ביאור:תוספתא/יבמות/ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת יבמות פרק ששי[עריכה]

שומרת היבם[עריכה]

(א)
העושה מאמר ביבמתו, ונמצאת מעוברת וילדה


ראו משנה ד, א-ב, לגבי החולץ והכונס יבמה הרה.
במשנה ב נאמר שאם היה ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון - הולד כשר. כאן מדגישים שהוא ראוי ליעשות כהן גדול, אבל אם נולד לו אח מהיבם - האח ספק ממזר. ר' אליעזר בן יעקב מכשיר גם את האח השני.
עד שהוברר אם המאמר בתוקף - מחמירים ואוסרים על צרת היבמה להינשא, שמא היא חייבת ביבום; וראו לקמן הלכה ד-ה.



בזמן שהולד של קיימא - אין מאמרו מאמר
הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, ולא פסלה מן הכהונה
אין הולד של קיימא - מאמרו מאמר
הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, ופסלה מן הכהונה.
הכונס את יבמתו, ונמצאת מעוברת וילדה, בזמן שהולד של קיימא – יוציא, וחייבין בקרבן
אין הולד של קיימא - יקיים
ספק שהוא בן קיימא, ספק שאינו בן קיימא - מטילין עליו שני חומרין
ספק בן תשעה לראשון ובן שבעה לאחרון - הולד הראשון כשר לעשות כהן גדול, השני ממזר בספק!
ר"א בן יעקב אומר: אין ממזר בספק
העושה מאמר ביבמתו ונמצאת מעוברת - הרי זו לא תנשא צרתה
עד שיודע שהוא עובר של קיימא
שאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם.

(ב)
שומרת יבם שמתה - מותר באמה


היבמין חייבים לזון את שומרת היבם אם בעלה היה חייב בכך.
לעניין זכויות המיבם בנכסי אחיו ראו משנה ד, ז.



מה היא למזונות? כל זמן שנתחייב הבעל - היבמין חייבין
לא נתחייב הבעל - אין היבמין חייבין.
הכונס את יבמתו - זכה בנכסי אחיו
ר' יהודה אומר: בין כך ובין כך, אם יש שם אב - הנכסין של אב, אם אין שם אב - נכסין של אחין.

(ג)
ד' חייבין מן התורה, וד' שניה להן


ראו משנה ד, ז-ח.
בדיעבד, אם בא על קרובת חלוצתו – פטור, אבל אם בא על קרובת גרושתו חייב.



אביו ובנו, אחיו ובן אחיו - הרי אלו חייבין עליה
אבי אביו ואבי אמו, בן בנו ובן בתו - הרי אלו שניה להן
חומר בגרושה שאין בחלוצה, ובחלוצה שאין בגרושה
גרושה מותרת לחזור למגרש, לפיכך חייב על קרובותיה
חלוצה אסורה לחזור לחולץ, לפיכך פטור על קרובותיה.

(ד)
שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה, או שקדשה היא את עצמה לאדם זר, ויש לה צרה


ראו משנה ד, ט. אם יש שתי צרות – שתיהן שומרות יבם, ואין לאחת מהן רשות להינשא עד שהשניה תתיבם או תחלוץ.



משום ר' יהודה בן בתירה אמרו: אומרין לו המתן עד שיעשה מעשה
או עד שתחלץ או עד שתתיבם
מת המקדש - המיבם חולץ שתיהן
מת המיבם - המקדש מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה
משום ר"א אמרו: מתה אשתו - חולץ ליבמתו. מתה יבמתו - כונס את אשתו.

(ה)

מי שהיה נשוי שתי נשים ומת - ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת את צרתה

היתה אחת מהן אסורה לאחד מן האחים איסור ערוה, וחלץ לה

לא עשה כלום, ולא פטר את צרתה
אלא היא או צרתה מתיבמת לשאר אחים
היתה איסור מצוה ואיסור קדושה, חלץ לה או בא עליה - נפטרה צרתה.

(ו)
המחזיר את גרושתו משנשאת, הנושא את חלוצתו, והנושא את קרובת חלוצתו

אין לו בה קידושין, ואין צריכה הימנו גט, היא פסולה והולד פסול, דברי ר"ע
וחכ"א: יש לו בה קדושין וצריכה הימנו גט, היא כשרה והולד כשר
כופין אותו להוציא.

תקופת המינימום להמתנה[עריכה]

(ז)
הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה


ראו משנה ד, י.
במקרים המנויים פה היבמה לא קיימה יחסי מין עם בעלה למרות שהוא עוד חי, ולכן מתיר לה ר' יהודה להנשא מיד.
ר' יוסי מתיר לגיורת ולשבויה להינשא מייד, ולשאר הנשים להתארס מייד.



או שהיה לה כעס מבעלה, או שהיה בעלה זקן או חולה
או שהלך בעלה למדינת הים, או שהיה בעלה חבוש בבית האסורים
המפלת לאחר מיתת בעלה, עקרה זקנה איילונית וקטנה שאינה ראויה לילד
צריכות להמתין ג' חדשים, דברי ר"מ
ר' יהודה מתיר להתארס ולהנשא מיד
אמר ר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה: אני שמעתי בכרם ביבנה
שכל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו, עד שיהו להן ג' חדשים.
הגיורת והשבויה והמשוחררת - צריכה להמתין ג' חדשים, דברי ר"י
ר' יוסי מתיר לינשא מיד
וכן היה ר' יוסי אומר: כל הנשים יתארסו, חוץ מאלמנה ל' יום מפני האיבול
וכולן לא ינשאו עד שיהו להן ג' חדשים
היבמה שחלץ לה יבמה בתוך ג' חדשים - צריכה להמתין ג' חדשים.
ג' חדשים שאמרו - לאחר מיתת בעלה, ולא לאחר חליצת יבמה.

(ח)
המשליש גט לאשתו, ואמר לו אל תתנהו לה אלא לאחר ג' חדשים


ראו גיטין ז, ג. ההנחה היא שבמשך שלושת החדשים הבעל לא פגש את אשתו, וראו גם גיטין ח, ד, להגדרת גט ישן.



כיון שהגיע גט לידה - מותרת לינשא מיד, ואינו חושש שמא גט ישן הוא והבעל ביטלו בינתיים
בת כהן שנשאת לישראל ומת בעלה - אוכלת בתרומה לערב
ואינה חוששת שמא מעוברת היא.

(ט)

יבמה, כל שלשה חדשים הראשונים שאינה יכולה להתיבם - ניזונית משל בעלה

לאחר ג' חדשים - אינה ניזונית לא משל בעלה ולא משל יבמה


התקנה הזאת מחייבת את היבם שעמד בבית דין ליבם או לחלוץ מייד. אם הוא מעכב – היא ניזונה מנכסיו, כקנס.
בתוך שלושה חדשים, כיון שאינה יכולה להתיבם (ראו הלכה ז) – אינה יכולה גם לחלוץ, וראו משנה ד, י.
יפת התואר נראית כסותרת את דברי חכמים, החולקים בהלכה ז על ר' יוסי בעניין הגיורת, והברייתא מקדישה מקום לעניין זה. וראו גם ספרי דברים רי"ג.



אם עמד יבמה בב"ד וברח - הרי זו ניזונית מנכסיו
מעשה באחד שבא לפני ר' יוסי, אמר לו: ר', מהו לחלוץ בתוך ג' חדשים?
קרא עליו מקרא זה (דברים כה ז) ואם לא יחפוץ האיש לקחת וגו'
ראויה ליבום - ראויה לחליצה בתוך ג' חדשים
הואיל ואין ראויה ליבום - לא תהיה ראויה לחליצה
היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם, עד שיהו לה ג' חדשים
וכשם שאין אומרים לו ליבם - כך אין אומרים לו לחלוץ
מעשה בחיפה, בא' שהלך בעלה למדה"י והיה לו שומרת יבם, ולו אח קטן
משום ר"א בר' צדוק אמרו: תחלוץ, שמא יארע בו דבר ונמצאת זקוקה לקטן
וחכ"א: כשם שאין אומרים לו ליבם כך אין אומרים לו לחלוץ
יפת תואר - התורה נתנה לה ל' יום
אבל אמרו חכמים: צריכה להמתין ג' חדשים, מפני תיקון הולד
ר"ש בן אלעזר היה מביאו מן המקרא, שנא' (דברים כא יג) ירח ימים ואח"כ וגו'.

יבום וקרבתו לעריות[עריכה]

(י)
הבא על יבמתו לשם נוי, לשם נכסים


בסיום הפרק מנסים חכמים למנוע את היבום משום נוי ונכסים, אבל להלכה זו אין תוקף משפטי אלא רק מוסרי. בימינו התקבלה דעה זו, בתחילה על אשכנזים ולבסוף על כל הציבור, ומעדיפים לחלוץ לכתחילה.
ר' מאיר מאריך את הזמן של שמירת היבם של הצרות (ראו הלכה ד), כדי לוודא שהיבמה אינה איילונית, וראו גם נדה ו, א.
בסיום הפרק מבהירים את דעות ר' עקיבא ור' שמעון התימני, שנדונו במשנה ד, יג. הפזמון החוזר "שאין ממזר אלא משאר בשר", מעלה שאלות לגבי המנהג היום, שממזר מוגדר גם כתוצאה של ניאוף.



רואין אותו כאילו פגע בערוה, וקרוב הולד להיות ממזר
היה ר"מ אומר: לא יבא אדם על יבמתו עד שתגיע לפרקה
וכן צרות וכן עריות, לא ינשאו ולא יתארסו עד שיגיעו לפרקן ימתינו עד שיגיעו היבמות לפרקן
שמא נמצאו אלו איילונית, ונמצאו אלו פסולות
וחכ"א: הרי הן בחזקתן, וכשרות
מודה ר' עקיבה באלמנה לכה"ג, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט
שאע"פ שהיא בלא יבא - אין הולד ממזר
שאין ממזר אלא משאר בשר
מודה ר' שמעון התימני בהבא על אשתו נדה
שאע"פ שיש בה כרת שאין הולד ממזר, שאין ממזר אלא משאר בשר.