ביאור:משנה יבמות פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת יבמות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז

מסכת יבמות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז

----

מבוא למסכת יבמות ומבנה המסכת

מורכבות איסורי עריות ומורכבות היחסים בין חכמים[עריכה]

חטיבה I: עריות וצרותיהן[עריכה]

הפרקים הראשונים במסכת מסודרים במתכונת של כלל ופירושו: משנה ב, וכן משנה א בפרק ב מבארות את משנה א.

האילונית והממאנת - התבטלו נישואיהן, והן הקצנה של המגורשת; וראו ספרי דברים רפט.

בסוף המשנה מופיעה הערה, שכמובן לא יתכן שאשה שילדה תהיה איילונית או שמיאנה, שהרי ההגדרה של הנ"ל אינה מאפשרת שיהיו להן ילדים. ההערה הזאת מובנת מאליה, והיא מדגימה את הפער בין החשבון התיאורטי לבין המציאות.

(א) חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן

מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם.
ואלו הן: בתו, ובת בתו, ובת בנו,
בת אשתו, ובת בנה, ובת בתה, חמותו ואם חמותו, ואם חמיו,
אחותו מאמו, ואחות אמו, ואחות אשתו,
ואשת אחיו מאמו שאחר כך נישאה לאחיו מאביו, והתאלמנה בלי בנים ממנו, ואשת אחיו שלא היה בעולמו, וכלתו,

הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן

מן החליצה ומן היבום, עד סוף העולם.

וכולן, אם מתו, או מאנו, לקיים את הנישואין או נתגרשו, או שנמצאו אילוניות עקרות

צרותיהן מותרות.

ואי אתה יכול לומר בחמותו ובאם חמותו ובאם חמיו - "שנמצאו אילוניות", או "שמאנו":


הפטור מהיבום הוא גם בגלל איסור: לדעת בית הלל אין לאדם רשות לשאת את צרת הערווה שלו, לא רק בדרך של יבום אלא גם בנישואין רגילים. לכן פוטרים את הצרה שהיתה נשואה לאחיו גם מהחליצה, וכן את צרת צרתה שהיתה נשואה לאחיו השני, כי מדובר לדעתם בצרת עריות מאחיו.

אבל אם מתה הערווה - או מיאנה, התגרשה או שנמצאה אילונית - לפני מות האח - מותר לשאת את הצרה.

בסיום המשנה מובאת השלמה לכללים שבמשנה א: כיוון שהמיאון אפשרי רק בנישואי או אירוסי קטנה (ראו לקמן יג, א-ב), הרי שאם הערווה התארסה או נישאה בעודה קטנה, למרות שלא מיאנה - אין היא פוטרת את צרתה לחלוטין, ולכן חייבת הצרה לעבור חליצה. התוספתא א, א מעירה שהוא הדין גם אם מיאנה לאחר מות בעלה.

(ב) כיצד "פוטרות צרותיהן"?

היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואה לאחיו,
ולו אשה אחרת, ומת בלי בנים מאחת מהן
כשם שבתו פטורה - כך צרתה פטורה.
הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני, ולו אשה אחרת, ומת
כשם שצרת בתו פטורה - כך צרת צרתה פטורה, אפילו הן מאה. וזה שאמרו במשנה א "עד סוף העולם"

כיצד "אם מתו... - צרותיהן מותרות"?

היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואה לאחיו, ולו לאח אשה אחרת
מתה בתו או נתגרשה, ואחר כך מת אחיו - צרתה מותרת.

וכל היכולה למאן, ולא מאנה - צרתה חולצת, ולא מתיבמת:


שש עריות אלו אינן יכולות להינשא לאחיו, אלא רק לאחרים. וראו תוספתא א, ב, "שאין צרות אלא מאח".

(ג) שש עריות חמורות מאלו, מפני שנשואות לאחרים - צרותיהן מותרות.

אמו, ואשת אביו, ואחות אביו, אחותו מאביו
ואשת אחי אביו, ואשת אחיו מאביו:


חטיבה II: סובלנות וחיים בצל המחלוקת[עריכה]

ראו עדויות ד, ח.

בית שמאי חולקים על איסור הצרות, ולכן מחייבים אותן ביבום או בחליצה. כתוצאה מכך, אם חלצו - הן אסורות להינשא לכהן, ואם התייבמו, ואחר כך התאלמנו - מותרות להינשא לכהן. בדרך זו מתרחבת המחלוקת על הצרות, והשלכותיה מגיעות גם לשאלת ממזרות וכן לשאלת כשרות ילדיו של הכהן, וראו תוספתא א, ג, לפירוט הבעיות האפשריות. שם מציעים גם פתרון מעשי, לתקן שתמיד יחלצו - אבל מוסיפים שנטרפה השעה ולא תקנו כך, ושמא מדובר על פריצת המרד, שלא אפשרה לתקן תקנות כאלה.

סיום המשנה עוסק במחלוקות בעניני טומאה וטהרה, המופיעות גם הן במסכת עדויות שם. המסר של הסובלנות הועבר ממסכת עדויות לכאן, עקב חשיבותו.

(ד) בית שמאי מתירין הצרות לאחים, ובית הלל אוסרים.

חלצו - בית שמאי פוסלין מן הכהונה, ובית הלל מכשירים.
נתיבמו - בית שמאי מכשירים, ובית הלל פוסלין.

אף על פי שאלו [אוסרין ואלו מתירין, אלו] פוסלין ואלו מכשירין

לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי.

כל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין

לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו: