליישב קושייתם לפי שיטתם. אמנם לפי מאי דפרישית לעיל מסברא דנפשאי בלא"ה אין מקום כלל לקושיא זו כדפרישית ודוק היטב ומה שיש לדקדק עוד בזה ובלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו ובסוגיית הפוסקים יבואר בקונטרס אחרון אי"ה:

דף כז עמוד א

תוספות בד"ה הא אמר תנו נותנין תימה מנ"ל למידק כו' הא אי לא הוי חיישינן לנמלך היו מחזירין כו' עכ"ל. פי' דלפ"ז יהיה המשך לשון המשנה כך לא יחזיר אפילו אם אמר תנו דחיישינן שמא באמת נמלך ולא גירשה ואע"ג שהוא אומר תנו שכבר גרשה לא מהימן למפרע כמ"ש תוספות לקמן וא"א נמי ליתן לרבי עכשיו בתורת גירושין דחיישינן שמא מיוסף ב"ש אחר נפל אבל אכתי יש לדקדק על קושיית התוספות דאכתי מקשה הש"ס הכא שפיר אי ס"ד דחיישינן לשני יוסף ב"ש א"כ מאי אירייא דנמלך ולא גרשה עדיין ות"ל דאפילו אי ידעינן שכבר גירשה אפ"ה אין מחזירין לה זה הגט אפילו לראיה בעלמא דשמא גירשה בתשרי בגט אחד וזה הגט שנכתב בניסן הוא של יוסף ב"ש אחר וא"כ אם מחזירין לה זה הגט אתיא למטרף מלקוחות מניסן שלא כדין בשלמא אי לא חיישינן לב' יוסף ב"ש א"ש דליכא למיחש בהאי גיטה גופא שמא נכתב בניסן ולא נתן עד תשרי דהא מקשה הש"ס שם ומייתי התוס' בדיבור הסמוך ומשני שם דאמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך והיינו משום דכל גט שלא נמסר ביום הכתיבה קלא אית ליה ויאמרו הלקוחות אייתי ראיה אף אותן שלא ידעו שאיתרע בנפילה משא"כ לענין חששא דשני יוסף ב"ש לא שייך לומר כן דשמא באמת הוא גירשה בתשרי ביום הכתיבה וא"כ לית ליה קלא וא"כ אותן הלקוחות שלא ידעו בנפילה ויראו עכשיו זה הגט שנכתב בניסן ולא ירגישו לומר אייתי ראיה ואתיא למטרף שלא כדין דשמא זה הגט הוא של יוסף ב"ש אחר. מיהו יש ליישב דודאי לענין ממון לא חיישינן לב' יוסף בגיטין שהרי כותבין שם העיר ובפ"ק דב"מ אמרינן להדיא דלענין ממון לא חיישינן לשני שוירי ואפשר דאפילו לשני יוסף ב"ש גרידא נמי לא חיישינן לענין ממון לפ"ז א"א לפרש כן קושיית הש"ס וא"כ מקשו התוספות שפיר אחר שכתבתי כל זה מצאתי קושיא זו בתוס' ישנים בפרק קמא דבבא מציעא עיין שם ולפמ"ש לא קשה מידי ודו"ק:

בא"ד ואר"י דדייק מדאיצטריך ונמלך למידק כו' ורבי זירא סבר כו' ולא לדקדק הא אמר תנו נותנין כו' עכ"ל. פירוש דלרבי זירא לא נקיט לשון ונמלך משום דיוקא דאם אמר תנו נותנין כי היכי דתיקשי לן אי לאלתר פשיטא אלא עיקר לשון ונמלך היינו אורחא דמילתא ואפ"ה ממילא שמעינן דאם אמר תנו נותנין לאלתר דאל"כ ל"ל למיתני כלל שאני אומר ונמלך שלא ליתנן הו"ל למימר סתמא לא יחזיר משום חששא דשני יוסף ב"ש אע"כ דאם אמר תנו נותנין מיהא לאלתר ומש"ה איצטריך למימר שאני אומר וממילא נקיט לשון ונמלך משום אורחא דמילתא. זה נראה ברור בכוונת התוספות וכן כתבו להדיא בפ"ק דמציעא וכן מבואר להדיא מלשון רש"י ז"ל לקמן בשמעתין ולא ידעתי מי הכריחו למהרש"א ז"ל לפרש כוונת התוספות כאן שלא כדבריהם בפ"ק דמציעא:

בא"ד ועוד אור"י דדייק אפילו לזמן מרובה דמשמע ליה דומיא כו' עכ"ל. וקשיא לי מה הועיל ר"י בתירוצו השני הא בלא"ה ע"כ צריכין אנו לתירוץ הראשון דלשון ונמלך אתי לדיוקא לרבה דאלת"ה אכתי תיקשי לן מנא ליה לרבה לאוקמי מתני' דאם אמר תנו נותנין אפילו בהוחזקו ולא שכיחי שיירתא דילמא דוקא בלא הוחזקו ולא שכיחי איירי ואף למה שכתבו התוס' בסמוך דההיא עובדא הוה ברישא דדייק מוכל מעשה ב"ד דבשכיחי ולא הוחזקו מהדרינן אכתי דילמא מתניתין דמצא גיטי נשים דדייקינן הא אמר תנו נותנין נמי איירי בכה"ג גופא דשכיחי ולא הוחזקו והוי לגמרי דומיא דסיפא ואכתי בהוחזקו ולא שכיחי מנא ליה דמהדרינן אע"כ דטעמא דרבה משום דנקיט לשון ונמלך לאשמעינן דיוקא דאם אמר תנו נותנין. וא"כ מוכח שפיר דאתי לאשמעינן בהוחזקו ולא שכיחי מהדרינן דאי בשכיחי ולא הוחזקו אמאי נקיט לשון ונמלך הא מסיפא דוכל מעשה בית דין נמי שמעינן לה נמצא דלפ"ז ע"כ סברא זו מוכרחת דלרבה לשון ונמלך אתי לדיוקא לאשמעינן חידוש הדין א"כ למה נאדי ר"י ז"ל מתירוץ הראשון דהא ודאי לא מצי רבה לאוקמי מתניתין לאלתר דא"כ מאי קמ"ל לשון ונמלך דאי לדיוקא דלאלתר פשיטא. ובתחלה עלה בלבי לפרש דעכשיו סובר ר"י דודאי לא דייק רבה לשון ונמלך לדיוקא אלא הא דאוקי למתניתין בהוחזקו ולא שכיחי היינו משום דקושטא דמילתא הכי הוא כיון דדייק מוכל מעשה ב"ד דבשכיחי ולא הוחזקו מהדרינן דמעשה ב"ד משמע ליה דאשתכח בבית דין דשכיחי שיירתא א"כ סובר רבה דכ"ש הוחזקו ולא שכיחי מהדרינן כמ"ש הר"ן ז"ל להדיא דיש סברא לומר דהוחזקו ולא שכיחי עדיף משכיחי ולא הוחזקו ולענ"ד בטעם דבריו על הדרך שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דבהוחזקו שני יוסף הוי חששא לנפילה דיחיד משא"כ בשכיחי שיירתא חיישינן ליוסף ב"ש טובא ומיקרי נפילה דרבים ואפ"ה לא חיישינן בחדא לריעותא כל שכן בהוחזקו ולא שכיחי. אלא דמסוגית התוספות בשמעתין לא משמע כן אלא דאדרבא הוחזקו ולא שכיחי גרע משכיחי ולא הוחזקו וכמ"ש להדיא הרמב"ם והרא"ש ז"ל וכן נראה סברת הרי"ף וכמו שאפרש עוד בסמוך דלא שייך הכא הא מילתא דנפילה דרבים ונפילה דיחיד וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. והנלע"ד דודאי ע"כ לרבה דייק לשון ונמלך דאתי לדיוקא לאשמעינן חידוש הדין והיינו כדמוקי לה בהוחזקו ולא שכיחי דאי שכיחי ולא הוחזקו מסיפא דוכל מעשה בית דין שמעינן לה אלא דאפ"ה הוצרך ר"י ז"ל לפרש דרבה דייק לזמן מרובה דמשמע ליה דומיא דסיפא דאי מדיוקא דלשון ונמלך סובר ר"י עכשיו דאכתי מצי לאוקמי לאלתר ואפ"ה איכא רבותא וחידוש הדין דאיכא למימר דאתי לאשמעינן כמ"ד שלא שהא אדם שם ולאפוקי ממאן דאמר שלא עבר שם אדם וממשנה יתירא ידעינן לה דאע"ג דהכא במתניתין דגיטין קתני להדיא מצאו לאלתר כשר אכתי הו"א דהיינו שלא עבר אדם שם מש"ה קתני משנה יתירה בב"מ מצא גיטי נשים לאשמעינן דאע"ג ששהא כדי שעבר אדם שם מ"מ כיון ששהא כדי שלא שהא אדם שם נמי מהדרינן אפי' בהוחזקו ושכיחי וא"כ הוי רבותא טובא לכך הוצרך ר"י ז"ל לפרש דהא דלא מוקי רבה לאלתר היינו משום דמשמע ליה דומיא דסיפא כנ"ל ודו"ק:

בא"ד דמשמע ליה דומיא דשטרי חליצה ומיאוני' כו' מה שלא כתבו דמשמע ליה לזמן מרובה דומיא דדייתיקי מתנה ושוברין דהיינו אפילו לזמן מרובה דלענין ממון לא חיישינן לשני יוסף ב"ש כתבתי בחידושי לב"מ וע"ש:

בא"ד וכיון דבאינו ידוע מיירי על ידי מה שנמצא לאלתר אכתי לא ידעינן שהוא שלה כו' עכ"ל. הלשון אינו מדוקדק ואיפכא הוי ליה למימר כיון שלא ראינו בידה קודם הנפילה היכי ידעינן שהוא לאלתר אלא משום דמצינן למימר כגון שזמנו לאלתר לכך כתבו דע"י כך אכתי לא ידעינן שהוא שלה ומה שיש לדקדק על תירוץ ר"י כתבתי בפ"ק דמציעא ע"ש:

בא"ד ורבי זירא לא מוקי לה דומיא דסיפא ומברייתא דייק שפיר. ויש לדקדק דאכתי אמאי לא דייק מסיפא גופא דוכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר ואי משום דיש לחלק בין איסורא לממונא הא שטרי חליצה ומיאונין תנן ואי משום דוכל מעשה ב"ד משמע ליה דאשתכח אבראי כדאיתא בפ' קמא דמציעא והביאו התוספות בסמוך וא"כ היינו לא שכיחי ולא הוחזקו דא"כ מברייתא נמי לא דייק מידי דשמא איירי בכה"ג גופא וכ"ש ללישנא בתרא דרבי זירא דמוקי באמת בלא שכיחי ולא הוחזקו כמו שאבאר. א"כ אמאי לא דייק להאי גוונא ממתניתין דכל מעשה ב"ד ואפשר דמגיטין אגיטין ניחא ליה טפי אע"ג דברייתא הוא ומכ"ש דאתי שפיר טפי לפי מה שכתבתי בסוף פ"ק דב"מ בשיטת רב עמרם דסובר דיש לחלק בין גיטין לחליצה ומיאונין א"כ אפשר דמה"ט גופא לא הוי מצי רבי זירא לאקשויי מגיטין אחליצה ובהכי הוי ניחא ליה טפי כדי לאוקמי מתניתין דהכא דמצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול בכל גווני אפילו בלא שכיחי ולא הוחזקו אבל לבתר דדייק מברייתא דזימנין דמהדרינן וע"כ מתניתין לאו בכל גווני איירי ממילא מקשה הש"ס שפיר להיאך לישנא דפליג ר' זירא עליה דרבה ממתניתין דוכל מעשה ב"ד ותו לא משמע לחלק בין גיטין לשטר חליצה ומיאונין ומש"ה איצטריך לאוקמי אליבא דרבי זירא ההיא דוכל מעשה ב"ד דאשתכח אבראי דומיא דברייתא דמצא גט אשה בשוק כן נ"ל ברור ודו"ק:

בד"ה הא אמר תנו כו' וא"ת והיכי דייק כו' וי"ל דבנמצא לאלתר כו'. עיין מה שאכתוב בזה לקמן בשמעתין:

בא"ד וכי פריך לקמן ארבי ירמיה מאי למימרא המ"ל דלא חיישינן כו' עכ"ל. לולא דבריהם היה נ"ל דלרבי ירמיה פריך שפיר מאי למימרא ולאו אברייתא קאי אלא אמתניתין דקתני ונמלך לאשמעינן אם אמר תנו נותנין ומוקי לה רבי ירמיה נמי כשאומרים מעולם לא חתמנו וא"כ מקשה שפיר מאי למימרא דהא במתניתין לא שייך חששא דשמא כתב בניסן כמ"ש התוספות ואף אם נאמר דרבי ירמיה לא דייק לשון ונמלך כמו שכתבו התוס' לעיל לרבי זירא אפ"ה מקשה שפיר מאי למימרא אמתניתין דוכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר דע"כ מוקי לה ר' ירמיה נמי בהאי גוונא דאמרי מעולם לא חתמנו לא מיבעיא אם נאמר דר' ירמיה פליג ארבה ורבי זירא וסובר דאפי' בלא הוחזקו ולא שכיחי נמי לעולם לא מהדרינן אלא דוקא כשאומרים מעולם לא חתמנו א"כ ע"כ מוקי למתניתין דוכל מעשה בית דין כאוקימתא דיליה דאומרים מעולם לא חתמנו אלא אפילו לשיטת הפוסקים דר' ירמיה לא פליג אלא דניחא ליה לאוקמי מתניתין וברייתא בכל גווני אפילו בשכיחי והוחזקו א"כ מסתמא סיפא דוכל מעשה ב"ד נמי איירי דומיא דרישא בכל גווני וכגון שאומרים מעולם לא חתמנו וא"כ מקשה שפיר מאי למימרא כן נ"ל נכון ומה שלא כתבו בתוספות כן יבואר מתוך מה שאכתוב בסמוך דלדידהו לא שייך להקשות מאי למימרא אההיא דוכל מעשה ב"ד:

בד"ה כאן במקום כו' וא"ת ואמאי לא משני איפכא כו' דומיא דמעשה ב"ד כו' וי"ל דההיא עובדא דבסמוך הוי ברישא כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם סתומים דמעיקרא מאי קשיא להו דלוקי רישא דומיא דסיפא כיון דעכשיו סלקא דעתך דהאי שינויא דרבה ברומיא דמתני' הוי מקמי האי עובדא דדייק מההיא דכל מעשה ב"ד וא"כ היאך כתבו בפשיטות דההיא דמעשה ב"ד איירי בשכיח שיירתא כיון דאכתי לא דייק רבה גופא הא מילתא עד לבסוף ואפשר דמעיקרא הוי סבר דאיירי דאשתכח חוץ לב"ד כדמוקי ר"ז ויותר קשה דמאי קשיא להו דלוקי רישא וסיפא בחד גווני בלא הוחזקו ושכיח שיירתא דא"כ תיקשי ל"ל למתני תרתי ולכאורה היה נראה דקושייתם כאן היינו לתירוץ השני שכתב ר"י לעיל דרבה לא דייק לזמן מרובה אלא מדקתני דומיא דסיפא ואם כן אפשר דמשמע להו דלפ"ז לא דייק רבה לשון ונמלך לאשמעינן חידוש הדין אלא דממילא דייקינן הא אמר תנו נותנין וא"כ אכתי הו"א דבלא שכיחי ולא הוחזקו איירי להכי אשמעינן סיפא לגלויי עלה דרישא דבשכיחי ולא הוחזקו איירי וסברי התוס' דמעיקרא נמי פשיטא לרבה דסיפא דוכל מעשה ב"ד איירי בשכיחי ולא הוחזקו אלא דהוי משמע ליה לחלק בין איסורא לממונא ובין גיטין לשטרי חליצה ולבתר הכי דק ואשכח דליכא לחלק כדאהדר ליה לרב עמרם בספ"ק דמציעא אלא דא"א לומר כן דא"כ מאי מתרצו התוספות דההיא עובדא דבסמוך הוי ברישא ואשמעינן בשכיח ולא הוחזקו והכא אשמעינן בהוחזקו ולא שכיחי ואי ס"ד דתוספות קיימו בהאי שיטה דל' ונמלך לאו לאשמעינן חידוש הדין אתי וא"כ אכתי לפי האמת מנ"ל לרבה דבהוחזקו ולא שכיחי מהדרינן דלמא איירי רישא דומיא דסיפא ובתרוייהו לא מהדרינן אלא בשכיח ולא הוחזקו. אם לא שנאמר דהתוס' סברי כסברא שכתבתי בשם הר"ן ז"ל דהוחזקו ולא שכיחי עדיף משכיח ולא הוחזקו ואפ"ה קשיא להו מעיקרא שפיר דלוקי בהוחזקו ולא שכיחי אע"ג דהוי לקולא כיון דהוי דומיא דסיפא כדדייק נמי דאיירי לזמן מרובה משום דומיא דסיפא אע"ג דלקולא הוא וע"ז מתרצים שפיר דההוא עובדא דבסמוך הוי ברישא ואשמעינן בשכיח ולא הוחזקו וממילא אשמעינן הכי בהוחזקו ולא שכיח והיינו דאתיא במכ"ש משכיח ולא הוחזקו או שנאמר דעכ"פ שקולים הם שניהם כא'. אבל כבר כתבתי שהרא"ש והרמב"ם ז"ל כתבו להדיא להיפוך דהוחזקו ולא שכיח גרע טפי וכן משמע משיטת הרי"ף ז"ל ולשון התוספות עצמו מוכיח כן מדכתבו והכא אשמעינן דאם הוחזקו נמי יחזיר אלמא דההיא גרע טפי וכמו שאפרש עוד לקמן בלשון הגמרא. לכך נלע"ד דודאי הוחזקו ולא שכיח גרע טפי והיינו דקשיא להו מעיקרא מנ"ל לרבה דמהדרינן בכה"ג דהאיכא לשנויי איפכא דהא דמהדרינן היינו דוקא בשכיח ולא הוחזקו דומיא דסיפא ולעולם דסברי התוספות דההיא דונמלך אתי לאשמעינן חידוש הדין אליבא דרבה אלא דההיא דוכל מעשה ב"ד משמע להו דעיקר המשנה לאו לאשמעינן הא מילתא איתמר דלא חיישינן לב' יוסף ב"ש אלא לגופא איצטריך דלא חיישינן לנמלך במעשה ב"ד כגון שנכתב הנפק משום דלוה לא מקיים שטריה וכן בשטרי חלטתא ואדרכתא אשמעינן דלא חיישי' לפרעון כדאיתא פ"ק דמציעא ואגב גררא נקט שטרי חליצה ומיאונין כדנקט נמי ברישא מצא גיטי נשים אליבא דר' זירא אגב גררא דאינך ואפשר שהוציאו כן מדמהדרינן בפ"ק דמציעא ור"ז מי קתני כל מעשה ב"ד שנמצאו בב"ד ולעולם דאשתכח אבראי וא"כ ע"כ איירי בלא שכיחי ולא הוחזקו דאי בהוחזקו מנא ידע בשטר חליצה למי יחזיר דליכא לאוקמא כשראו בידה דא"כ פשיטא דיחזיר לה אע"פ שאינה שלה לראיה כמ"ש התוס' לעיל אע"כ בלא הוחזקו ולא שכיחי וא"כ אמאי לא מקשי הש"ס שם מאי למימרא אע"כ דבההיא דוכל מעשה ב"ד לא שייך להקשות מאי למימרא דלגופא איצטריך וא"כ סברי התוספות דה"נ איתא אליבא דרבה וא"כ מקשו שפיר דלוקי רישא נמי בשכיח ולא הוחזקו ואשמעינן דמהני בגיטין למאי דס"ד עכשיו לחלק בין גיטין לחליצה וסיפא אשמעינן לגופא וע"ז תירצו דההיא עובדא דבסמוך הוי ברישא ודייק דבשכיח ולא הוחזקו מהדרינן משום דאין סברא לחלק בין גיטין לשטרי חליצה והא דלא דייק מעיקרא מההיא דקתני ונמלך דאתי לאשמעינן מיהא בשכיח ולא הוחוקו משום דאכתי לא ס"ד לדייק לשון ונמלך ועוד דניחא ליה לאתויי מסיפא דקתני בהדיא ולא מרישא דלא אשמעינן אלא מדיוקא. אבל לבתר הכי אשמעינן הכא שפיר דההיא דמצא גיטי נשים איירי בהוחזקו מדאיצטריך למיתני ונמלך דאי לשכיחי ולא הוחזקו מסיפא שמעינן לה כנ"ל לפרש שיטת התוספות:

בא"ד וא"ת היכא דהוחזקו כו' היכא מהדרינן מנא ידעינן דשל זה הוא וי"ל כגון דידעינן כו' עכ"ל. מהרש"ל ומהרש"א ז"ל כתבו דעכשיו לא ס"ד דהתוספות מה שכתבו לקמן דלא חיישינן להבעל דמשקר כו' ע"ש. ולענ"ד במחילה מכבודם בחנם נדחקו דהא בלא"ה נמי מצינן למימר דהא דהוחזקו ולא שכיח מהדרינן כגון שמצאו השליח בעצמו שנאבד ממנו או שנאבד מיד הבעל ומצאו בעצמו אע"כ נראה דעיקר קושית התוספות נמשך למ"ש בסמוך דממתניתין דמצא גיטי נשים דייק רבה דהוחזקו ולא שכיח יחזיר וע"ז מקשו שפיר דהיאך אפשר לומר דהאי מתני' איירי בהוחזקו דא"כ אמאי תלי טעמא דלא יחזיר כשאין הבעל מודה משום שאני אומר כתובין היו ונמלך ות"ל דבלא"ה לא ידעינן למי יחזיר אע"כ דמתני' איירי בלא הוחזקו וא"כ לית לן לאוקמי דיוקא אם אמר תנו נותנין בהוחזקו דהא דיוקא מהאי בבא גופא איירי ובהאי גוונא גופא כנ"ל ברור בכוונת התוס' ודו"ק:

בא"ד וי"ל כגון דידעינן דמזה יוסף ב"ש נפל כו' נ"ל דלאו דוקא שראו הנפילה אלא אף שראו הגט בידו סמוך לנפילה הו"ל כאילו יודעים שמזה נפל כיון שזה היה לו בודאי הגט בידו והלך באותו מקום שמצאו תו לא תלינן שגם אחר היה לו הגט ונאבד כאן כיון דאין השיירות מצויות ומה שיש לדקדק כתבתי בחידושי לב"מ ע"ש:

בא"ד ושמעתין אתיא כר"א כו' ואע"ג דאליבא דר"א נמי מסקינן בפ' גט פשוט דב' יוסף ב"ש הדרין בעיר א' אין מגרשין אלא זה בפני זה וא"כ בהוחזקו אמאי לא יחזיר מיהו כבר כתבתי בריש פירקין דהא דאין מגרשין אלא זה בפני זה היינו דוקא כשאין העידי מסירה מכירין שזו אשתו בבירור אבל במכירין מגרשין אפילו זה שלא בפני זה וכן הוא בש"ע א"ע סי' קל"ו וא"כ א"ש דלא יחזיר. ובעיקר דבריהם שכתבו דלר"מ בעינן מוכח מתוכו כבר כתבתי בריש פירקין שאין דבריהם מוכרחים ושיש ליישב שיטת רש"י ז"ל וסייעתו ע"ש:

גמרא ואפילו במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו כיון שהוחזקו שניהם בעיר א' א"כ מה חילוק יש בין מקום שהשיירות מצויות או לא הרי הכל תלוי ביוסף ב"ש לבד ומה גריעותא יש בהליכות השיירות ע"ש שהאריך ומתוך דבריו נחית לחלק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד. ולענ"ד יש לי לדקדק על דבריו מכדי מרא דשמעתא דהכא מאן ניהו רבה ושמעינן ליה לרבה פ' גט פשוט ד' קע"ב דלא שני ליה בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד. ועוד דהתם בפ' גט פשוט משמע דאף למאן דמחלק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד היינו דלא חיישינן שנאבד מיד יוסף ב"ש ומצאו יוסף ב"ש אחר דלא שכיחי כלל דאיתרמו כה"ג. אבל הכא כיון דהוחזקו אמאי מיקרי נפילה דיחיד שהרי יש לתלות בזה כמו זה. מיהו י"ל דאיירי דוקא שמצאו השליח בעצמו אלא דלשון הרשב"א ז"ל גופא לא משמע כן. ובעיקר תמיה' הרשב"א ז"ל נלע"ד ליישב דאף בהוחזקו והוא ג"כ לזמן מרובה אפ"ה כיון שהוא מקום שאין השיירות מצויות א"כ יש להסתפק שמא לא עבר שם שום אדם כלל א"כ לא איתחזק שום ריעותא בזה הגט כיון שזה הלך בודאי בזה המקום שנמצא ולא נודע אם הלך שם עוד שום אדם משא"כ במקום שהשיירות מצויות והוחזקו הו"ל כאילו ראינו שעברו שם אנשים וא"כ יש להסתפק שמא יוסף ב"ש השני היה בתוך הבאים או שמסר הגט לשלוחו כמותו ומש"ה לא יחזיר וע"פ סברא זו העליתי ארוכה למ"ש רבינו בעל הטורים בטא"ע סימן קל"ב להלכה דכל שראינו שעבר שם אדם אפילו בלא הוחזקו ולא שכיחי נמי לא יחזיר וכן הוא בש"ע שם ולכאורה יש לתמוה שפסק דלא כמאן דאפי' לרבי זירא גופא לא מחמרינן אלא בחדא לריעותא מיהא כגון בשכיחי שיירות לחוד או בהוחזקו לחוד משא"כ בלא שכיחי ולא הוחזקו ליכא למ"ד וכמו שכתב הטור בעצמו וא"כ מה ראה הטור להחמיר בעבר אדם שם אף בלא שכיחי ולא הוחזקו. ומ"ש שם הב"י שהוא כשיטת אביו הרא"ש ז"ל ואני בעניי יגעתי ולא מצאתי שום שורש וענף לסברא זו לא בדברי הרא"ש ז"ל ולא בשום א' מהפוסקים ואדרבא הרי"ף ז"ל כתב להדיא ואם עבר שם אדם והוחזקו כו' והרמב"ם ז"ל כתב ואם אבד במקום שהשיירות מצויות כו' הואיל ועבר אדם שם חוששין אעפ"י שלא שהה כו' אלמא דאע"ג שעבר אדם שם אפ"ה אין חוששין אלא בהוחזקו או בשיירות מצויות וא"כ דברי הטור דלא כמאן ולמאי דפרישית א"ש דמדרבה שמעינן לר' זירא דכיון דאמר רבה אף ע"ג דהוחזקו בעינן נמי שיירות מצויות וקשיא לן מה טעם יש בה שהרי אין הדבר תלוי אלא אם הלך שם יוסף ב"ש לבד אע"כ כמ"ש דהחילוק בין שיירות מצויות היינו לענין אם הדבר ספק אם עבר שם שום אדם דבאין השיירות מצויות לא מספקא מילתא כלל אבל במקום שהשיירות מצויות יש מקום לומר דמסתמא עבר שם אדם וא"כ חיישינן שמא עבר שם יוסף ב"ש בעצמו או שלוחו נמצא דלפ"ז כל שראינו בודאי שעבר שם אדם הו"ל כשיירות מצויות דמה לי אם עבר א' או אנשים הרבה סוף דבר לא מספקא לן אלא באדם א' וכיון שזכינו דכל שראינו אדם א' עבר שם מיקרי שיירות מצויות א"כ לר"ז דבחדא לריעותא לא מהדרינן משום דחייש לשני שוירי וא"כ כל שראינו אדם עבר שם נמי לא מהדרינן דהא הו"ל כשיירות מצויות ולדידיה בשיירות מצויות לחוד לא מהדרינן וא"כ יפה פסק הטור למאי דפסק כר"ז ומ"ש הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאף בעבר אדם שם בעינן ג"כ שהוחזקו או שיירות מצויות אינהו לא איירי כשראינו בבירור שעבר אדם שם אלא לענין השיעור אם הוא בכדי שנוכל לומר שעבר אדם שם אבל בראינו בודאי שעבר שם סובר הטור דהו"ל כשיירות מצויות כנ"ל ברור בכוונת הטור אח"ז ראיתי שב"ח ובית שמואל נדחקו והגיהו שם בדברי טור וש"ע ולמאי דפרישית דברי הטור וש"ע עולה כהוגן וכהלכה בלי שום גמגום בעזה"י ודו"ק:

שם בגמרא נפק דק ואשכח דתנן כל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר. הא דפשיטא ליה לרבה דההיא דכל מעשה ב"ד איירי דאשתכח בב"ד היינו משום דע"כ איירי בלא הוחזקו דאי הוחזקו א"כ בשטר חליצה ומיאונין ודכוות' מנא ידעי למי יחזיר דא"ל כשידוע שחלצה או מיאנה א"כ פשיטא דיחזיר לראיה בעלמא כמ"ש התוספות אע"כ דבלא הוחזקו א"כ אי ס"ד דבאשתכח חוץ לב"ד איירי ממילא הו"ל לא שכיחי ולא הוחזקו וקשיא ליה לרבה מאי קמ"ל פשיטא אע"כ באשתכח בב"ד איירי ור"ז למאי דפליג סובר דבאשתכח חוץ לב"ד איירי וסובר דבכה"ג נמי צריכה למיתניה בהדיא ובסברא זו פליגי רבה ור"ז דוק ותמצא או שנאמר דלר"ז ההיא דכל מעב"ד איצטריך לגופא כדפרישית לעיל כנלע"ד אבל משיטת התוס' לא משמע כן אלא דפשטא דלישנא דכל מעב"ד משמע ליה לרבה דאשתכח בב"ד ולר"ז בחוץ לב"ד וכדפרישית בלשון תוס' בד"ה כאן והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

דף כז עמוד ב

גמרא בזמן שהבעל מודה אפילו לזמן מרובה. וקשיא לי לשיטת הר"ן והנמוק"י שכתבו בפרק האשה שלום לחלק בין נמצא הגט במקום דירת יוסף ב"ש ובין אם נמצא בדרך א"כ מאי מקשה הכא מברייתא אמתני' דהא במתניתין קתני בהדיא המביא גט משמע שאבדו בדרך מש"ה חיישינן משא"כ בברייתא דקתני מצא בשוק איכא לאוקמי שמצאו במקום דירת יוסף ב"ש ומש"ה לא חיישינן ליוסף ב"ש מעיר אחרת ובלא"ה נמי מצי לחלק בין נכתב שם העיר בגט או לא ועיין בבית שמואל סימן קל"ב ס"ק ד' וצ"ע ויש ליישב:

גמרא איכא דאמרי והוא שהוחזקו הוא דלא ניהדר והיינו דרבה וא"ד כו' ופליגי אדרבה. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו מהיכי תיתי נאמר דפליגי כיון דר"ז גופא קאמר בהאי לישנא ממש דקאמר רבה ע"ש שהאריך ולענ"ד הקלושה יראה דלק"מ ואדרבה קשיא לי להיפך דהיאך אפשר לומר דר"ז כרבה ס"ל דבהוחזקו ולא שכיחי מהדרינן דהיא גופא תיקשי מנ"ל לר"ז הא מילתא דהא איכא לאוקמי ברייתא בלא שכיחי ולא הוחזקו דוקא ולא תיקשי מאי למימרא דאיצטריך שפיר לאשמעינן דלא חיישינן לשמא כתב בניסן ולא נתן עד תשרי כמו שהקשו התוספות לעיל ותירוצם לא שייך כאן ובשלמא לרבה דדייק לה ממתני' א"ש דאי בלא שכיחי ולא הוחזקו מאי למימרא דהא לא שייך התם חששא דשמא כתב בניסן כמ"ש תוספות לעיל. ואף אם נאמר דלהאי לישנא דר"ז כרבה ס"ל נאמר דאית ליה לר"ז גם כן דההיא דכל מעב"ד איירי דאשתכח בב"ד וא"כ ע"כ בשכיחי ולא הוחזקו מהדרינן אכתי קשה מנ"ל דבהוחזקו ולא שכיח מהדרינן דהא הוחזקו ולא שכיח חמיר טפי כמ"ש לשיטת הרמב"ם והרי"ף והרא"ש ז"ל וכמו שאפרש עוד בסמוך וא"כ אמאי לא מוקי לברייתא נמי כה"ג דכל מעב"ד בשכיחי ולא הוחזקו דהכי משמע לישנא דברייתא דמצא בשוק ושוק מקום שהשיירות מצויות הוא כיון שהוחזקו שניהם בעיר א' כדמשמע לעיל היכא דמזבני כיתנא. ול"ל דאי ברייתא בשכיחי ולא הוחזקו איירי מאי קמ"ל מתני' היא כל מעב"ד ה"ז יחזיר דהא איצטריך ברייתא לאשמעינן דלא חיישינן לשמא כתב בניסן כקושית התוספות. ועוד נראה דאף אם נאמר דלהאי לישנא סובר ר"ז כמ"ד אין לבעל פירות משעת חתימה דתו לא שייכא חששא דשמא כתב בניסן כמ"ש תוספות אפ"ה מצי לאוקמי ברייתא דשכיחי ולא הוחזקו ולא תיקשי מאי קמ"ל מתני' היא דכמה פעמים מצינו בברייתא מה ששנו חכמים במשנה כ"ש הכא דלא מפורש בהדיא דהא איכא למידחי דאשתכח חוץ לב"ד מש"ה קתני מצא בשוק ועוד דהתם חליצה ומיאונין תנן ואשמעינן ברייתא דאפילו בגיטין דחמיר כמ"ש לעיל בשם התוספות ספ"ק דמציעא. וכ"ש שהוסיף בה דברים דבאין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה דאפילו לבעל לא יחזיר. וקושיא זאת גדולה היא בעיני עד שכמעט היה נ"ל מסוגיא זו כסברת הר"ן דהוחזקו ולא שכיחי עדיף משכיח ולא הוחזק אלא דאכתי לא פלטינן מקושיא זאת דמ"מ הו"ל לאוקמי ברייתא בהכי דשכיח ולא הוחזקו כדמשמע לישנא דברייתא מצא בשוק. ועוד דמלבד שכתבתי דשיטת כל הפוסקים דהוחזקו ולא שכיח חמיר טפי. עוד נ"ל להביא ראיה מפורשת לזה מסוגיא דפרק האשה שלום דף קט"ו דאמר רבא דלא חיישינן לתרי יצחק היכא דלא הוחזקו ועביד עובדא בהאי גיטא דאשתכח בנהרדעא דלא צריך למיבדק אע"ג דשכיח שיירא כדמוכח שם מהסוגיא ומפי' התוס' ושם בהאי גיטא דאשתכח בסורא וכתב ביה ענן בר חייא עביד רבא עובדא לחומרא כיון שהוחזק שם עוד ענן בר"ח מחגרא אע"ג דלא שכיח דהא אמר שם דלמא בגמלא פרחא אזיל א"נ בקפיצה וא"כ לא שכיח אע"כ דהוחזקו ולא שכיח חמור משכיח ולא הוחזקו. ואף שיש לחלק ולהאריך בסוגיא זו אלא שאין כאן מקומו מ"מ עיקר הסברא לא נדחית דהוחזקו חמיר משכיח וכך הדעת מכרעת וכשיטת הקדמונים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. והנלע"ד בזה דלהאי לישנא דר"ז כרבה ס"ל היינו כרבה ועדיפא מדרבה דאילו רבה הוצרך להביא ראיה דלא חיישינן לתרי שוירי מההיא דכל מעב"ד ואילו לר"ז אפשר דהא מילתא פשיטא ליה דבלא הוחזקו לא חיישינן כלל אף במקום דשכיחי שיירות והיינו כדפשיטא ליה לרבא פ' האשה שלום דלא חיישינן לתרי יצחק ומייתי ראיה ממעשה בכל יום דמגבינן ממון בשטרות אפילו בהוחזקו ושכיחי כגון הני שטרי דכתיב בהו חבי בר ננאי אע"ג דאיכא טובא וכוונתו כיון דחזינן דמדאורייתא אפילו בהוחזקו ושכיחי לא חיישינן מדמגבינן ממון א"כ לענין איסורא נהי דבהוחזקו ושכיחי חיישינן מדרבנן מיהא בלא הוחזקו לא שייך לגזור אפילו באיסורא דהו"ל גזירה לגזירה דלא הוחזקו אטו הוחזקו לא אתי למחלף ונהי דרבה הוצרך להביא ראיה על זה אפשר דרבה סובר דבהוחזקו ושכיח חששא דאורייתא היא ושטרות אין ראיה אע"ג דרבה גופא קאמר בריש פירקין שני יוסף ב"ש הדרין בעיר א' מוציאין ש"ח על אחרים היינו משום דליכא למיחש מידי דלנפילה לא חיישינן וליכא למיחש נמי דלמא מסר ליה דרבה סובר דאותיות נקנות במסירה וא"צ להביא ראיה כמו שהוכיחו התוספות פרק האשה שלום מההיא גופא דריש פירקין משא"כ לר"ז אפשר דסובר כרבא בפרק האשה שלום דמייתי ראיה מהנהו שטרי משום דס"ל אין אותיות נקנית במסירה או שצריך להביא ראיה כמ"ש תוספות שם ומדמגבינן בהו ולא חיישינן אלמא דאפילו בהוחזקו לא הוי חששא מדאורייתא וא"כ בלא הוחזקו פשיטא ליה לר"ז דאפילו בגיטין לא חיישינן אלא כל השקלא וטריא דהכא היינו בהוחזקו ולא שכיחי ומייתי שפיר מברייתא דע"כ בהכי איירי דאל"כ מאי קמ"ל ולחששא דשמא כתב בניסן סובר דאין לבעל פירות משעת חתימה וא"כ מוכח דבהוחזקו ולא שכיחי איירי ואע"ג דקתני מצא בשוק אפשר כיון שלא נשתהו שם מקרי לא שכיחי דהא אפילו בשכיחי והוחזקו איכא למ"ד דכל שלא שהה שם מיקרי לאלתר וכ"ש שיש לנו לומר כן דלא מיקרי שיירות מצויות אלא כל שעברה שיירא ונשתהא כנ"ל נכון ללישנא קמא דס"ל דלא פליג ר"ז עליה דרבה אבל האיכא דאמרי סובר כיון דסוף סוף ע"כ דפליג ר"ז עליה דרבה לענין שטרות וכן לענין דאין לבעל פירות משעת חתימה א"כ טפי ניחא לומר דבהנך מודה רבי זירא לרבה והכא הוא דפליג דדוקא בלא שכיח ולא הוחזק מהדרינן דהכי משמע פשטא דאוקימתא דיליה מדמוקי לההיא באין שיירות מצויות אע"ג דקתני מצא בשוק אע"כ דאיירי בלא הוחזקו וא"כ בשוק נמי מיקרי אין השיירות מצויות כיון דאין החששא אלא ליוסף ב"ש ממקום אחר ומהתם להכא לא שכיחי שיירות אף בשוק כך נ"ל נכון ודוק היטב:

תוספות בד"ה בזמן שהבעל מודה. עיין מה שכתבתי בזה בחדושי לב"מ נ"ל כמ"ש התורת חיים שם דמודה היינו נמי למפרע:

בד"ה מעולם לא חתמנו כו' ותימה דא"כ אמאי מהימנינן ליה יותר משלא היו העדים אומרים כלום כו'. פי' דהא לרבי ירמיה ע"כ אם לא אמרו העדים כלום לא מהדרינן אפילו כשהבעל מודה ואומר שהוא שלו וכן בשליח שמצאו בעצמו והיינו משום דר"י חייש שמא מיד אחר נפל אפילו בלא הוחזקו או משום דניחא ליה לאוקמי מתני' וברייתא אף בהוחזקו ושיירות מצויות סוף סוף לא מהימנינן ליה אף אם אומר בבירור שהוא שלו ואם כן מאי מהני כשאומרים העדים מעולם לא חתמנו משא"כ לעיל שכתבו התוס' בד"ה כאן במקום כו' דכיון שידעינן שמזה נפל לא חיישינן לאו משום דמהימנינן ליה שהוא שלו אלא משום דהתם אליבא דרבה ור"ז קיימי דאף בהוחזקו לא חיישינן שמא מיד אחר נפל ג"כ וזה ברור וכ"כ מהרש"א ודברי מהרש"ל ז"ל צ"ע מיהו מ"ש התוס' דאפי' בטביעת עין לא מהדרינן ליה לאו אדר"י קאי אלא מדמסקינן בסמוך דלא מהדרינן בט"ע אלא לצורבא מרבנן וזה דלא כשיטת מהרש"א ז"ל בפ"ק דמציעא אלא כמ"ש שם ודו"ק:

בד"ה כגון דקאמר נקב יש כו' ושליח לא מהימן אלא כשאומר קודם שראהו עכ"ל. והיינו מהטעם שכתבו לעיל דחיישינן דאמר בדדמי כדאמרינן לענין ט"ע דלא מהדרינן אלא לצורבא מדרבנן וה"נ אע"ג דאמר הסימן שמא לא הכיר תחילה כלל בסי' זה ועכשיו אומר הסימן לפי שסובר שהוא שלו אבל א"א לומר שמא לא היה נקב בגט שלו דהא מהיכי תיתי לחשדו כמשקר מיהו בחידושי הרשב"א ז"ל משמע דנהי דלבעל עצמו לא חיישינן כמשקר היינו משום דאי בעי מגרש לה מעכשיו משא"כ לשליח חשדינן שמא משקר ולענ"ד הדבר צ"ע. מיהו נראה דמ"ש דהשליח לא מהימן כשאומר הסימן לאחר שראהו היינו כשמצאו אחר אבל אם מצאו הוא בעצמו נאמן במיגו דאי בעי אמר לא אבדתי כמ"ש התוס' לקמן בד"ה מצאו בחפיסה וכמו שאפרש שם:

גמרא ודוקא בצד אות פלוני כו' אבל נקב בעלמא לא מספקא ליה סימנין דאורייתא או דרבנן. וקשיא לי ת"ל דאפילו אי הוי סימנין דרבנן אפ"ה אמאי לא מהני כאן דהא אין כאן חשש איסור דמדאורייתא לא חיישינן לשני יוסף ב"ש כדאיתא פרק האשה שלום ואף אם נאמר דעיקר אוקימתא דרבי ירמיה ורב אשי היינו לאוקמי מתני' וברייתא בכל גווני אפילו בהוחזקו ושכיחי מ"מ כבר כתבתי דנראה דאפילו הוחזקו ושכיחי לאו חששא דאורייתא הוי כדמוכח מהנהו שטרי דכתוב חבו בר נני בפרק האשה שלום וקי"ל התם כרבא ואם כן מסתמא דרב אשי בתראה הוא ע"כ כרבא ס"ל דאל"כ הוי לן למיפסק כרב אשי והרי"ף פסק שם להדיא כרבא והכא פסק כרב אשי וכתב ג"כ דבעינן דוקא נקב בצד אות פלוני ויש ליישב ולחלק בין סוגיא דהכא ובין סוגיא דפרק האשה שלום ואין כאן מקומו להאריך מיהו יותר נראה דאי סימנין דרבנן לא סמכינן עלייהו באיסור דאורייתא אפילו היכא דחששא מדרבנן משום דלמא אתי למיסמך באיסור דאורייתא כגון היכא שידוע בודאי שנאבדו שני גיטין שוין בשמותיהן ואתי למיסמך אסימנין וראיה לדברי נ"ל ממשנה ערוכה פרק האשה בתרא אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אף ע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו ושקל וטרי הש"ס בטעמא דסימנין דרבנן ומשמע להדיא דאף בפרצוף פנים בלא חוטם אין מעידין אפילו ע"י צירוף הסימנים ובמסכתא בכורות פרק יש בכור איכא שם אוקימתא דמדאורייתא מהני פרצוף פנים בלא חוטם אלא מדרבנן החמירו וא"כ חזינן דאפילו בחששא דרבנן אמרינן דלא מהני סימנים למ"ד סימנים דרבנן והרבה הארכתי בסוגיא זו ביבמות ודעתי להוסיף בקונטרס הכללים אם יגזור ה' עלי בחיים וירבה גבולי בתלמידים. ויתר חידושי סוגיא דשמעתין תמצא בחדושי לב"מ ע"ש:

תוספות בד"ה סימנים כו' וא"ת הא דתנן כו' עכ"ל. ובשלמא אי סימנין דאורייתא א"ש דמתני' מדאורייתא איירי דהא דכתיב עד דרוש אחיך אותו היינו ע"י סימנים וא"כ חייב להכריז אבל בדבר שאין בו סימן אינו חייב להכריז משום דעדים לא שכיחי שיכירו ע"י ט"ע אבל אי סימנים מדרבנן וא"כ הא דקאמר עד דרוש אחיך אותו היינו ע"י עדים וא"כ מקשה שפיר דדבר שאין בו סימן נמי יכריז ולא ניחא להו לפרש בסימנים מובהקין ומדאורייתא משום דכל הני דקחשיב התם לא הוי סימן מובהק כגון כלי ובתוכו פירות וכיכרות של בע"ה וכיוצא בו ובאמת דהוי מצי לאקשויי בהדיא מהא דתנן מה שמלה שיש בו סימנים וחייב להכריז משמע דמדאורייתא איירי והכי איתא שם להדיא בתוספות ותירצו כמו שכתבו כאן כן נ"ל ומהרש"א ז"ל כתב בע"א:

בד"ה מצאו קשור ותימא דבפרק אלו מציאות כו' והא דלא ניחא להו למימר דההיא איירי בסימן מובהק היינו משום דשם בסוגיא זו דאלו מציאות אכתי לא אסיק אדעתיה לחלק בין סימן מובהק עד לבסוף דאסקה רבא דאל"כ אזלא ליה כל השקלא וטריא דמייתי התם למיפשט האיבעיא וכולהו הוי מצי לאוקמי בסימן מובהק אלא ע"כ דלא אסיק אדעתיה לחלק ואם כן מקשו התוספות שפיר וק"ל:

דף כח עמוד א

רש"י בד"ה בין כליו בביתו. וכ"כ התוס' והוכיחו כן מדקתני גבי כיס וארנקי שמצאו קשור בכיס וארנקי משמע דוקא קשור אבל במונח הגט אצל הכיס וארנקי לא מהני וא"כ היכי קתני הכא דמצאו בין כליו כשר אפילו אינו קשור אע"כ בכיס וארנקי איירי שמצאו בשוק מש"ה בעינן דוקא קשור בהם אבל במונח אצלו לא מהני סימן הכיס וארנקי לענין הגט עצמו דשמא הגט הוא של אחר ואיתרמי מילתא שנפל אצל הכיס וארנקי של זה והא דקתני הכא מצאו בין כליו כשר ע"כ היינו דוקא שמצאו בביתו דלא שייך לומר שהביאו אחר והניחו אצל כליו של זה כנ"ל ברור וראיה לדבר דאפילו לענין ממון אמרינן כיס ולפניו פירות חייב להכריז ואף לסברת החולקים שם היינו דוקא לענין ממון כיון שזה אומר בודאי שהוא שלו לא חיישינן כולי האי משא"כ לענין איסורא דאיכא חזקת איסור כ"ע מודו דלא מהני אלא דוקא בנמצא קשור או בין כליו שמצאו בביתו כן נ"ל ברור והרבה הארכתי בזה בתשובת שאלה לענין עיגונא דאיתתא ועיין בבית שמואל סימן י"ז:

תוספות בד"ה מצאו בחפיסה כו' ואף ע"ג דלאו צורבא מרבנן כו' נאמן במיגו עכ"ל. ויש לדקדק לפמ"ש התוספות לעיל בד"ה מעולם דאף דלא חשדינן לבעל דמשקר אפ"ה לא מהימן אף בט"ע משום דחיישינן דאמר בדדמי שסובר מסתמא שהוא שלו וא"כ נהי דהכא במצאו השליח איירי דחשדינן ליה כמשקר ומהני המיגו לענין דלא חיישינן שמא משקר אכתי ניחוש דלמא אומר בדדמי שהוא מכירו בט"ע וא"כ מאי מהני המיגו כיון שהוא סובר לומר האמת דכה"ג מקשו התוס' ריש פ' האשה שלום דכל היכא שסובר לומר האמת לא שייך מיגו מיהו לפי מה שתירצו שם לענין בע"ה טרוד בפועליו מיושב' ג"כ דבריהם כאן ע"ש ודו"ק:

בא"ד וי"ל דקים ליה בנפשיה שלא השאילה כו' א"נ ביודע שבחפיסה איבדו עכ"ל. פי' דכיון שיודע שבתוכה איבדו חששא רחוקה לומר שמצאו אחר ונטל זה הגט מתוכו והניח בו גט אחר ששמו כשם יוסף ב"ש ואיבדו ג"כ דכולי האי לא חיישינן וזה מוכח דמשני הש"ס שם דבכיס וארנקי לא חיישינן לשאלה משום דלא מושלי אינשי ואכתי הוי ליה למיחש שמא מצא אחר הכיס וארנקי והניח בתוכו גט כזה ואיבדו אע"כ דכולי האי לא חיישינן אלא עיקר החששא שמא הגט הראשון לא היה מונח כלל בכיס וארנקי אלא שהוא השאיל הכיס וארנקי לאחר והלה הניח בתוכו הגט והחזיר לזה ושכח הגט בתוכו כדפירש"י שם להדיא ומיהו אכתי קשה מאי מקשה הש"ס שם אמצאו בכיס וארנקי וניחוש לשאלה ואמאי לא מוקי לה בכה"ג כמ"ש התוספות כאן שיודע שלא השאילה או שיודע שבתוכה איבדו ואפשר דאה"נ דהוי מצי לשנויי הכי אלא דקושטא דמילתא משני דכיס וארנקי לא מושלי אינשי ובהכי א"ש טפי דנקט בברייתא כיס וארנקי ולא קתני דומיא דמתני' מצאו בחפיסה או בדלוסקמא שדרך להניח בו הגט אע"כ משום דכיס וארנקי לא מושלי אינשי ועי"ל דהא דמקשה שם אכיס וארנקי וניחוש לשאלה היינו לפי מאי דס"ד מעיקרא דבעי למיפשט מכיס וארנקי דסימנין דאורייתא ולא משמע ליה שהכירו בט"ע אלא ע"כ משום דקס"ד שמצאו אחר ואם כן לא מהימן אלא על ידי סימנין שאומר וא"כ מקשה הש"ס שפיר דאף למאי דבעי למימר דטעמא דכיס וארנקי משום דסימנין דאורייתא אכתי ניחוש לשאלה ומה שהוא אומר שהוא יודע שלא השאילה או שיודע שבתוכה איבדו מאי מהני דילמא משקר דהא לא מהימנינן ליה כשמצאו אחר וע"ז משני שפיר דלא מושלי אינשי וא"כ כיון שאומר הסימנין קודם שראהו ודאי קושטא קאמר כנ"ל ועוד הארכתי בזה הרבה ביישוב הסוגיא דהתם ואין כאן מקומו להאריך ודו"ק:

בא"ד והא דתנן בפ"ק דמציעא כו' נמשך לפירושם הקדום דמכירו אחפיסה ודלוסקמא קאי ואם כן מדנקט מכירו משמע דמה שמונח בתוכו לא הוי סימן משום הכי מסקו ואזלו לפרש הסוגיא דפ"ק דמציעא משא"כ לפי שיטה אחרת שפירשו מקצת מפרשים דמתניתין דקתני מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו היינו דבעינן תרתי שיכיר הגט בסימן ושמצאו בחפיסה ודלוסקמא נמי הוי סימן ואע"ג דחדא מינייהו לא מהני אי סימנים דאורייתא אפ"ה מצטרפים להדדי סימן הגט וסימן ע"י הכלי ומהני והוציאו מכאן שכן הדין לענין עיגונא דאיתתא ועי' בתשובת מהר"י וויי"ל שכתב שבנוסחת קדמונים היה הנוסחא כן בפירש"י ז"ל במשנתינו וא"כ לא היה מקום לשקלא וטריא של התוספות לכך סמכו דבריהם כאן לפירושם הקדום וכבר הארכתי לסתור זה הפירוש שהבאתי מההיא דתנינן אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו באריכות גדול ואין כאן מקומו להאריך ובתשובת שאלה כתבתיו:

גמרא א"ל תרומה אגיטין קא רמית והקשו התוספות תימא וכי לא היה יודע דאיכא לאקשויי מתרומה אתרומה כדבסמוך ויישבו בדוחק. ולולא דבריהם היה נלע"ד דלק"מ דבלא"ה קשיא לי אדמהדר הש"ס לאקשויי מתני' אהדדי ואמאי לא מקשה בפשיטות אההיא דהרי זה גיטך שעה אחת אמאי אסורה לאכול בתרומה ולא מוקמינן לבעלה בחזקת שהוא קיים דהא קי"ל בכל התורה כולה דאזלינן בתר חזקה כדאיתא בחולין פ"ק והביאו רש"י ז"ל במשנתינו אע"כ משום דאפשר לומר דההיא חזקה שהוא קיים לאו חזקה גמורה היא משום דבודאי עשויה חזקה זו להשתנות שסוף כל אדם למות וסברא כזו הובאה בכמה מקומות בספרי פוסקים ועפ"י סברא זו השבתי קושיית התוספות פ' אלמנה לכ"ג דף נ"ח בד"ה רישא פסולי קהל שהקשו שם ספק בן ט' שנים אמאי לא מוקמינן ליה אחזקה קמייתא שהיה קטן ולמאי דפרישית כאן א"ש דחזקה המשתנית בודאי תו לא מיקרי חזקה וא"כ מה"ט גופא לא מצי לאקשויי מעיקרא תרומה אתרומה דלעולם אימא לן דחזקת חיים לא מקרי חזקה מש"ה באומר הרי זה גיטך שעה אחת אסורה לאכול בתרומה מיד וההיא דבת ישראל הנשואה לכהן דאוכלת בתרומה היינו משום דאיכא חזקה אחריתי שהאשה זו בחזקת היתר לאכילת תרומה עומדת ומספק אין אנו יכולין לאוסרה כיון דלא איתרע האי חזקה כלל וחזקת היתר כי האי ודאי חזקה אלימתא היא בכ"מ ולא מצינו שהחמירו בה חכמים כגון מקוה שנמדד פעם אחת הרי היא בחזקתה ולא חיישינן דילמא חסרה לה וכן סכין שנבדק ועומדת אפילו לגבי חזקת איסור וחזקת טומאה ובכמה דוכתי מצינו בכל הספיקות דאוקמינן אחזקת היתר לגמרי היכא דלא איתרע משא"כ בההיא דהרי זה גיטך שעה אחת כו' הכא לא שייכי האי חזקת היתר של האשה שהרי איתרע חזקת היתר שלה ע"י הגט שלפנינו הא למה זה דומה לספק קרוב לו ספק קרוב לה בין בגיטין ובין בקידושין דלא אמרי' אוקי אחזקה קמייתא מפני שהספק הוא בקידושין וגירושין עצמם המגרעין את החזקה הראשונה כמ"ש תוספות להדיא בכתובות דף כ"ג בד"ה תרוייהו בפנויה קמסהדי וכבר הארכתי בזה הרבה ודעתי להוסיף אי"ה בקונטרס הכללים שלי וכן מוכח להדיא מהא דאמרינן ביבמות פרק חרש דאשת חרש חייבין עליה אשם תלוי וקשיא לן אמאי לא מוקמינן לה בחזקת פנויה אע"כ כיון שזה קידשה איתרע לגמרי חזקת פנויה ודוק שנלע"ד ראיה ברורה דבכה"ג מדאורייתא נמי איתרע חזקה מדמחייב אשם תלוי וא"כ כ"ש הכא שהגט הוא בודאי רק שהספק הוא באיזה זמן יחול מילתא דפשיטא היא דאיתרע חזקת היתר דידיה ומשו"ה לא שייך לאקשויי כלל מתרומה אתרומה מעיקרא אבל מגיטין אתרומה מקשה שפיר דהא בשולח גט ממדינת הים לא שייך כלל חזקת היתר דאדרבא האשה הזאת בחזקת איסור לשוק עומדת ומדקתני נותנין לה הגט בחזקת שהוא קיים אלמא דהיינו להתירה לשוק אף במקום יבם וא"כ ע"כ עיקר הטעם משום דמוקמינן לבעלה בחזקת שהוא קיים וקיימא האי חזקה אפילו לגבי חזקת איסור לשוק והיינו ג"כ מהטעם שכתבתי דחזקת איסור לשוק איתרע ע"י הגט וחזקת שהוא קיים לא איתרע כלל ועוד דחזקת שהוא חי אתיא מכח רוב דרובא דעלמא בחזקת בריאים קיימי וקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף א"כ מקשה שפיר מגירושין אתרומה אמאי אסורה לאכול בתרומה בהרי זה גיטך שעה אחת דנהי דחזקת היתר שלה איתרע מ"מ חזקת בעלה שהוא קיים לא איתרע ושני רבה שאני תרומה דאפשר פי' דמעלה בעלמא עשו לענין תרומה כיון דאפשר אע"ג דמן הדין היתר גמור הוא וע"ז חוזר הש"ס ומקשה ורמי תרומה אתרומה פי' דהתם גבי בת ישראל הנשואה לכהן נמי אמאי לא עשו מעלה ול"ל הכא חד חזקה והתם בבת ישראל תרי חזקות חזקת היתר וחזקת שהוא קיים הא ליתא דהא דמפלגינן פ' בכל מערבין בין חדא חזקה לתרי היינו דוקא היכא דאיכא חזקה אחרת כנגדה משא"כ בדבר המותר לגמרי מה לי חדא חזקה ומה לי תרי תרוייהו חזקות גמורות הן ואי משום מעלה בתרי חזקה נמי ליעבדו מעלה וסברא כיוצא בזו נזכרת בתוספות בריש מסכת יומא גבי אין לדבר סוף ע"ש כן נראה לי נכון וברור בעזה"י ודו"ק:

תוספות בד"ה הא ר"מ כו' לא לגמרי מדמה כו' דאל"כ אשת כהן שיצא בעלה כו' אלא ודאי לא מדמה אלא שמא מת לזמן מרובה לשמא ימות לאלתר עכ"ל. ואף שאיני כדאי להשיג על דבריהם במילי דסברא אמנם כמו זר נחשב דא"כ נתת דברי חכמים לשעורין איזה לאלתר ואיזה לזמן מרובה ולענ"ד לא אוכל לעמוד על סוף דעתם איזה שיעור שייך בזה לענין חשש מיתה שהוא אחד מהדברים המכוסים מבני אדם ועוד דא"כ תקשי ממ"נ אי מדמינן שמא מת לשמא ימות א"כ לאלתר נמי ואי לא דמו להדדי אכתי אמאי מדמה להו הש"ס לדמות שמא מת לזמן מרובה לשמא ימות לאלתר ובאמת קצרה דעתי להשיג דבריהם בזה. אמנם כן למאי דפרישית לעיל בסמוך בלא"ה אין הכרח לדבריהם בזה דמאי דקשיא להו א"כ לרבי יהודה דחייש למיתה היאך אוכלת אשת כהן בתרומה שלא בפני בעלה ולדידי לק"מ דאף למאי דמוקי כתנאי היינו דוקא לענין רומיא דגיטין אתרומה דרישא דמתני' בהמביא גט נותנין לה בחזקת שהוא קיים לא מתוקמא כר"י כיון דאיהו חייש לשמא ימות וה"ה לשמא מת למאי דמדמה להו עכשיו וא"כ לר"י ודאי אין נותנין לה בחזקת שהוא קיים כיון דלדידיה לא חשיבא חזקת קיים דמיתה שכיחא וחזקת היתר נמי ליכא דאדרבא האשה בחזקת איסור לשוק עומדת דלענין זה איירי מתני' כדפרישית ואם כן מוקמינן לה בחזקת איסור כדמעיקרא משא"כ סיפא דמתני' בת ישראל הנשואה לכהן ר"י נמי מודה דאוכלת בתרומה דנהי דחזקת חיים לא חשיבא ליה דחייש למיתה מ"מ האשה הזאת יש לה חזקת היתר דמשעה שניסת בפני בעלה היה לה חזקת היתר לאכילת תרומה ומספק אין אנו יכולין לאוסרה וכולה כדפרישית ודוקא בהרי זה גיטך שעה אחת מוקמינן דאסורה לאכול בתרומה כר"י כיון דחייש למיתה ליכא חזקת קיים וחזקת היתר נמי ליכא דאיתרע חזקת היתר ע"י הגט כמו שהבאתי ראייה ברורה בעזה"י וכיון דאליבא דר"י אין הכרח לדבריהם א"כ אליבא דר"מ נמי לא קשיא מהסוגיא דיבמות דאדרבא בר"פ שני דיבמות משמע דאביי לא מוקי טעמא דר"מ משום ביטול מצות יבמין אלא משום דיש זיקה אח"ז ראיתי שתוספות שם הרגישו בזה וכתבו מדשתיק אביי לרבה ובאמת אין זה ראיה דלרבה ודאי א"ש דהא איהו לא מוקי הכא כתנאי ונראה שסמכו עיקר דבריהם להוכיח סברתם לחלק בין לאלתר לזמן מרובה מדר"י דאל"כ אשת כהן תהא אסורה לאכול שלא בפני בעלה ולמאי דפרישית א"ש ודו"ק היטב שלדעתי כ"ז אמת ויציב בעזה"י:

דף כח עמוד ב

תוספות בד"ה והא בעי סמיכה אע"ג דסמיכה לא מיעכבא מ"מ אין לעשות בלא סמיכה לכתחלה עכ"ל. נראה דעכשיו נמי ס"ד מ"ש בסוף דבריהם דא"א לומר דבדיעבד נמי פסול בלא סמיכה מטעם כל שאינו ראוי לבילה מדגלי קרא בטמא דמייתי קרבן אע"ג שאין ראוי לסמיכה אלמא דלענין סמיכה לא שייך לפסול בשביל שאינו ראוי לכך הוצרכו לפ' כאן דהא דקאמר והא בעינן סמיכה היינו דלכתחלה מיהא איכא איסור להביא בלא סמיכה ולבטל העשה בידים ונראה דאיסורא מדאורייתא נמי איכא ולפ"ז הא דמקשו התוספות מההיא דערל וטמא משלחין ולא קפיד אסמיכה ע"כ לאו אערל וטמא גופא קשיא להו דהא גלי קרא בהדיא בטמא דאפילו לכתחלה משלח קרבנותיו כמ"ש התוספות בסוף הדיבור מקרא דובאת שמה אלא דעיקר קושייתם בזה הוא להיפך דנימא מדגלי קרא בערל וטמא דאפילו לכתחלה א"כ נילף מיניה בכל דוכתי דאפילו לכתחלה יכול להביא ולשלוח אע"פ שלא יוכל לקיים מצות סמיכה וע"ז משני התוס' דמהתם ליכא למילף דאיירי בענין שא"א להמתין וא"כ לא שייכא האי עשה לגבייהו משא"כ היכא שאפשר לקיים העשה אסור מיהא לכתחלה כך נ"ל לפרש דבריהם דלענין איסור דאורייתא איירי ולא ניחא לי לפרש דתקנתא דרבנן בעלמא היא שאין להביא בלא סמיכה היכא דאפשר דא"כ היא גופא תיקשי מאי פסיקא ליה לתלמודא להקשות הא בעי סמיכה דהא לא אשכחן תקנה זו בפירוש בשום מקום ואדרבא בכמה מקומות שהביאו התוס' משמע שאין איסור כלל בדבר וההיא דחמשה שנתערבו פסחיהם נמי לא קתני בהדיא בברייתא האי טעמא דסמיכה אלא סתמא דתלמודא בעי למימר ה"ט מעיקרא ומסקנא לא קיימא הכי אע"כ כדכתיבנא דמעיקר הדין איירי התוס' ומדאורייתא כנ"ל. אבל אכתי קשה לי היאך אפשר לומר דמדאורייתא אסור לשלוח לכתחלה על ידי שליח כיון שאין יכול לקיים מצות סמיכה ומ"ש מביכורים דאשכחן נמי כה"ג דנהי דקריאה לא מעכבא בהו מ"מ ראויין לקריאה בעינן ואפילו בדיעבד אמרינן כל שאינן ראויין לקריאה ירקבו כדאיתא פרק אלו הן הלוקין ואפ"ה אמרינן דמותר לשלוח ביכורים ע"י שליח אע"ג דמביא ואינו קורא וכתבו התוספות בפרק הספינה בשם הירושלמי דהיינו דוקא היכא שהיה בדעתו מעיקרא לשלחן ע"י שליח אבל הא דירקבו היינו כשהיו ראויין לקריאה מעיקרא ונדחו וא"כ לפ"ז נראין הדברים ק"ו כיון דבביכורים אפילו בדיעבד פסולין מטעם כל שאינו ראוי ואפ"ה שרי לכתחלה ע"י שליח כשהיה דעתו לכך כ"ש בסמיכה דגלי קרא בהדיא דאף כל שאינו ראוי לסמיכה לא מעכב ביה ומצינן נמי דאפילו לכתחלה הערל וטמא משלחין א"כ מאי פסיקא ליה לתלמודא להקשות דלכתחלה אין לשלוח הקרבן ע"י השליח אף ע"ג דבתחלה בשעת הפרשה היה בדעתו לשלוח ע"י שליח דומיא דמתני' דהכא ונראה לי דשאני סמיכה מדכתיב וסמך ונרצה לו לכפר עליו וילפינן מיניה שאם עשה לסמיכה שירי מצוה מעלה עליו כאילו לא כיפר והיינו לענין עשה דסמיכה כדאיתא פ"ק דזבחים וקשיא לן ל"ל קרא אי ס"ד דקאי הבעלים בעזרה בשעת שחיטה ולא סמיך פשיטא לן דעביר אעשה דסמיכה דבעמוד וסמוך קאי ואע"ג דעולה מכפרת על חייבי עשה האי עשה דסמיכה הו"ל עשה דלאחר שחיטה ופשיטא דלא מכפר כדדייק הש"ס שם פ"ק דזבחים אלא ע"כ דהאי שאם עשאו לסמיכה שירי מצוה היינו דליתנהו לבעלים בעזרה אלא ששלח הקרבן על ידי שליח והיא גופא אתי לאשמעינן דלכתחלה אין לשלוח על ידי שליח ואם שלח נהי דקרבן כשר אפילו הכי לא כיפר עשה דסמיכה גופא ומשו"ה לא משמע לתלמודא לחלק בין אם היה בדעתו לשלוח ע"י שליח בשעת הפרשה או לא ודוקא לענין ביכורים מחלק הש"ס בכה"ג תדע דהא לענין בלילה גופא במנחה לא אשכחן דמחלק הש"ס לענין כל הראוי לבילה בין היה בדעתו לכך בשעת הפרשה או לא דבכל ענין מיקרי אין ראוי לבילה כן נ"ל נכון ואין להאריך כאן יותר ודו"ק:

בא"ד וי"ל דודאי תקנו חכמים כו' אבל להביא קרבן ודאי כגון מותר הפסח לא התירו חכמים עכ"ל. נ"ל לפרש דבריהם דלענין חטאת עיקר הקרבן לא הופרש אלא לתקן הספק וא"כ מעיקרא לא שייך סמיכה כלל לגבי האי קרבן ותקנו חכמים להביאו בלא סמיכה כיון דא"א בענין אחר משא"כ לענין פסח דאין תקנה אלא לבקש אנשים אחרים שיש להם בודאי מותר פסח כדאיתא שם להדיא בפרק האשה דאין מפרישין תחילה למותרות וא"כ אותו מותר הפסח ודאי עיקר דינו והפרשתו כדי לסמוך עליו וא"כ לא רצו חכמים לתקן שיביאוהו ג"כ על ספק פסח דאם כן אתה מפקיע הקרבן מותר הפסח ממצות סמיכה המוטלת עליו ולמאי דפרישית בסמוך היה באפשר לומר דאף בדיעבד יש לפסול הקרבן מטעם שאינו ראוי כדאמרינן גבי ביכורים כשהיו מתחלה ראוין לקריאה ונדחו אח"כ משום שאינו ראוי אמרינן ירקבו וה"נ דכוותיה ולא דמי לערל וטמא ומשלח קרבנותיו דבתחלה לא היה ראוין כלל ולא שייך לפסול מטעמא דכל שאינו ראוי כדמשמע גבי ביכורים דשליח מביא ואינו קורא כמ"ש התוספות שם בשם הירושלמי כך היה נ"ל לכאורה לולא דקשיא לי האי דאם לא בלל דמשמע דכל שאינו ראוי לבילה פסול אף ע"ג דמתחלה אינו ראוי ועדיין צ"ע ודו"ק:

בא"ד וא"ת ערל וטמא כו' נימא כל שאינו ראוי כו' וי"ל מדדרשינן מזובו כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק הא דקי"ל בעלמא כל שאינו ראוי מעכב וכתבו התוספות בכמה דוכתי דמסברא שמעינן לה וא"כ נילף מהכא דגלי קרא בהדיא דאף כל שאינו ראוי אינו מעכב ולולא דברי תוס' היה נ"ל לומר דההיא דכל הראוי לבילה לאו מסברא אתיא אלא מהאי ענינא דבלילה גופא ילפינן מדשני קרא תריסר זימני למכתב בלולה בשמן כדאיתא פרק ב' דמנחות ונהי דלית לן לומר דבכל גווני אם לא בלל פסול מדלא כתיב בל' ציווי כמ"ש התוס' שם אע"כ לאשמעינן דמעכב מיהא כל שאינו ראוי ומינה ילפינן לכל התורה כולה דכל שאינו ראוי מעכב וליכא למילף מסמיכה לקולא דהא קי"ל קולא וחומרא לחומרא מקשינן כנ"ל לולא שהתוספות בכמה דוכתי לא כתבו כן וצ"ע:

בא"ד מדדרשינן מזובו כו' ועוד מדממעטינן בפ"ק דחגיגה כו' עכ"ל. והא דלא מייתי מדדרשינן ידו ולא יד שלוחו במסכת מנחות ובפ"ק דתמורה והביאו רש"י בשמעתין אלמא דיכול לשלוח הקרבן ע"י שליח אלא דאיכא למידחי דהתם איירי שהבעלים עמו בעזרה דהו"ל ראוי לסמיכה וקס"ד דשרי ע"י שליח כמו בשחיטה עצמה קמ"ל קרא דלא ואפ"ה הקרבן כשר משום דהו"ל ראוי לסמיכה ע"י עצמו ועי"ל דאי לאו קרא דממעט שלוחו הו"א דשרי ודאי לשלוח הקרבן ע"י שליח כיון דמקיימת מצוה סמיכה ע"י השליח דהא קי"ל שלוחו של אדם כמותו ואשמעינן קרא דמצות סמיכה לא מקיימא ע"י שליח וא"כ ממילא אמרינן מסברא דאף לשלוח הקרבן ע"י שליח אסור לכתחלה משום מצות סמיכה ודוקא בערל וטמא שרי כנ"ל ודו"ק:

במשנה ג' דברים אמר ר"א בן פרטא כו' ועל ספינה המטורפת בים ופירש"י ועדיין לא טבעה עכ"ל. משמע מזה דסיפא דספינה שאבדה בים היינו שטבעה ממש בים ויש לדקדק א"כ אמאי בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה דהא במים שאין להם סוף נפל וקי"ל אם ניסת לא תצא וכתבו התוס' הטעם דהא דלא אמרינן סמוך מיעוט הניצולים לחזקת א"א היינו משום דהניצולים הו"ל מיעוטא דמיעוטא ואפילו לכתחלה היה ראוי להתיר אלא משום חומרא דא"א החמירו לכתחלה וא"כ לענין תרומה אמאי לא אזלינן בתר רובא וכ"ש הכא דאיכא רובא דרובא כמ"ש בשם התוספות והביאו הרא"ש ז"ל בדוכתי טובא והנראה מזה דאין לחלק בין איסור א"א לאיסור תרומה אי משום דאמרי' לעיל תרומה אפשר בחולין וא"כ יש להחמיר יותר משאר איסורים או משום דגזרינן בדידה אכילת תרומה משום נשואין דאי לא הא לא קיימא הא ובזה נתיישב מ"ש התוספות בסמוך מהא דלא דייק הש"ס להקשות על רב יוסף מהא דקתני מקומנטריסן של עובדי כוכבים אל ישיאו את אשתו כו' ואי ס"ד דלענין א"א יש להחמיר יותר מלאכילת תרומה א"כ אין מקום לדבריהם דהא בלא"ה לא מצי לאקשויי מסיפא דקתני אל ישיאו דלענין איסור א"א החמירו כמו במים שאל"ס אבל מרישא מקשה שפיר מכח כ"ש אלא ע"כ דסברת התוספות דאין לחלק אח"ז ראיתי בתשובת הריב"ש סי' שע"ט שמפרש לסיפא דמתני' דספינה שאבדה היינו שטבעה ממש אלא שלא עמד עד שתצא נפשו ומשמע מדבריו דבעמד עליו עד שתצא נפשו הוא בחזקת שמת לענין תרומה ושאר דברים דאיירי במתני' ודוקא לענין איסור א"א לחוד החמירו במים שאל"ס וא"כ קשיא לדבריו מלשון התוס' שכתבתי ויש ליישב ואין להאריך. מיהו כ"ז לפירש"י אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ובחיבורו כתב דסיפא דספינה שאבדה היינו שנשברו הכלים והמנהיגים ונשארה הספינה ע"פ המים ומשמע מדבריו גם כן דבטבעה מותרת לאכול בת ישראל לכהן דבחזקת מת הוא ודוקא לענין איסור אשת איש החמירו לכתחלה וצ"ע:

גמרא א"ר יוסף לא שנו אלא בב"ד של ישראל כו' וכתב מהרש"א זצ"ל קצת קשה מאי דוחקיה לאוקמי דוקא בב"ד של ישראל דהא איכא לאוקמי אפילו בב"ד של נכרים ומקמי דליחתום פורסי שנמג כמ"ש התוס' בד"ה וקתני דאיכא לאוקמי ברייתא בהכי. ולענ"ד דמתני' ליכא לאוקמי בהכי דמקמי דלחתום לא הוי קרי ליה יוצא ליהרג שהרי אין מוציאין אותו להריגה עד לאחר דליחתום דמקמי הכי מסתמא מקבלי שוחדא משא"כ בברייתא איכא לאוקמי בהכי כיון שלשון יוצא ליהרג האמור בברייתא הוא לשון הקומנטרסין ואינהו עבידי לאחזוקי שקרייהו ושוויין לנפשייהו דלא מיקבלי שוחדא וא"כ כל שנגמר הדין יוצא ליהרג קרי להו וק"ל:

דף כט עמוד א

בד"ה אבל בב"ד של ישראל כו' דאע"ג דאמרינן בסנהדרין כו' מ"מ לא שכיח עכ"ל. לפמ"ש לעיל דשיטת התוס' בד"ה וקתני היינו דמדמינן איסור תרומה לאיסור אישות גופא והיכא דאמרינן לענין תרומה הוא בחזקת ודאי מת ה"נ לענין אישות מעידין עליו להשיא את אשתו ולפ"ז צ"ל דההיא הצלה דאחד רץ על סוס וסודרין בידו לא שכיח טפי ממים שאל"ס דהתם אע"ג דמיעוטא דמיעוטא הם הניצולין אפ"ה אין מעידין עליו והכא מעידין עליו וצ"ע:

בד"ה רשב"ג אומר בין כך ובין כך כו' והא דדרשינן ושלח ושלחה עכ"ל. נראה דמשמע להו דהאי לא ישלחנו ביד אחר היינו מדאורייתא וזה לא יתכן אלא לרשב"ג ולשינוייא קמא דאפילו בחלה נמי קאמר לא ישלחנו אפילו בהולך סתמא ומש"ה משמע להו דטעמא משום דאין שליח עושה שליח לכן הוצרכו לפרש דקרא דושלחה איירי כשאין הבעל מקפיד ונראה כוונתם בזה כשהבעל נתן לו רשות בפירוש לעשות שליח אחר דאל"כ הו"ל הולך סתמא דקאמר רשב"ג לא ישלחנו אבל לת"ק דברייתא וכ"ש לתנא דמתניתין דמשמע להו לחלק בין חלה ללא חלה ובין הולך ללא הולך א"כ ע"כ א"א לומר דהאי דלא ישלחנו מדאורייתא דא"כ אפילו חלה נמי לא אע"כ דמדרבנן בעלמא איירי. מיהו יש לי לדקדק כיון דמוכח מיהו דהיכא שאין הבעל מקפיד כ"ע מודו דהשליח עושה שליח מקרא דושלח ושלחה א"כ היאך אמרינן בשמעתין בסמוך דמילי לא מימסרי לשליח ומשמע לקמן פ' התקבל דף ס"ו דאיכא למ"ד אפילו באומר אמרו פסול מה"ט גופא וא"כ תיקשי הא שליח לקבלה כתיבא בהאי קרא דושלחה וא"כ משמע להדיא דאפילו שליח לקבלה עושה ג"כ שליח אע"ג דשליח לקבלה מילי בעלמא נינהו כמבואר בפוסקים בפשיטות ובאמת דכמו כן קשה יותר למ"ש הפוסקים להדיא דשליח לקבלה אינו עושה שליח אחר ואמאי הא ושלח ושלחה כתיב ודוחק לומר דהא דמרבינן מלמד שהשליח עושה שליח לא קאי אלא על מאי דמרבינן מושלח ולא ממאי דמרבינן מושלחה דכה"ג אמרי' בעלמא סכינא חריפא מפסקי קראי ואדרבא כיון דשליח לקבלה מילי נינהו ואפ"ה רבייה קרא דשליח עושה שליח הוי לן למילף בכל דוכתי דמילי מימסרי לשליח מיהו לשיטת הרמב"ן ז"ל שהביאו הרשב"א והר"ן ז"ל דהא דאומר אמרו לפלוני ויחתמו לא מיפסל אפי' למאן דפסל אלא דוקא משום טעמא דבעינן לשמה וא"כ א"ש דאפילו בשליח קבלה מרבי קרא דושלח ושלחה שהשליח עושה שליח והיינו ג"כ היכא שאין הבעל מקפיד וכמ"ש דהיינו שאמרו בפירוש שימסרו לשליח אחר וכ"כ באמת הרמב"ן ז"ל להדיא דבשליח קבלה מהני אומר אמרו משא"כ לשיטת הרמ"ה ז"ל וסייעתו החולקים על הרמב"ן ז"ל וסברי דאפי' אומר אמרו נמי לא מהני בשליח קבלה א"כ תיקשי להו קרא דושלח ושלחה וצ"ע ובאמת לכאורה היה נ"ל דלא מיקרי מילי אלא כתיבת הגט שאין כאן גמר מעשה משא"כ קבלת הגט לא מיקרי מילי ואף שסברא נכונה היא נמנעתי לאומרה מדעתי דנפשאי עד שמצאתי כן במרדכי בשם ספר החכמה ומ"מ לדברי הסוברים דשליח קבלה לא משוי שליח קשה טפי וצ"ע:

גמרא ורמינהו אמר לשנים כו' אינהו אין אבל שליח לא. הא דלא מוקי לההיא בדלא אניס היינו משום דבפרק מי שאחזו תנן להדיא דכשאמר להם כתבו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו הרי הגט בטל וא"כ משמע להדיא דמדאורייתא איירי ותו לא שייך לחלק בין חלה ללא חלה אע"כ סבר המקשה דטעם הפסול היינו משום דאין השליח עושה שליח כלל אלא ברצון הבעל דוקא דמרבינן לה מושלח ושלחה אבל שלא מרצונו לא וא"כ קשיא ליה מתני' דהכא דקתני חלה עושה שליח וא"כ משמע דמעיקר הדין תורה שליח עושה שליח ובזה נתיישב' קושית מהרש"א ז"ל דאף למאי דלא סליק אדעתיה דמקשה הנך טעמי דמשני בגמרא אפ"ה הוי אתי ליה שפיר מתני' דהתם דטעמא דר"מ דמכשיר בג' שאמר תנו ופוסל בשנים היינו דב' שלוחים נינהו וכן ג' אם אמר כתבו ותנו ואין השליח עושה שליח אבל כשאמר לג' תנו סובר ר"מ דעשאן ב"ד והב"ד ודאי עושין שליח אחר זה נ"ל ברור ועפ"ז יש לפרש המשך קושית הש"ס דוקא לשינויא בתרא דלעיל מיניה דאי לשינויי קמאי לא הוי מצי למירמי בפשיטות מתני' אהדדי דאיכא למימר דההיא דאמר לב' רשב"ג היא דסובר דמעיקר הדין אין השליח עושה שליח כמ"ש בסמוך בשיטת התוספות משא"כ לשינויא בתרא דאפילו רשב"ג מודה בחלה וא"כ ע"כ אפילו בלא חלה ליכא אלא חששא דרבנן וא"כ מקשינן בפשיטות מההיא דאמר לב' דמשמע דהגט בטל לגמרי כדפרישית ודו"ק:

שם אמר אביי התם טעמא מאי משום ביזיון דבעל ופירש"י ותוס' דהבזיון הוא שאינו כותב בעצמו כיון שעליו לכתוב מדתנן והבעל נותן שכר. וא"כ יש לדקדק דלמאי דמסקינן בפ' גט פשוט דהאידנא שדיוה רבנן אאשה שהיא נותנת שכר לפ"ז האידנא לאביי ליתא להאי דינא וזה דוחק וצ"ע וכן נראה מלשון התוספות שהקשו אדאביי מאי בזיון איכא והתנן אשה כותבת את גיטה ומאי ענין קושיא זו לאביי סוף סוף תנן נמי בהדיא בפ' גט פשוט והבעל נותן שכר אע"כ דתוס' נמי סברי דלאו בנותן שכר תליא מילתא אלא שעיקר שעליו לכתוב מן התורה מדכתיב וכתב דמהאי קרא גופא מייתי בפ' ג"פ ועמ"ש בזה באריכות בפ' התקבל דף ס"ו. מיהו מה שהוצרכו רש"י ותוספות לפרש כן ולא ניחא להו לפרש כפשוטו דענין הגט גופא הוא בזיון הבעל ובאפי הני ניחא ליה דליבזי ולא באפי אינשי אחרינא כדאמרי' כה"ג לענין האומר תן גט לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר דפסול מה"ט כדאיתא בפ"ב דקידושין דף נ' אלא דכאן לא משמע להו לפרש כן מדמסיק הש"ס להדיא הכא לא קפיד ואי משום ה"ט מ"ש הכא דלא קפיד ומ"ש התם דקפיד. אמנם לולא שאיני כדאי לפרש מדעתי נגד שיטת הקדמונים היה נ"ל לפרש כדפרישית משום שענין הגט בעצמו הוא בזיון הבעל מיהו דוקא היכא דאיכא גילוי דעת דקפיד כגון ההיא דאמר לב' תן לה במקום פלוני וכן ההוא דאמר לב' תנו כו' כיון ששינה מדרך עולם ולא אמר בעצמו לסופר לכתוב ולעדים שיחתמו ולמנות שליח הולכה שמוליך לה אלא אמר הכל לשנים או לשלשה אלו דגברא קפדנא הוא ולא ניחא ליה דלבזי אלא באפי הני משום הכי בעינן דוקא שיכתבו ויחתמו ויתנו בעצמם ואין צורך לדחוק כמ"ש תוספות בההיא דיתנו משא"כ במתניתין שמוסר גט גמור לשליח אין כאן שום גילוי דעת לומר דקפיד דוקא אהאי וכ"ש דא"ש טפי הא דאמרי' בסמוך דבמתנה לא שייך טעמא דבזיון והיינו שענין המתנה בעצמו לאו זילותא הוא וכמ"ש נ"ל קצת שכן כוונת לשון הרי"ף ז"ל לבסוף פ' התקבל שהביא שם סוגיא דשמעתין ע"ש:

תוספות בד"ה משום בזיון דבעל כו' והא דקאמר ויתנו אגב כו' א"נ ע"י שיאמרו כו' עכ"ל. ויש לתמוה דא"כ לרבא דאמר משום דמילי לא מימסרי לשליח אכתי תיקשי אמאי קתני ויתנו וע"כ צ"ל דאגב קתני א"כ לאביי נמי נימא הכי דאלת"ה א"כ הו"ל למימר דאיכא בין אביי לרבא לענין ויתנו ומהרש"א ז"ל כתב דלרבא יש ליישב בע"א ואנכי לא ידעתי אם לא שנאמר דענין מילי לא מימסרן לשליח שייך לענין הנתינה נמי כיון שהוא לא מסר לשליח הראשון גוף הגט אלא מילי בעלמא ואזלינן בתר מעיקרא אלא שזה דוחק וכל הפוסקים כתבו בפשיטות דכה"ג לאו מילי נינהו משום דבתר גמר השליחות שמוסר הראשון לשני אזלינן ולאו מילי נינהו אלא גוף הגט מוסר לו ועוד דא"כ תיקשי להיפך למ"ש מעיקרא דלאביי יתנו לאו דוקא א"כ אי ס"ד דלרבא יתנו דוקא הו"ל למימר דאיכא בינייהו נתינה. והנלע"ד בזה דתוספות סברי דרבא נמי אית ליה טעמא דבזיון הבעל ולא פליג אלא שמוסיף טעמא דמילי לא מימסרי והיינו דאמרי' דליכא בינייהו אלא לענין שליח מתנה דאשכחן דפליג רב ושמואל וכן משמע לכאורה מדקאמר שמואל הלכה כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרי לשליח מכלל דלר"מ אמרינן מילי מימסרי לשליח וא"כ ע"כ קושטא דמלתא דלר"מ הטעם משום בזיון הבעל וכן משמע להדיא מלשון הגמרא פרק מי שאחזו דף ע"א דדייק בגמרא אמתניתין הא מני ר"מ היא דאמר מילי מימסרן לשליח ופירש"י ז"ל שם דלר"מ הטעם משום ביזיון הבעל והיינו משום דפשיטא ליה לתלמודא דאי ס"ד דר"מ סובר מילי לא מימסרי אפילו תלתא נמי אע"כ דסובר מילי מימסרי והטעם משום בזיון הבעל וכיון דלא מצינו מאן דפליג בהדיא בהא מילתא אליבא דר"מ דנהי דרבי יוסי פליג היינו משום דמוסיף הטעם דמילי לא מימסרי שזו הסוגיא פשוט' בש"ס בכמה דוכתי דאפושי פלוגתא לא מפשינן א"כ א"ש דכ"ע אית להו טעמא דבזיון הבעל ולפ"ז הא דאביי ורבא בשמעתין נהי דארישא דמתני' קאי דהיינו לר"מ מ"מ כיון דקי"ל כר' יוסי מצינן לפרש פלוגתייהו אליבא דהלכתא לרבי יוסי דאביי סבר דטעמא דר"י נמי משום בזיון וסובר דאפילו בג' שהם ב"ד נמי איכא בזיון הבעל ור"מ סובר דבב"ד ליכא בזיון ורבא סובר דלרבי יוסי נמי בב"ד ליכא בזיון אלא דטעמא דידיה משום מילי לא מימסרן וא"כ לפ"ז להאי שינוייא דתוס' דיתנו דוקא משום דע"י הנתינה איכא בזיון לענין הכתיבה א"כ רבא נמי מודה בהא כנ"ל ליישב שיטת התוספות ואף דמלשון התוספות בדיבור הסמוך משמע קצת דלמסקנא דמילתא טעמא דר"מ נמי לא פסיקא דמשום ביזיון הוא היינו משום דאיכא למימר כתירוץ הראשון שכתבו כאן דיתנו לאו דוקא אבל לתירוץ השני שכתבו כאן דיתנו דוקא ע"כ נאמר דכ"ע אית להו טעמא דבזיון ואי תיקשי דאכתי מצי למימר דאיכא בינייהו לענין ג' שעשאן ב"ד אי בעינן דיתנו דוקא דלאביי יתנו דוקא דהא לר"י בג' נמי איכא בזיון ולרבא לא צריך דהא משום בזיון ליכא בשלשה לרבא אליבא דר"י ומילי נמי לא שייך בנתינה. מיהו לא פסיקא ליה למימר הכי דשמא אביי לא סבר כר"י אלא כר"מ וא"כ לאביי נמי בג' לא צריך ומכ"ש דא"ש טפי למה שאכתוב בסמוך דבלא"ה הוי מצי למימר איכא בינייהו בכמה גווני אלא דניחא ליה למימר בהאי גוונא גופא דאיירי הכא והא דנקט ר"י במילתא ויתנו ע"כ היינו איידי דנקט בשנים ובג' שאמר כתבו נקט נמי הכא ויתנו. מיהו כל זה לשיטת התוס' אמנם למאי דפרישית לעיל בלא"ה א"ש הא דנקט ויתנו בכולי מתני' היינו משום דלכתחלה ודאי צריך שיתנו בעצמן כדאמרינן בשמעתין דאפילו לת"ק דרשב"ג ותנא דמתני' מיהו חלה בעינן או שאר אונסין אבל בדלא אנוס אין משלחו ביד אחר ומעיקרא לא הוי קשיא לן אלא לענין כתיבה וחתימה דתנינן בסיפא הרי זה בטל משא"כ לענין הנתינה דלא קתני בטל א"כ א"ש דלכתחלה בדלא אניס בעינן יתנו דוקא ודו"ק:

גמרא רבא אמר משום דמילי נינהו כו' לקמן פרק התקבל שקיל וטרי בתלמודא אי שייך ה"ט דמילי לא מימסרן לשליח ג"כ לענין כתיבת הגט או דוקא לענין חתימת העדים אבל לענין הכתיבה אף כתבו הסופר כשר משום דנעשה כאומר אמרו ואסיק שמואל בכתבו הסופר וחתמו הן דתצא והדבר צריך תלמוד כמו שהובא בתוספות בשמעתין ואי תקשי מאי ס"ד דשייך ה"ט לענין הכתיבה שהרי כתבו התוס' לעיל דף כ"ג גבי חש"ו דלא בעינן שליחות לענין כתיבת הגט וא"כ א"נ מילי לא מימסרן לשליח מאי הוי אלא שאין בזה סתירה לדבריהם שהרי כתבו שם לעיל דנהי דלא בעינן שליחות מ"מ צריך הסופר שישמע דוקא מפי הבעל דאל"כ לא הוי לשמה ולפ"ז א"ש דאי אמרינן מילי מימסרי לשליח או דנעשו כאומר אמרו הו"ל כאילו שמע הסופר מפי הבעל אבל אי מילי לא מימסרי לשליח אפי' בכתיבה ממילא פסול משום דלא מיקרי לשמה נמצא דלפ"ז ע"כ הא דקאמרינן איכא בינייהו שליח מתנה לאו לענין הכתיבה איירי דהא במתנה לא שייך ה"ט דלשמה וא"כ אפילו לרבא דאמר מילי לא מימסרי נמי כשר אם כתבו אחר כיון דלא בעינן שליחות במתנה אע"כ דבמתנה לא שייכא פלוגתא דאביי ורבא ודרב ושמואל אלא לענין החתימה לחוד אלא דלפ"ז קשה א"כ מ"ט דאביי דמכשיר דנהי דלא שייך טעמא דבזיון במתנה אפ"ה היאך מכשרינן ליה כשחתמו אחרים דהא הו"ל עד מפי עד דבכה"ג מקשו תוספות להדיא לקמן פרק התקבל למאן דמכשיר באומר אמרו ומה שתירצו שם לא שייך כאן דאי באומר אמרו בגט נמי כשר לאביי דלית ליה טעמא דמילי לא מימסרי ובזיון ליכא שהרי ברצון הבעל עושה אע"כ דלא איירי הכא באומר אמרו אלא באומר לב' כתבו כמו שפירש"י ז"ל וא"כ קשה לכ"ע לפסול לענין החתימה משום עד מפי עד ול"ל נמי דאיירי שאותן אחרים שחתמו היו ג"כ באותו מעמד שציוה הבעל להראשונים שיחתמו דתו לא הוי עד מפי עד כיון שיודעין שצוה הבעל על עיקר הגט אלא דא"כ בגט נמי כשר לאביי דהא לא שייך ה"ט דבזיון הבעל כיון שהיו באותו מעמד ויודעין שאין הבעל יודע לכתוב בעצמו וכה"ג קשה אמילתא דרב דאמר מתנה אינה כגט ובשלמא בסוגיא דפרק התקבל אף דמשמע לכאורה שהוצרך לטעמא דמילי לא מימסרי אפילו לענין עידי חתימה מצינו לפרש שפיר כגון שהיו באותו מעמד דלא שייך עד מפי עד או דאיצטריך ה"ט לענין אם היו ג' שהם ב"ד ואפ"ה פוסל רבי יוסי אע"ג דלא שייך עד מפי עד שהרי שמע מפי ב"ד אע"כ דטעמא משום דמילי לא מימסרי דשייך אפילו בבית דין כדמוכח שם אבל בשמעתין דפירש"י ז"ל להדיא דאיירי בב' ומכל שכן לפמ"ש בסמוך דלתירוץ שני של התוס' ע"כ מוכח דאיירי בב' דאי בב' וכרבי יוסי הוי מצי למימר דאיכא בינייהו לענין הנתינה בגט גופא וכדפרישית אע"כ דבב' איירי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ות"ל דלאביי נמי פסול דהו"ל עד מפי עד. מיהו לפירש"י ז"ל אפשר לומר דאזיל לשיטתו שכתבנו לעיל דף כ"ב דמשמע דבעינן שליחות בגט ואפשר דה"ה בשטר מתנה דכתיב ואקח את ספר המקנה ולפ"ז מתקיים שפיר פלוגתא דאביי ורבא לענין הכתיבה אבל לשיטת התוספות ודאי קשה שכתבו להדיא דלא בעינן שליחות אפילו בגט אלא משום לשמה וא"כ א"א לפרש לענין מתנה אלא לענין עידי חתימה וא"כ קשה אם לא שנדחוק לפרש דאיירי לענין מתנה בג' שעשאן ב"ד אלא דמלשון התוספות כאן משמע דלא נחתו להכי כמו שנפרש. אח"ז ראיתי ועיינתי בתוס' פרק התקבל דף ס"ו בד"ה הא כתב הגט שהקשו שם אליבא דר"מ דלא בעי כתיבה לשמה א"כ מאי איכפת לן בהא דמילי לא מימסרן לשליח לענין הכתיבה וכתבו ב' תירוצים ולתירוץ השני שכתבו שם דאע"ג דלר"מ מצאו באשפה כשר אפ"ה כיון שצוה בפירוש כתבו אין לאחר לכתוב אי מילי לא מימסרי לשליח וא"כ יש לפרש כאן לענין מתנה נמי לענין הכתיבה ומה"ט גופא כיון שצוה בפירוש משא"כ לתירוץ הראשון שכתבו שם דהא דמספקא ליה לשמואל בענין הכתיבה היינו משום שסובר כר"א דבעינן לשמה א"כ קשיא ההיא דשמעתין ואף אם נאמר דלעולם לענין החתימה איירי במתנה והא דלא מיפסל משום עד מפי עד היינו משום דמאן דסבר מילי מימסרי לשליח כה"ג לאו עד מפי עד מיקרי דנהי דאמר להם כתבו אכתי לאו עדים שווינהו אלא שלוחים שיתעסקו בענין הכתיבה וחתימה אלא דעכ"ז כמו זר נחשב בעיני מהיכי תיתי נכשיר כה"ג במתנה שיחתמו אחרים שלא ברצון הנותן ע"פ הגדת הראשונים דילמא שקרא קאמרי נהי דתרי נינהו מ"מ כ"ז שלא נחקרה עדותן בב"ד אין בדבריהם כלום ויכולין לומר מבודין היינו ואף דלענין גיטין איכא מ"ד בפרק התקבל באומר אמרו דכשר ותעשה ולא חיישינן שמא תשכור עדים היינו דלענין איסורא לא בעינן הגדה בב"ד ומש"ה לא חיישינן לשמא תשכור דאפשר דמשום חומר שהחמירו בסופה לא חיישינן להכי משא"כ במתנה דממון הוא בעינן הגדה בב"ד דוקא או שיחתמו בעצמם דכמי שנחקרה עדותן דמי משום דמעשה לא קעבדי אבל דיבורא קאמרי כדאיתא פרק התקבל וא"כ מאי ס"ד להוציא ממון בכה"ג והדבר צריך תלמוד ועיון. ולפמ"ש בחידושי פ' התקבל בל' התוספות בד"ה הא כתב הגט יש ליישב דלענין הכתיבה איירי ושייך שפיר אף במתנה כיון שאמר בפירוש כתבו ואף לתירוץ הראשון של התוס' שם וע"ש ומיהו משיטת הרמב"ם ז"ל נראה מבואר להדיא שמפרש לענין מתנה בין לענין כתיבה בין לענין חתימה שכתב כן בפ"ד מהלכות זכיה ומתנה והובא בטוח"מ בש"ע סי' רמ"ד מיהו לענין כתיבה כתב באומר לשנים כתבו ותנו וא"כ הטעם כתירוץ השני שכתבו התוס' בפרק התקבל אבל לענין החתימה לא כתב אלא באומר אמרו ונראה שכתב כן בדקדוק דבאומר לשנים כתבו בלא"ה א"א לאחרים לחתום משום דהו"ל עד מפי עד מש"ה כתב דאיירי בג' ואומר אמרו דתו לא הוי עד מפי עד כמ"ש התם התוספות וכן להיפך דבאומר אמרו לא כתב שאסור לסופר לכתוב דמהיכי תיתי דנהי דמילי לא מימסרי לשליח הא לא בעינן שליחות לענין הכתיבה וכיון דלא עבר על דעת המשלח אין שום טעם לפסול באומר אמרו אלא לענין החתימה דנהי דג' נינהו ואמר אמרו אכתי מילי לא מימסרי לשליח ואיסור הסופר אסברה לה הרמב"ם ז"ל דוקא באומר לב' כתבו דאסור לסופר אחר לכתוב כיון שלא צוה הבעל אלא שיכתוב הוא ולא שייך לומר דשלוחו כמותו דהא מילי לא מימסרי כנ"ל נכון בשיטת הרמב"ם ז"ל והש"ע ובזה נתיישב' גם קושיית הסמ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה ומילי לא מימסרן כו' ועוד דהוי מצי למימר כו' וקסבר שמואל דבכתיבה ליכא בזיון עכ"ל. והרשב"א בחידושיו כתב שסברא דחוקה היא מאד ע"ש שהאריך פרק התקבל ומה שהוצרכו התוספות לדחוק בזה דאל"כ אכתי אמאי הוצרך להקשות שם מדאמר שמואל הלכה כרבי יוסי דהא מדר"מ נמי מצי לאקשויי בפשיטות אהא דקאמר שמואל הדבר צריך תלמוד דכיון דפוסל ר"מ בחתימה משום בזיון הבעל א"כ מה"ט גופא יש לפסול בכתיבה לכך כתבו דקסבר דבכתיבה ליכא בזיון. מיהו לפמ"ש בסמוך בשמעתין דבאמר לשנים פסול בפשיטות בחתמו אחרים משום עד מפי עד א"כ לא הוצרכו לדחוק בזה אלא דלר"מ א"ש דקאמר שמואל והדבר צריך תלמוד והיא גופא מספקא ליה אי טעמא דר"מ משום בזיון ופוסל בין בכתיבה ובין בחתימה או נימא דלא איירי אלא בחתימה לחוד ומשום עד מפי עד וא"כ בכתיבה כשר והא דאמרינן שם אילימא דמספקא ליה אי מילי מימסרן לשליח היינו משום דאיכא למימר נמי דמספקא ליה אי כר"מ או כר"י מש"ה מקשה מהא דקאמר שמואל הלכה כר"י נמצינו למדין דהתוס' ודאי לא נחתו לפרש טעם הפסול בחתימה משום עד מפי עד כמ"ש בסמוך באריכות ודו"ק:

גמרא מאי בינייהו כו' ה"ה דהוי מצי למימר דאיכא בינייהו לענין שליח לקבלה לפמ"ש לעיל בשם הפוסקים דשליח לקבלה לא משוי שליח משום דמילי נינהו ומשום בזיון הבעל ודאי לא שייך לענין השליח קבלה למה שפירשו רש"י ותוספות וה"ה דהוי מצי למימר נמי דאיכא בינייהו לענין אמר אמרו דלא שייך טעמא דבזיון ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל דטעמא דפסול היינו משום דלא מיקרי לשמה א"ש דממ"נ כשר במתנה ועיין בחידושי פ' התקבל בזה אלא משום דניחא לתלמודא לומר דאיכא בינייהו לענין כתיבה וחתימה גופא דאיירי ביה במתני' ובשמעתין וכמ"ש וק"ל:

דף כט עמוד ב

תוספות בד"ה שקול מינה חפץ כו' ותימא דבפ' הכותב כו' וי"ל דשאני התם כו' עכ"ל. עיין בדברי הר"ן ז"ל שהקשה על תירוצם באריכות ולענ"ד בלא"ה נתיישב' קושיית התוספות עפמ"ש רש"י ז"ל בלשונו הצח כיון שאמר הבעל שקול חפץ מעיקרא מסתמא נתכוון לרדותה בעיגון עד שתתן וא"כ לפ"ז אין הדין תלוי בחיוב התשלומין דלעולם אף אם הזכיר הגט תחלה ואח"כ החפץ אפ"ה אם לא נתנה לו החפץ אפשר דחייב השליח בתשלומין שלא היה לו ליתן הגט עד שתתן כמו בשקול שטרא דבפרק הכותב אלא דבזה ודאי הגט כשר משא"כ באמר שקול חפץ והדר הב גיטא ואיהו עביד איפכא פסול הגט כיון דעיקר קפידת הבעל היה לרדותה בעיגון עד שתתן תחילה ונעשה כמי שא"ל אל תגרשה אלא בבית וגרשה בעליה כדפירש"י ואפשר שהר"ן ז"ל נתכוון ג"כ לזה בתירוצו אלא שקיצר וק"ל:

בד"ה רבי יוחנן פוסל פירש בקונטרס כו' ולפ"ז הא דקתני כו' היינו ביד אשתו וזה נראה דוחק עכ"ל. והאמת שזה תימא בדברי רש"י ז"ל דמלבד דל' ביד אחר נראה דוחק לפ' ביד אשתו אלא דקשה עוד לאיזה טעם הזכיר התנא דמתני' לישנא דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר שהרי אף אם היה הדין שהשואל רשאי להשאיל אפ"ה מילתא דפשיטא דכאן אין רשאי להניח החפץ ביד אשתו כיון שאמר בפירוש טול ממנה החפץ. ולענ"ד יש ליישב דאף לשיטת רש"י ז"ל ההיא דאין רצוני דקתני במתני' בעלמא קאי דאי לאו ה"ט דאין השואל רשאי להשאיל לא היה הגט נפסל ע"י שינוי לא בו ולא בשלוחו דנהי דודאי היה השליח חייב בתשלומין מתרי טעמי חדא דר' יוחנן מרא דשמעתין סבר בעלמא שומר שמסר לשומר חייב ועוד דאף למ"ד פטור היינו בסתמא ומטעם שמסרו לבן דעת ולא הוי פשיעה מ"מ הכא שאמר בפירוש טול ממנה החפץ פשיטא דחייב אלא דלענין הגט הוי אמרי' דקלקול השליח לענין התשלומין זה תקונו לענין הגט דסוף סוף חיוב החפץ עליה דידיה רמיא ומאי איכפת לבעל בשינוי מה לי אם נטל ממנה החפץ תחילה וחזר והפקידו אצלה או אם לא נטלו ממנה כלל עד לאח"כ לכך יהיב התנא טעמא דבאמת בעלמא אין רצונו של אדם שיהא פקדונו ביד אחר והיינו דאין השואל רשאי להשאיל וע"כ שאף אם השואל רוצה לעמוד בחיובו באחריותו אף ברשות השני אפ"ה אסור להשאיל דהכי קושטא דמילתא וא"כ ה"נ אינו רשאי להניח החפץ כלל ביד האשה שלא מרצון הבעל וכ"ש דהקפיד ואין זה תלוי בחיוב התשלומין וא"כ הוי שינוי גמור לפסול הגט כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה שליח דשליח השליח השני שנעשה בב"ד עכ"ל. נראה מפירושו דלא קמיבעיא ליה אלא בגוונא דמתניתין דהכא דאיירי במביא גט מח"ל אבל אמתניתין דלעיל דאיירי במביא גט בא"י לא קמיבעיא ליה ונראה דפשיטא ליה דשליח משוי שליח כדאמר רבה בסמוך והטעם נראה מבואר דכיון דמן התורה שליח ראשון עושה שליח שני משום דשלוחו של אדם כמותו וא"כ ממילא דהשני עושה שלישי מה"ט גופא ודוקא במביא בח"ל הוא דקמיבעיא ליה כיון שצ"ל שליח ב"ד אני והיינו דמתקנת חכמים הוא דמהני מה שאומר שליח ב"ד אני כאילו אמר בפ"נ ובפ"נ ומש"ה מספקא ליה אם השני עושה שלישי דאפשר דכולי האי לא תקנו חכמים דמהני אמירת שליח השלישי שליח בית דין אני דכיון דבפני אותו הב"ד לא אמר השני בפ"נ. ולפמ"ש אפשר נמי דבמביא גט בא"י השליח השני עושה שלישי אפילו בדלא אניס כיון דלא שייך קפידת הבעל כלל אבל ראיתי שמחלוקת ישנה היא בין הפוסקים כדאיתא בטואה"ע סי' קמ"א:

שם בגמרא אלא כי תיבעי לה כי משוי שליח בב"ד וכו' והא דמספקא ליה בהכי אע"ג דקתני בהדיא דהאחרון אומר שליח ב"ד אני אפשר דאיהו סבר דאע"ג שנעשה שלא בב"ד מ"מ כיון דמכח שליח הראשון קאתי שנעשה בב"ד שפיר מצי למימר שליח ב"ד אני כן נ"ל:

רש"י בד"ה והא שליח שלא ניתן לגירושין וכו' הלכך לאו במקום בעל קאי למוסרו ליד אחר עכ"ל. וכ"כ הרי"ף והרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל ומשמע מדברי כולם דלמוסרו לאבא בר מניומי ודאי הוי שליח ולא זכיתי להבין דבריהם בזה דכיון דלמילתיה הוי שליח אמאי לא יוכל למוסרו ליד אחר שיעשה שליחותו ובמקומו למוסרו לאבא בר מניומי דהא בכל התורה קי"ל שליח עושה שליח ול"ל כיון שלא נעשה שליח לגירושין שהוא גמר הענין אלא למוסרו לאבא בר מניומי א"כ בכה"ג לא הוי שליחות כלל מן התורה ולא אמרי' ביה שלוחו של אדם כמותו דא"כ כי מסרו איהו גופא לאבא בר מניומי אמאי הוי גיטא הא בעינן ונתן והכא לאו הבעל קא יהיב כיון דלא שייך שליחות בכה"ג והנראה בזה דודאי לענין למוסרו לאבא בר מניומי לא בעינן שליחות כלל דעיקר שליח הבעל הוא אבא בר מניומי וזה המוליכו לאבא מעשה קוף בעלמא קעביד וכההיא דשאילו מקמי רבי חנינאי גאון בכללא רבתי שהביאו בהלכות גדולות והרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל סוף פרק המביא בתרא וכולם העלו דאפילו ע"י עובד כוכבים מותר לשלוח הגט ליד שליח הבעל דעובד כוכבים מעשה קוף בעלמא קעביד ודלא כרבי חנינאי גאון א"כ לפ"ז קשה יותר למה יפסל הגט אם מסרו ליד אחר להוליכו לאבא בר"מ אטו משום דלא בעינן שליחות בכה"ג וסגי במעשה קוף נחמיר יותר מלעיקר שליחות דאפילו היכא דא"ל הבעל את הולך אמרי' לעיל ללישנא בתרא דהיכא דאניס משלחו ביד אחר ולמה יגרע שליחות זה לפסול אף במקום אונס דע"כ איירי הכא דאניס דהא משמע דאי הוי שליח לגירושין הוי שרי ליה למסור ליד אחר. מיהו לפמ"ש לעיל גבי מתנה הרי הוא כגט דאף במידי דלא בעינן שליחות כגון כתיבת הסופר לענין מתנה אפ"ה אם עבר על דעת המשלח שלא מדעתו הענין בטל לגמרי כדמוכח בלשון הרמב"ם ז"ל בהלכות מתנה וא"כ ה"ה והוא הטעם לנדון דידן דאע"ג דלמוסרו ליד אבא בר"מ לא בעינן שליחות ומעשה קוף בעלמא הוא אפ"ה אם עבר על דעת הבעל לשלחו ע"י אחר ליד אבא בר"מ נפסל הגט ע"י כך כנ"ל ועדיין צריך לי עיון דקצת משמע מלשון הטוא"ע והש"ע דאפשר דאף אם שלחו ע"י אחר לאבא בר"מ אין הגט נפסל אלא דלכתחלה אין לעשות כן ודוקא אם מסרו בעצמו או שלוחו להאשה כתבו דהיא ספק מגורשת. ועפמ"ש דמשמע מסוגיא דשמעתין דהגט פסול אם עבר על דעת המשלח אפילו במעשה קוף בעלמא א"כ יש לתמוה על מ"ש הרא"ש ז"ל סוף פרק המביא תניין שנהגו באשכנז ובצרפת עפ"י ר"ת לשלוח הגט ע"י עובד כוכבים לשליח ישראל שימסרנו ליד האשה ודלא כר' חנינאי גאון ז"ל ורבנן דהשתא שאסרו מיהא לכתחלה אלא אפי' לכתחלה מותר והיאך אפשר לומר כן כיון דעובד כוכבים לאו בר שליחות הוא ולא שייך גביה חזקה שליח עושה שליחותו וקי"ל נמי אין אמונה בעובדי כוכבים א"כ אפשר שהעובד כוכבים שינה באיזה דבר על דברי הבעל ואפשר ג"כ שזה העובד כוכבים לא קיבל הגט כלל מהבעל אלא מיד עובד כוכבים אחר שקיבלו מיד הבעל וא"כ אף כי מסרו העובד כוכבים האחר להישראל שליח הבעל אפילו הכי פסול כדמוכח בשמעתין ובר מן דין כתבתי עוד והעליתי באריכות ליישב דברי רבי חנינאי גאון דודאי אין למסור הגט ליד עובד כוכבים דשמא ימסרנו בינו לבין עצמו ליד האשה נמצא שהגט בטל לגמרי והארכתי בזה בכמה טעמים שיש לחוש כן ואין כאן מקומו להאריך והדבר צריך תלמוד ודו"ק. מיהו קשיא לי מי הכריחם לרש"י ולהרי"ף ז"ל וכל סייעתו לפרש כן בשמעתין דלכאורה נראה דכיון דשליח שלא ניתן לגירושין הוא אף אם מסרו בעצמו לאבא בר"מ אפ"ה פסול דהא משמע להדיא דהאי עובדא בח"ל הוי ולא נתקיים בחותמיו מדקאמרי מסור מילך קמי דידן והיינו שיאמר בפ"נ ובפ"נ כדפירש"י וא"כ הא אמרינן בריש מכילתין דבקיום גיטין ושטרות בעינן תרי אלא דמדרבנן הימנוהו לשליח כבי תרי וא"כ כיון שזה אינו שליח כלל כדפרישית דמעשה קוף בעלמא קעביד א"כ הו"ל כאיניש דעלמא ולא מהני אמירתו בפ"נ ובפ"נ כלום וא"כ מצינן לפרש דמש"ה קאמרי והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא ויש ליישב כיון דמ"מ הגט יוצא מתחת ידו ומגו דאי בעי הוי אמר שהוא שליח הגט למוסרו ליד האשה והוי מהימן כבי תרי השתא נמי נאמן במגו דהפ"ש הוא הפה שהתיר כנ"ל נכון ודו"ק:

דף ל עמוד א

גמרא ופוסק עמו כשער הזול ואין בו משום ריבית ופירש"י ז"ל דנהי דבשאר פוסקין בעינן שיצא השער כאן לא בעינן שיצא השער ואפ"ה אין בו משום ריבית והתוספות כתבו דההיא דאין בו משום ריבית ענין בפני עצמו הוא דאפילו פסק הרבה פחות משער הזול אפ"ה שרי וכן השיג הרשב"א ז"ל בחידושיו על פירש"י ז"ל. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל דלפסוק פחות משער הזול ודאי אסור דהכא המלוה מעות קתני דהיינו הלוואה גמורה וא"כ אם פוסק בשעת הלוואה שיפרע לו בפירות בפחות משער הזול הו"ל ריבית קצוצה ולא מהני ה"ט דקיהיב בגמרא כיון דלית ליה לא יהיב ליה כו' שזה הטעם לא מצינו אלא לענין אבק ריבית כגון במילתא דזביני שהוא דרך מקח וממכר שאסרו חכמים בכל דבר שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד וכן סאה בסאה דאפילו דרך הלוואה אינו אלא אבק ריבית משום קרוב לשכר וא"כ כיון דאי לית ליה לא יהיב ליה נמצא שהוא קרוב להפסד כמו לשכר ומש"ה שרי ואע"ג דרב אוסר בפרדיסא התירו כאן משום תקנת חכמים כמו שפירשו התוספות בסמוך משא"כ לענין ריבית קצוצה לאו בקרוב לשכר תליא מילתא ולא שייך ה"ט דחזי ביה תיוהא ואע"ג דלענין משכנתא בלא נכייתא כתב רש"י בפ' איזהו נשך דף ס"ז להדיא דבכרם ושדה דשייך ביה תיוהא איכא למ"ד דשרי לגמרי ואף למאן דאוסר אינו אלא אבק ריבית מיהו שאני התם כיון דהלוהו על אותו שדה וכרם א"כ כמכורה לו דמיא שהרי המלוה מוחזק בשדה ויורד לתוכו לעבדה ולשמרה כמ"ש התוספות שם בדוכתי טובא וכבר הארכתי למעניתי שם בחידושי דרש"י נמי נחית להאי סברא דטעמא דמשכנתא היינו משום דכמכורה לו דמיא משא"כ הכא דלא שייך כלל ענין מכירה שהרי הלוה מוחזק בשדה והפירות הם דבר שלא באו לעולם א"כ סובר רש"י ז"ל דהוי ריבית קצוצה לפסוק בפחות משער הזול ומש"ה הוכרח לפרש דההיא אין בו משום ריבית אפוסק כשער הזול קאי ולענין דלא בעינן יצא השער דהא עיקר מילתא דסאה בסאה אינו אלא מדרבנן אפילו בהלוואה והכא כיון דאי לית ליה לא יהיב אפילו לכתחלה שרי כנ"ל נכון לשיטת רש"י אבל סברת התוס' והרשב"א ז"ל דאע"ג דדבר שלא בא לעולם הוא מ"מ כיון דעשו את שאינו זוכה כזוכה הדר הו"ל דרך מקח וממכר וכיון דאי לית ליה לא יהיב שרי לכתחלה אפילו פחות מהשער. אבל אכתי קשיא לי נהי דלא הוי אלא אבק ריבית כמ"ש התוספות בעצמם בסמוך אליבא דרב דאוסר בפרדיסא אלא שכתבו דמשום תקנת הכהן התירו היאך אפשר לומר דהתירו לפסוק אפי' בפחות הרבה משער הזול דהא הו"ל ככהן המסייע בבית הגרנות ונהי דבדיעבד מהני מ"מ לא שייך תקנת חכמים בזה להתיר אבק רבית במילתא דאיסורא לכהן המסייע בבית הגרנות וכי עבדי רבנן תקנתא לרשיעי. ולענ"ד שיטת התוספות והרשב"א ז"ל צ"ע ויש ליישב כיון דמסקינן בסמוך דהכהן יכול לחזור בו לעולם וא"כ אין כאן משום מסייע בבית הגרנות שאין כאן טובת הישראל כלל כיון שאם יתייקר יחזור בו הכהן אבל לענין ריבית מקשו התוספות שפיר מפרדיסא ולא ניחא להו בה"ט דלענין ריבית לאו בהכי תליא דכמה דיני ריבית יכול הפוסק לחזור בו ואפ"ה יש בו משום ריבית כל כמה דלא הדר ביה ודו"ק:

שם א"ר פפא לא שנו אלא בעל הבית בכהן ופירש"י ז"ל שהרי כספו בידו וזה לא היה לו למשוך ממנו כלום עכ"ל וכ"כ התוספות. וקשיא לי למה הוצרכו לכך כיון דהכא המלוה מעות קתני ע"מ להיות מפריש עליהם נמצא שבשעת הלוואה התנה שיגבה הפרעון מתרומה ומעשרות פירותיו וא"כ פשיטא שאין בע"ה יכול לחזור בו דכל תנאי שבממון קיים שע"מ כן הלוהו שלא יהא לו פרעון אלא מזו ואף אם נשתדפו שדותיו אח"כ בענין שמפסיד הלוה מעותיו לגמרי אפ"ה הא קי"ל בעלמא בעושה שדהו אפותיקי מפורש שא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו ושטפה נהר שאינו גובה משאר נכסים ול"ל דשאני אפותיקי דכמכורה לו דמיא כמ"ש התוס' בכמה דוכתי משא"כ הכא לא שייך לומר דכמכורין לו דמיא שהרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הא ליתא דהא קי"ל נהי דאין אדם מקנה דשלבל"ע אפ"ה יכול להתנות בדבר שלב"ל וה"נ הו"ל כאילו התנה בפירוש שלא יהא פרעון אלא ממה שיבא לידו מדבר שלא בא לעולם דמילתא דפשיטא היא דמהני דהו"ל כמחילה דבדברים בעלמא סגי. ויש ליישב דודאי הכא לא התנה בפירוש שלא יהא לו פרעון אלא מזו והא דאמרינן כי לית ליה לא יהיב ליה היינו מתקנת חכמים ואם כן סובר רש"י ז"ל דלא שייכי תקנת חכמים כה"ג לומר אע"ג דלא התנה כמאן דאתני דמי דהיא גופא תיקשי מי מתקני רבנן מילתא דליתא דכוותיה דנהי לענין פוסק כשער הגבוה אמרינן בשמעתין אף ע"פ שלא פסק כמי שפסק דמי היינו משום דבלא"ה מילתא דסברא היא לפסוק כשער הגבוה שיכול לומר תן לי כזה או תן לי מעותי כמ"ש התוספות משא"כ הכא היכא שנשתדפו שדותיו ולא מצא בע"ה מקום לגבות חובו מה סברא יש בזה לומר דהו"ל כאילו התנה שלא יהא פרעון אלא מזו דאדרבה קי"ל לא שדי אינש זוזי בכדי אע"כ דטעם תקנת חכמים בזו היתה שעשו הלואה זו כמו מכירה שפוסק על השער ומש"ה הוצרכו רש"י ותוספות לאהדורי אטעמא דאשכחן מכירה כה"ג דמהני כנ"ל נכון ודו"ק:

שם אבל כהן בבע"ה חוזר דתנן נתן לו מעות כו' הא דלא פשיטא ליה דבלא"ה הכהן חוזר בו משום דאין אדם מקנה דשלב"ל שכבר כתבתי דבהלוואה אדם משעבד דשלב"ל ואף לשיטת הסוברים גבי דאקני דאפילו לענין שיעבוד יכול לחזור בו קודם שבא לעולם מ"מ ניחא ליה לאתויי מההיא דנתן לו מעות לענין דאפילו משבאו לעולם יכול לחזור בו ועוד נ"ל דאפילו במכירה גמורה בדשלב"ל קי"ל דאע"ג דיכול לחזור אף משבאו לעולם אפ"ה אם שמיט הלוקח ואכל לא מפקינן מיניה וה"נ הרי הפירות ברשות הלוקח הן שהוא בע"ה מש"ה הוצרך לאתויי מההיא דתנן נתן לו מעות ולא משך אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה דאכתי מאי מייתי דהא מסקינן שם פ' הזהב דהא דמעות אינו קונה היינו כדי שלא יאמר נשרפו חיטך בעלייה ומה"ט אמרינן שם אם היה עלייה של מוכר מושכרת ללוקח דלא שייך ה"ט דנשרפו חיטך קי"ל דמעות קונה א"כ ה"נ הרי הפירות מונחים ברשות הלוקח בשלמא לשמואל דאוקי במזכה ע"י אחר א"כ א"ש דברשות המוכר הם אבל לרב ועולא קשיא ע"ש שהאריך. ולענ"ד נראה ליישב דודאי רב ושמואל ועולא לא פליגי אלא לענין אוקימתא לישנא דברייתא אבל לדינא כולהו אוקימתי אליבא דהלכתא נינהו וא"כ ע"כ דבלא"ה מילתא דר"פ לא איירי אלא במזכה לו ע"י אחר דאל"כ היאך יוכל הכהן לחזור בו ולהחזיר לבעה"ב מעותיו דאטו בשופטני עסקינן שהרי אם יחזור בו הכהן לבטל התנאי א"כ הבע"ה יחזור ויתן התרומה לכהן אחר דבמה זכה הכהן בתרומתו של בע"ה ליטול ממנו בע"כ הא קי"ל דטובת הנאה לבעלים ופשיטא לרב דמוקי במכירי כהונה א"כ אין כאן צד זכות לכהן ליטול שלא ברשות בעה"ב אלא אפילו לעולא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה נראה דהיינו לענין מצות נתינה בלבד דכיון דבעה"ב גופא ודאי גמר ומקני ליה מש"ה עשאוהו כזוכה כאילו בא לידו אבל להפקיע כוחו של בע"ה אם הכהן מבטל התנאי לא מסתבר לומר דעשאוהו כזוכה ליטול בע"כ דהא כתיב ונתן ולא שיטול מעצמו אע"כ דמילתא דר"פ איירי במזכה ע"י אחר ומילתא דפסיקא נקט דבע"ה לעולם לא יוכל לחזור אבל כהן בבע"ה יכול לחזור והיינו היכא דשייך חזרה כגון במזכה ע"י אחר כך נ"ל. אבל ראיתי לרש"י ז"ל שכתב בד"ה אבל כהן חוזר בו דכיון דעשאוהו כזוכה יכול לטעון כו' עכ"ל נראה מזה שהודה במקצת דלא מיתוקמא מילתא דר"פ אליבא דרב דאמר במכירי כהונה כדפרישית אלא דאליבא דעולא מיתוקמא ליה שפיר ולא יכולתי לעמוד על סוף דעתו בזה אם לא שנאמר דמה שהלוה לו להיות מפריש עליהם היינו כדי שיהיה בטוח במעותיו וא"כ מעיקרא אוקמינהו ברשותיה דכהן רק שיהא בטוח במעותיו ולא במקח גמור ואני הנלע"ד כתבתי ונתיישבו כמה קושיות בענין זה ואין להאריך ועיין בחדושי הרשב"א ז"ל באריכות ודו"ק:

שם נתייאשו אין מפריש עליהם פשיטא כו' ותמיהא לי טובא מאי ענין יאוש לכאן דנהי שאמר ווי לחסרון כיס הא לא מהני שום יאוש לענין הלואה כדאיתא בטוח"מ סי' כ"ח וכן לענין גוף הפירות נראה דלא הוי כהפקר בכהאי גוונא כמו שכתבו התוספות פ' מרובה דייאוש לא הוי כהפקר גמור ואף את"ל דהוי כהפקר מ"מ כיון שחזר בע"ה וזכה בו הרי היא כאחת משדותיו אם לא שנאמר דאה"נ דמאותן השדות שקנה הבע"ה לאחר הלוואה אינו יכול להפריש כ"א מאותן השדות שהיה לו בשעת הלואה מפריש אבל דבר תימה הוא וכ"ש דמאי דמקשה הש"ס פשיטא אין לו מקום לפ"ז. ועיקרא דמילתא הא דקתני לפי שאין מפרישין על האבוד אין מובן לי כלל. ולכאורה היה נ"ל דהא דקתני נתייאשו הבעלים היינו נתייאשו בשעת הפסיקה וא"כ מסתמא לא הוי דעתו עליה וכדאמרינן בעלמא שאין דעתו על מה שהפקיר בנדרים בפ' אין בין המודר אלא דמל' רש"י ז"ל בשמעתין לא משמע כן וצל"ע:

דף ל עמוד ב

תוספות בד"ה איכא בינייהו עניי כותים אור"י דלא תקינו כו' ולא כמו שפירש בקונטרס כו' דא"כ לא נ"מ מידי מאי בינייהו עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל לא מיבעיא לשמואל דאמר במזכה ע"י אחר וא"כ ע"כ צריך לייחד לשם מי הוא מפריש ולזכות על שמו ואם כן נ"מ אם הפריש וזיכה ע"י אחר לעניי כותים דלת"ק לא מהני ולרבי אחא מהני וכן לרב דאמר במכירי כהונה וא"כ משמע דצריך להפריש לשם מכיריו וא"כ שייך נמי האי נ"מ אלא אפי' לעולא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה נראה דאפ"ה צריך לייחד לשם מי הוא מפריש דהא תרומה נתינה כתיב בה. ושיטת התוספות ודאי נראה דאם הלווה בב"ד תו לא צריכינן לכל הני אוקימתי דלעיל משום דדעת ב"ד מתנה להפריש בחזקת אותו שבט ועניי עולם וכה"ג מיקרי נתינה. והנלע"ד ליישב שיטת רש"י ז"ל כתבתי וכן נראה מדקדוק לשונו בד"ה אותו השבט דמשמע להדיא שצריך להפריש לשם קרובי המת ודו"ק:

בד"ה תניא רבי אומר כו' ואסיפא קאי עד סוף הדיבור. בהשקפה ראשונה נפלאתי על דבריהם היאך אפשר לומר דאסיפא קאי דהא בהלווה בב"ד אמרינן לעיל דמפריש בחזקת אותו שבט וא"כ הא דקתני נמי במתני' א"צ ליטול רשות היינו מה"ט גופא ומשיטת התוספות נראה דתנא דמתני' לית ליה הא דראב"י ולא ידעתי מנא להו דאפושי פלוגתא לא מפשינן כ"ש דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי מיהו הוכרחו לפרש מדקשיא להו דארישא לא מצי קאי דכ"ש אם לא ירשו כו' וזה יותר תימה דלכאורה נראה דבלא ירשו קרקע לא מהני נטילת רשות דידהו כיון שאין חייבין לפרוע א"כ מתנה הוא דיהביה ליה וזה אסור בתרומה וראיתי שהרשב"א ז"ל בחידושיו נתעורר בכל זה בשם הרמב"ן ז"ל ע"ש באריכות ותיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי שכוונתי לדעת הגדולים וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות מעשר דארישא קאי:

גמרא אמר אביי הכי קאמר ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי והילך דמיו כו' לכאורה קשה טובא מאי איריא הילך דמיו הא בלא"ה קני ליה הישראל באמירה בעלמא שנתרצה הלוי דהא בחצירו שלו הן וקניא ליה חצירו כדאיתא בפרק הספינה ברשות המופקדין אצלו כיון שנתרצה קנה ונהי דבעיקר אוקימתא דאביי איכא למימר דאין ה"נ דהילך דמיו לאו דוקא אלא לאורחא דמילתא שע"י כך שפוסק לו דמים נתרצה הלוי אלא דלפ"ז לא הוי מקשה מידי בגמרא אטו ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ובין לפירש"י ובין לפירוש התוספות לא מקשה מידי דאיכא לאוקמא בכה"ג גופא דכל כמה שלא נתן לו הדמים חושש לתרומת מעשר שבו דמצי הלוי למיהדר ביה ומלאחר מתן מעות לא איירי כלל דאז ישאלנו אם הן מופרשין לתרומת מעשר ובכה"ג קשה נמי על פירוש התוספות בד"ה הילך דמיו דלבתר דקשיא להו על פירש"י דע"י משיכה ברשות ישראל קאי ולא ניחא להו במה שתירץ רש"י בזה דאכתי לא קניא הלוי דליקניה לישראל אם כן מה הועילו בתירוץ ר"י דאיירי שלא נתן הדמים דסוף סוף קניא באמירה וריצוי בעלמא והדרא קושיא לדוכתיה דאכתי ברשות ישראל קיימי מטעם חצירו. מיהו לשיטת התוספות יש ליישב דהא דקשיא ליה לר"י על פירש"י ולא ניחא ליה בתירוצו של רש"י שהקשה ומתרץ להדיא אלא דר"י סובר דודאי קניא הלוי ע"י קבלת הדמים דלא גרע ממלוה דשמעתין דלעיל דעשו את שאינו זוכה כזוכה אלא דמשמע ליה לר"י דלא שייך לומר כן אלא כשנותן לו מעות ולטובת הלוי עשאוהו כזוכה דומיא דמלוה דלעיל משא"כ קודם מתן מעות סובר ר"י נמי כפירוש רש"י דלא קניא הלוי דליקנייה לישראל אלא דאכתי לפרש"י קשה דאביי גופא שפיר מצי לאוקמא שעדיין לא נתן דמים וליכא לאקשויי אטו ברשיעי עסקינן כדפרישית. ונראה בזה דבלא"ה ע"כ צריך לאוקמא דאיירי שנתן הדמים דאל"כ נהי דקנייה הלוי לענין שאין הישראל יכול לחזור בו דהו"ל כמתנה מועטת כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו אלא דאפ"ה בלאו חששא דעשאו תרומת מעשר נמי א"א להישראל לאכול מתבואה זו דעדיין לא יצא ידי נתינת מעשר כלל שלא נתן להלוי כלום וכמ"ש הרשב"א ז"ל לעיל בשמעתין אע"כ דלאחר מתן מעות קאמר אי חוששין או אין חוששין. מיהו השתא דאתינן להכי יש לי ליישב גם כן הא דמסיק רב משרשיא בריה דר"א דמוקי לה בישראל שאמר לבן לוי מעשר לאביך בידי והילך דמיו ואיירי בהאי ענינא גופא שכבר נתרצה אביו לכך בדיבור בעלמא ועדיין לא נתן לו הדמים או דאיירי במכירי לוייה שרגילין בכך ליתן דמיו אלא משום האי קושיא לחוד דמקשינן אאוקימתא דאביי אטו ברשיעי עסקינן דשקלי דמי והיינו כדפרישית דקודם מתן דמים לא מצי איירי דבלא"ה לא יצא ידי נתינה עד שיתן דמים ואז ישאלנו אהא מסיק רב משרשיא שפיר דבאמת עדיין לא נתן דמים ולא יצא ידי נתינה עד היום שנותן לבנו ובהא קאמר דבכור מעשר חוששין שמא עשאן אביו תרומת מעשר בין לפירוש רש"י בין לפירוש התוספות דמצי לעשותן תרומת מעשר דלא קנייה הלוי להקנות לישראל בדיבור בעלמא ואע"ג דלפ"ז לא הוי צריך לאוקמא דוקא במעשר לאביך בידי אלא כדמעיקרא שאמר ללוי גופא אלא ששלח לו המעות אחר כך ע"י שליח ויוצא ידי נתינה בכך וביני ביני קאמר דחושש שמא עשאן תרומת מעשר אלא דכולא חדא מילתא היא ומה לי אי מוקי לה בשלח ע"י שליח או ששולח ע"י בנו ואדרבא בהכי ניחא ליה טפי דאיירי בין בחיי אביו ובין לאחר מיתת אביו דהוי מילתא דפסיקא טפי דחושש לעולם כיון דליתא לדאבוה דנשיילי' כן נ"ל ליישב קושיית התוספות דבסמוך בד"ה מעשר לאביך בידי ודוק היטב כי נכון הוא בעזה"י:

תוספות בד"ה וכי נחשדו חבירים כו' תימא דתנן במס' ביכורים כו' ומוקמינן לה בירושלמי בתרומה גדולה ולא בתרומת מעשר כו' עכ"ל. שם בירושלמי מבואר הטעם דבתרומת מעשר איכא קרא אחרינא דשרי לתרום שלא מן המוקף דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו ואפילו אחד ביהודה וא' בגליל כו' ע"ש. ומתוך כך נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל במה שמפ' קושיית הגמרא וכי נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף דהיינו דאיכא למיחש שמא אינן בעין דאי בשניהם לפניו לא הוי קשה מידי דהא במשנה דביכורים איתא להדיא דבתרומת מעשר תורמין מן המוקף ומשמע דאף מדרבנן מיירי כמו שהוכיחו התוספות מההיא דאין לה שיעור ובהכי ניחא ליה לרש"י לחלק דדוקא בשניהם לפניו שרי אף מדרבנן דכיון דגלי קרא בהדיא דאע"ג דכתיב קרא בתרומת מעשר אפ"ה כתיב נמי קרא אחרינא דמכל מעשרותיכם תרימו אף שלא מן המוקף תו לא מצי רבנן למיגזר אטו תרומה גדולה כיון שהתירה התורה בפירוש כדפרישית כה"ג בכמה דוכתי משא"כ היכא שאין שניהם לפניו דאיכא טעמא לאיסורא שמא אינו בעין ואע"ג דבירושלמי יליף מקרא דמכל מעשרותיכם דאפילו א' ביהודה וא' בגליל אפ"ה לאו מפשטא דקרא יליף לה אלא דממילא הכי הוא מדינא דאורייתא כיון דלא קפיד קרא אמוקף ממילא בכל ענין שרי ולא חיישינן מדאורייתא לשמא אינו בעין דמדאורייתא אזלינן בכל התורה בתר חזקה להכי מוקמינן לתרומה בחזקה שהוא בעין אבל מ"מ מדרבנן החמירו בתרומת מעשר בכה"ג כיון דאשכחן בכמה דוכתי שהחמירו חכמים ולא אזלו בתר חזקה כן נ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

דף לא עמוד א

תוספות בד"ה כשם שתרומה גדולה כו' ונראה דלית ליה לאבא אלעזר ב"ג כלל מרבה במעשרות כו' כדאמרי' בסוף בכורות כו' עכ"ל. נראה דכתבו כן לשיטתם בסמוך בד"ה כך תרומת מעשר דהא סוגיא דסוף בכורות דמוקי לרבי יוסי ברבי יהודה כר"א ב"ג היינו לענין מאומד משא"כ למה שכתבו לקמן בשם פירוש הקונט' דהך סוגיא דבכורות איירי לענין מחשבה וכמו שאבאר בסמוך אם כן יש לומר דדוקא לענין מחשבה ילפינן למעשר גופא נמי מתרומה גדולה בהאי דקרייה רחמנא תרומה דלענין מחשבה לא מפקינן לשון מעשר מפשטיה ואדרבא גילוי מילתא בעלמא היא כיון דתרומה גדולה ותרומת מעשר שייכין נמי בהפרשה ואפ"ה סגי במחשבה ה"ה במעשר משא"כ לענין מאומד אפשר דלא שייך לומר כן במעשר דא"כ מפקינן לשון מעשר מפשטיה מש"ה לכ"ע במעשר מרבה במעשרות הן מקולקלין. מיהו בתרומת מעשר אע"ג דמיקרי נמי מעשר מ"מ כיון דקרייה רחמנא להדיא תרומה ממש בחד לישנא דתרומתכם ולכל מילי דינה כתרומה גדולה ילפינן שפיר דתורמין מאומד ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשו התוספות כאן בסוף הדיבור כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

בא"ד כדאמרינן בסוף בכורות יכול היה לו מאה טלאים ונטל עשרה כו' לכאורה בהאי דהיה לו מאה ונטל עשרה אכתי אין ענינה כלל מאומד ולמרבה במתכוין אלא דהמשך לשונם כך הוא דכיון דמוקמינן התם לדר"י ברבי יהודה כאבא אלעזר ב"ג קשיא להו הך קושיא דמקשו וא"ת ואמאי איצטריך התם כו' אע"כ כמו שתירצו ויש לומר דמשמע ליה דלר"י ב"י אפילו אינן שוין וא"כ השתא לפ"ז שפיר מיקרי מאומד ומרבה במעשרות כן נ"ל בכוונתן. אמנם לענ"ד לפי פירוש רש"י שם בסוף בכורות שהביאו התוספות בסמוך בד"ה כך תרומת מעשר דמפרש לסוגיא דהתם לענין מחשבה נתיישב הכל בפשיטות טפי ותחילה אבאר דע"כ מה שכתבו התוספות כאן בלשון קושייתם וא"ת ואמאי איצטריך כו' דאיכא לאקשויי מעשר בהמה למעשר דגן דהעברת שבט אינו מעכב האי העברת שבט לאו דוקא דבלא"ה באמת אף לרבנן דפליגי אדר"י ב"י נמי אינו מעכב כדאיתא התם להדיא במשנה ובברייתא ובגמרא יליף לה מקרא דעשירי קדש מ"מ והעברת שבט למצוה בעלמא אלא עיקר פלוגתא דר"י ב"י ורבנן היינו לענין אם לא מנה אותן כלל אלא שלקח בלא מנין דלרבנן מעכב דכתיב עשירי ואין זה עשירי ולר"י ב"י מנין נמי אינו מעכב ומסיק הש"ס טעמא דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן דאפילו באומד ובמחשבה בלא מנין נמי הוי מעשר אלא דאכתי יש לתמוה לכאורה מאי חזית לאקושי מעשר בהמה למעשר דגן בהא מילתא וללמוד מפורש מן הסתום ולאפוקי קרא דהעשירי מפשטא אדרבא טפי איכא לאקשויי מעשר דגן למעשר בהמה לענין דבמעשר דגן נמי בעינן מנין דוקא ולא מאומד דהא האי הקישא דונחשב לא מייתר להכי לכך הוצרך רש"י לפרש בסוף בכורות דהסוגיא לענין מחשבה איירי והשתא אתי שפיר דהא פשטיה דקרא דונחשב לכם תרומתכם להכי אתא דבמחשבה לחוד סגי וכיון דמעשר גופא נמי איקרי תרומה דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו ממילא קאי נמי עלה פשטא דקרא דונחשב נמצינו למידין מיהא דלא בעינן מנין במעשר דגן ומש"ה פשיטא ליה לר"י ב"י דמעשר בהמה נמי במחשבה לחוד סגי דומיא דכל התרומות ומעשרות לא בעינן מנין אלא למצוה כמו העברת שבט לרבנן כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ונתיישבו כל קושיות התוספות ודוק היטב:

בד"ה ניטלת מאומד כו' וא"ת דבפ"ד דתרומות כו' וי"ל דרבנן מודו דמאומד הוי תרומה כו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד נראה דהא דפשיטא להו לרבנן דמאומד הוי תרומה לאו מהקישא אתי להו אלא מדקי"ל דתרומת מעשר לא בעינן מוקף וכדפרישית לעיל בשם הירושלמי דילפינן מדכתיב מכל מעשרותיכם תרימו אפילו א' ביהודה וא' בגליל וא"כ כל עיקר הפרשה בכה"ג א"א ע"י מנין ומדה ומשקל אלא מאומד דאע"ג דמסתמא בחזקת שהן קיימין מפריש אפ"ה א"א דלא חסר פורתא שהרי יוצא חסרונם ולאו כל הפירות שוין אלא ע"כ דמאומד מפריש להו והוי תרומה בדיעבד מ"מ לכתחלה היכא דאפשר כגון ששניהם לפנינו לעולם מדה משקל ומנין עדיף כן נ"ל ואין להקשות א"כ מאי איצטריך קרא דונחשב לענין תרומת מעשר דהא בלא"ה מקרא דכל מעשרותיכם ידעינן דאפילו א' ביהודה וא' בגליל אלא דאיכא למימר דמשום הא לא איריא דאי לאו קרא דונחשב לא הוי מוקמינן לקרא דכל מעשרותיכם בכה"ג אלא בעיר א' ובבית א' אלא שאינן מוקפין ממש ולעולם דבעינן מיהא הפרשה ממש כפשטא דקרא. ועוד דאיכא לאוקמי מיהא שאותו שתורם לשם תרומת מעשר הוא לפניו ביהודה ומפרישין בפועל על הטבל שיש לו בגליל בעיר אחרת אבל השתא דכתיב ונחשב דבמחשבה סגי ממילא דאפילו איפכא שהטבל לפניו והתרומה בעיר אחרת אלא דלענ"ד בלא"ה כיון דאשכחן נמי דבשבתות וי"ט שרי שלא מן המוקף אלמא דעיקר שלא מן המוקף איירי בכה"ג שהטבל לפניו אלא דבלא"ה האי קרא דלמען תלמד דאיירי בשבתות וי"ט נראה דאסמכתא בעלמא היא ואין להאריך יותר ודוק היטב:

סליק פרק כל הגט