משנה בכורות ה ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ה · משנה ד | >>
היה בכור טו רודפו, ובעטו ועשה בו מום, הרי זה ישחוט עליו.
כל המומין הראויין לבוא בידי אדם, רועים ישראל נאמנים, ורועים כהנים אינן נאמנים.
רבן שמעון בן גמליאל אומר, נאמן הוא על של חברו ואינו נאמן על של עצמו.
רבי מאיר אומר, החשוד על דברכא, לא דנו ולא מעידו.
משנה מנוקדת
הָיָה בְּכוֹר רוֹדְפוֹ,
- וּבְעָטוֹ וְעָשָׂה בּוֹ מוּם,
- הֲרֵי זֶה יִשְׁחֹט עָלָיו.
- וּבְעָטוֹ וְעָשָׂה בּוֹ מוּם,
- כָּל הַמּוּמִין הָרְאוּיִין לָבוֹא בִּידֵי אָדָם,
- רוֹעִים יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים,
- וְרוֹעִים כֹּהֲנִים אֵינָן נֶאֱמָנִים.
- רוֹעִים יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים,
- רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
- נֶאֱמָן הוּא עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ,
- וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל שֶׁל עַצְמוֹ.
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
- הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר,
- לֹא דָּנוֹ,
- וְלֹא מְעִידוֹ:
- הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר,
נוסח הרמב"ם
היה בכור רודפו -
- ובעטו, ועשה בו מום - הרי זה ישחוט עליו.
- כל המומין הראויין לבוא בידי אדם -
- רועי ישראל - נאמנין,
- ורועי הכהנים - אינם נאמנין.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר:
- נאמן הוא על של חברו - ואינו נאמן על של עצמו.
- רבי מאיר אומר:
- החשוד על דבר - לא דנו, ולא מעידו.
פירוש הרמב"ם
כבר זכרנו שהכהנים חייבין בבכור בהמה טהורה כמו שאמרו "לא נפטרו מבכורות בהמה טהורה", ואם יפול בו מום יאכלנו בעליו הכהן בטומאה כמו שיאכל בכור ישראל שנפל בו מום.
ואמר שאם היה זה הרועה ישראל ורועה בהמות כהן, ואמר שהמום הזה אירע בלי כוונה, הרי הוא נאמן לפי שלא יגיע לו תועלת שיעשה הוא המום. ואם תאמר שאנו חוששין שמא יעשה זה כדי שיאכיל אותו ממנו הכהן כשישחט אותו, מפני שמותר לישראל לאכול מבכור בעל מום כמו שזכרנו, אין חוששין לזה לפי שהוא שיעור מועט ועל שיעור מועט כזה לא יעשה עוון, והוא עניין מה שאמרו "ללגימה לא חיישינן". אבל אם היה העניין בהפך, כמו שהיה הרועה כהן והבהמה של ישראל, אינו נאמן הרועה לפי שבכור בעל מום מתנה לכהן כמו שזכרנו ביאורו, והרועה חושב בדעתו שלא יניח אותו ויתנהו לזולתו מן הכהנים, ולפיכך אנו חוששין שמא הוא עשה בו המום בכוונה רוצה לומר הרועה כדי שיאכלנו במומו. וכן אינו מותר להעיד כהן אחר אם נפל מום בבכור, דחיישינן לגומלין זה את זה.
ואמר רבן שמעון בן גמליאל, נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו. וחלק עליו רבי מאיר ואמר, הואיל והוא חשוד אינו נאמן לא על של חבירו ולא על של עצמו. ועניין מחלוקת רבי מאיר ותנא קמא, שרבי מאיר אומר בכור כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו. ותנא קמא אומר, אינו מעיד כהן על בכור כהן, הא שלא כהן מעיד ואפילו אחד. ורבן שמעון בן גמליאל אומר, אפילו בני ביתו של כהן ובניו נאמנים, אבל אשתו לא לפי שהיא כגופו.
והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
היה בכור רודפו כו' הרי זה ישחט עליו - ולא שנו אלא שבעטו בשעת רדיפה, אבל שלא בשעת רדיפה לא טז:
הראויין לבוא בידי אדם - שיש לומר אדם הטילם בו. כגון נסמית עינו, נקטעה ידו, נסדקה אזנו יז:
רועים ישראל נאמנים - ישראל הרועה בהמתו של כהן נאמן לומר על המומין שנפלו בבהמתו של כהן שמאליהם ארעו ויאכלנו בעליו הכהן במומו. ולא חשדינן ליה שמא ע"י אדם בא זה המום בכוונה ורועה זה משקר ובא להתירו כדי שישחטנו רבו כהן ויאכילנו ממנו, שהישראל מותר לאכול מן הבכור בעל מום כשהכהן נותן לו ממנו, בהכי לא חשדינן ליה, דללגימה מועטת כזו לא חיישינן שישקר הרועה ויעבור עבירה בעבור הנאת לגימה בלבד:
רועים כהנים - רועים שהם כהנים אין נאמנים כשרועים בהמתן של ישראל. דנחשד האי כהן רועה שהוא עצמו הטיל בו מום, דמימר אמר האי רועה, לא שביק רבי לדידי ויהביה לכהן אחרינא. וה"ה דכהן רועה יח אין נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר, דחיישינן לגומלים, דסבר אעידנו עכשיו ויהא גומל לי כשיתן לי ישראל בכור תם ואטיל בו מום ויבא כהן זה ויעידני שמאליו נפל בו מום: רבן שמעון בן גמליאל אומר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו. רשב"ג פליג אתנא קמא, וסבר דלא נחשדו כהנים אלא על בכור עצמו שכבר נתנו לו ישראל, אבל על של חבירו בין רבו בין אחר לא נחשדו עליו:
רבי מאיר אומר כל החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו - ואיכא בין ר' מאיר לתנא קמא, דלר' מאיר בכור כהן שנפל בו מום צריך שנים מן השוק להעיד עליו, ועד אחד אפילו שאינו כהן אין מועיל בו יט. ולת"ק דוקא כהן אינו נאמן להעיד על בכורו של כהן, דחיישינן לגומלים, אבל שאינו כהן אפילו אחד מעיד נאמן להתירו. ורשב"ג אומר אפילו בניו ובני ביתו של כהן נאמנים, דדוקא איהו גופיה על של עצמו אינו נאמן. ואשתו נמי אינה נאמנת מפני שהיא כגופו. והלכה כרשב"ג כ:
פירוש תוספות יום טוב
היה בכור. איל מנגח. רודפו לאדם לנגחו. ובעטו אדם לבכור ועשה בו מום ישחט עליו ואפי' כהן לפי שלהצלתו נתכוין. רש"י:
הרי זה ישחט עליו. כתב הר"ב ל"ש כו' אבל שלא בשעת רדיפה לא. גמ'. פשיטא מהו דתימא צעריה [מה שרדפו] הוא דקא מדכר. קמ"ל:
הראויין לבא בידי אדם. פי' הר"ב שי"ל אדם הטיל בו. כגון נסמית עינו כו' שיש מומין שאין ראויין לבא בידי אדם כגון בעל חמש רגלים. או עינו אחת גדול כשל עגל. או קטנה כשל אווז דהוי מום שאין אדם נחשד עליו. רש"י:
רועים כהנים אינן נאמנים. פי' הר"ב רועים שהם כהנים. אינם נאמנים כשרועים בהמתן של ישראל וכו'. והוא הדין דכהן רועה אין נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר דחיישינן לגומלין וכו'. וכן לשון רש"י. וצ"ע דמידי הוא טעמא אלא משום דחיישינן לגומלין וא"כ מאי איריא כהן רועה אפילו שאינו רועה נמי לא. וה"נ קאמרי להעיד על הבכור של כהן אחר. וא"כ אפי' שאינו רבו וכיון דאף על שאינו רבו לא יעיד אפילו שאינו רועה נמי. דהא לא שייך מימר אמר לא שביק רבי לדידי כו'. וה"נ כתב הר"ב לקמן בדבור ר' מאיר אומר כו' דלת"ק דוקא כהן אינו נאמן כו'. ולא אתני כהן רועה. ש"מ דס"ל דאפילו שאינו רועה נמי לא. ולישנא דגמ' וה"ה כהן לכהן דחיישינן לגומלין. ומיהו רש"י מפרש לקמן בהא דאיכא בין ר"מ לת"ק דלת"ק ב' כהנים שאינם רועים נאמנים. ושנים שהם רועים אינם נאמנים על של רבם. דלא חיישינן לגומלים אלא ברועים דקאי גביה וסבר אעיד את רבי והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא בכור. גם דברי הר"ב דלקמן בדעת הת"ק יש לפרש כך. ולפיכך יש לומר דדייק לכתוב כהן רועה לומר דאיכא בין רועה לאחר. דרועה אפילו שנים אינם נאמנים. ושאינם רועים כשהם שנים נאמנים. ודייק נמי לכתוב להעיד על הבכור של אחר לומר שכשאינו אלא אחד המעיד אפילו על אחר שאינו רבו נמי לא וממילא דאפילו אינו רועה נמי. דחשש דרועה ליתא אלא ברבו. כך נראה לי ליישב דבריו שבחכמת לשונו משמיענו. דהא דכהן לכהן איכא בתרי גווני. אי בדוקא רועה. וא"נ כשאינו רועה דאפילו לאחר לא. וסמך על המסקנא דרועה אפילו שנים לא וכשאינו רועה כשהוא אחד לא מהימן:
רבן שמעון בן גמליאל אומר נאמן הוא כו'. כתב הר"ב בין רבו בין אחר לא נחשדו עליו. ופסק נמי הלכה כרשב"ג. ולא קשי' אהלכתא דספ"ד דדמאי החמרים שנכנסים לעיר אמר אחד שלי חדש ושל חברי ישן כו' דחיישינן לגומלין. התם ששניהם לפנינו ובידיהם למכור איכא חששא דגומלין משא"כ הכא דלמיחש דמעיד עכשיו כדי שיגמול לו לאחר זמן כשיבא לידו בכור ויטיל בו מום ולחשש גומלין כי הא לא חיישינן. וכ"ש לפירש"י שכתבתי במ"ח פ"ב דכתובות דההיא דדמאי בשכלי אומנותו בידו דמוכח דבא למכור. ולא להצניע. ולכך חייש לגומלים. והיינו כדפרישית דמשום שעכשיו גם הוא בא למכור הוא דאיכא חששא. הא לאו הכי לא. ולפי מה שאכתוב לקמן דלא פסק הר"ב הלכה כרשב"ג אלא הכא בבכור דוקא. מעיקרא לא קשיא הלכתא אהלכתא כלל:
רבי מאיר אומר החשוד על הדבר. דהיינו כהנים שנחשדו על הבכורות רש"י בגמ' [דף ל"ה]. ומסיים הטור ר"ס שי"ד מפני שיש להם בו טורח גדול לטפל בו עד שימות:
לא דנו ולא מעידו. כתב הר"ב ואיכא בין ר"מ לת"ק דלר"מ בכור כהן שנפל בו מום צריך שנים מן השוק להעיד עליו ועד אחד אפי' שאין כהן אין מועיל בו. ותמיהני דהא לא אמר ר"מ אלא החשוד. ובגמ' איכא בינייהו דר' יהושע בן קפוסאי דתניא ריב"ק אומר בכור ביד כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו. ופירש"י צריך שנים מן השוק שנים כל שהן ואפי' כהנים. אבל כהנים שבביתו לא. ת"ק אית לי' דריב"ק דאמר ת"ק (רועי)[כהנים] דעלמא נאמנים. ואפי' אבכורות דכהנים ולא חיישינן לגומלים אלא ברועה דקאי גביה וסבר אעיד את רבי. והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא בכור. ור"מ לית לי' לר"י [ב"ק] לגמרי דכיון שנחשדו כהנים על הבכור לא דן ולא מעיד אפי' כהן דשוק ואפי' בכור ביד ישראל. ע"כ. וכ"כ התוס' דת"ק סבר כר"י [ב"ק] ושנים מן השוק דקאמר ר"י [ב"ק] בכהנים איירי דישראל אפי' חד מהימן ולר"מ כל היכא (דאסור) [דחשיד] אפילו שנים אין נאמנים. ע"כ. ומ"ש הר"ב ולת"ק דוקא כהן אין נאמן וכו' ולעיל כתב כהן רועה. ושם הארכתי. ומ"ש הר"ב והלכה כרשב"ג. גמרא. וא"כ בס"פ דלעיל דסתם לן כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אינה הלכה. וכן מצאתי שם בנא"י בפי' הרמב"ם שכתב עליו דהוא דעת ר"מ. והוא דחוי כי העיקר הוא אין אדם חוטא ולא לו. ולפיכך החשוד על דבר דנו ומעידו. ע"כ. וכן בחבורו פסק דבכל דבר החשוד מעיד. כמ"ש בפי"ב מהלכות מעשר ובפ"ח משמטה וספ"י מה' משכב ומושב ובפי"א מהלכות עדות. אבל יראה לי שהר"ב שלא דחאה מהלכה לא מפני שנמשך אחר הנוסח שבידינו מפירוש הרמב"ם שלא נזכר בה כלום ונמשך הוא אחריו והניח הדבר סתום וסמך אדהכא. אלא נ"ל שסובר שהיא הלכה פסוקה. ולא פסק בכאן כרשב"ג. שיהא כן ההלכה בכל מקום. אלא דוקא הכא בבכור. וכדעת הראב"ד בהשגותיו ספי"ב מהלכות מעשר שכתב ואם קבעו הלכה כרשב"ג לענין מטיל מום בבכור שהוא קנס [כלומר מה שאינו נאכל עליו כדלעיל מ"ג] אבל לשאר איסורין חשוד אין מעיד וסתם לן תנא בבכורות [ספ"ד] כר"מ. וה"נ במשנה ו' פ"ד דדמאי לא האמינו לאומר איש פלוני נאמן אלא משום קל שהקילו באכסניא. ע"כ. וכ"כ הר"ב שם קל הוא כו' שמעינן מינה דאל"ה אין החשוד מעיד על אחר. וה"נ מוכח שם בראש הפרק דבשבת אוכל על פיו וחשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. והב"י בטי"ד סימן קי"ט מקשה אמתני' זו דחשכה מ"ש לא יאכל. והא החשוד נאמן על של אחרים [כלומר להרמב"ם שפוסק כרשב"ג בכל דבר] ואין לומר דההיא מתני' אתיא כר"מ ולא קי"ל כותיה. שהרי הרמב"ם עצמו פסקה בריש פי"ב מהלכות מעשר. עכ"ד. אבל מההיא מ"ו דאמרו טעמא דלא האמינו לאומר איש פלוני נאמן. אלא משום קל הוא כו' לא קשיא שכבר תי' זה בכ"מ משום דבעינן לאוקמי למתני' אפי' כר"מ. דהא סתמא מתניא ע"כ. וז"ל הרמב"ם [שם] בפירושה העיקר אצלינו אין אדם חוטא ולא לו. ולפיכך [ודאי] לא ישלחו לאיש שאינו נאמן. מפני שאין לו הנאה בזה הנאה קרובה מיד. וכל זה כדי להקל עליו. מפני שהוא גר ואינו מכיר אנשי המדינה. עכ"ל. הנה סמכה על העיקר הזה שאין אדם חוטא ולא לו. שהוא דלא כר"מ כמ"ש בשמו ומש"ה דחוק הל' דמסיים בו וכל זה כדי להקל כו'. ואינו סובל לומר בה מה שמיישב הכ"מ בגמ' שאמרו הטעם כדי לאוקמה אף לר"מ:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(טו) (על המשנה) בכור. איל מנגח, רודפו לאדם לנגחו, ובעטו אדם לבכור ועשה בו מום, ישחט עליו ואפילו היה כהן, לפי שלהצלתו נתכוין. רש"י:
(טז) (על הברטנורא) גמרא, פשיטא, מהו דתימא צעריה [מה שרדפו] הוא דקא מדכר. קמ"ל:
(יז) (על הברטנורא) שיש מומין שאין ראוין לבא בידי אדם כגון בעל ה' רגלים או עינו אחת גדולה כשל עגל או קטנה כשל אווז, דהוי מום שאין אדם נחשד עליו. רש"י:
(יח) (על הברטנורא) צ"ע, דמידי הוא טעמא אלא משום דחיישינן לגומלין, וא"כ מאי איריא כהן רועה, אפילו שאין רועה נמי לא כו'. ומיהו רש"י מפרש לקמן בהא, דאיכא בין ת"ק לר"מ דלת"ק ב' כהנים שאינם רועים נאמנים וב' שהם רועים אינם נאמנים על של רבם, דלא חיישינן לגומלים אלא ברועים דקאי גביה וסבר אעיד את רבי והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא בכור. גם דברי הר"ב דלקמן יש לפרש כך. ולפיכך י"ל דדייק לכתוב כהן רועה, לומר דאיכא בין רועה לאחר, דרועה אפילו שנים אינם נאמנים, ושאינם רועים כשהם ב' נאמנים. ודייק נמי לכתוב להעיד על הבכור של אחר, לומר שכשאין אלא אחד המעיד אפילו על אחר שאינו רבו נמי לא. וממילא דאפילו אינו רועה נמי, דחשש דרועה ליתא אלא ברבו. כך נ"ל ליישב דבריו שבחכמת לשונו משמיענו זאת. ובעיקר סמך על המסקנא. ועתוי"ט:
(יט) (על הברטנורא) תמיהני, דהא לא אמר ר"מ אלא החשוד. ובגמרא ורש"י ותוס' נמי ליתא אלא בכהנים. אבל שאינו כהן אפילו חד מהימן:
(כ) (על הברטנורא) ולא קשיא אהלכתא דסוף פרק ד' דדמאי החמרים שנכנסים לעיר כו' דחיישינן לגומלין, התם ששניהם לפנינו ובידיהם למכור איכא חששא דגומלין, משא"כ הכא דלמיחש דמעיד עכשיו כדי שיגמול לו לאחר זמן כשיבוא לידו בכור ויטיל בו מום, לחשש גומלין כי האי לא חיישינן. וכל שכן לפירש"י דההיא דדמאי בשכלי אומנות בידו דמוכח דבא למכור ולא להצניע ולכך חייש לגומלין אך בלא זה לא קשה מידי, דלא פסק כרשב"ג אלא בבכור. ועתוי"ט:
(כא) (על המשנה) החשוד כו'. דהיינו כהנים שנחשדו על הבכורות. רש"י. וכתב הטור, מפני שיש להן טורח גדול לטפל בו עד שימות. ועתוי"ט שהאריך:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
הרי זה ישחט עליו: כצ"ל. ופי' רש"י ז"ל ואפילו כהן לפי שלהצלתו מכוין. בפי' רעז"ל אבל שלא בשעת רדיפה לא ובגמ' פריך פשיטא ומשני מהו דתימא צעריה שהיה רודפו קא מדכר קמ"ל. אכן בלישנא בתרא דבגמרא אמר רב פפא לא תימא בשעת רדיפה אין לאחר רדיפה לא אלא אפילו לאחר רדיפה נמי מ"ט צעריה הוא דקמדכר וכן פסק הרמב"ם ז"ל וגם הרמב"ן ז"ל והרא"ש ז"ל וכן בטור סי' שי"ג דיו"ד ובש"ע שם גם בספר הלבוש שם:
הראויין לבא בידי אדם: ביד פי"ב דהלכות מעשר סי' י"ז ובס"פ עשירי דהלכות מטמא משכב ומושב. ורוב הפוסקים הכשירו רועה כהן להעיד על הבכור בעוד שהוא ברשות ישראל והרמב"ם ז"ל פסל רועה כהן להעיד עליו בעוד שהוא בבית ישראל ולא הכשיר אלא רועה ישראל על בכור שביד כהן עיין טעמו שם בכסף משנה ובבית יוסף ביורה דעה סי' שי"ד:
ר"מ אומר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו: מאי דאיכא בין ת"ק לר"מ רעז"ל תפס בו פי' הרמב"ם ז"ל אבל רש"י ז"ל פי' איכא בינייהו דר' יהושע בן קפוסאי דתניא ר' יהושע בן קפוסאי אומר בכור ביד כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו פי' שנים כל שהן ואפילו כהנים [כו' עי' בתוי"ט]. ותוס' חיצוניות כתבו דת"ק מודה דשנים כהנים בעלמא מהימני דדוקא בחד חיישינן לגומלין אבל בתרי לא חיישינן לגומלין כיון שכשרין לכל עדות שבתורה ומהימני אפילו לכהנים ולר"מ אפילו לישראל לא מהימני ע"כ ורבי פליג בסיפא דברייתא ארשב"ג וגם אר' יהושע בן קפוסאי ואמר אפילו עשרה והן בני ביתו אין נאמנים להעיד אבל מן השוק עד אחד מהימן ולר' יהושע בן קפוסאי צריך שנים מן השוק כדאמרינן. ובטור יו"ד סי' שי"ג שי"ד ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סי' ס"ד וקצרתי לשונו בס"פ דלעיל:
תפארת ישראל
יכין
היה בכור רודפו: שנגחו. ואפילו היה רק איל מנגח שאין סכנה כל כך בנגיחתו:
הרי זה ישחוט עליו: ואפילו בעטו אחר שניצל [שם. ודלא כר"ב]:
כל המומין הראויין לבא בידי אדם: דיש מומין שאינן בידי אדם. כגון יתור אבר. או שעין או רגל א' גדול מחבירו:
רועים ישראל נאמנים: ר"ל אם ישראל רועה אצל כהן. לא חשדינן שהרועה הטיל בו מים. כדי שיאכילנו רבו ממנו. דמשום לגימא מועטת לא עביד הרועה איסורא:
ורועים כהנים אינן נאמנים: דאם כהן רועה בהמת ישראל. ובתוכם בכור זה. חשדינן ליה להרועה שעשה בו מום זה במתכוון. דמימר אמר לא שבק רבי לדידי ויהביה לכהן אחר. מיהו אם הרועה ע"ה. יש להקל. דמימר אמר. שלת"ח יתננו [כחולין דק"ל ע"ב. שם]:
רבן שמעון בן גמליאל אומר נאמן הוא על של חברו: דאפילו כהן מעיד לכהן אחר. ולא חיישינן לגומלין היכא דאין רגלים לדבר [ככתובות פ"ב מ"ח]. ואפילו בניו ובני ביתו של כהן מעידין לאביהן על מום בכור. שהומם מאליו. חוץ מאשתו דכגופו דמיא. והכי קיי"ל [שי"ד]:
רבי מאיר אומר החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו: דלת"ק דוקא הרועה הכהן אינו נאמן. אבל ב' כהנים מהשוק נאמנים. ולר"מ אפילו ק' כהנים מדחשודים אינן נאמנין. וקיי"ל כרשב"ג דכהן נאמן על של אחרים [שם]. דכל חשוד נאמן על של אחרים באין לו הנאה מעדותו. מיהו דוקא בחשוד שנו. שלא עבר רק פעם א'. אבל בהוחזק בעבירה זאת. מקרי מומר לאותו דבר. ואינו נאמן אף בשל אחרים [י"ד ש"ך ב' סק"כ וקי"ט סקי"ח]. וכל זה להקל. אבל להחמיר בשל אחרים. אפילו אינו מומר רק חשוד. אפ"ה אינו נאמן. דמדלא מהני עדותו רק מכח שתיקת הבעלים לדבריו דעי"ז נראה שסומך על דבריו. והרי בחשוד ודאי אינו סומך על דבריו [ש"ך קכ"ז סק"כ]. מיהו כל זה לענין להאמין החשוד בעדותו באיסורים. אבל לענין עדות ממון. כל החשוד לעבירה שחייבין עליה מלקות וכ"ש מיתה. פסול לעדות ממון מדאורייתא. ובאין בו מלקות או שעבר על איסור דרבנן. פסול מדרבנן. וי"א דבעבר עבירה מדרבנן צריך שיהיה בהחטא חימוד ממון [ח"מ ל"ד א' ב' ג'. ועי' מ"ש בפירושינו סנהדרין פ"ג סי' כ"א]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת