עיקר תוי"ט על בכורות ה

משנה בכורות, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) בגמרא אימת, אילימא לאחר פדיונו, הנאתן להקדש הנאתן לבעלים הוא, אלא לפני פדיונו, נשחטים הא בעי העמדה והערכה. לעולם לאחר פדיון, ומאי הנאתן להקדש, אדמעיקרא, דכיון דשרי להו מר דנמכרין באטליז ונשחטין באטליז ונשקלים בליטרא, טפי ופריק מעיקרא:

(ב) (על המשנה) המעשר. ופרכינן בגמרא, דמעשר בביתיה מי מזדבן, והתניא אינו נמכר לא חי ולא שחוט בו'. ומשנינן, במעשר בהמה של יתומים עסקינן ומשום השב אבידה נגעו בהו ואוקמוה אדאורייתא כו'. דשחוט רבנן הוא דגזרו. ועתוי"ט:

(ג) (על הברטנורא) מסיים רש"י, ומעשר, הניית מכירתו ביוקר לבעלים ישראל הוא, ומשום הנאת הדיוט כו':

(ד) (על המשנה) ושוקלין כו'. לשון הר"מ, וכהנים שנמנו על הבכור מותרין לשקול כו'. וכתב הכ"מ, ומפשטא משמע דארישא קאי דקתני דבכור בעל מום אינו נשקל בליטרא:

(ה) (על הברטנורא) וגמרינן גאולה גאולה מחרמים:

(ו) (על הברטנורא) אסמכתא בעלמא הוא. דמדאורייתא ל. א מיתסר מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה. כ"מ:

(ב)

(ז) (על הברטנורא) ואע"ג דבמשנה א' פרק ד' כתב דמדכתיב ובשרם לשון רבים אף בעל מום במשמע, הא אמרינן בסוגיא דהכא דבבעל מום כתיב הטמא והטהור יחדיו יאכלנו, ומה טמא שאינו אוכל בקדשים. קלים אוכל בבכור, זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בבכור. וכתבו התוס' דאתי ק"ו ומפיק מהקישא ונאכל לזרים, מאחר דמתוקמא היקשא דכחזה התנופה בתם:

(ח) (על המשנה) אע"פ כו'. אין כוונתו שיארע בו מום בשעת הקזה בהכרח, לפי שמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, אבל הוא אומר שאין חוששים אם יארע בו מום אחר ההקזה לפי שהוא דבר שאין מתכוין ולא נפל בו המום מחמת ההקזה בהכרח כדי שנדמה אותו לפסיק רישיה. ולפיכך ביארו בגמרא שהלבה כמותו, דהא קיימא לן כוותיה בדבר שאינו מתכוין דמותר. הר"מ:

(ג)

(ט) (על הברטנורא) משמע דלהלכה כתב כן, דלרבי אליעזר לא איצטריך, דדילמא לא אמר אלא בתם, ועוד שלא פירש דרבנן פליגי. ודברי תימה הן כו', דכל זה אליבא דר"מ בגמרא, אבל רבנן דזה הכלל דסיפא פליגי דדוקא בתם. ועתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) כלומר, היו"ד בשב"א והה"א בפתח. והוא לשון צווי ואזהרה:

(יא) (על הברטנורא) שהרי אינו יודע שעל ידי מום שיעשה בו ישחט, אא"כ נפל מאליו. רש"י:

(יב) (על הברטנורא) רש"י. ואני תמה דמכדי הטלת מום בבכור איסור הוא לגביה. ובסוגיא לא קאמר אלא דלא אתי למסרך. ויכולני לפרש דסרכיה לא מידי הוא שאינו איסור לגביה. כן נראה מפירוש הר"מ:

(יג) (על הברטנורא) כדיליף ליה בגמרא מקרא. ועתוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) שלא שאלם הקסדור מה טיבו אלא הם עצמם מסיחים לפי תומם כו'. רש"י:

(ד)

(טו) (על המשנה) בכור. איל מנגח, רודפו לאדם לנגחו, ובעטו אדם לבכור ועשה בו מום, ישחט עליו ואפילו היה כהן, לפי שלהצלתו נתכוין. רש"י:

(טז) (על הברטנורא) גמרא, פשיטא, מהו דתימא צעריה [מה שרדפו] הוא דקא מדכר. קמ"ל:

(יז) (על הברטנורא) שיש מומין שאין ראוין לבא בידי אדם כגון בעל ה' רגלים או עינו אחת גדולה כשל עגל או קטנה כשל אווז, דהוי מום שאין אדם נחשד עליו. רש"י:

(יח) (על הברטנורא) צ"ע, דמידי הוא טעמא אלא משום דחיישינן לגומלין, וא"כ מאי איריא כהן רועה, אפילו שאין רועה נמי לא כו'. ומיהו רש"י מפרש לקמן בהא, דאיכא בין ת"ק לר"מ דלת"ק ב' כהנים שאינם רועים נאמנים וב' שהם רועים אינם נאמנים על של רבם, דלא חיישינן לגומלים אלא ברועים דקאי גביה וסבר אעיד את רבי והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא בכור. גם דברי הר"ב דלקמן יש לפרש כך. ולפיכך י"ל דדייק לכתוב כהן רועה, לומר דאיכא בין רועה לאחר, דרועה אפילו שנים אינם נאמנים, ושאינם רועים כשהם ב' נאמנים. ודייק נמי לכתוב להעיד על הבכור של אחר, לומר שכשאין אלא אחד המעיד אפילו על אחר שאינו רבו נמי לא. וממילא דאפילו אינו רועה נמי, דחשש דרועה ליתא אלא ברבו. כך נ"ל ליישב דבריו שבחכמת לשונו משמיענו זאת. ובעיקר סמך על המסקנא. ועתוי"ט:

(יט) (על הברטנורא) תמיהני, דהא לא אמר ר"מ אלא החשוד. ובגמרא ורש"י ותוס' נמי ליתא אלא בכהנים. אבל שאינו כהן אפילו חד מהימן:

(כ) (על הברטנורא) ולא קשיא אהלכתא דסוף פרק ד' דדמאי החמרים שנכנסים לעיר כו' דחיישינן לגומלין, התם ששניהם לפנינו ובידיהם למכור איכא חששא דגומלין, משא"כ הכא דלמיחש דמעיד עכשיו כדי שיגמול לו לאחר זמן כשיבוא לידו בכור ויטיל בו מום, לחשש גומלין כי האי לא חיישינן. וכל שכן לפירש"י דההיא דדמאי בשכלי אומנות בידו דמוכח דבא למכור ולא להצניע ולכך חייש לגומלין אך בלא זה לא קשה מידי, דלא פסק כרשב"ג אלא בבכור. ועתוי"ט:

(כא) (על המשנה) החשוד כו'. דהיינו כהנים שנחשדו על הבכורות. רש"י. וכתב הטור, מפני שיש להן טורח גדול לטפל בו עד שימות. ועתוי"ט שהאריך:

(ה)

(כב) (על הברטנורא) מפני שהוא עון כרת. הר"מ. ועיין סוף פרק ד':

(כג) (על הברטנורא) ואע"פ שלא פרטו בשם לומר ישראל פלוני. ואע"ג דבמשנה ה' פרק ד' דדמאי תנן, קח לי ממי שהוא נאמן כו' אינו נאמן, מאיש פלוני ה"ז נאמן, התם אי אמר סתמא מצי לאשתמוטי לומר בעיני היה נאמן כו'. ועתוי"ט:

(כד) (על הברטנורא) והכי לישנא דגמרא. וכתבו התוס', לישנא דקרא נקט. אבל גבי חכם שייך לשון התרה. ועתוי"ט:

(ו)

(כה) (על המשנה) טרפה. פירוש שנטרפה בודאי. דאילו מספק כל בהמה בחזקת שאינה טרפה וא"צ בדיקה, דבדיקת סירכות דבריאה אינן אלא מדרבנן. אבל בבכור תנן ונודע שלא הראהו, שאע"פ שאפשר שיש בו מום, סתמא בחזקת שאין בו מום. ועוד, אפילו נמצא בו מום כיון שנשחט שלא ע"פ מומחה אסור, כדאיפסק הלכתא כר"מ, במ"ג פ"ד. סמ"ע:

(כו) (על הברטנורא) כלומר, שכן דרך טרפה שנמכרת בזול. והא ודאי שאם מכרה ביוקר שמחשב כפי הדמים שקבל:

(כז) (על הברטנורא) ואני תמה שאף על פי שאסור בהנאה, אינו תופס את דמיו. שאין לך דבר שתופס את דמיו להיות כמוהו אלא עבודה זרה ושביעית. אבל נראה לי דהיינו טעמא דלא תני גבי בכור דאף על גב דבמומו שרי אפילו לנכרי כדתנן במשנה ב', מכל מקום לא שכיחא למעבד הכי, לפי שישראל קדושים הן ומחבבים דבר שהיה עליו קדושה. ואין הכי נמי אי אתרמי דמכרוהו דדינו שוה: