משנה בכורות ה
בכורות פרק ה', ב: משנה • תוספתא • בבלי
<< • משנה • סדר קדשים • מסכת בכורות • פרק חמישי ("כל פסולי") • >>
פרקי מסכת בכורות: א ב ג ד ה ו ז ח ט
משנה א • משנה ב • משנה ג • משנה ד • משנה ה • משנה ו •
נוסח הרמב"ם • מנוקד • מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
כל פסולי המוקדשין [ הנאתן להקדש ], נמכרין באיטליז [ ונשחטין באיטליז ] ונשקלין בליטרא, חוץ מן הבכור ומן המעשר, שהנייתן לבעלים.
פסולי המוקדשין הנייתן להקדש.
ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור.
בית שמאי אומרים, לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור.
בית הלל מתירין, ואפילו נכרי.
בכור שאחזו דם, אפילו הוא מת, אין מקיזין לו דם, דברי רבי יהודה.
וחכמים אומרים, יקיז, ובלבד שלא יעשה בו מום.
ואם עשה בו מום, הרי זה לא ישחט עליו.
רבי שמעון אומר יקיז, אף על פי שהוא עושה בו מום.
הצורם באוזן הבכור, הרי זה לא ישחט עולמית, דברי רבי אליעזר.
וחכמים אומרים, כשיולד לו מום אחר, ישחוט עליו.
מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל, ראהו קסדור אחד, אמר, מה טיבו של זה.
אמרו לו, בכור הוא ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום.
נטל פגיון וצרם באזנו, ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו.
ראה שהתירו, והלך וצרם באזני בכורות אחרים, ואסרו.
פעם אחת היו תינוקות משחקין בשדה וקשרו זנבות טלאים זה לזה, ונפסקה זנבו של אחד מהם והרי הוא בכור, ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו.
ראו שהתירו, והלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים, ואסרו.
זה הכלל, כל שהוא לדעתו, אסור.
ושלא לדעתו, מותר.
היה בכור רודפו, ובעטו ועשה בו מום, הרי זה ישחוט עליו.
כל המומין הראויין לבוא בידי אדם, רועים ישראל נאמנים, ורועים כהנים אינן נאמנים.
רבן שמעון בן גמליאל אומר, נאמן הוא על של חברו ואינו נאמן על של עצמו.
רבי מאיר אומר, החשוד על דבר, לא דנו ולא מעידו.
נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא.
הכל נאמנים על מומי המעשר.
בכור שנסמית עינו, שנקטעה ידו, שנשברה רגלו, הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת, רבי יוסי אומר, אפלו יש שם עשרים ושלשה, לא ישחט אלא על פי מומחה.
השוחט את הבכור [ ומכרו ] ונודע שלא הראהו, מה שאכלו אכלו והוא יחזיר להם את הדמים.
ומה שלא אכלו, הבשר יקבר והוא יחזיר להם את הדמים.
וכן השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים.
ומה שלא אכלו, הן יחזירו לו את הבשר והוא יחזיר להם את הדמים.
מכרוהו לנכרים או הטילוהו לכלבים, ישלמו לו דמי הטרפה.
- נִמְכָּרִין בָּאִטְלִיז,
- וְנִשְׁחָטִין בָּאִטְלִיז,
- וְנִשְׁקָלִין בְּלִטְרָא,
- חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר,
- שֶׁהֲנָיָתָן לַבְּעָלִים.
- פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין,
- הֲנָיָתָן לַהֶקְדֵּשׁ.
- וְשׁוֹקְלִין מָנֶה כְּנֶגֶד מָנֶה בִּבְכוֹר:
- לֹא יִמָּנָה יִשְׂרָאֵל עִם הַכֹּהֵן עַל הַבְּכוֹר;
- בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין,
- וַאֲפִלּוּ נָכְרִי.
- בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָם,
- אֲפִלּוּ הוּא מֵת,
- אֵין מַקִּיזִין לוֹ דָּם,
- דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- יַקִּיז,
- וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בּוֹ מוּם;
- וְאִם עָשָׂה בּוֹ מוּם,
- הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עָלָיו.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- יַקִּיז,
- אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בּוֹ מוּם:
- הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עוֹלָמִית,
- דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר;
- הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עוֹלָמִית,
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- כְּשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ מוּם אַחֵר,
- יִשָּׁחֵט עָלָיו.
- כְּשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ מוּם אַחֵר,
- מַעֲשֶׂה בְּזָכָר שֶׁל רְחֵלִים,
- זָקֵן וּשְׂעָרוֹ מְדֻלְדָּל.
- רָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד.
- אָמַר:
- מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה?
- אָמְרוּ לוֹ:
- בְּכוֹר הוּא,
- וְאֵינוֹ נִשְׁחָט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ מוּם.
- נָטַל פִּגְיוֹן וְצָרַם בְּאָזְנוֹ;
- וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים,
- וְהִתִּירוּהוּ.
- וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים,
- רָאָה שֶׁהִתִּירוּ,
- וְהָלַךְ וְצָרַם בְּאָזְנֵי בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים,
- וְאָסְרוּ.
- וְהָלַךְ וְצָרַם בְּאָזְנֵי בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים,
- פַּעַם אַחַת הָיוּ תִּינוֹקוֹת מְשַׂחֲקִין בַּשָּׂדֶה,
- וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת טְלָאִים זֶה לָזֶה,
- וְנִפְסְקָה זְנָבוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם,
- וַהֲרֵי הוּא בְּכוֹר;
- וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים,
- וְהִתִּירוּהוּ.
- רָאוּ שֶׁהִתִּירוּ,
- וְהָלְכוּ וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים,
- וְאָסְרוּ.
- וְהָלְכוּ וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים,
- זֶה הַכְּלָל:
- כֹּל שֶׁהוּא לְדַעְתּוֹ, אָסוּר;
- וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, מֻתָּר:
- וּבְעָטוֹ וְעָשָׂה בּוֹ מוּם,
- הֲרֵי זֶה יִשְׁחֹט עָלָיו.
- וּבְעָטוֹ וְעָשָׂה בּוֹ מוּם,
- כָּל הַמּוּמִין הָרְאוּיִין לָבוֹא בִּידֵי אָדָם,
- רוֹעִים יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים,
- וְרוֹעִים כֹּהֲנִים אֵינָן נֶאֱמָנִים.
- רוֹעִים יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים,
- רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
- נֶאֱמָן הוּא עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ,
- וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל שֶׁל עַצְמוֹ.
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
- הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר,
- לֹא דָּנוֹ,
- וְלֹא מְעִידוֹ:
- הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר,
- הֶרְאֵיתִי בְּכוֹר זֶה,
- וּבַעַל מוּם הוּא.
- הַכֹּל נֶאֱמָנִים עַל מוּמֵי הַמַּעֲשֵׂר.
- בְּכוֹר שֶׁנִּסְמֵית עֵינוֹ,
- שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ,
- שֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ,
- הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת.
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
- אֲפִלּוּ יֵשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה,
- לֹא יִשָּׁחֵט אֶלָּא עַל פִּי מֻמְחֶה:
- אֲפִלּוּ יֵשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה,
- וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ,
- מַה שֶּׁאָכְלוּ אָכְלוּ,
- וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים;
- וּמַה שֶּׁלֹּא אָכְלוּ,
- הַבָּשָׂר יִקָּבֵר,
- וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים.
- מַה שֶּׁאָכְלוּ אָכְלוּ,
- וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וּמְכָרָהּ,
- וְנוֹדַע שֶׁהִיא טְרֵפָה,
- מַה שֶּׁאָכְלוּ אָכְלוּ,
- וְיַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים;
- וּמַה שֶּׁלֹּא אָכְלוּ,
- הֵן יַחֲזִירוּ לוֹ אֶת הַבָּשָׂר,
- וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים.
- מְכָרוּהוּ לְנָכְרִים אוֹ הִטִּילוּהוּ לִכְלָבִים,
- יְשַׁלְּמוּ לוֹ דְּמֵי הַטְּרֵפָה:
נוסח הרמב"ם
(א) כל פסולי המוקדשין -
- נמכרין באטליס,
- ונשחטין באטליס,
- ונשקלין בליטרה,
- חוץ מן הבכור, ומן המעשר - שהנייתן לבעלים.
- פסולי המוקדשין - הנייתן להקדש.
- ושוקלין מנה כנגד מנה - בבכור.
(ב) בית שמאי אומרין:
- לא יימנה ישראל עם הכוהן - על הבכור.
- ובית הלל מתירין - אפילו גוי.
- בכור שאחזו דם -
- אפילו הוא מת, אין מקיזין לו את הדם - דברי רבי יהודה.
- וחכמים אומרין: יקיז - ובלבד שלא יעשה בו מום,
- ואם עשה בו מום - הרי זה לא ישחט עליו.
- רבי שמעון אומר: יקיז - אף על פי שהוא עושה בו מום.
(ג) הצורם אוזן הבכור -
- הרי זה לא ישחט עולמית - דברי רבי אליעזר.
- וחכמים אומרין: כשייוולד לו מום אחר - ישחט עליו.
- מעשה בזכר של רחלים זקן, ושיערו מדולדל,
- ראהו קוסדור אחד ואמר: מה טיבו של זה?
- אמרו לו: בכור הוא, ואינו נשחט - אלא אם כן היה בו מום,
- נטל פגיון - וצרם את אוזנו,
- ובא מעשה לפני חכמים - והתירוהו.
- ראה שהתירו -
- הלך וצרם באוזני בכורות אחרים - ואסרו.
- פעם אחת, היו תינוקות משחקין בשדה,
- וקשרו זנבות טלאים זה לזה,
- ונפסקה זנבו של אחד מהן - והרי הוא בכור,
- ובא מעשה לפני חכמים - והתירו.
- ראו שהתירו -
- הלכו וקשרו מזנבי בכורות אחרים - ואסרו.
- זה הכלל -
- כל שהוא לדעתו - אסור,
- ושלא לדעתו - מותר.
(ד) היה בכור רודפו -
- ובעטו, ועשה בו מום - הרי זה ישחוט עליו.
- כל המומין הראויין לבוא בידי אדם -
- רועי ישראל - נאמנין,
- ורועי הכהנים - אינם נאמנין.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר:
- נאמן הוא על של חברו - ואינו נאמן על של עצמו.
- רבי מאיר אומר:
- החשוד על דבר - לא דנו, ולא מעידו.
(ה) נאמן הכוהן לומר -
- הראיתי בכור זה - ובעל מום הוא.
- הכל נאמנין - על מומי מעשר.
- בכור שנסמת עינו,
- ושנקטעה ידו, ושנשברה רגלו -
- הרי זה יישחט - על פי שלשה בני כנסת.
- רבי יוסי אומר: אפילו יש שם עשרים ושלשה -
- לא יישחט - אלא על פי מומחה.
- ושנקטעה ידו, ושנשברה רגלו -
(ו) השוחט את הבכור, ומכרו, ונודע שלא הראהו -
- מה שאכלו - אכלו, ויחזיר להם את הדמים.
- ומי שלא אכלו - יקבר, ויחזיר להם את הדמים.
- וכן השוחט את הפרה, ונודע שהיא טריפה -
- מי שאכלו - אכלו, ויחזיר להם את הדמים.
- ומי שלא אכלו - יחזירו לו את הבשר, והוא יחזיר להם את הדמים.
- מכרוהו לגוים, או הטילוהו לכלבים - ישלמו לו דמי טריפה.
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- ביאור הרב שטיינזלץ על המשנה
משנה בכורות, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב