ביאור:משנה בכורות פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת בכורות: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת בכורות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

לכאורה יש סתירה בין המשתמע משמות יג יג, שפדיון הבן הוא בשה, והוא תחליף להקרבתו, בדומה לסיפור העקידה - לבין המשתמע מבמדבר ג, שהפדיון מחליף את הקדשת הבכורים לכהונה, מעין סיפור שמואל הנביא. אבל המסכת מציגה את הדמיון בין הכוהנים לקרבנות (ראו לעיל ז, א,) ולפיה הקדשת אדם היא דווקא לכהונה, למרות דמיונה להקדשת בהמה.

פדיון בכור האדם[עריכה]

חטיבה I: בכור לנחלה ובכור לכהן[עריכה]

(א) יֵשׁ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוּ בְכוֹר לַכֹּהֵן, בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוּ בְכוֹר לַנַּחֲלָה,

בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, יֵשׁ שֶׁאֵינוּ בְכוֹר לֹא לַנַּחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן.

וְאֵי זֶה הוּא בְכוֹר לַנַּחֲלָה, וְאֵינוּ בְכוֹר לַכֹּהֵן?

בכור לנחלה - נוטל פי שנים, ראו דברים כא יז. בכור לכהן - נפדה בחמישה סלעים, ראו במדבר יח טז.

המשנה ערוכה כטטראדרמה, וראו גם ב"ב ח, א.

רשימת הנפלים מסמנת את הגבול העליון, שבו הנפל כמעט נחשב חי, והבא אחריו אינו בכור לכהן - ואת הגבול התחתון, שבו הנפל כמעט ואינו נחשב "פטר רחם", והבא אחריו הוא בכור גם לכהן. בהגדרת הגבול הזה חולקים ר' מאיר וחכמים. וראו גם דוגמא נוספת של בכור לנחלה שאינו בכור לכהן בתוספתא ו, ב.

אם אשה ילדה בעודה שפחה או גויה, ואחר כך השתחררה או התגיירה וילדה בכור לאביו - לדעת חכמים הבן הוא בכור רק לנחלה, ולדעת ר' יוסי - גם לכהן, כי ר' יוסי מתחיל את מניין הבנים מהגיור.

אם הבן הוא בכור רק לאמו - הוא בכור לכהן ולא לנחלה. בתוך עיקרון זה נכללים גם מי שנולדו לאשה שנכנסה להריון - אפילו מיהודי - לפני גיורה, או לפני שחרורה - וילדה אחריהם (ראו יבמות ב, ה); כמו כן מי שזהותם או זהות אביהם מסופקת. וראו יבמות יא, ז, שבמקרי הספק אין הבן יורש כלל.

כמובן המקרה השכיח הוא של בכור לנחלה ולכהן. במסגרת זו נכללים גם מי שנולדו לאחר הפלה בשלבים מוקדמים של ההריון, לפני השלב שהוגדר במקרה הראשון, או לפני ארבעים יום מהעיבור. בעניין אחרון זה מורחב דין בכור אדם ביחס לבכור בהמה, ראו לעיל ג, א.

הַבָּא אַחַר הַנְּפָלִים: שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ חַי, וּבֶן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת,
הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ מִצּוּרַת הָאָדָם.
וְהַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל, אוֹ שִׁלְיָה, אוֹ שָׁפִיר מְרֻקָּם, וְהַיּוֹצֵא מְחֻתָּךְ,
וְהַבָּא אַחֲרֵיהֶן אחרי כל אחד מהנפלים המנויים כאן - בְּכוֹר לַנַּחֲלָה, וְאֵינוּ בְכוֹר לַכֹּהֵן.

מִי שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ בָנִים, וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה

וְיָלְדָה עוֹדָה שִׁפְחָה - וְנִשְׁתַּחְרְרָה, עוֹדָה נָכְרִית וְנִתְגַּיְּרָה,
מִשֶּׁבָּאת לְיִשְׂרָאֵל וְיָלָדָה - בְּכוֹר לַנַּחֲלָה, וְאֵינוּ בְכוֹר לַכֹּהֵן.
רְבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן

שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג ב) "פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל",

עַד שֶׁיִּפְטְרוּ רֶחֶם מִיִּשְׂרָאֵל.

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ בָנִים וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁלֹּא יָלָדָה,

נִתְגַּיְּרָה וְהִיא מְעֻבֶּרֶת, נִשְׁתַּחְרְרָה וְהִיא מְעֻבֶּרֶת, גם אם לא היו לאב בנים קודמים, וכן בהמשך
יָלְדָה הִיא וְכֹהֶנֶת, הִיא וּלְוִיָּה, הִיא וְאִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלָדָה, הבנים התערבבו, ויש ספק בזהותם. כמובן כך גם אם ילדה עם אשה שלא ילדה, וראו משנה ג
וְכֵן מִי שֶׁלֹּא שָׁהָת אַחַר בַּעְלָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, וְנִשֵּׂאת, וְיָלָדָה,
וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן, אִם בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן, ספק בזהות האב
בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוּ בְכוֹר לַנַּחֲלָה.

אֵי זֶה הוּא בְכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן?

הַמַּפֶּלֶת שָׁפִיר מָלֵא מַיִם, מָלֵא דָם, מָלֵא גְנִינִים.
הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים, וּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים.
הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים,
הַבָּא אַחֲרֵיהֶן - בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן.


אם נולד הראשון בניתוח קיסרי, והשני בלידה רגילה - מחלוקת: ת"ק כדעת ר' עקיבא לעיל ב, ט, ששניהם אינם בכורים, ור' שמעון רואה בראשון בכור לנחלה (ראו גם ספרי תצא רטו,) ובשני - בכור לכהן.

(ב) יוֹצֵא דֹפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו - אֵינָן בְּכוֹר לֹא לְנַחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹן - לְנַחֲלָה, וְהַשֵּׁנִי - לְחָמֵשׁ סְלָעִים. <לַחֲמִשִּׁים!>


חטיבה II: ספקות בענייני פדיון הבן[עריכה]

(ג) מִי שֶׁלֹּא בִכֵּרָה אִשְׁתּוֹ, וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים - נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן.

מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם - הָאָב פָּטוּר.
מֵת הָאָב, הַבָּנִים קַיָּמִים,

מקרה נוסף של בכור לכהן ולא לנחלה, ראו משנה א. הכוונה היא שלא ידוע מי משניהם הוא הבכור.

אין חובה לפדות את מי שמת תוך חודש מלידתו (משנה ו).

אם מת האב, לדעת ר' מאיר החובה עוברת לבנים, ובגלל הספק הם פטורים. ר' יהודה טוען שכיוון שלאב לא היה ספק - הירושה מחוייבת בתשלום בכל מקרה. וראו ספרי נשא ו, כדעת ר' מאיר.

זכר ונקבה - ראו לעיל א, ג.

רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם נָתְנוּ עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ לפני שחילקו ביניהם את הירושה - נָתְנוּ, הכהן אינו מחזיר להם וְאִם לָאו - פְּטוּרִים.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים.
זָכָר וּנְקֵבָה - אֵין כָּן לַכֹּהֵן כְּלוּם.


(ד) שְׁתֵּי נָשָׁיו שֶׁלֹּא בִכֵּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים - נוֹתֵן עֶשֶׂר סְלָעִים לַכֹּהֵן.

מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם,
אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתַן - יַחְזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים,
אִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתַן - אֵינוּ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיָּדָן.
זָכָר וּנְקֵבָה, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה - נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן.
שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת - אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.

ספק מי מהתינוקות לאיזו אם. וראו לעיל א, ג. לגבי מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה - ראו לעיל משנה ג.

אַחַת בִּכֵּרָה, וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכֵּרָה, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים והתערבו ביניהם - נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן.

מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם - הָאָב פָּטוּר.
מֵת הָאָב, הַבָּנִים קַיָּמִים,
רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם נָתְנוּ עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ - נָתְנוּ, וְאִם לָאו - פְּטוּרִין.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים.
זָכָר וּנְקֵבָה - אֵין כָּן לַכֹּהֵן כְּלוּם.


(ה) שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִכֵּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים,

זֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן, וְזֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן.
מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם,
אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתְנוּ - יַחְזִיר לָהֶם חָמֵשׁ סְלָעִים;

הבנים התערבבו, ויש ספק מי האם. והשוו למשפט שלמה, מלכים א ג.

בשונה מהמקרים של פטר חמור או של בכור בהמה, כאן יש חובה גם על הבן לפדות את עצמו, למרות שאביו פטור מחמת הספק. אבל אם יש ספק לבן עצמו - פטור.

אִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתְנוּ - אֵינָן יְכוּלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָן.
זָכָר וּנְקֵבָה - הָאָבוֹת פְּטוּרִין, וְהַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ.
שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת - אֵין כָּן לַכֹּהֵן כְּלוּם.


(ו) אַחַת בִּכֵּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכֵּרָה שֶׁלִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים,

זֶה שֶׁלֹּא בִכֵּרָה אִשְׁתּוֹ נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן.
זָכָר וּנְקֵבָה - אֵין כָּן לַכֹּהֵן כְּלוּם.

חטיבה III: דיני פדיון הבן[עריכה]

מֵת הַבֵּן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לַכֹּהֵן - יַחְזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים;

חזקה שאדם פודה את בנו ביום השלושים ולא קודם.

ת"ק רואה את מצוות הפדיון כדומה לגאולת נחלה, שעיקרה מוטל על האדון - ראו בסוף פרק א, וראו גם לעניין מצוות אחרות תוספתא ו, ג. ר' יהודה טוען שמצוות הפדיון חלה בעיקר על האב.

וראו הרחבה באותו סגנון בתוספתא ו, י.

לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן - יִתֵּן.
מֵת בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים - כְּיוֹם שֶׁלְּפָנָיו.

רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אִם נָתַן - לֹא יִטֹּל; אִם לֹא נָתַן - לֹא יִתֵּן.

מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם - בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדֶּה, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּפְדֶּה.

לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם - בְּחֶזְקַת שֶׁנִּפְדֶּה, עַד שֶׁיּאמְרוּ לוֹ שֶׁלֹּא נִפְדֶּה.
הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת - הוּא קוֹדֵם אֶת בְּנוֹ.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנוֹ קוֹדְמוֹ, שֶׁמִּצְוָתוֹ - עַל אָבִיו, וּמִצְוַת בְּנוֹ - עָלָיו.


(ז) חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁלַּבֵּן - בְּמָנֶא צוֹרִי,

ערך התשלומים הוא לפי ערכו של המנה הצורי, שהיה ההליך החוקי בא"י (ראו תוספתא כתובות יב, יד: "איזהו כסף צורי - זה כסף ירושלמי"); אבל אין חובה לשלם דווקא בו - חוץ ממחצית השקל. אמנם גם במחצית השקל חלו שינויים בערכה (ראו שקלים ב, ד), אבל התשלום הוא דווקא בכסף (מתכת) ולא בשווה ערך.

וּשְׁלֹשִׁים שֶׁלָּעֶבֶד, וַחֲמִשִּׁים שֶׁלָּאוֹנֵס וְשֶׁלַּמְפַתֶּה, וּמֵאָה שֶׁלְּמוֹצִיא שֵׁם רָע,
כֻּלָּם בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, בְּמָנֶא צוֹרִי,
וְכֻלָּם נִפְדִּים בְּכֶסֶף וּבְשׁוֹוֶה כֶסֶף, חוּץ מִשְּׁקָלִים.


(ח) אֵין פּוֹדִין לֹא בַעֲבָדִים, וְלֹא בָאַשְׁטָרוֹת, וְלֹא בַקַּרְקָעוֹת וְלֹא בַהֶקְדֵּשׁוֹת.

למרות שניתן לפדות בשווה כסף, המנויים כאן אינם בכלל הזה, אלא רק מטלטלין; וראו תוספתא ו, יג, שגם אז צריך להזכיר חמישה סלעים.

הביטוי "ולא בהקדשות" קשה, וראו תוספתא שם, שם הוא באמת איננו. כנראה השתרבב מתוך ב"מ ד, ט.

אם כתב לכהן חמישה סלעים - הבן אינו פדוי, כי אין פודים בשטרות. אבל הכהן יכול לוותר על הפדיון, כמתנה.

יש אחריות על פדיון הבן. וראו לעיל א, ו.

כָּתַב לַכֹּהֵן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים - חַיָּב לִתֵּן לוֹ, וּבְנוֹ אֵינוּ פָדוּי.

לְפִיכָךְ, אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה - רַשַּׁי.

הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן בְּנוֹ, וְאָבַד - חַיָּב בְּאַחְרָיוּתוֹ,

שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יח טו) "יִהְיֶה לָּךְ" שאין פודים בשטרות וּ"פָּדֹה תִפְדֶּה". שחייב לפדות שוב אם אבד הפדיון.


חטיבה IV: ירושת הבכור[עריכה]

(ט) הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב, וְאֵינוּ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם.

בנכסי האב ולא בנכסי האם - ראו גם ב"ב ח, ד.

התוספתא (ו, יח) מסבירה מהו "בראוי" ומהו "במוחזק": הראוי הוא זכותו של האב, כגון ירושה שהיה מקבל אילו היה חי, והמוחזק הוא מה שקיבל בחייו. לדעת רבי נוטל הבכור פי שניים בשבח (ברווחים שהגיעו מעצמם לאחר מות האב), ראו תוספתא ו, טו.

לפי המשנה כל דיני הירושה אינם חלים על הראוי ועל הרווחים, אלא רק על מה שהיה בידי הנפטר, כולל כתובת האשה, מזונות הבנות (ב"ב ט, א,) וירושת היבם (יבמות ד, ז.)

וְאֵינוּ נוֹטֵל בְּשֶׁבַח, ברווחים שהגיעו לאחר מות האב וְלֹא בָרָאוּי במה שהיה האב מקבל אילו היה בחיים כְּבִמְחֻזָּק.
וְלֹא הָאִשָּׁה בִכְתֻבָּתָהּ, וְלֹא [הַבָּנוֹת] בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן, וְלֹא הַיָּבָם.
וְכֻלָּן אֵין נוֹטְלִין בַּשֶּׁבַח, וְלֹא בָרָאוּי כְּבִמְחֻזָּק.


(י) אֵלּוּ שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין בַּיּוֹבֵל: הַבְּכוֹרָה, וְהַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהַמְיַבֵּם אֶת אֵשֶׁת אָחִיו,

וְהַמַּתָּנָה - דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַמַּתָּנָה - כַמֶּכֶר.

ראו יחזקאל מו יז, שמבחין בין מתנה - החוזרת ביובל, כמו מכר - לבין ירושה, כדעת חכמים.

לדעת ר' יוחנן בן ברוקה גואלים בני משפחת האשה את נכסיהם, ומשלמים לבעל כסף, ואין מדובר ביובל. בתוספתא ו, יט הוא מצטט את הפסוק במדבר לו ז.

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כֻּלָּם חוֹזְרִים בַּיּוֹבֵל.

רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר:

הַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ - יַחְזִיר לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה, וִינַכֶּה מֵהֶם אֶת הַדָּמִים.