תוספות על הש"ס/בכורות/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: תוספות | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לא א (עריכה)

וכולן שחזרו בהן כו'. פ"ה בפ"ק דע"ז (דף '.) אגזלנים ועמי הארץ קאי שחזרו מרשען למוטב וזהו תימה למה אין מקבלין אותם דמשמע דאין תקנה לעשות עם הארץ [חבר] שמקבל עליו דברי חבירות כו' ועוד דלשון עולמית משמע שכבר קבלו פעם אחרת ועוד דאמר רבי יהודה חזרו בהן במטמוניות אין מקבלין אותן שאם חזרו למוטב במטמוניות ולא בפרהסיא אין מקבלין אותן וכי זו ירא שמים בסתר ואומר ר"ת דקאי ארישא דקתני בתוספתא דדמאי בפרק שני עם הארץ שקבל עליו דברי חבירות כו' (עובד כוכבים שקבל עליו דברי חבירות כו') גר שקיבל עליו דברי תורה כו' כהן שקבל עליו כהונה כו' לוי שקבל עבודת לויה כו' והדר קתני וכולן שחזרו בהן כלומר שחזרו לסורם וקלקלו מעשיהם אין מקבלין אותן עולמית כיון דלא יכלו לעמוד בה ר' יהודה אומר במטמוניות כלומר שחזרו לסורם במטמוניות ובגלוי נזהרין על דברי חבירות אין מקבלין אותן שגונבין דעת הבריות ואין עושין אלא לפנים אבל אם לגמרי קלקלו מעשיהם אף בפרהסיא מקבלין אותן כשישוב דכשחוזרין חזרה לגמרי:

איכא דאמרי עשו דבריהם במטמוניות. שהכרנו בהם מתחלה קודם שחזרו לסורם שהיו נוהגין דברי חבירות אף בסתר מקבלין אותם כשישובו אבל אם לא הכרנו בהם מעולם שעשו דברי חבירות כי אם בפרהסיא ובצנעה לא היו נזהרין היטב אין מקבלין אותם שגונבי דעת הבריות הם:

דהא חזו ליה בימי טומאתו. תימה ותרומה טמאה דלא חזיא ליה וכי לא יהיה נאמן וכן בשאר כל איסור והיתר ובהדיא אמרינן בריש הדר (עירובין דף סג.) האי צורבא דרבנן חזי ליה לנפשיה:

פרק חמישי - כל פסולי המוקדשין

מתני' חוץ מן הבכור והמעשר שהנאתן לבעלים. אע"פ שמפרש טעם משום דהנאתן לבעלים על כרחין מדאורייתא היא כדמוכח בפרק קמא דתמורה (דף ח.) ובסוף חלק (סנהדרין דף קיב:) גבי עיר הנדחת דדריש בהמתך מי שנאכלין בתורת בהמתך יצא בכור ומעשר שאין נאכלין בתורת בהמתך דתנן כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז חוץ מן הבכור והמעשר ושמא משום קרא נפקא דאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאתן להקדש:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לא ב (עריכה)

במעשר בהמה של יתומים כו'. אפי' לרבא דשרי לגדול בהבלעה הוצרך רב ששת להעמיד בשל יתומים דמשמע ליה מתני' בלא הבלעה דומיא דפסולי המוקדשין באיטליז:

. מבליעו בחלבו. דאסור למכור הבשר אלא החלב והעור והגידין ויש לדקדק מכאן דאפי' מאן דאסר לקמן (דף לב:) להמנות עובד כוכבים על הבכור חלבו מיהא שרי דכעור חשיב ליה כיון דאסור באכילה. לישראל ומיהו שמנו של גיד דלא אסור מדאורייתא איפשר דאסור אבל הלכה כרבי עקיבא דשרי לעובד כוכבים אפי' הבשר כמו שמפרש לקמן:

אם כן מעשר בהמה מעשר בהמה תרי זימני ל"ל. יש מקומות דדייק כי האי גוונא בריש בבא מציעא (דף ב.) גבי זה אומר אני מצאתיה דפריך והא זה וזה קתני ובריש נדרים (דף ד:) פריך אסור אסור למה לי ובריש סנהדרין (דף ג.) פריך שלשה שלשה למה לי עוד בההוא פירקא (דף ח.) וכי תימא פרושי קא מפרש מאי זמון ברכת זמון והתניא זמון שלשה וברכת הזמון בשלשה ובפ' בתרא דמועד קטן (דף כב:) דמפרש לשמחה ולמריעות שלשים יום פריך והתניא לשמחה שלשים ולמריעות שלשים יום ובפרק בית כור (ב"ב דף קד.) פריך אני מוכר לך אני מוכר לך תרי זימני למה לי ותימה דבכמה דוכתי לא פריך כי האי גוונא בפ"ק דחולין (דף טז:) גבי נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשירה דקאמר התם פרושי קא מפרש מאי במחובר לקרקע סכין דלא מבטל ליה ולא פריך שחיטתו כשירה תרי זימני למה לי ובפרק גיד הנשה (חולין דף צח.) גבי ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות דקאמר פרושי קא מפרש ולא פריך אסורות אסורות למה לי ובפ' כל הבשר (שם דף קיג.) גבי דג טהור שמלחו עם דג טמא דקאמר פרושי קא מפרש ולא פריך מותר מותר למה לי ובהגוזל קמא (ב"ק דף צח:) גבי נתן לאומנין וקלקלו דקאמר פרושי קמפרש ולא קאמר חייבין לשלם תרי זימני למה לי ובגיטין פ' השולח (ד' מב:) גבי כל נכסי נתונים לפלוני ופלוני עבדי דקאמר פרושי קמפרש ולא פריך ולא קנו ולא קנו למה לי וי"ל דבכל הני דוכתי דפריך תרי זימני למה לי לא שייך לומר כל כך פרושי קמפרש כמו בהנך דוכתי דלא פריך:

ואף רב שמואל בר רב יצחק סבר לה להא דרבא. פי' מקרא אחרינא ולא מטעמיה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לב א (עריכה)

דלא יאמר לא יגאל בחרמים וגמר ממעשר מה מעשר קדוש ואינו נגאל. וא"ת דילמא הוה ילפינן מהקדש דתפדה וי"ל דלחומרא ילפינן א"נ משום דבחרמים כתיב לא ימכר ומוקמינן בהו לא יגאל:

הוא ולא בכור. רבא נמי דמשני בסמוך שלא ימכר בחרמים לא צריך אית ליה נמי הוא ולא בכור כדמוכח בפ"ק דתמורה (דף ה:) גבי אי עביד לא מהני דאי לאו הוא הוה ילפינן בכור העברה העברה ממעשר ואביי נמי דמוקי בפ"ק דתמורה הוא בהוייתו יהא מ"מ הוה דריש הוא ולא בכור מדסמך ליה הוא לקדש קדשים דמשמע הוא בקדושתו יהא:

רבא אמר לא יגאל דחרמים לא צריך. כך כתוב בספרים ורש"י גרס לא ימכר משום דדייק דאיתנהו היכא אי בי בעלים הקדש נינהו ואי בלא יגאל קאמר והא קדשי בדק הבית נגאלין ור"ת מפ' דהקדש נינהו קאמר היינו אפי' נפדו דקדש קדשים משמע ליה קדושת הגוף עד בואו ליד כהן ומיהו קשיא לר' דבפ"ק דתמורה (דף ה:) משמע דמוכחינן דאין מועיל פדיון מהוא בהוייתו יהא לאביי דאי עביד מהני ולרבא דאמר לא מהני נפיק מלא יגאל גופיה וא"כ היכי הוה דייק הכא דלא יגאל לא צריך משום דאי בי בעלים הקדש נינהו אפילו נפדו הוא גופה מלא יגאל נפקא ליה לרבא ועוד קשיא אחרת שהקשה רש"י הא דקאמר אם אינו ענין לחרמים תנהו ענין למעשר מאי צריך מעשר ללא יגאל דחרמים הא בגופה כתב ואי משום לא ימכר בקנייה הכי ה"ל למימר ואם אינו ענין לגאולה דבגופה כתב תנהו ענין למכירה א"נ יאמר לא יגאל דחרמים למה לי ש"מ לאפנויי:

הא לאחר שחיטה נגאל הא בעי העמדה והערכה. תימה לוקמה במפרכסת דהרי היא כחיה לכל דבריה כדאמר בפ"ב דחולין (דף ל.) מדמי פסח מי אדחי הא תנא שחט בה שנים או רוב שנים כו' וי"ל דשמא זו היתה חשובה כחיה אף לענין תמורה והרב רבי שמעון מנייביל"א זצ"ל היה מפרש דהכא דנגמרה השחיטה כהלכתה לא חשיבא מפרכסת כחיה והכל פירשתי במרובה (ב"ק דף עו.) בשמעתין דפרה מטמאה טומאת אוכלין:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לב ב (עריכה)

פסק מתני' מני רבי עקיבא היא. ואומר ר"י דהלכתא כב"ה דמתניתין דשרו אפי' לעובד כוכבים ולא כב"ה דברייתא דאסרי ופליגי אר' עקיבא דהוי סתם במתני' ומחלוקת בברייתא דהוי הלכתא כסתם דמתני' כדאיתא בהחולץ (יבמות דף מב:) וכ"ש דהכא דסתם לן כלשון ברייתא דעדיף משאר סתמי כדאיתא בסוף שבת (דף קנז.) והא דפרישנא בסמוך טעמא דרבי עקיבא מדכתיב כצבי וכאיל ואמרינן דאידך מוקים לה כר' אלעזר הקפר פי' דדריש בריש פרק שני דחולין (דף כח.) מה פסולי המוקדשים בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה ועוף אין לו שחיטה אלא מדברי סופרים משמע דר"ע לית ליה דרבי אלעזר הקפר אלא סבר לה כרבי דדריש שחיטה מוזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה דלמא הכי קיי"ל כרבי ואע"ג דרבי יוסי בר חנינא בנזיר בפרק מי שאמר (דף כט.) סובר דאין שחיטה לעוף מה"ת אין ראיה ממנו שיהא הלכה כן דתנא הוא כדמוכח התם ועוד דר"ע מצי סבר כר' אלעזר הקפר וגמר חד מצבי וחד מאיל כדפרישית לעיל בפ' שני (דף טו.) גבי מה צבי ואיל פטורין מן הבכורה כו' ובהלכות גדולות משמע שרוצה לפסוק כב"ה דברייתא ומשמע נמי דמדרבנן היא דפליגי ארבי עקיבא דפירשו שהחלב מותר לעובד כוכבים משום דאיתקש פסולי המוקדשים לאיל וצבי והבשר אסור להאכילו לעובד כוכבים מדרבנן ואין להביא ראיה דאסור לעובד כוכבים משום דקי"ל כההוא דרשא ואכלת ולא לכלביך וה"ה לעובד כוכבים כדמוכח בפ' כל שעה (פסחים דף כט.) דאשכחן כמה סתמי כהך דאיתא הכא בפרק הלוקח בהמה (דף כא:) לעיל גבי חררת דם דתנן יקבר ובפרק עד כמה (לעיל דף כח.) מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר ולקמן בפרקין (דף לז.) השוחט את הבכור ונודע (עד) שלא הראהו כו' הבשר יקבר ובפ' בהמה המקשה (חולין דף סט:) גבי יצא רובו ה"ז יקבר אבל היך אין ראיה דשפיר אתיא כר"ע דהא לר"ע גופיה שמעינן ליה בפרק טבול יום (זבחים דף קג: וקד.) דאמר מדבריו למדנו שהשוחט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו משמע דבשרם אסור בהנאה והיינו טעמא כדפרישנא לעיל בפ' שני (דף יד.) גבי קדשים שקדם מום קבוע להקדשן דהיכא דשרי לישראל הוא דאיתקש לצבי ואיל ושרי אפילו לעובד כוכבים ולא איתסר מואכלת ולא לכלביך אבל היכא דאסור לישראל לא איתקש לצבי ואיל הילכך בכור שמת או נשחט בלא התרה או הותר ונמצא טריפה טעון קבורה כדמוכח הני סתמי ואפי' רבי עקיבא מודה כדאמר בפ' טבול יום (זבחים דף קד.) ואף ר"ע לא אמר שיהא העור מותר אפי' בגבולין אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא ובטריפה נמי ואע"ג דשרי ר"ע העור אין הלכה כמותו כדמסקינן התם והלכתא כחכמים דאמרי אין לא ראיתי ראיה אלא יצא לבית השריפה ומיהו לדידן לא בעי שריפה דהתם במקדש הוא דבעי שריפה דבמקדש קאי ומ"ש שם בספרים והלכתא כחכמים בשר בקבורה והעור בשריפה פי' שם רש"י דלא גרס ליה דרבנן דאמרי בעור אלא יצא לבית השריפה לאו אדר"ע קיימי דאיירי בבכור בגבולין אלא אדרבי חנינא דאיירי בקדשי המקדש ומיהו קשיא בברייתא דלקמן בשמעתין (דף לג.) גבי שתי חטאות אחת תמימה ואחת בעלת מום דקאמר ר' אלעזר בר"ש אפי' בשר בעלת מום בקדרה ונזרק דמה של תמימה אסורה וקתני עלה בתמורה בפ' ולד חטאת (דף כד.) יוצא לבית השריפה והשתא מאיזה טעם היא בשריפה כל עיקר פסולה לא הוי אלא משום דהויא כחטאת שכפרו בעליה דמתה וחטאות המתות דינם כשמתו ואי משום דכי נשחטו הויא ליה כעין קדשים פסולים שנפסלו אחר שחיטה שיוצאים לבית השריפה הא בבכור תנן דסבר כשנשחט שלא על פי מומחה וכשנמצא טריפה הוי בקבורה כדפרישית ושמא יש לחלק בין בזמן הזה לזמן בית המקדש ואם היינו מחלקים בין נשחט שלא על פי מומחה לשאר פסול שאירע אחר שחיטה היתה מיושבת גירסת הספרים דזבחים אלא שנגרוס אפכא והלכתא כחכמים בשר בשריפה ועור בקבורה ובזמן הזה הוא דקאמר שלא החמירו על העור לשורפו כמו הבשר וא"ת מ"ש הא במס' ערלה (פ"ג מ"ג) ומייתי לה בפ"ב דתמורה (דף לד.) האורג מלא הסיט מצמר הבכור ידלק הבגד ובכל הנך שהבאתי משמע דדינו של בכור בקבורה ואין לחלק בין שער לשער דכה"ג פריך משער נזיר ופטר חמור דתנן התם יקבר ובמס' ערלה (שם) תנן בשער ובפטר חמור ידלק ואין נראה לדחות דהתם פריך משום דמשמע ליה מתני' התם דקתני שער נזיר ופטר חמור דקאי שער אתרוייהו ועוד תניא נמי בתוספתא התולש צמר מבכור תם והניחו בחלון אע"ג שנולד לו מום לאחר מכאן ושחטו הרי זה יקבר וי"ל דאיכא לשנויי הכא כדמשני התם אפטר חמור כאן בשק כאן בשער פי' שער ממהר לכלות וסגי ליה בקבורה אבל אם עשה ממנו בגד חיישינן שמא יוציאוהו אחר שנקבר ובעי שריפה ואיכא דמשני התם ומוקי לה כר' יהודה דאמר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים רשאי:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לג א (עריכה)

ובית הלל ה"מ תם כו'. אף על גב דהאי קרא מיירי נמי בבעל מום בין לרב בין לדבי רב דלעיל בריש עד כמה (דף כח.) ובין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא דפ' איזהו מקומן בסופו (זבחים דף נז.) ובין לרבי ישמעאל ובין לרבי יוסי הגלילי דבריש ב"ש (שם דף לז.) או מבשרם דמשמע אחד תם ואחד בעל מום או מיהיה (לו) דדריש לימד על הבכור בעל מום שנותנו לכהן מ"מ אתי קל וחומר ומפיק מהיקשא ונאכל לזרים מאחר דמתוקמא היקשא דכחזה התנופה בתם ובכי האי גונא אשכחן בפ"ק דזבחים (דף י:) גבי אשם שנכנס דמו פסול לא מצית אמרת קל וחומר מעולה אף על גב דרבנן אית להו היקישא דחטאת כאשם למלתא אחריתי כדמוכח סוגיא התם ובפ"ק דקדושין (דף יד.). אתי קל וחומר ומפקא מגזירה שוה בגמרא ובמיתת היבם גבי וכל היכא דכתיב (חוקה) [עיכובא] לא דרשינן ק"ו ובשמעתין דמצות עשה שהזמן גרמא גבי טפלים חייבין נשים לא כל שכן והא דלקמן דריש פ' ט' (דף נג:) דדרשינן מהיקשא דעשר תעשר מקיש בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן מן החדש על הישן לא ומפקא מק"ו דכבשים ועזים שהם כלאים זה בזה מתעשרים מזה על זה חדש וישן כו' התם לא מיתוקמא היקשא אי אתית למידן ק"ו ואע"ג דלרבי יוסי בר' יהודה צריכי היקשא לכדאמר בההוא פירקא דמה מעשר ניטל באומד ובמחשבה וכו' וצריכא נמי לכדדרשי' בזבחים בסוף פ' בית שמאי (דף מה.) קדשי עובדי כוכבים אין חייבין מ"מ עיקר אתיא היקש לשנה שנה והא דבכל הבשר (חולין דף קטז.) איכא מ"ד דבשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה מגזירה שוה דקדש קדש ואיכא למאן דאסר אף בהנאה מק"ו לא קשיא מידי אההיא דקדושין (דף נו) כדפרשינן בקדושין:

חד לכדרבי יצחק ור' אושעיא. פי' בקונטרס דלא אתפרש ורבינו חננאל מפרש דהיינו ההיא דפ"ב דמכות (דף כב.) המרביע שור פסולי המוקדשין והמנהיג שור פסולי המוקדשין לוקה גוף אחד הן ועשאן הכתוב שני גופין פירוש שהשור בפני עצמו נחשב כצבי וכאיל דהיינו שני מינין ולא כמו שרגילין לפרש שם שקצת הוא כקדשים וקצת הוא כחולין אלא מצבי ואיל נפקא כדקאמר הכא:

אין מאכילין אותו לנדות. ה"ה לבעל קרי דלא שרו רק לטומאה שהותרה בפסח כדמוכח בסמוך:

דתניא היו לפניו שתי חטאות כו'. ברייתא בתמורה בפ' ולד חטאת (דף כד) ומיירי כשהפריש שתי חטאות לאחריות והרי עתה אחת תמימה ואחת בעלת מום שבמשנה [קרבה שניה עד] שלא נשחטה ראשונה תמות שכבר כפרו בעליה ויש לתמוה דבברייתא אסרי רבנן בעלת מום כשנשחטה לאחר זריקת דם של תמימה ובמשנה שרי ורבי אלעזר בר' שמעון אסר בברייתא בכל ענין ובמשנה שרי כשנשחטה קודם לכן ואומר ר' דבמשנה מיירי שהפריש פרה בעלת מום וחיללה על התמימה שכל קדושה של בעלת מום נכנסה בתמימה ותפסה קדושתה ולכך מותרת הבעלת מום לרבנן בכל ענין דלא דמיא לחטאת שכיפרו בעליה ורבי אלעזר ברבי שמעון מחלק בין נשחטה קודם זריקה לנשחטה לאחר זריקה אבל הכא מיירי שהתמימה באה ע"י קדושת עצמה ולא חילל הבעלת מום עליה כי אם על דמים ואין נראה כאילו פקע קדושה שלה כיון דאין התמימה באה מכחה הלכך לרבנן נזרק דמה לפני שחיטה הבעלת מום אסורה דדמיא לחטאת שכפרו בעליה ולרבי אלעזר ברבי שמעון אסורה בכל ענין דדמיא לחטאת שכפרו בעליה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לג ב (עריכה)

בכור שאחזו דם כו'. נזקק במאי פליגי:

להביא נותק אחר כורת. פי' בקונטרס דאם כרת האחד את הביצים ועדיין הם בכיס ובא חבירו ונתקן מן הכיס והשליכן שניהם חייבים וקשיא לרבי דלקמן בפרק על אלו מומין (דף לט:) משמע דנתוק וכרות איתנהו לביצים בסוף גמרא דחוטין החיצוניות שנפגמו דקאמר נתוק וכרות לא הוי מומין דהא איתנהו ובההיא שמעתא פי' רש"י נתוק ביד לגמרי אלא שעדיין תלוין בכיס כרות בסכין ועדיין תלוין בכיס ומעורין קצת דכרות הוי בציר מנתוק כדאמר בפירקין דלעיל להביא נותק אחר כורת עכ"ל:

בעל מום מעיקרו פשיטא דיקלא בעלמא הוא. תימה לימא דלבכור איצטריך שיש בו קדושת הגוף ואין לו פדיון וי"ל דניחא לאשכוחי דאיצטריך לכל הקדשים דהכי נמי מצי למימר דאיצטריך לזמן הזה דלא עבר משום מטיל מום אפי' בתם ואפילו למאן דמחייב למטיל מום בבעל מום בזמן הזה גרע כדקאמר בפ"ק דע"ז (דף יג:) ולא לדמיה חזי אלא משכח שפיר דאיצטריך אפי' בזמן בית המקדש ומיהו אף על גב דפרישית דבזמן הזה גרע ממטיל מום בבעל מום אין לתמוה מהא דפסקינן לקמן הלכה כר"ש דברייתא דשרי להטיל מום בבעל מום והתם במס' ע"ז (גז"ש) אסר רבא לקדשים בזמן הזה לנשר פרסותיה משום דנראה כמטיל מום בקדשים דאע"ג דמטיל מום בבעל מום שרי מדאורייתא מ"מ מדרבנן מיהא אסור ולא שרינן הכא אלא משום הקזה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לד א (עריכה)

אחד מום ואחד כל מום. ואפי' הני תנאי דלא דרשי כל בפרק אלו עוברין (פסחים מג:) אפשר דהכא דרשי שיש ענין כדפי' התם:

אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה. וא"ת דבפ' במה מדליקין (שבת כה. ושם) אמרי' ואחת טמאה ואמר רחמנא שלך תהא להסקה תחת תבשילך והיכי נפקי מקרא שלש תרומות טהורה וטמאה ותלויה וי"ל משום דכתיב נתתי לך משמרת תרומתי דקאי תרומתי אלך ואמשמרת דלך שייך אטמאה לרבוייה להיתר הנאה ומשמרת שייך בתלויה דבעיא שימור:

ורבי יהושע תרומתי כתיב. וא"ת לר' יהושע כיון דלא איירי קרא בשתי תרומות מנליה דטמאה שריא בהנאה וי"ל דנפק משאר דרשות דהתם בפרק במה מדליקין (ג"ז שם) ממנו אי אתה מבעיר כו' או מלו ולא לאורו מכלל דבת אורו הוא:

ורמינהי בבגדו בה כו'. פי' בקונטרס דגרס כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה דברי ר"ע ר"א אומר כיון שבגד בה כו' ובפ"ק דקדושין (דף יח:) הביא ראי' מן המכילתא דגרס בדברי ר"ע כיון שפירש טליתו ודר' אליעזר ליתא התם וברוב ספרים ישנים גרסינן איפכא כאן ובקדושין (ג"ז שם) ועוד דלגירסת הקונטרס מקדים דברי ר"ע לדברי ר"א שהיה רבו ועוד כתוב ברוב ספרים בבגדו בה בבגדו בה תרי זימני כיון שפירש טליתו ועוד היכי משמע ליה לר"א המסורת לשון בגידה משום דכתיב בבגדו בלא יו"ד ה"נ לא כתיב בוי"ו ואע"ג דבלא וי"ו אתה קורא חטף קמץ כדפירש בקונטרס כשמעו כשמעם (בראשית לד) באמרם (אסתר ז) כעברם (מלכים ב ב) ה"נ כי הוי לשון בגד וטלית אין רגילות לכתוב יו"ד באמצע של פעולה ועוד בההיא שמעתין בקדושין בסמוך כתוב בכל הספרים ישנים ולר"נ בר יצחק דאמר מעות הראשונות לקדושין נתנו במאי מוקים לה כר"ע דאמר לשפחות אחר שפחות הוא דלא מצי למזבן אבל לשפחות אחר אישות מצי מיזבן ליה ולפי' הקונטרס צריך להגיה ר"א ונראה לר"ת דגרסינן כיון שפירש טליתו כו' דברי ר"א ר' עקיבא אומר כיון שבגד והשתא הוי לשון בגידה דאי לשון בגד וטלית הוי לן למקרי בבגדו בצירי ואע"ג דקרינן ותתפשהו בבגדו (בראשית לט) דשאני הכא דאיכא למיטעי והמסורת משמע טפי לשון בגד וטלית מלשון בגידה מדכתיב בבגדו בלא יו"ד ולכך אומר הברייתא תרי זימני בבגדו כיון שפירש טליתו כו' היה לך לכתוב בביגדו ביו"ד דלא ליתי למיטעי וכתיב בבגדו בלא יו"ד לומר כיון שפירש כו' ובמכילתא שגורס שפירש טליתו דברי ר"ע הסופר חיסר ודילג ר"א וגם כל מילתיה דר"ע ובדר"נ בר יצחק גרסינן מוקי לה כר"ע כמו שכתוב בכל הספרים ישנים וקצת קשיא הא דפריך התם בקדושין אלא דקידשה אביה מי מצי מזבין לה והא אין אדם מוכר בתו לשפחות אחר אישות בהך קושיא אליביה דר"א דשמותי הוא וי"ל דפשיטא לן שכן הלכה משום דרבנן דר"ש ור"ש גופיה דהתם דקיימי כוותיה ואמרי אבל לא לשפחות אחר אישות: אילימא ר"ש דמתני' עד השתא לא אשמעינן שמואל דבר שאין מתכוין מותר. תימה אטו מי שרי ר"ש משום דאין מתכוין הא אפי' במקום שא"א שלא יעשה מום נמי שרי דעושה מום במתכוין כדאמר לעיל דבקראי פליגי ושרי משום דכתיב (ויקרא כב) תמים יהיה לרצון אבל מטיל בבעל מום שרי ובפ' כל המנחות באות מצה (מנחות נו:) מפרש נמי טעמייהו מקראי ולפי' הקונ' דלעיל בפרק הלוקח בהמה (דף כה.) גבי שתי שערות של פרה שעיקרן מאדים וראשן משחיר וקאמר ר' יוסי בן המשולם גוזז במספרים ואינו חושש ופי' בקונט' דחשיב אין מתכוין משום דאין מתכוין לגיזה אלא לתקן את הפרה ניחא נמי הכא דאין מתכוין משום הטלת מום אלא משום רפואה ולהכי פריך אמאי איצטריך ליה לשמואל לפסוק כר"ש דאפי' הוה אסר מטיל מום בבעל מום הוי שרי הכא משום דאין אלא לרפואה ושמואל אית ליה דבר שאין מתכוין מותר ומיהו א"א לקיים פי' הקונ' כדפרישית לעיל בפ' הלוקח בהמה (ג"ז שם.) ונראה לפרש הכא דבתרתי פליגי דבברייתא פליגי במטיל מום בבעל מום שאחזו דם ביותר וא"א לו להתרפאות בלא הקזה שלא ימות כדאמר לעיל דאי שביק ליה מיית דאז חשיב מום ואפי' לא מיית נמי כיון שלעולם לא יצא מאחוזת דם אם לא יקיזנו במקום שעושה מום חשיב כבעל מום והשתא ר"מ אסר במקום שעושה מום דקסבר כו' לא יהיה בו אפי' בבעל מום וחכמים שרו משום דכתיב תמים יהיה לרצון ובלבד שלא ישחט על אותו מום דגזר אטו היכא דלא מיית בלא עשיית מום דחשיב כתם או אטו היכא דיכול להתרפאות בהקזה במקום שאין אתה עושה מום ור"ש שרי אף לשחוט דלא גזר ור' יהודה אסר אף במקום שאין עושה מום כדמפרש בפ"ק דפסחים (דף יא:) דמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית במקום שאין עושה מום אתי למיעבד במקום שעושה מום ובמתניתין היא פלוגתא אחרת דר' יהודה קאמר בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין בשום ענין כדפרישית וחכ"א יקיז פי' בין מת בין לא מת ובלבד שלא יעשה בו מום כלומר שיזהר בהקזתו שלא יוכל לבא לידי מום כשיקיז סמוך לאוזן או לניב שפתים או לחוטם דקסבר דבר שאין מתכוין אסור והיכא דלא מיית דלא חשיב בעל מום אסור ר"ש אומר יקיז אע"פ שהוא עושה מום שהוא יכול לבא לידי עשיית מום דדבר שאין מתכוין מותר ולשון המשנה משמע ליה כמו שפירשנו מדלא נקט מקום שעושה בו מום ומקום שאין עושה בו מום כדנקיט בברייתא וא"ת וכיון דאחוזת דם חשיב כמום שאין יכול להתרפאות בלא עשיית מום א"כ לשחוט עילויה וי"ל דמדרבנן אסור דאתי לאיחלופי בתם א"נ חשיב כמו [מום] עובר שיש לו רפואה:

ומי קניס ר"א לעולם ורמינהי מי שהיתה לו. כמה שמעתתא מוכחא דצורם אוזן של בכור קנסא הוא ובסמוך נמי קאמר בהאי מומא קנסוה רבנן ואפי' לרבא דאמר בפ"ק דתמורה (דף ד:) מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מכל מקום הכא שרי האי בכור מדאורייתא דהאי יש בו מום והאי גברא טהור דהא אין בו נגע כלל וא"ת דבספרי בפרשה ראה אנכי תניא רבי אליעזר אומר כו' המטיל מום בבכור ואוכלו עובר שנאמר לא תאכל כל תועבה אלמא דמדאורייתא אסור (וי"ל) דבסמוך אשכחן ליה קנסא

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לד ב (עריכה)

לרבנן דסברי כאחרים דדרשי התם בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר או בבישול בשר בחלב כדקאמר בפ' כל הבשר (חולין קיד:) ואין לאסור שחיטה על אותו מום מלא תאכל כל תועבה כמו בשר בחלב וכלאי זרעים ומעשה שבת שיש לחלק וא"ת ולר"א דלא מפליג מאי פריך עליה מבהרת דגבי צורם אוזן בבכור דאסור מדאורייתא עד שיולד מום אחר יש לנו לקנסו כשנולד בו מום אבל קוצץ בהרת דמדאורייתא טהור מיד שנקצץ עד שיוולד נגע אחר וי"ל דאפ"ה לא היה לנו לקנוס במום עולמית אלא עד מום שלישי או רביעי א"נ נהי דאי יתיר ר"א לשחוט במום אחר אין כאן קנס מ"מ לא היה לנו לקנוס במום שלא עשה בו עבירה כי היכי דלא קניס בנגע אחר א"נ דספרי אסמכתא בעלמא הוא:

עד שתפרח בכולו. בכל הספרים [כתוב] עד שתתמעט בהרתו מכגריס אבל במס' נגעים ליתיה כדפי' בקונט' ואומר רבי דאי גרסינן לי' ה"פ שאם קצצה ונעשה בכגריס ומה ששייר נתרפא מקצתו מעצמו שאפי' היה בו מה שנקצצה לא היה בו כגריס:

מקמייתא טהר לי' לבתרייתא נטרי' ליה ז' ימי המשתה. וא"ת והא בעי תגלחת וצפרים ואסור בתשמיש המטה כל ימי ספורו וי"ל כגון שלא היה אלא מצורע מוסגר א"נ אפילו מוחלט נהי דכי קצץ טמא מדרבנן מ"מ שרי לעשות תגלחת וצפרים ולמנות ימי ספורו וליטהר מן התורה ומיהו כפרתו א"א להביא דאינו יכול להכניס ידיו לבהונות כל זמן דטמא מדרבנן כדאמר (פסחים דף צב.) אע"פ שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס דלא התירו אלא משום פסח: בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא צורם אוזן בכור ומת מהו שיקנסו בנו אחריו. בפרק השולח (גיטין מד.) נקט תחלה הבעיא דמוכר עבדו ובמו"ק בפרק מי שהפך (דף יב:) נקט בכוון מלאכתו ובכל דוכתי עביד אם תימצי לומר מאידך ואכולהו פשיט תניתוה משדה שנתקווצה ואומר רבי דשלשתם שאל בבת אחת והש"ס קבע כל אחת במקומה כפי מה ששייכא ויש ספרים שכתוב במ"ק (שם) בעא מיניה רבא מר"נ אבל ברוב הספרים גרסינן ר' ירמיה מרבי זירא כמו כאן ובגיטין: אם תמצא לומר מוכר עבדו לעובדי כוכבים ומת קנסו בנו אחריו דכל יומא מפקע ליה ממצות. אכתי המ"ל דאפילו תימצי לומר התם לא קנסו (דדלמא) הכא קנסו משום דאיכא איסורא דאורייתא דכי האי גוונא איכא בפ' השולח גבי בעיא דמוכר עבדו ובמ"ק גבי בעיא דכוון מלאכתו במועד דקאמר אם תימצי לומר בצורם קנסו משום דאיכא אסורא דאורייתא ובגיטין נמי הוה מצי למינקט אם תימצי לומר לא קנסו הכא קנסו משום הפקעת מצות דכל יומא ויומא (כמו) בעבד ובמ"ק נמי נקט חד טעמא בצורם וטעמא אחרינא במוכר עבדו והוה מצי למימר חד טעמא בתרוייהו דאם תימצי לומר בצורם ובמוכר דקנסוה משום דעבדיה לאיסורא אבל כוון מלאכתו לא עבד לאיסורא:

שנתקווצה. פי' בקונט' שנטל קוצים ממנה שהיו תלושין ומפוזרין בה והדין עמו דא"א לומר בקוצים שהיו מחוברים דא"כ לא תזרע דאיכא איסורא דאורייתא בנטילתם שמייפה את הקרקע כדאמר שבת פרק הבונה (דף קג.) גבי [התולש עולשין והמזרד זרדים] דבארעא דיליה חייב (בכל דיליה חייב) בכל שהוא משום דאיכא יפוי הקרקע דאפי' מתכוין לצורך דבר אחר וה"נ איכא יפוי קרקע כשתולש קוצים לחורשה לזריעה וכן משמע בירושלמי על המשנה תמן אסורים כשנטלו קוציה משמע דמוקי לה בתלושין:

ניטייבה. בירושלמי מפרש איזהו טיוב כל העם פעם אחת חורשין והוא חורש שתי פעמים:

הטיבה ומת בנו זורעה. אם האי טיוב מדרבנן קשה היכי פשיט צורם אוזן בכור דאורייתא ואם הוא נמי דאורייתא קשה בגיטין (דף מד:) דפשיט מיניה גבי עבד (עברי) לימא שאני הכא דחמיר משום דמפקע ליה ממצות וי"ל דקסבר שראוי להחמיר בשביעית יותר מכולם כדאמר בקדושין (דף כ.) כמה קשה אבקה של שביעית:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לה א (עריכה)

גדיא באודניה. כשרואה שמיעוט הראש בחוץ יכול להטיל מום באוזן ואין לו לחוש מרישא האוזן שמא יצא רוב הראש וחזר דמתוך שאזני הגדי גדולות דרך אזנים לצאת במיעוט הראש אימרא בשפוותיה אבל באזניה לא ויש לו לחוש שמא יצא רוב הראש וחזר:

איכא דאמרי אימרא נמי באודניה [אימור] דרך צדעין נפק. כיון שרואה עכשיו מיעוט אוזן אין לומר שמא יצא ראשו ורובו וחזר והא אימר כמו ודאי כמו חיישי' שמא חוץ לחומה לנו דפרק השואל בשבת (דף קנא.) ודחיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו דפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לב.) ורבא דהכא ס"ל כרב חסדא דפ' בהמה המקשה (חולין סט:) דלרב הונא דאמר התם יצא שליש ומכרו לעובד כוכבים ויצא שליש אחר קדוש ולא חלה המכירה כלל כיון דנפק לבסוף רובא דאיתגלי מילתא דלמפרע קדוש א"כ הכא נמי שיצא רוב אחרי כן איגלאי מילתא דהוה קדוש מעיקרא ונתחייב ממה שמטיל מום בבכור ואיכא לאוקמי הא דרב יהודה אליבא דרב הונא כשלא יצא כלל וסוגיא נמי דריש כיצד מערימין (תמורה כד:) דמוקי דרב יהודה בזמן הזה ולא חזי להקרבה ופריך אי בזמן הזה מאי למימרא ומשני מהו דתימא נגזר דילמא נפיק רוב ראשו וקא שדי מומא קמ"ל ההיא נמי דלא כרב הונא דלדידיה במיעוט ראשו נמי איכא איסורא ולא ה"ל למינקט רוב ראשו ועוד התם דקאמר ליה רב עמרם לרב ששת אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה עולה הוי או בכור הוי נמי דלא כרב הונא דמשמע דפשיטא דקודם יציאת רובו יכול להפקיע קדושת בכור אם לא נחלק בין מכירה להנך:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לה ב (עריכה)

מימר אמר לא שביק צורבא מדרבנן ויהיב לדידי. והא דאמר לעיל בסוף פרק ב' (דף יח:) בחצר בעל הבית ורועה כהן דלר"ט אקנויי מקני ליה מקום בחצירו ואפילו ר"ע לא פליג אלא משום דאית [ליה] פסידא לא מקנה [ליה] מידעם התם איירי במכירי כהונה או שאוהבו ורגיל ליתן לו:

איכא בינייהו דרבי יהושע בן קפוסאי. דת"ק סבר כוותיה דדווקא רועי כהנים בין בי ישראל בין בי כהנים אינם נאמנים כדאמר טעמא אבל שני כהנים מן השוק נאמנים ולר"מ אפי' שנים מן השוק אין נאמנין דלית ליה כרבי יהושע בן קפוסאי דקסבר ר"מ החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ושנים מן השוק דקאמר ר' יהושע בן קפוסאי בכהנים איירי דישראל אפילו חד מהימן ולר"מ כל היכא דאסור אפי' שנים אין נאמנין כדאמר בסמוך ספק בכור לר"מ מי מעיד עליו:

וכי תימא דלית להו תקנתא כו'. הוה מצי למימר דחלקנו בין חבר לעם הארץ כר' יהושע דלקמן וכן בסמוך דפריך כהני ה"נ דלא דייני דינא א"נ ר' יהושע עצמו חוזר בו דקא"ל לר"ג היאך החי יכול להכחיש את החי ופירש שם בקונט' שרוצה לומר ודאי אמרתי וחוזר אני בו ומיהו מסתברא דמשום כבוד דר"ג הוא דקאמר הכי כי ההיא דתפלת ערבית (ברכות דף כז:) שאמר כמו כן אע"פ שלא היה חוזר בו מה שאמר תחלה רשות דהכי פסק רב התם הלכה כדברי האומר רשות:

אלא לאו ש"מ בעלים מעידין עליו. תימה ורב חסדא דבעי לעיל שנים מן השוק בספק בכור בי ישראל תקשי ליה לר"מ מי מעיד עליו כיון דישראל נמי חשידי וי"ל דהוה משני כדפרישית דחלקנו בין חבר לע"ה א"נ יאמר רב חסדא ספק בכור לא יחמיר ר"מ שלא יהו שנים מן השוק נאמנים:

ניחוש לחשדא. שיחשדו שמא נשאר אחד מן הבית:

כהני הכי נמי דלא דייני דינא. לרבא דאמר בפ' זה בורר (סנהדרין כז.) אוכל נבילות להכעיס שהוא רע לשמים אינו חשוד להיות רע לבריות לא פריך מידי אבל לאביי התם פריך שפיר ועוד יש לפרש לרבא דמשמע ליה שיש לכהנים להיות כשרים לכל (זמן) דין שבעולם ולכל הוראה כדכתיב (דברים כא) כל ריב וכל נגע ועוד היה יכול להקשות היאך מותר לאכול משחיטתו והיאך כשרים על כל קרבנות כולם ועוד בלא בכור נמי יכול להקשות לרבי מאיר מטעם דנחשדו כהנים על השביעית כדאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין כו.):

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לו א (עריכה)

אימר דא"ר מאיר לחששא כו'. מתוך הלשון משמע דאליבא דר' מאיר קאמר ולא סבירא לן כוותיה אלא אפילו במוחזק עובר על דבר א' לא הוי חשוד על כל התורה כולה ואע"ג דבפרק זה בורר (סנהדרין דף כז.) אמר אביי עבריין אוכל נבילות להכעיס פסול לעדות ומוקים לה כרבי מאיר וקיימא לן כוותיה דהוא מיע"ל קג"ם היינו דוקא לענין עדות דרחמנא אמר אל תשת רשע עד אבל בשאר מילי לא חשיד ומיהו ר' מאיר דקאמר התם עד זומם פסול לכל התורה כולה ה"נ הוה מצי למינקט אחד משאר דברים ולא נקט עד זומם אלא לאפוקי מדר' יוסי דאפילו עד זומם נמי מכשר לדיני נפשות כשהוזם בדיני ממונות:

ואמר רבא מה לו לשקר. רבה גרסינן שהיה רבו של אביי ולא רבא דרבא אית ליה בהדיא בחזקת הבתים (ב"ב דף לג:) דמה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן דאמר דאביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא כו':

בא לפני רבן גמליאל אמר ליה לאו. והלכה כן הוא דאין חילוק בין חבר לעם הארץ דבפרק בתרא דיומא (דף עח.) גבי ר' יוסי בן זימרא דכהן הוה ומיבעיא ליה אי הלכה כר' מאיר דאמר חשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אי כרשב"ג דאמר נאמן על של חבירו ש"מ דלרבי מאיר לא היה מתיר אע"פ שהיה חבר:

עמד השואל ושאל. בפ' נערה בנדרים בירושלמי דריש מדכתיב ועמדו שני האנשים בוי"ו דשואל הלכות ואגדות צריך לעמוד:

עמוד על רגליך ויעידו בך. לא גרסי' ויעידו בך לא כאן ולא בפרק תפלת השחר ברישיה (ברכות כז:) דמה עדות שייך כאן אלא בסנהדרין בריש פרק כהן גדול (דף יט.) גרסינן ליה גבי עובדא דינאי ואגב פשטא דהתם נכתב כאן:

היאך החי יכול להכחיש החי. כלומר סבור הייתי להעלים ואיני יכול ובקונט' פירש דודאי כך אמרתי וחזרתי בי וא"א כן דבפרק תפלת השחר (ברכות דף כז:) פסק שם הלכה כמותו:

רבי חוצפית המתורגמן. מעשרה הרוגי מלכות:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לו ב (עריכה)

והלכתא אפילו כלישנא קמא. ואע"ג דהכא פסקינן דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקר מ"מ לא הימניה לע"א אלא משום דדייקא ומנסבא א"נ דלמא כיון דרחמא לה לא דייקא ולמ"ד הכא אינו נאמן אפי' במילתא דעבידא לאיגלויי יש לחלק בין האי כהן לעד א"נ גבי אשה הקילו משום עיגונא ועוד דדייקא:

חזייה בשקריה. פי' ראהו והכיר בו דבשקריה הוא לשון הכרה כמו מאן דבעל עובדת כוכבים דמשכה ליה עורלתיה ולא מבשקר ליה בפ' עושין פסין (עירובין יט.) וכמו חלף קמייהו ולא בשקריה בפרק בתרא דיבמות (דף קכ.) ובקונטרס לא פירש כן:

משום כבודו דחכם. כדאמר לקמן ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה ובמקום שיש מומחה לא: פסק אבל הא פשיטא דבלא התרה אינו נשחט אפילו יש בו מום מובהק אלא ע"פ ג' או מומחה:

על כבודו דחכם לא עבר איסורא עבד. וא"ת מהאי טעמא לישתרו בלא עדות כל בכורות שהכהנים מביאין לפנינו שיש בהם מום מובהק וי"ל דשאני כהן שירא לאוכלו בלא התרת חכם פן יתגלה הדבר מתוך כך שהטיל בו מום אבל האי ישראל אין לומר שמביא לפני חכם פן יודע שרוצה לאוכלו ולגוזלו לכהן שהרי גם עתה בשביל כך לא יתברר שלא יאכלנו הוא עצמו:

התרת בכור בחוצה לארץ על פי שלשה בני הכנסת. ממתניתין לא שמעינן ליה דאיכא לאוקמה בזמן הזה אבל בזמן שבית המקדש קיים ה"ל למיגזר חוצה לארץ אטו ארץ ישראל שלא להקל להתיר על פי שלשה בני הכנסת ועוד משום דאיכא למאן דאמר בתמורה פרק אלו קדשים (דף כא.) דבכורות חוצה לארץ אם באו תמימים יקרבו:

תנינא הרי זה ישחט כו'. הא דלא משני הכא לאפוקי מדרבי יוסי אע"ג דנימוקו עמו כדאמר בסמוך משום דא"כ הוה ליה לרב יהודה למימר הלכה כרבנן או אין הלכה כר' יוסי אבל ר' חייא דבסמוך נקט שני דברים מענין אחד התרת בכור והתרת נדרים:

במקום שיש מומחה לא. לאו דוקא מומחה שהמחוהו ב"ד דהא על רב אשי דלעיל אמרי' דאתיוה לקמיה ההוא שרוע משום כבודו דחכם וכל מופלג בחכמה ומומחה ראוי להתיר בכור ונדר ביחידי כדמשמע מדרב אשי דלעיל ובפ"ק דנדרים (דף ח:) גבי רבינא דהוה ליה נדרא לדביתהו ואתא לקמיה דרב אשי וכו' וקאמר ש"מ תלת כו' ויחיד מומחה שרי שמתא משמע קצת דיחיד מומחה הוי כרב אשי וכן ההיא דבפ"ק דסנהדרין (דף ה:) אא"כ היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי לאו דוקא מומחה הנסמך כו' כדאמר ר"נ התם כגון אנא דן דיני ממונות: פסק ומיהו בזמן הזה אין נראה שיהא שום אדם חשיב מומחה להתיר בכור ונדר ביחידי ולדון דיני ממונות:

שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם. בענין זה דפ"ק דנדרים (ח:) [דאמרי'] לא שרי ליה לאיניש למישרי נדרא באתרא דרביה ומיהו ההיא אפי' יש שם מומחה אחר אין לאותו מומחה להתיר במקום רבו כמו רבינא במקום רב אשי:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: בכורות לז א (עריכה)

מפירין את הנדר. לישנא דקרא נקט אבל גבי חכם שייך לשון התרה וכן בהמוכר את הספינה (ב"ב דף עד.) גבי בת קול דקאמר ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי: רבי יהודה אומר אחד מהם חכם מכלל דהנך כל דהו אמר רבינא דמסברי להו וסברי. כ"כ ברוב הספרים ויש ספרים דגרסי כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא משמע מתוך לשון הקונט' שכך גריס וקשה היכי פריך עלה מכלל דהנך כל דהו אימא לא אלא שפחותים מדרב נחמן וא"ת לאידך גירסא נמי מנא ליה כל דהו דלמא מכלל דהנך פחותים ממומחה אבל כל דהו לא וי"ל דפשיטא ליה דחכם דר' יהודה לאו כחכם דלעיל דאיירי במומחה דאפי' רבי יהודה מודה דיחיד מומחה מתיר את הנדר וכאן דלא איירי במומחה מה שיעור נותן לאינך ומיהו קשה דא"כ מנא ליה דאתי לאפוקי מדרבי יהודה כיון דרבי יהודה לא איירי במומחה דלמא רבי חייא בר אבא מודה דבעינן אחד מהם כחכם דר' יהודה ודוחק לומר דג' מפירין את הנדר משמע ליה שלשתן שוין:

ויין נסך. אע"ג דבפ' ג' דהוריות (דף יא.) קאמר דסתמו הוי אפיקורוס ביין נסך כמו בנבילות מ"מ לא חשיב נפש קצה בו ועוד דהכא מסקינן על ידי תערובות:

פרק שישי - על אלו מומין

מתני' מן החסחוס. לשון חנוך הוא כמו ראשי כנפים והחסחין בפרק כיצד צולין (פסחים פד.) ובדל האוזן מתרגם חסחוס דאודנא (עמוס ג):

מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין. כה"ג דרשינן בפ"ק דקדושין (דף כד:) גבי שן ועין וא"ת ומ"ט לא הוי הכא מומא כשנפלה שינו כיון דחשיב מום שבגלוי ואינו חוזר דלקמן בפרק מומין אלו (דף מד.) לא פסלינן ניטלו שיניו גבי אדם אלא משום מראית העין דאינו שוה בזרעו של אהרן מכלל דבבהמה כשר ואפי' גבי אדם לא מיפסל בשן אחד ודוקא בחוטין החיצונות שנפגמו ושנגממו ובפנימיות שנעקרו ינציב"ש בלע"ז כדפירש בקונטרס קאמר בסמוך גבי בהמה דהוי מום אבל ניטלו שינים לא וי"ל דשאני גבי עבד דגלי קרא אבל הכא שכך דרך שהשינים נופלות מחמת זקנה לא הוי כעין פסח ועור ומיהו צריך טעם אחר דה"נ עיניו מחמת זקנה וא"ת מאי שנא דהכהו על אזנו וחרשו חשיב מום התם ועבד יוצא לחירות דהוי מום שבגלוי ואינו חוזר ולקמן בפרק אלו מומין (דף מה:) תנן חרש שוטה (וקטן) פסולין באדם וכשרין בבהמה באדם לא מיפסלי אלא משום דאינו שוה בזרעו של אהרן כדמפרש לקמן בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים וי"ל דגבי עבד גלי רחמנא דבדבר קל חשיב מום לצאת בו לחירות שמשתחרר בשינו: