משנה בכורות ה ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ה · משנה ב | >>
בית שמאי אומרים, לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור.
בית הלל מתירין, ואפילו נכרי.
בכור שאחזו דם, אפילו הוא מת, אין מקיזין לו דם, דברי רבי יהודה.
וחכמים אומרים, יקיז, ובלבד שלא יעשה בו מום.
ואם עשה בו מום, הרי זה לא ישחט עליו.
רבי שמעון אומר יקיז, אף על פי שהוא עושה בו מוםח.
משנה מנוקדת
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- לֹא יִמָּנָה יִשְׂרָאֵל עִם הַכֹּהֵן עַל הַבְּכוֹר;
- בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין,
- וַאֲפִלּוּ נָכְרִי.
- בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָם,
- אֲפִלּוּ הוּא מֵת,
- אֵין מַקִּיזִין לוֹ דָּם,
- דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- יַקִּיז,
- וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בּוֹ מוּם;
- וְאִם עָשָׂה בּוֹ מוּם,
- הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עָלָיו.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- יַקִּיז,
- אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בּוֹ מוּם:
נוסח הרמב"ם
בית שמאי אומרין:
- לא יימנה ישראל עם הכוהן - על הבכור.
- ובית הלל מתירין - אפילו גוי.
- בכור שאחזו דם -
- אפילו הוא מת, אין מקיזין לו את הדם - דברי רבי יהודה.
- וחכמים אומרין: יקיז - ובלבד שלא יעשה בו מום,
- ואם עשה בו מום - הרי זה לא ישחט עליו.
- רבי שמעון אומר: יקיז - אף על פי שהוא עושה בו מום.
פירוש הרמב"ם
בית שמאי אומרים, שאפילו בכור בעל מום לא יאכל אלא בחבורות הכהנים מצד הכתוב שנאמר בו "ובשרם יהיה לך"(במדבר יח, יח) וגו', והואיל והוא ממתנות כהן לא יאכל אותו אלא כהן.
ובית הלל אומרים, לא נאמר זה אלא בתמים בלבד, אבל בעל מום יכול הכהן למוכרו ולהאכילו למי שירצה, ואפילו לגוי, לפי שנאמר בבעל מום "כצבי וכאיל"(דברים טו, כב).
וכבר ידעת דעת רבי שמעון שדבר שאין מתכוון מותר, וביארו בתלמוד שהלכה כמותו. ואין כוונתו במה שנאמר כאן אף על פי שהוא עושה בו מום שיארע המום בשעת הקזה בהכרח, לפי שמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, וכבר פירשנו זה ובארנו אותו פעמים.
אבל עניין מחלוקתם בכאן, שרבי יהודה אומר, לא יקיז כל עיקר שמא יארע בו מום אף על פי שלא נתכוון לכך, דדבר שאין מתכיון אסור. וחכמים אומרים, שיקיז על מנת שידע שההקזה אינו עושה מום בשום פנים. ורבי שמעון אומר יקיז ואין חוששים למה שיארע אחר הקזה, שאם אירע מום מאותה הקזה אין אנו חוששים לפי שהוא דבר שאין מתכוון, ולא נפל המום מחמת ההקזה בהכרח כדי שנדמה אותו לפסיק רישיה ולא ימות. ורבי שמעון אומר ששוחטים אותו במומו שיארע בו מחמת אותה הקזה, אם אירע.
והלכה כרבי שמעון שיהא נשחט עליו גם כן:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
לא ימנה ישראל עם הכהן - לאכול עמו בחבורה מבשר בכור בעל מום. שאין נמנין על הבכור אלא חבורה שכולה כהנים, דכתיב (במדבר יח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, מה חזה ושוק כהנים אין, ישראל לא, אף בכור בין תמים בין בעל מום כהנים אין ישראל לא:
ובית הלל מתירין ואפילו נכרי - דכתיב (דברים יב) כצבי וכאיל, מה צבי ואיל אפילו נכרי, אף בכור נמי. וקרא דכתיב (במדבר יח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, בבכור תמים דוקא משתעי ז:
שאחזו דם - חולי שהוא מסתכן בו מריבוי הדם:
אין מקיזין לו דם - ואפילו במקום שאינו עושה בו מום. דמתוך שאדם בהול על ממונו, אי שריית ליה במקום שאין עושה בו מום אתי למעבד במקום שעושה בו מום:
ובלבד שלא יעשה בו מום - שלא יסדוק ראש אזנו או ניב שפתיו במקום שלא יוכל לחזור ולהרפא. דסברי רבנן כל שכן דאי לא שריית ליה במקום שאין בו מום אתי למעבד אפילו במקום שיש בו מום:
לא ישחוט עליו - הואיל והוא הטילו. עד שיפול בו מום אחר:
יקיז - אף במקום שעושה בו מום, אם הוא צריך להקיז מאותו אבר. ולא יניחנו שימות. ואע"פ שהוא הטיל המום בידיו ישחט עליו. והלכה כר' שמעון:
פירוש תוספות יום טוב
ואפילו נכרי. עמ"ש במ"ד פי"ב דזבחים ומ"ב פ"ד דחולין. [*ומ"ש הר"ב וקרא דכתיב ובשרם וכו'. בבכור תמים דוקא משתעי. ואע"ג דבסוף משנה א' דפרק דלעיל כתב דמדכתב ובשרם לשון רבים אף בעל מום במשמע. הא אמרינן בסיגיא דהכא. דבבעל מום כתיב (דברים י"ב) הטמא והטהור יחדיו יאכלנו. ומה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור. זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בבכור. וליכא למפרך מעבודה דבאכילה קאמרינן. וכתבו התוס' דאתי ק"ו ומפיק מהקישא ונאכל לזרים. מאחר דמתוקמא היקשא דכחזה התנופה בתם. ועיין בריש פ"ט]:
אין מקיזין לו דם. פי' הר"ב דמתוך שאדם בהול על ממונו כו'. ומי אמרי' לר"י אדם בהול על ממונו והתנן [משנה ח' פרק ב' דביצה] ר"י אומר אין מקרדין את הבהמה בי"ט אבל מקרצפים. אלמא לא גזר מתוך שאדם בהול אי שרית ליה קרצוף עביד קירוד. בבכור דאי שביק ליה מיית אמרינן אדם בהול על ממונו. הכא אי שביק ליה צערא בעלמא הוא לא אמרינן אדם בהול על ממונו. גמרא פ"ק דפסחים דף י"א [*ומ"ש הר"ב אתי למעבד במקום שעושה בו מום דעבר אדאורייתא כמ"ש במשנה דלקמן]:
רבי שמעון אומר יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום. אין כוונתו במה שנאמר כאן אע"פ שהוא עושה בו מום שאירע מום בשעת הקזה בהכרח לפי שמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. אבל הוא אומר שאין חוששים אם יארע בו מום אחר ההקזה. לפי שהוא דבר שאין מתכוין ולא נפל המום מחמת ההקזה בהכרח כדי שנדמה אותו לפסיק רישיה. ולפיכך ביארו בגמרא שהלכה כמותו. דהא קי"ל כוותיה בדבר שאין מתכוין דמותר. מפירוש הרמב"ם:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ז) (על הברטנורא) ואע"ג דבמשנה א' פרק ד' כתב דמדכתיב ובשרם לשון רבים אף בעל מום במשמע, הא אמרינן בסוגיא דהכא דבבעל מום כתיב הטמא והטהור יחדיו יאכלנו, ומה טמא שאינו אוכל בקדשים. קלים אוכל בבכור, זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בבכור. וכתבו התוס' דאתי ק"ו ומפיק מהקישא ונאכל לזרים, מאחר דמתוקמא היקשא דכחזה התנופה בתם:
(ח) (על המשנה) אע"פ כו'. אין כוונתו שיארע בו מום בשעת הקזה בהכרח, לפי שמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, אבל הוא אומר שאין חוששים אם יארע בו מום אחר ההקזה לפי שהוא דבר שאין מתכוין ולא נפל בו המום מחמת ההקזה בהכרח כדי שנדמה אותו לפסיק רישיה. ולפיכך ביארו בגמרא שהלבה כמותו, דהא קיימא לן כוותיה בדבר שאינו מתכוין דמותר. הר"מ:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
וב"ה מתירין וכו': תוס' פ' בהמה המקשה (חולין ד' ס"ט) ובגמרא מוקמינן למתני' ר' עקיבא היא דאמר דב"ה מתירין ות"ק דברייתא קאמר דלא התירו ב"ה אלא זרים ישראלים בלבד ופסקו התוס' כב"ה דמתני'. וביד פ"א דהלכות בכורות סי' ג':
בכור שאחזו דם וכו': פ"ק דפסחים ד' י"א ובפ' כל המנחות (מנחות ד' נ"ו) בברייתא ושנויה בת"כ פרשה ז' דפרשת אמור ותוס' שם דמתני' גופה וגם בירושלמי פ"ח דתרומות ודספ"ק דפסחים וביד כולה מתני' עד סוף סי' ה' שם פ' שני סי' ז' ח' ט' י"א י"ב י"ג ט"ז י"ז י"ח ובפ"ג סי' ב' ובפ' ששי סי' ט' ובטור יו"ד סי' שי"ג:
דברי ר' יהודה: ר"מ אית ליה בברייתא דבמקום שאין עושה בו מום מקיזין לו את הדם ואין מקיזין לו מקום שעושה בו מום:
וחכמים אומרים יקיז וכו': בברייתא קתני וחכמים אומרים יקיז אע"פ שעושה בו מום וז"ל הברייתא בכור שאחזו דם מקיזין לו את הדם במקום שאין עושה בו מום ואין מקיזין לו את הדם במקום שעושה בו מום דברי ר"מ וחכ"א יקיז אף במקום שעושה בו מום ובלבד שלא ישחוט על אותו מום רש"א אף נשחט על אותו המום ר' יהודה אומר אפילו הוא מת אין מקיזין לו את הדם ואסיקנא בגמרא דהלכה כר"ש דברייתא דאמר דישחט עליו ובגמרא מתני ליה ר' אלעזר לבריה ואמרי לה ר' חייא לבריה כמחלוקת כאן כך מחלוקת בחבית של תרומה בתרומות פ' האשה דתנן התם חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה ר' אליעזר אומר אם היתה מונחת במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע אם היתה מגולה יכסנה ר' יהושע אומר אם היתה מונחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה וכו' דעכשיו שהיא ספק טמאה אינה ראויה לאכילה דשמא טמאה היא ולא לזלוף דשמא טהורה היא ואסור לאבדה הלכך יגלנה ותטמא ותהא ראויה לזלוף ר"ג אומר אל יחדש בה כל דבר דר"מ דאסר לקלקלו ולהטיל בו מום ומתיר לתקנו אם יכול לעשותו בלא מום דקאמר דיקיז כדי שלא ימות ס"ל כר' אליעזר דאסר לגרום לה טומאה אלא מצניעה שלא תטמא ורבנן דשרו הכא להטיל בו מום קודם שימות כדי שיראה לאכילה ס"ל כר' יהושע דאמר יגרום לה טומאה כדי שתראה לזלוף ור' יהודה דאמר אע"ג דמית ואזיל לאיבוד לא יקיזנו ולא יקלקלנו ולא יתקונו ס"ל כרבן גמליאל דאמר לא יקלקלנה ולא יתקננה. ודחי ממאי דילמא ע"כ לא קאמר ר"מ הכא אלא משום דקעביד בידים שמטיל בו מום הלכך ימות מעצמו ולא יטיל בו מום אבל התם דגרמא בעלמא שמניחה במקום התורפה וגורם לה טומאה כר' יהושע ס"ל דמוטב שיגרום לה טומאה שיניחנה במקום התורפה ותהא ראויה לזלוף משיניחנה ולא תהא ראויה לכלום ולית ליה סברא למימר שמא יבא אליהו ויאמר שלא נגעה בה טומאה וע"כ לא קאמר ר' אליעזר התם אלא שמא יבא אליהו ויטהרנה אבל הכא דאי שביק ליה מיית כרבנן ס"ל ועד כאן לא קאמרי רבנן הכא אלא משום דאי שביק ליה מיית אבל התם שמא יבא אליהו ויטהרנה כר' אליעזר ס"ל וע"כ לא קאמר ר' יהושע התם דגרמא בעלמא אבל הכא דקעביד בידים כר"מ ס"ל וע"כ לא קאמר ר' יהודה הכא אלא דקעביד בידים אבל התם דגרמא כר' יהושע ס"ל וע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דשמא יבא אליהו ויטהרנה אבל הכא דאי שביק ליה מיית כרבנן ס"ל ועוד הכא בקראי פליגי כל מום לא יהיה בו קרי ביה לא יְהַיֶה ר"מ סבר כל לרבות אפילו בעל מום כגון הכא שאחזו דם לא יטיל בו מום אחר ורבנן סברי תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו כתיב הראוי לרצון שהוא תמים אמרתי לך דכל מום לא תטיל בו אבל בעל מום לא ור' יהודה סבר כר"מ ומיהו גזר מקום שאין עושין בו מום אטו מקום שעושין בו מום והתם בקראי פליגי ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי ר' יהושע סבר הראוי לך שמור ושאינה ראויה לך לא תשמור ור' אליעזר הא נמי ראויה היא שמא יבא אליהו ויטהרנה. וכתבו תוס' ז"ל במנחות דף נ"ו היינו טעמא דחכמים דברייתא משום דברייתא מיירי כשאין לו רפואה אא"כ יקיז במקום שיעשה בו מום כמו באזן או בניב שפתים הלכך חשיב הך אחיזת הדם כמום וה"ל כמטיל מום בבעל מום אבל במתני' בשיש לו רפואה בהקזת הגוף שאין עושה מום וכן העלו ג"כ הכא דבתרתי פליגי בברייתא פליגי במטיל מום בבעל מום שאחזו דם ביותר וכו' ובמתני' פליגי באין מתכוין דאין כאן מטיל מום בבעל מום דמיירי שאחזו דם שלא ימות בו אם לא יקיזוהו דר' יהודה אמר אין מקיזין בשום ענין אפי' הוא מת וחכמים אומרים יקיז פי' בין מת בין לא מת ובלבד שלא יעשה בו מום כלומר שיזהר בהקזתו שלא יוכל לבוא לידי מום כשיקיז סמוך לאזן או לניב שפתים או לחוטם דקסברי דבר שאין מתכוין מותר ולשון המשנה משמע כן מדלא נקט מקום שעושה בו מום ומקום שאין עושה בו מום כדנקט בברייתא וא"ת וכיון דאחיזת הדם חשיב כמום כשאין יכול להתרפאות בלא עשיית מום א"כ לישחטיה וי"ל דמדרבנן אסור דאתי לאיחלופי בתם א"נ חשיב כמום עובר כיון דזימנין יש לו רפואה עכ"ל ז"ל והכי מוכח בגמרא דר"ש דאמר במתני' יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום משום דסבר בעלמא דבר שאין מתכוין מותר וכן פי' רש"י ז"ל. ובירושלמי דתרומות שם בדף מ"ו ודפסחים שם ד' כ"ח משמע נמי דמפרש דר"ש לאו באותו מום קאמר דמתכוין להתירו מדמייתי עלה ברייתא דקתני בשם ר"ש יקיז ואע"פ שהוא מתכוין לעשות בו מום ולהתירו דס"ל דנשחט באותו מום כיון דלא היה דעתו להטיל בו מום כדי להתירו אלא עכשיו מכוין כדי שלא ימות לא קנסינן ליה ומוקי ר' בון בר חייא לההיא ברייתא בקדשים שהוא חייב באחריותם כגון שאמר הרי עלי שלמים והפריש אחד ואחזו דם בהאי מותר להטיל בו מום ואוכלו בפדיון על מום זה דס"ל במרובה דקדשים שחייב באחריותם דהדיוט מיקרו ולית בהו אזהרה דכל מום לא יהיה בו ולא פליג ר"ש דברייתא אדר"ש דמתני'. ועיין במ"ש בפ"ח דמסכת תרומות סי' ח':
תפארת ישראל
יכין
בית שמאי אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור: בכור שהומם ושחטו בעליו הכהן. לא יזמן את ישראל לאכול עמו:
בכור שאחזו דם: שהוחלה ע"י רבוי דם:
אין מקיזין לו דם: אפילו במקום שלא יעשה בו מום. דמתוך שבהול אממונו. גזרינן שיקיזנו במקום שעושה בו מום:
ובלבד שלא יעשה בו מום: שלא יסדק ראש אזנו או ניב שפתיו דאי לא שרית ליה. אתי להקיזו במקום שיומם:
ואם עשה בו מום: ע"י הקזה:
הרי זה לא ישחט עליו: עד שיפול בו מום אחר:
אף על פי שהוא עושה בו מום: דכיון שהקזתו מצילו מהמיתה. הו"ל חליו כמום עובר [ע"י הקזה]. דאז אינו אסור להטיל בו מום קבוע רק מדרבנן. ומשום פסידא לא גזרו ביה רבנן. וכיון דמותר להטיל בו מום. מותר אח"כ לשחטו על אותו מום דלא נאסר לשחטו כשהומם רק בדעביד איסור ומטעם קנסא. אבל אין לומר דטעמא דר"ש דשרי להקיזו מדהו"ל דבר שאין מתכוון. דהרי לאו להתירו באותו מום מתכוון רק לרפאותו. ליתא. דהרי מודה ר"ש בפסיק רישא [כשבת ק"ג א']. ועי' תוס' הכא [דל"ד א' ד"ה אילימא]. וער"ן חולין [רצ"א א']. ורבנן ס"ל חולי לא הוה כמום עובר ע"י הקזה. דלפעמים תתרפא בלי הקזה. ולא הו"ל כבעל מום כלל. ולהכי אסור להקיזה במקום שאפשר שתומם. וקיי"ל כר"ש [שי"ג. ולתוס' ורא"ש הכא. קיי"ל כרבנן]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת